## Keli Chemdah on Torah, Shoftim

###### Keli Chemdah on Torah, Shoftim 11:1
[Keli Chemdah on Torah, Shoftim 11:1](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Shoftim/r/11:1)

(כ' י"ט) כי תצור וגו' לא תשחית את עצה וגו' רק עץ אשר תדע כי לא עץ וגו' אעתיק בזה מ"ש בת' לח"א השייך למצות בל תשחית. ידידי היקר קבלתי מכתבך ובו עוררתני בד' הרמב"ם ז"ל בפ' המשניות בהקדמה לס' זרעים שכ' בענין מצות שמחדש הנביא להוראת שעה בזה"ל וכמו שעשה אלישע בצוותו להלחם עם מואב להכרית כל עץ עושה פרי כמו שאמר וכל עץ טוב אפילו והשם מנענו מלעשות כן באמרו לא תשחית את עצה וגו' ואם שאלו את אלישע אם בטלה המצוה הזאת ואם הותר לנו בעתיד להכרית האלנות העושות פרי כשנצור על עיר הי' אומר שאינו מותר אבל זה המעשה נעשה עתה לענין צורך ותמהת מדברי המדרש תנחומא פ' פנחס שמבורר שם דשאלו לאלישע ע"ז והשיב להם על כל האומות צוה וזו קלה ובזוי' היא כשנאמר לא תדרוש שלומם וטובתם אלו אלנות טובות עכ"ל מבואר מ"ד המדרש דמואב שאני דמשום דהם בלאו דלא תדרוש שלומם וטובתם אין איסור להשחית אלני מאכל שלהם והנלע"ד בזה עפמ"ש בס' חמדת ישראל שנראה עיקר בדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל כמ"ש החינך בדעתו דלאו דלא תדרוש שלומם וטובתם הוא רק בזכרים אבל בנקיבות ליכא איסור זה עי"ש שהבאתי כן בשם הר"א ממיץ ז"ל בס' יראים שמבואר ג"כ כנ"ל וא"כ א"ל דמשום הכא מותר להשחית אילני מאכל בעמון ומואב משום הלאו דלא תדרוש שלומם וטובתם הא איכא אלנות של נשים ג"כ והם אינו בכלל הלאו הזה ולכן מוכרח הרמב"ם ז"ל לומר דבעובדא דאלישע היתה הוראת שעה אך לפ"ז יהי' מוכרח שדעת המדרש דאיסור דלא תדרוש שלומם היא בנקיבות ג"כ וכדעת המנ"ח ז"ל אך כ"כ בספרי להתפלא ע"ז דהרי מבואר בקרא החסדים שעשה בועז עם רות ואין לנו תי' אחר לת' דברי המדרש רק דס"ל דהלאו הזה הוא רק קודם גירות אבל אם מתגייר אע"ג דאסור לבוא בקהל מ"מ בלאו זה אינו וכן הגירות בעצמי אינו אסור לנו לגיירו מצד לא תדרוש שלומם וטובתם כיון כיון דע"י הגירות נעשה ישראל הרי באין כאחת ומעתה לפ"מ דמבואר בפסקתא פ' תצא בקרא לא תדרוש שלומם דנכלל בזה דאסור לקבל מהם גרים מה"ט וכ"נ מבואר מקושית הירושלמי פ"ב דדמאי ה"א ר' יוסי בעי מעתה גר הבא להתגייר אין מקבלין אותו אנו אומר מעמון ומואב הוא ומוכרח ג"כ דהירושלמי ס"ל דאסור לקבל גרים מעמון ומואב וע"כ מצד הלאו דלא תדרוש שלומם וטובתם וכיון שכן כיון דמבואר בקרא דקבלו את רות להתגייר ואדרבה בועז בירך אותה בשביל זה ע"כ דנקיבות אינו בכלל איסור דלא תדרוש שלומם ועי' בתרגום יונתן בקרא דלא תדרוש שלומם שמבואר להדי' דאפי' לאחר גירות אסור לדרוש שלומם וע"כ בנקיבות ליכא לאו זה וא"כ מוכרח לומר דעובדא דאלישע היתה הוראת שעה:


###### Keli Chemdah on Torah, Shoftim 11:2
[Keli Chemdah on Torah, Shoftim 11:2](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Shoftim/r/11:2)

ובאמת גוף ד' המדרש שהובא ברש"י מלכים וברד"ק שם דמשום דהם אומה בזוי' מותר להשחית אילנות טובות שלהם לכאו' צע"ג דאטו איסור בל תשחית הוא משום פסידא דבעלים דהרי גם שלו אסור להשחית וא"כ האיסור הוא מכח האילן עצמו כיון דהוא אילן מאכל אסור להשחית אותו וא"כ מה נפ"מ אם הוא אומה בזוי' ומ"ש הרמב"ם ז"ל בסה"מ מצוה נ"ז שהזהירן מהשחית האילנות כשנצור על עיר כדי להצר לאנשי' ולהכאיב לבבם אין הכוונה דזה הוא האיסור וללמוד מזה דהיכא דליכא בעלים אינו איסור השחתה כמו שראיתי למי שרוצה לומר כן אלא אדרבה דהכוונה דהא כיון דהשחתה לצורך מותר הו"א דזה ג"כ בגדר צורך להכאיב לב האויב אולי עי"ז יכנע לבבם וכמו שעושין להם שאר עניני מצור כן יהי' מותר לעשות זה להשחית האילנות קמ"ל קרא דאסור ובא לשלול בזה דעת הרמב"ן ז"ל שכ' במ"ע ששכח הרמב"ם ז"ל למנותו לפ"ד במ"ע ו' בזה"ל ודע כי המצוה הזו כשנצור על עיר להלחם עלי' כאשר נחמול על שלנו אולי נכבוש אותה אבל בצאתנו מארץ אויב נשחית ונחבל כל עץ טוב וכן בימי המצור להציר לאנשי העיר השחתת האילנות שלא יהי' מהם כ"ז מותר לא אסרה תורה אלא השחתה בחנם עכ"ל מבואר מ"ד הרמב"ן ז"ל דבכה"ג מותר השחתה אמנם דעת הרמב"ם ז"ל להיפך דמצור זה שע"י השחתת האלנות אסרה תורה בכל אופן וכנראה שלזה כיון הרמב"ן ז"ל במ"ש של' הרמב"ם ז"ל במ"ע נ"ז אינו מכוון עכ"פ אין ראי' מ"ד הרמב"ם ז"ל דס"ל דענין השחתת אלני מאכל יהי' תלי' בבעלים של האלנות ולא אכחד של' הרמב"ן ז"ל שכ' שנצטונו לחמול עליו כאשר נחמול על שלנו נראה קצת דעיקר השחתת אלני מאכל הוא משום שיוכל להיות שיהי' של ישראל הא בל"ה ליכא איסור השחתה נרא' קצת דתלי' בבעלים אמנם לאחר עיון נראה שלא יתכן לומר כן דהרי זה ברור דשלא בשעת מלחמה אסור בהשחתת אלנות בכל האומות ולאו דוקא של ישראל לכן נראה בכוונת הרמב"ן ז"ל דנמשך בזה לשיטתו דאם מוכרח לברוח מן האויב במלחמה מותר להשחית הכל לכן כתב בזה שאסור במלחמה להשחית אלנות היינו מפני שיוכל להיות שאנחנו נכבוש את הארץ אבל בזה מודה הרמב"ן ז"ל דשלא בשעת מלחמה לא תלי' בבעלים כלל ויש להכריח כן ממ"ש הרמב"ן ז"ל בפ' תצא בקרא דלא תדרוש שלומם שכ' בזה"ל והנראה אלי כי מלחמת עמון ומואב אסרה הכתוב עלינו לדורות כו' והנה ארצם להם לעולם כי הוא נחלה שהנחילם ד' א"כ הכתוב שאמר לא תדרוש יצוה אם נלחם להם בעיר שכבשו הם מן העמים כו' ואמרו במד"ר והכיתם כל עיר מבצר וגו' וכל עץ טוב תפילו וגו' אמרו לו הכתוב אומר לא תשחית את עצה ואת אומר כן אמר להם על כל האומות צוה וזו קלה ובזוי' הוא שנא' ונקל זאת בעיני ד' וגו' וכ"ז להזיקם ולצערם אבל הארץ תשאר למשפחה ההוא שהוא נחלה שהנחילם השם עכ"ל ולכאו' תמו' מאד הא מד' הרמב"ן ז"ל בסה"מ מבואר דאם לא נכבוש הארץ ליכא איסור דהשחתת אלני מאכל וכל האיסור משום שמא נכבוש הארץ א"כ הכא שהוא באזהרה שלא נכבוש הארץ כי הוא שלהם א"כ מה זה ששאלו מקרא דלא תשחית את עצה הא בכה"ג שאסור להם להחזיק בארץ ליכא איסור דהשחתת אלנות א"ו דמודה הרמב"ן ז"ל דאפי' בכה"ג איכא אסורא רק היכא דיש תועלת בהשחתת לצורך מצוה אז חילוק בין אם נכבוש הארץ ובין שלא נכבוש הארץ אמנם לבער מבלי תועלת אסור לכולם השחתת אילנות ורק בעמון ומואב הותר משום דאומה בזוי' וזה מוכרח בדעת הרמב"ן ז"ל שלא יסתרו דבריו אהדדי:


###### Keli Chemdah on Torah, Shoftim 11:3
[Keli Chemdah on Torah, Shoftim 11:3](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Shoftim/r/11:3)

וראיתי להאחרונים שהביאו מ"ד הרא"ש ז"ל בפי' למס' מדות פ"א מ"ב ורשות הי' לו לשרוף את כסותו שכ' הרא"ש בזה"ל ואין כאן משום בל תשחית משום דהפקר ב"ד הפקר עכ"ל וק' מה בכך דהוא הפקר הא גם בבגד שלו עובר משום בל תשחית אך באמת נראה דהד' פשוטין דהרי הא דהפקר ב"ד הפקר ילפי' מהא דעזרא דכל אשר וגו' יחרם כל רכושו והיינו שיהי' נאסר בהנאה ככל חרם וכיון דביד ב"ד לאסרו ממילא ליכא בל תשחית אבל זה ברור דלא תלי' בבעלים כלל וכמו שהוכיחו האחרונים מהא דחולין ד"ז ע"ב דלא הי' עצה לרבי להפקיר ואח"כ להמית אותם א"ו דלענין בל תשחית לא מהני הפקר כלל וז"ב וא"כ מה מהני הא דאומה בזוי' שלא יהי' בל תשחית באלני מאכל שלהם:


###### Keli Chemdah on Torah, Shoftim 11:4
[Keli Chemdah on Torah, Shoftim 11:4](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Shoftim/r/11:4)

ומה שנלע"ד להעיר בדבר חדש עפ"מ שאמרתי מעצמי ומצאתי אח"כ שקדמני בזה הגאון מוהר"ז ז"ל מברעסלא מובא בת' מהר"ץ בהא דאמרה תוה"ק רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית דכמו דמבואר במשנה רפ"א דערלה דבערלה דמבואר בתורה ונטעתם כל עץ מאכל ודרשינן דאם חשב לסוג ולקורות פטור מן הערלה ה"ה לענין בל תשחית דאפי' אם הוא באמת עץ מאכל כיון דחשב עלי' לקורות אינו באיסור השחתה ומת' בזה דלכן אמרה תורה אשר תדע כי לא עץ מאכל היינו להורות דאפי' אם הוא באמת עץ מאכל כיון דחשב לעץ וקורות אינו באיסור השחתה ולכן צריך ידיעה בבירר ול"ש להקל בספק כיון דעץ מאכל לפנינו בחזקתו שהוא עץ מאכל ואני הכרחתי דבכה"ג ליכא איסור השחתה דאל"כ אמאי בנוטע לסוג ולקורות פטור מן הערלה הא כיון דבעצם אילן מאכל ואיכא איסור דלא תשחית את עצה וא"כ לא מצי ליטלו לקורות כיון דאסור לקצצו א"ו דגם לענין איסור השחתה אינו בגדר אילן מאכל והנה המתבאר ממשנה דערלה שם ובר"ש שם בשם הירושלמי דאם נוטע סתמא ואח"כ חשב לסוג ולקורות פטור מן הערלה ואם חשב למאכל בטלה מחשבתו הראשונה וחייב בערלה ואם חשב מקודם למאכל ואח"כ לסוג ולקורות חייב בערלה כיון דכבר נתחייב בערלה עפ"י מחשבתו שוב ל"מ מחשבתו לפטרו מן הערלה וי"ל דבאמת הירושלמי למד זה מהא דאמרה תורה רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא וק' מה בכך דהבעלים חשבו למאכל יחשבו ישראל עתה את האלנות האלה לסוג ולקורות וממילא לא יהי' באיסור בל תשחית א"ו דלא מהני מחשבת לסוג ולקורות באילן מאכל להתיר בו איסור השחתה וה"ה לענין איסור ערלה ומעתה י"ל אע"ג דפשוט הדבר דגם מחשבת הנכרי שנטעו מהני ואם הוא חושב למאכל אע"פ שישראל קונה אותו בתוך שני ערלה ל"מ מחשבתו לקורות לבטלו מתורת ערלה וה"ה לענין השחתה מ"מ י"ל דזה שאמרה תורה בעמון ומואב לא תדרוש שלומם וטובתם ודרשינן טובה שלהם היינו דמה שהם חשבו לטוב לעץ מאכל לא מהני מחשבתו לעשותו לעץ מאכל ומהני מחשבת ישראל לבטל מחשבתם שוב ליכא איסור דלא תשחית את עצה וזה הפירוש משום דאומה בזוי הוא ל"מ מחשבתם ושוב הוי כסתמא ומהני מחשבת ישראל לעשותו לאילן סרק:


###### Keli Chemdah on Torah, Shoftim 11:5
[Keli Chemdah on Torah, Shoftim 11:5](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Shoftim/r/11:5)

ודרך פלפול יש להסביר באופן אחר דהנה ז"ב אע"ג דאם חישב למאכל שוב ל"מ מחשבת סוג וקורות לבטל ממנו דין אילן מאכל מ"מ מחשבת הבעלים בעינן ואם אחר חישב למאכל בודאי יכולים הבעלים לבטל מעתה לפמ"ש רבותינו הראשונים ז"ל מבואר דבריהם באס"ז כתובות דט"ו דלב"נ לית לי' חזקת ממון וכפ"מ שהסביר דבריהם ברי"ט אלגאזי רפ"ב דבכורות כיון דראה ויתר גוים התיר לנו את ממונם וא"כ י"ל דאינם בגדר בעלים ול"מ מחשבתם אך י"ל דבכל ב"נ כיון דבידם להתגייר ויש להם עצה שיהי' שלהם לגמרי הו"ל בגדר בעלים ומהני מחשבתם ולא יוכל להתבטל ומעתה בעמון ומואב דהוא אומה בזוי' דהתורה אמרה לא תדרוש שלומם וטובתם דאין מקבלין גרים מהם שוב י"ל דאין עליהם שם בעלים ולכן תמיד יש בידינו לחשוב לסוג וקורות וליכא איסור השחתה ולפ"ז י"ל דהרמב"ם ז"ל לשיטתו דס"ל להלכה דגזל עכו"ם אסור מה"ת וא"כ הו"ל בעלים ושוב אין לחלק בין עמון ומואב לשאר אומות ולכן מוכרח לומר דהי' הוראת שעה אך יש לעורר לפי"ז א"כ עצים של נשים יהי' אסורין ויש לפלפל בזה הרבה ואכ"מ כי עיקר הד' לדמות איסור בל תשחית באילן מאכל לערלה יש לדחות לפ"מ דמבואר בירושלמי שם דלענין ערלה ילפינן מיתורא דקרא ועיי"ש האיבעיא לענין מעשרות ומדלא דיבר בירושלמי כלל לענין לא תשחית נראה דהכא כיון דליכא יתורא דקרא לכ"ע אסור ולא. תלי' במחשבתו כלל וצ"ע עוד בזה:


###### Keli Chemdah on Torah, Shoftim 11:6
[Keli Chemdah on Torah, Shoftim 11:6](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Shoftim/r/11:6)

ואגב ארשום בזה דעיקר קו' האחרונים בקרא אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא לדעת הרמב"ם ז"ל דסד"א מה"ת להקל למה צריך ידיעה ודאית וכנראה שהרגיש בזה הספורנו וכתב לפרש בזה"ל אע"פ שיהי' ממין עצי מאכל כשתדע שהוא זקן או מקולקל באופן שאינו עושה פרי עכ"ל שבזה שפיר צריך ידיעה ודאית דאל"כ מוקמינן אותו על חזקתו שהוא עץ מאכל, ולענ"ד י"ל דרך פלפול עפמ"ש הרמב"ן ז"ל במ"ע שלו מ"ע ו' וז"ל נצטונו כשנצור על העיר לאכול מן האלנות שבגבולה כל ימי המצור ואם נכרות אותה לבטלה נעבור על עשה נוסף על הלאו המפורש בו והוא אמרו יתעלה כי ממנו תאכל מ"ע ואותו לא תכרות במצות ל"ת עכ"ל ולפ"ז נראה דאם הוא אילן של ערלה שאסורין הפירות באכילה מותר בהשחתה דהרי נראה מבואר מ"ד הרמב"ן ז"ל דעשה ול"ת בחדא גוונא וא"כ אם אין שייך בו עתה העשה ה"ה דליכא בי' ל"ת אך רוב אילנות כבר עברו עליהם שני ערלה או כיון דדעת הרמב"ם ז"ל דסד"א מה"ת להקל א"כ בספק מותר לאכול דאמרי' דאינו ערלה ושוב אסור להשחיתו וא"כ י"ל דזה פי' הקרא רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא היינו דיהי' ידיעה ודאית שעדיין לא עברו עליו שני ערלה אותו תשחית כיון דל"ש בו העשה דממנו תאכל ה"ה דליכא בי' הלאו איברא דלדעת הרמב"ם ז"ל לא יתכן זה דהרי הרמב"ם ז"ל ס"ל דאפי' במלחמת הרשות אם אין להם מה לאכל מותרין לאכל כל האסורין וא"כ נראה דאפי' אם הוא אסור מצד ערלה מ"מ כיון דאם אין להם מה יאכלו מותרין לאכל מזה שפיר מתקיים בזה כי ממנו תאכל ואותו לא תכרת ואפי' לפ"ד הרמב"ן ז"ל דס"ל דלא הותרו כל אסורין אלא במלחמת מצוה ג"כ יש לעי' כיון דנראה מדבריו דממנו תאכל הוא מ"ע גמורה שמצוה לאכול מאלנות כל ימי המצור א"כ י"ל עדול"ת אם לא שנימא כיון דאסור מצד ערלה אינו בכלל אילן מאכל ולא קאי העשה עלה כלל אך גוף הדבר לומר דאילן ערלה אינו בגדר עץ מאכל צ"ע ואם אמר הספורנו כן לענין אם הזקין ושוב א"ר לעשות פירות לעולם אין ללמוד מזה לאילן כל זמן שהוא ערלה דהרי בערלה אמרי' להיפך דדוקא עץ מאכל חייב בערלה הרי דערלה נקרא עץ מאכל וה"ה לענין השחתה וצ"ע בכל זה: