## Kessef HaKodashim on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat Siman 50

###### Kessef HaKodashim on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 50:1
[Kessef HaKodashim on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 50:1](https://torahapp.org/share/book/Kessef%20HaKodashim%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Choshen%20Mishpat/r/50:1)

בהגה **(נגד המוציא שט"ח זה. ע' תומים סק"ז)** האורו"ת ז"ל בסי' נ' כתב שלהרמב"ן ז"ל שכתב גבי מעמד שלשתן דעל ידי שאין ברירה בדאורייתא לא מהני להשתעבד לכל דאתי מחמתי'. כן הוא ג"כ בשטר שכתוב בו לכל מוציאו ע"ש. ולפום רהיטא הי' מקום לחלק דשם במלוה על פה אין שיעבוד חל רק בשעת קבלת הממון. ואי אפשר לחול שיעבוד לדאתי' מחמתי' אח"כ רק ע"י שאיגלאי מלתא למפרע שכן הוא השיעבוד בשעת קבלתו הממון מה שאין כן בשטר שמסר למלוה וכתוב בו לכל מוציאו אין צריך כלל סגנון למפרע בזה. רק כל אחד ואחד שמגיע השטר לידו חל עליו שיעבוד בסגנון כח של המלוה והם כשלוחיו. להש"ך ז"ל ברס"י ס"ו דסבירא לי' שגם בלשון כל מוציאו צ"ל כתיבה ומסירה. הי' סברא ללמוד לגבי שטר ממעמד שלשתן. אך הרי האורו"ת ז"ל גופי' כתב שם שאין צריך כתיבה ומסירה. וגם להשיב ז"ל הרי א"צ הרשאה. ובלי הרשאה נעשו שלוחים זל"ז כנ"ל וכומ"ס אין שייכות רק נגד המלוה הראשון מה שאין כן נגד הלוה כיון שא"צ הרשאה נגדו לא שייך ברירה גבי הנ"ל. כי הם כשליחים זל"ז כנ"ל. אך לפי מ"ש האורו"ת ז"ל בסס"ט ג' שאין שיעבוד חל ע"י מסירה כשלא נכתב תחילה על דעת כך ואם אין ברירה הרי גם מחשבתו לכל מי שמוציאו (וכל שכן במי שלא הי' לו שום מחשבה כלל שיהי' לכל שמוציאו שיעביד עי"ז) כדליתה לגבי זולת המלוה כי אין מחשבה חלה כלל לגבי מי שלא הי' מבורר אז לו. ולא שייך לומר שיהי' בזא"ז חלות השיעבוד ע"י השטר כנמכר ע"י שליח. ומצד שליחות מהמלוה י"ל דלכ"ע אין זה בלי הרשאה ומ"ש הפוסקים ז"ל דאין צריך הרשאה אולי הוא רק מדרבנן כמ"ש הרמב"ן ז"ל גבי מעמ"ש. צלע"ע היטב. לא עיינתי כעת ואולי רק גבי מעמד שלשתן שייך שתיקנו רבנן גם שאין ברירה בדאורייתא ולא זולת זה. וכנראה שמה שא"צ הרשאה היא מצד שמסירת השטר הוא כאלו המלוה שליח הלוה. מה שאין כן לכשיצטרך שלא יחזור בו המלוה צ"ל כומ"ס זהו סברת הש"ך ז"ל ומיושב מה שתמה עליו האורו"ת ז"ל. ולכך להש"כ ז"ל גם כשמת מלוה קודם שפרע הלוה לשלוחו א"צ לשלם ליורשי מלוה כי אין השליחות מצד המלוה רק מצד הלוה כנ"ל. והיינו להסוברים שבזה יש ברירה כדיליף הרא"ש ז"ל ממש"ה יעשרני המלך כו' (אולי החולקים על ראי' זו סבירא להו שמשמעות הפסוקים שלא נתקיים התנאי לגבי דוד המלך ע"ה שהרי לא העשירו שהרי כ' שם ואני רש ונקלה. ואחר שנצח הפלשתים שני מאות אז נתן לו מיכל ז"ל מצד מלחמה ההוא ואלו הי' החיוב חל ע"י התנאי לא הי' נכון שיטיל עליו עוד לנצח פלשתים גם שאין הקנאה חלה ע"י תנאי על בתו גם קטנה ולא שיעבוד שלא יוכל לחזור בו מלקדשה עד שקיבל קידושין ממש. מ"מ לא הי' נכון לקבל שוה פרוטה כנ"ל רק להעשירו תחילה ומהעושר יהי' כסף קידושין מזומנים. ואולי כיון שלא קבע זמן מתי יעשירו לא שייך בזה סתם הלואה ל' יום. ואין איסור בעכוב פרעון כמ"ש במק"א עי"ז אין סדר לשון התנאי מכריע שיעשירנו תחילה ואין משמעות נגד מ"ש הרא"ש ז"ל. ומלשון שאמר התנאי לדוד המלך ע"ה והשמיעו כן שם לרבים משמע שהתנאי מועיל. וגם דלגבי בת המלך אינו קבע כנ"ל. על כל פנים לגבי העושר והחירות צ"ל שהוא קבע דאם לא כן כל התנאי כדלתיה וסגנון קני את וחמור לא שייך בזה. כיון שבידו לקדש לו בתו וההבטחה היא ג"כ התחלה בסגנון פרוטה ומלוה. כן י"ל באולי אך מכל מקום י"ל להחולקים על הרא"ש ז"ל בהנ"ל. ששם חיוב חל לקיים התנאי בשכר פעולה שהכניס את עצמו לסכנה וכשולח לשכור לו פועל וכאומר הזן אינו מפסיד וישלם לו. והרי אנשי המלך אמרו התנאי לדוד המלך ע"ה בשליחותו של שאול המלך ע"ה ואח"כ דיבר עמו שאול המלך ע"ה בכרם גם שלא הזכיר לו התנאי. יש לומר שהי' חל התנאי כשכירות פועל ע"י שליח. וגם שבודאי כוונת דוד המלך ע"ה הייתה רק לשם שמים ורק ששאל אודות התנאי יש לומר שהי' רק כדי שלא יחול עליו קפידא כיוהרא כמו שנלחמו ביפתח ז"ל. ואמרו שראוי להם שתגולגל הישועה על ידם. וע"י התנאי לא תחול תלונה עליו מ"מ סגנון התנאי שאמר המלך שאול ע"ה הי' שעי"ז יתעורר אחד לנצח הפלשתי מצד אהבת התנאי (ויכול להיות בהתעוררות אדם מתוך שלא לשם שמים בא לשם שמים כמ"ש בספרים ק' על מש"ה חשבתי דרכי שתחלת ההתעוררות מצד אהבתו הטבעיית כדרך העולם ואשיבה רגלי אל עדותיך לשם שמים. ובפרט שגם אהבת קיום של התנאי יכול להיות לשם שמים בחי' בצל החכמה בצל הכסף וכיבוד אביו לחרות משכחתו. והחיתון עם בחור ה' הוא דרך טובה תפארת לעושי' ותפארת לו מן האדם ובעשי' לשם שמים קרובה הישועה גם בדרך נס) וממילא הי' שייך כשכירות פועל. ודעת הרא"ש ז"ל י"ל שהי' מחשבתו של דוד המלך ע"ה ניכרת לכל רק לשם שמים ואח"כ לא נחץ ולא תבע על קיום התנאי ועי"ז לא שייך כל כך שכירות פועל ומ"מ הי' מוסכם לקיים התנאי או אולי האומרים לדוד המלך ע"ה התנאי לא היו שלוחים משאול המע"ה ולא אמר כלל בסגנון שליחות וצלע"ע בכל זה) היינו מצד דלגבי דבר שלא בא לעולם חל חיוב יותר ממכירה כן י"ל באולי. וכן לסברת הר"ן ז"ל דלא שייך ברירה במה שיכול להיות לכל אדם בזה אחר זה ועי"ז יש ברירה גם בדאורייתא וכמו שהביא האורו"ת ז"ל (ואין עי"ז סתירה על דאי' דהרא"ש ז"ל הנ"ל כי שם לא שייך שיהי' רק לאדם אחד. וראייתו בלי סברת הר"ן ז"ל רק כעין טעם הנ"ל להרא"ש ז"ל) ועי"ז שייך גם שיעבוד משעבדי ע"י שנכתב לכל מי שיוציאו. אך עיקר מ"ש הש"ך ז"ל הוא גבי ב"ח וא"צ הרשאה מצד דלא שייך סגנון ברירה כיון דלא שייך למפרע כנ"ל. ויש מקום לומר שהרא"ש ז"ל שמשמעות לשונו שא"צ כתיבה ומסירה כמו שהאריך האורו"ת ז"ל. היינו לשיטתי' שבזה יש ברירה כנ"ל ואיגלאי למפרע שכתיבת השטר הי' למי שהוא בידי. והש"כ ז"ל שכתב דצריך כתיבה ומסירה היינו להרמב"ן ז"ל שאין ברירה בזה. ומ"מ א"צ הרשאה משום דא"צ למפרע כנ"ל והיינו לב"ח שא"צ למפרע כנ"ל או אולי גם למשעבדי וכתב יד שלא על מנת למסרו בעידי מסירה גרע דלא נחית לשיעבוד מה שאין כן בזה ששיעבוד להמלוה וצלע"ע: להנ"ל מיושב קושיות בני"ע ז"ל שהביא האורו"ת ז"ל רסס"ט ע"ש. כי גבי מעמ"ש איירי לגבי בעל פה שהשיעבוד רק ע"י הממון ואין ללמוד מקנין לכשתלד שהקנין על המטלטלין שבעין מה שאין כן במלוה שלהוצאה ניתנה. והיינו טעמא דרש"י ז"ל שכ' לגבי מלוה ולא לגבי פקדון (מלבד הלשון משעבדנא משמע במלוה) כי בפקדון חל קנין לכשיוולדו מה שאין כן מלוה ממה נפשך אם בשטר שייך מוקדם כבאורו"ת ז"ל שם (אך סיים שם שכיון שעל כל פנים יש שיעבוד מתחילה ועד סוף אינו מוקדם וכן י"ל גם בשהי' בעולם לסברא הנ"ל שהשיעבוד חל בשעת מסירה למוציאו וא"צ למפרע. שמ"מ אינו מוקדם כיון שהלקוחות אין הפסד) ואם בעל פה היאך יחול אח"כ שיעבוד בדברים בלא מעות וכל שכן שלא אמר אח"כ. ועל כל פנים גם בשטר יכול לחזור בו קודם שנולד וכן במת קודם שנולד וכן היא בהנ"ל שא"צ הרשאה שיש שליחות מתחילה ואם חוזר בו קודם שניתן השטר למוציאו צריך הרשאה. ואולי נאמן לומר שחזר בו קודם שניתן השטר למוציאו. ושיחול השיעבוד במסירה אולי מ"מ א"צ עידי מסירה וצלע"ע: שם תמה על הסמ"ע ז"ל במ"ש שאסור למסור השטר לנכרי מה איסור יש. ואולי כוונת הסמ"ע ז"ל מצד שהנכרי ינגוש ולא יעשה כהלכה בסדר בעל חוב להניח ללוה על ל' יום כו' ובפרט בנכרי אלם שיתבע גם הוצאות או אגר נטר. ואם מיירי ג"כ בחוב משכנתא שייך ארי' אמצרי' מעין מכירה וצלע"ע: לסברת הר"ן ז"ל הנ"ל שע"י שיכול להיות לכל אדם בזה אחר זה. יש ברירה יש לפרש מה שאמרו חז"ל גבי מעמד שלשתן לנולדים כו' ומיושב קושית מוהר"מ שי"ף ז"ל שהביא האורו"ת ז"ל רסס"ט. למה לא אמר ואימא ה"נ כי לנולדו אח"כ לא מהני מעמד שלשתן. ולהר"ן ז"ל י"ל שכיון שלנולדים לא חל אמירתו משתעבדנא שוב אין ברירה בדאורייתא כיון שאין ראוי לכל אדם וצלע"ע. ומה שלא אמרו חז"ל גבי מעמד שלשתן שהוא בהנאת מחילת מלוה. שהאשה מתקדשת עי"ז. ומדוע לא יחול עליו חיוב להשני על ידי שמוחל לו הראשון. נראה דהיינו מצד דצריך לומר להדיא לשון בהנאת מחילת המלוה וגבי קידושין וכן הוא בזה שכיון שלא אמר כן אין מועיל ואולי עי"ז ההלכתא שמועיל מעמד שלשתן ומ"מ הוא בלא טעמא מצד שבקידושין לא תיקנו שהסתם יהי' כמפרש בהנאת מחילת מלוה ובזה תיקנו גם בפקדון לא שייך כן. וחז"ל אמרו שבפקדון מסתבר יותר שיועיל מעמד שלשתן מבמלוה. ובפקדון לא מהני מחילה על מטלטלין מבורר. ואולי אי אפשר להנאת מחילת מלוה שתהי' שוה כל סך המלוה רק טובת הנאה לבד. ועפי"ז הי' מקום לומר שמה שכתבו הפוסקים ז"ל אודות מעמד שלשתן בקידושין שהוא גם במלוה מצד שהסתם כמפורש בהנאת מחילת מלוה כנ"ל. אך משמעות לשון בלא טעמא הוא שלא מצד שיהי' מצד הנאת מחילת מלוה. גם הרי לא שייך מלוה גבי פקדון. גם הרי הנאת המחילה לא שוה כל כך וכנ"ל וצלע"ע היטב: