## Keli Chemdah on Torah, Shoftim

###### Keli Chemdah on Torah, Shoftim 5:1
[Keli Chemdah on Torah, Shoftim 5:1](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Shoftim/r/5:1)

(י"ז ח') כי יפלא ממך דבר וגו' הנה במצות זקן ממרא יש לי הרבה הערות מהן שכבר נדפסו בספריי ולא אכפול הד' בכאן רק מה שלא נדפס עדיין ארשום בזה וז"ה ב"ה:


###### Keli Chemdah on Torah, Shoftim 5:2
[Keli Chemdah on Torah, Shoftim 5:2](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Shoftim/r/5:2)

(א) בסנהדרין פ"ו ע"ב ברש"י ז"ל ד"ה באין לזה שעל פתח הר הבית זקן זה שהורה בעירו ונחלק ב"ד שבעירו עליו והזקיקו הכתוב לעלות לירושלים ולישאל ובאין הוא וב"ד שבעירו כו' לכאו' צ"ע כיון דקיי"ל דגם בסנהדרין של כ"ג אזלינן בת"ר א"כ בכה"ג שיש מחלוקת בין הזק"מ ובין החכמים שבעירו והם הרוב למה הזקיקו הכתוב ללכת לב"ד הגדול למה לא נימא שצריך לשמוע לדעת הרוב שבעירו והרי ברור הדבר דבד"נ דהוא בכ"ג לא יוכלו המיעוט לומר לב"ד הגדול קאזלינא רק שמתחייבים לבטל דעתם מפני דעת הרוב שבהם, ובפשיטות הי' נראה דענין זקן ממרא שהזקיקם הכתוב ללכת לב"ד הגדול היינו שנולד לכולם ספק וא"י להכריע במקומם משא"כ כשיש מחלוקת תמיד הלכה כרוב ול"ש ענין ב"ד הגדול כיון דהיחיד מחויב לבטל דעתו מפני הרוב, וסבור היתי לומר דהא דיחיד מחויב לבטל דעתו מפני הרוב היינו כשדנין על ענין הנדון הלז אם זה הוא זכאי או חייב וכשהרוב אומרים חייב מחויב היחיד לבטל דעתו והלכה כהרוב משא"כ כשנחלקו בדין שנוגע לדורות אז גם היחיד יכול לומר לב"ד הגדול קאזלינא ולכן בכל הסוגי' דמפרשים הקרא בין דם לדם וגו' מבואר דפלוגתתם בדין הנוהג לדורות ובכל ענינים מפורש בש"ס דפלוגתתם הוא בזה האופן ולא בהנידון שהם דנין עליו ובזה צריכין ללכת לב"ד הגדול אמנם ברמב"ם ז"ל פ"ד ממרים ה"ב נראה מבואר שהוסיף במכוון דלאו דווקא פליגי אם דנין על מלקות בג' או בכ"ג שזה פלוגתא השוללת דין מלקות בכלל רק גם אם המחלוקת יש להם אם זה האיש חייב מלקות או לא ג"כ צריכין ללכת לב"ד הגדול. ולכאו' עלה בדעתי שזה באמת רק אם באין יכולין הרוב להכריע דעתם בזה ומסופקים הם בזה אבל אם הם מחליטים שזה האיש ח"מ אז מחויב לבטל דעתו אמנם יותר נראה בזה דבאמת בבל ענינים כשדנים למעשה אף אם המחלוקת בענין הנוגע לדורות כגון אם כופר הכל פטור או חייב או טריפה פטור ממיתה או חייב וכיו"ב לענין המעשה הזה שהם דנים עליו מחויב לבטל דעתו מפני הרוב אף אם הוא רק ב"ד של כ"ג אבל אחר המעשה יכול המיעוט לומר שלא יקבעו הלכה כן אם לא בהסכמת הב"ד הגדול וזה הוא ההבדל בין סנהדרין של כ"ג לב"ד הגדול וכלל הדבר דבכל ב"ד של שלשה סמוכין בדיני ממונות ומלקות וב"ד של כ"ג בד"נ במה שנוגע להלכה למעשה באותו הנידון שהיתה המחלוקת ביניהם יש להם דין ב"ד הגדול והיחיד מחויב לבטל דעתו ולעשות המעשה כמותם, אמנם להיות נקבע הלכה כן לדורות בזה יכולין המיעוט לומר שצריך ללכת לב"ד הגדול ובלא זה אסור להם לחלוק על הרוב להלכה אפי' אחר שכבר נעשה מעשה ועפ"ז נראה לת' ד' הרמב"ן ז"ל שכ' בזה"ל ימין ושמאל אפי' אומר לך על ימין כו' וענינו אפי' תחשוב בלבך שהם טועים והדבר פשוט בעינך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך תעשה כמצותם ואל תאמר איך אוכל החלב הזה הגמור או אהרוג איש הנקי הזה אבל תאמר כך צוה אותי האדון המצוה על המצות שאעשה בכל מצותיו ככל אשר יורינו העומדים לפניו "במקום אשר יבחר" ועל משמעות דעתם נתן לי התורה אפי' יטעו וזה כענין ר"י עם ר"ג ביוה"כ שחל להיות בחשבונו עכ"ל וכמו דבריו אלו אות באות הוא בס' המצות שורש א' עי"ש היטב ולכאו' הדבר מתמי' שפתח בב"ד הגדול שבלשכת הגזית וכן המה סודה"ק ובאמצע הדברים כתב שזה ענין ר"י עם ר"ג והרי התם לא הי' כ"א ב"ד של שלשה סמוכין וכבר הי' בטל אז ב"ד הגדול שבלשכת הגזית שכבר הי' ביבנה ועי' מ"ש בזה בס' חמדת ישראל. אמנם להנ"ל יובן היטב דבנידון ר"ג ור"י הי' המחלוקת על אותו יוה"כ אם הלכה כר"ג או כר"י ע"ז ב"ד של שלשה סמוכין שראוין לקדש החודש דינו כב"ד הגדול להורות הלכה לדורות ובאמת אם הי' ר"ג גוזר על ר"י שיפסוק כן לדורות שאם יבואו עדים שראו את הישנה שחרית והחדשה ערבית שיסמוך עליהם ויקדש יום ל' לא הי' לו לר"י לשמוע לו אבל במעשה הלז שכבר הורה ר"ג כן וסמך על העדים מחויב ר"י לשמוע לו אף אם לדעת ר"י טעה ר"ג, שו"ר בהגהות רש"ש לסנהדרין ד"ד, ע"א ד"ה ומניין להביא עוד שלשה שהק' באמת בהא דקיי"ל דבסנהדרין של כ"ג אזלינן בת"ר מדוע לא ילכו לב"ד הגדול וישאלו כדכתיב כי יפלא ממך דבר וקמת ועלית ועוד והצילו העדה כתיב וביותר קשה להפוסקים דלא אזלינן בת"ר היכא דאיכא לברורי עכ"ל ולענ"ד לק"מ דמה שהק' מדכתיב כי יפלא זה לק"מ כיון דהרוב אומרים שכן הלכה הרי המיעוט חייב לשמוע להרוב ואין זה בכלל כי יפלא ומ"ש מצד והצילו העדה לא ידענא מה קאמר הלא מזה דצריך עדה שופטת ועדה מצלת והיינו ב"ד של כ"ג ומוכח מקרא זה דאזלינן בת"ר בסנהדרין של כ"ג ומ"ש מצד איכא לברורי לכאו' לק"מ דהרי גם בב"ד הגדול ג"כ אזלינן בת"ר וא"כ הבירר ג"כ לא יהי' כ"א עפ"י רוב דיעות וא"כ אינו בגדר איכא לברורי אך לאחר העיון יש מקום לקושיתו כיון דמה שמוחלט עפ"י רוב זה של ב"ד הגדול אמרה תורה שעלינו לשמוע מהם אפי' אם יאמרו מה שיראה בעינינו שהוא שמאל שהוא ימין וזה מוכרח מדין זק"מ וא"כ זה היא ד"ת בבירר ואינו מתורת רוב וא"כ שפיר י"ל דהוי בגדר איכא לברורי אך באמת מבואר בח' הר"ן סנהדרין דס"ט ע"א בהא דמקשינן בגמ' והא כתיב והצילו העדה ואת אמרת זיל בת"ר היינו דקושית הגמ' דמנ"ל דאזלינן בת"ר אף באיכא לברורי וע"ז סובבת כל השו"ט דש"ס ונראה מבואר דבד"נ אזלי' בת"ר אף באיכא לברורי ואפי' א"נ דהיכא דאיכא לברורי גם בד"נ לא אזלינן בת"ר ג"כ ל"ק קושיות הג' הנ"ל דלענ"ד נראה פשוט כיון דרוב אומרים חייב ובכל התורה אזלינן בת"ר וא"כ הרי נגמ"ד לחובה ולדעת הרוב כל רגע ורגע שאינם הורגים את הנידון ה"ה עוברים על מ"ע דובערת הרע וא"כ אין זה בנדר איכא לברורי מה שצריך זמן ללכת לירושלים לב"ד הגדול וזה מוכרח מדצריך קרא דמיתת ב"ד אינו דו"ש ואמאי לא נימא דבלא"ה אינו דו"ש משום דאפשר לקיים שניהם להמיתו לאחר השבת א"ו דזה אינו בגדר אפשר לקיים שניהם כיון דכל רגע ורגע מוטל עליהם המ"ע דובערת הרע ועי' כיו"ב בת' נוב"י מהדו"ת חאה"ע סי' קל"ט דבכה"ג אינו בגדר איכא לברורי עי"ש אמנם י"ל בזה ביאור ד' רש"י ז"ל בחולין סוגי' דרוב בהא דאמרי' בגמ' רובא דאיתא קמן לא קמבעי' לי כגון תשע חניות וסנהדרין ופירש"י ז"ל כגון י"ב אומרים זכאי וי"א מחייבין ע"ש ותמוה לכאו' כיון דקיי"ל ספ"נ להקל א"כ מזה שי"ב מזכין וי"א מחייבין א"ר דאזלינן בת"ר הא אפי' אם לא ניזול בת"ר א"א להרוג מספק את הנפש אמנם להנ"ל א"ש דכוונת רש"י ז"ל דשפיר מוכח דאזלי' בת"ר דא"נ דמצד ספק אין להרגו הא איכא לברורי לילך לב"ד הגדול ובספק בוודאי חייבין לברר אך משום דאזלינן בת"ר וברובא דאיתא קמן אף באיכא לברורי אזלינן בת"ר ושאלת הגמ' בסנהדרין דמשום והצילו העדה לא ניזול בת"ר היכא דאיכא לברורי היינו ברובא דליתא קמן אך בעיקר הדבר שכתבנו דזה הוי בגדר איכא לברורי אף לנגד רוב יש לעי' עוד בזה מד' הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' ממרים ה"א שנראה מבואר דגם הלכות ב"ד הגדול יכול להתבטל ע"י ב"ד הגדול אחר וא"כ שוב ל"ה בירר אך ז"א דהרי אפי' אם כולם מסכימים לדעה אחת ג"כ ב"ד הגדול אחר יכול לסתור ד' הקודמים אך ז"א בגדר ביטל אלא אלו ואלו ד' אלקים חיים הן דכל זמן שאין ב"ד הגדול אחר מורין להיפך הרי הלכה ברורה כהב"ד הגדול והן הן דברי התורה וזה הוא אפי' אם הוא רק ע"י החלטת הרוב מתקיים הלכה כן לדורות וא"א לסחור הדברים כ"א ע"י ב"ד הגדול אחר לזאת שפיר י"ל דהוי בגדר איכא לברורי אך העיקר כנ"ל דברובא דאיתא קמן כ"ע מודים דאזלינן בת"ר אפי' באיכא לברורי, ולהשלמת הענין ארשום בזה מ"ש בח' לסנהדרין ד' טו"ב ע"א א"ר אבוהו א"א מוצא אלא במוסיפין ודברי הכל ובסנהדרי גדולה ואליבא דר"י דאמר שבעים עכ"ל הגמ' וכתבנו בזה"ל לכאו' קשה לדידן דס"ל דב"ד הגדול היינו של ע"א א"כ לא משכח"ל שניים לחובה כיון דקיי"ל שאין מוסיפין על ב"ד של ע"א א"כ מה יהי' אם ל"ה מזכין ול"ו מחייבין ולכאו' עלה בדעתי דב"ד הגדול כיון דאמרה תורה דהכרעת הרוב שלהם הוא דין תורה בבירר והוא בכלל עפ"י התורה אשר יורוך וגו' ל"ש כלל בזה דין רוב לרעות ואין נפ"מ בב"ד הגדול אם הוא לזכות או לחובה ועי' בגרסות הר"ח ז"ל בש"ס דפוס ווילנא נראה שלא הי' היינו כדאמרן דס"ל דבב"ד הגדול ל"ש כלל דין זה אמנם ברמב"ם ז"ל פ"ט מסנהדרין כתב בזה"ל ב"ד הגדול שבא להם מחלוקת בין בד"נ כו' אין מוסיפין עליהם וכו' והולכין אחר הרוב שלהן ואם בדין א' מן הנהרגין נחלקו דנין אלו כנגד אלו עד שיפטרוהו או יתחייב עכ"ל ולכאו' דה"ק סתומין דהרי כ"כ לעיל מכל שנחלקו בד"נ הולכין אחר הרוב שלהן ומצאתי בת' רדב"ז ח"ה סי' א' תר"ץ שעמד בזה ופירש דברישא מיירי שנחלקו להלכה אז אפי' בד"נ מכריע אחד לחובה ונפסק כן להלכה ודנין אח"כ כן אמנם אם נחלקו למעשה בדין שבא לפניהם זה הוא שכתב הרמב"ם ז"ל בסודה"ק דצריך להיות שנים מכריעין לחובה אתד"ק לכאו' יש להעיר בד"ק דנראה דאף בב"ד של כ"ג אם דנין רק להלכה ל"צ שיהי' שנים מכריעין לחובה אך כוונת דה"ק דבב"ד של כ"ג אם אנו דנין למעשה אין לו תוקף כלל להיות נקבע לדורות וכמ"ש במק"א בזה אמנם בב"ד הגדול שהכרעתם הוא תורה ממש ונקבע הלכה כן לדורות שפיר אמרי' דז"ד אם הוא רק להלכה אבל למעשה כשבא הדין לפניהם אז צריך שנים להכריע לחובה. אמנם בעיקר ד' הרדב"ז ז"ל בפירוש ד' הרמב"ם ז"ל דהסיפא קאי אם בא הדין לפניהם למעשה ובזה צריך שנים להכריע לחובה יש לעי' בזה דהרמב"ם ז"ל כתב בזה"ל ואם בדין אחד מן הנהרגין נחלקו ואמאי נקט נהרגין שנראה דכוונתו על מי שנתחייב סייף דווקא ומה כוונתו בזה לכן עלה בדעתי דהנה עיה"נ צריך ב"ד הגדול והיינו לאחר שנתברר לסנהדרין של אותה העיר שהודחה רובה שולחין לב"ד הגדול שהם יגמרו את הדין אם הוא עיה"נ או לא הנה נראה דבעה"נ ל"ש לומר הך דלחובה היו עפ"י שנים דהרי לא נוכל להחליט איזהו חובה ואיזהו זכות דאם דינה כדין עיה"נ הרי יש קולא דמיתתם בסייף אמנם לעומת זה יש חומר דגם טף נהרגין וממונם אבד ואם יחליטו שאינה עיה"נ יש חומר דמיתתן בסקילה וא"כ נראה דל"ש כלל בב"ד הגדול כשבא לפניהם דין עיה"נ שידונו אם דנין כרובן או כמיעוטן לומר דלחובה צריך שניים להכריע ולזכות סגי באחד דא"א יכול להחליט איזהו זכות ואיזהו חובה וא"כ נסתר פירושו של הרדב"ז בד' הרמב"ם ז"ל. אמנם לאחר העיון יש לקיים הד' דנראה דזה הוא החומר שנעשית עיה"נ דהוי בגדר מיתת מרד וכמ"ש הרמב"ם ז"ל במורה והסכים עמו הרשב"א ז"ל בח' דאין המיתה מכפרת וא"ל חלק לעוה"ב וכפי דין ב"ד הגדול כן הוא באמת וכמ"ש המפורשים ז"ל להכריח מהא דבקשו למנות את שלמה המלך ע"ה ונראה שמטעם זה צריך עיה"נ ב"ד הגדול ובפרט לפ"ד הגר"א ז"ל שמפקיעין אותם לגמרי מישראל א"כ נראה שזה הוא החומר שנעשית על ידם עיה"נ וצריך שנים להכריע ובאמת יש להמתיק יותר דאם יחליטו שאינה עיה"נ אע"ג דמיתתן חמורה דהוא בסקילה מ"מ ל"צ שנים להכריע כיון דזה כבר הוחלט בב"ד של כ"ג בעירם בעת שעדיין לא נתברר דהם רובה של עיר והי' מכריע ע"י שנים מהם לחובה ועיקר דינו של ב"ד הגדול הוא רק אם לתת להם חומר עיה"נ או שידונו כיחידים וי"ל דהרמב"ם ז"ל בא באמת להשמיענו זאת דבזה צריך הכרעת שנים לדונם בדין עיה"נ אך בגוף ד' הרדב"ז ז"ל בפירוש ד' הרמב"ם ז"ל יש לעי' עוד וצ"ע לעת הפנאי עכ"ל בח' שם:


###### Keli Chemdah on Torah, Shoftim 5:3
[Keli Chemdah on Torah, Shoftim 5:3](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Shoftim/r/5:3)

ב) ודע שיש לעי' קצת בלשון הרמב"ן ז"ל כאן ובס' המצות שמדקדק לכתוב וזה כענין ר"י עם ר"ג ביוה"כ שחל להיות בחשבונו ובסה"מ כתב בזה"ל וכענין שנהג ר"י עם ר"ג ביוה"כ שחל להיות בחשבונו אמאי לא הביא ראי' מזה דגזר ר"ג על ר"י שיבוא אליו במקלו ותרמילו נראה קצת דמזה א"ר ועיקר הראי' ממה שהי' ר"י נוהג עם ר"ג ונראה מזה ראי' למ"ש בח' שלכאורה יש להתפלא על ר"ג שאמאי לא גזר על ר"י שיאכל ביוה"כ שחל להיות בחשבונו ולמה גזר עליו דווקא הוצאה מרשות לרשות ומעביר ד' אמות ברה"ר ויותר קשה לפ"מ דמבואר במס' כריתות די"ט ע"ב דמקשינן בגמ' על ר"י דעד כאן ל"פ ר"י אלא משום דס"ל טעה בדב"מ ולא עשה מצוה פטור אבל מתעסק חייב ות' הנח לתנוקות הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק בחבורה חייב מבואר דר"י ס"ל דמקלקל בחבורה חייב והנה שיטת רש"י ז"ל דלמ"ד דמקלקל בחבורה חייב ע"כ דמלאכה שאצל"ג פטור דאל"כ לא נשמע דמקלקל בחבורה חייב ממילה כיון דאיכא תיקן מצוה ומעתה קשה לפמ"ש המרי"ק בת' דאם עשה דבר בשבת מצד שמכריחין אותו לעשות הדבר הזה והוא בעצם אינו רוצה בהמלאכה הוי בגדר משאצל"ג וא"כ הכא דר"ג גזר על ר"י שיבוא אליו במקלו ותרמילו לא יעבור כ"א איסור דרבנן כיון שיהי' מוכרח לכך מצד גזירת ר"ג וא"כ קשה ביתר שאת אמאי לא גזר עליו אכילה ושתי' לכן נראה דבאמת לא רצה לגזור עליו שיעשה איסור תורה בבירר דאולי לא ישמע לו לכן צוה עליו לעשות מלאכה ביוה"כ דבזה אפי' אם לא ישמע לו באמת ולא ירצה לעשות זאת ברצונו הטוב הלא יהי' יכול לעשות זאת מה"ת משום דהוי משאצל"ג ועכ"פ יתוקן בזה שלא יהי' התורה כשני תורות בפני המון בנ"י שלא יבינו זאת והא דר"י הי' מיצר היינו משום דר"י הי' באמת רוצה למלאות חפץ ר"ג עצהיו"ט דהיינו שהוא ירצה ג"כ לקיים דברי ר"ג ויהי' באמת מלאכה הצל"ג ולזאת כאשר אמר לו ר"ע שמה שעשה ר"ג עשה ואין להרהר אחריו קיים גזירת ר"ג ברצונו הטוב וכאשר בא לבית ר"ג והתבונן ר"ג שעשה זאת ברצון הטוב אע"פ שהי' יכול להמלט מאיסור תורה כנ"ל הי' שמח לקראתו מפני שקיבל דבריו ומעתה צדקו מאד ד' הרמב"ן ז"ל בדקדוק לשונו הזהב דעיקר הראי' מר"י שהי' נוהג עם ר"ג ששמע אליו לעשות מלאכה דאורייתא ביוה"כ שחל להיות בחשבונו אבל מגזירת ר"ג א"ר דהא באמת חשש שלא ישמע לו מדלא גזר עליו לאכול ולשתות כנ"ל:


###### Keli Chemdah on Torah, Shoftim 5:4
[Keli Chemdah on Torah, Shoftim 5:4](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Shoftim/r/5:4)

(ג) אמנם בעיקר הענין דר"ג ור"י כשאני לעצמי נלענ"ד לפרש באופן אחר דהנה לכאו' קשה לי מאד לפ"ד הריטב"א ז"ל בחולין דק"א ע"ב ד"ה אלא אמר רבא גזירה הוי שכ' לחדש כיון דקידוש החודש תלי' בב"ד ולכן אם אין הב"ד מקדשין את החודש ליכא יוה"כ כלל ועי' בס' כלי חמדה פ' בא מה שהארכנו לבאר ד' הריטב"א ז"ל וכתבנו אח"כ עוד לבאר דבריו ז"ל באופן אחר עכ"פ העולה מד"ק ז"ל דאם אין ב"ד מקדשין את החודש ליתא ליוה"כ כלל וא"כ מה הי' ר"י מיצר כ"כ לקיים גזירת ר"ג לילך אליו במקלו ותרמילו ביוה"כ שחל בחשבונו הא מה בכך דקידוש ר"ג הי' בטעות מ"מ כיון דלא הי' קידוש אחר א"כ ממילא ליכא כאן יוה"כ כלל ותמהני שלא ראיתי מי שנתעורר בזה ומה שנלענ"ד להעיר בדבר חדש בזה לפמ"ש הרא"ה ז"ל בס' החינוך מצות יוה"כ דמיד בתחילת הבריאה קידש השי"ת יום אחד בשנה להיות יום מחילה וסליחה והרי בפשיטות לפמ"ש כל המפורשים נראה דיוה"כ הוקבע רק אחר החטא העגל לכן נראה דהנה יוה"כ יש בו שני קדושות קדושת שבת דאסור במלאכה כמו שבת וקדושת יוה"כ דאסור באכילה ושתי' ומעתה אומר אני דזה ברור דיוה"כ הוקבע מתחילת הבריאה ליום מחילה וסליחה וממילא יש בו קדושת שבת שאסור במלאכה, אמנם להיותו אסור באכילה ושתי' משום זה זה רק נקבע אחר חטא העגל נאסרו בו אכילה ושתי' ולדעת הרמב"ם ז"ל ודעימו כל החמשה ענוים המה מה"ח. ומעתה י"ל דנהי דלפי האמת דאם הב"ד מקדשין אה"ח יוה"כ הוא בזמן שהוא עשור לחודש עפ"י קידוש בי"ד אמנם אפי' אם אין הב"ד מקדשין את החודש נהי דאינו יוה"כ להיותו אסור באכילה ושתי' מ"מ בעשור לחודש האמיתי שעפ"י חשבון הוא יום כפרה מה"ת כמו שהוקבע מתחילת הבריאה וממילא אסור במלאכה כמו שבת דקבוע וקיימי ול"צ קידוש ב"ד כלל וא"ל דאכתי מה הועילו ב"ד בזה שלא קדשו את החודש הא אכתי אסור מה"ת במלאכה ז"א דבאמת משום איסור מלאכה לא הי' צריכין למעקר יוה"כ כלל לפמ"ש מהרי"ק ז"ל דבכה"ג הוי מלאכה שאצל"ג אם אינו רוצה לעשות המלאכה אלא משום אונס א"כ הי' יכולין לעשות מלאכה ביוה"כ ואע"ג דבשעת השמד אפי' על איסור דרבנן יהרג וא"י ז"א דז"ד אם הגזירה על איסור דרבנן אבל הכא דרצו לבטל יוה"כ דאורייתא א"כ לא הי' עושין אלא מלאכה שאצל"ג לא הי' מעקר יוה"כ דאורייתא אך עיקר הי' החשש דמה יעשו באכילה ושתי' ביוה"כ אם יכופו אותם העכו"ם לאכול ולשתות וע"ז שפיר כתב הריטב"א ז"ל דעקרו יוה"כ עיד"ז שלא קדשו אה"ח דזה שיהי' אסור באכילה ושתי' זה רק מחטא העגל ואילך וכיון שלא קידשו ב"ד אה"ח ממילא אינו אסור באכילה ושתי' ומעתה א"ש דשפיר הי' ר"י מיצר כיון דהי' סובר דקידוש דר"ג לא מהני ממילא אסור במלאכה ביוה"כ שחל להיות בחשבונו ולפ"ז א"ש מה דקשי' לן זה כביר דאמאי לא גזר ר"ג על ר"י שיאכל סעודה ביוה"כ שחל להיות בחשבונו ולהנ"ל א"ש דזה הי' מותר אפי' לר"י כיון דהב"ד לא קדשו אה"ח אין כאן יוה"כ להיותו אסור באכילה ושתי' ויודע אני כי מד' רש"י ז"ל בחולין שם נראה מבואר דעיקר לעקירת יוה"כ היתה משום מלאכה אמנם לדעת הריטב"א ז"ל נראה מוכרח כדאמרן ודו"ק היטב בזה הארכנו בכ"ז לת' סוגי' כי עובדא זו הוא המקור הראשי לשמוע לד' חכמים וכמ"ש הרמב"ן ז"ל אך בעיקר ד' הרמב"ן ז"ל דמדמי קודש מועדות לכל התורה כ"כ בספרי חמדת ישראל ח' העשין אות ל"ב דזה תלי' בהגירסות דאתם דלהגירסא אתם אפי' מזידין והיינו אפי' עברו החודש ללא צורך כלל ולא קידשוהו בזמנו או קידשוהו בעדים אשר ידעו בעצמם שמשקרים מ"מ מה שעשו עשו א"כ ל"ש ללמוד מזה לכל התורה דהרי בהזידו בהוראה אין להם שייכות תורת ב"ד כלל וע"כ דהכא גזה"כ בקידוש מועדות תלי' בהם וכתבתי מזה בתשובה ליד"נ הרה"ג מוהר"ש מליטעטאוו שיחי' ואכ"מ:


###### Keli Chemdah on Torah, Shoftim 5:5
[Keli Chemdah on Torah, Shoftim 5:5](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Shoftim/r/5:5)

ד) שם דפ"ז ע"ב בתוד"ה בפלוגתא דר"י ורבנן פי' בקונטרס לרבנן אם נכנס למקדש חייב ולר"י פטור ולא יתכן דכה"ג ל"מ זק"מ משום שהוא בעולה ויורד כו' ויש לפרש כדפרישית לעיל בככר של תרומה עכ"ל ולענ"ד נראה דרש"י ותוס' לשיטתם אזלי דהנה לקמן מבואר בסוגי' בטהרת מצורע פליגי באין לו בוהן יד אם יש לו טהרה ועי"ש ברש"י ז"ל דפי' ג"כ כנ"ל דנפ"מ בביאת מקדש והתוס' שם לא פרשו כלל ולכאו' תמוה דמה יענו התוס' לזה דשם אא"ל דנפ"מ בנגע בככר של תרומה דהא מחוסר כפורים אינו מטמא תרומה ומצאתי בערוך לנר שהרגיש בזה וכתב לת' דנפ"מ אם הביא קרבן על חטאו בשגגה שנכנס למקדש דאם ל"ה קרבן הוי חב"ע ולמ"ד ל"ד אם קידש בו אשה מקודשת אך ז"א דא"כ תלי' עוד בפלוגתא אם חשנ"ב דאורייתא לכן נראה דתוס' לשיטתם בב"ק די"ב ע"ב דס"ל דאפי' למה דקיי"ל דמקדש בחלקו אפי' בקק"ל א"מ משום דמשלחן גבוה קזכי לאחר שחיטה מ"מ ז"ד בחלק הכהנים אבל בחלק הבעלים הוי שלו ויכול לקדש בו אשה א"כ גם בטהרת מצורע איכא נפ"מ בנגע בדבר קודש וקידש בו אשה ושפיר ס"ל דבקרבן עולה ויורד ל"ש חיוב זק"מ משא"כ רש"י לשיטתו בב"ק שם דס"ל דאפי' בחלק הבעלים אמרינן משלחן גבוה קזכי וא"כ לא משכ"ל בקדשים קידושין וא"כ באין לו בוהן יד ליכא למימר דנפ"מ לקידושין לכן הכריח רש"י ז"ל שיטתו דאפי' בקרבן עולה ויורד אם זדונו כרת נעשה זק"מ וז"נ לענ"ד. אמנם דעת הרמב"ם ז"ל אינו מתישב בזה דהוא ז"ל ג"כ ס"ל כרש"י ז"ל דגם בקרבן עולה ויורד נעשה זק"מ ולפי שיטתו בפיה"מ במס' נגעים שכ' לחדש דהא דאמרי' במצורע עדול"ת דתגלחת ראשו וזקנו ה"ד אם יכול לקיים כל הטהרה אם הכפרה ג"כ אבל באינו יכול לקיים כל הטהרה להיותו מותר אף בקדשים ל"א עדול"ת כיון שלא יוכל לקיים כל המצוה דמצות הטהרה כוללת גם הכפרות שמביא ביום השמיני ולפי"ז באין לו בוהן יד שלא יכול ליטהר לקדשים ממילא אין לו טהרה לתרומה ג"כ שוב גם באין לו בוהן יד משכח"ל נפ"מ בנגע בככר של תרומה כיון דלא משכח"ל תגלחת הטהרה וטמא אף לתרומה וא"כ מניין הוציא הרמב"ם ז"ל דאף בעולה ויורד נעשה זק"מ שו"ר דגם דעת רש"י ז"ל אינו מתורץ דאפי' א"נ דלא כדעת הרמב"ם ז"ל רק דגם לטהרתו לענין תרומה אמרי' עדול"ת מ"מ א"ש דגם בטהרת מצורע משכח"ל דפליגי בא"ל בוהן יד אם יש לו טהרה ואע"ג דא"ל בוהן יד הוא רק לקדשים מ"מ למ"ש התוס' יו"ט פי"ד דנגעים דלמ"ד דאין לו בוהן יד א"ל טהרה עולמית ה"ה דמצורע ממורט א"ל טהרה עולמות וזה אין לו טהרה גם לתרומה ועיין מ"ש בפ' מצורע אות ג' באריכות לברר הד' וא"כ י"ל דוה כוונת הגמ' דפליגי בא"ל בוהן יד אם יש לו טהרה וממילא דפליגי במצורע ממורט דא"א לקיים בו מצית תגלחת ואין לו טהרה כלל ושפיר נפ"מ בנגע בככר של תרומה וא"כ לכאו' אין הכרח לד"ז דגם בשגגת עולה ויורד נעשה זק"מ וצ"ע לכאו':


###### Keli Chemdah on Torah, Shoftim 5:6
[Keli Chemdah on Torah, Shoftim 5:6](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Shoftim/r/5:6)

ומה שנלע"ד בדעת רש"י והרמב"ם ז"ל שהכריחו בקרבן עולה ויורד נעשה זק"מ ולא ניחא להו לומר כדעת התוס' דנפ"מ בנגע בככר של תרומה וקידש בו אשה דס"ל דל"ש נפ"מ בקדושי אשה כ"א דפליגי אם הוא איסה"נ או היתר הנאה אבל באיסור אכילה כיון דמובה"נ ל"ש כלל נפ"מ זו דאפי' אם אינו כאן שו"פ מ"ע חיישינן שמא שו"פ במדי וא"כ לכ"ע הוי עכ"פ ספק קידושין וא"כ ל"ש בזה היתר איסור כרת לכתחילה ובאמת כאשר נעי' בכל הסוגי' ברש"י וברמב"ם ז"ל בה' ממרים נראה מבואר כן מדה"ק דדוקא אם פליגי באים ה"נ כגון בערלה ובעגלה ערופה אז נעשה זק"מ דיש נפ"מ לקידושין אמנם באיסור אכילה גרידא אע"ג דלד' האומר שאסור באכילה י"ל דאינו שו"פ מ"מ חיישינן שמא שו"פ במדי ומצאתי במרכבת המשגה שכ"כ לת' מה שהק' לת' על הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' ממרים ה"ג דבלולב לא משכח"ל חיוב זק"מ הא נפ"מ אם הוא פסול אינו שו"פ אבל אם הוא כשר הוא שו"פ בשביל מצותו ות' כנ"ל דאפי' אם הוא פסול הוי עכ"פ ספק קידושין מצד שמא שו"פ במדי ואינו כעת תח"י לעיין בו וא"ש בזה גם מ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכה הנ"ל זה אומר טהור וזה אומר שני לטומאה הר"ז פטור מן המיתה שלכאו' אינו מובן דהא נפ"מ בנגע בככר של תרומה כמ"ש התוס' ולהנ"ל א"ש דהרמב"ם ז"ל ביאר זה דפירש בזה אינו נפ"מ לשלול דעת התוס' בזה משום דעכ"פ הוי ס"ק וא"כ אינו נעשה זק"מ ולכן מוברח דבקרבן עולה ויורד ג"כ נעשה זק"מ הן אמת שיש לעי' בזה לפמ"ש הרמב"ם ז"ל לחדש בהא דקיי"ל כשמואל דחוששין שמא שו"פ במדי היינו דווקא בדבר המתקיים אבל אם הוא תבשיל שיתקלקל אם יוליכנו למקום היוקר אין כאן קידושין כלל א"כ אכחי מפכח"ל בכל הני נפ"מ בנגע בתבשיל של תרומה המתקלקל ואינו מתקיים שוב לד' האומר טמא ל"ש בי' קידושין כלל אם איו שו"פ במקומו ונראה משום דהרמב"ם ז"ל מחדש דין זה מעצמו אין לחייב בזה אא הזק"מ אם לא ס"ל וא"ל הא איכא נפ"מ בין הזק"מ לחכמים אם יפליגו בד"ז ז"א דא"ב צריך להיות עוד פלוגתא בזה ומהסוגי' נראה דבזה שנחלקו בטהרת מצורע או בטומאת נגעים בזה נעשה זק"מ לכן הכריח הרמב"ם ז"ל דחייב בקרבן עולה ויורד ויש עוד לומר בזה עפמ"ש האחרונים דזק"מ אינו נעשה זק"מ אלא דווקא דאף אם ישמעו לו יהי' מותר ע"י איסור כרת משא"כ אם ישמעו לו לא יהי' מותר איסור כרת אינו נעשה זק"מ כיון שאם יעשו כהוראתו בבירר לא יהי' נפ"מ לאיסור כרת א"כ לכאו' יש לעי' בהא שכתב הרמב"ם ז"ל דאם פליגי באיסה"נ כגון בע"ע ובהקדש שנפדה ובערלה נעשה זק"מ ביון דנפ"מ לקידושי אשה והא אם יעשו כהוראתו שהוא אומר שלא נפדה או שסוא אסבה"נ מצד ע"ט ייזו מצד ערלה הרי לא יתנו האנשים בעד זה כלל ולא יהנו בו כיון דהם ס"ל שכן הוא האמת וא"כ באמת אינו שוה כלום אע"ג דבעצם הוא מותר בהנאה מ"מ כיון דכל ענין זה דש"כ ככסף הוא משום דיכולין ליהנות בו ויכולים למכרו וא"כ הכא דהם ה"ל כהזק"מ וממילא לא יעשו כל זה מחאת טעותם שסוברים דאבה"נ באמת וא"כ א"מ בעצם וממילא אינו מתיר איסור כרת כלל אך י"ל לפ"ד הריטב"א שהק' אמאי המקדש באיסה"נ א"מ הא יכולה להנות באפרן או שלא כדה"נ והוי בגדר ממון ות' דאסה"נ כיון דכמות שהוא עתה הוא אסבה"נ הוי בגדר אינו שלו דרחמנא אפקה לאיה"נ מרשות הבעלים וא"י לקדש בה אשה אע"ג דבעצם הוא שוה על שלא כדה"נ ומעתה שפיר נעשה זק"מ כיון דבאמת אינו איסה"נ והוי שלו שוב מקודשת כיון דשו"פ על שלא כדה"נ ומעתה ז"ד באיה"נ דכל הענין דא"מ הוא מצד שלו אע"ג דבעצם שו"פ על שלא כדה"נ שפיר שייך בי' דין זק"מ משא"כ בהיה"נ רק דאינו שו"פ מצד איסור אכילה א"כ ישמעו לד' הזק"מ ולא יאכלו אותו אע"פ שהוא בטעות מ"מ אינו שו"פ בעצם כיון דלא יתנו בעבור זה פרוטה וא"כ ל"ש בזה גדר זק"מ. אך לקושטא דמילתא ז"א מספיק בדעת הרמב"ם ז"ל וזכור אני כי בילדותי שמעתי דברים אלו מפי ידידי הגאון אבד"ק מעזריטש ז"ל והשבתי לו שז"א א' דהרמב"ם ז"ל מוכרח דאיה"נ הוי בגדר שלו ממ"ש פ"ה מאיסורי מזבח דקרבנות של אה"נ פסולין רק משום מצהב"ע וכבר העירו בזה האחרונים ב' גוף הדבר לומר שאם יתקיים הוראת הזק"מ לא יהי' מותר איסור כרת אינו נעשה זק"מ ובאיה"נ עיקר הטעם משום דבעצם שו"פ רק דלפ"ד הזק"מ א"מ מצד דהוי א"ש ובזה כיון שמותר בהנאה ה"ה שלו ז"א כיון דסוף כל סוף גם העדים שרואין הקידושין ס"ל כהזק"מ דהוא איה"נ וא"כ לדעתם קידש אותה בדבר שא"ש וממילא א"מ דהוי קידושין בלא עדים וא"כ גם באיה"נ אינו נעשה זק"מ ובאמת בכל ד' הרמב"ם דמ"ש בד"מ ובעירכין ובחרמין שלכן נעשה זק"מ מפני שלדברי האומר דאינו בר חיוב הוי הממון גזל והמקדש בו אשה א"מ אמנם לד' חכמים מקודשת ולהנ"ל אפי' אם באמת אינו גזל מ"מ אם שמעו לדברי הזק"מ יהי' אצלם בכלל גזל וגם העדים יסברו כן הוי בגדר קידושין בלא עדים וכבר הוכיח הג' בעל נוב"י ז"ל מהדו"ת חאה"ע סי' ע"ז מ"ד הרמב"ם במקדש בגזל במ"ש ונודע שנתיאשו הבעלים דהעדים צריכין לדעת שנתיאשו הבעלים הא בלא"ה הוי קידושין בלא עדים וא"כ א"נ דאם יתקיים הוראת הזק"מ לא יהי' מותר איסור כרת אינו נעשה זק"מ א"כ בכל אלו אינו נעשה זק"מ כיון דבכל אלו אף אם באמת אינו גזל מ"מ כיון דהעדים סוברים שהוא גזל הוי קידושין בלא עדים וגם אם פליגי להיפך דלדעת הזק"מ אינו גזל ולדעת החכמים הוי גזל ג"כ יש לעי' כיון דאם יתקיים כדברי הזק"מ הרי חייבים הבעלים שכדין הוא ומתיאשים מהממון וא"כ הוי כגזל לאחר יאוש וא"כ מקדשת באמת אך זה י"ל דתלי בפלוגתת ריו"ח ור"ל בשוהנ"ס שהוזמו עידי' אם יאוש בטעות הוי יאוש או לו אך מה שהקשינו לעיל ק"ט לכן נראה דאין אנו דנין אם יהיה בהחלט כהזק"מ אם יהי' מותר איסור כרת רק אנו דנין בהמחלוקה כמות שהוא שזה אינו מודה לחכמים ועושה כהוראתו בזה מתיר איסור כרת ויש עוד להאריך בזה טובא בבירר ענין זה וכתבנו ראשי פרקים לעורר לב המעי':


###### Keli Chemdah on Torah, Shoftim 5:7
[Keli Chemdah on Torah, Shoftim 5:7](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Shoftim/r/5:7)

ה) ודע דלכאו' קשה לי טובא במ"ש רבינו הרמב"ם ז"ל אבל אם נחלקו בשאר מצות כגון שחלק בדבר מדברי לולב או ציצית או שופר זה אומר פסול וזה אומר כשר זה אומר יצא יד"ח וזה אומר לא יצא כו' הר"ז פטור מן המיתה עכ"ל נראה מבואר מדה"ק דבכל אלו אם פליגו אם יצא יד"ח במ"ע זו או לא לא משכח"ל שיבוא לידי חיוב כרת וחטאת ותמוה מאוד הא קיי"ל בסוכה ואינו עושה לולב ואינו נוטל מכין אותו עד שת"נ וא"כ לדברי האומר לא יצא ידי"ח אם לא ירצה לקיים המצוה עוד הפעם יהי' מכין אותו עד שת"נ ול"ד האומר שכבר יצא ידי"ח וקיים מצותו שוב הוי הכאה שלא כדין וחייבין מצד חובל א"כ הר"ז כמו דפליגי בדיני מלקות שכ' הרמב"ם ז"ל דהוי בכלל זק"מ משום שנפ"מ בקדושי אשה וצע"ג לכאו' ולא מצאתי בשום מפורש שנתעורר בזה ומה שנלע"ד בזה דהרמב"ם ז"ל ס"ל כשיטת הרמב"ן ז"ל בפ' כי תבוא שכ' בהא דקיי"ל באינו רוצה לקיים מ"ע מכין אותו עד שת"נ ה"ד אם אינו רוצה לקיים מחמת מרד שהמצוה בזוי' בעיניו אבל אם יש לו טעם וסיבה המונעת אותו אע"פ שאינה מספקת שלא לקיים המעשה והוי עובר על המצוה מ"מ בכה"ג אין מכין אותו עד שת"נ וכן נראה דעת הרא"ה ז"ל בס' החינוך שכ' בפ' בא במצות אכילת הפסח בזה"ל וכלל גדול בכל התורה לכל האומר שיבטל מ"ע שכופין אותו ב"ד אם יש כח בידם עד שיקיימנו שלכאו' הלשון צ"ב במ"ש לכל האומר שיבטל מ"ע ואמאי לא כתב בפשיטות אם אינו רוצה לקיים מ"ע אך הוא הדבר אשר דברנו דכוונתו באומר שיבטל המצוה מבלי שום טעם רק משום מרד ובזה א"ש מה שנתקשה המנ"ח שאמאי נטר בכלל זה עד מצות אכילת הפסח ולא כתב זה לעיל במצות פו"ר ומילה והקרבת הפסח ולהנ"ל א"ש דבכל אלו יש לו אמתלא מחמת חסרון כיס או צערא דינוקא במילת הבן וצער עצמו במילת עצמו וגם בהקרבת הפסח מחמת חסרון כיס משא"כ בזה שכבר הקריב הפסח ונמנה עליו ועתה אינו רוצה לאכלו הר"ז בשאט נפש רוצה לבטל מ"ע לכן מכין אותו עד שת"נ לזאת כתב החינוך כלל זה במצות אכילת הפסח ומנה נלמוד דה"ה בכל מצוה שאין אנו רואין סיבה במניעת קיומה כ"א שעשה זאת מחמת מרד מכין אותו עד שת"נ ולפי"ז הכא כשנחלקו הזק"מ אם זה יצא ידי"ח או לא והוא אינו רוצה לקיים עוד הפעם לכ"ע אין מכין אותו עד שת"נ כיון דאינו עושה זאת מחמת מרד רק מפני שלדעתו כבר קיים המצוה לכן אפי' לפ"ד הסובר דלא קיים עוד המצוה אין לו להכות אותו כיון דאינו מחמת מרד כנ"ל וז"נ בדעת הרמב"ם ז"ל בס"ד:


###### Keli Chemdah on Torah, Shoftim 5:8
[Keli Chemdah on Torah, Shoftim 5:8](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Shoftim/r/5:8)

ו) ודע שראיתי דבר פלא בספורנו בקרא והאיש אשר יעשה בזדון וגו' ומת האיש ההוא שכ' בזה"ל ומת האיש ההוא עפ"י ב"ד הגדול ובזה כל העם ישמעו ויראו עכ"ל והוא להיפך ממה דנראה מבואר במשנה דהלא טענת ר"ט הוא רק מצד ענוי הדין וזה הוא רק לאחר גמ"ד וע"כ מוכרח דכ"ע ס"ל דהב"ד שבעירו גומרים דינו למיתה וכן מבואר ברמב"ם ז"ל דגומרין דינו בב"ד שבעירו ועי' בכ"מ מה שהכריח הד' מסוגי' דסנהדרין דט"ז עי"ש ולענ"ד מזה אין הכרע כ"כ דנראה דסתמא דש"ס אזיל אליבא דר"י דס"ל באמת כן דאין מביאין אותו לירושלים כלל. אמנם לרבנן שפיר י"ל דאין גומרין דינו מקודם כדי שלא יעבור על איסור דענוי דין דהוא איסור תורה לאחר גמ"ד ובאמת כשאני לעצמי מתפלא אני ע"ד רבינו ז"ל וכ"נ מפשטות לשון המשנה דגומרים דינו מקודם שמעלין אותו לירושלים והא אפשר לקיים שניהם להעלותו לירושלים קודם גמ"ד שלא יהי' איסור ענוי הדין וראית בס' קר ית ספר להמבי"ט ז"ל שמשנה מלשון הרמב"ם וכתב חייב מיתה ע"ש היטב וכנראה הוא בכוונה וס"ל ג"כ דאין גומרין דינו בב"ד דעירו וצ"ע בזה וא"נ כדעת הספורנו י"ל בטו"ט קושית המזרחי דאמאי דוקא בזק"מ קיי"ל דממתינין על הרגל ובבן סו"מ פירוש רס"י ז"ל דצריך הכרזה ואמאי לא נימא ג"כ דמעלין אותו לירושלים וממיתין אותו ברגל ולהנ"ל א"ש דבבן סו"מ לא משכח"ל דלאחר גמ"ד אסור משום ענוי הדין להמתין עד הרגל וקודם גמ"ד א"א להמתינו עד הרגל בבן סו"מ דהרי כל ימיו של סו"מ אינו אלא ג' חדשים וא"כ לפעמים אם יש יותר משלשה חדשים עד הרגל יתבטל דין סו"מ ולכן בבן סו"מ א"א לפרש כן וז"נ וראיתי בס' בנין אריאל להגאון מאמ"ד ז"ל שכ' דלכן בבן סו"מ לא פירש רש"י ז"ל שממתינו עד הרגל כיון דאם רצו אביו ואמו למחול יכולין למחול א"כ העשה קיל דהו"ל כאלו אמרה ל"ב ליכא עשה כלל וגם בחוש"מ אסור בכה"ג מיתת ב"ד ותמו' הא לאחר גה"ד א"י למחול ואי דכוונתו שלא לגמור דינו עד הרגל זה א"א בלא"ה דלפעמים עד הרגל יותר מג"ח ויבטל דין סו"מ לגמרי כנ"ל וצ"ע בכ"ז ואכמ"ל יותר: