## Kessef HaKodashim on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat Siman 209

###### Kessef HaKodashim on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 209:1
[Kessef HaKodashim on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 209:1](https://torahapp.org/share/book/Kessef%20HaKodashim%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Choshen%20Mishpat/r/209:1)

סעי' ב' **(כל מה שיש בבית זה עסי' רמ"א סעי' ד')** אודות מוכר דבר שאין מסויים. כתב הט"ז ז"ל בסי' רמ"א דקיימא לן להלכה שבקנין דבר שאינו מסוים מהני מדלא מסיימין בשטרות הארבע אמות כנהוג היטב. מ"מ ההיא דסי' ר"ט ס"ב נראה שהוא הלכה קבועה וכמ"ש הסמ"ע ז"ל בסי' רמ"א סקי"ג שרק בשאינו מסוים בין רב למעט הוא דפליגי בסי' רמ"א מה שאין כן בדאין מסוים כלל שאולי הבית מלא תבן. בזה הוי אסמכת' וכ"כ הש"ך ז"ל ססי' ר"ג שגם התה"ד ז"ל בסי' שי"ח כוונתו שכשיהי' סילוק אסמכת' מהני חילוף הבעלי בתים בכל אשר להם ולהסמ"ע ז"ל חילוף שאינו מסוים משני צדדים הוא דאיכא פלוגתא מה שאין כן מכירת מה שבבית בשאינו מסוים. לכ"ע אינו מכירה (בלשון הסמ"ע ז"ל בסי' רמ"א סקי"ג יש ט"ס קצת שכוונתו שם הוא דלא גרסינן סי' רנ"ו. רק סי' ר"ט וס'. ושם בסי' ר"ט ס"ב לא כתב הפלוגתא כי כיון שאולי כולו תבן אין קנין בזה לכ"ע) וכעת איני יודע החילוק שבזה בין בית לשאר דבר שאינו מסוים שגם אם הבית מלא תבן מ"מ הבית גופי' הרי הוא מסוים ודאי לדבר חשוב וכי יש חילוק בין מקרקע למטלטלי בזה והרי התה"ד ז"ל מיירי ודאי כשהחליפו בתיהם עצמם ג"כ חוץ מה שבתוכם. וגם אם הבית ריקן מ"מ יכול להיות שביתו של זה שוה בקרוב לביתו של זה עם מה שבתוכו. ומדוע כתב מוהרמ"א ז"ל שתה"ד ז"ל הוא כנגד ההיא דסי' ר"ט. עבד"מ ז"ל שם והריב"ש ז"ל י"ל דס"ל כהרמב"ם ז"ל ממש [דהוא דיעה א' בסי' רמ"א ס"ד] לא כהטור: כתבתי לעיל אודות מוכר דבר שאינו מסוים. כעת לא ראיתי מפורש גבי מוכר מה שבבית זה. דקיימא לן דהו"ל אסמכתא שיהי' זה ג"כ כשגם גוף הבית בכלל המכירה וכנ"ל. שכשם שכ' הט"ז ז"ל שממה שפשוט המנהג להקנות ארבע אמות ואין מסיימים איזה ד' אמות. שכ"ה פשוט המנהג בכל השטרו' מזה מוכרע דקיימא לן שמכירת דבר שאינו מסוים מהני ובמה שבבית זה דקיימא לן שאין הקנאה כמ"ש הסמ"ע ז"ל בסי' רמ"א י"ל שאין זה רק כשאין מסוים כלל. ואפשר שבבית אין שם רק תיבנא סריא שאינו שוה כל דהו ואין להפריש בזה בין קרקע למטלטלי וכנ"ל ולשון מרתף זה של יין שבסי' ר"ט. אין הכרע מזה כי גם כשאין גוף המרתף נמכר אומרים לשון זה גם לשון ההוא מהרמב"ם ז"ל שלא הכריע הב"י ז"ל נגדו מה שאין כן אחר שמוכרע כמ"ש הט"ז ז"ל. אין ביטול מקח רק כשלא מכר הבית ואין מסוים שיחול המכר על כל דהו ולפי"ז דברי התה"ד ז"ל שבסס"י ר"ג בהגה. הם כהלכה לדידן ודברי הריב"ש ז"ל הם מצד דס"ל כהרמב"ם ז"ל בזה. ועד הט"ז ז"ל לא הוכרע בין פלוגתא ההיא. וגם שמהש"כ ז"ל שם סס"י ר"ג משמע דס"ל שגם אם הבית מכור ודאי מ"מ הו"ל אסמכת'. מ"מ אולי י"ל כהט"ז בזה. כיון שהגאון חכם צבי ז"ל הגי' דברי הט"ז ז"ל בחו"מ. והשיג עליו במה שהי' לו להשיג עליו והוא בתראה שראה כבר את דברי הש"כ ז"ל בחו"מ. שתיקתו בזה הודאה היא למ"ש הט"ז ז"ל בזה: ואולי אין שתיקה מכרעת שלפעמים כשהעיון הוא בכמה מקומות מהספר כותבים עליו מה שנראה כפי העיון וכמה מקומות מניח בלי עיין בהם ולזה אין הכרע מהשתיקה. ואולי י"ל דטעמי' של הש"כ ז"ל בזה שמנהג ד' אמות שבשטרות אינו מכריע כל כך (מנהג זה הובא בתוס' ז"ל שהיו לפני הריב"ש ז"ל. ואולי בזה יותר מוכרע שמועיל כיון שכבר הוקבע הלכה שבלשון זה אין לו אלא הפחות שבערכין ועי"ז הרי זה כמפורש ד"א מסויימים שהם פחותי הערך מד' אמות שבחצרו שהרי כותבים ד' אמות בביתו או בחצרו וגם הפחות שוה מ"מ קצת. ובתוס' ורא"ש ז"ל ר"פ אע"פ מפורש שכותבין בחצירו. וגם שמהרמב"ם ז"ל לא משמע כן. על כל פנים המנהג מכריע כן מה שאין כן בחילוף כל אשר יש להם שאינו מסוים כלל. ואם יש הרבה נכלל בזה יותר מהפחות בהפלגה יתירה לזה אין המכירה חלה כלל) שגם שהטור ז"ל כתב בסי' רמ"א שכמו שבמכר מהני. מהני במתנה ע"ש מ"מ י"ל שגם הסובר שבמכר הו"ל אסמכתא. מ"מ במתנה לא שייך כל כך אסמכתא בזה וטוב מעט מלא כלום. מה שאין כן מכירה שע"י שסבור שיש מה ששוה כל כך כמו שנתן ע"י קנה והו"ל אסמכת' וצל"ע בכל זה. ובמק"א כתבתי אודות שטרי מכירות של חמץ שיש שכותבין סתם מכירת המקומות וכל מה שבהם. שעל פי מ"ש במק"א שבלאו הכי המחשבה ניכרת מתוך מעשיו יש זכות בזה. ולהנ"ל להט"ז ז"ל אתי שפיר טפי כיון שעל כל פנים מוכרים המקומות. וידוע להנכרי ג"כ שיש הרבה שוה כסף בהמקומות. ולהש"כ ז"ל י"ל ג"כ שהוא רק ספק. וי"א שאין אסמכתא במכירה דנכרי. ויש בזה זכות אך מ"מ על צד היותר טוב הוא לכתוב גם בשטר מכירה דחמץ במעכשיו בב"ד חשוב שמועיל לכ"ע כמ"ש הש"כ ז"ל ססי' ר"ג בההיא דהחליפו כל יש להם. ולהסברא שכתב התה"ד ז"ל שמעריכים רק משווי י"ל דהו"ל ממילא כאינו מסוים כלל. וכמלוי של בית שאפשר בו רק תיבנא סריא. שהרי יכול להיות ששווי רכוש של זה ושל זה שווים ממש. ואין להחילוף על מה לחול. ולהנ"ל שאולי במתנה לא שייך כל כך אסמכת' בזה הדר הו"ל גבי חליפין כמתנה שאולי אינה חלה על דררא דממונא. וא"כ לא הי' צריך הש"כ ז"ל לכתוב שהי' בסילוק אסמכת' בההיא שבתה"ד ז"ל וי"ל דאפושי פלוגתא לא מפשינין והש"ך ז"ל ג"כ ס"ל כהט"ז ז"ל בזה ומ"מ צריך להיות סילוק אסמכת' בההיא דהתה"ד ז"ל משום שיש ספק שאינו חל על מאומה והו"ל כדסי' ר"ט ס"ב כמ"ש הסמ"ע ז"ל בסי' רמ"א כנ"ל. כי דרך ראשון שכ' לעיל שמנהג השטרות יהי' מצד שמתנה מועלת גבי כההיא דסי' ר"ט ס"ב. א"כ לא הי' צריך הש"כ ז"ל לכתוב סילוק אסמכתא בההיא דהתה"ד ז"ל כיון ששם כמתנה כנ"ל. אך י"ל שכיון שהתה"ד ז"ל לא הכריע אם יתן רק יתרון השווי ועל כל פנים צידד שם בזה לזה כ' הש"ך ז"ל שיהי' בסילוק אסמכתא בשביל שיועיל אם החילוף הוא גם על גוף הנכסים. ומ"מ מצד אפושי פלוגתא לא מפשינין י"ל שכוונתי מצד דהו"ל כבסי' ר"ט ס"ב שמודה בזה הט"ז ז"ל וחילוק בין מכר למתנה לא מצינו. ובאורו"ת ז"ל סי' ס' חילק להיפך שבמכר יותר מועיל דבר שאין לו קצבה ע"ש. ונראה שכוונתו שם לפרש כל הני דוכתי שהזכיר שם כגון שתעלה מצודתי וכדומה כשהי' במעכשיו ובב"ד חשוב לסילוק אסמכתא על כל פנים. שהרי מפורש בהרמב"ם ז"ל שמוכר מה שאין לו קצבה לא מהני כדסי' ר"ט ס"ב. ובההיא דסי' רל"ב שהזכיר הסמ"ע ז"ל בסי' רמ"א. הובא בהגהות בטורים החדשים בשם הפרישה ז"ל כמ"ש שם בסמ"ע ובש"כ ז"ל ע"ש. והנה משמע שלא ראה אז מ"ש בבד"ה ז"ל שם שכ"ה שם להדיא שמטעם דשוה לאונאה הוא. אך הט"ז ז"ל ססי' רכ"ז כ' תירוץ מספיק מדוע חלק הטור ז"ל בסי' רל"ב על הרמב"ם ז"ל ולא חלק עליו בסי' רכ"ז ומצד זה אין ללמוד כלל מדסי' רכ"ז ורל"ב. לדסי' ר"ט ורמ"א. ובההיא דד"א שבשטרות י"ל שהוא מצד אודיתא וכמ"ש להתוס' והרא"ש ז"ל פ' אעפ"י. וי"ל שהכוונה שמסתמא הקנה ד"א באופן מועיל ועל פיהם חל השיעבוד ושטר זה לא בא כלל להעיד על הד"א ולזה אין מסוים בו מה הן. רק שמודה ששיעבד באופן מועיל ע"י הקנאות ד' אמות והיינו באופן מועיל שההקנאה הייתה על דבר מסוים. אך הרי מבואר שהסוברים בזה כהרמב"ם ז"ל סבירא להו שאין לכתוב ד' אמות סתם בשטרות. וכמ"ש בב"י ז"ל סי' רמ"א ע"ש. ונראה דהיינו מצד שיד בעל השטר על התחתונה אין לנו לפרש באודיתא שלו שהייתה על צד היותר טוב. ואולי איננה רק על שהקנה לו ד' אמות סתם. והשיעבוד בטל ולזה ראיית הט"ז ברורה. גם מ"ש לעיל שי"ל שהד"א שבשטרות הוא כבית מביתי שבסס"י רי"ד. ג"כ ליתא שמפורש בכ"מ ז"ל הובא בהגהות שבטורים סי' רמ"א שלהרמב"ם ז"ל צ"ל בית מביתי רק במסוים שהי' לו בית קטן וגדול. וזה לא שייך בד' אמות שבשטרות. ומ"מ נרא' שגם להרמב"ם ז"ל ההוא דבית מביתי סתם שאינו מכור היינו בקנין הגוף שע"י זיל הכא קמדחה לי' כו' לא הקנה לו מאומה. והיינו ההוא דכותב נכסיו לעבדו שממנו למד הרמב"ם ז"ל כמ"ש בב"י ז"ל סי' רמ"א. והחולקים עליו או דס"ל דלמסקנא לא קיי"ל כלל זיל הכא קמדחה לי' בזה. או דס"ל שבשיור דוקא שייך זיל הכא קמדחה לי' שיכול לומר על כל משהו. משהו זה שיירתי לי מה שאין כן במכירה שהקנה לו כפי הוראת לשון חלק משדותיו. והרי זה ממילא הפחות שבהם ועל זה חלה המכירה ואם היותר גרועים יש שנים שווים. מה שיבחור לבסוף לתורת המכירה איגלאי מלתא למפרע שעל זה חלה המכירה לבלי לדחות להכא ולהכא כי לא כ"ה סגנון מכירה. וע"י המכירה הוטל עליו חיוב שלא יעשה דחי'. מה שאין כן במתנה ובפרט בשיור שהמשייר לעצמו בעין יפה שייר. ושייר ג"כ זכות זה לעצמו שיוכל לדחות כרצונו. וצלע"ע בכל זה. ועפי"ז לפימ"ש מוהרמ"א ז"ל בסס"י ו"ג שבחליפין בנכסיהם קאי רק על השווי הרי גם להרמב"ם ז"ל י"ל שמועיל בכזה ורק בדסי' ר"ט ס"ב. שי"ל שמלא תיבנא סריא ולא חל על מאומה הוא שאינו מועיל גם דלא שייך שם זיל הכא קמדחה לי. מה שאין כן בדסי' רמ"א בטור ז"ל בשם הרמב"ם ז"ל בשדה משדותיו שי"ל שהיינו רק מצד זיל הכא קמדחה. וזה לא שייך בחליפין שבתה"ד ז"ל והרי חל המקח על גוף הקרקעות על כל פנים כנ"ל ומהני והריב"ש ז"ל אולי איירי שלא הי' נכלל גם בית בהחליפין. ולא הי' מסוים כלל אין לפני כעת שו"ת הריב"ש לעיין בהם. גם אולי י"ל שהריב"ש ז"ל ס"ל שהחליפין אינם על השווי לבד (ובפרט אם איירי שם בחליפין שלא הי' מצד הערכת המס כדבתה"ד ז"ל שעי"ז זה כ' שם מסברא שהוא על השווי. אך ממוהרמ"א ז"ל מבואר שתמיד הכוונה על השווי עססי' ר"ג) ועי"ז הקנין אינו מסוים גם שלא שייך זיל הכא קמדחה. מ"מ לגבי קנין גוף הנכסים לא הי' חלות להקנין בדרך מסוים והרי זה כאין מינו ידוע כהלשון שברסי' ר"ט מה שאין כן אם רק על השווי הרי זה ממש כדסעי' א' בסי' ר"ט. כן י"ל באולי למעט המחלוקת בין הריב"ש והתה"ד ז"ל בזה. ועל כל פנים נראה שמה שאין מינו ידוע דרסי' ר"ט ומה שאין השדה מסוים כלל דסי' רמ"א שוה. וכיון דקיימא לן שכל שמ"מ חל המקח על מקצת הו"ל כמסוים כמ"ש הט"ז כנ"ל. אולי אצ"ל להיות עוד מינו ידוע כלל. ואולי כוונת הסמ"ע ז"ל בסי' רמ"א שאולי הוא תבן היינו שאין מינו ידוע מה שאין כן בדסי' רמ"א שכל השדות כמין א' הם. ועפי"ז אין הכרע מן ד' אמות שבשטרות רק לגבי מינו ידוע וצל"ע בזה היטב שוב ראיתי שכ"ה לשון הסמ"ע ז"ל בסי' רמ"א שהעיקר מצד מינו ידוע. בב"י ז"ל סי' רמ"א ובהגהות הנ"ל שם בשם הפרישה ז"ל כ' בסי' קכ"ז. ונ"ל שהוא ט"ס וצ"ל קכ"ז דהיינו ר"ז. ומההיא דסי' ר"ל במרתף זה מוכר גם כולו חומץ מכור אין סתירה לההיא דסי' ר"ט ס"ב שהוא רק ממ"ש רב האי גאון ז"ל כמ"ש שם בב"י ז"ל. כי י"ל שחומץ יין הוא מין א' עם יין. ולזה בשטר מכירות דחמץ אם אינו פורט כל מיני מטלטלין שבמקומות שמוכר שייך בזה חשש אסמכתא וטוב לכתוב בב"ד חשוב כנ"ל. ומ"מ נראה שכל המשקים וחמץ שפורט להדיא עליהם המכירה חלה עליהם המכירה שפיר אצ"ל למאי שמשמע בסס"י ר"ג דקיי"ל שבקני את וחמור. חלה המכירה על מה שיכולה לחול שכ"ה ודאי אך גם להסוברים שם שהכל בטל ע"י שבמקצת אין המכר חל מ"מ י"ל שמה שאין מינו ידוע שמכירה חלה על זה רק ששייך בזה אסמכתא בזה על כל פנים לא שייך אסמכתא רק לשאין מינם ידוע מה שאין כן את שמינם מפורש בשטר מכירה ששפיר שייך בזה מכירה. אך ממ"ש בסס"י ר"ג בשם הריב"ש לא משמע כן וצלע"ע גם אולי במה שמפורש בשטר מכירה. כל שאין הנכרי יודע הפרטיות מ"מ יש בזה אסמכת' ולזה כשכותב בב"ד מעכשיו הוא על צד היותר טוב: אם בפיו לא סיים ונתן לו שטר שבו מסוים. והקונה לא קרא השטר אולי כ"ע מודו דהו"ל כמסוים דסמכא דעתי' כיון דעבידא לגלויי' לי'. ואולי גם כשלא סיים בהשטר רק כתב שהמטלטלין שהם מסויימים בפ"ע מכר לו אולי מועיל ג"כ וצלע"ע היטב:


###### Kessef HaKodashim on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 209:2
[Kessef HaKodashim on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 209:2](https://torahapp.org/share/book/Kessef%20HaKodashim%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Choshen%20Mishpat/r/209:2)

סעי' ד' **(דבשלבל"ע)** הבני חייא ז"ל. בר"ט בחו"מ הביא בשם מוהר"מ אלשיך ז"ל. שגם מחוסר ג' מלאכות לגבי מכירה הו"ל דבר שבא לעולם וראיתי שכ"ה בשו"ת סי' קל"ו לגבי מכירת בגד. ואולי מודה בכעין מה שקורין יי"ש שגם שהתבואה בעין מ"מ היי"ש הוא התחדשות מה שלא הי' ראוי לחול עליו מכירה כלל מקודם עשייתו. ואולי מחוסר ג' מלאכות בזה הו"ל דבר שלא בא לעולם. ואולי בכזה מיירי מוהר"מ גלאנטי ז"ל שהביא שם הבני חייא ז"ל וצלע"ע היטב. וממה שאמרו חז"ל שע"י חנטה הו"ל דבר שבא לעולם. הי' משמעות לומר שרק מלאכה א' דאתיא ממילא הו"ל כבא לעולם. ובפ' אז"נ מסקינן שאין חילוק בין מלאכות שבידי אדם לבין מלאכות שבידי שמים. ומ"מ משמע שרק מלאכה א' כעין דחנטה הוא שנדון כדבר שבא לעולם ולא ג' מלאכות ואולי שם אין הפרי ראוי' להמכר כלל והו"ל כדיי"ש הנ"ל וצלע"ע היטב:


###### Kessef HaKodashim on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 209:3
[Kessef HaKodashim on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 209:3](https://torahapp.org/share/book/Kessef%20HaKodashim%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Choshen%20Mishpat/r/209:3)

**(עוד מצאתי)** מ"ש בחו"ד יצ"ו בשם מוהר"מ אלשיך ז"ל שאין ללמוד לגבי מקח מריבית אודות ג' מלאכות והמוכר מה שמחוסר יותר מג' מלאכות ומחייב א"ע להשלים המלאכות המקח קיים. וראי' מאילן לפירותיו אין המכוון בכך רק אם בפירוש התחייב את עצמו המוכר להשלים ג' המלאכות. מה שאין כן אם מכר סתם מה שאין מחוסר מלאכה. אצ"ל אם סבר הלוקח שיש לו בעין הרי פשיטא שהלוקח יכול לומר קנין גוף קניתי והתחייבות איני בוחר לקנות. והרי אם מת המוכר פשיטא שאין הבן חייב בשום מלאכה ואין האב יכול להטיל עליו חיוב לעשות מלאכה רק חיוב ממון יכול להטיל וחיוב לקנות וליתן לא אסקו דעתייהו ולא עלה על לב. עי"ז מקח שמקצתו בטל כולו בטל. אך גם אם ידע מ"מ טעי אינשי בכך וסוברים שיש סגנון מקח גם על מה שלא בא לעולם וחיוב להשלים מלאכה לא נתפרש והמקח בטל רק אם מרוצה הלוקח לקבל בלי המלאכות שייך סברת האלשיך ז"ל שמקנה כח באילן פרטי' השייכים לגידול פירות וכל שכן שיכול לקנות בלי מלאכות חסרים: חילוף תבואה ביי"ש אם לא הי' בעין הו"ל היי"ש מחוסר ג' מלאכות ואם חוזר בו יכול לבטל גם המקח מהתבואה כי מוחזק י"ל קים לי שגלוי דעת מבטל מקח במטלטלין ובכך הו"ל גלוי דעת. ואם עשה אחר כך היי"ש מתבואה שלו אינו סגנון טרח וקנה כי היינו מצד שקנה בזכי' ללוקח מה שאין כן בהתבואה שלו וגם בקנה תבואה מכל מקום הרי עדיין מחוסר ג' מלאכות ואחר כך אין זכי' גם בעשה על ידי פועל יודי לא מצינו בכך דעת לזכיה בפרט שלא הודיעם שיזכה ללוקח וגם במחוסר ב' מלאכות כשעושה שלא יבטלו כליו או מזון בהמות השייך בכך גם כן אינו דליקו' כו'. ובקנה רק קצת כיון דקנה להשלים הו"ל קנין דליקום. ואם הלוקח מוחזק י"ל איני יודע אם הי' לך והו"ל איני יודע אם נתחייב ואם אמר שמוחל אם קנה הו"ל מחילת מה שגופו קנוי ואינו מועיל ובסגנון הנ"ל שייך שהמחילה הוא חיוב ואינה מועלת. ואם הוציא הי"ש אחר שהי' קנוי או שהי' קנוי אח"כ בטרח וקנה מה שחסר ב' מלאכות. יש חיוב לשלם עבורו והמקח קיים היטב: שכירות רחיים הנהוג כעת אם הו"ל דבר שלא בא לעולם. י"ל גם שכל המקום מושכר כבית. מכל מקום כיון דעל פי דינא דמלכותא טוחן כל הבא ואין רשאים לדחותו ולא להוסיף השכר אין השכירות על גוף המקום. ומה שמשתמש בהמקומות כן כל אחד ואחד מהבאים לטחון יכולים להעמיד שם מטלטלים. וכל מקום שמשמע שברחיים שכירות ממש י"ל שהוא במקום שיכול למנוע מלטחון רק מי שהוא רוצה:


###### Kessef HaKodashim on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 209:4
[Kessef HaKodashim on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 209:4](https://torahapp.org/share/book/Kessef%20HaKodashim%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Choshen%20Mishpat/r/209:4)

סעי' ה בהגה **(אדעתא דהכי טרח וקנה)** אודות כי קא טרח אדעתא דליקו כו' לא נתפרש אודות הלוקח אם הוא אינו יכול לחזור בו על ידי שטרח המוכר וקנה. ולפום רהיטא שייך בזה שליחות וזכי' וכההיא דסי' רס"ט באמר זכה לי וכמו שהפוסקים ז"ל למדו משם לגבי האומר קנה סחורה שאהי' שותף בה כבסי' קפ"ג וכ' שם חילוק בין מעמד ידוע. וכ"ה בטרח וקנה כבהתה"ד ז"ל ובט"ז ז"ל שם בסי' ר"ט. אך הרי קיימא לן בסי' שע"ד בהכיר בה שאינה שלו לא שייך טרח וקנה כו' ובסי' קפ"ג הרי גם כן הכיר שאין לו סחורה קנוי' עדיין. וכן בסי' רס"ט. וצ"ל שברס"ט וקפ"ג הרי הי' דעתם להדיא על העתיד ושייך שליחות מה שאין כן במוכר מה שאינו שלו כיון שעסקו רק במכירה על ההוה והכיר שאין לו הרי המעות מתנה או פקדון ולא שייך שליחות עוד ולא דליקו כו' ויותר יש לנו לומר שהמעות מתנה מלומר שעסקו על העתיד מה שאין לשון מכירה מודה על כך ואם כן אין ראי' מדסי' קפ"ג ורס"ט שיהי' מוטל על הלוקח לזכות בהסחורה על ידי שקנאה המוכר וגם שהי' ביד הלוקח להודיע להמוכר שלא יקנה. וגם אם ידע שהוא עוסק לקנות. כיון שלא הי' ביניהם עסק רק מכירה באשר הוא שם. וגם דלגבי המוכר שייך טרח דליקו כו' היינו רק משום שהלוקח לא ידע שאין לו (ואי אפשר להעיד שלא הי' לו אז כי אין אדם יודע מטמנותו של חברו) והוחזק אצלו שבודאי יש לו (וגם אם הי' בלבו אומדנא ברורה שאין לו סמך את עצמו על מה שהחזיק את עצמו לפניו שיש לו שימציא לו שיהי' לו ולא יודע להדיא שאין לו ולהלוקח אין נפקא מינה מזה) שייך בזה הימנותא שיקנה ויתן ללוקח (וגם שלשון מכירה יורה רק על ההוה כנ"ל מכל מקום בלשון הבריות נכלל בצד מה גם מה שמוכן לפניו לקנותו ליתן וכמו פוסק על השער שחייב מי שפרע וחל קנין קצת מצד שמזומן לפניו ולזה יכול המוכר לטעון שלא הי' לו ועדים מעידים שמכר בלשון מכירה ולא נתן עדיין ומכל מקום כעין בחינת יד בעל השטר על התחתונה אין לכלול במה שהי' ביניהם לשון מכירה שיהי' קאי גם על העתיד ואומרים שהוא רק על ההוה וכשהכיר שאין לו לא שייך דליקו כו' כיון שעל כל פנים לא הי' מחוסר אמנה אם לא הי' קונה כיון שמכל מקום לשון מכירה עיקרו קאי על ההוה ולזה נראה כשהמוכר טוען שלא הי' לו גם שהלוקח טוען רק שמא הי' לך. מכל מקום מוטל על המוכר שבועה ולא רק קבלת חרם. כי על כל פנים הו"ל רגליים לדבר שהי לו שלכך הי' משום מחוסר אמנה אם לא הי' נותן ללוקח) מה שאין כן לגבי הלוקח היאך יחול עליו חיוב על ידי קנייתו של המוכר כיון שאין שליחות על העתיד נכלל בלשון מכירה אך מכל מקום צ"ל שקניית המוכר יש בה משום דזכי' להלוקח דאם לא כן במה הוטל עליו ליתן להלוקח על ידי מה שקנה אדעתא דליקו כו' ולמה לא יוכל המוכר לחזור בו. אלא ודאי שיש בזה משום זכי' להלוקח ואם כן הדר הו"ל כעין דסי' קפ"ג. וכנראה שסברא זו היא כפי הפלוגתא שבסי' שע"ד במכר לאחר אחר שקנה (אם קנה רק בקנין שאינו בגופו של מקח ומכר לאחר כשהי' עסוקים באותו ענין נראה דלכ"ע הו"ל כמכר קודם שקנה ולא שייך לומר שבמכירתו לאחר גילה שאינו חוזר בו ממה שקנה וקנייתו הרי היתה מחילה בשביל לוקח ראשון. כי יכול לחזור בו בעסוקים באותו ענין. במה שנכלל לקנייתו שיהי' שייך ללוקח ראשון מזה לבד חזר בו. גם הוא כגלוי מלתא למפרע שלא קנה בשביל לוקח ראשון שבזמן שיכול לחזור בו יש גלוי למפרע ביותר. גם הרי שייך מכירה גם קודם שקנה. כלשון הש"ע בסי' שע"ד ועד שעוסק באותו ענין יש גמר קיום המקח) שהסוברים שמכירתו מבטלת סברא דלקו כו' סוברים שהלוקח אין צריך לקבל המקח וממילא אין זכי'. רק שאם הלוקח רוצה בהמקח שייך גלוי מלתא למפרע שהי' זכי' בקנייתו וכעין שתק ולבסוף צווח ששייך יולמד סתום מהמפורש והוכיח סופו כו' (במק"א כתבתי ספק אודות הוכיח סופו כו' גבי שתיקה ואולי יש מזה צד הכרע וצלע"ע) מה שאין כן אם הלוקח אינו רוצה בהמקח הרי שייך איגלאי למפרע שאין קניית המוכר בצד זכי' להלוקח. ולפי"ז לכ"ע לא מהני מכירת המוכר ללוקח שני רקאם מכר קודם שהי' שום גלוי דעת מהלוקח ראשון שהוא רוצה המקח. והסוברים שמה שמכר לשני אין מבטל מה שקנה אדעתא כו' ס"ל ששייך זכי' ממש בקניית המוכר וממילא אינו יכול לחזור בו הלוקח כי מ"מ יש בכלל מכירה אסוקי דעתא על העתיד ג"כ בצד מה וכיון שלא הודיע להמוכר שאם אין לו לא יקנה בשבילו שייך זכי' וצלע"ע:


###### Kessef HaKodashim on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 209:5
[Kessef HaKodashim on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 209:5](https://torahapp.org/share/book/Kessef%20HaKodashim%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Choshen%20Mishpat/r/209:5)

**(עוד מצאתי)** אודות מוכר מה שאין בידו כי טרח וקנה כו' לגבי שיוכרח הלוקח לקבל. כנראה דשייך בזה כעין ההיא דסי' קפ"ג ורס"ט שכיון שגילה דעתו שיהי' שלוחו צ"ל גלוי דעת לפני ב' עדים שביטל השליחות קודם הזכי'. וכ"ה בזה שכשידע הלוקח שאין להמוכר הרי הוא כשלוחו לקנות לו וצ"ל ביטול השליחות לפני ב' עדים קודם שקנה המוכר. ואם לא ידע הלוקח וסבר שיש להמוכר ואח"כ קודם שקנה המוכר נודע לו מהמוכר שאין לו ושיקנה. גם ששתק אולי אין בזה משום שליחות. ואולי גם כשאמר לו למוכר שיקנה אם אין לו אין זה שליחות ויכול לומר שכוונתו באם יתברר שאין לו יקנה ואינו מאמינו עתה. ואם הי' ייקור על הסחורה לא שייך בזה כי טרח כו' וכבט"ז ז"ל. ואם יש כתב יד שכ' שהסחורה בעין ואח"כ קנה ונאנסה ואומר שלא הי' לו כיון שעל פי הכתב יד חייב אין הייקור גורם שלא יטרח לקיים המקח כיון שיש מעמד גמור בחיוב ומ"מ האונס אינו חל על הלוקח לפי הנ"ל שכשלא ידע שאין לו אין שליחות אך לגבי קיום המקח אם רק המוכר חתם א"ע על הכת"י. ומ"מ מוד' שלא הי' לו והלוקח ידע שייך בזה כי טרח כו' גם שהי' ייקור כיון שמ"מ הי' עליו חיוב ואם מכר סחורה שבידו והי' בידו יותר סחורה ההיא ואח"כ מכר כל הסחורה לאחרים בכמה זמנים יש ביוקר ויש בזול. אולי י"ל שמה שמכר לבסוף הוא מכירת מה שמכר. אצ"ל בטבין וטבין כו' שיכול לחלוק שלא מדעת שותפו ואחזוקי ברשיעא אין להחזיקו כי אם בסוף שאי אפשר לומר רק שמכר מה שאינו שלו. אך גם בשאינם שווים אולי י"ל שמ"מ דעתו הי' למכור חלקו גם שלא הי' רשאי לחלוק שלא מדעת חברו. מ"מ הי' המכירה בספק אם ירצה הלוקח בחלוקה שלו נשאר ואם לא ירצה יהי' לפי ערך והיינו בשאין זמן ידוע למכירה ואינה עוות ומ"מ הלוקח הי' דעתו להוליך למרחוק. ואולי כיון שהי' זל אח"כ הו"ל כאיגלאי שרוצה הלוקח שמכירה ראשונה יהי' שלו וצלעע"כ היטב: המוכר מה שרק קצתו יש לו ואח"כ טרח וקנה י"ל שמה שהי' לו בעין גרע ממה שלא הי' לו כי להסוברים שמתוך שלא קנה דבר שלא בא לעולם עי"ז לא קנה מה שבא לעולם ממילא בשעת המכירה לא חל שום קנין כלל. וגם שעל ידי מה שקנה אח"כ שייך קנין ע"י שטרח כו' וגם אם שייך בזה זכי' ושליחות. מ"מ מה שהי' בידו בשעת המכירה היאך אפשר שיחול עליו קנין ע"י מה שקנה עוד. ואולי מכל מקום י"ל שלהסוברים שנכלל בלשון מכירה גם על העתיד וכהנ"ל לדעת רש"י ע"ה שבסי' שע"ד. לדידהו י"ל דהו"ל כאומר מעכשיו ולאחר שיקנה החסר לו אז שכשיקנה יחול הקנין למפרע על הכל וצלע"ע היטב: אודות מאי דקיי"ל כי קטרח כו'. לגבי דבר שלא בא לעולם או שאינו ברשותו שכתבו האחרונים ז"ל בזה חילוקים שונים. אם קנה אח"כ מה שאפשר לעשות ממנו ע"י מלאכה אחת או ב' כעין המקח שמכר צל"ע. אם שייך בזה אדעתא דליקום בהימנותא גם דלגבי דבר שלא בא לעולם קיי"ל דמחוסר מלאכה א' או ב' הו"ל כבא לעולם וברשותו. וכמ"ש במק"א מ"מ גבי טרח וקנה שאיננו רק סברא על פי אומד כל דלא קנה כעין המכר ממש ובפרט אם קנה מה שאין הסגנון הרגיל לעשות בו המלאכה א' או ב' להחזירו לכעין המכר. וכגון ביי"ש שהוא מזוג מהול במים. והוא מכר יי"ש שו"ם מכוסה כנהוג ואיננו מה שקורין שלי"ש ואין רגילות נצרף יי"ש ממזוג לשו"ם מכוסה. הרי יש אומדנא דלא טרח וקנה על מנת הימנותא דהמכר וצלע"ע. גם דקיי"ל כי קא טרח כו'. וכל שכן כשלוקח סחורה של חברו והוציאה מהעולם ע"י המקח כגון המקנה פרה עבור חמור וקיבל החמור. ופרה לא הי' לו אז ואח"כ קנה פרה והוציא אז החמור מהעולם שהי' ראי' ברורה שנקבע אז המקח על כל זה כשגילה דעתו מתחילה שחזר בו מהמקח אי אפשר להעמיד המקח עוד בתקפו. גם ע"י שהוציא החמור מהעולם שהוא כגזלנותא אם המקח בטל כיון שחזר בו תחילה להדיא מהמקח. וכ"ה במום במקח דקיי"ל שכשהי' יכול להבחינו ונשתמש בו המקח קיים כל שגילה דעתו לבטל המקח קודם שנשתמש בו ועכשיו צווח שלא נשתמש בו אדעתא דמקח רק בגזלנותא על מנת לשלם או שאומר שמותר לעשות כן טענתו טענה היטב: מ"ש לעיל דכשידוע שהי' מוכרח לקנות או לעשות לסבה וכידוע בעשיית יי"ש ע"י הכרח מזון לבהמותיו והנתינות. י"ל דלא שייך טרח וקנה אדעתא כו' כן שמעתי גם בשם הרב מו"ח ז"ל. ואולי מוטל מ"מ להודיע בב"ד או לפני עדים שאינו עושה מצד המקח: בגוי לא שייך כי טרח וקנה כו' גם במוחזק מהימן ביותר ע"פ חדה"ק במו"מ. מ"מ מה שקונה על דעת להקנות הוא מצד זכי' או שליחות ובגוי לא שייך כן: