## Keli Chemdah on Torah, Shoftim

###### Keli Chemdah on Torah, Shoftim 9:1
[Keli Chemdah on Torah, Shoftim 9:1](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Shoftim/r/9:1)

(פסיק י"ט) ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו עי' ברמב"ן ז"ל פסוק י"ח שכ בזה"ל ועל כן באה הקבלה הנאמנה ופירשה כי ההזמה תהי' כשיאמרו והלא ביום פלוני עמנו הייתם והטעם מפני שהעידות הזו על גופן של עדים והם אינם נאמנים על עצמם לומר לא עשינו כך שהרי יכולים הללו לומר עליהם שהרגו את הנפש או שחיללו את השבת עכ"ל וכן מבואר בפיה"מ להרמב"ם ז"ל פ"א דמכות שכ' בזה"ל ואע"פ שהם תו"ת לפי שהעידות על עצמם של עידות ולא באו להעיד על עצמה של עידות לא לקיימה ולא לבטלה לפי שהם אומרים אנו אין אנו יודעים אם זה הרג כמו שאתם חושבים או שלא הרג ואין עלינו לדעת עדותם אבל מה שאנו מעידים שאתם הייתם במקום פלוני לפיכך שומעין דבריהם ויהרגו העדים עכ"ל מבואר ג"כ כמ"ש הרמב"ן ז"ל אלא שהרמב"ן ז"ל הוסיף ביאור שאינה הזמה אלא אם אינו מעידין בגוף העדות ג"כ וזה לשיטתו ז"ל דהכחשה והזמה בב"א הוי בגדר הכחשה ומזה נדבר אח"כ בעזה"י אמנם בעיקר טעם הזמה מבואר מדה"ק כמ"ש הרמב"ן ז"ל וראיתי באחרונים שתמהו על טור ח"מ סי' ל"ח שכ' טעם זה על הזמה דא"כ מה זה דאמרי' בגמ' דהזמה חידוש הוא משום מה חזית הא אינו חידש כלל כיון דאמרת דמעידין על גופן של עדים ולא ראו שכדבריו מבואר ברמב"ם וברמב"ן ז"ל:


###### Keli Chemdah on Torah, Shoftim 9:2
[Keli Chemdah on Torah, Shoftim 9:2](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Shoftim/r/9:2)

א) ומה שנלע"ד ליתן טעם להזמה דהוי חידוש עפ"מ דמבואר בכריתות י"ב ע"ב אמר אביי ומודה ר"מ לחכמים שאם אמרו לו שניים יודע אתה בעידות פלוני והוא אמר לא ידעתי פטור דאי בעי אמר לא נתכוונתי לעידות דנראה מזה דבעי כוונה להעיד בשעת ראי' וכן מבואר שם בתוס' ישנים עי"ש והד' עתיקין בספרי האחרונים לתמוה ע"ז מכמה דוכתין בש"ס דנראה דל"ב כוונה להעיד ועי' בזה בס' פני ארי' ס"י וכתבתי בגליון הס' שם תמוה לי שחתר כ"כ להוכיח להפוך ד' התוס' ישנים ולא העיר מכל עידות הזמה שא"א לומר שהי' להם כוונה להעיד בשעת ראיי' כיון דשורש הזמה הוא שאומרים עמנו הייתם ביום פלוני ומנ"ל הי' להם אז שיבואו העדים אח"כ להעיד עידות שהם נתכוונו בשעת ראיי' להעיד אח"כ להזים אותם דעמנו הייתם במקום פלוני וא"כ למ"ל הזמה כלל אך י"ל דמהזמה ל"ק דאפי' א"נ דגזיה"כ דאין עליו שם עידות אלא במתכוין להעיד מ"מ מזימין נאמנים אפי' באינם מתכוונים להעיד דכיון דאם העדים הראשונים העידו בשקר הרי לא ראו כלל וא"כ ג"כ לא נתכוונו להעיד ושוב גם המזימין כשרים אע"ג דלא נתכוונו להעיד וכמו דאמרי' בגמ' דל"צ התראה מה"ט אע"ג דכללא הוא במלקות ובד"נ דאינו נידון בלא התראה מ"מ מצד כאשר זמם דנין אותם בלא התראה כיון דגם הם רצו בעדותן להלקות ולהרוג בלא התראה א"כ ה"ה לענין כוונה להעיד שפיר נאמנים המזימין מכח כאשר זמם כיון דגם הם רצו להעיד בלא כוונה כנ"ל, אמנם ז"ד אם נאמר שהמזימין אומרים אמת משא"כ אם נאמין להעדים הראשונים א"כ מלבד שאומרים הם שקר מלבד זאת אין עליהם תורת עידות כלל משום דלא משכח"ל בהם כוונה להעיד וא"כ י"ל דזה הוא החידש בהזמה מה חזית דציית להני היינו המזימין ושוב ל"צ כוונה ואמרת דהוי כמעידין על גופן של עדים ציית להני לעדים הראשונים וא"כ המזימין בלא"ה אין עליהם גדר עידות כלל כיון דא"א בהם כוונה וא"ד למעידין על חילל שבת וכיו"ב דאפשר בהו כוונה משא"כ הכא כיון דאפי' אם האמת כדבריהם ג"כ א"א שיהי' כוונה להעיד אלא משום דאתה מחליט שהאמת כדבריהם וא"כ הראשונים ג"כ לא הי' להם כוונה ולכן גם הם א"צ כוונה זה הוא החידש מנ"ל להחליט כן דילמא הראשונים אומרים אמת וא"כ ל"מ עדותם אע"ג שמעידין על גופן של עדים כיון דהוא תמיד בלא כוונה וזה פירש נכון בסוגי' לדעת התוס' ישנים כנ"ל. איברא שאין לבנות יסוד לד' התוס' ישנים הנ"ל שתמוהין המה מכמה דוכתין בש"ס דמבואר דל"צ כוונה להעיד ודרך פלפול עלה בדעתי בכוונת התוס' ישנים דאי בעי אמר לא נתכוונתי להעיד דהיינו כיון דהוא בלא כוונה אינו זוכר הזמן וא"כ אם ידרשו ויחקרו אותו הב"ד באיזהו יום לא יזכור וממילא העידות בטל דהוי עידות שאאילה"ז ל"מ לדעת הפוסקים דאף בד"מ דל"צ דו"ח משום נעילת דלת מ"מ אם אומר א"י בחקירות העידות בטל א"כ אם באמת אינו יודע בחקירות אינו חייב להעיד אע"ג דאין הב"ד חוקרין ודורשין אותו מ"מ העד בעצמו שיודע שא"י בחקירות וא"ח להעיד, אך אפי' לפ"ד הפוסקים דכיון דל"צ דו"ח אם אומר א"י עדותו קיימת מ"מ כיון דהוא רק מתק"ח ומה"ת אינו נאמן בלי דו"ח וכיון דא"א בדו"ח אין עליו שם עד מה"ת וא"ת קרבן שבועה, ובאמת המעיין בדקדוק הלשון בתוס' ישנים מכאן אמר רבי וכן דן הלכה למעשה בעדים ששמעו הדבר מפי בעלי המעשה אך לא נתכוונו להעיד ולא הובאו שם לשם עידות אין בעדותם כלום עכ"ל נראה מדבריהם דקאי רק על עדי שמיעה ולא עדי ראיי' וי"ל דכוונתם במודה לפניהם שחייב לחבירו דיכול לומר משטה הייתי בך אם לא שאומר אתם עדי דאז צריך שיתכוונו להעיד דאל"כ אינם בגדר עדים כיון שזה טוען משטה הוי כדין מרומה וצריך דו"ח וכיון שלא כוונו להעיד וא"י בבירר הזמן עדותן בטילה מה"ת ויש להעיר בר"ח ז"ל בש"ס דפוס ווילנא בשבועות דמ"א ע"ב בהא דאמרי' בגמ' ההוא דאמר לי' לחברי' הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך אמר לי' לא פרעתיך בפני פו"פ וכו' אמרו להד"ם סבר ר"ש למימר הוחזק כפרן אמר לי' רבא כל מילתא דלא רמי' עלי' דאינש לאו אדעתי' ופירש הר"ח ז"ל פירש העדים כיון דלא רמי' עלי' לאו אדעתי' והן ששכחו וטענתי' דלוה טענה הוא עכ"ל והוא פלא לומר על העדים שראו הפרעון וששכחו דא"כ בטל כל דיני העדים ובפרט עידות הזמה איך נאמנים לומר בזמן זה עמנו הייתם הא הוי מילתא דלא רמי' ודילמא ראו אותם ביום אחר לכן נראה ברור בכוונת הר"ח ז"ל כיון דבלא"ה אין עליהם תורת עידות מה"ת כיון דל"ש בזה הזמה בשום פנים דא"א להזים אותם ולומר ביום פלוני עמנו הייתם דא"כ בודאי לא ראו הפרעון וכן אם יבואו עדים אחרים ויאמרו עמנו הייתם וראיתם הפרעון מלבד דזה הוי הכחשה ולא הזמה מלבד זאת כיון דאמר רק בפני פו"פ הרי הודה שלא הי' אחרים באותו מעמד לזאת ס"ל להר"ח ז"ל כיון דאין הם בגדר עדות מה"ת לזאת אמרי' מילתא דלא רמי' משא"כ כשהם בתורת הזמה ואחר הדו"ח מכוונים המקום והזמן אין לפוסלם משום דלא נתכוונו להעיד וזה מוכרח כמו שהאריך בזה הג' בעל פני ארי' ז"ל שם:


###### Keli Chemdah on Torah, Shoftim 9:3
[Keli Chemdah on Torah, Shoftim 9:3](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Shoftim/r/9:3)

ומה שנראה להעיר בדבר חדש בענין עידות הזמה דלכן הוי חידש דנאמנים האחרונים אע"ג דהוי כמו שהעידו על הראשונים שחללו את השבת דהנה נראה ברור דעדי הזמה לא יתכן אלא אם לא הי' יחד בב"ד עם העדים הראשונים בשעה שהעידו עדותן דאם הי' ביחד עמהם ושמעו שמעידים עידות שקר בודאי אסור להם לשתוק להניח להב"ד לגמור דינו של פלוני דהרי הוא בגדר ל"ת על דם רעך גם נראה כיון דקיי"ל דחייבין אנו להפריש את חברינו מאיסור ומותר להכותו להציל אותו מעבירת ל"ת א"כ הכא כשהם שומעים שמעידים עידות איך שראו שבמקום פלוני עשה דבר זה והם יודעים ששקר הדבר הרי מחייבים מיד להזימם כדי להצילם מלאו דלא תענה דאין לומר דהרי כבר עברו על הלאו ז"א דהרי תוכ"ד כדיבור דמי ויכולין לחזור מעדותן א"כ אכתי לא עברו על הלאו ועוד דהרי דעת הרמב"ם ז"ל פ"ג מעידות ה"ה דקודם דו"ח יכולין לחזור מעדותן הכלל שנראה ברור דאין העדים רשאים להניח להעיד עדות שקר ואם יעברו ע"ז וימתינו עד אחר שנגמה"ד ויזימו את העדים לדעתי יש לדון דלא יהי' נאמנים משום חז"כ שלהם שאם האמת כדבריהם למה המתינו עד לאחר שנגמ"ד והניחו לבע"ד ביגון ויסורים מפחד המות ואף א"נ דגם בכה"ג נאמנים אבל רוב עידות ההזמה רובם ככולם הוא שהמזימין לא ידעו כלל בשעת הגדת העדים הראשונים וא"כ לכאו' צע"ג בכל הזמה הא המזימין א"י כלל שהעידו בשקר וצ"ל כיון דהעידו בפני ב"ד ונתפרסם זאת שהעידו כן עתה כשבאו להזימם הרי הם מעידין שזה שהעידו הוא שקר אך בכל זאת כיון שהם לא שמעו בעצמם שהעידו שקר לא נוכל לומר דהוי עידות ראי' ואינה יותר מעידות ידיעה בלא ראי' וזה אינו מועיל בד"נ וא"ל דמצרפין עדותן עם עידות הב"ד שיודעים המה שהעידו ומכוח שניהם נתברר שהעידו בשקר דא"כ הו"ל חצי דבר וע"כ מצד העדים לחוד מחייבין את העדים הראשונים מיתה וזה הוי בגדר ידיעה בלא ראי' ואעפ"כ אמרה תורה דנאמנים ושפיר הוי הזמה חידש והא דמהני באמת הטעם ג"כ דאמרי' בזה כאשר זמם והרי העדים הראשונים רצו ג"כ להרוג בלא ראי' ואפי' בלא ידיעה לכן בע"ז מקבלין עדותם גם בידיעה בלא ראי' מצד כאשר זמם, אך ז"ד אם נחליט שנאמנים המזימין ושפיר מהני עדותם משום דהוא ידיעה בל"ר וזה נכון מאד:


###### Keli Chemdah on Torah, Shoftim 9:4
[Keli Chemdah on Torah, Shoftim 9:4](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Shoftim/r/9:4)

ודרך פלפול עלה בדעתי כיון דקיי"ל אין מזימין את העדים אלא בפניהם א"כ י"ל דבאמת כשבאו עדים להזים את את הראשונים שואלים עוד הפעם את העדים להעיד עדותם בפני המזימין ואח"כ הם מזימים אותם ולכן הוי שפיר עידות גמורה שראו בעצמם שהעידו בשקר וא"ל דהא עתה אין נפ"מ כלל בעדותן דכיון שהגיד שוב א"ח ומגיד א"כ עתה אין עוברין על ל"ת כיון דאין בידם לחזור מעדותן ז"א עפ"מ שחקר הג' בעל שער המשפט ז"ל דנהי דקיי"ל דא"ח ומגיד מ"מ באיכא שניים המכחישין אותו יכולין לחזור ולומר מטעים היינו עי' סי' כ"ט סק"ב ומעתה ה"נ עתה כשבאו עדים להזים אותם יכולין לחזור מעדותן וא"כ כשעומדין בדבריהם הרי עוברים לעיני המזימין בלאו דלא תענה ועפ"ז י"ל בטו"ט ודעת דלכן אמרי' כאשר זמם ולא כאשר עשה בד"נ דכיון דכבר מת הנידון הרי עתה אין שום תועלת בעדות הראשונים אף אם יחזרו מעידותן וא"כ שוב הוי עידות המזימין ידיעה בלי ראיי' שאינו מועיל בד"נ ומובן שפיר סברת הפוסקים דבדיני ממנות חייבין גם כאשר עשה כיון דבד"מ מהני ידיעה בל"ר אין נפ"מ בין כאשר זמם וכאשר עשה דהוא כ"ש מכאשר זמם ואינו בגדר אעמה"ד כיון דהוא רק בגדר גילוי מילתא כמ"ש האחרונים ויש עוד להאריך בכ"ז וכתבנו רק ראשי פרקים לעורר לבב התלמידים:


###### Keli Chemdah on Torah, Shoftim 9:5
[Keli Chemdah on Torah, Shoftim 9:5](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Shoftim/r/9:5)

ב) והנה כבר העתקנו למעלה דברי הרמב"ם ז"ל בפיה"מ שכ' ליתן טעם דלכן נאמנים האחרונים מפני שאינם מעידין מאומה על גוף הדבר אם הוא אמת או שקר מבואר מד"ק דאם מעידין גם על גוף הדבר שהוא שקר אע"פ שמזימין את העדים ג"כ אינו בגדר הזמה וכן מבואר ברמב"ם ז"ל פח"י מה' עדות ה"ב דלכן הוי בגדר הזמה מפני שבעדותם לא השגיחו על עצמם של עידות כלל אם אמת הי' או שקר ועי"ש בלח"מ שכ' ליתן טעם לסברת הרמב"ם ז"ל מפני דס"ל דהזמה חידוש הוא לכן אמרי' אין לך בו אלא חידושו משא"כ לדעת הטור דנותן טעם להזמה אין נפ"מ אם איכא הכחשה ג"כ והנה לא ראה דברי הרמב"ם ז"ל בפיה"מ הנ"ל שמבואר טעם להזמה כמ"ש הטור ואסביר לן בזה רק אם אין מכחישין גופה של עידות ג"כ ובאמת סברת רבינו ז"ל צריכה מובן דמה בכך דהוי הכחשה והזמה בב"א אמאי לא יהי' בגדר הזמה כמו שנתקשה בזה הלח"מ וכבר ידוע תמיהת האחרונים מהא דפלוני רבעני וכבר נאמר בזה הרבה ומה שנלע"ד להעיר בדבר חדש בשנדקדק בלשון הזהב של רבינו ז"ל הן בפיה"מ והן בהלכה שבמשל שנותן לנו שלא יתכן הזמה בד"נ כ"א בהיותה בלי הכחשה נקט רק הרג את הנפש הלא דבר הוא לכן נראה דעיקר סברת רבינו ז"ל דאם הוי הכחשה והזמה בב"א כיון דמה שנוגע לענין הכחשה בגוף המעשה אין יתרון לאחרונים מן ראשונים והוי בגדר עידות מכחשת אמרי' עידות שבטמ"ק בטלה כולה גם מה שנוגע לגופן של העדים שוב אינה עידות גמורה לחייב את העדים מיתה ומעתה נראה עפ"מ שכ' רעק"א ז"ל בת' סי' קע"ו דנראה ברור דאם עדים אומרים על אחד שהוא חייב מיתה ובאו ב' עדים אחרים שלא הרג אם הוזמו אותם העדים שאמרו א"ח מיתה א"ח כלום כיון דלא רצו להרע לשום אדם וגם ל"ת ליכא כיון דלא העידו כלל על רעהו להפסידו שום דבר וכתבנו בח' דלפי"ז אין המכחישים נאמנים כלל כיון דליכא ל"ת הרי ליכא חז"כ ושוב אינם נאמנים כלל בהכחשתן, אך ז"ד בכל ד"נ אמנם ברוצח כיון דאמרה תורה לא תחוס עיניך עליו א"כ אם שקר הוא מה שאומרים שלא הרג הרי הם עוברים על לאו ושוב יש להם חז"כ שמעידין אמת ועי' בס' חמדת ישראל דפ"ו ע"א שכ' סברא אחרת לחלק בין רוצח לשאר ד"נ וכתבתי לת' בזה לשון רש"י דמ"ז ע"ב ד"ה המכחשת זא"ז שכ' ג"כ רק על הרג את הנפש דהוא מטעם הנ"ל ומעתה מאוד מדוקדק לשון רבינו ז"ל דבד"נ אינו בטל העידות ההזמה בהיות עמה גם הכחשה אלא בהריגת הנפש דבזה כיון שמכחישין גם גוף העבירה ויש להם תורת עידות ע"ז ג"כ ואמרי' עידות שבטמ"ק בטלה כולה משא"כ בשאר ד"נ אף בהכחשה והזמה בב"א כיון דזה שמכחישין גוף הדבר בזה אין עליהם תורת עידות כלל כיון דל"ל חז"כ וכמ"ש רעק"א ז"ל דאינם עוברין בל"ת א"כ אין עליהם בזה גדר עד כלל ול"ש לומר בזה עידות שבטמ"ק בטלה כולה ולכן נאמנים בזה שמעידין על גופן של עדים לומר עמנו הייתם וממילא ל"ק מפלוני רבעני דד' הרמב"ם יתכנו רק בד"מ ובד"נ ברציחה דווקא הא בשאר ד"נ אינו נופל גדר הכחשה והזמה בב"א כיון דהכחשה כמאן דליתא ואין עליהם תורת עידות בזה שוב נאמנים בהזמתן, איברא דלקושטא דמילתא כ"כ בס' חמדת ישראל שם שא"א לומר כן שלא יהי' מהני הכחשה בד"נ לבד מרציחה וכעת אני רואה שיש להכריח להיפך מד' הרמב"ם ז"ל הנ"ל שכ' בה"ד וז"ל ועדים שהכחישו ולבסוף הוזמו ה"ה אלו נהרגין או לוקין או משלמין שהכחשה תחילת הזמה הוא אלא שעדיין לא נגמרה עכ"ל הוסיף הרמב"ם ז"ל הדין במלקות ג"כ מה דאינו מבואר בש"ס דבש"ס זה מבואר אלא לענין ד"נ וד"מ ואם נימא כמש"ל א"כ במלקות ג"כ ל"ש הכחשה כלל דהרי אותם שאומרים שא"ח מלקות אינם מפסידין לשום אדם וא"כ ליכא ל"ת ושוב אין להם נאמנות כלל להכחיש הראשונים א"כ במלקות אפי' א"נ דהכחשה לאו תחילת הזמה מ"מ לוקין אח"כ כשהוזמו כיון דהכחשה אינו מעלה ומוריד כלל במלקות והו"ל כאלו ל"ה הכחשה כלל א"ו דבא הרמב"ם בזה להשמיענו דאין נפ"מ בין מיתה ובין מלקות דגם במלקות הוי הכחשת תו"ת ואותם שאומרים שא"ח מלקות נאמנים כמו הראשונים ושפיר צריך לבוא לטעמא דהכחשה תחילת הזמה הא בלא"ה לא הי' לוקין כשהוזמו אח"כ:


###### Keli Chemdah on Torah, Shoftim 9:6
[Keli Chemdah on Torah, Shoftim 9:6](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Shoftim/r/9:6)

לכן נראה לענ"ד הסבר ד' הרמב"ם ז"ל דנקט רק הורג את הנפש עפ"מ שכ' דסברת הרמב"ם ז"ל מטעם עידות שבטמ"ק בטלה כולה קאתי עלה ומעתה י"ל עפמ"ש האחרונים לבאר הלשון ברש"י ז"ל בכתובות דט"ו ע"א בהא דאמרי' בגמ' א"נ פלגא ופלגא ספ"נ להקל וכתב רש"י ז"ל בזה"ל ספק נפשות דיני נפשות להקל דהא והצילו העדה כתיב עכ"ל דלכאו' תמו' הא בלא קרא דוהצילו העדה ג"כ א"א להרוג מספק אך בכוונת רש"י ז"ל דספק בד"נ פטור ממיתה מצד ודאי ואין עליו חיוב מיתה כלל וא"כ בהכחשה בד"נ דהוי תו"ת אמרי' בבירר דאין עליו ח"מ מצד והצילו העדה א"כ גם מצד ההכחשה מתקיימין לגמרי דברי העדים שאינו ח"מ וא"כ ל"ש לו' עשבמ"ק דהרי גם מצד הכחש' נתקיי' דברי המקיימין וא"כ ממילא מהני עדותן גם לענין הזמה אע"ג דהוי הכחשה והזמה בב"א אמנם נראה דזה דוקא בכל ד"נ דלא פתוך בי' ד"מ ג"כ משא"כ בהורג את הנפש שבאמת איתא ג"כ חיוב ממון לשלם ליורשים דמי הנהרג וכל הפטור משום קלבד"מ א"כ בספק נפשות בתו"ת כיון דאמרת דמצד והצילו העדה אין עליו ח"מ כלל א"כ נראה דל"ש בזה קלבד"מ דגרע מח"מ שוגגין כיון דליכא ח"מ וא"כ ברור הדבר דאם תפסו היורשין דמי הנהרג מהני תפיסתן מספק כמו בכל תו"ת א"נ דמהני תפיסה ואם כן אדרבה עיד"ז שאנו אומרים דמצד והצילו העדה אין עליו ח"מ בבירר עי"ז נתחזקו ד' העדים הראשונים שהרג לענין דמהני תפיסת היורשין וא"כ מצד הכחשה אינם נאמנים האחרונים ושוב אמרי' עידות שבמ"ק בטלה כולה אם יש הכחשה והזמה בבת אחת:


###### Keli Chemdah on Torah, Shoftim 9:7
[Keli Chemdah on Torah, Shoftim 9:7](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Shoftim/r/9:7)

ודע דלכאו' יש ראי' ברורה להרמב"ם ז"ל דל"ש הזמה כ"א כשיוכל להיות המעשה אמת אבל אם בבירר שהמעשה שקר ל"ש כלל תורת הזמה מהא דמבואר בב"ק דע"ד הפלוגתא אם בא הרוג ברגליו אם לוקין העדים משום דניתן לאזהרת מיתת ב"ד וקשה אמאי אינו חייבין מיתה דהרי א"ל בירר שהעידו בשקר גדול מזה והוה כמו שהרג בפני ב"ד דל"צ תורת הזמה ואפי' טריפה שהרג בפני ב"ד ח"מ וא"כ ה"נ כיון דבא הרוג ברגליו הרי נתברר לפני הב"ד שעדים העידו בשקר ורצו להמית אדם על לא דבר ואמאי הוי רק בגדר הכחשה ואינו בגדר הזמה ועי' היטב בלשון הרמב"ם ז"ל הנ"ל ה"א שכ' בזה"ל מי שהעיד בשקר ונודע בעדים שהעיד בשקר זה מקרי עד זומם, וא"כ הכא הרי ג"כ נודע שהעיד בשקר ואמאי לא יתקיים בהא כאשר זמם א"ו דאם מבורר שהמעשה שקר אין בהם תורת הזמה אך לקושטא דמילתא ז"א דהרי נראה פשוט מסוגי' הש"ס והרמב"ם דכיון דקיי"ל הכחשה תחילת הזמה ואזפי' בבא הרוג ברגליו אם אח"כ באו עדים והזמום ח"מ אע"ג דבלא הזמה ג"כ נתברר דהעידו בשקר אעפ"כ חייבין הראשונים מיתה א"כ הדק"ל אמאי לא יהי' ח"מ ע"ז עצמו שבא הרוג ברגליו ונתברר לב"ד שהעיד בשקר לכן נראה ביאור הענין דהנה כבר הק' הטו"א ז"ל בהא דקיי"ל בטריפה שהרג בפני ב"ד חייב הא קיי"ל בסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש א"י לדון אותו עד שיבוא לפני ב"ד אחר כיון דלא מצי חזי לי' זכותא וצ"ל כמ"ש הריטב"א ז"ל דבטריפה ל"ש והצילו העדה כיון דגברא קטילא הוא וכ"כ בנתה"מ סי' ל"ו והארכתי בזה במק"א לברר הדברים, ומעתה י"ל דבא הרוג ברגליו אין הב"ד יכולין להמית אותם מטעם דתו לא מצי חזי להם זכותא ובב"ד אחר א"א לדון אותם מיתה דבב"ד אחר לא יהי' זה אלא הכחשה ואמרי' מה חזית לכן ל"ש בזה מיתה כלל, אמנם מלקות שפיר לוקין משום ל"ת בב"ד זה שמכירין את ההרוג דבמלקות ל"צ הלנת הדין ואינו מגרע במה שראו בעצמם שהעידו בשקר לכך שפיר תלי' אם לאו שניתן לאזהרת מב"ד לוקין או לאו ויצא לנו מזה דבבא הרוג ברגליו אם אח"כ יבואו עדים ויזימו אותם יהי' צריך להעיד לפני ב"ד אחר ואין להקשות דאם נימא דכל זה דאין הב"ד ממיתין איתם בבא הרוג ברגליו הוא רק משום דא"א הלנת הדין אבל בעצם ח"מ ב"ד וא"כ אמאי יהי' חייבין מלקות משום ל"ת הא לא גרע מחייבי מיתת שוגגין דפטורין ממלקות ז"א דבסוגי' לר"י קיימין והוא ס"ל דח"מ שוגגין אינו פטורין ממלקות יהי' איך שיהי' מדוקדק היטב לשון הרמב"ם ז"ל שכ' ונודע בעדים דבלא"ה לא משכח"ל הזמה דבא הרוג ברגלי א"א לעשות בהם דין הזמה משום דל"מ חזי לי' זכותא ודו"ק אמנם ראיתי שעדיין לא נתיישב דהרי אכתי משכח"ל הזמה בבא הרוג ברגליו בהעידו עדים ששורו של פלוני הרג את חבירו ונתחייב לשלם ליורשו דמי הנהרג או בעבדו של פלוני ונתחייב לשלם שלושים שקלים של עבד ואח"כ בא הרוג ברגליו דחייבין העדים לשלם מדין הזמה וא"כ משכח"ל הזמה בלי עדים רק דבא הרוג ברגליו ועלה בדעתי להעיר בדבר חדש לפמ"ש לעיל בהא דבא הרוג ברגליו שנתקשה בו הנוב"י ז"ל הא אכתי תו"ת הם ותי' כיון דהעדים הראשונים בעצמם ג"כ לא יוכלו להכחיש את החי ומודים הם ששקר העידו אינו בגדר תו"ת אך לכאו' צ"ע הא הוי ע"י עצמן אך כ"כ המר"י בי רב בת' הרלב"ח דבמלקות אדם מתחייב ע"י עצמו כשבא לב"ד דרך תשובה א"כ מכש"כ בכה"ג דהוי מיעוט דלא שכיח שיהי' איש אחר שיהי' נראה כההרוג לכן שפיר לוקין אם אינם מכחישין לומר שזה אינו ההורג ומעתה ז"ד במלקות אבל במיתה וקנס דל"ש בשום אופן חיוב עפ"י עצמו כ"א עפ"י עדים אין עושין בהם דין הזמה דבא הרוג ברגליו ואם כנים הד' י"ל בזה ד' התומים סי' ל"ח שכ' לחדש דהא דאמרי' הכחשה תחילת הזמה אלא שלא נגמרה הד' בתו"ת ברציחה כיון דאכתי איתא לעידות הראשונים לענין גוה"ד דאם הרגו גוה"ד פטור משום דילמא האמת כעדים הראשונים ולכן הוי רק תחילת הזמה אמנם אם ע"י הכחשה נתבטל לגמרי עדות הראשונים הוי בגדר כל הזמה שוב אין להזמה אח"כ על מה לחול ותמהו עליו מהא דבא הרוג ברגליו דבכה"ג ודאי דגוה"ד נהרג ואעפ"כ מבואר בסוגי' דאמרי' בזה הכחשה תחילת הזמה אמנם להנ"ל א"ש דגם בבא הרוג ברגליו אינו בירור גמור ואם הרגו גוה"ד אינו נהרג דיכול לומר אחר הוא וקרובו נהרג ואין הב"ד מחייבין את גוה"ד:


###### Keli Chemdah on Torah, Shoftim 9:8
[Keli Chemdah on Torah, Shoftim 9:8](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Shoftim/r/9:8)

ג) שבתי וראיתי לרבינו הרמב"ן ז"ל בקרא דודרשו השופטים היטב שכ' בזה"ל לא פירש הפסוק איך יודע שהוא עד שקר כי בהיות הענין בשני עדים שמעידין על הדבר אפי יבואו מאה ויכחישו אותם לא יתברר ששקר ענו ולא נוכל לומר שבא הרוג ברגליו כי לא יאמר בזה ודרשו השופטים היטב וע"כ באה הקבלה הנאמנה ופירשה כי ההזמה תהי' כשיאמרו והלא ביום פלוני עמנו היתם עכ"ל הרי מבואר ברמב"ן ז"ל דלכן לא אמרי' דבא הרוג ברגליו דבזה לא יתכן דו"ח כיון דנתברר לכל ששקר העידו אך צע"ג דא"כ אמאי לא יהרג והרי הוא במכש"כ מהזמה דעמנו היתם [ובאמת גם טעמו צ"ע דהא גם בזה שייך דו"ח דאולי אחר הוא ושמא הרגו מכות מות והעדים אמרו בדדמי שכסבורים הי' שמת לגמרי ובאמת הי' רק חולשת וחזר וחי אח"כ ובכה"ג נראה דאין העדים חייבין מיתה וצ"ע באמת דאם עדים באים ואומרים שפלוני הרג את פלוני ורוצים לחייבו מיתה מצד רציחה אם צריכין שיאמר כשבדקו את הנהרג בסמנים המורין על מיתה ואם די בסמנים המבוארין ביומא דפ"ה ע"א בחוטמו או צריך דווקא שיעידו שנימוק הבשר כנדה ס"ט ע"ב ובכה"ג אם בא אח"כ הרוג ברגליו א"צ דו"ח כלל וצ"ע] ודוחק לומר דהרמב"ן ז"ל ס"ל דגזיה"כ דבמקום דל"ש דו"ח דהיינו באיזהו מקום באיזהו זמן לא נידון בהם דין הזמה וי"ל טעם בזה משום דבעינן כאשר זמם לעשות וכיון דהם העידו לחייב את פלוני מיתה ע"י עדות שאילה"ז ה"ה דהם א"ח מיתה אלא בעדות שצריך דו"ח דשייך בהם הזמה אבל אם הוא ע"י בירר דל"צ דו"ח דל"ש בהו הזמה אינו נהרגין ונהי דבכל מקום ב"ד עדיפי מעדים ול"צ בהו תורת הזמה מ"מ בעדים זוממים בעינן כאשר זמם ממש וזהו דוחק בעיני אם לא שנימא כמ"ש לעיל משום דלא מצי חזי לי' זכותא וכמו סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש כנ"ל, ולת' דברי האו"ת מהא דבא הרוג ברגליו אולי י"ל בדעתו ז"ל דהנה לכאו' יש להעיר אמאי לא ניחא לי' בפשיטות דהכחשה תחילת הזמה הוא משום דבהכחשה כבר נתבטל מעשה העדות ובהזמה נגמר החוב על העדים ונראה דס"ל דזה שני ענינים המה ול"ש לומר דזה שבטל עדותם הוא תחילת החיוב שלהם לכן מוכרח לומר דגם לענין ביטל עדות הראשונים לא נגמר עוד כיון דיש עדיין מקום לד' העדים וגוה"ד ומעתה נראה דזה דוקא בהכחשה משא"כ בבא הרוג ברגליו לדעת הרמב"ן ז"ל דהוי בירר גמור א"כ נראה דהעדים הראשוני' נפסלי' לעידות בבירר וא"כ הוי התחלה מהזמה במה שנוגע לענין עידו' הראשונים וא"כ הוי הכחש' תחילת הזמה לכ"ע:


###### Keli Chemdah on Torah, Shoftim 9:9
[Keli Chemdah on Torah, Shoftim 9:9](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Shoftim/r/9:9)

ודרך פלפול י"ל יותר עפ"מ דמבואר בסנהדרין דפ"א בהורג את הנפש שלא בעדים ושלא בהתראה מכניסין אותו לכיפה ועיי"ש בסוגי' שמתבאר דכל עדות שכשירה בד"מ ומבורר דהמעשה אמת נהי דבד"נ חס רחמנא מצד והצילו העדה מ"מ בהורג את הנפש מכניסין אותו לכפה והד' עתיקין בס' האחרונים ומעתה נראה דה"ה בהא דסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש דפוטרין אותו מיד משום דלא מצי חזי לי' זכותא אין הפירוש דפוטרין אותו לגמרי אלא שפוטרין אותו ממיתת ב"ד אמנם הורגין אותי ע"י שמכניסין אותו לכפה דלא גרע משלא בהתראה והכחשה בבדיקות דאין לך חזי לי' זכותא גדול מזה שהי' שלא בהתראה שפסול בד"נ אעפ"כ מכניסין אותו לכפה ויש לבאר בזה ד' המאירי שהובא באחרונים שפירש בהא דפוטרין אותו מיד היינו דהורגין אותו מיד היינו דכוונתו כנ"ל וקאי על הורג את הנפש וכדמות ראי' לזה מהא דמבואר במכות ד"ה ע"א מימרא דרבא דנגמ"ד של פלוני ביום א' כו' והערני ח"א דאיך אפשר גמ"ד ביום א' כיון דצריך הלנת הדין ובע"ש ושבת אין דנין ולהנ"ל א"ש די"ל כל מימרא דרבא קאי לענין הכנסה לכיפה דבזה ל"צ הלנת הדין ובזה י"ל ד' רש"י ז"ל שם שכ' דאי בעי מודה ומפטר ובתוס' תמהו מכל ח"מ אטו מהני הודאתו לפטרו ממיתה ולהנ"ל א"ש דרש"י ס"ל דבהכנסה לכיפה דהתורה מסרה לחכמים שפיר י"ל דמהני הודאתם מקודם בב"ד ותשובה בלב שלם וכ"כ במק"א סמוכין לזה מד' הת"י פ' בחקותי בקרא דאך כל חרם עיי"ש היטב שאין לו ביאור לכאו' שנראה מדבריו דמהני תשובה על ח"מ אמנם להנ"ל א"ש ואכמ"ל יותר ולפ"ז בע"ז דבא הרוג ברגליו א"נ דהוי בירר גמור נהי דאין מענישין אותם משום דל"מ חזי לי' זכותא אך עכ"פ יהי' הדין אם ירצו הב"ד להכניסם לכיפה הרשות בידם וא"כ הוי תחילת הזמה בבירר ול"צ לבוא להסברא דגוה"ד וז"נ דרך פלפול בדעת התומים אמנם י"ל דזה דמכניסין לכיפה הוא רק בהורג את הנפש ממש אבל בעדים זוממין ל"ש ענין הכנסה לכיפה כלל כמו דל"ש בשאר ח"מ לבד אם העידו על אחד שהרג את הנפש בלא התראה דמכניסין אותו לכיפה דחייבין גם להכניסן לכיפה מצד כאשר זמם אבל זולת זה ל"ש בהו כלל ענין הכנסה לכיפה ודו"ק:


###### Keli Chemdah on Torah, Shoftim 9:10
[Keli Chemdah on Torah, Shoftim 9:10](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Shoftim/r/9:10)

איברא בעיקר ד' התומים מרפסין איגרא לענ"ד דהנה זה נראה ברור דהתומים מודה דהב"ד אם הורגין אותם בכה"ג דהוה הכחשה בין העדים חייבין מיתה משום כיון דאיכא הכחשה בין העדים הרי הב"ד אסורין להרגו ואם הרגו אותו יש להם דין רוצחים מדלא קאמר בפשיטות הנפ"מ לענין ב"ד א"ו דזה פשיטא לי' דבב"ד ל"ש זה אך לענין גוה"ד ס"ל דכיון דהפטור הוא משום כי יחם לבבו לכן יכול הגוה"ד לומר אני האמנתי לעדים הראשונים ולא נוכל לענוש אותו ולכן עדיין יש חלות להעדים הראשונים לענין לפטור את הגוה"ד כנ"ל ברור כוונת רבינו ז"ל אך באמת הד' צע"ג שכ"כ במק"א להוכיח דהיכא דפטור בעצם ממיתה אע"ג שהוא מצד אחר כגון בשוגג ונגמ"ד ואח"כ מת כה"ג הגוה"ד ח"מ אם הרגו ול"ש בזה לפטרו מצד כי יחם לבבו דפטור זה ל"ש אלא במקום שיש עליו ח"מ וא"כ מכש"כ בתו"ת שיש ספק אם הוא רוצח וכיון דספ"נ להקל הרי פטור הוא א"כ נראה ברור דאם הרגו גוה"ד נהרג עליו ולת' דה"ק אולי י"ל דכוונתו דהנה באמת צ"ע אמאי לא יפטור מצד כי יחם לבבו אך י"ל כיון דהוא בהתראה אין פוטרין אותו אלא דוקא במקום שיש עליו ח"מ אבל לא היכא שפטור מגזיה"כ א"כ י"ל דז"ד בהתראה אבל בהורג שלא בהתראה נהי דקיי"ל דבכ"מ הורג שלא בהתראה מכניסין אותו לכיפה מ"מ בגוה"ד אינו כן אפי' דנגמ"ד ומת כה"ג ומעתה י"ל דה"ה בתו"ת אם הרגו גוה"ד שלא בהתראה אין מכניסין לכיפה מצד דיש לומר כי יחם לבבו דסמך על עדים הראשונים וזאת הוי הגדר שיש עדיין חלות לד' העדים הראשונים אך כל זאת כתבתי לקיים דברי חכמים כחובה עלינו אמנם לקושטא דמילתא ד' צע"ג דהרי מסוגי' מבואר דבכל ד"נ אמרי' דהכחשה תחילת הזמה ול"ד ברוצח וברמב"ם ז"ל בהד' כתב בזה"ל עדים שהכחשו ולבסוף הוזמו הרי אלו נהרגין או לוקין הוסיף דינו מלקות מה שלא יזכר בש"ס כלל ולהורות לנו דבכל דיני עדות הדין כן דהכחשה תחילת הזמה הוא וא"כ מבואר דלא תלי' בגוה"ד כלל וז"ב:


###### Keli Chemdah on Torah, Shoftim 9:11
[Keli Chemdah on Torah, Shoftim 9:11](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Shoftim/r/9:11)

יהי' איך שיהי' הנה דעת הרמב"ן ז"ל מבואר דבאמת בבא הרוג ברגליי הוי בירר גמור שהעדות שקר אלא דגזיה"כ נתמעט דבכה"ג ליכא דין הזמה אמנם דעת הרמב"ם נראה מבואר דס"ל דאם נתברר ששקר העידו אף אם הוא שלא ע"י הזמה ה"ה בגדר הזמה כמבואר בד"ק פי"ח מעדות ה"ב דלכן במכחישין זא"ז א"א לענוש אותם מפני שא"י מי הוא הכת השקרנית וכן מבואר ביתר ביאור בה"ח שכ' דלכן עדים שאומרים עדות שקר העדנו ואין לזה אצל זה כלום אינו חייבין לשלם מצד הזמה כיון דהזמה קנס הוא אולם משלמין עפ"י עצמן מבואר מד"ק דלולא זאת הי' חייבין לשלם דזה הוי בגדר כאשר זמם כיון דעידים שהעידו בשקר אע"ג דגם בזה ל"ש כלל דו"ח מ"מ ס"ל להרמב"ם ז"ל דאם אמרי' ע"ז ממונא חייבין לשלם ולפ"ז י"ל הא דבא הרוג ברגליו דא"ח מדין הזמה היינו משום דאינו בירר גמור וכנ"ל אך בעיקר ד' הרמב"ם ז"ל בה"ח שכ' דאין העדים משלמין עפ"י עצמן ונראה מדבריו דאם הוזמו אח"כ חייבין לשלם מצד הזמה קשה טובא לכאו' כיון דהרמב"ם ז"ל ס"ל דגם זה שאמרו בעצמם הוי בגדר הזמה אלא משים שאין משלמין קנס עפ"י עצמם א"כ הוי מודב"ק ואח"כ באו עדים דפטורין ואע"ג דהרמב"ם ז"ל פסק דבעינן שנתחייב עצמו בקרן שיהי' חלות להודאתו אבל בלא"ה אינו מיפטר אם באו עדים אחרי כך מכל מקום כיון דכתב הר"ת ז"ל דאם הלוה שילם על פי' חייבין מצד גרמי וסברתו ברורה כיון דהוכרח לשלם ע"כ הוי גרמי ממש ועי' באחרונים שכ' דגם הרמב"ם ז"ל מודה לסברא זו והא שכ' דאין משלמין ע"פ עצמו היינו מדין הזמ' ונפ' מכשעדי' לא פרע הלוה ומשתמיט מזה וא"כ הוי תמיד בהודאתם בגדר מחייבי עצמם בקרן אם ישלם הלה ע"פ וא"כ אם הוזמו קידם שישלם לא נתחייבו מדין הזמה כיון דהוי מוב"ק ואח"כ באו עדים ומה שנלע"ד בדעת הרמב"ם ז"ל דהנה לכאו' קשה טובא מ"ש הרמב"ם ז"ל דכל הפטור באומרים עידות שקר העדנו משום דאין משלמין ע"פ עצמן ת"ל כיון שהגיד שוב א"ח ומגיד ואמרי' בעדותם הראשונים אמת וא"כ אין כאן גדר הזמה כלל ועי' בסוגי' דמכות מבואר כן לכן נראה דסברת הרמב"ם ז"ל כיון דשורש הזמה הוא על מה שנתכוונו להפסיד לחבירו בגופו או בממונו אמנם על זה שחשבו שהאחר ירויח בשקר ע"ז ל"ש תורת הזמה ועי' ברמב"ם ז"ל בסה"מ תמצא מבואר כן ומעתה כיון דקיי"ל דבממון אדם נאמן ע"ע לחובתו א"כ אם אמרי' עד זוממים ממונא הוא שפיר נאמנים ומשלמין מדין הזמה ול"ש בזה לומר כיון שהגיד א"ח ומגיד ואינו בטל עדותן הראשונה ז"א דלענין כאשר זמם הרי החיוב על שרצו להפסידו וא"נ דמשלמין מדין הזמה הרי לא הפסידו כלל וא"כ ממילא בטל העידות הראשון דאע"ג דהלוה חייב לשלם להמלוה מ"מ כיון דהם חייבין להחזיר לו מדין הזמה הרי אינו נפסד כלל וא"כ בטל העידות במה שהי' רוצים לחייבו ושוב חייבין מדין הזמה וכבר ביארנו בח' לב"ק הסבר דברי התוס' שכ' דבממון ל"ש כאשר זמם ולא כאשר עשה משום דאפשר בחזרה דאין הפי' משום דיכולין ליקח בחזרה המעות מהמלוה ולחזור להלוה או להיפך דזה לאו כללא דהרי לפעמים א"א בחזרה כגון שהלך למדה"י וכיו"ב אלא דהפי' הוא כיון דאם העדים ישלמו מצד כאשר זמם הרי לא הפסידו להלוה כלל וא"כ ממילא הוי רק כאשר זמם ודוקא במיתה ומלקות שייך כאשר עשה משום דא"א להחזיר הדבר משא"כ בממון כיון דאם ישלמו לו הרי לא הי' לו הפסד וממילא הוי תמיד רק כאשר זמם ומצאתי סמוכים לזה בשטמ"ק ב"ק שם והארכתי בזה בחי' ואכ"מ וא"כ ה"נ שפיר אם הוי ע"ז ממונא הי' חייבין לשלם וממילא בטל עדותם הראשונה שעל זה יחול הזמה ול"ש בזה לומר כיון שהגיד שוב א"ח ומגיד ומעתה ז"ד אם אמרי' ע"ז ממונא אבל לפי האמת דאמרי ע"ז קנסא ואינו משלמין ע"פ עצמן א"כ שוב אמרי' כיון שהגיד שוב א"ח ומגיד וליכא כלל הודאה בקנס דאין הפטור על הודאתם מצד קנס רק כיון דהוא קנס ואינם מתחייבין בהודאתן שוב ל"ב כלל עידות הראשון ואמרי' כיון שהגיד שוב א"ח ומגיד וממילא כשהוזמו אח"כ חייבין לשלם מכאשר זמם ואין זה ענין למוב"ק ואח"כ באו עדים דפטור וזה נראה נכון בדעת הרמב"ם ז"ל ובעיקר דעת הרמב"ם ז"ל באומרים עידות שקר העדנו ובירר דעת הפוסקים בזה כ"כ באריכות בחי' למס' מכות ואי"ה כאשר יזכינו השי"ת להו"ל חדושי על הש"ס תדרשנו משם:


###### Keli Chemdah on Torah, Shoftim 9:12
[Keli Chemdah on Torah, Shoftim 9:12](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Shoftim/r/9:12)

ד) והנה אם אעלה על הספר כל מ"ש אצלי בח' בדיני הזמה יעלה לחיבור מיוחד אמנם לתועלת התלמודים אעתיק בזה תשובה אחת שכתבתי בימי חורפי לא' מן התלמידים דברים פשוטים והנוגעים לביאור עניני הזמה בשורשן ועיקרן וז"ל שם, אהובי תלמודי ראיתי דבריך ושמחתי כי ראיתי כי תחקור לדעת איזהו פרטים בדיני הזמה ואשיבך מה שנלע"ד בענינים שהי ערות:


###### Keli Chemdah on Torah, Shoftim 9:13
[Keli Chemdah on Torah, Shoftim 9:13](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Shoftim/r/9:13)

א) וזה יצא ראשונה מ"ש לדקדק בלשון המשנה מכות ד"ה ע"ב אין העדים זוממים נהרגין עד שיגמר הדין שהרי הצדוקים אומרים עד שיהרוג שהרי צריך הסבר, ואמרתי שזה טעם החכמים דס"ל דאין ע"ז נהרגין עד שנגמה"ד שהרי הצדוקים אומרים משום דכתיב נפש תחת נפש אינו נהרגין עד שיהרגו אך מצד דכתיב כאשר זמם נראה דגם על המחשבה גרידא נהרג לכן צריך שיהי' עכ"פ נגמה"ד דהוי כגברא קטילא ומתקיים נפש תחת נפש כמ"ש התוס' יו"ט א"ד ונכונים המה בפשט לשון המשנה כמות שהוא כתוב לפנינו דשאלת הצדוקים מדכתיב נפש תחת נפש בשמות כ"א ולא מקרא דנפש בנפש הנאמר בפרשת ע"ז כמ"ש רש"י ז"ל ויש מקום לזה אם נימא שהצדוקים לשיטתם דס"ל דרק דכאשר עשה חייבים עדים זוממים אבל כאשר זמם א"ח לשלם א"כ בממונו דאיתא בחזרה הוי תמיד כאשר זמם וא"כ ל"מ לה בחובל דממונא משלם דיני הזמה כלל דהוי תמיד כאשר זמם א"כ ע"כ הקרא דולא תחוס עיניך עליו נפש בנפש עין בעין וגו' לא קאי על עדים זוממים כלל דלדעת הצדוקים לא יתכן דיני הזמה רק במיתה ומלקות וא"כ ס"ל דהך קרא היא פרשה בפ"ע וקאי על רוצח וחובל ובאמת לפי שיטתם דאין ע"ז חייבין כ"א כאשר עשה ה"ה כרוצחים גמורים ול"צ קרא מיוחד דלא תחום על עדים זוממין ולכן ל"ה שאלתם מקרא דנפש בנפש דלשיטתם אינו קאי על ע"ז כלל רק דשאלתם הי' באמת מקרא דנפש תחת נפש האמור בפרשת משפטים ושאלתם הוא שאלה גדולה דאיך אפ"ל דע"ז חייבין מיתה על מחשבה גרידא הרי מפורש בתורה בקרא דכי ינצו דמתכוין להרוג ולא הרגו אינו ח"מ לא מיבעי' לר"ש דס"ל דאפי' במכוין להרוג את זה והרג את זה פטור א"כ מכש"כ בלא הרגו כלל אלא שרצו להרוג את הנפש דבודאי ל"ש לחייב אותם מיתה רק אפי' א"נ דנתכוין להרוג את זה והרג את חבירו ח"מ מ"מ בלא הרגו כלל אינו נהרג וא"כ א"א לומר דעל מחשבה גרידא יהי' ח"מ וא"ל דאם שאלת הצדוקים מקראי דפ' משפטים הו"ל להקשות מקראי דלעיל מני' וכי יריבון אנשים וגו' רק שבתו יתן ורפא ירפא הרי מבואר דבמתכוין להרגו אפי' בהתראה גמורה מ"מ אם אינו נהרג אין ח"מ רק ממון ז"א דהרי לעיל י"ל דקראי בשוגג ומה וניקה היינו מגלות כמבואר בכתובות דל"ג שיש לפרש הקרא כן וא"כ לא רצה להרגו כלל ול"ה מחשבת רציחה לכן קשיתם מקרא דנפש תחת נפש דמבואר להדי' דעל מחשבת רציחה ליכא ח"מ וע"ז השיבו חכמים דהכא שאני דהתורה אמרה כאשר זמם והיינו דבעידות שקר לחייב מיתה החמירה תורה לחייב על מחשבתם אך שלא יקשה מנפש תחת נפש דמשמע דכ"ז דאינו נהרג אינו חייב ע"ז אמרי' דצריך נגמה"ד והיינו דבכל מקום בעינן שיתקיים מחשבתו דברוצח שרצה להרוג צריך שיתקיים הרציחה בפועל אמנם בעדים שכל מטרתם ומה שהם יכולין לעשות הא שיגמר הדין על פיהם ונתקיימה מחשבתם שוב הוי כמו רצה להרוג והרגו אותו ממש ונתקיים גירסת המשנה כפ"מ שהוא לפנינו דכל השו"ט מקרא דנפש תחת נפש:


###### Keli Chemdah on Torah, Shoftim 9:14
[Keli Chemdah on Torah, Shoftim 9:14](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Shoftim/r/9:14)

אמנם כ"ז רק לפלפולא אבל לקושטא דמילתא נראה דהעיקר כגירסת רש"י ז"ל דשאלת הצדוקים הי' מקרא דנפש בנפש ואדרבא להצדוקים מתפרש יפה הקר בע"ז דהרי הם ס"ל דעין תחת עין ממש וא"כ שפיר י"ל דכל הקרא דלא תחוס עיניך קאי על ע"ז ובכאשר עשה ושפיר אמרי' עין בעין וגו' ואדרבה לדידן דס"ל דעין תחת עין ממון אמנם נפש בנפש הוא ממש וא"כ הקרא לא יתפרש בחדא גווני ועוד צ"ע לכאו' לדידן דעין תחת עין ממון למה צריך קרא דלא תחום עיניך בזה ומהכ"ת דע"ז לא ישלמו בהעידו על חבלה ומה שנראה להעיר בדבר חדש לפרש הקרא לפי הללמ"מ דעין תחת עין ממון לפ"מ דנראה מבואר דעת הרמב"ם ז"ל בהלכה ובס' מו"נ דבאמת עין תחת עין ממש והא דאחז"ל דנותן דמיו היינו משום הקרא דלא תקחו כופר לנפש רוצח אבל אתה לוקח כופר לראשי איברים וכסתמא דגמ' בב"ק דפ"ג ע"ב ובח' כ' להעיר שכן נראה מלשון המשנה בב"ק דכ"ו ע"א אדם מועד לעולם כו' סימא את עין חבירו ושיבר את הכלים משלם נ"ש ובגמ' קתני סימא את עין חבירו דומי' דשיבר את הכלים עי"ש ואכתי צ"ע אמאי לא קתני סתמא הזיק את חבירו בגופו ושיבר את הכלים ומ"ש דנקט חסרון אבר לכן נראה דבא להשמיעני דלא נימא כיון דבאמת בסומא את עין חבירו הרי צריך ליטול את עינו דעין תחת עין רק דרחמנא אמרה דמהני כופר עכ"פ הוי כח"מ שוגגין דפטורין מתשלומין א"כ הו"א דפטור ע"ז כששיבר את הכלים וכבר העיר בזה הגאון בעל הפלאה ז"ל דחסרון אבר הוא יותר ממלקות והוי כמו מיתה וכ"כ הרדב"ז בת' ולכן אע"ג דחייבי מלקות שוגגין אינו פטורין מתשלומין אבל חייבי אבר אע"ג דמהני כופר הו"א דפטור מתשלומין וקמ"ל מתני' דאינו כן כיון דאמרה תורה ממון ולא משכח"ל כלל בזה חסרון אבר אינו פוטר מתשלומין וזה נכון בלשון המשנה [וי"ל בזה מה שהביאו האחרונים בשם ר"ס גאון ז"ל שנסתפק בהא דע"כ יוצא בשן ועין מה הדין אם העבד סימא את עין האדון וחזר האדון וסימא עין העבד אם יוצא לחירות ולהנ"ל מקום הספק הוא דבאמת עין תחת עין ממש רק דהתורה אמרה דמהני כופר א"כ בעבד כנעני דאין לו ממון בשום אופן לשלם רק לאחר שנשתחרר יש מקום לומר דאם האדון סימא את עינו הרי קיים עין תחת עין ממש וא"י בו לחירות ויש להאריך בזה ואכמ"ל] ומעתה י"ל לפ"מ דקי"ל דאין עדים זוממין משלמין את הכופר בהעידו בשור פלוני שהרג את הנפש משום שכופרא כפרה והני לאו בני כפרה נינהו ודעת הרמב"ם ז"ל דאע"ג דממשכנין את הכופר מ"מ גזיה"כ דאין עדים זוממין משלמין את הכופר א"כ לכאו' בעין תחת עין כיון דמדינא הוא ממש רק דאמרה תורה דיש בזה כופר ממון א"כ ע"ז לא ישלמו את הכופר אך הנה הטעם דאין ע"ז משלמין את הכופר בהעידו ששור של פלוני הרג את האדם היינו משום דעיקר עדותן על מיתה ביד"ש ועל מיתה ביד"ש ל"ש תורת עדות דקמי' שמי' גלי' ולכן אין משלמין את הכופר וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בח' מכות ומעתה ז"ד בחייבי כופר משא"כ בעין תחת עין שחיוב הכופר משום שעידותן הי' לסמאות עינו של החובל שפיר אם הוזמו גם הם חייבין ולכן אמרה התורה לא תחוס וגו' עין בעין וגו' שהיינו שע"ז יש עליהם העונש דעין ממש וממילא חייבין ג"כ לשלם הממון וא"ד לעידות ששור של פלוני הרג דשם א"א לומר דיש עליהם הח"מ ביד"ש כיון דשורם לא הרג ובד"ש ל"מ עדותן לכן אין משלמין את הכופר משא"כ הכופר דעין בעין שפיר משלמין וזה נכון בביאור המקראות:


###### Keli Chemdah on Torah, Shoftim 9:15
[Keli Chemdah on Torah, Shoftim 9:15](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Shoftim/r/9:15)

ב) ומ"ש לדקדק בלשון המשנה דקתני אין ע"ז נהרגין עד שיגמה"ד דמ"ש נהרגין דנקט ואמאי לא נקט מלקות ג"כ כמבואר בסוגי' שם דילפינן גם חייבי מלקות דאין לוקין עד שיגמה"ד וכתבת לת' דבאמת י"ל דבמלקות לוקין גם קודם גמ"ד משום הלאו דל"ת דדוקא בהעידו על מיתה ל"ש מלקות למ"ד לאו שניתן לא' מב"ד אין לוקין עליו אבל אם העידו על מלקות הרי י"ל דלוקין גם מקודם שנגמ"ד אם הוזמו עכ"פ משום לאו ל"ת אך י"ל דז"א דהוי לאו שאב"מ א"כ י"ל דסתם מתני' ר"מ דס"ל לאו שאב"מ לוקין עליו לכן קתני רק אינו נהרגין דבמיתה ל"ש חיוב אלא מכאשר זמם ולכן לא משכח"ל קודם גמ"ד וכתבת לעי' בזה בס' פתח הבית סי' כ"ח הנה שלחתי אחרי הספר הנ"ל וראיתי דבריו מה שהאריך בזה וכ' דמצד ל"ת ל"ש מלקות בלא התראה דאע"ג דע"ז א"צ התראה היינו אם הוזמו לאחר גמ"ד דשייך בהם כאשר זמם משא"כ אם הוזמו קודם גמ"ד שצריך התראה וזה נכון ועפ"ז עמדתי על דקדוק לשון המשנה לעיל מני' במעידין אנו באיש פלוני שחייב לחברו מאתיים זוז ונמצאו זוממין לוקין ומשלמין כו' וחכ"א כל המשלם אינו לוקה ולכאו' יש לדקדק אמאי לא אמרו חכמים סתמא משלמין ואינו לוקין ומה כוונתם באמרם כל המשלם אינו לוקה שנראה מזה דיש אופן דאינו משלם ולוקה אמנם להנ"ל י"ל דהנה זה בודאי דר"מ דס"ל דלוקין ומשלמין משום דהשם שמביאו לידי מלקות אינו מצד כא"ז רק מצד ל"ת ע"כ דמיירי בהתרו בו למלקות דאל"כ ל"ש מלקות מצד ל"ת כיון דהוא בלא התראה וע"כ דהתרו בהם ולפי"ז נראה דאע"ג דחכמים ס"ל דאין לוקין היינו דוקא בכשהוזמו לאחר גמ"ד דיש בהם תורת הזמה וחייבין לשלם. לכן אינו לוקין משא"כ דכשהוזמו קודם גמ"ד כיון דכללא הוא דאין עדים נעשים זוממין קודם שיגמה"ד וא"כ אין חייבין לשלם מדין הזמה שוב לוקין משום ל"ת ולכן שפיר מדוקדקים כל המשלם אינו לוקה להורות דאם העידו על חיוב ממון והתרו בהם והוזמו קודם גמ"ד לוקין משום ל"ת אך בעיקר הדבר כ"כ הגאון בעל פתח הבית ז"ל שם די"ל דבמקום דל"ש הזמה כגון קודם גמ"ד או שלא הוזם אלא אחד מהם אינו לוקה משום ל"ת ג"כ דהוי לאו שאב"מ ודווקא היכא דשייך בי' תורת הזמה גלי' קרא דלוקה אע"ג דהוי אב"מ עי"ש באריכות ולענ"ד נראה דמה דפשוט לי' להגאון ז"ל לדמות הוזמו קודם גמ"ד להוזם אחד מהם לאחר גמ"ד דבשניהם א"ל מצד דהוי לאו שאב"מ דיש לחלק בין הנושאים די"ל דאם נגמה"ד עפ"י העדים הוי כמו בדבורי' אתעביד מעשה ומבואר סברא זו בתוס' כתובות דל"ד בד"ה דאין לוקה ומשלם לחלק בין מש"ר לעדים זוממין מה"ט ועי' בתוס' סנהדרין דס"ה ע"ב ועי"ש ואולי יש לבאר בזה ד' הסמ"ג התמוהין במ"ע ק"ו שהובא בפתח הבית שם שכ' בזה"ל עדים שהכחשו ולא הוזמו אע"פ שבא הרוג ברגליו אין לוקין משום דהוי לאו שאב"מ אבל אם הוזמו לוקין עליו מה"ת כו' ועי"ש בפתח הבית מה שתמה עליו בזה ולהנ"ל י"ל דכוונת הסמ"ג לחלק בין אם הכחישו קודם גמ"ד דשוב לא משכח"ל הזמה כגון שבא הרוג ברגליו קודם שיגמ"ד דאז אינו לוקין לכ"ע מצד דהוי לאו שאב"מ משא"כ בבא הרוג ברגליו לאחר גמ"ד דמשכח"ל הזמה שפיר הוי בגדר לאו שיב"מ ויש להכריח דין זה מסוגי' הגמ' בב"ק דע"ד ע"ב דאמרי' תסתיים דר"א הוא דאמר אין נהרגין מדאמר ר"א עדים שהוכחשו בנפש לוקין ואי סד"א ר"א דאמר נהרגין אמאי לוקין הא הוי לאו שניתן לאזהרת מב"ד וק"ט דילמא מיירי ר"א שהכחשו בנפש קודם שנגמ"ד כגון שבא הרוג ברגליו קודם גמ"ד דשוב ל"ש הזמה כיון דלא הי' גמ"ד שפיר ס"ל דלוקין א"ו דבכה"ג בלא"ה אין לוקין משום דהוי לאו שאב"מ וע"כ דכוונת ר"א היינו בבא הרוג ברגליו לאחר גמ"ד ושפיר מוכרת דהכחשה לאו תחילת הזמה הוא ואינו נהרגין כשהוזמו ולענ"ד המעי' היטב בדברינו יראה שיש לפרש כן כוונת הסמ"ג ז"ל והוכיח זאת מסוגי' הנ"ל, ויש להעיר בעובדא דר"י בן טבאי שהרג ע"ז להוציא מלבן של צדוקים שהי' אומרים אין ע"ז נהרגין עד שיהרג הנידון אמר לו רשב"ל כו' שהרי אמרו חכמים אין ע"ז נהרגין עד שיוזמו שניהם ואין לוקין עד שיזמו שניהם וצ"ב הא דהביא דאין לוקין עד שיזמו שניהם כיון דהכא איירי בחיוב מיתה, ולהנ"ל י"ל דריב"ט הי' ס"ל דכשהוזם אחד עכ"פ לוקה משום ל"ת וא"כ המעשה שקר ונהי דגזיה"כ שאין ממיתין אותו עד שיזמו שניהם מ"מ להוציא מלבן של צדוקים הרגו להוראת שעה ולמיגדר מילתא שיש כח ביד חז"ל וי"ל יותר דאולי הי' העד הזה מוחזק בהזמת שכבר הוזם פ"א ונפסל ועשה תשובה והשתא הוזם עוד הפעם ולכן הרגו ריב"ט וע"ז השיב לו רשב"ל דשפך דם נקי דכמו דאין ע"ז נהרגין עד שיזומו שניהם ה"ה דאין לוקין עד שיזימו שניהם ואע"ג דעבר על ל"ת משום זה צריך התראה וא"כ כיון דסתם ע"ז לא הי' בו התראה גם מלקות לא הי' מחויב כיון דמצד הזמה א"א לחייבו דאין בו תורת הזמה כנ"ל וא"כ שפיר הוי בגדר שפיכת דם נקי שלא הי' עליו עונש כלל:


###### Keli Chemdah on Torah, Shoftim 9:16
[Keli Chemdah on Torah, Shoftim 9:16](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Shoftim/r/9:16)

שו"ר לרבינו הגדול בעל פנ"י ז"ל שכ' ליתן טעם לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דבמלקות אמרי' דגם כאשר עשה חייבין העדים דהוא משום דגלי רחמנא בעדים זוממין דלוקין אפי' בלאו שאב"מ כדכתיב והי' אם בין הכות הרשע משו"ה אית לן למימר בפשיטות דלאו דידהו היינו מל"ת דסתמא כתיב בין נעשה מעשה ע"פ בין לא נעשה מעשה ודווקא לענין מיתה אמרי' דהרגו אין נהרגין דאעמה"ד דלאו דל"ת ניתן למיתה דלא עדיף משאר לאוין דלמלקות נאמרו כן נראה לי נכון עכ"ל. והנה מ"ש רבינו ז"ל דכיון דגלי קרא דלוקין על אב"מ ה"ה כאשר עשה בזה י"ל בפשיטות דכאשר עשה הוי בדבורי אתעביד מעשה גמור שא"א להחזירו בשים אופן וא"כ הוי לאו שיב"מ לכ"ע ול"ש לפטור בכאשר עשה במלקות מצד אב"מ, אך מה שקשה על דבריו הא מצד ל"ת צריך התראה כמש"ל ונראה דרבינו ז"ל ס"ל כיון דכאשר עשה ג"כ הוי כאשר זמם אלא דאעמה"ד א"כ לענין התראה שפיר אמרי' דהוי בגדר ע"ז דא"צ התראה ודווקא בהוזמו קודם גמ"ד או בהוזם אחד מהם דלא היתה בו עדיין תורת הזמה אינו לוקה משום ל"ת בלא התראה משא"כ בכאשר עשה גם מצד ל"ת ל"צ התראה כיון דבעצם נתחייבו מתורת הזמה והוי כמו ב"ג, וב"ח אע"ג דא"א לקיים בהם כאשר זמם מ"מ ל"צ התראה למלקות וה"ה בכאשר עשה ועפ"ז י"ל טעם הרמב"ם ז"ל דפסק גם בממון דחייבין העדים לשלם אפי' בכאשר עשה ונבוכו המפורשים לידע טעם הרמב"ם ז"ל בזה ועי' בפנ"י שם מ"ש בזה ולהנ"ל י"ל דהנה באמת איכא ק"ו רק דאעמה"ד והנה הטעם דאעמה"ד כתבו הפוסקים משום דדילמא אית לי' פירכא להק"ו ולא נוכל לענוש עליו ומעתה נראה דכשהעידו שפלוני חייב ממון ונעשה מעשה ע"פ והוזמו דבאמת איכא חיוב מלקות משום ל"ת כיון דהוי יש בו מעשה כנ"ל אלא דממונא משלם מילקא לא לקי וא"כ א"נ דכאשר עשה גם בממון אעמה"ד ולא יתחייבו ממון הרי יתחייבו מלקות משום ל"ת וכיון דפסק הרמב"ם ז"ל דמלקות חמור מממון וכל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם א"כ שפיר כתב הרמב"ם ז"ל דבממון ל"ש כאשר זמם ולא כאשר עשה דל"ש בזה לומר אעמה"ד דהרי א"נ כן ילקו וזה עונש חמור מממון וא"כ שוב משלמין ממון וז"נ בדעת הרמב"ם ז"ל עפ"ד של הפנ"י ז"ל ויש לה"ר לד' הפנ"י ז"ל ממה דלא מקשה רבינא בריש מכות על ב"פ דס"ל הטעם דע"ז א"נ ב"ג וב"ח משום ק"ו דמה המחלל אינו מתחלל ומהא דהסוקל אינו נסקל ולא מקשה ממלקות מה המלקה את חבירו אינו לוקה אלא משלם מכש"כ הרוצה להלקות דא"צ להיות חייב מלקות אמנם להנ"ל א"ש דהחיוב משום ל"ת ועי' במכות ד"ח ע"ב בהא דישראל לוקה וגולה ע"י כותי ועבד דמקשינן בגמ' בשלומא גולה כגון דקטלי' אלא לוקה אמאי קרי בי' ונשא בעמך ל"ת אמר ראב"י כגון שהעיד שחייב מלקות והוזם כו' אלא בהכהו הכאה שא"ב שו"פ כו' וקסבר ל"מ הכאה לקללה וקשה אמאי לעיל באוקומתת ראב"י כגון שהעיד בו והוזם אמאי ל"א דקסבר ל"מ הכאה לקללה דא"א לחייב כאשר זמם כיון דאפי' אם הכה בו באמת אינו חייב אמנם להנ"ל א"ש דהכא החיוב משום לא תענה ובזה אין נפ"מ אם העדות הוא לישראל כשר או לרשע וי"ל עוד עפמ"ש הג' מוהר"י צייטלין ז"ל בהגהות הסמ"ק בלאווין פ"ד שכ' דאע"ג דמקשינן הכאה לקללה ולרשע מותר להכות מ"מ בהכהו הכאה שיש בה שו"פ חייב לשלם מצד מזיק דמ"ל חבל בגופו ומ"ל חבל בממונו ונראה דלפי"ז שוב י"ל דלא הותר איסור דחבלה ואיכא איסורה ג"כ כיון דמצד מזיק אסור וא"כ א"ד לקללה ושוב לא מקשינן כלל ועי' בהגהות חשק שלמה במכות דכ"ג מ"ש לפרש הקרא דלא יוסיף פן יוסיף להכותו על אלה מכה רבה דהיינו אע"ג דלרשע מותר להכות מ"מ מכה רבה אם יכה אותו יתחייב בתשלומין ודבריו סותרין מני' ובי' דהרי כל מקום שנאמר פן ואל אינו אלא ל"ת א"כ ממילא דאיכא איסור לאו ג"כ אמנם לדברינו האמת כן הוא דל"ש להקיש הכאה לקללה כ"א בהכאה פחות משו"פ ומעתה א"ש בפשיטות הא דל"א בהעיד שחייב מיתה והוזם דס"ל דלא מקשינן הכאה לקללה דבמלקות דהוא מכה רבה אסור גם ברשע מצד הלאו דפן יוסיף וצ"ע הרבה. בזה ועי' בס' חמדת ישראל מ"ש בענין זה, אמנם מה דקשה לי לדעת הפנ"י ז"ל דבמלקות אפי' אם הוא כאשר עשה לוקה משום ל"ת א"כ מה זה דטרח בגמ' ליתן טעם על הא דמבואר במשנה דמכות ד"ב דמשלשלין בממון ואין משלשלין במלקות עי"ש בסוגי' ואמאי לא אמרי' בפשיטות דנהי דמצד כאשר זמם הול"ל דמשלשלין במלקות כמו בממון מ"מ הא יש חיוב מלקות משום ל"ת ולכן שפיר לוקין ארבעים נהי דלחכמים אינו לוקה שמונים אבל ארבעים לוקה משום דהכא ל"ש לשלוש כיון דאיכא עליהם חיוב מלקות משום ל"ת וצ"ע בזה:


###### Keli Chemdah on Torah, Shoftim 9:17
[Keli Chemdah on Torah, Shoftim 9:17](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Shoftim/r/9:17)

אמנם בעיקר ד' הפנ"י ראיתי להג' בעל חת"ס ז"ל חחו"מ סי' כ"ט ל' שדחה דבריו והוא ז"ל כתב טעם אחר עפ"מ שכ' הרה"מ ז"ל בטעמא דאעמה"ד משום דק"ו אינו יכול לפעול ב' מדריגות ולפי"ז הכא דאי' ידיעה ממק"א שפיר עומה"ד אך ז"ד במלקות אבל במיתה א"א לענוש מכח דאיסור ידועה ממק"א דהרי האיסור הוא רק איסור לאו דענינו למלקות אד"ק ואין להם מובן לכאו' דכמו דאם איסור ידועה ממק"א באיסור עשה דאין לוקין עליו מ"מ מהני שוב הק"ו למלקות א"כ כ"כ אם האיסור ידועה ממק"א באיסור לאו עכ"פ שוב י"ל דעומה"ד גם למיתה ועין בת' מוצל מאש להג' מוהר"י אלפנדרי ז"ל סי' כ' דפשיטא לי' להיפך דלדעת הרה"מ ז"ל צ"ל דהרגו נהרגין וכן פשוט לי' להגאון בעל פרמ"ג ז"ל בס' ג"ו כלל א' וכלל נ' דלדעת הרה"מ ז"ל אין נפ"מ בין מלקות למיתה אמנם להצדיק את הצדיק י"ל דרך פלפול דבאמת צ"ע אמאי לא ניחא לי' להרה"מ ז"ל בטעמא דאעמה"ה דדילמא אית ביה פירכא להק"ו ונראה דס"ל כיון דהוא ק"ו הוי כמו רוב ואזלי' בתרי' ואין חוששין שמא אית לי' פירכא ולכן צריך לבוא לטעמו דא"י לפעול ב' מדריגות ושפיר כתב דבאיסור ידועה ממק"א עומה"ד ומעתה י"ל דז"ד במלקות דאינו בגדר ושפטו העדה והצילו העדה כיון דדיני מלקות בג' שפיר ל"ת דילמא אית לי' פירכא משא"כ בד"נ ממש כיון דכתיב והצילו העדה מודה הרה"מ ז"ל דא"א לענוש מכח ק"ו אפי' באיסור ידועה ממק"א דדילמא איכא פירכא לק"ו ונתקיימו דברי החת"ס ועי' בס' חמדת ישראל דפ"ב ע"ב ד"ה והנה מ"ש בזה באופן אחר ג) ומ"ש לת' קושית העולם בסנהדרין דף כ"ח דאמרינן בגמרא בנים לעלמא מנ"ל (דפסולין לעדות) אמר רמב"ח סברא הוא כדתניא אין העדים נעשים זוממין עד שיזומו שניהם ואי ס"ד בנים לעלמא כשרין נמצא ע"ז נהרג בעידות אחיו ופירש"י ז"ל דאי לאו דאסהיד האי קרובו בהדי' לא הוי מיקטל נמצא בנים מתים זע"ז ותמהו כולם דלפי"ז למה צריך רמב"ח להביא הא דאין העדים נעשים זוממין עד שיזומו שניהם וכ' לתרץ דהכוונה ברש"י ז"ל דא"ל דאסהיד האי בהדי' אין הכוונה על תחילת העידות רק על שעה שהוזמו דנראה דכאשר באו המזימין להזים את עדים הראשונים צריכין עוד הפעם להעיד את עדותן לפני ב"ד כדי שישמעו המזימין שאומרי' שקר וע"ז המה מזימים אותם ולכן א"ש דא"ל האי אחיו עתה בהדי' לפני המזימין גם הוא ל"ה מיקטל כיון דאין ע"ז עד שיזומו כולם וא"ש בזה מה דקשה אם יש עוד ג' עם האחים א"כ שוב גם בלא אחיו הי' מיקטל אמנם להנ"ל א"ש דסוף כל סוף עתה כשהעיד גם אחיו צריך עתה אחיו ג"כ להיות בפני המזימין ולהזים אותו אחר שישמעו עדותן כיון דאין עדים נעשה זוממין עד שיזומו כולם ומצאתי כן בספר ברית אברהם חו"ה ס"ה א"ד. עיינתי בס' ברית אברהם וראיתי דבריו והנה בגוף הד' שצריכין העדים הראשונים להעיד עוד הפעם בפני המזימין כתבתי ג"א בח' לדיני הזמה וע"ש שהגאון ז"ל אתי עלה מטעם חצי דבר ואני כתבתי מטעם דאל"כ הוי בגדר ידיעה בלי ראי' ועי' מ"ש לעיל בזה אות א' באריכות אך כ"ז דרכים רחוקים בביאור הסוגי' ומה שנלע"ד בפי' הסוגי' דמזה הוכיח ר"ה גאון ז"ל בס' המקח וממכר לפרש הא דמבואר במשנה דאין העדים נעשין זוממין עד שיזומו את עצמן דהכוונה שאינו חייבין בדין הזמה אלא א"כ העדי' הראשונים מודים להמזימין או שתקו דהוי כהודאה אבל אם מכחישין את המזימים אמרי' מה חזית ואינו נידונים בדיני הזמה ועפ"ז א"ש בפשיטות פי' הגמ' דא"נ בנים לעלמא כשרין א"כ נמצא ע"ז נהרגין בעדות אחיו דכיון דאין העדים נעשים זוממין עד שיזומו שניהם א"כ אם לא יודה אחיו ג"כ שהעיד בשקר גם הוא אינו נהרג וה"ה נהרג בעידות אחיו הן אמת שראיתי להג' בעל חת"ס ז"ל חו"מ סי' קמ"א כתב להק' ע"ד רה"ג ז"ל מסוגי' הנ"ל וז"ל שם ועוד צ"ע מסנהדרין דכ"ח ע"א נמצא ע"ז נהרג בעידות אחיו ואיסד"א א"נ אלא בהודאת עצמו הרי אין קרוב יותר מעצמו ואפ"ה נהרג כ"ש שיהי' נהרג ע"י אחיו ומאי קושיין עכ"ל ע"ש אמנם לענ"ד נראה דל"ק דזה שנהרג בהודאת עצמו אינו חידש כ"כ כיון דבאמת איכא שני עדים המזימין אותו והוי כמעיד על גופן של עדים רק דס"ל לרה"ג ז"ל דהלל"מ דצריך שיודה ג"כ ואז נהרג כיון דהאומדנא גדולה שהמזימין אומרים האמת ובכה"ג י"ל דהוי כממון דמתחייב עפ"י עצמו וידועין ד' המהרש"א לענין מוב"ק דהיכא דאיכא אומדנא בלא"ה מתחייב בהודאתו אבל זאת ברור ופשוט דעידות קרובים ל"מ כמו דל"מ בממון אע"ג דמהני הודאת בע"ד מ"מ עידות קרובים ל"מ וא"כ שפיר אמר רמב"ח דכיון דאין ע"ז נהרגין עד שיזומו שניהם א"כ א"נ כ"א עי"ז שאחיו מודה ג"כ ששקר העיד והוי מיתתו ע"י קרוב ותמוה לי מאד על הג' בעל חת"ס ז"ל שלא הרגיש דמזה דמייתי רמב"ח הדין דאין ע"ז נהרגין עד שיזומו שניהם נראה כדעת רה"ג ז"ל:


###### Keli Chemdah on Torah, Shoftim 9:18
[Keli Chemdah on Torah, Shoftim 9:18](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Shoftim/r/9:18)

ד) ומ"ש לת' קושית הג' בעל והשיב משה ז"ל דלמ"ל קרא דלאחיו ולא לאחותו כיון דקיי"ל א"ד שניים ביום אחד אפי' בת כהן ובועלה א"כ למ"ל שידונו את השני כשכבר הוזמו דהרי נפסלים משעה שהעידו עדותן על הראשון וע"כ כשהוזמו בעידות השני וא"כ כבר נהרג הראשון והוי תמיד כאשר עשה וע"ז כתבת לת' עפמ"ש הרמב"ן ז"ל להסביר הטעם דאמרי' כאשר זמם ולא כאשר עשה משום אלקים ניצב בעדת וגו' ואמרינן דהראשונים אמרו אמת א"כ ז"ד כששוב א"צ לדון כלל ע"ד הראשונים משא"כ בבת כהן ובועלה דהעידו עליו ונהרג ואח"כ דנין עליו והוזמו דע"כ צריך אתה להחליט דהראשונים אומרים שקר להצלתה וכיון שכן ממילא מוכרח דמה דהעידו עליו ג"כ הי' שקר ושוב גם בכאשר עשה נהרגין את"ד יפה כתבת לפ"ד הרמב"ן ז"ל שמבואר בד"ק דאם הוא כאשר עשה אמרי' שהי' אמת כאשר העידו עליו הראשונים כי הוא בעונו מת ומעתה בנ"ד כיון דאמרי' דהעיקר כהמזימין וחייבין מיתה שפיר י"ל דנענשין גם מצד כאשר עשה אמנם בס' החינוך במצות הזמה כתב בזה"ל וי"ל קצת טעם לדבר כי אלקים נצב בעדת הדיינים ולולא שנתחייב הנידון במעשיו הרעים לא נגמר עליו מעשה המשפט אבל ודאי הי' ראוי לכך וגלגלו עליו דינו מן השמים ע"י רשע זה כו' ואחר שנתגלה הדבר לעינינו כי זה האיש בן מות הי' לא רצתה התורה שנהרוג העדים עליו והמשל בזה מי שהרג את הטריפה שאינו נהרג עליו גם זה כמובן משום שנתחייב בב"ד של מעלה א"ל דמים עכ"ל מבואר מדבריו דס"ל דבאמת גם אם הוא כאשר עשה אמרי' דהעדים המזימין אומרים אמת והעדים הראשונים רשעים אך משום שהב"ד הרגו אותו אמרי' דודאי הי' עליו ח"מ ממק"א ולפי"ז נסתרין דבריך דמה בכך דנהרגין העדים משום מה שרצו לחייבו את הבועל שעדיין לא מת מ"מ מצד הבת כהן א"א להורגם כיון דבטח נתחייבה מיתה ממק"א ואין לדון ע"ז העדים ושוב ל"צ קרא דלאחיו ולא לאחותו אמנם באמת דברי החינוך ז"ל נפלאים בעיני דהרי מבואר במכות ד"ה באו שנים ואמרו בחד בשבת הרג פלוני את הנפש ובאו אחרים ואומרים בחד בשבת עמנו הייתם אלא בע"ש הרג את הנפש חייבין משום דאכתי לא נגמ"ד ל"ה בגדר בר קטלא ומבואר להיפך מד' החינוך ומה שמדמה החינוך להורג את הטריפה תמוה מאוד הא מבואר בגמרא בהורג את הגוסס ביד"ש חייב ושאני טריפה דהוי בגדר מחתכו בסימנים וא"כ בנ"ד אין לדמות זה לטריפה ולפטור העדים מטעם זה לכן נראה עיקר כדעת הרמב"ן י"ל דאם באנו לפטור העדים מצד אלקים נצב בעדת הדיינים ע"כ צ"ל דעדים הראשונים אמרו אמת דבלח"ה ל"ש למפטר את העדים וא"כ ד"ב ואני הסברתי הד' באופן אחר דהנה עיקר הענין דאמרי' הרגו א"נ אע"ג דהוא רק ג"מ כמו שנתקשו בזה כל הפוסקים נלע"ד דענין הוא עפ"מ דמבואר בספרי ומובא ברמב"ן ז"ל בסה"מ בהלאוין שהוסיף על הרמב"ם ז"ל במצוה י"ג שלכן אמרה תורה שלא תחוס על נפש הרוצח דהו"א הואיל ונהרג זה למה אנו באין לחוב בדמו של זה וברש"י ז"ל עה"ת הוסיף שלא תאמר הראשון כבר נהרג למה אנו הורגים את זה ונמצא שני ישראלי' הרוגים דלכאו' צע"ג כיון דאמרה תורה דרוצח ח"מ א"כ מה סד"א לחוס על דמו ועי' בספרי חמדת ישראל בחלק הלאוין אות צ"ד מה שהארכתי בזה אמנם כעת נראה דהפירוש דהו"א שלא נסתור כלל העדים ולא נדון אותו אם ירצה לעשות תשובה כיון דסוף כל סוף לא יציל נפש מישראל אלא אדרבה נהרג עוד אחד וצריך קרא דלא תחוס והנה בעדים זוממין כתב ג"כ לא תחוס עיניך עליו דהו"א דלא נהרוג אותו בשביל המחשבה גרידא ומעתה י"ל דכאשר עשה כיון דהעדים לא הרגו אותו בידים ואינם רוצחים ממש כאשר הסביר הד' המר"ל ז"ל בס' באר הגולה א"כ שפיר י"ל דאם הוא כאשר עשה וכבר נהרג ושוב ליכא תועלת בעדות הזוממין להציל כ"א להרוג ושוב אין מקבלין עדותן להרוג את העדים ואע"ג דנ"מ לפסול אותם לעדות זה סגי שלא בפניהם וזה נאות מאוד לפרש הא דהרגו א"נ דהיינו דאין דנין כלל את העדים כיון דאין תועלת להציל רק להרוג אמרי' למה לנו לחוב בדמים של אלו ונמצא כולם הרוגים ומעתה ז"ד בכל מקום אבל בזוממי בת כהן ובועלה כיון דמקבלין עדות הזוממין להציל אחד מהם את הבועל או את הב"כ ל"ש כלל לומר כאשר עשה ויש באמת עליהם שני החיובים ושפיר צריך קרא דאותו ולא אותה:


###### Keli Chemdah on Torah, Shoftim 9:19
[Keli Chemdah on Torah, Shoftim 9:19](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Shoftim/r/9:19)

ה) ולהשלמת הענין אכתוב לך מה שהשבתי לא' מהמתחכמים ששאל אותי על הא דתני בריבי הרגו אינן נהרגין שאם כן הדבר שהצדוקים עם חז"ל נחפקו מהיפך להיפך למה לא נזכר זה במשנה ומלשון המשנה אין עדים זוממין נהרגין עד שיגמה"ד שהרי הצדוקים אומרים עד שיהרג כו' אמרו להם חכמים והלא כבר נאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים כו' נראה מזה דפליגי רק אם גם כאשר זמם חייבין מדין הזמה דס"ל לחכמים דכאשר זמם לעשות לאחיו נראה שאע"פ שעדיין קיים ג"כ דנין דין הזמה והצדוקים ס"ל להיפך כיון דכתיב נפש תחת נפש אין סברא להרוג על המחשבה גרידא אבל שיסברו החכמים דדוקא אם לא הרגו נהרגין לא נזכר כלל בשום מקום קדום לבד מזה דתני בריבי, ואמרתי לו לבל יהי' חכם בעיניו הנה רש"י ז"ל פירש מדכתיב לעשות לאחיו משמע שעדיין אחיו קיים ועי' בפנ"י שכ' להכריח שכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל ולכן נראה ברור דבאמת מסברא ליא שהי' לחז"ל הכרח זה מקרא דמדכתיב כאשר זמם לעשות לאחיו הפי' רק אם אחיו קיים וודאי הי' מודים לצדוקים דאין עדים זוממים נהרגין עד שיהרג הנידון אך מפני שהי' להם הכרח זה מקרא דלאחיו משמע שעדיין אחיו קיים וא"כ אם הרגו אותו שוב אין נהרגין ולכן ע"כ דחייבין בכאשר זמם, ונראה דאזלי בזה לשיטתם דהנה בריטב"א שם במקומו העיר דאיך אפשר לומר דכללא הוא כיון דכתיב לאחיו משמע שעדיין אחיו קיים ואם אינו קיים אינו בגדר לאחיו דהרי ביבום מבואר בתוה"ק להקים שם לאחיו וכבר מת הרי מבואר דגם לאחר מיתה נקרא אחיו אמנם האמת והברור בזה כמו"ש האחרונים דודאי מי שהוא אחיו בעצם אין המיתה מפקיע האחות וגם לאחר מיתה אחיו הוא משא"כ הכא בע"ז דבאמת אינו אחיו רק משום דאחיו הוא במצות כמבואר בב"ק דפ"ח בטעמא דחכמים לענין זוממי עבד א"כ שפיר אמרי' דזה רק אם הוא קיים אבל כשמת דנפטר מן המצות הרי פקע אחוה ולכן ס"ל לחז"ל דע"כ הפי' כאשר זמם אבל בהרגו א"נ כיון דאינו אחיו קיים, אמנם הצדוקים לשיטתם דהם עפ"י רוב כשאמרה תורה אחיו ואחותו הם ס"ל דקאי על כל ישראל כמו שדעתם במה שאמרה תורה ואשה אל אחותה אין הפירוש אחותה אלא כל שתי נשים באיסור זה, ואעפ"כ הוצרכה תורה לגלות דהאיסר רק עלי' בחי' ויותר מזה בקרא דיבום הם ס"ל דאחיו אין הפי' דאחיו ממש דלא הותר אסור אשת אח במקום יבום אלא הפירוש קרוב ורעהו דהוא בגדר אחיו וא"כ הם לשיטתם ס"ל דגם לאחר מיתה ישאר שם אח לכל ישראל ולא דרשו משום אחוה במצות ולכן לשיטתם לא הי' להם הכרח למידרש מלאחיו דווקא שעדיין קיים כמו חז"ל ולכן ממילא מ"ל מקרא דנפש תחת נפש דדוקא בהרגו נהרגין משא"כ חז"ל לשיטתם מכח הכרח שלהם דדרשו באחיו שאינו אחיו בעצם הוא רק משום שאחיו הוא במצות ממילא הוכרחו לדרוש דכאשר זמם נהרגין אבל בהרגו א"נ משום דאין אחיו קיים וממילא מוכרח באחיו הנאמר ביבום הוא אחיו ממש משום דכתיב להקים שם לאחיו אע"פ שכבר מת ונמצאו דפלוגתתם נוגעת לכמה עיקרי תורה לענין אשת אחיו במקום יבום ולענין איסור שתי נשים דלחכמים מוכרח דקאי על אחות אשה ממש מדצריך לכתוב בחי' אבל שתי נשים מותרות אפי' בב"א כמו דמפורש בתורה כי תהיינה לאיש שתי נשים וממילא מבואר מזה דחז"ל ס"ל דהרגו א"נ וכדתני בריבי ועי' באבן עזרא במצות יבום מה שהאריך לדחות דעת הצדוקים בזה והוא ענין נכבד לבאר שורש מחלוקת החכמים עם הצדוקים בכמה גופי תורה: