## Kessef HaKodashim on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat Siman 262

###### Kessef HaKodashim on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 262:1
[Kessef HaKodashim on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 262:1](https://torahapp.org/share/book/Kessef%20HaKodashim%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Choshen%20Mishpat/r/262:1)

(סעי' ג) **(שבעליו הרגישו בו)** אודות מאי דקי"ל בייאוש שלא מדעת שמה שמחמת כובדו או חשיבותו מסתמא נודע לו והוא של המוצאו במקום שרוב נכריים [או אין בו סי'] צל"ע כעת בספיקות שבזה אם ל"ל דוקא ודאי נודע או גם ע"י ספק נודע א"צ להחזיר. ומלשונות הפוסקים ז"ל בזה והש"ע הק' יש פנים משמעות לכאן ולכאן. ונראה שכשבעל האבידה ודאי לו שנודע לו אחר מציאות המוצא ורק המוצא מסופק. גם שהי' מקום לומר שהוא רק כאיני יודע אם נתחייבתי וחייב רק לצאת ידי שמים מ"מ נראה דשייך בזה חזקת מרא קמא וכו"ל כאיני יודע אם פרעתיך. אך מצד לא הו"ל למידע יש לצדד בזה. ולפי משמעות לשון הפוסקים ז"ל יש אומד בזה והו"ל למידע אך ה"ז מה שגם בלי טענתם הי' ספק לב"ד בכזה לפעמים וצלע"ע בזה:


###### Kessef HaKodashim on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 262:2
[Kessef HaKodashim on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 262:2](https://torahapp.org/share/book/Kessef%20HaKodashim%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Choshen%20Mishpat/r/262:2)

סעי' ד **(שנפלה משנים)** ב' הדרים בבית אחד ואמר אחד שאבד שם ממון ותובע מחברו ועוד אחד שהי' שם אז אין השליש יכול לומר גם אם מצאתי א"צ אני להאמין ושמא חברך אבד והוא אינו תובע ממני שכמו שע"י סימן מוטל להחזיר כן ע"י מה שזה תובע וצועק שאבד לו וזה אינו תובע מוכרע שהתובע אבד ומעין משפט שבין הנשים גבי שהע"ה:


###### Kessef HaKodashim on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 262:3
[Kessef HaKodashim on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 262:3](https://torahapp.org/share/book/Kessef%20HaKodashim%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Choshen%20Mishpat/r/262:3)

סעי' ה **(שנתייאשו הבעלים)** אודות ייאוש צלע"ג אודות מה שנודע לאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ולא נודע לאישה כלל מהאבידה של המטלטל שבתוך הבית. ונראה נוטה דל"ש בזה צד נושאת כו' וכמו שכל מה שאין מגיע להאיש הנאה ע"י פועל שלה וכגון בהזיקה וכדומה ל"ש בזה נושאת ונותנת בתוך הבית לחייב את אישה עי"ז כ"ה בזה. שאין שום תועלת כלל להאיש במה שתאמר אשתו וי לתסרון כדי שעיי"ז יהי' כח שיופקע משלו להיות בגדר הפקר וגם שמסתמא ניחא לי' שיתוודע לה מהאבידה כדי שתחפש מ"מ לא ניחא לי' שתתייאש מלבקש עוד וגם במקום שרוב נכריים שתיכף שנודע חל הייאוש אז תיכף ממילא מ"מ אולי שייך בזה לומר דלא ניחא לי' שתתייאש רק שיחופש הדבר כי יש לפעמים גם נכריים שמחזירים אבידה וכ"ש כשספק הי' אולי נאבד במקום שרובו ישראל גם שעכשיו נודע למפרע שנמצא במקום שרובו נכריים כיון שאין הייאוש ודאי מצורף אחר הידיעה. וניחא לי' שיוודע לה ושלא תתייאש ה"ז של בעל האבידה. גם נראה דל"ש כאן לדון ע"פ דניחא לי' והרי ניחא לי' שלא יאובד מאומה ורק במו"מ שמגיע לו הנאה מממון של חברו בזה הוא ששייך דררא דטיפול שלו אל עובדא שלה וזולת זה היא טפילה לו ונכון: ייאוש באבידה י"ל דל"ש בבן נח ורק בין עם ב"י חידוש הלכה כן כי ייאוש אינו הפקר ואינו קונה רק בצירוף שנוי רשות או באבידה משא"כ בב"נ ומכ"ש גוי באבידת יהודי שאינו קונה בייאוש רק אחר הפקר גמור בפירוש קונה: ובהצלה מזוטו של ים גם שהו"ל כהפקר ממש מ"מ י"ל בדיניהם דיינין להו ועי"ז אינו קונה כלל משא"כ יהודי קונה אחר ייאוש ודינא דמלכותא דינא כחו רק כפי השג היד במפורסמים משא"כ כשיש השמטה היטב: