## Keli Chemdah on Torah, Vayigash

###### Keli Chemdah on Torah, Vayigash 2:1
[Keli Chemdah on Torah, Vayigash 2:1](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Vayigash/r/2:1)

(מ"ו י') ובני שמעון וגו' ושאול בן הכנענית וברש"י ז"ל בן דינה שנבעלה לכנעני כשהרגו את שכם לא היתה דינה רוצית לצאת עד שנשבע לה שמעון שישאנה. עיי' במזרחי שהאריך בזה דלמה לאיסור כנענית חששו ולאיסור אחותו שהוא איסור ברור ממתן תורה ואילך לא חששו. ובגור ארי' לרבינו המהר"ל מפראג ז"ל האריך הרבה בעיקר דבר זה דהא דאבות הקדושים קיימו כל התורה. ויען שיש בדברי קדשו הרבה דברים חדשים ולא ראיתי עוד מי שיביאם ויבארם לזאת אמרתי להביא דברי קדשו כסדר ולפלפל בהם קצת כי יש בהם כמה עיקרים ויסודות בדברים הנוגעים לכללות התוה"ק:


###### Keli Chemdah on Torah, Vayigash 2:2
[Keli Chemdah on Torah, Vayigash 2:2](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Vayigash/r/2:2)

א) וזה יצא ראשונה. מ"ש רבינו ז"ל בשם יש מפרשים כי קודם מתן תורה אע"ג שהיו מקיימים כל התורה כולה אך צריכים היו לקבל עליהם התורה כגרים שנתגיירו לכך לענין קבלת התורה ל"ש בהם ענין אחוה שיהי' אחים לענין עריות שלא נולדו בחיוב המצוה אלא הם מעצמם קבלו עליהם כיון דבאמת אינן מצווין על זה רק מצד התורה אתה בא לאסור מפני שקבלו עליהם מצות התורה ע"ז אמרינן דאם מצד קבלתם לקיים מצות התורה אתה אוסר אותם הא עפ"י תורה גר שנתגייר כקטן שנולד דמי ומותר באחותו אבל באמת הקורבה שלהם לא נפקע. ואין להקשות דא"כ יהיו יוצאי מצרים מותרים בקרוביהם דהא קבלו עליהם את התורה וכו'. אין זה קושיא דהם הוכרחו לקבל דהא כפה עליהם הר כגיגית ולא אמרינן בזה דהוי כקטן שנולד דודאי מי שנתגייר מעצמו הוי ברי' אחרת לגמרי אבל ישראל שיצאו ממצרים כיון שהיו מחויבים לקבל את התורה והוכרחו לזה אין זה כקטן שנולד ע"כ דבריו הקדושים:


###### Keli Chemdah on Torah, Vayigash 2:3
[Keli Chemdah on Torah, Vayigash 2:3](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Vayigash/r/2:3)

והנה דברים אלו מובאים בספר שב שמעתתא להג' בעל קצוה"ח ז"ל בהקדמה ולא ביאר כוונת רבינו המהר"ל ז"ל ונלענ"ד בכוונתו דל"ש בישראל בקבלת התורה גר שנתגייר כקטן שנולד דמי כיון דרואים אנו דכפה הקב"ה עליהם הר כגיגית ואמר להם אם תקבלו את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם א"כ הראה הקב"ה דישראל אין חיותן כ"א עפ"י תורה הקדושה והם שורשם וחיותם בתורה א"כ ל"ש בזה גר שנתגייר כקטן שנולד דמי דאדרבה הרי עיקר נתינת התורה לישראל מפני שהם שייכים לה והיא שלהם מפאת שהם בני אברהם יצחק ויעקב ודוקא בגר הבא להתגייר מאומה אחרת הרי הוא מפריד עצמו מאומות העולם שכל חיותם ושורשם עפ"י טבעי השמים ומדבק עצמו בהשי"ת ה"ה כקטן שנולד אמנם ישראל הוא להיפוך דבאמת הם נתייעדו מראש לקבלת התורה רק שהיו צריכין לצאת דרך כור הברזל במצרים ועל מנת כן יצאו ממצרים לקבל על עצמו את התוה"ק ובזה נשלמה תכלית הבריאה שלהם שהוכנו לזה מאז מפאת היותם בני אברהם יצחק ויעקב אשר נשבע ד' להם ליתן להם תוה"ק ולהנחיל להם א"י וא"כ איך שייך בזה לומר דהוי כמו קטן שנולד. וזה ברור בכוונת רבינו ז"ל:


###### Keli Chemdah on Torah, Vayigash 2:4
[Keli Chemdah on Torah, Vayigash 2:4](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Vayigash/r/2:4)

ובאמת לכאורה יש לומר בלא"ה דאי אפשר לומר כלל בישראל דלאחר מתן תורה יהי' דינם כקטן שנולד דא"כ בטלה כל ירושת הארץ כמו דמצינו לענין ביכורים במשנה דילן דגר מביא ואינו קורא משום שא"י לומר לאבותינו הרי דגר א"י לומר לאבותינו וא"כ א"נ דבישראל לאחר מתן תורה פקע מהם הקורבה גם בישראל נימא כן שנפקע מהם כל ענין אבהתא של אבות הקדושים וזה דבר שלא יעלה על הדעת ח"ו וע"כ דל"ש בישראל לאחר קבלת התורה גר שנתגייר כקטן שנולד דמי. איברא דזה אינה ראי' כלל דהנה באמת הר"מ ז"ל פ"ד מה' ביכורים ה"ג פסק דגר מביא וקורא משום דאברהם אבינו הוי אב המון גוים וצריך להבין במה פליגי הבבלי והירושלמי ונראה דשורש הפלוגתא הוא כיון דירושת הארץ היתה רק לבנים של אברהם מה שהמה בנים בעצם בגופניות ג"כ כמו שמבואר בתוה"ק שאמר הקב"ה לאברהם בנך היוצא ממעיך הוא יירשך וע"ז היתה השבועה לאבותינו לכן גר שנתגייר אינו יכול לקרות אמנם הירושלמי ס"ל דסוף כל סוף כיון דכשנתגייר ונתדבק בדת ישראל ה"ה מתולדותיו של אברהם לכן מביא וקורא. ומעתה נראה דזה דוקא בשאר אוה"ע אפי' בבני עשיו שנתגיירו אע"ג דהם מזרעו של אברהם בעצם מכל מקום כיון דהקב"ה אמר כי ביצחק יקרא לך זרע ודרשינן ביצחק ולא כל יצחק א"כ רחמנא אפקרה לזרעו שלא יהי' בכלל זרעו לכן גם בזה שייך הפלוגתא בש"ס דילן עם הירושלמי אם בנתגיירו קוראין ויכולין לומר לאבותינו והבן היטב כי קצרנו וסמכנו על המעיין. אבל בישראל דהמה באמת זרע אברהם רק שנימא דמכח קבלת התוה"ק שנתגיירו בשביל זה נפקע מהם הקורבה ואינם בכלל בני אברהם בזה כ"ע מודים דנשארו זרע אברהם בשביל שנדבקו בדת ישראל ולכן אף א"נ דדינם לבין עצמם פקע הקורבה מהם מ"מ זרע אברהם נשארו ולא שייך לומר שנפקע קורבת האבות מישראל וז"ב ופשוט. אמנם בעיקר הדברים נראה ברור ואמת כמו"ש דל"ש כלל בישראל גר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואדרבה בזה נשלמה תכלית יצירתם הקודמת כמוש"ל:


###### Keli Chemdah on Torah, Vayigash 2:5
[Keli Chemdah on Torah, Vayigash 2:5](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Vayigash/r/2:5)

ונראה דגם דעת הגאון בעל ש"ש ז"ל בביאור דברי רבינו ז"ל כדברינו דהרי הוא ז"ל כתב עפ"י דברי המהר"ל ז"ל לתרץ את משה רבינו שפירש מן האשה מה דקשה לכאורה אפי' לפי דעת ב"ש דבשני זכרים ג"כ קיים מצות פו"ר מ"מ הא במתן תורה גר שנתגייר כקטן שנולד דמי וא"כ לר"ל לא קיים מצות פו"ר וצריך לקיים עוד הפעם מצות פו"ר ומזה הוכיח כדעת המהר"ל ז"ל דבמתן תורה ל"ש הא דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי כיון דהי' ע"י הכרח עיי"ש מש"כ עפי"ז דברים נכונים ואכ"מ. אמנם לכאורה הדברים מחוסרין הבנה הא נראה פשוט דמשה רבינו לא הי' בכלל ישראל שכפו אותם לקבלת התורה דהרי חז"ל דרשו בזה על ויתיצבו בתחתית ההר ומשה עלה אל האלקים וא"כ מ"ר לא הי' בכלל זה וא"כ הדרא לדוכתא קושית הגז"ל. אלא ודאי דג"כ ס"ל בדעת המהר"ל ז"ל כמו"ש ולכן אף דמשה רבינו לא הי' אונס היינו משום דמ"ר לא הי' צריך לזה והוא מעצמו נתעלה בהשגתו להשיג כל זאת שכל חיותו ע"י התוה"ק וא"כ פשוט דלא גרע מכלל ישראל לומר עליו דהוי בכלל גר שנתגייר וכקטן שנולד דמי. וזה ברור לפי דברי המהר"ל ז"ל:


###### Keli Chemdah on Torah, Vayigash 2:6
[Keli Chemdah on Torah, Vayigash 2:6](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Vayigash/r/2:6)

ב) ודברי הגאון בעל שב שמעתתא ז"ל הואיל דאתא לידן נימא בהו מילתא ונאמר דמה דפשוט לי' להגז"ל דא"נ דישראל במתן תורה הי' להם דין גר שנתגייר כקטן שנולד לא קיימו לר"ל מצות פו"ר בבניהם שהי' להם קודם מתן תורה היו צריכין לקיים מחדש מצות פו"ר ולענ"ד נראה פשוט דאפי' ר"ל מודה דישראל קיימו מצות פו"ר בבניהם שהי' להם קודם מתן תורה. ונקדים לבאר דברי הגמ' יבמות (דף ס"ב ע"א) דאיתא התם איתמר הי' לו בנים בהיותו עכו"ם ונתגייר ריו"ח אמר קיים פו"ר ור"ל אמר לא קיים פו"ר גר שנתגייר כקטן שנולד דמי. ואזדי לטעמיי' דאתמר הי' לו בנים בהיותו עכו"ם ונתגייר ריו"ח אמר אין לו בכור לנחלה דהא הוה לי' ור"ל אמר יש לו בכור לנחלה גר שנתגייר כקטן שנ"ד וצריכא דאי אשמעי' בהאי קמייתא בהאי קאמר ריו"ח משום דמעיקרא נמי בני פו"ר נינהו וכו' ואי איתמר בהא בהא קאמר ר"ל אבל בההיא אימא מודה לריו"ח עכ"ל הגמ'. וברש"י ז"ל ד"ה בני נח וז"ל בני פו"ר נינהו דכתיב ויאמר להם אלהים פו"ר עכ"ל. וצריך להבין כוונת רש"י בזה הא פו"ר הוי נאמרה ולא נשנית ולישראל נאמרה ולא לב"נ וא"כ מה בכך דקודם מתן תורה היו מצווין על פו"ר ובתוס' ד"ה ריו"ח אמר קיים פו"ר כתבו בזה"ל אע"ג דלענין כמה דברים אמרי' גר שנתגייר כקטן שנ"ד מ"מ מסתברא לריו"ח הכא כיון דבנכריותו קיים דזרעו מיוחס אחריו באותה שעה מיפטר נמי כשנתגייר עכ"ל. ולכאורה צ"ע מאוד מה שייך דקיים כיון דלא נצטוה ע"ז בעודו ב"נ ואיך נפטר השתא וכבר נתעורר בזה הטו"א ועיי' במנ"ח:


###### Keli Chemdah on Torah, Vayigash 2:7
[Keli Chemdah on Torah, Vayigash 2:7](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Vayigash/r/2:7)

אמנם מה שנלענ"ד בזה דריו"ח ס"ל כיון דמעיקרא בני פו"ר נינהו דהיינו קודם מתן תורה הי' המצוה עליהם נהי דאח"כ ניטלה מהם ונתנה לישראל היינו רק דהחובה ניטל מהם אבל מ"מ נשארו באותה מצוה בתורת רשות ואם מקיימין אותה מצוה קעבדי כמו נשים במצ"ע שהזמ"ג למ"ד רשות וכיו"ב כתבנו לעיל בענין יבום בקרובים וזהו פירוש הגמ' דמעיקרא בני פו"ר נינהו ולכן גם היום אע"ג דאינם חייבים במצות פו"ר מ"מ מקיימין מצוה בזה. ומעתה נראה דזהו כוונת התוס' אע"ג דלענין כמה דברים אמרינן גר שנתגייר כקטן שנ"ד מ"מ לענין פו"ר מסתברא לי' לריו"ח כיון דקודם גיורת הי' מקיים מצוה זו וא"כ לא אמרינן בזה גר שנתגייר כקטן שנ"ד והסברא בזה עפמ"ש בת' חו"י ז"ל לברר דענין זה דגר שנתגייר כקטן שנולד תליא באותן ענינים שנשתנו ממה שהי' בגיותן דבאותן ענינים שלא נשתנו לא אמר גש"נ כקטן שנ"ד. ומעתה זה כוונת התוס' דלענין פו"ר ס"ל לריו"ח דלא הוי בכלל אשתני כיון דגם מקודם הי' נכלל במצוה זו ולכן לא אמרינן בזה גר שנתגייר ושפיר מקיים בזה פו"ר ומעתה נאמר דטעמא דר"ל דס"ל דגם לענין מצות פו"ר אמרי' גר שנתגייר כקטן שנ"ד היינו משום דר"ל ס"ל דאפי' א"נ דב"נ יש לו רשות לקיים מצות פו"ר בעודו בגיותו ויש לו שכר כאינו מצווה ועושה מ"מ כיון דהשתא בא לכלל חיובא הוי שינוי וכיון דאשתני במצוה זו ממה שהי' קודם לכן שוב אמרי' גש"נ כקטן שנ"ד. ומעתה נראה פשוט דזה דוקא בגר שנתגייר לאחר מתן תורה אבל ישראל במ"ת כיון שקודם מ"ת היו חייבים במצות פו"ר וא"כ אז קיימו המצוה באותן הבנים נהי דעתה כשנתגיירו הוי כקטן שנולד מ"מ לענין מצוה זו דפו"ר מודה ר"ל דלא הוי כקטן שנולד כיון דלא אשתני בזה וא"כ אף א"נ דישראל במ"ת הי' להם דין גרים מ"מ קיימו פו"ר בבנים שהי' להם קודם לכן. וזה נכון לפענ"ד:


###### Keli Chemdah on Torah, Vayigash 2:8
[Keli Chemdah on Torah, Vayigash 2:8](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Vayigash/r/2:8)

ג) עוד כתב רבינו המהר"ל ז"ל לתרץ הקושיא הנ"ל בזה"ל ואפשר לתרץ עוד כי תולדות יעקב שהותר להם לישא אחותם הי' ברוח הקודש וכו' והכל הי' ברוח הקודש כי יעקב שהי' יודע ברוח הקודש ידע שמותר לשבטים אחותם כמו שהיו יודעים לקיים התורה ברוה"ק יודעים ג"כ להתיר ברוה"ק. ואין זה סותר התורה כי נותן התורה אוסר ונותן התורה מתיר כמו שביארנו. וכן הטעם מה שנשא יעקב שתי אחיות וכו'. ומי שהי' מודיעם להם התורה הודיעם ג"כ זה עכ"ל. מאריכות לשון רבינו ז"ל ודקדוק לשונו הזהב נראה דדוקא בהנך מצות דב"נ אינו מוזהר רק דהם קיימו אותם מפאת שקבלו עליהם להיות ישראל ע"ז אמרינן כיון דכל קיום מצות אלו הם מפאת רוה"ק שוב מהני רוה"ק לומר להם שהפעם מותרין לעבור על מצוה זו. אבל בז' מצות ב"נ נראה דרבינו ז"ל ס"ל דלא היו יכולין האבות לעבור עליהן אפי' עפ"י רוה"ק עיין היטב בכל דבריו ותמצא מבואר כן. וביאור הדברים נראה דהנה באמת קיי"ל דאסור לעבור על ד"ת אפי' עפ"י בת קול או עפ"י רוה"ק משמים דתורה לאו בשמים היא. אך זה דוקא לאחר קבלת התורה דנתנה התורה לישראל שוב אמרינן דהתורה לאו בשמים היא משא"כ קודם מתן תורה א"כ כל קיום התוה"ק הי' ע"י רוה"ק. שוב יכול להורות היתר ע"י רוה"ק. אך זה דוקא במה שלא נצטוו אבל בז' מצות שנצטוו ב"נ ע"ז שוב אמרי' לא בשמים היא ושוב לא מהני רוה"ק עפ"י שמים להתיר להם איסור זה וזה מקרוב בא לידי ספר יקר יד אליהו להגאון מוהר"א זצ"ל האב"ד מקאליש וראיתי בחלק א' סי' מ"ג שכתב להסתפק אם מותר לסמוך על רוה"ק בתערובות טריפה בין כשירות במה שמכיר ברוה"ק איזהו הטריפ' ואיזהו הכשירה. וכתב שלכאו' יש לפשוט זה ממקרא מפורש דאמר הקב"ה לאבימלך השב א"א כי נביא הוא ויודע שלא נגעת בה. וקשה הא אברהם הי' כהן ושבויי מלכות הם שבויות גמורות ומן הדין היתה אסורה לבעלה רק מחמת שהוא נביא הוא סומך על רוה"ק שלו להתירה וא"כ מבואר דמהני בזה היתר עפ"י רוה"ק לברר אם זינתה או לא וכתב לדחות דאינו ראי' מאברהם דהא כל עיקר הטעם שאסור לסמוך על רוה"ק לברר הספק הוא כדאיתא בפ' הזהב לא בשמים היא והיינו דוקא לאחר שנתנה התורה בארץ לא נתנה רשות להשתמש בבת קול ורוה"ק אבל א"א שקיים כה"ת בעודנה בשמים אז ודאי מותר להשתמש ברוה"ק לברר הספק עכ"ל. והנה זכה לכוון לדברי רבינו ז"ל אמנם גם מדבריו נראה דמהני רק במה שלא נצטווה אלא שקיים ברוה"ק כמו באיסור זונה לכהן דהוא רק איסור ממתן תורה ואילך אמנם בז' מצות ב"נ לא הי' שייך זה אף קודם מתן תורה. אמנם לענ"ד יש לעיין בזה טובא דנראה מסברא דקודם שנתנה תורה לגמרי לישראל ונאמר אלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה מקודם לזה הי' עוד כח התורה בשמים אפי' באותן מצות שנצטוו ישראל ורק לאחר שנחתמה התורה הקדושה בהחלט ונתנה לישראל מאז אמרינן תורה לאו בשמים היא ומכ"ש קודם מתן תורה בז' מצות אע"ג דנצטוו עלי' מאדה"ר ואילך מ"מ לא ניתן להם התורה אפי' מז' מצות אלו לא ניתן להם בהחלט ונשאר כח התורה בשמים ושוב מהני הוראה משמים בענין ז' מצות אלו. ולכאורה יש להביא ראי' ברורה לזה מנסיון העקידה שנסה הקב"ה את א"א להקריב את יצחק אע"ג דשפיכת דמים הוא מז' מצות ב"נ וע"כ משום דהוא עפ"י הדיבור הי' חייב אברהם לשמוע וכן יצחק צריך הי' להאמין לאברהם שהי' נביא מוחזק הרי דמהני נבואה לעבור על ד"ת שנצטוו וזה בוודאי אין לומר דלא נצטוו באזהרת שפכ"ד אלא להמיתו מיתת הדיוט אבל לצורך קרבן לא נאסר להם הריגת אדם זה בוודאי אינו כיון דסתמא נאמר לנח שופך דם האדם דמו ישפך הרי נאסר בכל גווני אפי' לצורך הקרבה ג"כ וזה ברור ופשוט:


###### Keli Chemdah on Torah, Vayigash 2:9
[Keli Chemdah on Torah, Vayigash 2:9](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Vayigash/r/2:9)

איברא דאינו ראי' מזה די"ל דנביא מוחזק מה שמנבא לצורך שעה בוודאי נאמן כמו אליהו בהר הכרמל וזה אפי' לאחר מתן תורה נאמן א"כ ה"ה קודם מתן תורה בז' מצות בוודאי לצורך השעה הי' נביא נאמן אבל להתיר לשבטים כולם אחותם בתמידיות וכן יעקב שישא שתי אחיות בתמידיות זה אינו בגדר צורך שעה ושוב א"א להתיר משמים על מה שכבר נצטוו לכן צריך לומר דעל זה לא נצטוו והי' הקיום ג"כ רק ע"י רוה"ק לזאת מהני רוה"ק להתיר. איברא שרבינו ז"ל בסוף דבריו כתב בזה"ל והודיע ליעקב כי ראוי לו לישא שתי אחיות כמו שנאמר לו לאליהו להקריב בחו"ל עכ"ל. מבואר מזה דרבינו ז"ל ס"ל דהוי רק בגדר לשעה וא"כ לכאורה הדרה קושיא לדוכתא אמאי צריך רבינו ז"ל דוקא להטעים ההיתר כיון שלא נצטווה יעקב על האיסור דב' אחיות אלא שקיימם ברוה"ק. אמנם לאחר העיון עמדתי בכוונת רבינו ז"ל עפימ"ש לקמן בזה"ל ואל יקשה לך למה נחשב ליעקב לגנאי מה שנשא ב' אחיות כדאיתא בערבי פסחים אין בזה קושיא כי זה הוא הגנאי כי לא הותר לו ב' אחיות אלא בשביל שלא נתנה לו התורה וכו' ואם נתנה התורה לא הותר דבר זה ליעקב שלא מצאנו שיהי' איסור ערוה נדחה עכ"ל. הרי מבואר מדברי רבינו ז"ל ביאור הדברים היטב דבאיסור ערוה ל"ש שיהי' לו היתר עפ"י נביא ולצורך השעה ולכן הותר לו ליעקב ולהשבטים עפ"י רוה"ק רק משום שלא נצטוו הא אם היו נצטוו ע"ז לא הי' שייך בזה היתר ונ' דזה רק מיוחד באיסור ערוה כמו שאמרו חז"ל שהקב"ה שונא זימה א"כ משעה שנאסרה ערוה זו והוי' בכלל עריות ה"ה זימה ול"ש בזה שום היתר וכבר ראיתי שזכה לכוון לזה רבינו הגאון מוהר"י זצ"ל בסוף ספרי לוחות העדות בדרושו שם שכתב להאריך הרבה בענין זה וג"כ כתב כלל זה דאע"ג דבכל העבירות מותר לשמוע לנביא מוחזק לצורך שעה חוץ עכו"ם הוסיף הוא ז"ל ה"ה גילוי עריות דבזה ל"ש לשמוע לנביא לצורך שעה ואם מתנבא כן ידעינן בטח דנביא שקר הוא דבדבר ערוה לא יתיר הקב"ה אף לצורך שעה עיי"ש שהאריך בזה בדברים נכונים בכמה ענינים. אמנם כן בעיקר הדבר ראיתי לרבינו הגדול הרמב"ן ז"ל בחידושיו עה"ת בפ' ראה בקרא דלא תשמע אל דברי הנביא ההוא כי מנסה וגו' שכתב בזה"ל והנה מצות כל הפרשה במתנבא לעבוד עכו"ם אבל במתנבא בשם השי"ת לשנות בדברי תורה. רבותינו דרשו בו שאם בא לעקור דבר אחד מן התורה כגון שיתיר החזיר "או אחת מן העריות" לעולם כמשפט הזה יעשה לו. אבל אם יתיר זה לקצת הימים להוראת שעה כגון אליהו בהר הכרמל אנו חייבין לשמוע אליו ולעשות ככל אשר יצוונו. עכ"ל. מבואר מדבריו הקדושים דגם בעריות אם מתיר לשעה שומעין לו ודין עריות ככל המצות ודלא כדעת המהר"ל והגר"י זצללה"ה. והנה לכאורה עלה בדעתי להביא ראי' לדעת הרמב"ן ז"ל מהא דמבואר בפסחים (דף פ"ז ע"א) גבי הושע שצוהו הקב"ה לקחת אשת זנונים והיתה אסורה עליו שזינתה בבירור לאחר שנשאת עמו עד שהי' חשש על הבנים כמבואר בגמ' שם. ועיין בתשו' חת"ס או"ח סי' ר"ח בד"ה ויש כאן מקום תימה. הרי מבואר דגם בעריות מתיר הקב"ה לנביא לצורך שעה. וי"ל באמת שזה הכריח לרבינו הגדול הר"מ ז"ל במורה ח"ב פמ"ו לפרש כל המעשה דהושע הי' רק במראה הנבואה שלכאורה אינו מובן מה הכריחו לזה. הא י"ל עפ"י הדיבור שאני. ועיי' בתוס' סוטה (דף ל"ה ע"ב) שהקשו על יהושע דנסיב לרחב הא היתה כנענית ותי' דעפ"י הדיבור שאני. אמנם להנ"ל א"ש דבסוטה כיון דטומאה כתיב בה כעריות הוי כמו עריות לכן ס"ל להר"מ ז"ל דא"א לומר שהקב"ה התיר זה אפי' לשעה לכן מוכרח לומר דהי' במראה הנבואה אך אפי' אם נימא דמעשה דהושע הי' בפשיטות ג"כ ל"ק כל כך דאינו ראי' מסוטה דתפסי קידושין לעריות גמורות. וי"ל דהמהר"ל והג' מוהר"י ז"ל לא אמרו אלא בעריות גמורות שאין קידושין תופסין בהם והם בכלל חייבי כריתות שבזה ל"ש הותר לשעה משא"כ בסוטה והבן:


###### Keli Chemdah on Torah, Vayigash 2:10
[Keli Chemdah on Torah, Vayigash 2:10](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Vayigash/r/2:10)

ויש להעיר עוד בענין זה דזה פלוגתת רב ור' יוחנן אי ביפ"ת מותרת ביאה ראשונה במלחמה דרב ס"ל דביאה ראשונה מותרת במלחמה אמנם ריו"ח בירושלמי פ"ב דמכות ה"ו אומר בזה"ל ואני אומר ולא בעולה ראשונה ולא בעולה אחרונה אלא לאחר כל המעשים. וי"ל ג"כ דפליגי בזה אי שייך באיסור ערוה היתר נגד היצה"ר דריו"ח ס"ל דל"ש כלל דהקב"ה יתיר איסור ערוה ולכן אף ביאה ראשונה אינה מותרת אלא לאחר כל המעשים ויש להאריך עוד בזה ואכ"מ. אמנם מפני שהענין הוא חדש אמרתי להעיר ראשי פרקים ויוצא לנו מזה שרבינו ז"ל ג"כ ס"ל דקודם מתן תורה הי' אמרינן לאו בשמים היא אפי' בז' מצות שנצטוו עליהן ב"נ והא דצריך לומר דיעקב ובניו לא נצטוו באיסורין אלו לכן הי' מהני רוה"ק להתירן היינו משום דאיסור ערוה אינו נדחה וזה מה שרצינו לבאר:


###### Keli Chemdah on Torah, Vayigash 2:11
[Keli Chemdah on Torah, Vayigash 2:11](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Vayigash/r/2:11)

ד) עוד כתב רבינו ז"ל בעיקר הקושיא על יעקב שנשא שתי אחיות וכן בניו שנשאו אחותם וכן עמרם שנשא דודתו עפי"מ שכתב לחדש דאע"ג דקיי"ל דאינו מצווה ועושה ג"כ עושה מצוה ומקבל שכר ע"ז היינו דוקא במצ"ע אבל במצות ל"ת שאין עלי' קבלת שכר ל"ש לקיים הל"ת כלל מי שלא נצטווה. לבד איש אשר מפאת מהותו ראוי לקיים כל התורה כמו א"א שהי' ראוי לקיים כל התור' אבל שאר האבות אע"ג דהיו מקיימין כל המצ"ע אבל בל"ת לא היו נזהרין כיון דבל"ת מי שאינו מוזהר אין ענינו כלל לל"ת כיון דעיקר מצות הל"ת הוא שלא יעבור רצון בוראו וכל זמן שלא אסר הקב"ה אינו עובר רצון בוראו כלל. ולפי דעתו אם מקיים ל"ת שלא נצטווה עלי' הוא גריעותא שאין לאסור עצמו בדבר שלא אסר אותו התורה ולזאת במצות ל"ת ל"ש לומר שהי' מקיימין עד שלא נצטוו אתד"ק. ועיי"ש שהאריך עוד והעתקתי תמצית דבריו הקדושים בלשונו ממש מפני שיש בו ענין חדש מאוד. והנה לכאורה עלה בדעתי להעיר דא"כ למה אמר ר' יוסף בב"ק (דף פ"ז ע"א) מריש הוי אמינא מאן דאמר הלכה כר' יהודה דסומא פטור מן המצות קא עבידנא יו"ט לרבנן מ"ט דלא מפקידנא וקא עבידנא מצות וקשה הא יהי' לו היזק כל הלאוין שאם אינו מצווה אינו מוזהר בלאוין כלל ואפי' אם יקיימם לא יהי' בכלל מקיים המצות כלל כמו"ש רבינו ז"ל א"כ לשמחה מה זו עושה הא טפי עדיף שיהי' בכלל מצווה ועושה ויהי' מוזהר על הלאוין ג"כ. ודוחק לומר דרבינו ז"ל ס"ל דסומא מוזהר בלאוין. אך באמת נראה דל"ק דלדעת רבינו ז"ל אין זה הפסד כלל מה שאינו מוזהר בלאוין ועיקר השמחה לקיים המצות שהוא קנין בנפש וכיון דגדול אינו מצווה ועושה הי' שמח אם הלכה כר"י דסומא פטור מן המצות ואדרבא לכאורה יש להכריח מזה כדעת רבינו ז"ל דהרי ר"י ס"ל דנשים אינן סומכין ופי' רש"י ז"ל דר"י ס"ל כיון דנשים אינן מצוות בסמיכה עוברות בבל תוסיף וא"כ לפי"ז לר"י סומא דפטור מן המצות אם יעשה המצוה הרי עובר בבל תוסיף ואע"ג דגם בלאוין אינו מוזהר מ"מ הא על העשה ג"כ אינו מוזהר רק שרוצה לקיים המצוה א"כ הרי מוטב שלא לעשות המצוה ולא יעבור על לאו דב"ת והיינו שיקיים את הל"ת דבל תוסיף כמו שאינו מצווה ועושה וא"כ אמאי שמח ר' יוסף אלא ודאי כמו שכתב רבינו ז"ל דבל"ת ל"ש כלל ענין אינו מצווה ועושה ולכן בסומא כיון דפטור גם מל"ת שפיר יכול לקיים כל המצ"ע דל"ש בזה ענין ב"ת כיון דבל"ת מי שאינו מצווה אם מקיימה אינו עושה מצוה כלל והבן היטב. איברא דלקושטא דמילתא זה אינו דא"כ יקשה באמת לדעת הפוסקים דסומא מוזהר בלאוין א"כ לר"י סומא לא יכול לעשות מצות כיון דפטור ה"ה עובר בבל תוסיף כמו"ש רש"י ז"ל על נשים לשיטתו וא"כ למה הי' שמח ר' יוסף ודוחק לומר דכוונת ר"י דדוקא בזה הלכה כר"י דסומא פטור מן המצות אבל בסמיכה קיי"ל כר' יוסי דנשים סומכות רשות זה דוחק בעיני לכן נראה כמו"ש בספרי חמדת ישראל בדיני ב"נ אות ס' דאפי' לר' יהודה דאמר דנשים אינן סומכות מחשש ב"ת מ"מ זה דוקא דאם יסמכו בפירוש על דעת לקיים המצוה אע"פ שאינן מצוות ורצונם להיות אינו מצווה ועושה מלבד שיקיימו מצוה כמו שאינו מצווה ועושה מלבד זאת יקיימו את הלאו דבל תוסיף בפועל ג"כ כי בזה שמכוין בעשיית המצוה שלא לעשות בכוונת הציווי רק כמי שאינו מצווה הרי בזה מקיים מצות בל תוסיף בפועל ובנשים אוסר ר' יהודה מדרבנן בכל גווני משום גזירה דילמא יכוונו למצוה אבל בסומא יש בידו לקיים כל המצות באופן שאינו מצווה ועושה כמו שרצה ר' יוסף ול"ש בזה ב"ת כלל. ועיי"ש בספרי שכתבתי לדבר פשוט להיפוך מדברי רבינו ז"ל כיון דקיי"ל דישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כאילו עושה מצוה ה"ה דבל"ת שייך ענין אינו מצווה ועושה. אך עתה שראיתי שרבינו ז"ל כתב להיפך עד שמפליג בדבר שלפי דעתו הוא גריעותא אמרתי לעיין בזה ולענ"ד הוא מחלוקת הראשונים ז"ל. ונראה לענ"ד דזה תליא בפלוגתת התוס' שבת (דף קכ"א ע"א) ד"ה ש"מ שכתבו בזה"ל ונראה דמיירי בקטן שלא הגיע לחינוך דבהגיע לחינוך כיון דחייב לחנכו כ"ש דצריך להפרישו שלא יעשה עבירה וכל הני דפריך ביבמות (דף קי"ד ע"א) הוה מצי לשנויי כשהגיע לחינוך אלא דניחא לי' לאוקמא בכל ענין עכ"ל. מבואר מדברי התוס' דס"ל דאם אב חייב לחנך בנו במצות מכ"ש שחייב להפרישו שלא יעשה עבירה. אמנם בתוס' נזיר (דף כ"ח ע"ב) ד"ה בנו כתבו בזה"ל תימא הא דאמר בעלמא קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו והא אף לחנכו לעשות מצוה מוטל על האב וי"ל דחינוך ל"ש אלא להזהירו לעשות ולקיים מצוה אבל להזהיר מלעבור אין זה חינוך עכ"ל. וצריך להבין במה פליגי שני תוס' הנ"ל אמנם לדברי רבינו ז"ל מובן היטב החילוק בין חינוך מצוה לבין הפרשה מעבירה דזה אינו בגדר חינוך כיון דבאמת קטן אינו מוזהר א"כ דוקא במצוה דיש מצוה אף למי שאינו מצווה ועושה שייך חינוך משא"כ בל"ת כיון דמי שאינו מצווה אינו מקיים כלל אם מוזהר על הל"ת א"כ ל"ש חינוך כיון דאינו עושה מצוה כלל וא"ש מאוד סברת התוס' נזיר וכן דעת הר"א ממיץ ז"ל בתוס' ישנים יומא (דף פ"ב) עיי"ש אמנם בתוס' שבת הנ"ל דפשיטא להו להיפך דחינוך שייך יותר בהפרשה מעבירה מחינוך מצ"ע ע"כ דס"ל דאין נפ"מ בין עשה לל"ת וגם בל"ת שייך א"מ ועושה וזה הערה גדולה לענ"ד:


###### Keli Chemdah on Torah, Vayigash 2:12
[Keli Chemdah on Torah, Vayigash 2:12](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Vayigash/r/2:12)

אמנם י"ל דפלוגתת התוס' תליא בפלוגתא דאמוראי אי מצות צריכות כוונה דלמ"ד דמצות א"צ כוונה א"כ גם קטן כשעושה מצוה הרי היא מצוה אלא שמחוסר כח הציווי ושפיר יש לחלק בין עשה לל"ת משא"כ למ"ד מצות צריכות כוונה ובלא כוונה אינה מצוה כלל וא"כ כמו דמחויבין לחנך את הקטן במצות עשה ה"ה דחייבין להפרישו מל"ת. והבן היטב כי קצרנו:


###### Keli Chemdah on Torah, Vayigash 2:13
[Keli Chemdah on Torah, Vayigash 2:13](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Vayigash/r/2:13)

עוד יש להעיר מדברי השטמ"ק ב"מ (דף ל') בד"ה קרא למאי אתא אילימא לכהן והוא בבה"ק פשיטא האי עשה והאי עול"ת. והקשו בתוס' דהאי לאו שאינו שוה בכל וידחה ל"ת ועשה שא"ש בכל. ויש מפרשים דעשה דהשבה נמי לא עדיף מיני' דאיהו נמי אינו שוה בכל דאינו נוהג בזקן ואינו לפי כבודו. ולא בנשים משום דכל כבודה בת מלך פנימה וכו' הרא"ש וכ"כ שם עוד בשם תוס' שאנץ עיי"ש. ויוצא מדבריהם דבר חדש דכמו דאמרינן בגמ' דלאו שאינו שוה בכל הוא קיל ה"ה אם המצוה שבא לדחות אותם הוא א"ש בכל הוי עשה דקילא ושוב אין בכוחה לדחות עול"ת שאינה שוה בכל עיי"ש ועי' במלוא הרועים שנסתפק בזה. ולדברי המהר"ל ז"ל יש לחלק טובא בין זל"ז דדוקא בל"ת שא"ש בכל מיקרי קילא כיון דבאותן שאינה נוהגת אינם יכולין ליכנס לחיוב דהל"ת. כיון דאפי' אם מקיימין אותה אין בזה קיום מצות ל"ת כלל כמו בנשים בלאו דהקפה דאפי' אם מקיימין אין עושין שום מצוה כלל לכן שפיר אמרינן בגמ' דהוי א"ש בכל וקילא משא"כ בעשה שא"ש בכל י"ל דשפיר דחיא לל"ת השוה בכל כיון דכולהו איתניי' בהעשה אם ירצו לקיימה יהי' להם שכר כאינו מצווה ועושה עכ"פ א"כ במצ"ע מפאת שאינה נוהגת בנשים אינה בגדר א"ש בכל ואינו דומה לל"ת שא"ש בכל. ובאמת עיקר דבר זה דנימא דעשה שא"ש בכל קילא בענין דחיית הל"ת השוה בכל לא מצאנו בראשונים זולת בדברי השיטה מקובצת הנ"ל. ומקור הדין דעדל"ת דכלאים בציצית הוא עשה שאינו שוה בכל ואעפי"כ דוחה ל"ת דכלאים השוה בכל. ולדברי המהר"ל ז"ל א"ש כנ"ל. ולברר היטב ענין זה צריך אריכת גדול ואכ"מ וכאן כתבנו ראשי פרקים לחיבת הקודש דברי המהר"ל זצ"ל:


###### Keli Chemdah on Torah, Vayigash 2:14
[Keli Chemdah on Torah, Vayigash 2:14](https://torahapp.org/share/book/Keli%20Chemdah%20on%20Torah/s/Vayigash/r/2:14)

ובפילפול התלמידים אמרתי להעיר ע"פ דברי המהר"ל טעם דקיי"ל עדל"ת דהרי כיון דיש עשה ול"ת לפנינו ואין עצה בנפשינו מה לעשות אם לקיים את הל"ת ולא לעשות המצוה או לעשות המצוה ולעבור על הל"ת לזאת אמרי' דמוטב לנו שנקיים את העשה כיון דאפי' אם הדין דאין עדל"ת ואם כן השתא דאין לנו עצה לקיים העשה אונס רחמנא פטרה ואין עליו חיוב קיום העשה מ"מ כשעושה אותה קיים מצ"ע כדין כל מי שאינו מחויב במצוה ועושה אותה שיש לו שכר כאינו מצווה ועושה עכ"פ משא"כ אם לא נעשה העשה יש לחוש דילמא הדין דעדל"ת וא"כ השתא יש חיוב עלינו לקיים העשה א"כ ממילא אין אנחנו מוזהרין כלל עתה על הל"ת כיון דבמקום עשה לא נאמר הל"ת כלל א"כ אף אם יקיים הל"ת הרי אינו מקיים כלל דבל"ת אם אינו מוזהר עלי' אינו מקיים כלל א"כ שוב אמרינן דעדל"ת והארכנו בזה בפילפול רב לתרץ עפי"ז כמה ענינים ויבואר בחלק הדרושים בס"ד: