## Keli Chemdah on Torah, Vayakhel

###### Keli Chemdah on Torah, Vayakhel 4:1
[Keli Chemdah on Torah, Vayakhel 4:1](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Vayakhel/r/4:1)

במס' שבת (דף צ"ו ע"ב) הוצאה גופה היכן כתיבה וכו' אשכחן הוצאה הכנסה מנ"ל סברא הוא מכדי מרשות לרשות הוא מה לי אפוקי מ"ל עיולי. וברש"י ז"ל ד"ה סברא שיהי' הכנסה תולדת הוצאה שהיא מעין לה כשאר תולדות שהוא מעין מלאכות. ועיי' ברביד הזהב אמצע ד"ה ויכלא העם מהביא שכתב בזה"ל כתב בק"ס פי"ב מהלכות שבת ש"מ דסברא הוי דאורייתא דהא חייב אהכנסה סקילה וכרת. ואני אומר דהא דכייל כל סברא. ליתא. דהא קאמר ר"פ כיצד מברכין דעל המזון מברך לאחריו מה"ת ולפניו סברא שהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש והוא דרבנן. גם עדיפא הו"ל לאתויי מהא דבשפיכת דמים יהרג וא"י דסברא הוא דמה חזית דדמא דידך סומק טפי אבל הכנסה הוי ממש הוצאה עכ"ל:


###### Keli Chemdah on Torah, Vayakhel 4:2
[Keli Chemdah on Torah, Vayakhel 4:2](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Vayakhel/r/4:2)

והנה מה שהעיר הגז"ל מהא דברכה שלפני' הוי רק דרבנן אע"ג דסברא הוא. הנה כבר שב על מדוכה זו רבינו הגדול בעל פנ"י ז"ל ר"פ כיצד מברכין בד"ה אלא סברא. וחקר בזה דצריך להיות דאורייתא מכח דהוא סברא. אמנם בחידושינו לברכות שם כתבנו דאין זו סברה גמורה עפי"מ דאנהיר לן עיינין רבינו הרא"ה ז"ל בספר החינוך הטעם דברהמ"צ מברך לפניו וברהמ"ז לאחריו משום דהמצות הם מזון הנפש המשוכלת והנפש מרגיש המצות עוד קודם עשייתן לכן חייבין לברך לפניו משא"כ מזונות דהמה לצרכי החומר והחומר אינו מרגיש בהנאתו כ"א כשכבר אכל לכן ברהמ"ז לאחריו מה"ת וזה נכון בסברא. וא"כ איכא סברא להיפך ג"כ אך באמת אכילת איש ישראל צריך להיות עיקר למצוה דהיינו שעיד"ז יתחזק לקיום תורה ומצות והוי האכילה ג"כ מצוה ושוב שייך בהברכה לפניו ג"כ וזה הוא שתקנו חז"ל ברכות לפני המזון. עכ"פ אין מזה הוכחה דסברא לאו דאורייתא:


###### Keli Chemdah on Torah, Vayakhel 4:3
[Keli Chemdah on Torah, Vayakhel 4:3](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Vayakhel/r/4:3)

ומ"ש הגאון ז"ל דהו"ל להביא מהא דאמרי' דבשפכ"ד יהרג וא"י מכח סברא. י"ל דמשם אינו ראי' לחייב מיתה דהרי הך סברא אפי' אם תמצא לומר שאינה סברא גמורה מ"מ עכ"פ ספק הוא דהשכל מחייב כן וא"כ ממילא אי אפשר להרוג את חבירו מצד דהוא אונס על העבירה וכבר ביארנו לעיל בחידושי פרשת וארא דבאמת אם עבר והרג את חבירו אינו חייב מיתה כיון דהי' אונס והיינו מטעם הנ"ל דמסברא א"א להרוג את הנפש ובאמת הכא במלאכת שבת אי לאו דהי' תולדות לשאר מלאכות לא הי' חייב על הכנסה ג"כ אע"ג דהיא הוצאה ממש רק כיון דחייב בכל מלאכות על תולדות שהן מעין מלאכתן ה"ה דאמרי' כן על הכנסה וכמו שפירש רש"י ז"ל אבל שיהי' ח"מ על סברא גרידא לא מצאנו וכ"כ בספרי חמדת ישראל בדיני ב"נ אות א' דזהו ענין דאמרינן דעמד והתיר להם היינו שנטל מהם כח הציווי ואעפי"כ חייב מיתה על ז' מצות משום דהם מצות שהשכל מחייב אותם וחייבין אפי' בלא אזהרה עיי"ש כי הדברים אמתיין ומוכרחין בכוונת חז"ל:


###### Keli Chemdah on Torah, Vayakhel 4:4
[Keli Chemdah on Torah, Vayakhel 4:4](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Vayakhel/r/4:4)

אך זה דוקא בב"נ אבל ישראל אינו נהרג באיסור שהוא מסברא אם לא שאסרתה תורה בפירוש. וראיתי בספר בית האוצר לידידי הגאון מוהר"י שליט"א מבענדין כלל קל"א שהאריך גם כן לברר ענין זה אי איסור מכא סברא הוי איסור תורה. ואשתמיט לי' דברי הרביד הזהב הנ"ל. אמנם ראיתי שכתב להעיר מהא דמבואר במכות (דף ט' ע"ב) במשנה ר"י אומר השונא נהרג מפני שהוא כמועד וקשה דילמא הי' נעלם ממנו איסור רציחה אלא ודאי של"צ שידע האיסור תורה כיון דרציחה הוא איסור שכליי ואיסור השכליי הרי ידוע לו שאין להרוג אדם וע"כ האיסור השכליי כאיסור תורה חשיב. ועיי"ש בגמ' דפריך והא לא אתרו בי' ותרצינן הא מני ר"י בר"י הוא דאמר חבר א"צ התראה וקשה דמה ענין זה לחבר הא חבר חשיב מזיד שפיר כיון דחבר הוא וידע האיסור תורה שיש בדבר משא"כ שונא דנהרג אע"פ שאינו חבר רק שהוא עם הארץ מדלא הזכיר שונא חבר רק שונא סתם וא"כ איך נהרג וחשיב מזיד וע"כ דלר"י בר"י לשיטתו דס"ל חבר א"צ התראה והיינו דס"ל דל"צ קבלת התראה שיתיר עצמו למיתה אלא להבחין בין שוגג למזיד וא"כ כיון שהוא מזיד מכח איסור השכליי חשיב ג"כ מזיד את"ד והסברתי דבריו היקרים להבין החילוק בין ר"י בר"י לחכמים עיי"ש ותבין דברינו:


###### Keli Chemdah on Torah, Vayakhel 4:5
[Keli Chemdah on Torah, Vayakhel 4:5](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Vayakhel/r/4:5)

ואני תמה על חכם כיו"ב שיאמר כן דבישראל יהרג מכח מזיד באיסור שכליי והנה מלבד שלא ראה דברי חידושי הריטב"א במכות (דף ו' ע"ב) דשם ג"כ הביא הגמ' את המשנה הנ"ל ואמרינן דאתי' כר"י דאמר חבר א"צ התראה וכתב הריטב"א ע"ז בזה"ל פירוש והא דשונא נמי בחבר דא"ל נהי דמועד להרוג במזיד דילמא סבר שהוא מותר כדפירשו בתוס' עכ"ל הרי מבואר להדי' להיפך אמנם מלבד זאת יש להכריח מסוגית הש"ס במקומו היפך דברי הג' שיחי' דהנה לכאורה קשה מאוד הא דמקשינן בגמ' על ר"י דס"ל דשונא נהרג מפני שלא אתרו בי' לפי"מ דקיי"ל דההורג את הנפש שלא בהתראה מכניסין אותו לכיפה א"כ הרי י"ל דכוונת ר"י דנהרג ע"י הכנסה לכיפה ול"צ התראה אך האמת בזה כמו"ש בספרי חמדת ישראל דאע"ג דקיי"ל דההורג את הנפש שלא בהתראה מכניסין אותו לכיפה היינו רק בלא קבלת התראה דבכל חייבי מיתות גזה"כ דאין ממיתין אותו אם לא התיר עצמו למיתה אמנם בהורג את הנפש אם התרו בו או בחבר שיודע שהוא ח"מ שא"צ התראה לענין זה מכניסין אותו לכיפה אבל התראה צריכה אף לענין הכנסה לכיפה ושפיר מקשינן בגמ' כיון דהכא לא אתרו בי' כלל גם לכיפה אין מכניסין אותו ומוכרח הגמ' לתרץ דאתי' כר"י בר"י ואם כן מוכרח מגמרא דמזיד באיסור השכליי ל"ח כמזיד באיסור תורה דאל"כ ל"צ לומר דאתי' כר"י בר"י דהרי י"ל דאתי' כרבנן והפירוש נהרג ע"י כיפה וע"כ כדאמרן דישראל אינו ח"מ מכח ידיעת האיסור השכליי ומיני' נשמע לר"י בר"י דאע"ג דס"ל חבר א"צ התראה מ"מ אם אינו חבר אינו נהרג מכח איסור השכליי וזה ברור ואמת. ועיקר נלענ"ד כמו"ש לחלק בין ב"נ לישראל לענין זה ועיי"ש בסו"ד שהביא גם בשם החזקוני דב"נ נענשין על איסורין שהם מסברא: