## Keli Chemdah on Torah, Mishpatim

###### Keli Chemdah on Torah, Mishpatim 8:1
[Keli Chemdah on Torah, Mishpatim 8:1](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Mishpatim/r/8:1)

העתקה מחידושי בני הרב זצ"ל.


###### Keli Chemdah on Torah, Mishpatim 8:2
[Keli Chemdah on Torah, Mishpatim 8:2](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Mishpatim/r/8:2)

(כ"א כ') וכי יכה איש וגו' לא יקם כי כספו הוא. נסתפקתי לפי"מ דמבואר בסנהדרין (דף י' ע"א) פלוני רבע שורי נאמן אף לגבי השור דלא אמרינן אדם קרוב אצל ממונו וממילא מתקיים כל העדות אף לענין השור וכן פסק הר"מ ז"ל ונראה דלפי"ז ה"ה במעיד על עבדו הכנעני שבא על אשתו של פלוני ג"כ אמרינן דנאמן גם על עבדו כיון דאדם קרוב אצל ממונו לא אמרינן א"כ מתקיים עדותו גם לענין עבדו. אך מה שיש לעיי' בזה כיון דעבדו ישנו בדין יום או יומים ואם חי מעל"ע אחר שהרגו ה"ה פטור ממיתה וא"כ כיון דקיי"ל דצריך הנת הדין וא"כ אם מעיד האדון היום בבוקר שעבדו עבר עבירה שחייב עלי' מיתה אינו נהרג אלא למחר בבוקר וא"כ כשיוזם האדון לא יתחייב מיתה כיון דבעדותו לא הרגו מיד אלא לאחר מעל"ע א"כ לא נוכל לחייבו מיתה כיון דלא נוכל לומר דע"י הריגתו בפה יתחייב יותר מאשר הרגו בידים ממש כיון דכ"ז דחייב מיתה הוא על הגדתו ומאז הרי הוא חי עוד מעל"ע. וזה ספק נכון לענ"ד וראוי לעיין בו:


###### Keli Chemdah on Torah, Mishpatim 8:3
[Keli Chemdah on Torah, Mishpatim 8:3](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Mishpatim/r/8:3)

איברא דלדעת הר"מ ז"ל דס"ל דטעמא דמילתא דבעבדו נידון בדין יום או יומים הוא משום דיש רשות בידו להכותו לכן מחדש שדוקא אם הכהו בשבט נידון בדין יום או יומים אבל אם הכהו בכלי ברזל דינו כשאר רוצח וא"כ ה"נ כשהורג אותו ע"י שמעיד שקר עליו שזה בוודאי אינו רשות לאדון ועובר על לאו דלא תענה א"כ שוב דינו כמו הכהו בכלי ברזל ואינו נדון בדין יום או יומים. אמנם שמעתי מאאמו"ר שליט"א בשם הגאון הק' מקאצק זצללה"ה שאמר הטעם דאדון המכה את עבדו נידון בדין יום או יומים יען כי כספו הוא ואין עליו חיוב מיתה אם הרגו אמנם זה דוקא אם אינו מת מיד משא"כ אם הכהו הכאה שיש בה כדי להמית מיד הרי מפקירו ושוב אינו כספו ולכן חייב מיתה ודפח"ח. ומעתה כיון דכל הטעם דבאמת מיד חייב מיתה היינו משום שמפקירו ואינו כספו י"ל עפי"מ דמבואר בכריתות פלוני רבע שורו והוזמו הרי השור שלו כיון דידע שהוא שקר הרי לא נתייאש ממנו שחושב שמא יוזמו העדים. א"כ ה"נ כיון דהוא בעצמו העד והוא יודע שהוא וחבירו משקרים בעבד זה שוב אינו ראי' שמפקירו וי"ל שרצונו רק לאיים על עבדו וחושב עוד שיתכחש או יותזם חבירו וא"כ אינו מוכרע שמפקירו ושוב אמרי' כי כספו הוא ונידון בדין יום או יומים ואינו חייב מיתה כשהוזם והוי עדות שאאילה"ז לגבי עבדו:


###### Keli Chemdah on Torah, Mishpatim 8:4
[Keli Chemdah on Torah, Mishpatim 8:4](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Mishpatim/r/8:4)

אמנם בעיקר טעמא דמרנא הרה"ק מקאצק זצ"ל יש לעיי' דא"כ אמאי חילקה דוקא התוה"ק בהורג במזיד בין עבדו לעבד אחר הא גם בשוגג יש חילוק דבעבדו לא יהי' גולה דאע"ג דגלות ל"מ לה הכא כ"א במת מיד מ"מ כיון דהרגו בשוגג הרי לא הפקירו וא"כ אינו בדין שיגלה בשלמא לפי"ד הר"מ ז"ל שפיר אמרינן דבשוגג אין נפ"מ בין עבד לישראל אחר משא"כ לטעמא דמפקירו צריך להיות הדין דמכה עבדו בשוגג אינו גולה וזה לא שמענו. ועיי' באור החיים הקדוש שכתב בפשיטות דבשוגג גולה וכדאמרן. הכלל שצ"ע עוד בזה לעת הפנאי. עד כאן דברי בני זצ"ל:


###### Keli Chemdah on Torah, Mishpatim 8:5
[Keli Chemdah on Torah, Mishpatim 8:5](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Mishpatim/r/8:5)

והנה במה דסיים אפתח מ"ש שלטעמא דמרן הק' מקאצק זצוק"ל צריך להיות הדין דבעבדו בשוגג אינו גולה ז"א דהרי נאמר בתורה "לא יקם" כי כספו הוא נראה דרק חיוב מיתה שהוא נקם בזה אמרינן דיען כי כספו הוא אין אנו מקיימין בו את הנקמה להמיתו דמיתת ב"ד הוי עונש אע"ג דהו"ל כפרה עיד"ז מ"מ בעיקרו הוא עונש ולא סגי לי' בתשובה וכפרה בלתי זה לכן הקילה התורה היכא דהוא כספו ולא מת מיד משא"כ לענין גלות בשוגג דהוא משום כפרה נראה פשוט דאין נפ"מ כלל אם הוא כספו או לא. ולא מיבעי' לפי הגירסא בר"מ ז"ל דאפי' ישראל שהרג גר תושב גולה אע"ג דממיתה איתמעט א"כ מכ"ש עבדו דחייב עליו מיתה ג"כ אלא דהתורה העמידה אותו בדין יום או יומים פשיטא דלענין גלות דלא נתמעט חייב גלות אך אפי' לפי"ד הראב"ד ז"ל דס"ל כיון דרעהו כתיב אין לרבות ג"ת מ"מ עבד דאיתרבי לגלות שוב גם עבדו לא נוכל למעט כיון דלא אימעיט אלא ממיתת ב"ד והתורה כתבה בהדי' "לא יקם" נראה דאתי לרמז זה דדוקא ממיתה נתמעט עבדו ולא מגלות:


###### Keli Chemdah on Torah, Mishpatim 8:6
[Keli Chemdah on Torah, Mishpatim 8:6](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Mishpatim/r/8:6)

ובאמת דברי בני ז"ל נכונים לפי שטחיות דברי האוה"ח ז"ל שנראה קצת מדבריו דאם הי' משכח"ל חיוב גלות אפי' באינו מת מיד הי' פטור מגלות ג"כ אך באמת עיקר נראה כדאמרן דאין למדין גלות ממיתה הן אמת כי בחידושי למסכת מכות כתבנו לדון מטעם אחר דאמאי יהי' הורג עבד חייב גלות לפי"מ דמבואר במכות (דף י"ב ע"ב) דגלות אינו מכפר רק מיתת כה"ג הוא דמכפר והא דצריך גלות הוא להנצל מגואל הדם וא"כ עבד שאין לו חייס נראה דלא משכח"ל גוה"ד כלל ועיי' בר"מ ז"ל ריש הלכות רוצח דראוי לירושה הוא גואל הדם ובעבד ל"ש ירושה כלל דאינו מוריש כיון דאין לו בנים והא דנראה מרש"י ותוס' נזיר (דף ס"א ע"ב) ד"ה א"ה עבדים נמי דעבדים הם בכלל מורישין רק שאין להם להוריש כבר עמד עליהם בקהלת יעקב למרי"ט אלגזי ז"ל ותמה עליהם מדברי הר"מ ז"ל בהלכות ממרים דנראה מבואר דעבד אין לו בנים וקרובים כלל וכתבנו בזה בחידושינו שם ואכ"מ. אך י"ל דאדונו הוא בכלל גוה"ד כיון דיד עבד כיד רבו ואגיד גבי' לגמרי הוי האדון גוה"ד שלו וא"כ זה דוקא כשהרגו אחר אבל כשהרגו אדונו י"ל דל"ש בי' גלות כיון דליכא גוה"ד:


###### Keli Chemdah on Torah, Mishpatim 8:7
[Keli Chemdah on Torah, Mishpatim 8:7](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Mishpatim/r/8:7)

איברא דז"א לא מיבעי' לדעת התוס' והריטב"א ז"ל דהא דאמרי' דגלות אינו מכפר היינו דאינו כפרה גמורה דגמר כפרה הוא ע"י מיתת כה"ג אבל פשיטא דמכפרת ג"כ א"כ נסתר זה אך אפי' לפי דברי רבינו יונה ז"ל בחידושיו ריש מכות דנראה קצת דעתו דגלות אינו מכפר כלל ועיי"ש מ"ש הרב המגי'. מ"מ נלענ"ד דהא שכתב הר"מ ז"ל דרק הראוי ליורשו הוא גוה"ד היינו רק לענין מזיד דאמרי' מצוה ביד גוה"ד ע"ז כתב הר"מ ז"ל דהמצוה הוא ביד מי שהוא ראוי ליורשו משא"כ בשוגג דרשות הוא ביד גוה"ד מצד כי יחם לבבו א"כ נראה פשוט דבנו של העבד ג"כ הוא גוה"ד כיון דבטבע הוא בנו אע"ג דמדינא אין לו חייס מ"מ שייך בי' כי יחם לבבו ופשיטא דאם הרגו פטור [ונראה דגם לענין מחתרת דאב עבד הנמצא במחתרת בנו העבד כגון שיש לו דברים שנתנו לו ע"מ שאין לרבו רשות בהן או אפי' בנשתחרר בנו וה"ה ישראל גמור ופקע ממנו היחוס לגמרי מ"מ לענין הטבע דסתם אב חס על בנו נראה דאין לחלק ודינו כמו אב ישראל וצ"ע בזה] הכלל שהדבר ברור ואין ספק כלל דלענין גלות לא נתמעט עבדו ולכ"ע חייב גלות כנ"ל:


###### Keli Chemdah on Torah, Mishpatim 8:8
[Keli Chemdah on Torah, Mishpatim 8:8](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Mishpatim/r/8:8)

אמנם בעיקר הדבר שהעיר בני ז"ל שאדון יכול להעיד על עבדו ונהרג על ידו כמו בהמתו לענ"ד הדבר צ"ע שאין לדמות עבדו לבהמתו בזה דבבהמתו אין לו בה אלא קנין ממון ואדם קרוב אצל ממונו לא אמרינן משא"כ עבדו יש לו בו קנין איסור ג"כ וצריך גט שיחרור דוקא דגמרינן לה לה מאשה ואע"ג דמפקירו ויצא לחירות אכתי אגיד גבי' להתירו בבת ישראל נראה דבעבדו יש לו קנין כמו באשתו והדעת שלו משועבד אל אדונו ולכן א"א לו להעיד עליו ואינו נהרג על ידו ויש להביא ראי' לזה מדברי תוס' סנהדרין (דף י"ט ע"א) ד"ה ינאי המלך שכתבו לתרץ דלכן הוצרך ינאי דוקא לעמוד אע"ג דאם רוצים להשיב שניהם מושיבים אותם וא"כ ה"נ המלך הי' יכול לישב "ובלבד שישב אותו כנגדו" [אגב ארשום בזה מה שצל"ע מה שייך כנגדו בדיני נפשות הא הב"ד המה תובעים ונראה דשטחיות דלישנא נקטו כן וכוונת התוס' באמת דלפי"ז בדיני נפשות דל"ש שכנגדו כלל דאין כאן בע"ד דעל הב"ד מוטל מצ"ע דובערת הרע א"כ היו יכולים לצוות את ינאי שישב ועפי"ז נסתרו דברי הגאון בעל תפארת צבי ז"ל בתשו' רעק"א ז"ל סי' ק"ד ד"ה ובימי חרפי מ"ש לבאר כוונת התוס' עיי"ש ואולי י"ל דס"ל להגאון ז"ל דגואל הדם הוא הבעל דבר כיון דעליו המצוה להורגו הוי הוא הבע"ד של העבד ויש שפיר כנגדו וצ"ע עוד בזה] משום דדיני נפשות שאני עכ"ל ולכאורה תמי' הא לגבי ינאי הוי רק ד"מ שמפסיד העבד ואי דלגבי העבד הוי דיני נפשות א"כ העבד צריך לעמוד ומה ענין ינאי לזה אלא ודאי כדאמרן דעבד באדונו כיון דאגיד ומקושר בו בקנין איסור ג"כ ועתה כשרוצים להרגו רוצים להפריד אותו לגמרי ממנו הוי כד"נ אצל האדון ומוכרח כדברינו הנ"ל:


###### Keli Chemdah on Torah, Mishpatim 8:9
[Keli Chemdah on Torah, Mishpatim 8:9](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Mishpatim/r/8:9)

ואין להשיב ע"ז דהרי מקור הך דינא דאין לקבל עדות שלא בפני בע"ד הוא מקרא דוהועד בבעליו ולא ישמרנו וכתב הרשב"א ז"ל בחידושי לב"ק (דף קי"ב) ד"ה משום סומכוס אמרו בזה"ל ואפשר לומר לשווי' מועד שאני דכתיב והועד בבעליו וכו' אבל בשאר דברים לרבנן לא בעינן בפני הבעלים דאין למדין דיני ממונות מדיני נפשות דדיני השור כד"נ דכמיתת הבעלים כך מיתת השור עכ"ל הרשב"א ז"ל ומבואר ברשב"א ז"ל דלכן צריכים להעיד בפני הבעלים כיון דדיני השור כד"נ אע"ג דלענין הבעלים הוי ג"כ רק ד"מ וע"כ כיון דפתיך בי' דיני נפשות חמירי וא"כ ה"ה לענין העמדת ינאי י"ל כן. ז"א דבאמת דברי הרשב"א ז"ל לכאורה מחוסרין הבנה דהרי לענין זה שיעשה השור מועד אין נפ"מ לדיני נפשות כלל דהרי גם תם ח"מ והא דצריך שיעשה מועד הוא רק לענין שהבעלים ישלמו כופר וא"כ איזהו דיני נפשות יש בזה שנאמר שמשום שהוא ד"נ החמירה בהו תורה דצריך קבלת עדות בפני בע"ד. וכבר נשאלתי ביאור דברי רשב"א אלו מכבוד ידי"נ הגאון המפורסם המנוח מוהר"י ישעי' ז"ל האב"ד דק"ק זדונסקיוואלע:


###### Keli Chemdah on Torah, Mishpatim 8:10
[Keli Chemdah on Torah, Mishpatim 8:10](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Mishpatim/r/8:10)

אמנם נראה ברור דכוונת הרשב"א ז"ל על חיוב כופר כיון דאמרינן דכמיתת הבעלים כך מיתת השור וילפינן זה מדכתיב וגם בעליו יומת. ולכאורה קשה הא בעליו יומת היינו ביד"ש ולענין מיתה ביד"ש הרי ל"צ כלום ועכצ"ל כמו"ש התרגום אונקלוס שמפרש יומת יתקטל וכמו"ש הרמב"ן ז"ל דיש עליו באמת ביד"ש חיוב הריגה ולא חיוב מיתה והוי כמו שחייב מיתת ב"ד וכופר הוא תמורת המיתת ב"ד לכן גם כופר צריך שיהי' בפני סנהדרין של כ"ג ממש כמו ד"נ כמבואר בירושלמי סנהדרין פ"ק שלהי ה"א עיי"ש ולכן לחייב הבעלים מיתה דהיינו עיד"ז שעושים אותו למועד צריך בפני הבעלים דזה הוי ד"נ ממש אלא שיכול לפטור עצמו בכופר וזה מוכרח בכוונת הרשב"א ז"ל. אמנם שנימא דמפני דאצל השור הוי ד"נ יהי' צריך דוקא העמדה בדין בפני הבעלים זה א"צ כיון דאצל הבעלים הוי ממון ולכן בתם ל"צ בפני הבעלים דוקא כיון דהוא רק לחייב השור מיתה ומעתה כיון דבעבד מבואר דצריך בפני בעלים דוקא ואמרי' דהבעלים בעמידה דהוי אצלם בגדר ד"נ ע"כ דעבד אינו דומה לבהמה בזה ודו"ק היטב בכ"ז כי קצרנו וסמכנו על המעיי'. ואי"ה עוד חזון למועד לבאר הדברים וכאן כתבנו רק להשתעשע בדברי בני ז"ל: