## Keli Chemdah on Torah, Re'eh

###### Keli Chemdah on Torah, Re'eh 5:1
[Keli Chemdah on Torah, Re'eh 5:1](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Re%27eh/r/5:1)

(שם ז') כי יסיתך אחיך וגו' אעתיק בזה מחדושינו במסכת סנהדרין דף כ"ט השייך למצוה זו. במס' סנהדרין ד' כ"ט ע"א אמר ר"ש ב"נ אמר ר"י מניין שא"ט למסית מנחש הקדמוני דאמר ר' שמלאי הרבה טענות הי' לו לנחש לטעון ולא טען ומפני מה לא טען לו הקב"ה לפי שלא טען הוא מה הול"ל דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין דברי הרב שומעין ובתוס' ד"ה דה"ר ודה"ת כתבו וא"ת א"כ כל מסית יפטור עצמו בא"ט וי"ל דדוקא נחש שלא נצטוה שלא להסית וכו' אבל מסית שנצטוה שלא להסית נמצא כשמסית עיבר עכ"ל מבואר מד' התוס' דס"ל דכוונת הגמ' דאין טוענין למסית היינו למסית דע"ז והראי' מנחש דנחש לא נצטוה שלא להסית והי' לו הטענה דד' הרב ודה"ת דברי מי שומעין ולא טען השי"ת עבורו משום דא"ט למסית ונלמד מזה לכל המסית לע"ז דאין טוענין שום טענה לזכותו אם אינו טוען הוא עצמו אך הי' קשי' לתוס' דעכ"פ הוא בעצמו יכול לטעון לזכותו א"כ אמאי לא יכול לפטור המסית עצמו באותה הטענה דד' הרב וד' הת' וע"ז ת' דע"ז חייבה רחמנא שלא להסית אפי' אם לא ישמע לו וא"כ א"ז פטור ומוכרח מזה דתוס' ס"ל דנחש הי' מסית לע"ז וכ"נ כיון דאמר דעי"ד אכילת עץ הדעת יפקחו עיניהם ויהי' יודעי טוב ורע כהשם הרי ממעט בגדלות הבורא יתברך וזה בגדר כפירה לזאת ילפינן מזה למסית דע"ז דאין טוענין עבורו ונלמד מזה דבשאר עבירות אם יצוהו לעשות עבירה טוענין עבורו דה"ר ודה"ת דברי מי שומעין וגם בד"ש יהי' פטור כיון דהכא הי' העונש בד"ש ונלמד מזה דא"ט למסית לענין עונש בד"ש משמע דבעלמא אף לענין ד"ש טוענין למשלח הטענה הנ"ל וכבר הוכיח מזה הש"ך בחו"מ סי' ל"ב שמוכרח מזה כדעת התוס' דדוקא שוכר ע"ש פטור מד"א וחייב בד"ש אבל אם לא שכרם אלא פיתה אותם בדברים גם בד"ש פטור וד"נ מאוד לפי פשטות השמועה לפירוש רש"י ותוס' וראיתי להגאון ז"ל בס' המקנה שכ' על דברי הש"ך הנ"ל בזה"ל [עיי"ש בד' מ"ג בד"ה מכלל אחרי שהאריך דבד"ש חייב המשלח מאותו הרגת בחרב בני עמון] אמנם נראה דבל"ז אין קשי' משמעתין לסוגי' דסנהדרין שהביא הש"ך שם דאמרו שם הרבה טענות וכו' אף דהוי התם מד"ש, דלא אמרינן התם אלא שהנחש הי' יכול לטעון כך אבל כ"כ דלא טען חייב בד"ש תדע שהרי באמת נענש הנחש מפני שלא טען, ומזה נלמד לכל דבר א"כ ממילא אין קשי' מסוגי' זו דהכא מיירי בלא טענה דמייתי קרא דאותו הרגת דלא מצאנו שטען דוד בתחילה עכ"ל הגאון זצלה"ה העתקתי כל לשונו מפני שאין לו פתרון לכאו' שכ' דמזה ילפינן לכל דבר שאין טוענין עבורו וזה פלא הא מבואר בגמ' מנין שאין טוענין למסית וברש"י ז"ל ד"ה ואין טוענין למסית מבואר המסית חבירו לע"ז וכן נראה מבואר מד' התוס' שכתבנו א"כ מוכרח מזה דבכל מקום טוענין עבורו ג"כ אותה טענה וא"כ ד' הש"ך מוכרחים דמהני טענה זו בכ"מ לטעון עבורו לפטרו אפי' מד"ש אע"ג דלא טען הוא אמנם ראיתי ביד רמ"ה על סנהדרין שכתב בזה"ל ואמרינן תי מניין שאין טוענין למסית מנחש וכו' ואם תשאל טעמא דלא טעין הכא הא טעין הכא טענתו טענה והרי מסית דקרא אע"ג דלא ציית ליה ניסת ולא נעבדה עבירה ע"פ חייב כדתנן אמר לשניים והן עדיו מביאין אותו לב"ד וסוקלין אותו "וכל שכן היכי דציית לי' ניסת דלא מצי טוען דה"ר ודה"ת דברי מי שומעין. שאני מסית דע"ז דחמור ורחמנא אמר לא תחמול ולא תכסה עליו, כי קאמרינן הכא במסית דעלמא דומי' דנחש דאיירינן בי', שמעינן מני' דמסית דבכל התורה כולה לבד מע"ז לא מפטר אלא היכא דטען אבל אי לא טען לא טענינן לי' וש"מ הא דקיי"ל בעלמא דאשלד"ע דוקא היכא דטען משלח דברי הרב ודה"ת דברי מ"ש אבל היכא דלא טען מיחייב וקשי' לי דהא בכמה דוכתין דקא מקשי אמאי והא אשלד"ע ולא קמשני הב"ע דלא טעין דאלמא ל"ש הכא ול"ש הכא לא מחייב משלח וצריך עיון עכ"ל העתקתי כל לשונו הזהב מפני שצריך אני להתלמד בדברי קדשו, עכ"פ מתבאר מד' רבנו ז"ל דמכריח דפירש הגמ' אין טוענין למסית היינו מסית דעלמא דלא מצי קאי על מסית דע"ז דהרי במסית דע"ז גם אם טען טענה זו דדברי הרב אינו מועיל לו לפטרו אך לכאו' אין ד"ק מובנים דאיך יעלה על הדעת שיהי' מועיל טענה זו לפטרו אחרי שא"צ שהניסת יקבל דבריו כלל וכמו שהביא בעצמו מהמשנה דהאומר לשניים כנ"ל וא"כ ל"ש טענה זו כלל במסית אמנם נראה דרבינו ז"ל דבר גדול דיבר בזה מה שהוסיף וכ"ש היכא דציית לי' שאינו מובן כוונתו כלל לכן נראה בכוונת דה"ק עפ"מ דמבואר בסנהדרין ד' ס"א ע"א במאי קמפלגי במסית לעצמו ואמרי לי' אין קמפלגי מ"ס מסית לעצמו שמעי' לי' ואין דקאמ' ליה קושטא הוא ומ"ס מסית לעצמו ל"ש לי' ובתוס' שם ד"ה ומ"ס תימא נהי דל"ש לי' ליחייב מיהו כשאר מסית וי"ל דוקא מסית לע"ז דשמעי' לי' דמשכי בתרי' טפי' אבל מסית לעצמו ל"ח מסית כ"כ וכו' ועוד י"ל דבכולה שמעתין פליגי בניסת וכו' אבל במסית פשיטא דחייב בדבורא וברמ"ה ז"ל כ' כתי' הראשון שבתוס' דבמסית לעצמו א"ח עד שהניסת יקבל עליו עיי"ש ומעתה נראה דבזה כוונת הרמ"ה ז"ל דהרי נראה מבואר מסוגית הש"ס דבמסית חייב אע"ג דהניסת לא ציית לי' וכ"ש היכא דהחיוב רק בשהניסת ציית לי' נראה דלא מצי למטען לפטור א"ע באותה טענה דד' הרב וד' התלמוד והא סבור שלא יציית לי' ולא יתחייב ואמאי הא בכה"ג יכול לפטור עצמו בטענה דדברי הרב וד' התלמוד והכא אין לומר דע"ז חייבה רחמנא אפי' אם אינו ציית לו דהכא באמת א"ח אם אינו ציית לו וא"כ החיוב ג"כ רק על המכשיל ושוב צריך להיות פטור ולכן הכריח מזה דהכונה אין טוענין למסית הא אם הוא טען פטור ל"ק על מסית דע"ז דחמור דבזה אפי' אם היא בעצמו טוען ויש מקום לטענתו אינו פוטר דבע"ז דחמיר דאמרה תורה ל"ת ולא תכסה עליו אמרינן דאפי' דבאותו מסית דא"ח בלי שיקבל הניסת עליו ג"כ חייב ול"מ פטר נפשי' בטענה דד' הרב ודה"ת וכל הסוגי' קאי על מסית דעלמא כמו מסית דנחש דהי' על עבירה דעלמא לעבור על ציווי הקב"ה ובזה יש חילוק בין אם טען בעצמו או לא ואנן לא טענינן לי' וז"ב ומוכרח בכונת הרמ"ה ז"ל וראיתי להג' הנפלא בס' צפנת פענח פ"ה מה' ע"ז שכ' לחלק דאע"ג דבמסית ל"צ קבלה ה"ד כשכולל גם א"ע בהסתה כמו נלך ונעבוד אבל אם אומר לכו עבדו בכה"ג אינו מסית מ"מ אם קיבל גם בכה"ג חייב משום מסית וד' נאמנו מאוד דהוי כמו מסית לעצמו אך לכאו' תמי' אמאי לא יוכל לפטור עצמו באותה טענה דד' הרב וד' התלמוד ומה בכך דאנן א"ט למסית מ"מ הוא בעצמו יפטור א"ע אמנם לד' הרמ"ה ז"ל א"ש דבמסית לע"ז לא מצי פטר א"ע היוצא לנו מזה דרש"י ותוס' בסגין דמפרשים הסוגי' דמיירי במסית לע"ז ס"ל דבמסית תמיד חייב בדיבורא ולא תלי' כלל בקבלת הניסת דבריו של מסית ולכן ל"ש כלל טענה דד' הרב ודה"ת לפטרו וילפינן מנחש לשאר טענות שיש לצדד לזכותו דאם לא טען בעצמו ל"ט לי' אבל אם טען בעצמו אה"נ דמועיל לי' לפטרו ממיתה ואולי התוס' בסוגין כת' הב' שכ' בד' ס"א דכל השו"ט במסית לעצמו קאי רק על הניסת אם הוא חייב ועיי"ש ולפי"ז במסית דעלמא או משלחו לעשות עבירה טענינן לי' אנן ג"כ לפטרו אמנם הרמ"ה לשיטתו דס"ל לעיקר דגם במסית משכח"ל שא"ח עד שיקבל הניסת דבריו שפיר קשי' לי' דא"נ דקאי על מסית לע"ז ויהיה הפירוש דרק אנן לא טענינן לי' אבל אי טען טענתו טענה א"כ מנ"ל דכה"ג מסית חייב היכא דצריך קבלה דניסת הא מצי פטר א"ע לכן הכריח הרמ"ה ז"ל דקאי על מסית דעלמא ובמסית לע"ז פשיטא להש"ס דלא מצי פטר עצמו בטענה זו דד' הרב ודה"ת אף במקום דשייכה טענה זו שו"ר שד' התוס' ג"כ יתפרשו לח' הא' לקמן דבמסית לעצמו א"ח עד שיקבל עליו דבלא"ה אין ביאור לקושית התוס' דכל מסית יפטר א"ע באותה טענה כיון דאמרי' דא"צ לציית לו הרי א"ז טענה כלל ומ"ש שזה כוונת התוס' בתי' א"ז במשמעות לשונם דא"כ עיקר חסר מן הספר לכן נראה דאדרבה קושית התוס' הוא על מסית לעצמו דא"ח המסית עד שיקבל לפי' ת' הראשון שבתוס' וע"ז קשי' להו דאמאי חייב ושפיר ת' דהוזהר שלא להסית והיינו אם יקבל מוזהר שלא להסית כמו לפנ"ע לת"מ וכיו"ב אמנם הרמ"ה ז"ל לא ניחא לי' בזה כיון דסתם מסית דקרא היינו אפי' אם לא ישמע לו א"כ דילמא באמת מסית לעצמו א"ח אפי' אם מקבל מטעם סברא דדברי הרב ודה"ת ומנ"ל דבזה אזהרה רחמנא למסית ולכן כתב הרמ"ה ז"ל כיון דכתיב ל"ת ול"ת אמרינן דמסית בכל גווני חייב וד' הש"ס יתפרשו על מסית דעלמא ולפ"ז דברי המקנה נכונים לפי שיטת הרמ"ה ז"ל שמבואר להדי' כן בדבריו ז"ל דבכ"מ דאמרינן אשלד"ע דהמשלח פטור ה"ד היכא דטען אבל בלא טען חייב המשלח ולפ"ד הש"ך דמפרש הסוגי' לענין חיוב בד"ש כיון דהנחש נידון בד"ש שפיר כתב המקנה דמש"ס הנ"ל מבואר דיש חילוק בד"ש בין היכא דטען המשלח ובין היכא דלא טען אמנם דעת הרמ"ה ז"ל נראה דכל הסוגיא הכא אזלא בדיני אדם וס"ל באמת דהנחש אע"ג דהשי"ת דן אותו כיון דמבואר דהי' נידון בסנהדרין הכוונה דהי' נידון בדיני אדם ולכן מוכיח מזה הרמ"ה ז"ל דגם בד"א אינו פטור המשלח מטעם אשלד"ע [דהיינו דה"ר ודה"ת] אלא היכא דטעין אבל בדלא טעין חייב המשלח אף בד"א ולכן קשי' לי' על הא דמקשי' בכמה דוכתין מאשלד"ע ולא תרצינן כן ונשאר בצ"ע זה ביאור ד' הרמ"ה ז"ל אמנם כן ל"ז להבין קושית הרמ"ה ז"ל דהרי קשי' זו מצאתי בש"ס בג' מקומות בקדושין סוגי' דשליחות דמקשינן על הא דמבואר במשנה דשליח שעשה שליחותו בעה"ב מעל והא אשלד"ע ושם אינו בגדר מסית כיון דהבעה"ב הי' שוגג דבמזיד ליכא קרן וחומש ואשם רק השליח הי' מזיד שנזכר קודם שהוציא א"כ א"נ דזה הוה טענה לפטור א"ע רק משום דאין טוענין למסיח אין טוענין זה עבורו א"כ ז"ד במזיד אבל בשוגג אינו בגדר מסית לחייב את המשלח ובודאי טוענין עבורו ובמס' ב"ק ד' נ"א ע"ב גבי בור ברה"ר דמקשינן בגמ' היכי משכח"ל ואי דשוי' תרוי' שלית הא אשלד"ע ג"כ י"ל לפמ"ש המל"מ דהוא רק איסור דרבנן א"כ א"ר ממסית לאסור דאורייתא שלא נטעון עבור הטענה דדה"ר ודה"ת לפטרו ובב"מ בסוגי' דאשלד"ע דמקשינן בגמ' על הא דחצר משום שליחות אתרבאי והא אשלד"ע אך שם הקושי' לסד"א דלא הוה ידעינן החילק בין שליח ב"ח לאינו ב"ח והוי ס"ל דגם בחצר אשלד"ע אע"ג דל"ש דה"ר ודה"ת דברי מי שומעין דהיינו בדבר עבירה אינו חל שליחות בעצם וא"כ שפיר מקשינן אשלד"ע אמנם לפי האמת א"נ כר"ה דתלי' בב"ח ובאינו ב"ח יש שלד"ע דכל הטעם דאשלד"ע הוא מצד דברי הרב דה"ת שפיר י"ל דז"ד בטעין אבל בלא טעין חייב המשלח ובאמת לפמ"ש בס' חמדת ישראל באות א' מחלק הלאוין להסביר דלמ"ד דתלי' בבר חיובא ואם אין השליח ב"ח חייב המשלח היינו משום דבאמת גם בדבר עבירה יש שליח והא דאמרינן ד' הרב ודה"ת היינו לחייב את השליח לשלם וממילא פטור המשלח דאין שניהם חייבין על מעשה אחת ולכן כשאין השליח ב"ח לשלם חייב המשלח וזה נראה מוכרח מסוגי' דאשלד"ע בב"מ דמקשינן מאשה ועבד עיי"ש ומצאתי מבואר כן בס' תוס' רי"ד ב"מ פי' השוכר את הפועלים אות ד' [עמ"ש היטב שדה"ק צ"ע וכנראה סותרים המה לדבריו בקדושין ד' ע"ב דה"מ שילח ביד פקח שמבואר בדבריו להיפוך והארכנו בזה בח' לסוגיא דאשלד"ע ואכ"מ] וא"כ יש מקום לומר דז"ד בטעין המשלח כן אבל באינו טוען המשלח לפטור א"ע חייב המשלח אך לקושטא דמילתא צדקו ד' הרמ"ה ז"ל שנשאר בצ"ע דהרי מכל פלוגתת ב"ש וב"ה בשלד"ע מבואר להיפוך דאל"כ הרי בפשיטות א"ש הא דאותו הרגת בחרב בני עמון לחייבו אף בד"א כיון דדוד לא טען וכמוש"כ המקנה וא"כ כל השו"ט דהסוגי' אי קאי בדיני אדם או בד"ש וד"ר וד"ז א"ב סותרת דברי היד רמ"ה דבדלא טען חייב המשלח גם בדיני אדם ויותר פלא על הרמ"ה ז"ל דאיך אפ"ל דהסוגי' דסנהדרין קאי על דיני אדם וקאי על מסית דעלמא ואמרינן דאין טוענין למשלח שמסית לאדם לעשות עבירה אם לא טען לעצמו ומענישין אותו גם בדיני אדם והא מבואר בסוגי' דקדושין דאף לשמאי הזקן דס"ל יש שלד"ע מ"מ מודה באומר לחבירו צא אכול חלב וכו' פטור המשלח משום זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן וא"כ לדידן דאשלד"ע בטען מ"מ בדלא טען לא עדיף מלב"ש דס"ל לגמרי יש שלד"ע והאמת שהמל"מ הקשה כן על הש"ך שלא הרגיש לחלק לענין עונש בד"ש לחלק בין זה לשוכר עדי שקר אך בזה יפה כתב די"ל דאע"ג דאשלד"ע מ"מ בד"ש יש עונש משום דע"י גרם שיעשה השליח את העבירה אין נפ"מ בין ז"נ או, א"נ אבל בדיני אדם פשיטא דל"ש לחייב המשלח אם העברה היא הנאה וא"כ תמי' מאד על הרמ"ה ז"ל דמפרש הסוגי' לחיוב דבדיני אדם ולכאו' עלה בדעתי להעיר בדבר חדש עפמ"ש לת' ד' הר"מ ז"ל בפירוש המשניות בפ"ו דתרומות מ"ג דמבואר במשנה במאכיל את פועליו תרומה דחכמים ס"ל דהן משלמין קו"ח והוא משלם להם דמי סעודתן וכתב הר"מ ז"ל בזה"ל העיקר אצלינו אשלד"ע והעושה העבירה בעצמו מלקין אותו והמתעה אותו או מכשילו, או המצוה עליו, או המסייע לד"ע בשום פנים ממיני הסעיות, ואפי' בדבורא הכל הוא נענש מהשי"ת כפי שעושה באותה הסיוע או ההכנה אבל אינו חייב משום מלקות מן הנזכרים בתורה אבל הוא עובר על הכתוב שאמר ולפנ"ע לת"מ אם הי' הוא סבה לעבור העבירה או עובר על הכתוב שאמר אל תשת ידך עם רשע אם סייע לאותו עובר ואין הלכה כר"מ עכ"ל הר"מ ז"ל ותמהו עליו דלמה צריך להקדמה זו במשנה זו כיון דהכא החיוב על אכילת תרומה והוי ז"נ וזה מתחיי' וא"כ לכ"ע א"ש לד"ע וא"כ א"ש בפשיטו' דהן משלמין קו"ח והוא משלם דמי סעודתן וכתבנו לת' דלכן סיים הר"מ ז"ל דאין הלכה כר"מ דס"ל דהוא משלם את הקרן אלא הן משלמין את הקרן והוא משלם דמי סעודתן וקשה קושית הירושלמי אמאי יהי' צריך לשלם להם דמי סעודה דהוא יותר מדמי תרומה הא סוף סוף קאכלי וע"כ צ"ל כמו שת' הירושלמי משום דנפשו של אדם קצה באכילת איסור ואין נחשבת להן אכילה וכמו"ש הר"מ ז"ל ואע"ג דחייב על אכילת תרומה בשוגג קו"ח ע"כ צ"ל דתורה חייבה על אכילה זו קו"ח אע"ג דאינו נהנה באמת כמו שחייבה רחמנא מלקות על דברים שאינן מאכלות וכיון שכן שאין האיסור מפאת הנאת אכילה כיון דאמרת דא"כ הנאה אלא גזה"כ דחייב קו"ח א"כ שפיר קשיא לי' לר"מ ז"ל דא"נ יש שלד"ע צריך שהבעה"ב יתחייב ע"ז אמר דקיי"ל אשלד"ע ומעתה י"ל דאע"ג דסברא זו ל"ש כ"א באוכל דבר איסור בשוגג אבל במזיד בודאי חשיב נהנה כיון דרוצה לאכול האיסור מ"מ ז"ד לאחר החטא שאכל אדם הראשן עץ הדעת ונכנס בו יצה"ר אבל קודם חטא עץ הדעת בוודאי הי' נפשו של אדם קצה באכילת איסור בתכלית וא"כ כשנאסרה אכילת עץ הדעת לאדה"ר לא היה נאסר הנאת אכילה כיון דבשעת אכילה קודם שעבר עבירה לא היה נהנה כלל מאכילת איסור והוי איסור זה כאיסור עשיות מלאכה בשבת או איסור אחר ולכן אם אמרינן יש שלד"ע חייב המשלח דל"ש בזה לומר ז"נ וז"מ לא אמרינן אך זה רק לפלפולא אמנם לקושטא דמלתא דברי הרמ"ה ז"ל צ"ע וסוגית הש"ס הוא להיפוך כמו"ש הרמ"ה ז"ל בעצמו ומוכרח מזה דהסוגי' דהכא איירי רק לענין דיני שמים וכמו"ש המקנה ז"ל [וד' הר"מ ז"ל בפה"מ דתרומות י"ל דאתי לאפוקי דל"נ כיון דגלי רחמנא בשרצים לא תאכילם שאסור להאכיל לקטן וה"ה לגדול בשוגג שנימא דלוקה המאכיל אם הוא מזיד וא"כ הכא במאכיל פועליו בתרומה כיון דהם היו שוגגין יתחייב הוא מלקות מצד הלאו דל"ת וא"כ אינו לוקה ומשלם ע"ז כתב הר"מ ז"ל דאינו כן דכללא הוא דאשלד"ע וגם בשרצים אינו לוקה המאכל לר"מ ז"ל ועי' מ"ש לעיל בפ' מטות אות ה' לברר שיטת הר"מ ז"ל בזה ומד' הפה"מ יש ראי' גדולה לדברינו שם דבא להורות זה דאפי' אם הוא מזיד והנכשל שוגג מ"מ א"ל וחייב מצד העבירה שמכשיל את חבירו ובח' שם כתבתי לת' באופן אחר ואכמ"ל יותר] ובאמת בעיקר הסברא שכתבנו די"ל בעץ הדעת נפשו של אדם קצה באכילת איסור י"ל עפ"מ דמבואר במדרש דהותר לו לקדש את השבת בעה"ד וגפן הי' וא"כ הו"ל היתר רק בזמן איסור ואינו בגדר אסורין שנפשו של אדם קצה בהן ובדרוש הארכתי בזה ואכ"מ עד כאן העתקתי מחדושינו השייך למצוה זו:


###### Keli Chemdah on Torah, Re'eh 5:2
[Keli Chemdah on Torah, Re'eh 5:2](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Re%27eh/r/5:2)

והנה כ"כ במצוה זו במקומות הרבה ועי' בס' חמדת ישראל מ"ש בזה אמנם ארשום בזה מה שראיתי בס' מנחת עני מהרב מוהר"ז חתן הנוב"י ז"ל שהקשה לפ"מ דאמר רבינא דקטן הרודף ניתן להצילו בנפשו כיון דרודף א"צ התראה ל"ש גדול ול"ש קטן אם כן קטן המסית יהי' ג"כ ח"מ כיון דמסית א"צ התראה ל"ש גדול ול"ש קטן ונשאר בצ"ע ולק"מ דבאמת קטן מלבד דאינו בר התראה אינו בר חיובא כלל וא"א להעניש את הקטן רק דהפירוש בגמ' כיון דחזינן דרודף אין צריך התראה וזה אינו מכח חומר עבירה דשפכ"ד דהרי לאחר שהרגו אין ממיתין אותו בלא התראה וע"כ משום דקודם שהרגו אנו חייבין להציל את חבירו בכל אופן שנוכל ולזאת אע"פ שא"ר לקבל עליו התראה הורגין אותו כיון דא"א בענין אחר ולכן שפיר אמרינן דה"ה קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו דמה בכך דאינו ב"ח הא גדול בלא התראה ג"כ אינו בר חיובא בשפכ"ד וע"כ משום להציל את חבירו לא משגחינן עליו כיון דהוא רודף ה"ה קטן משא"כ במסית נהי דבמסית לע"ז גם כן חמור מעובד ע"ז עצמו דצריך התראה ומסית חבירו לע"ז ל"צ התראה היינו משום דחמור הרוצה להחטיא את חבירו ממה שחוטא הוא עצמו ולזאת המסית א"צ התראה אם כן ז"ד לענין התראה אבל ב"ח צריך להיות וכשהוא קטן שאינו בר חיובא א"א להענישו במיתת ב"ד דכללא הוא דב"ד א"א להעניש את הקטן ורודף אינו בגדר עונש אלא בגדר הצלה וא"צ ב"ד ודו"ק היטב בזה כי הדברים ברורים, אמנם מה דיש לעי' במסית לקטן אם חייב מדין מסית ומקום הספק לפ"מ דמבואר בסנהדרין נ"ה ע"ב דקטן ג"כ הוי בגדר בר חיוב אלא דרחמנא חס עליו לענין עונש וכ"כ האחרונים דבז' מצות ב"נ בודאי כן הוא דמשבא לכלל דעת ה"ז בר עונשין ובר חיובא אלא דרחמנא חס עליו שלא להענישו בפועל עד י"ג שנה וסמנים וא"כ המסות קטן שהוא בר דעת לע"ז צריך להיות חייב מדין מסית ואע"ג דקטן אינו בר עונשין מ"מ כיון דהוא מצווה על ע"ז צריך להיות המסית חייב ותמהני שלא מצאתי בשום מקום שידברו מזה ואם כנים הדברים הי' מקום לת' בזה קושית העולם איך משכח"ל מסית דקרא כי יסיתך אחיך בן אמך הא תמיד מציל את המסית מצד נמצא אחד מהם קו"פ כל העדות בטילה ובפשיטות י"ל אם מסית לאחותו דאשה אינה בגדר עד ואינה מצלת מצד נמצא א' מהם קו"פ אך ז"א דהתורה מדברת לאנשים אמנם להנ"ל י"ל דמשכח"ל בקטן בר דעת דאינו פוסל העדות כיון דאינו בגדר עד ולו אמרה תורה כי יסיתך אחיך ב"א וגו' אך קשה לומר דהקרא קאי על קטן אחרי שאמרה תוה"ק ידך תהי' בו בראשונה להמיתו ובספרי דמצוה ביד הניסת להרגו וקטן לאו בר מעבד מצוה הוא א"כ נראה דתורה מדברת אל גדולי ישראל אך בעיקר הספק שלנו א"י מקום לכאו' לפטר את המסית לקטן בר דעת לעבוד ע"ז של יהי' בו דין מסית וצ"ע בזה לדינא: