## Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Yoreh Deah

###### Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Yoreh Deah 183:1
[Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Yoreh Deah 183:1](https://torahapp.org/share/book/Kuntres%20Acharon%20on%20Shulchan%20Arukh%20HaRav/s/Yoreh%20Deah/r/183:1)

**אבל רש"י כו'.** עיין ט"ז סי' ק"צ (כיון דרוב דמים מן המקור) לא נחשב זה לספק כו' (פירוש הא דשמא לאו מן המקור). לכאורה הוא נגד הסוגיא (דף י"ז וי"ח) דלכולא עלמא מן הלול ולחוץ אין שם ודאי טומאה, ולפירש"י אתי שפיר. ואף אם תימצי לומר ע"פ מ"ש התוס' (דף י"ז סוף ע"ב) דחזקה וקורבא מהני למהוי פלגא ופלגא, וסבירא ליה להט"ז דהיינו דוקא בפרוזדור דהוה קורבא דמוכח כמ"ש התוס' בב"ב (דף כ"ד), מה שאין כן בכתם, אם כן יש לומר דהוא הדין בכותלי בית הרחם למטה ליכא קורבא דמוכח, שהרי העליה למעלה מן הפרוזדור והחדר הוא נמוך ושוה לקרקע פרוזדור כדפירש רש"י (דף י"ח ע"א) והתוס' (דף י"ז ע"ב):


###### Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Yoreh Deah 183:2
[Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Yoreh Deah 183:2](https://torahapp.org/share/book/Kuntres%20Acharon%20on%20Shulchan%20Arukh%20HaRav/s/Yoreh%20Deah/r/183:2)

**וכל דם כו' וכסבורה כו'.** עיין במשמרת הבית שער הכתמים (דף קע"ח) בהדיא (בעד הבדוק טמאה נדה דודאי מגופה אתא ובהרגשה אלא דקא סברא וכו'). וכ"ד רש"י (דף ג' ע"א גבי אשה מרגשת בעצמה פי' והא כיון דלא ארגשה מאתמול ודאי השתא בבדיקת עד נפק), מדתלינן בהרגשת עד אפילו לקולא שלא לטמאות למפרע מכלל דחזקה אלימתא היא, כמ"ש הרמב"ם ריש פ"ט (בחזקה שבא בהרגשה), דאף הלל לא פליג על שמאי אלא בקדשים ומדרבנן (ע"ש ע"ב בתוס' ד"ה איכא בינייהו). והתוס' שם ד"ה מרגשת לא פליגי על רש"י (דסבירא ליה דשמאי אינו חושש בהרגשת עד)* אלא דלא תלינן לקולא בהרגשת עד, ע"ש בר"ן בשם התוס', אבל לחומרא מודו. כמבואר ממ"ש בספר התרומה גבי מכה שאינו ידוע אם מוציאה דם שהחמיר בבדיקה כמו בהרגשה (ע"ש סי' צ"ב. ויובא קצת לשונו לקמן בסמוך), ונודע שתרם תרומת מדותיו של רבו ר"י בעל התוס'. וע"ז סמך מהרא"י (סי' מ"ז), הובא ב"י (סוף סי' קפ"ז), וכתב בפשיטות דהוה ספיקא דאורייתא.
[* הג"ה ממהדורא בתרא: זה אינו במשמע כלל בלשון התוס', אלא דפליגי בהדיא על רש"י שפירש שעכשיו הרגישה וכסבורה הרגשת עד היא, והתוס' סבירא להו דאף דלא הרגישה כלל עכשיו אין לטמאה למפרע משום סייג לקדשים, משום דלא פלוג רבנן, ומדאורייתא אוקמה אחזקה. ולהבא ה"ט דטמאה משום דהך סוגיא דלא כשמואל דבעי הרגשה, וכדמוכח מדשורפים שיריים דתוך שיעור וסת לקמן דף ו' ודף ס', אף שלא היתה עדיין הרגשת עד, וגם כולא סוגיא דמן הלול ולפנים או לחוץ לא אתי שפיר לשמואל, דהא שחתה ונזדקרה קודם בדיקה והרגשת עד. ומשום הכי השמיט בספר התרומה מימרא דשמואל לגמרי דיחידאה הוא. וגם הסמ"ג לא הזכיר האי טעמא דהרגשה. ומ"ש הר"ן בשם התוס', הם תוספות אחרים. וגם בתוס' שלנו ריש פ"ח, דאמרינן הרגשה שמש ועד ומי רגלים לחומרא. ולתוס' אלו נתכוין מהרא"י בפסקיו. ובתרומת הדשן סי' רמ"ו נמשך אחר התוס' אלו שלפנינו רפ"ק.]
ועיין רש"י (דף נ"ז ע"ב שם) אמר שמואל בדקה קרקע עולם וישבה עליה כו' טהורה כו' עד שתרגיש כו' ופריך מהא דתנן עד שהיה נתון תחת הכר כו' היכי דמי אי דארגישה עגול אמאי טהור אי דלא ארגישה כו' ומשני לעולם דארגישה כו' ופרש"י ד"ה לעולם דארגישה ועגול להכי טהור כו' משמע שפירש הסוגיא כפשטה דארגישה ממש. וכן דעת הרמב"ם בפירוש הסוגיא מדכתב בפ"ה (ה' י"ז) ואפילו הרגישה גופה ונזדעזעה כו'. אלא דסבירא להו לרש"י ורמב"ם דאף המקשה דלא סבירא ליה הא דמשני אימא הרגשת עד הוא היינו להקל בדארגישה ממש אבל להחמיר בדלא ארגישה לכולא עלמא אמרינן הכי*. ואף להני לישנא דלא אמרינן אשה מרגשת בעצמה, היינו שאין זו הוכחה שלא ראתה דאימור ארגישה ולאו אדעתה, כדאמרינן בגמרא (דף נ"ז ע"ב), אבל לא דחזאי בלא הרגשה. מדתנן נמצא בפרוזדור (מן הלול ולפנים ודאי) כו'. כמבואר מלשון הרמב"ם ריש פ"ט (בחזקה שבא בהרגשה) כמו שביארנו, והיינו בפ"ה (שם ביאר דין נמצא בפרוזדור), ור"ל דנמצא משמע שלא הרגישה ביציאת הדם, ומדשורפין תרומה וקדשים מכלל שחזקתו בהרגשה (ולא דאמרינן דארגישה מעיקרא ולאו אדעתה, דהא אינה מטמאה למפרע לשרוף מדאורייתא אלא כשיעור וסת, שהוא רגע אחד. ועוד דבדקה קרקע עולם וישבה עליה שעה ושתים אמאי היא טהורה דלמא ארגישה ולאו אדעתא). ואין לומר דהאשה טהורה והדם טמא (גבי נמצא בפרוזדור) אף שלא בא בהרגשה, ואתי שפיר נמי הא דתני ר' חייא דם הנמצא בפרוזדור חייבין עליו על ביאת המקדש, ולא קתני חיוב קרבן דבא על הנדה. דזה אינו, דהא הרגשה ילפינן מבבשרה, ושפופרת וחתיכה נמי ממעטינן מבבשרה (ולפי הר"ן בריש פ"ח המיעוט הוא משום שאינה מרגשת הדם), והתם אמרינן בגמרא דהדם אינו טמא אלא למאן דאמר מקור מקומו טמא, ורבי סבירא ליה מקומו טהור, וקתני במתני' נמצא כו'. ותו דכולה סוגיא (דף י"ח) משמע דמתניתין ככולא עלמא היא. והתוס' לא סבירא להו דקדוק לשון נמצא בכהאי גוונא. עיין כרתי ופלתי מ"ש על התוס' ריש פ"ב דשבועות (ורוצה לומר דמיירי דארגישה ממש). אי נמי סבירא ליה להרמב"ם, אם הרגישה ביציאת הדם היתה מרגישה אם מהמקור או מעליה (אלא ודאי דלא ארגשה ממש). והתוס' סבירא להו, כמו שכתב הרשב"א גבי מכה שבמקור, שאי אפשר לה להרגיש אם מהמקור או מהמכה, והוא הדין הכי נמי אפשר דאינה מרגשת.
[* כדפירש"י בריש פ"ק. אלא דאין דין הטומאה תלי בהכי כמו לשמואל, ומשום הכי בנמצא על שלו חייב חטאת להמקשה ולא לשמואל. והיכי דאיכא למיתלי במי רגלים ובמאכולת יש לתלות לשמואל ולא להמקשה.]
וגם אפשר דסבירא להו להתוס' דלא בעי שתרגיש הדם ביציאתו מן המקור, כמשמעות הרמב"ם (ריש פ"ט ופ"ה ה' י"ז) ורמב"ן ומהרא"י בתרומת הדשן הובא ב"י וש"ע סי' ק"צ, אלא דאף הרגשת בית החיצון מטמא, דהא מבבשרה ילפינן לה דהיינו בית החיצון. וכן משמע מלשון ספר התרומה וסיעתו גבי מכה שמרגשת שהדם נופל מהרחם, משמע שרוצה לומר מבית החיצון דמקרי רחם בגמרא ריש פרק קמא ובתוס' ורא"ש ריש פ"ט. דאם לא כן הוה ליה למימר שותתת או יוצא, שהרי אינו נופל באויר כיון שהוא לצד אחוריה ונמוך ושוה לקרקע הפרוזדור. ועוד דתחלה כתב אם בודקת באותו מקום כו', ובדיקה זו היא בבית החיצון (עיין ב"י סי' קצ[ו]), ולמה ליה למימר תו אם מרגשת כו', הא כל שכן הוא, דמכח קושיא זו נדחק רמ"א לפרש דבדיקה זו היא במקור כמ"ש סי' קפ"ז, אבל זה אינו כמ"ש שם. ומלשון הטור וש"ע סי' זה, אינו ראיה, משום דמיירי בדם שבבית החיצון שמטמא מיד ביציאתו מהמקור. ואדרבה מדכתבו בסי' ק"צ שיצא מבשרה, ולא בבשרה כלשון הרמב"ם ורמב"ן, משמע דר"ל דאף שמרגשת ביציאתו, דהיינו בשרה דקרא מהני. אבל אין לומר דדוקא הרגשת בית החיצון בעינן, כלישנא דקרא, דאם כן למה לי למעוטי שפופרת משום שאין דרכה של אשה לראות בשפופרת, כדאיתא בגמ', וכפירוש הרמב"ם והרא"ש (עיין במ"ש סי' קפ"ח), תיפוק ליה משום שאינה מרגשת. ואפשר שמכאן יצא להרמב"ם דהרגשה היא במקור, ולא סבירא ליה כפירוש ר"ן ריש פ"ח דשפופרת ממעטינן משום הרגשה, דהא אינה מכנסת השפופרת אלא בפרוזדור כמ"ש הרמב"ם בפ"ה. ולהר"ן סבירא ליה דהרגשת בית החיצון* דוקא בעינן, דהא הרגשת יציאתו מהמקור יכול להיות גם ברואה בשפופרת.
[* עיין שם בר"ן דבעינן דוקא הרגשת דם ולא שפיר וחתיכה. ומיהו אם כן מאי פריך ברפ"ח (גבי האשה שהיא עושה צרכיה) ואי דארגישה כו', הא ודאי ארגישה מי רגלים עם דם, דדמי לחתיכה דפלי פלויי לפ"ד הר"ן. ואין לומר דשאני מי רגלים שאינם מהמקור והרגשתם לאו כלום, דהא הוא בענין דהדור למקור, אלא דהא דפריך ואי דארגישה כו' היינו הרגשת הגוף ממש, כמ"ש הרמב"ם ורמב"ן שם. וגבי שפופרת סבירא ליה לר"ן כפרש"י שהכניסה תוך המקור וארגשה השפופרת ולא הדם שבתוכה, דומיא דחתיכה שדם אגור בתוכה. אבל בפלי פלויי מקרי הרגשה לשניהם בשוה. דלא כשב יעקב בשם בית יעקב גבי דם מעורב בליחות דלא מיקרי הרגשה לדם ע"ש, דזה אינו, דמאי שנא מפלי פלויי. וגם בגמ' פ"ט בשופעת דם טמא מתוך דם טהור לא חילקו בין רב למעט. ולא דמי למי רגלים שאינה מרגשת דבהדור למקור. וגם מ"ש שם בסי' מ"א דליחות הרבה הן כמכה אם גדילות מהמקור, צריך עיון גדול, הא גם דמים טהורים באים מהמקור כמ"ש תרומת הדשן, ואין שם מכה עליהן כי דרך נשים הוא, ומאן מפיס לחלק ולהכיר אם הם גדילות מהמקור או שבאו שמה משאר אברים. וגם לחלק בין רב למעט הם דברים בדויים. וגם מ"ש דדם נדה אינו אלא הבא משאר אברים למקור ולא דם הגדל במקור צריך עיון גדול. וגם אם תימצי לומר שהליחות כמכה, אין לטהר הדם המעורב, דמאי שנא מפלי פלויי שאין לך מכה גדולה מחתיכה שהפילה, דמשום הכי אם דם חתיכה היא טהורה לכולא עלמא, אלא דת"ק מטמא בפלי פלויי משום דלאו דם חתיכה הוא אלא דם נדה שנכנס בבקעי החתיכה, והוא הדין וכל שכן בליחות. רק שבזה יפה כתב שטיפת דם המעורבת בליחות לא אמרינן חזקתו בא מהמקור, אלא ספק שקול הוא שמא מהעליה, משום דמסתמא באה הטיפה ממקום הליחות, כמ"ש בסימן קצ"א בשם התוספות והרא"ש ע"ש. ולא דמי לפלי פלויי, דהתם אמרינן שהחתיכה הוציאה עמה דם נדה ונבלע בבקעות שבה.]
ולפי דעת הרמב"ם ורמב"ן היה אפשר לומר, דדוקא בנמצא בפרוזדור אמרינן כסבורה הרגשת עד הוא, דקרוב הדבר לטעות מפרוזדור למקור, דפתח הפרוזדור הוא בעומק לפנים, ומשום הכי דקדק הרמב"ם ריש פ"ט בלשונו ונקט פרוזדור. דלא כתוס' יו"ט שכתב לדעת הרמב"ם דכל בית החיצון נקרא פרוזדור, שהרי כתב בפ"ה ובגמר ביאה (האבר נכנס לפרוזדור) כו'. ובהכי אתי שפיר לשון המשנה לאחר זמן טמאים מספק, דאף האשה אינה טמאה ודאי, משום דמיירי דומיא דרישא בקינוח ולא בבדיקה (ואפשר דאתי שפיר נמי אף להר"ן דקינוח הוא מבחוץ, וליכא למימר כסבורה הרגשת עד שבחוץ בהרגשה שמבפנים. אלא מהא דאמרינן בגמ' אותו מקום דחוק הוא, משמע דמבחוץ לאו דוקא אלא שהכניסה מעט, כמ"ש הרא"ש בפירוש, וכן הוא ברבינו ירוחם הובא ב"ח סי' קצ"ו). והא דבר פדא (דף ס' ע"ב דאמר כל שבעלה בחטאת (כגון שבדקה כשיעור וסת למציאת הדם) טהרותיה טמאות), יש לומר דמיירי בדארגישה, ולא בשעת עסק הטהרות, כמו שצריך לומר לפי דעת התוס' דלא סבירא להו שחזקתו בהרגשה. אלא שצריך עיון אמאי תטמא אפילו בכשיעור וסת, כיון שלא הרגישה אז. וע"כ צריך לומר דמשהעד עומד בצד המשקוף ממש ואינו מחוסר הבאה כלל אפילו משהו (עיין רש"י דף י"ב) היא מרגשת בנגעו בבשרה כסבורה כו', משום שחזקתו בהרגשה כמ"ש הרמב"ם. אבל להתוס' צ"ע. ומ"ש הרמב"ם ריש פ"ט בפרוזדור, הוא משום דחוץ לפרוזדור בכותלי בית הרחם ליכא ודאי טומאה לעולם, מה שאין כן בפרוזדור דאיכא ודאי טומאה מן הלול ולפנים, והיינו משום שחזקתו בהרגשה. וכוונת הרמב"ם להביא ראיה לחזקה זו ממתניתין דנמצא בפרוזדור מן הלול ולפנים, כדמסיים כמו שביארנו. אלא שקשה הדבר לטעות כל כך בקינוח לפתיחת המקור. אבל אם תמצי לומר דסגי בהרגשת בית החיצון אתי שפיר, דיש לומר דעובי כותלי בית הרחם מבחוץ קרינן בהו בבשרה בעובים כמו בחללם מבפנים, דמקרי כותלי בית הרחם בגמרא (ועובי הוא בשר ולא עור כמ"ש בעץ חיים שער כ"ב פ"ב), מה שאין כן ממנו ולחוץ עור הוא ולא קרינן ביה בבשרה. והרמב"ם ורמב"ן, אפשר דלרבותא וקושטא נקטו הרגשת יציאתו מהמקור, דבהכי נמי טמאה אף על פי שהדם בפנים, ולא נתכוונו לדווקא כלל. ולכן כתבו הטור וש"ע סי' ק"צ מבשרה סתם, דמשמע בין מקור לחודיה בין בית החיצון לחודיה וצ"ע.
והנה מאי דפשיטא ליה למהרא"י דבבדיקה הוה ספיקא דאורייתא לכולא עלמא, לבד שיש לומר שהוציא כן מלשון ספר התרומה וסיעתו דלעיל, ראה זה מצאתי שאי אפשר כלל לומר שהוא איסור דרבנן משום טומאת כתמים לחוד, דאם כן בדקה בדבר שאינו מקבל טומאה טהורה כמו בדקה קרקע עולם כו', וזה אינו, דהא עיקר הבדיקה היא בצמר גפן שאינו מקבל טומאה, כדאיתא בגמ' (דף י"ז) וכדלקמן סי' קצ"ו. וגם צמר סתם אינו מקבל אפילו טומאת נגעים עד שיהא טווי. וגם בגד פשתן דלקמן שם, הם שחקי דכיתנא דמעלי לבדיקה כדאיתא בגמ' שם, וגם הם אינן מקבלים טומאה אלא אם כן יש בהם ג' על ג'. אלא ודאי דליכא למאן דאמר דהוא מדרבנן. ואין לטעות בלשון הט"ז סי' ק"צ (ס"ק כ"ג דאין כאן ספק דאורייתא כיון שלא הרגישה בדם מן המקור), דיגיד עליו ריעו בס"ק כ"ט ומ"א מבואר להיפך (ז"ל בס"ק מ"א בעד הבדוק כו' דהוה כראיה לכל דבר, ובס"ק כ"ט כל שלא הרגישה כו' ולא ראתה על העד כו' משמע דראיית העד דמי להרגשה), ובס"ק כ"ג נתכוין למ"ש הב"י (דכיון שלא הרגישה רגלים לדבר שלא בא מגופה ולפיכך תולין במה שאפשר כו'), וקיצר בהעתקה ע"ש. ומהר"מ בהגהות מיימוניות שמיחה באשה שהיתה בודקת כו' (כיון דמדאורייתא בעינן שתרגיש כו'), אתי שפיר דווקא לפ"ד הרמב"ם, משום דממה נפשך, אי בתר חששא אזלת דילמא חזאי בלא הרגשה, הרי אינה טמאה אלא מדרבנן והם אמרו והם אמרו, ואי בתר חזקה אזלת שחזקת הדם בהרגשה, אם כן הרי רגלים לדבר דלא חזאי מדלא ארגישה ממש כמ"ש הב"י סי' ק"צ (ותדע מדלא מקרי רואה מחמת תשמיש בלאחר זמן, עיין מ"ש סי' קפ"ז). דגדולה חזקה זו שחזקת הדם בהרגשה שהרי שורפין עליה תרומה וקדשים, והיא משמשת קולא וחומרא, חומרא לשרוף קדשים מכאן ולהבא שהרי דם לפניך וחזקתו שבא בהרגשה וכסבורה כו', וקולא להך לישנא דאשה מרגשת לענין למפרע, כשלא היה דם לפניך לא חיישינן שמא היה בבית החיצון, ולכולא עלמא היכא דאיכא למיתלי דליכא דם מגופה, דלא פליגי אינך לישנא אלא למפרע ומשום דאיכא למימר ארגישה ולאו אדעתה, כמ"ש התוס' ריש פ"ח, מה שאין כן בזמן מועט דתשמיש. (ובזה נסתלקה קושית התוס' ד"ה מרגשת מעל רש"י דסבירא ליה כסבורה הרגשת עד הוא, דאם כן אתמול כי שימשה נמי כסבורה הרגשת שמש ואמאי דיה שעתה לשמאי), דרש"י כהרמב"ם סבירא ליה, וכשהדם לפניך אמרינן חזקה לחומרא, וכשלא היה לפניך אמרינן לקולא, ולא אמרינן כסבורה כו' אלא כשהדם לפניך ואי אפשר לתלותו בדבר אחר כדעת הב"י (ועיין במ"ש סימן קפ"ז טעמו ונימוקו):


###### Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Yoreh Deah 183:3
[Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Yoreh Deah 183:3](https://torahapp.org/share/book/Kuntres%20Acharon%20on%20Shulchan%20Arukh%20HaRav/s/Yoreh%20Deah/r/183:3)

**שממקום דישה כו'.** עיין גמ' (דף מ"ב ע"א וע"ב) דפשטא דברייתא (הנדה כו' והיולדת כולן מטמאין בפנים כבחוץ) משמע בהדיא דנדה דמיא ללידה בטומאתן. וע"ש בתוס' ד"ה שהוציא (דכתב לחד שנויא שיש לחלק בין דם נדה לדם לידה). ועיין רמב"ם הל' טומאת מת (פרק כ"ה ה"ח[)] כיון שנפתח הרחם כו', ושם (בהל' י"[ב]) משיצא לפרוזדור כו', מבואר שכך היה גרסתו בגמרא שמא יצא (הולד) לפרוזדור (שמטמאה משום לידה בפנים בפרוזדור), (ולא כגי' שלפנינו חוץ לפרוזדור). ומתורצים ב' קושיות התוספות (ד"ה שהוציא, לפי גירסתנו, הא' דהא תנן דם הנמצא בפרוזדור טמא, והב' דאמרינן (בב"ק) [בבהמה המקשה] דאשמועינן גבי אשה דאית לה פרוזדור, ומאי אהני הפרוזדור כיון שיצא חוצה לו). ומשום הכי נמי כתב בפ"ה מהל' איסורי ביאה דהאבר מגיע לפנים מן הלול, דלכאורה למאי נפקא מינה ומנא ליה. אלא ודאי דנתכוין למ"ש. ומה שכתב ועד היכן כו' עד מקום דישה כו', הוא עד ולא עד בכלל (וקא נקט מבפנים לבחוץ), דלא כתוספות יו"ט שלא העתיק לשון הרמב"ם ככתבו וכלשונו והשיאו לדרך אחרת.
ומה שכתב בפירוש המשנה אם יצא דם מן המקום כו', לא שיצא (ממנו) למטה קאמר, אלא שיצא על העד שבודקת באותו מקום שהרגישה בו בדם. ונפקא מינה לטומאות למפרע משעה שהרגישה. אי נמי דלא אמרינן הרגשת עד הוא אלא היכא דלא ארגשה כלל בדם, ומשום שחזקת הדם שבא בהרגשה, אבל היכא דארגישה בדם ממש אלא שהוא בפנים עדיין, והוציאתו בבדיקת העד, לא אמרינן הכי, דמהיכי תיתי להוציאה מחזקתה, ואם כן היא טהורה מדאורייתא, וגם מדרבנן אם העד הוא דבר שאינו מקבל טומאה. אי נמי כגון אם הוציאה העד בענין שלא נגע הדם בבשרה דטהורה היא, דומיא דרואה בשפופרת, לפי דעת הרמב"ם דטעמא דקרא משום הפסק בין דם לבשר שאינו נוגע בבשרה ולאו אורחא בכהאי גוונא כדלקמן (סי' קפ"ח). ואף אם תימצי לומר דהפסקה ממש בעינן, ולא סגי בהפסק אויר, משכחת לה נמי בעד בכהאי גוונא שירד הדם תוך המוך, ונמצאו צדדי המוך מפסיקין בין דם לבשר בית החיצון דומיא דשפופרת, אלא שנטמאה בצאתו מהמקור עד אותו מקום שבדקה בו. ובשפופרת מיירי שהכניסתו בכל הפרוזדור עד למעלה ממקום דישה סמוך למקור, לפי דעת הרמב"ם, כדלקמן (סי' קפ"ח):