## Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim

###### Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 443:1
[Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 443:1](https://torahapp.org/share/book/Kuntres%20Acharon%20on%20Shulchan%20Arukh%20HaRav/s/Orach%20Chayim/r/443:1)

**כיון שכבר הוציאוהו כו'.** אף שבמ"א כתב עוד תירוץ אחר, מ"מ תירוץ זה הוא עיקר להלכה, לפי מה שכתב המ"א בסוף סי' תקכ"ו כדעת מהרי"ל שבכאן, ואין שם שעת הדחק. וגם משום שמחת יום טוב לא שייך להקל שם, שהרי כתב המ"א בשם רש"ל דאין זו שמחה לאכול ולילך אח"כ לבית הקברות ע"ש. ומה שהקשה כאן המ"א [מ]סימן ע"ב, לפי מ"ש המ"א שם צריך לתרץ כמ"ש החק יעקב. ואם נפרש שכוונת החק יעקב דכיון שנשארו בבית הקברות עוסקים בחפירה אין זו הפסקה, אין תירוץ זה עולה יפה לפי מ"ש המ"א בהלכות יו"ט, דמפשט לשונו משמע ששום אדם לא נשאר בבית הקברות אלא כולם הולכים לאכול סעודת יום טוב, וכ"מ פשט דברי מהרי"ל שבכאן, וע"כ צ"ל כמ"ש בפנים, ואפשר שזהו כוונת החק יעקב ג"כ:


###### Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 443:2
[Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 443:2](https://torahapp.org/share/book/Kuntres%20Acharon%20on%20Shulchan%20Arukh%20HaRav/s/Orach%20Chayim/r/443:2)

**שהרי במכירה זו כו'.** עיין בחק יעקב שדעתו דשומר חנם אין צריך לטרוח במכירה זו אבל שומר שכר חייב לטרוח ע"ש, ודבריו תמוהים, שהרי אף שומר חנם הרואה שקרובה לבא לידי גניבה או אונס חייב לטרוח ברועים ומקלות, שהיא טרחא יותר גדולה מהמכירה, שהיה יכול למכור לנכרי בזול. ואין שום חילוק בשמירה בין שומר חנם לשומר שכר אלא שזה חייב לקדם ברועים ומקלות אפילו בשכר וזה אינו חייב אלא כשמוצא בחנם. וגם מה שכתב בדברי ריבות דאף כשהיה לו למכור ופשע ולא מכר אינו אלא גרמא בניזקין, ומביא ראיה מתשובת הרשב"א ע"ש, מאד תמוהים דבריו, שהרי אם לא נעל בפניה כראוי מיקרי פשיעה וחייב אף בשומר חנם, והוא הדין לאפוטרופוס אי הוה כשומר חנם, ואין לך גרמא גדולה מזו, שהרי אף הפורץ גדר בפני בהמת חבירו וגנבוה לסטים או שיצאה מאליה ונאבדה פטור משום דאינו אלא גרמא בעלמא. אלא ע"כ צ"ל דמה ששומר חנם חייב על הפשיעה אין חיובו בא מחמת הפשיעה עצמה אלא משעה שנמסר לו הפקדון נשתעבד ונתחייב להחזיר לו בשלימות כשיגיע הזמן, אלא שאם בתוך הזמן נאבדה ממנו שלא ע"י פשיעתו בשמירתו חסה עליו התורה ופטרתו דמה היה לו לעשות, ובשומר שכר החמירה יותר, ובשואל יותר, ובלוה יותר, אבל בנידון הרשב"א שהאפוטרופוס השיב כל מה שהיה לו להשיב וגם מה שמסר לאחרים עשה ברשות, רק שטען שלא כהוגן, א"כ אין לנו לחייבו אלא מחמת טענה זו בלבד, ומחמת טענה זו א"א לחייבו דגרמא בעלמא הוא. אבל כשלא מכר מה שהיה לו למכור, אם זה נקרא פשיעה, א"כ אי נשרף אח"כ חייב על מה שלא החזיר לו בשלימות כל מה שנמסר לידו.
והנה מה שאינו חייב למכור החמץ אלא מחמת השבת אבידה, כמשמעות הגמרא ורמב"ם וטוש"ע חושן משפט, ע"כ הטעם הוא כמה שכתבתי בפנים, וא"כ אף בשומר שכר יש לפטור מהאי טעמא. אבל באפוטרופוס לא שייך האי טעמא, ולכן יש לחייבו, דלא כחק יעקב. אבל במשכון מה שכנגד חובו, כיון דבזה נעשה עליו כשומר שכר, א"כ אף להחק יעקב חייב. ועל המותר יש לפוטרו אף להחק יעקב, די"ל קים לי כמ"ד דשומר אבידה כשומר חנם. ומה גם שדברי החק יעקב בזה תמוהין הן מאוד מאוד, דכיון שלא מכר החמץ איזה שומר הוא להאבידה, וכי מי שראה את האבידה בשדה ועבר ונתעלם ממנה ואח"כ נגנבה משם הוא חייב בגניבתה לפי דעת הרמב"ם וסיעתו, וחס ושלום ישתקע הדבר ולא יאמר, שזהו הפך התלמוד והפוסקים במקומות אין מספר:


###### Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 443:3
[Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 443:3](https://torahapp.org/share/book/Kuntres%20Acharon%20on%20Shulchan%20Arukh%20HaRav/s/Orach%20Chayim/r/443:3)

**אבל מדברי סופרים כו'.** עיין בחק יעקב שחילק בין מעות לכסות וכלים, עפ"י מ"ש התוספות ריש פרק קמא דחולין, והוא מדברי רש"י פרק ד' דע"ז. ואשתמיטתיה מ"ש הרא"ש סוף פרק [ב'] דקידושין ע"ש, מבואר מדבריו דחליפין אפילו הן מעות אסורין וחליפי חליפין אפילו הן כסות וכלים מותרין. ודעת רש"י ותוס' לאסור אפילו בחליפי חליפין, אם לא משום ביטול פריה ורביה או משום שאינו דבר הניכר כמו כסות וכלים, כמו שביאר דבריהם במשנה [למלך] פ"ה מהלכות אישות ופרק [טז] מהלכות מכירה. וכן הוא בתוס' דנדרים ע"ש פירוש הסוגיא לפי שיטה זו. אבל אנן לא קיי"ל הכי, כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' רי"ו. והוא הדין לכל איסורי הנאה, כמבואר בר"ן ובחידושי הרשב"א בנדרים, דאיבעיא זו היא בכל איסורי הנאה שאין תופסין את דמיהן אם הדמים מותרים למחליף עצמו, וכך מוכחת שם כל הסוגיא. אלא שהרשב"א ור"ן פסקו איבעיא זו לקולא, אבל אנן לא קיי"ל הכי, אלא כמ"ש הש"ע ואחרונים שם להחמיר בלי שום חולק.
עיין שם היטב בגמרא ור"ן ויתברר לך ביטול דברי הפרי חדש כאן שהכריע כהמקילין, שהרי טעם המקילין משום דפוסקין האיבעיא לקולא, ואנן לא קיי"ל הכי. ומ"ש הפרי חדש וסוגיא דנדרים כבר יישבה הרשב"א בחידושיו ריש פרק קמא דחולין, ועל זה סמך להקל, הוא דלא כהלכתא, שהרי הרשב"א שם מפרש סוגיא דנדרים דאיבעיא להו אם מותר להחליף לכתחלה, והוא כעין פי' הרא"ש שם בנדרים, וכבר תמה עליו במשנה למלך פ"ה מהלכות אישות והניחו בצ"ע. וגם הרשב"א בחידושיו לנדרים חזר בו, ופירש כפירוש הר"ן ושאר פוסקים. ובלאו הכי לא קי"ל הכי אלא כמ"ש בש"ע ואחרונים ביו"ד שם, דמפרשים האיבעיא בדיעבד. וכיון דלא [איפשטא] אזלינן לחומרא כהסכמת רוב אחרונים וגדולי הראשונים ז"ל. אלא כיון דאיבעיא זו היא בדרבנן יש לסמוך בהפסד מרובה על המקילין, שהם הרמב"ם* והרשב"א ריש פרק קמא דחולין בשם הרמב"ן והר"ן בנדרים:
[* כמ"ש בעל התרומ[ות] שער [מ]"ו בשמו. וצ"ע שהרמב"ם עצמו פסק האיבעיא דנדרים לחומרא, כמבואר ביורה דעה שם, ובגמרא משמע בהדיא דכל איסורי הנאה שוין לנדרים בזה, ע"ש דפשיט ממתניתין מכרן וקידש כו' וצ"ע.]
לא קנהו כו'. כל זה מתבאר למעיין היטב במשנה למלך פרק י"ו מהלכות מכירה בשם בעל התרומות, כפי מה שפירש דבריו במסקנתו. ועיין בחו"מ סי' קצ"[ח] דכל שלא קנה הלוקח באחד מדרכי הקניות יש למוכר על המעות דין לוה, דה"ל כהלואה גמורה, ע"ש בב"י בשם הרי"ף ורמב"ם ורמב"ן: