## Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim

###### Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 442:1
[Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 442:1](https://torahapp.org/share/book/Kuntres%20Acharon%20on%20Shulchan%20Arukh%20HaRav/s/Orach%20Chayim/r/442:1)

**ואפי' יש כו'.** כן דעת העולת שבת והאלי' זוטא בשם רמ"א ולבוש, וכן משמע בט"ז וחק יעקב בסוף סי' תמ"ז, וכן הוא בפרי חדש שם. ואף המ"א לא הסכים בהדיא עם הב"ח, אלא שהעתיק דעתו בשמו והרוצה לחלוק יחלוק, ואם היה מסכים עמו היה כותב דעתו בסתם ואח"כ היה רושם בשני חצאי לבנה מבטן מי יצאו הדברים, כדרכו בכל מקום כשמסכים לדברי הפוסקים שמעתיק, אבל כאן לא עשה כן לפי שאינו מסכים עמו בבירור. ובס"ק מ"ה חלק עליו בהדיא וכתב שאין להקל נגד כו' מכלל שלא הסכים עמו במה שהעתיק דבריו. ובלאו הכי בדברי סופרים הלך אחר המיקל ובפרט שהמה רבים:


###### Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 442:2
[Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 442:2](https://torahapp.org/share/book/Kuntres%20Acharon%20on%20Shulchan%20Arukh%20HaRav/s/Orach%20Chayim/r/442:2)

**וכן יכול כו'.** הנה פרי חדש פסק כן אף בתוך הפסח לפי שכל איסורין לסתם יינן מדמינן להו כמ"ש הר"ן בפרק [ג] דע"ז שכך כתבו הראשונים ז"ל עכ"ל בסי' תס"ז סעיף [י]. אבל אנן לא קיי"ל הכי, אלא כמ"ש רמ"א שם. והוא מדברי הר"מ שהובא במרדכי פרק כל שעה והעתיקו במ"א סי' תמ"ה שכל שגוף איסור דאורייתא מעורב בו לא מהני תקנה זו דמדמינן ליין נסך ודאי שנתערב יין ביין ע"ש. וא"כ באיסור דרבנן כ"ע מודו דלסתם יינן מדמינן להו דאף יין ביין שרי, וכ"ש בדין חמץ שעבר עליו הפסח דקיל טפי מסתם יינם, שהרי הוא בטל בס' לכ"ע ולרוב הפוסקים ברובא בעלמא וסתם יינם אוסר במשהו מדינא דגמרא. וכ"מ בהדיא במ"א וחק יעקב סי' תמ"ה דכל היכא דליכא איסורא דאורייתא לסתם יינן מדמינן להו אף בתוך הפסח.
ומה שהזכיר רמ"א בסוף סימן תמ"ז תקנתא דפדיון, ולא הזכיר תקנתא דמכירה לנכרי, היינו משום דכוונתו למצוא היתר אף באכילה, כמ"ש המ"א שכן משמע מלשון רמ"א:


###### Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 442:3
[Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 442:3](https://torahapp.org/share/book/Kuntres%20Acharon%20on%20Shulchan%20Arukh%20HaRav/s/Orach%20Chayim/r/442:3)

**במתכוין כדי כו'.** כן כתבו הב"ח והמ"א בסי' תמ"ז ועולת שבת בסימן תס"ז וצמח צדק בסי' פ(ו). והחק יעקב עצמו הסכים לדבריו. וכן הוא דעת הטור סי' תנ"ג שכתב ואין כאן מבטל איסור כיון שאינו מתכוין כדי לבטל, משמע דבמתכוין אסור. וכ"כ בדרכי משה שם בשם תשובת הר"ן, הביאה הב"י סי' תס"ז. וכ"כ הרשב"א בתשובה הביאה המ"א בסי' תמ"ז. וכן הוא דעת מהר"מ (אף דלא קי"ל כותיה במה שמחמיר בשאינו מתכוין), הובאו דבריו בתשובת הרשב"א סי' תתל"א. וכ"כ הפרי חדש בפשיטות בסימן תנ"ג ע"ש.
והנה לפי ראיות הט"ז יהיה מותר לערבו בידים כמו בסוכה, וזה ודאי אינו. וכ"מ בהדיא בש"ע וכל האחרונים בסי' תנ"ג דנהגו לנקר הרחיים מקמח חמץ הנדבק בהם, ובודאי יש ס' בקמח הנטחן נגד קמח הנדבק ברחיים, ואם מעיקר הדין היה מותר לערבו בידים לא היה מקום להחמיר לנקרו. ואם חששו להאומרים דקמח בקמח נקרא יבש ביבש, כבר נהגו מחשש זה לאפות הכל קודם הפסח כמבואר בחק יעקב שם. וכ"מ בש"ע סי' תנ"ב עיין במ"ש שם בפנים ובחק יעקב שם ס"ק י"ח ופרי חדש שם. וכן מסתבר באמת, דאל"כ יהא מותר לערב חלב בתוך קדירה שמרתיחין בה מים לבשל שם בשר במים אלו עם מעט החלב שנתבטל בס' במים קודם שנתן שם הבשר כיון שאין כאן איסור עדיין, וח"ו ישתקע הדבר ולא יאמר. ועיקר ראייתו של הט"ז היא מסי' תרכ"ו, כבר תירץ שם המ"א בשם הר"ן בטוב טעם ודעת. ופשיטא שאין לסמוך על הט"ז וחק יעקב נגד מהר"ם ורשב"א ור"ן וטור וב"י ורמ"א בדרכי משה וב"ח ומ"א ועולת שבת וצמח צדק וחק יעקב ופרי חדש:


###### Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 442:4
[Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 442:4](https://torahapp.org/share/book/Kuntres%20Acharon%20on%20Shulchan%20Arukh%20HaRav/s/Orach%20Chayim/r/442:4)

**כדי להשהותו כו'.** כן דעת הטור והב"ח סוף סי' תמ"ז, וכ"מ בפרי חדש סי' תס"ז סעיף א' לדברי האומרים דאינו חוזר וניער ע"ש. ואף המ"א בסי' תמ"ז ס"ק מ"ה כתב שכן עיקר, אלא שמסיים שאין להקל נגד הרשב"א, והיינו משום שלא היה לפניו אלא דברי הב"ח שהכריע כהטור נגד הר"ר יונה, ולא רצה המ"א לסמוך על הכרעתו כיון שהרשב"א מסכים עם הר"ר יונה, אבל אנן שיש לפנינו דברי הט"ז וחק יעקב שפסקו כראבי"ה ומרדכי להקל אפילו כדי לאכול בפסח, אף שבזה דבריהם דחוים מהסכמת רוב ראשונים ואחרונים (ומראבי"ה אין ראיה כמו שיתבאר), מ"מ לענין להשהותו לא נדחו דבריהם, והטור והב"ח והפרי חדש מסכימים עמהם להקל, וגם המ"א כתב שכן עיקר. והדרינן לכללין שבדברי סופרים הלך אחר המיקל:


###### Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 442:5
[Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 442:5](https://torahapp.org/share/book/Kuntres%20Acharon%20on%20Shulchan%20Arukh%20HaRav/s/Orach%20Chayim/r/442:5)

**תיקון עשייתו כו'.** כן כתב הרשב"א בתשובה בשם הראב"ד, הביאה המ"א כאן בקוצר, והובאה באורך בב"י יו"ד סי' קל"ד בלי שום חולק ע"ש, ופסק כן בש"ע שם. וכ"כ הרא"ש בשם הראב"ד בפרק ה' דע"ז סי' ל'. וכ"כ רבינו ירוחם, הובא במ"א. וזהו ג"כ כוונת הרא"ש רבו (שממנו הוציא רבינו ירוחם דבריו) [ב]מה שכתב גבי אלמור"י אבל לעירובי ולשהויי לא, והובא במ"א ס"ק י"ד, וכתב על זה עיין מ"ש סעיף א', ר"ל שבסעיף א' הביא דעת הרשב"א ורבינו ירוחם, ומדבריהם נלמוד טעם למה אסור לעירובי כו', הרי הטור בסוף סי' תמ"ז מתיר לעירובי ולשהויי, וכך פסק הב"ח ומ"א ושאר אחרונים, אלא ודאי דהטעם הוא משום שדרך תיקון עשייתו כו', כמ"ש הרשב"א. והחק יעקב מפני שאין דברי המ"א חשובים בעיניו לדקדק בלשונו, לא השגיח על מ"ש עיין במ"ש בסעיף א', והשיג עליו שלא כדת ודברי המ"א ברורים.
וזהו ג"כ כוונת הב"י בשו"ע, שבשו"ע סי' תמ"ז נראה שמסכים להאומרים דאינו חוזר וניעור וכאן אסר התריאק"ה בפסח, לפי שנמשך אחר דברי רבינו ירוחם הנ"ל שהעתיק בב"י בסי' תמ"ז. ואף רמ"א לא הגיה עליו, אלא משום דהעתיק לשון רמב"ם סוף פרק ד', דמלשונו משמע אף דבר שאין דרך תיקון עשייתו כך אסור באכילה, אבל בתריאק"ה אפשר דמודה ליה, שהרי הרא"ש וטור העתיקו דברי הרמב"ם בדין התריאק"ה ובדין חוזר וניעור פליגי עליה, כמבואר בסי' תמ"ב ע"ש בטור וב"י. וכ"כ שם הפרי חדש שזהו דעת הש"ע. ואף אם נאמר דאין כן כוונת רמ"א בהג"ה, מ"מ לענין הלכה יש לנו לפסוק כרשב"א וראב"ד ורא"ש ורבינו ירוחם וטוש"ע ומ"א ופרי חדש, ובפרט שביו"ד הסכימו הכל לדברי הרשב"א, וגם הט"ז כאן אוסר התריאק"ה באכילה. ואף החק יעקב לא התירו אלא משום דאשתמיטתיה כל דברי פוסקים הללו, שהרי לא הביאן כלל, ואלו ראה דבריהם לא היה משיג על המ"א כמ"ש.
ולכך השמטתי מתני' דכותח כו', שזהו נכלל במה שכתבתי שדרך תיקון עשייתו כו' כמבואר ברשב"א, והעתקתיה במקומה קודם סי' תכ"ט:


###### Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 442:6
[Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 442:6](https://torahapp.org/share/book/Kuntres%20Acharon%20on%20Shulchan%20Arukh%20HaRav/s/Orach%20Chayim/r/442:6)

**אינו נראה לך כו'.** כ"מ במ"א ריש סי' תנ"א בשם הראב"ן שכתב דתערובת חמץ אסור להשהותו משום דנראה הוא אלא שאינו ניכר, משמע דהטעם שאינו נראה שרי מדאורייתא, ואין לומר דנקרא מצוי לך, דאם יאכלנו ירגיש טעם החמץ, דא"כ אף בכלים שנבלע בהם חמץ הרבה ונותנים טעם בהמתבשל בתוכם יאסר להשהותן דנקרא מצוי לך אם יבשל בהם ויאכל התבשיל ירגיש טעם החמץ, אלא ע"כ צ"ל כיון דעכשיו בשעה שאתה מחייבו לבערו אין ממשות החמץ מצוי בעולם אלא בלוע בכלי א"צ לבערו, וכל שכן בטעם הבלוע שאין שם מממשות החמץ כלל שאין צריך לבערו מן התורה כמ"ש החק יעקב *.
[* אך אין טעם נכון מבואר בדבריו לחלק בין אכילה לביעור, לשיטת הרמב"ם ושו"ע דזה תלוי בזה, כמבואר במ"א, וכדמשמע בפרק קמא דביצה שהן למידין זה מזה. כבר תמה עליו בסי' צ"ה.]
איברא דבמ"א סימן זה סק"ח משמע קצת כמ"ש העולת שבת ואלי' זוטא. וכן הוא האמת בודאי לשיטת ר"ת וסיעתו דכל היכא דאיכא טעם האיסור אף שאין בו כלום מממשו לוקה וחייב כרת על כזית ממנו כמו על האיסור עצמו שההיתר נתהפך להיות כגוף האיסור כמ"ש התוס' והרא"ש סוף פרק גיד הנשה. וההיא דפרק בתרא דע"ז טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו מוקי לה במין במינו כמבואר שם, א"כ פשיטא דעובר בבל יראה ובל ימצא על כזית ממנו, כיון שחייב עליו כרת, לפי שגוף ההיתר נעשה איסור א"כ החמץ נראה ומצוי. והנה הטור בסי' תנ"ג פסק כרבינו תם, שלא הצריך כזית בכדי אכילת פרס אף בשאר מינים דלא שייך טעמא דגרירא. וכ"כ הש"ך ביו"ד סי' שכ"ד ס"ק י"ז, דלרא"ש וטור א"צ כזית בכדי אכילת פרס משום דטעם כעיקר דאורייתא, והיינו משום שגוף ההיתר נתהפך לאיסור, כמבואר בהדיא ברא"ש סוף הלכות חלה ע"ש. ומה שבסימן צ"ח בטור יו"ד העתיק דעת רבינו חיים, כבר עמד בזה הפרי חדש ריש סי' זה ע"ש. ולפי זה היה נראה לפסוק כהעולת שבת. אך דעת הש"ע ומ"א בסי' ר"ח ס"ט מבואר בהדיא דלא חששו לסברת ר"ת, אף להחמיר בשל תורה אם אכל ושבע, שהרי מבואר שם במ"א דדין חלה ובהמ"ז שוין לגמרי בין להקל בין להחמיר ע"ש, וכיון שפחות מכזית בכדי אכילת פרס אינו מברך בהמ"ז אפילו אכל הרבה הוא הדין דאינו חייב בחלה, דלא כמ"ש הש"ך ביו"ד. ובלאו הכי דעת הרמב"ם ורש"י דטעמו ולא ממשו לאו דאורייתא. וגם דעת הראב"ד ורשב"א ור"ן דאינו חייב אלא אם כן אוכל פרס שלם, דלא כר"ת ודלא כרבינו חיים, וכך פסק הפר"ח.
לפיכך העיקר בדין זה להקל במקום הפסד מרובה ולהחמיר במקום שאין הפסד מרובה:


###### Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 442:7
[Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 442:7](https://torahapp.org/share/book/Kuntres%20Acharon%20on%20Shulchan%20Arukh%20HaRav/s/Orach%20Chayim/r/442:7)

**רק משום חשש כו'.** עי' במ"ש סי' תמ"ו בעז"ה:


###### Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 442:8
[Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 442:8](https://torahapp.org/share/book/Kuntres%20Acharon%20on%20Shulchan%20Arukh%20HaRav/s/Orach%20Chayim/r/442:8)

**נתהפך כו'.** זהו שיטת רבינו חיים שנראה מדברי התוספות והרא"ש שהסכימו לזה. וכן כתב הטור יו"ד סי' צ"ח. ואף שהראב"ד ורשב"א חולקין על זה, כמ"ש לעיל, מ"מ נראה להחמיר כרבינו חיים, ודלא כפרי חדש, כי כן מבואר במ"א וחק יעקב ושאר אחרונים בסי' תנ"ג, דע"י כזית בכדי אכילת פרס נתהפך ההיתר לאיסור, דאם לא כן לא היה יוצא ידי חובתו בכזית מצה עד שיאכל פרס כמ"ש הפרי חדש לשיטתו. וכן לענין בהמ"ז לא היה ראוי לברך עד שיאכל פרס כמו באכילת מצה, ולא כתבו כך הש"ע והאחרונים בסי' ר"ח סעיף ט'. וכן לענין חלה, דלהראב"ד וסיעתו אם עירב אורז עם שאר מיני דגן אינה חייבת אלא א"כ רובה דגן ויש בדגן שיעור חלה, כמבואר ברשב"ץ חלק ב' סי' רצ"[א] פ"ה, עי' בפרי חדש סי' תנ"ג, ובאלי' זוטא וחק יעקב שם, אבל אנן לא קיי"ל הכי עיין ביו"ד:


###### Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 442:9
[Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 442:9](https://torahapp.org/share/book/Kuntres%20Acharon%20on%20Shulchan%20Arukh%20HaRav/s/Orach%20Chayim/r/442:9)

**הרביעי כו'.** בשו"ת פנים מאירות הביא ראיה לזה ממ"ש הב"י ביו"ד סס"י קט"ו בשם בעל העיטור, ושם מוזכר ג"כ חמץ שעבר עליו הפסח, אבל בחמץ לפני הפסח יש לומר דאפשר לא מקילינן כולי האי (דלא כשיורי כנסת הגדולה), לפי שיש לו עיקר מן התורה, דהיינו חמץ גמור להשהותו.
וכיון שחייב לבערו בערב פסח מדברי סופרים, כמו מי דבש הראשון, לפיכך גם לאחר הפסח הוא אסור בהנאה כמו מי דבש הראשון, כיון שעבר על מצות חז"ל שצוו לבערו ועבר בבל יראה ובל ימצא מדברי סופרים. והרי זה דומה לפחות מכזית חמץ שעבר עליו הפסח שאסור בהנאה. ולא אמרינן דהיכא דלא עבר אדאורייתא ליכא למיקנסיה, אלא בדבר שלא הצריכוהו לבער משום מצות ביעור עצמה אלא משום חשש תקלה שלא יאכלנו, כגון חמץ נוקשה ומשהו חמץ בתוך הפסח וכיוצא באלו, אבל דבר שהצריכוהו לבער משום מצות ביעור בעצמה, כגון פחות מכזית גזירה משום כזית, וכן דבר המעמיד אף שיש ס' לבטלו מן התורה לרוב הפוסקים, כמ"ש הפרי חדש והחק יעקב, מ"מ כיון שמדברי סופרים אינו בטל הרי עבר על ביעור דרבנן ובל יראה ובל ימצא דרבנן, דאם לא כן, אף שהוא כבעין מכל מקום כיון שאינו אלא מדברי סופרים להוי כחמץ נוקשה בעינו שמותר לאחר הפסח, אלא ודאי הדבר ברור כמו שכתבתי. וזהו טעמו של (הרשב"א) [הראב"ן] שהביאו המ"א לפסק הלכה דאף מי דבש הרביעי והחמישי אסור לאחר הפסח, כיון דעבר על בל יראה ובל ימצא דרבנן. וכ"מ בהדיא ברא"ש וברבינו ירוחם וטור ומ"א בשם הרשב"א גבי אלמור"י, עיין שם.
והא דשרינן שאור הד'* היינו בתערובת שלאחר הפסח, שאף שאור הא' אין לו עיקר מן התורה, דומיא דחלב של עכו"ם. וכהאי גוונא כתב הרשב"א בתורת הבית הארוך, הביאו הב"י בי"ד סי' קכ"א, על הא דכלי חרס מגעילו ג' פעמים, דהיינו בדבר שאין לו עיקר מן התורה כמו בתרומה דרבנן ע"ש. וחמץ שעבר עליו הפסח נמי דמי לתרומה דרבנן לענין ביטול ברוב לרוב הפוסקים, כמ"ש המ"א בסי' תמ"ז. לפיכך אין לסמוך על שו"ת הנ"ל אלא בהפסד מרובה. ועיין באלי' זוטא סוף סי' תמ"ז, ובשו"ת שבסוף ספר בית לחם יהודה בסס"י רצ"ג:
[* פירוש של כותים בזמן שהיה חמצן כחמצו של ישראל שעבר עליו הפסח.]


###### Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 442:10
[Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 442:10](https://torahapp.org/share/book/Kuntres%20Acharon%20on%20Shulchan%20Arukh%20HaRav/s/Orach%20Chayim/r/442:10)

**יכול להוסיף כו'.** זהו פשוט לפי דעת המ"א, דמדמי דין זה לתערובת יבש ביבש כשאר איסורין לענין איסור אכילה דמותר להוסיף כמ"ש בש"ע יו"ד סי' ק"ט, ולכן גם כאן התיר המ"א לבשל עד שיהא נימוח, והוא הדין דמותר להוסיף דמאי שנא, אידי ואידי מבטל בידים הוא. עיין ביו"ד סי' ק"א ס"ו. וכ"מ עוד במ"א סי' תס"ז ס"ק ד' שכתב ולפי מש"כ בסי' תמ"ז דיבש ביבש קודם הפסח בטל ברוב א"כ מותר לטוחנן ולבטלן בס' וכן הוא ביו"ד סי' ק"ט עכ"ל, וכוונתו כמו שכתבתי, ואם יש ס' בכרי נגד החטים החמוצים בלאו הכי נמי שרי, כמ"ש בסי' תנ"ג דאינו טוחן כדי לבטל, וכמ"ש המ"א בסי' תמ"ז ס"ק מ"ה, אלא מיירי אף אם אין ס' מותר להוסיף עד ס'. אי נמי מיירי בטוחן כדי לבטל, ואפ"ה שרי כיון שכבר נתבטל ברוב יבש ביבש, וה"ה דמותר להוסיף מהאי טעמא. ואף שאסר המ"א בס"ק מ"ה להוסיף, הרי פירש הטעם שאין להקל נגד הרשב"א, והרשב"א ביאר הטעם דילמא אית בהו גרגרים שנתבקעו כו', כלומר דלא נתבטלו ברוב קודם הטחינה, הלכך הרי זה מבטל איסור בידים*, אבל אנן איירינן דליכא בהו גרגיר שנתבקע**. וכן דעת העולת שבת להתיר להוסיף אי לית בהו גרגיר שנתבקע, אלא שדעתו לחלק בין כדי לאכול ובין כדי להשהות, ולא קיי"ל הכי כמ"ש לעיל. ואף שמשמעות הרשב"א דלהוסיף כדי לאכול אסור אף אי לית בהו גרגיר שנתבקע, היינו משום דהרשב"א הוא בר פלוגתיה דהרא"ה המתיר להוסיף על תערובת יבש ביבש בשאר איסורין (כמ"ש הר"ן בשמו), שעל היתר זה סמך המ"א דהכי קיי"ל בי"ד שם. ולפי זה כל שכן דב' בני אדם מותרים להשהות, דבכהאי גוונא בשאר איסורים אף הרשב"א מודה, כמבואר ביו"ד שם.
[*] אם מוסיף עליהם, דלא כפר"ח סימן תנ"ג.
** ואי אית בהו יתבאר בסי' תנ"ג.]
וכל זה לדעת המ"א דס"ל דמשום חוזר וניעור לחוד אין איסור להשהות, וראייתו אפשר מהסוברים דאף לח בלח חוזר וניעור ואפילו הכי מותר לקיימו. אבל בט"ז לא משמע הכי, שהרי כתב בסי' תמ"ז ס"ק י"ח אפילו מדרבנן אין האיסור אלא מצד חומרא דמשהו כו' ע"ש, ולהמ"א מעיקר הדין ראוי לאסור לדעת הרשב"א שביו"ד סי' ק"ט ולא מצד חומרא דמשהו, אלא ודאי כוונת הט"ז אף לדעת הרא"ש שם אסור מצד חומרא דמשהו דחוזר וניעור אף לענין להשהותו. וכ"כ הפר"ח בסימן תס"ז סוף ס"א ובסי' תמ"[ב] סוף ס"א בשם תשובת הרשב"א*. וגם הגהות מיימוניות ומרדכי הארוך דאסרי להשהות תערובת יבש ביבש, מסתמא סבירא להו כהרא"ש בשאר איסורים, שהרי המסדרים הגהות מיימוניות ומרדכי הם תלמידי מהר"ם, ומהר"ם ס"ל כהרא"ש, הובאו דבריו בתשובת הרשב"א סי' תש"ל, ובמנחת יעקב כלל ל"ט. וגם הסמ"ק ס"ל כהרא"ש, כמבואר בתורת חטאת שם. ודרך הגהות מיימוניות לימשך אחר דבריו בכל מקום.
[* אף לענין לח בלח, וכן כתב בסי' תמ"ז ס"ד אף לענין טעמא בעלמא. והמ"א לא העתיק מתשובת הרשב"א אלא מאי דנפקא מינה לדידן.]
ומ"מ לענין להוסיף, כיון שהט"ז עצמו מתיר לבטל חמץ קודם הפסח וכן המרדכי הארוך מתיר לבטל עכ"פ היכא דכבר נתבטל ברוב. ואפשר דגם הגהת מיימוני ס"ל הכי. לפיכך יש להקל בזה כדעת המ"א, דבדברי סופרים אין לנו לנקוט חומרי דמר וחומרי דמר, ר"ל חומרת הט"ז דיבש ביבש חוזר וניעור גם להשהותו, וא"כ כל אחד ואחד בפני עצמו נמי אסור להשהות, וחומרת המ"א מאי דמשמע מלשונו דלא שרי לבטל בידים אלא מטעם המבואר ביו"ד סי' ק"ט, דהיינו שכל אחד ואחד בפני עצמו הוא מותר ע"ש. אבל אם לא הוסיף יש להחמיר שלא להשהות, ואפילו כל אחד בפני עצמו, דהיינו אפילו ביער כל התערובות ולא נשתייר אלא משהו לא ישהנו, כדי לחוש לדעת הרשב"א והמרדכי והגהות מיימוניות וט"ז ופרי חדש, שהרי לדעתם כשם שאסור לאכלו משום שחוזר וניעור כך אסור להשהותו מהאי טעמא. ומכל מקום בהפסד מרובה וכהאי גוונא יש להקל, שהרי דעת הש"ע בסי' תס"ו ס"ד דלא אמרינן חוזר וניעור לענין להשהותו, ע"ש במ"א ובמה שכתבתי שם:


###### Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 442:11
[Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 442:11](https://torahapp.org/share/book/Kuntres%20Acharon%20on%20Shulchan%20Arukh%20HaRav/s/Orach%20Chayim/r/442:11)

**התריאק"ה כו'.** עיין במה שכתבתי לעיל. ועיין בתשובת הרשב"א שהביא הב"י ביו"ד סוף סימן קל"ד, מבואר שם שכל מאכלי הרופאים שנותנים לחולים נקרא דרך עשייתו ואינו מתבטל ע"ש:


###### Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 442:12
[Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 442:12](https://torahapp.org/share/book/Kuntres%20Acharon%20on%20Shulchan%20Arukh%20HaRav/s/Orach%20Chayim/r/442:12)

**כל דבר כו' מותר ליהנות כו'.** עיין בתוס' ריש פרק כל שעה ד"ה ר' יהודה אומר כו', (ועיין במ"ש לקמן) ובמהרש"א שם, דסותר כלל זה לכאורה. וכ"כ בתשובת חכם צבי סי' פ"ו. ויש ליישב דשם מיירי בכותח דאסור לאכלו מן התורה בפסח כמבואר בתוס' ריש פרק ג'. ואף למ"ד דאינו אסור אלא מדברי סופרים, מ"מ כשם שאסרוהו באכילה אף כשאין בו כזית בכדי אכילת פרס גזרה משום יש בו כך אסרוהו בהנאה מגזרה זו עצמה, דאיסור הנאה ביש בו הוא מן התורה, שהרי חייב עליו כרת בכזית כמ"ש הב"י והפרי חדש. ובאמת כותח אסור להשהותו מדברי סופרים אף לר"ת, גזירה שמא יאכלנו בפסח, כמ"ש הרא"ש ריש פרק ג', לחד שינוייא שבתוס' ריש פרק קמא, בשם רשב"א. וכן קיי"ל כמ"ש כל האחרונים. ור"י בתוס' ריש פרק כל שעה ס"ל כאידך שינויא, שהוא מסתם תוספות שהוא ר"י. אי נמי ס"ל לר"י כיון דלא אסור להשהותו אלא מדברי סופרים לא היה לנו לגזור שמא יסברו שנשתהה אצלו בפסח*, אבל בהנאה ס"ל כמ"ד דאסור מדאורייתא, וכמ"ש הרמב"ם דהלכה כרבי אליעזר, עיין בב"י:
[* אי לאו משום שמא יאמרו שבפסח מכרו כדמסיק.]


###### Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 442:13
[Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 442:13](https://torahapp.org/share/book/Kuntres%20Acharon%20on%20Shulchan%20Arukh%20HaRav/s/Orach%20Chayim/r/442:13)

**כשנכבסו כו'** קודם ל' יום. כן כתב המ"א שראה גאונים מחמירים לעשות צעיפי נשים קודם שלשים יום, ומבואר בדבריו דטעם המקילים הוא משום דזה לא מיקרי נראה מבחוץ, משמע בהדיא דאם באמת נראה ממשות החמץ אסור להשהותו אלא א"כ נעשה קודם ל' יום. וכ"כ בהדיא הט"ז סק"ב, דלראבי"ה יש להחמיר אף בבגדים אם נראה בהם ממשות החמץ, אלא שהוקשה לו מנהג העולם שאין מדקדקין בכך והאריך לחלוק על ראבי"ה, וכבר סתר החק יעקב את דבריו והסכים לפסוק כראבי"ה, וכ"פ מהרא"י בתרומת הדשן, וכ"מ במ"א שיש לפסוק כראבי"ה, וכן פסק רמ"א בדרכי משה בשם מהרי"ו:


###### Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 442:14
[Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 442:14](https://torahapp.org/share/book/Kuntres%20Acharon%20on%20Shulchan%20Arukh%20HaRav/s/Orach%20Chayim/r/442:14)

**אין החלון מצרפן כו'.** עיין מה שכתבתי לקמן גבי עריבה שם נתבארו כל הדברים הללו. והנה המגן אברהם מיירי שהבצק כולו הוא עשוי לחזק, כדמשמע ממה שכתב בסימן תמ"ז סעיף ה', וכוונתו להביא ממ"ש רמ"א שם בסוף ההג"ה דכשאין מן הבצק כזית במקום אחד אין צריך לבער אם הוא עשוי לחזק. והנה רמ"א שם מיירי בחבית שהוא כלי, אבל בחלון המחובר לבית אפילו יש במקום אחד בצק הרבה שאין עשוי לחזק וכן בהרבה מקומות (רק שהוא פחות מכזית במקום אחד) אין החלון מצרפן, שכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, שהרי הנוטל החלון מהבית בשבת חייב משום סותר בנין קבוע כאלו סתר הבית עצמו והבית אינו מצרף כמו שיתבאר לקמן בשם הירושלמי. אלא לפי שסתם בצק שבבית כולו לחזק, לפיכך קיצר המ"א בביאור טעם דין זה, כדרכו שאוחז דרך קצרה:


###### Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 442:15
[Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 442:15](https://torahapp.org/share/book/Kuntres%20Acharon%20on%20Shulchan%20Arukh%20HaRav/s/Orach%20Chayim/r/442:15)

**אסור להניח בתוכן קמח של פסח כו'.** הנה המ"א כתב קמח בפסח, משמע דקודם פסח שרי, אבל בחק יעקב העתיק בשמו קמחא דפסחא, משמע אפילו קודם הפסח. ואף שמותר ליתן כד של חומץ אצל כד של כותח, משום דאף אם יפול מהכותח לתוך החומץ יתבטל בס' כמ"ש ביו"ד סי' צ"ה, וה"נ יתבטלו הפירורין בס' קודם הפסח שהוא שעת היתר. זה אינו, דפרורין אינן בטלין בקמח דאינן מתערבין יפה, כמ"ש החק יעקב סי' תס"ו ס"ק י"ג. והוה כמו יבש בלח ואי אפשר לסננו כגון שנפל ברוטב עבה, דאע"פ שאי אפשר לברר האיסור משם בידים מחמת דקותו, אעפ"כ כיון שבמקומו מובדל הוא מההיתר ויש הפרש בין זה לזה שזה לח וזה יבש ואין נבללין זה בזה לכך אינו מתבטל בתוכו*, לדעת הט"ז ביו"ד סי' ק"ד, והסכימו עמו המנחת כהן ופר"ח ומנחת יעקב כלל פ"ה ס"ק נ"ז. וה"ה בפירור המעורב בקמח שהפירור יש לו דין יבש אף שהוא דק מאד** כיון שיש בו ממשות קצת, מה שאין כן בקמח שהוא נימוח ביד כלח ממש (ולכן קמח בקמח מקרי לח בלח), וזה שכתב החק יעקב שאינן מתערבין יפה. וכיון שדינן כיבש בלח שאין נבללין זה בזה שוב אין לחלק בין תוך הפסח לקודם הפסח, ובין חמץ גמור לנוקשה***.
[*] ועיין בב"י ביו"ד סי' קט"ו שנחלקו בזה הרשב"א עם הרמב"ם ע"ש.
** כמו שכתב במנחת יעקב כלל ל"ט סק"ג בשם המנחת כהן.
*** דלא מקילינן בנוקשה כי אם על ידי תערובות אבל בעיניה לא.]
ומתוך זה יתבאר לך שיפה כתב הט"ז בסי' תמ"ז סק"[ו] דפירורים דקים הנשארים ביין אחר הסינון אינן בטילין, דלא כחק יעקב שכתב שדינם כלח בלח, וזה אינו, דמאי שנא מפירורים שבקמח****. ולפי זה ע"כ צ"ל דלדידן דמהני סינון ביין היינו משום דקיי"ל דע"י הסינון לא נשאר בו שום פירור אפי' דק מאד, ולכך צריך ליזהר לסננו בבגד עב קצת, כמו שכתבתי שם בפנים:
[**** ולפי מה שכתבתי לעיל דעיקר הטעם הוא כיון שבמקומו הוא מובדל כו'.]


###### Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 442:16
[Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 442:16](https://torahapp.org/share/book/Kuntres%20Acharon%20on%20Shulchan%20Arukh%20HaRav/s/Orach%20Chayim/r/442:16)

**אם הן מדובקין כו' אם הוא מודבק כו'.** הנה המ"א הביא מחלוקת הפוסקים על פחות מכזית בלבד אם צריך לבערו. והנה המחמירים הם הרי"ף והרמב"ם הסוברים (כרב הונא דאמר) סמי קילתא מקמי חמירתא. והנה הרב ב"י בש"ע ודאי נתכוין לפסוק כרי"ף ורמב"ם כדרכו, שהרי העתיק בש"ע לשון הרמב"ם אות באות, ואעפ"כ [בסעיף י"א] פסק דבעי צירוף כלי. ויותר תמוה, דבסעיף ח' העתיק לשון הרמב"ם הואיל ואלו חצאי הזתים דבוקים בכתלים כו', ופירש הוא ז"ל עצמו בכסף משנה דדבוקין דוקא, וכמו שכתב המ"א בשמו, הא לאו הכי אפילו פחות מכזית בלבד צריך ביעור. וע"כ צ"ל [דבסעיף י"א] דצריך צירוף כלי היינו משום דמיירי גם כן בדבוקין, כדמשמע בהדיא בלשונו כי א"א לנקרן כו'*, ובודאי הבצק שאי אפשר לנקרו הוא דבוק בסדקי העריבה, דכהאי גוונא בבית א"צ לבער היכא דליכא למיחש דכניש להו גבי הדדי, כמו בבית והעליה, כדאיתא בהדיא בירושלמי שהביא הפרי חדש (שממנו הוציאו הטוש"ע דין צירוף כלי) הכלי מצרף ואין הבית מצרף כו', וכך פסק הרמב"ם ושו"ע. והיינו בדבוקין כמבואר בלשונם, אבל כשאינם דבוקין ס"ל להרמב"ם וש"ע כמ"ש בכסף משנה, דאפילו פחות מכזית בלבד צריך לבער, אף בכלי, דבכהאי גוונא לא שייך כלל צירוף כלי לדעת הפרי חדש בירושלמי, שמקשה על דין צירוף כלי ממתני' דפחות מכן בטל במיעוטו ומתרץ כאן בתלוש כאן במחובר, ופירש הפר"ח דמתניתין מיירי בתלוש ולכן אין הכלי מצרף.
[* והדין נותן כך דהא דפחות מכזית צריך ביעור היינו מדרבנן שמא יבא לאכלו כמו שכתבתי בפנים, והיינו דוקא כשהוא בעין, מה שאין כן כשהוא דבוק, וכ"ש כשהוא דבוק כל כך עד שאי אפשר לנקרן. ולא גרע מאילו היה מטונף קצת שאינו ראוי לאכילה.]
אלא שדברי הפרי חדש תמוהים מאד, דהא גבי כותלי הבית והקורות כתב השו"ע דדבוקין עדיף טפי. וגם מ"ש דמתניתין מיירי בתלוש הוא דחוק, דבצק שבסדקים אינו תלוש. ועוד שבתלוש א"צ צירוף לפי דעת השו"ע סעיף [ח]. אלא ודאי דהירושלמי איפכא קאמר דבתלוש הכלי מצרף ובמחובר אינו מצרף, והיינו כקילתא, אבל לחמירתא אם אינו עשוי לחזק אף במחובר מצטרף, אבל בלא צירוף א"צ לבער. וזהו דעת ר' יחיאל מפרי"ש בהגהת סמ"ק (שהעתיק בש"ע [סעיף י"א]) ע"ש ובב"ח. ולפי זה הבית אינו מצרף במחובר ודבוק בו אף שאינו עשוי לחזק. ומשום הכי סתם הש"ע סוף סעיף ח' וכתב הואיל ודבוקים, ולא פירש דדוקא דבוקים בגומא כמו שכתב בכסף משנה והוה ליה עשוי לחזק, והיינו לפי שבחיבור ההוא לא בא אלא ליישב דברי הרמב"ם, אבל בשו"ע שירד לפסוק הלכה בכל דין ודין, פסק כסמ"ק וטור דצירוף כלי מהני לבצק הדבוק בסדקי העריבה, אם כן אי אפשר לומר כלל דהדבוק בגומות ה"ל כאלו עשוי לחזק ממש, שהרי בעשוי לחזק אין צירוף כלי מועיל, כמ"ש במשנה בהדיא פחות מכן בטל במיעוטו, ופירש המ"א לשיטת הסמ"ק וטוש"ע דהיינו כשיש כזית ע"י צירוף כלי, וכך כתב רמ"א בסי' תמ"ז סעיף ה' דבעשוי לחזק אין הכלי מצרף. וא"כ אפשר דדברי הרמב"ם וש"ע הן כפשטן דבדבוקין בבית א"צ לבער, אף שאינו בגומא, שאף שהוא בגומא אינו נקרא עשוי לחזק ממש, א"כ אין הגומא מועלת כלום, ועיקר ההיתר הוא משום דדבוק לבית הוי ליה כמו עשוי לחזק דעריבה שאינו דבוק, אבל אינו עשוי לחזק דעריבה, אם אינו דבוק אפילו אין שם אלא פחות מכזית בלבד חייב לבער. ובהכי מיירי ברמב"ם וש"ע ס"ח וס"ז, כמ"ש כל שאילו ינטל החוט ינטלו עמו כו' אלמא דאינו דבוק הוא, ואם הוא דבוק חייב לבער לדעת הסמ"ק והר"י מפרי"ז והטור, ובהכי מיירי בש"ע סעיף [י]א. ולפי מה שכתב שם רדב"ז ושיירי כנסת הגדולה וטור ופר"ח, מוכח בהדיא מדבריהם דאף עריבה העשויה מחתיכה אחת והבצק שבה אינו בגומא ולא בסדק* אף על פי כן צריך צירוף כלי לדעת הטור ושולחן ערוך, ואף המ"א לא חלק עליהם בזה, אלא שתירץ קושייתם על הטוש"ע. וכ"מ בהדיא במ"א סי' תנ"ט סקי"ג. עיין במ"ש בפנים, והיינו משום שהוא דבוק. משא"כ בסעיף ח' דמיירי בשאינו דבוק, ובאינן דבוקין אין צריך צירוף בין בכלי בין בבית לחמירתא, והירושלמי אתי כקילתא, ובעשוי לחזק לא מהני צירוף. כן דעת הש"ע בבירור, דלא כפרי חדש.
[* דאם לא כן הוי ליה לפלוגי בין שיש בה גומות וסדקים לשאין בה, כמ"ש המ"א לתרץ קושייתם.]
וכיון שלכל הני רבוותא מבואר דעת הטוש"ע להקל כשאין כזית אפילו ע"י צירוף כלי אם הוא דבוק בכלי, אפי' אינו דבוק בגומא וסדק, הכי נקטינן להקל בדברי סופרים. דבלאו הכי דעת התוס' ורא"ש, ורמב"ן במלחמות כתב שהיא שיטת רוב ראשונים ז"ל, להקל בפחות מכזית אפי' אינו דבוק, וכך כתב מהרא"י סי' קס"ד הביאו הב"י סי' תס"ז, ופסק כן הפרי חדש, אלא דאנו אין לנו אלא כמ"ש הרב ב"י בשו"ע. אבל להחמיר בדברי סופרים יותר ממה שהחמיר בש"ע זו מנין לנו. וכל זה להלכה אבל ישראל קדושים הן כו':


###### Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 442:17
[Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 442:17](https://torahapp.org/share/book/Kuntres%20Acharon%20on%20Shulchan%20Arukh%20HaRav/s/Orach%20Chayim/r/442:17)

**אף ראיה בכזית כו'.** עיין בתשובת חכם צבי סי' פ"ו טעם נכון למה אין חצי שיעור אסור מן התורה בבל יראה ובל ימצא, כמו שאסור לאכלו. ואף שמשמע שם מדבריו דלהרמב"ם שהעתיק לשונו בש"ע אסור מן התורה, מ"מ הרי דעת המ"א והחק יעקב בסי' תמ"ד דאינו אלא מדברי סופרים, שאם היה מן התורה בודאי היה צריך לחזור כיון שיצא לדבר הרשות, דהאיך נדחה איסור של תורה מפני דבר הרשות, אלא ודאי אינו אלא מדרבנן וכיון שכבר יצא לא אטרחוהו רבנן לחזור. ובפרט לדעת התוספות שהביא המ"א בסי' תמ"ו דהמשהה חמצו ודעתו לבערו אינו עובר עליו, ועיין במה שכתב[תי] שם:


###### Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 442:18
[Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 442:18](https://torahapp.org/share/book/Kuntres%20Acharon%20on%20Shulchan%20Arukh%20HaRav/s/Orach%20Chayim/r/442:18)

**מ"מ מדברי סופרים אפי' פחות מכזית כו'.** הנה המ"א, אחר שהביא המחלוקת שבין הרא"ש להרמ"ך ומגיד משנה וכסף משנה, סיים בזה הלשון ופשוט דאפילו פחות מכזית צריך ביטול ואם לא ביטלו צריך ביעור עכ"ל. משמע מדבריו דאפילו אם הוא דבוק לבית הוי ליה כעשוי לחזק להרמ"ך וסיעתו אעפ"כ צריך ביטול, אפילו אין שם אלא פחות מכזית בלבד. ולא כתבתי כן בפנים, משום דבאמת דבריו תמוהים. עיין במה שכתבתי בסי' תמ"ז בפירוש דברי מהרא"י סי' קס"ד, וממוצא דברי מהרא"י ודברי במה שכתבתי שם נשמע, דלמ"ד פחות מכזית א"צ ביעור היינו אפי' לא ביטלו. וכדעת הט"ז כאן סק"ה למלקות כו' רגע אחד כו', וה[פ]ר"ח סי' תמ"ד ותס"ו ותס"ז שהסכים למהרא"י*. וכ"מ בהדיא מלשון הרמב"ם וש"ע סס"ח, דדוקא התם הצריכו ביטול משום דהיא בעיא דלא איפשיטא בגמ', ונקטינן לקולא כשביטל דוקא, כמ"ש המ"א שם. וצ"ע דדבריו סותרים זה את זה.
[* ועיין שם בפר"ח סימן תס"ו דמיירי באינו מבטלו דחפץ בו ליתנו על מכתו (ואם כן אסור לכולי עלמא, דהא דפחות מכזית אין צריך ביעור הוא משום דלא חשיב ובטיל ממילא כמו פירורין). והריא"ז ס"ל כמאן דאמר דפחות מכזית צריך ביעור, וכן הר"ן לפי דעת הפר"ח. אבל באמת מלבד שי"ל דלא נחית הר"ן הכא לאשמועינן דין הביעור לכתחילה מדברי סופרים, אלא מה שעובר מן התורה, דלהכי תיקנו הביטול שלא יעבור, ומשום הכי כתב ואפילו אם ימצאם כו'. אף גם זאת יש לומר דמיירי אף בפירורין שיש בהם כזית, דדוקא גלוסקא יפיפיה חשובה דדעתיה עלויה ולא פירורין שבארץ, שאין דעתו עליהם אף על פי שיש בהם כזית. ואף שכתב הר"ן דגלוסקא לאו דוקא אלא כל שיצא מכלל פירורין כו', מכל מקום משכחת לה פירורין, שאף שיש בהם כזית לא יצאו מכלל פירורין, כדתניא בפ"ח דברכות נוטל את הפירורין שיש בהן כזית כו', וכן משמע מסתימת לשון הר"ן שלא פי' דגלוסקא היינו שיש בה כזית ופירורין אין בהם כזית, אלא ודאי דלאו בכזית תליא מילתא, ואפילו גלוסקא פחותה מכזית צריכה ביעור עכ"פ מדברי סופרים, כמ"ש לעיל בשם הפר"ח.]
וההיא ארבא דטבעא בחישתא (אע"ג דכל הכרי הוה כמו פחות מכזית, כיון שהם מפוזרים חטי חטי), והכלי אינו מצרף לדעת הפוסקים כקילתא, דהיינו ר"י בעל תוספות וסיעתו הפוסקים כאביי דלא ס"ל לחלק בין כלי לבית, מדהקשו על פירש"י. עי' הגהת סמ"ק. ואף את"ל דמיירי במחובר אבל בתלוש ס"ל כהירושלמי דהכלי מצרף (עיין במה שנתבאר לעיל), מ"מ ה"ל למשת[ר]י להוציאם מההוא ארבא (שהיא כמו כלי) ולהכניסם לאוצר שהוא כבית ולהשהותם. זה אינו. דא"כ אף להמ"א לא אתי שפיר, דיבטל וישהה עד אחר הפסח ולא יצטרך למכור קבא קבא כו'. כמ"ש לעיל בשם הפרי חדש דבחשיבותא תליא מילתא, לענין פחות מכזית דרבנן, וה"ה לענין כזית דאורייתא, תליא הכל בחשיבותא, כמשמעות לשון המשנה פחות מכאן בטל במיעוטו, דמשמע שביטולו הוא מפני מיעוטו שאינו נחשב לכלום, ואם כן כרי של חטים מחומצות שהן חשובין ודאי עובר אליהן מדאורייתא, וה"ה אפילו אין כזית מהן במקום אחד, שאף שאינן במקום אחד ממש כבצק שהכזית הוא דבוק ומחובר על ידי המים המחברים הקמח, אלא שהחטים הם נוגעות זו בזו, מיקרי נמי מקום אחד וחשיבי ולא בטילי. ולא גריעי מכזית בצק במקום אחד השנוי במשנה סתם, ומשמע אפי' נילוש במי פירות עם מעט מים שממהרים להחמיץ, ועיקר חיבור הקמח הוא במי פירות שאינו חשוב חיבור לענין טומאה וחלה כדאיתא בירושלמי פרק [ב] דחלה, הובא ברא"ש הלכות חלה, ואפ"ה חשוב חיבור לענין ביעור, הואיל והוא חשוב חיבור בעיני בני אדם, אף שאינו חשוב חיבור ע"פ התורה, והוא הדין והוא הטעם בכזית חטים הנוגעות זו בזו. אבל אם אינן נוגעות הרי הן כב' מקומות**, וכל חד בטל במיעוטו מדאורייתא לכולי עלמא, ומדרבנן איכא פלוגתא דקילתא וחמירתא, וכן מחלוקת הפוסקים.
[** ואפשר נמי שהן בכלל מפרר וזורה, לפי דעת חק יעקב כמ"ש בסי' תמ"ה, דבחטי נמי אמרינן הכי בגמרא.]
והשתא אתי שפיר מ"ש הרא"ש, דמ"ש הרמב"ם דבוקין הוא לאו דווקא, אע"ג דהרמב"ם ס"ל כחמירתא דפחות מכזית צריך לבער. אלא דס"ל להרא"ש דהיינו דוקא בצק שבעריבה, דחשוב עכ"פ מדרבנן, אבל המושלך לארץ לא חשוב כלל, והוא בכלל פירורין דאמרינן בפרק קמא דלא חשיבי כלל ובטלי ממילא, וא"צ ביטול ולא ביעור, שהרי גבי ביעור ג"כ שנינו פחות מכן בטל במיעוטו, אלמא דכל מאי דבטיל ולא חשוב א"צ ביעור, וה"ה לפירורין דלא חשיבי*. והמגיד משנה והשו"ע דס"ל דבוקים דוקא, ע"כ ס"ל לחלק בין פירורי פת לפירורי בצק, כמ"ש ריא"ז בשלטי גבורים בשם מז"ה, וכ"כ במטה משה ושיירי כנסת הגדולה סי' ת"ס בשם ר"ז רונקי"ל (במהרי"ל), ולזה נתכוין המ"א שם, דלא כמ"ש הב"ח והט"ז שם בשם מהרי"ל דחיישינן כו'. דאין לומר שדעת המ"מ וש"ע שלא לחלק בין פת לבצק אלא בין ביטול לביעור כדעת ריא"ז, דא"כ אמאי צריך לבטל בדבוקים, כיון שאפי' בלא דבוקים דחמיר טפי א"צ לבטל, ואיך אפשר שבדבוקים צריכים ביטול ולא ביעור ובמונחים על גבי קרקע צריכים ביעור ולא ביטול, זהו דבר שאין לו שחר:
[* וכעין תירוץ הב"ח בשם הר"א ממי"ץ הובא ב"י ושו"ע אם הוא מטונף קצת וכו'.]