## Kessef HaKodashim on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat Siman 40

###### Kessef HaKodashim on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 40:1
[Kessef HaKodashim on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 40:1](https://torahapp.org/share/book/Kessef%20HaKodashim%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Choshen%20Mishpat/r/40:1)

סעיף א' **(שכתב לו בשטר)** מ"ש בחו"מ בסי' מ' התחייבות ע"י שכותב בשטר התחייבות אין החיוב חל רק על ידי מסירה ליד מי שנתחייב לו וכן הוא לשון הש"כ ז"ל והאורו"ת ז"ל שם: וגם אם מסר השטר ליד נכרי אין חיוב חל עי"ז. וגם אם מסר ליד יודי אין חיוב חל רק אם אמר לו שמוסר ומזכה על ידו שיחול החיוב: לשון שבין גוים מורה על חיוב ובלשון עם בני ישראל אינו מורה חיוב כגון לשון התקשרות ששמעתי שבלשון גוים הוא חיוב. גם שהכתב ולשון של גוים מ"מ כיון שיודי חתם את עצמי על השטר יש לומר שאינו מורה חיוב: כתבתי במק"א שתקיעת כף הנהוג בתורת סיטומתא יש לומר שאין בו כח להטיל חיוב כי קנין סודר שסתמו לכתיבה עומד הרי זה כחייב אני בשטר שלשון זה יכול לגרום חיוב חדש באודיתא מה שאין כן סיטומתא שאין סתמיותה עומד לקנין שטר בכתיבה אולי אין בה כח להטיל חיוב וכשנהגו להתחייב בזה מ"מ אין בו כח באולי ובמקום שלא נהגו כלל בזה רק לקנין ולא נודע מנהג להתחייב בזה כנראה דפשיטא דלא שייך בזה צד סיטומתא לחיוב וצלע"ע:


###### Kessef HaKodashim on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 40:2
[Kessef HaKodashim on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 40:2](https://torahapp.org/share/book/Kessef%20HaKodashim%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Choshen%20Mishpat/r/40:2)

**(עש"ך סק"ד)** הש"כ כתב בסי' מ' דלהרמב"ם דס"ל דבחייב אני לך מנה חייב בדברים בעלמא. ע"כ טעמא דערב דלא משתעבד אחר מתן מעות ובשעת מתן מעות אי לאו הנאה דהימני' היינו משום דהוי אסמכתא כמ"ש הר"ן ר"פ הנושא לדעת הרמב"ם. ועיין סמ"ע סי' קכ"ט וש"כ שם. וכתב עוד דגם במתנה ש"ש להיות כשואל דפריך במאי בדברים ומסיק בשקנו או בהנאה דהימני' היינו ג"כ משום דהוי אסמכתא שמחייב א"ע באופן שיאנס. והנה בר"ן גופי' שם סיים וכ' דה"ה דהוי מצי לאוקמי שם בב"מ נ"ח באמר חייב אני אך דמוקי בקנין הרגיל ע"ש. והוא נגד דברי הש"כ הנ"ל דלדבריו הרי לא מהני שם כלל חייב אני לך מנה. אך סברת הש"כ ברורה מאד. דכמו דערב כתב הר"ן גופי' דהוי אסמכתא משום שאינו מחייב א"ע בהחלט כן בשומרים ג"כ. והי' נראה לענ"ד לפום רהיטא לומר דטעמי' דהר"ן שנדחק לתרץ בזה היינו משום דקיי"ל דבהקדש אין דין אסמכתא כלל כמבואר בססי' ר"ז ברמ"א וביו"ד סי' רנ"ח ס"י. והוא מוסכם באין חולק ולכך התם בב"מ נ"ח דלפי פירש"י שם פריך מכח דהוי של הקדש. וע"כ הוצרך לכתוב דלאו דוקא דלא כמשמע משטחיות לשון הש"כ דלא צריך לזה כלל. אך לא נחה דעתי בזה דהרי הסמ"ע שם העתיק לשון המרדכי וכ"ה במרדכי גופי' דהוא מטעם נדר מאי דלא הוי אסמכתא ומשום נדר אין זה ענין דברי הרמב"ם דבודאי אפילו מאן דפליג על הרמב"ם בזה מודה דמחייב א"ע מצד נדר בפיך זו צדקה והי' משמע לכאורה דהר"ן מפרש הגמרא שם לענין זרעים מחוברים כמ"ש הא"ז ועיין או"ת סי' ס"ו. והוי א"ש דבריו וליתא למ"ש לעיל להסכים דעתו לסברת הש"כ מאי דאית בי' נ"מ לדינא. דבקרקעות ודומיהן ס"ל להר"ן לפ"ז דמתחייב לדעת הרמב"ם דקיי"ל בדברים בעלמא. אך יש לעיין לפירש"י באמת קשה לכאורה למה מוקי בקנו מידו יתחייב מדין נדר. וע"כ לומר דלא בעי לאוקי מדין נדר דמשמע לי' שהוא חיוב על השומר או דלא להוי לי' התרה או דלתחייבו יורשיו ג"כ או דלא יצטרך למסרם לציבור יפה יפה. רק הוא חייב בעצם וראשונה מצד השמירה ע"י קנין או באיזה צד ועפי"ז א"ש דברי הר"ן. דמרדכי שם הביא בשם הר"ן מקנין שכ' דלהכי מהני אסמכתא בהקדש דמדאורייתא כל אסמכתא מהני עיי"ש שהביא ראי' וגבי הקדש לא תקינו רבנן כמו בכ"ד. ולפי"ז גבי הקדש לדברי הרמב"ם משום חייב אני מתחייב בחיוב גמור כמו בקנין מדאורייתא ואסמכתא גבי הקדש לא תקינו רבנן. ולכך צריך למשכוני נפשין לפרש דלאו דוקא קנו: מ"ש באו"ת שם דאין לצייר קנו מידו לגבי הקדש ע"ש ליתא דהוא שפיר בסודר של עדים ומצד עבד כנעני כמ"ש הרמ"א בסי' ק"צ ע"ש. והיטב דבר בזה בעל קצות החושן [אות ה'] ליישב דברי הט"ז בסי' קכ"ג עיי"ש: