## Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Yoreh Deah

###### Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Yoreh Deah 187:1
[Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Yoreh Deah 187:1](https://torahapp.org/share/book/Kuntres%20Acharon%20on%20Shulchan%20Arukh%20HaRav/s/Yoreh%20Deah/r/187:1)

**וגם טהורה כו'.** כן כתבו רש"י והר"ן דהדם טהור. ורמב"ן ומרדכי כתבו דהיא טהורה. וכן הוא בהגהות מיימוניות אם תמצא טהורה עיין שם. ובספר התרומה בסימנים כפל לשונו טהורה ומותרת כו' טמאה ואסורה כו'. וכן הרמב"ם כפל לשונו טהורה ומותרת כו'. וכ"מ בהדיא ברשב"א ורא"ש במחלקותם על הראב"ד, במ"ש דהאידנא אף במן הצדדין צריכה לישב ז' נקיים, מכלל דלדידהו סבירא להו דאינה צריכה ז' נקיים. דאף אם תימצי לומר דסבירא ליה להראב"ד דכיון שצריכה לישב ז' נקיים יש לאוסרה על בעלה, דאין לחלק ביניהם כמ"ש בכרתי ופלתי לדעת רמ"א, אם כן ממילא לדידהו אינה צריכה ז' נקיים (ומ"ש בכרתי ופלתי ס"ק [ז] דאלף שפופרת כו', דבריו צריכים עיון גדול, מלבד שסותרים זה את זה, שבס"ק ה' העלה שאין לחלק בין לבעלה בין לטהרה לגמרי). וכ"מ עוד בהדיא בתורת הבית הארוך (סוף שער ד'), הובא ב"י, במ"ש גבי רואה מחמת מכה דאינה צריכה שפופרת מדתניא פרק תינוקת כו'. וכ"מ עוד בתשובת הר"ן סי' מ"ט.
עיין שם שהתיר אף ברואה אחר כך. ופשוט הוא, דמאי שנא דם שתראה מדם שראתה. ומה שכתב הראב"ד, הובא ב"י (עכשיו שאין אנו בקיאין בין בראשו לצדדין כו' גם רפואה כו' מיהו אין מוציאין אותה מבעלה אחר בדיקה זו ורפואה זו) עד שתבעל ותחזור לקלקולה, לא קאי אלא ארפואה זו. ואם תימצי לומר דקאי נמי אבדיקה זו, יש לומר משום דסבירא ליה דאף מן הצדדים טמאה בזמן הזה, כמ"ש הרא"ש והרשב"א והר"ן בשמו, הילכך אין להקל שלא להוציאה מבעלה אחר הבדיקה אלא משום שיש לומר גם כן שנתרפאת לגמרי ולא תראה עוד, הואיל ולא נמצא עכשיו על המוך כלום, ומה שנמצא על הצדדים מקרה הוא כיון שלא הוחזק בג' פעמים, ואין לאוסרה בשביל כך אף שגזרו על דם הצדדים. אבל אין לומר דהראב"ד מיירי בבדיקה שלא נמצא כלום לא על המוך ולא על הצדדין, וסבירא ליה כריצב"א דאמרינן נתרפאה, וסבירא ליה כהרמב"ן דאפילו בפעם אחת שחזרה וראתה בידוע שלא עלתה לה רפואה כדלקמן סעיף ט'. דהא הראב"ד כתב אחר בדיקה זו, והתם על כרחך לא מיירי בכהאי גוונא, מדכתב שאין אנו בקיאין בין בראשו לצדדין מכלל שנמצא על הצדדין. ועוד דבלא נמצא כלל על כרחך סמכינן אבקיאתנו, שהרי בדיקת הזבה להפסיק טהרה וז' נקיים בדיקה אחת ודאי הוא מדאורייתא וסמכינן עלה, כל שכן בזו שאינו אלא משום וסתות דרבנן.
והנה מדהחליט הראב"ד שלא לבדוק בשפופרת בזמן הזה, מכלל דסבירא ליה דלא מהניא בדיקה אלא כשנמצא על הצדדים ולא כשלא נמצא כלום. אבל מהרשב"א ורא"ש ור"ן דלא השיגו עליו בזה, אין ראיה דסבירא להו הכי, דיש לומר דעדיפא מינה וקושטא דמלתא קאמרי, דאפילו נמצא דם בצדדין טהורה. ומשום הכי הביא רמ"א בדרכי משה והש"ך דעת ריצב"א להלכה, ולא חששו להראב"ד, הואיל ונדחו דבריו. וכן משמע בהדיא ברמב"ם סוף פ"ד, עיין שם שכתב (גבי רואה מחמת תשמיש ג' פעמים לג' אנשים אסורה) עד שתבריא כו' (כיצד בודקין לידע) אם נתרפאה כו' (מביאין שפופרת כו'), ור"ל דכשלא נמצא דם כלל בידוע שנתרפאה, וכשלא נמצא על המוך כלום אלא על צדדי השפופרת בידוע שהוא מן הצדדים. ומשום הכי (בסיפא כשלא נמצא על המוך כתב בידוע שהדם שהיא רואה מדוחק הצדדים כו') לא כתב הדם שהיא רואה מחמת תשמיש כמ"ש בתחלה (ברישא), אלא שהדם שהיא רואה סתם, וקאי בין אשעת תשמיש בין על זה שנמצא בצדדי השפופרת. ולא הוצרך לפרט דבלא נמצא כלל טהורה, שסמך על שסתם להיתר בלא נמצא על המוך כלום, דמשמע אפילו נמצא על הצדדים, וכל שכן בשלא נמצא כלל דאמרינן דנתרפאה, כמובן מתחלת דבריו. וכבר נודע דרכו ששנה דרך קצרה וסמך על המבין. וכיון דהרמב"ם סבירא ליה כהריצב"א הוה ליה הראב"ד יחיד לגבייהו, ומשום הכי לא חששו לו רמ"א וש"ך. ואף שהרמב"ן סבירא ליה נמי כהראב"ד, הרי לא פירש הטעם מפני שאין אנו בקיאין כו', ואפשר דסבירא ליה כמו שכתבו הרשב"א והרא"ש והר"ן בשם הראב"ד דאף דם הצדדים טמא האידנא.
אבל בב"י לא הביא דברי הריצב"א, וגם לא הבין כך דעת הרמב"ם, עיין שם ובכסף משנה, דמשמעות לשונו שם הוא אף שלא נמצא דם כלל (בידוע שהוא מן הצדדים), ובפרט ממה שהקשה מאצבעות וכחות (למה תלינן בשלא נמצא על ראש המוך נימא אין כל האצבעות וכחות שוות), דבנמצא על צדדי השפופרת לא קשה מידי, ואין צריך לדחוק כל כך (כמ"ש הב"י וטעמא דרוב נשים אינן רואות מחמת תשמיש), דיש לומר בפשיטות דכיון דחזינן דאתא דם מצדדין מהיכי תיתי ליחוש שמא בא גם מהמקור הוה ליה ספק וודאי כו', כמ"ש בתשובת מהרי"ו סי' כ"ה, ועוד דאשה בחזקת טהורה כו' והכא דם הצדדים לפניך, אלא שבאת לחוש לאצבעות וכחות לומר שמא תראה מהמקור, ואין להוציא אשה מחזקתה בשביל חששא, כמ"ש הרשב"א גבי מכה דמספק אל תאסרנה לעולם. ומ"ש בב"י (כיון שהיא למודה לראות על ידי תשמיש) גם כן תראה (על ידי המכחול) כו', היינו אם הדם מן המקור. ואף אם תמצי לומר שדעת הב"י אינו כן, הרי הב"ח כתב כן בהדיא. ואף דיש לומר דלטעמיה אזיל דסבירא ליה דכחות ואצבעות לא שייך במקור, הרי באמונת שמואל סימן כ"ג השיג עליו בזה, ואפילו הכי כתב בסימן א' דעל ידי תשמיש היתר נתברר שהדם מהצדדים (אלא ודאי דאפילו הכי טפי איכא למתלי בצדדים מבפנים). וכן כתב הט"ז (ס"ק ט"ו) . וכן דעת הגהות שערי דורא. דאף שפתח דבריו לצרף דעת ר"ח, ור"ח לא התיר בלא שבעה נקיים, מכל מקום סיים דבריו לסמוך ע"ד הרשב"א, והרשב"א מיירי בלא שבעה נקיים. וסיים שם דאף המרדכי מודה להרשב"א בכהאי גוונא, דתלינן במכה כמו בבתולים עד שתחייה המכה, והיינו בלא נקיים. ומדכתב וכל שכן הכא, מכלל שגם מ"ש בסמוך לפני זה כשבא דם לאחר מכאן בא מן הצדדים כו' הוא לטהרה אף בלא נקיים, כמ"ש בתשובות אמונת שמואל שם לדעת הגהות שערי דורא ע"ש. ובפרט לפי דעת רמ"א שאין לחלק בין להתירה לבעלה בין לטהרה לגמרי, כמ"ש בכרתי ופלתי סק"ה. ומלשון תלייה (שבהגהות שערי דורא) אין ראיה, דהכי נמי תניא תולה במכתה, ואפ"ה אינה צריכה ז' נקיים. וצירוף דעת ר"ח הוא כדי להורות בפשיטות שאין צריך לשאול לרבותיו כלל ע"ש. אלא שרמ"א בדרכי משה השמיט מ"ש בהגהות שערי דורא בלא תלייה אחרת כו' כשבא דם לאחר מכאן בא מן הצדדין כו', כי לא רצה לסמוך ע"ז למעשה רק בצירוף דעת הרשב"א עם דעת ר"ח, כמו שהעתיק בדרכי משה שאלולי דעת ר"ח לא הייתי מיקל כו', ואם כן אין להקל בלא ז' נקיים אף בלידה, וכל שכן בלא לידה, וכדעת ריצב"א שהביא בדרכי משה דתלינן שנתרפאה ולא שבא מן הצדדין. וסתימת לשון הגמרא ופוסקים שלא פירשו ואם לאו בידוע שמן הצדדים, דמיירי דוקא שנמצא בצדדין, מסייע להו להגהות שערי דורא והב"ח והט"ז והאמונת שמואל. והלכך אף שחזרה וראתה אחר כך טהורה כמבואר בהגהות שערי דורא.
ומיהו היינו דוקא כשאין לחוש לקביעת וסת מורכב, אבל כשיש לחוש לקביעת וסת מורכב מתשמיש והפלגה או חדש חיישינן ליה, ולא אמרינן דמן הצדדים הוא אף ששמשה ולא ראתה אחר כך, דהוה ליה כבדיקת שפופרת ועדיפא מינה, כמו שכתב רמ"א בסי' זה *, מכל מקום גם שפופרת לא מהניא היכא דאיכא למיחש לוסת כמבואר בט"ז שם, וטעמו ונימוקו עמו, דבכהאי גוונא אין הוכחה דמן הצדדים הוא מדלא ראתה עכשיו בשעת תשמיש או בבדיקת השפופרת, דאימא משום דלא הגיע שעת וסתה הוא. וכן כתב באמונת שמואל סי' א'. והלכך צריכה נמי לישב ז' נקיים אפילו בפעם אחת שראתה מחמת תשמיש משום חשש וסת החדש. אלא דאם לא ספרה ז' נקיים עד שהגיע יום זה בחדש שלאחריו ולא ראתה, דשוב אינה חוששת לו אף על פי שלא שמשה כדלקמן בש"ע, שוב אינה צריכה ז' נקיים לפי שיטה זו, אחר בדיקת שפופרת שלא נמצא עליה כלום או ששמשה ולא ראתה.
[* הג"ה: והוא הדין אחר בדיקת שפופרת שלא נמצא עליה כלום. והא דלא פירשו בגמרא ופוסקים לחוש לוסת אחר הבדיקה, משום דמיירי גם בשנמצא בצדדים.]
ואין לומר דהב"י וב"ח וט"ז לא סבירא להו כמ"ש האמונת שמואל סי' א', לטהר כל הראיות שרואה אחר בדיקת שפופרת שלא נמצא עליה כלום. וטעמא משום דאיכא למיחש שמא פירסה נדה תחתיו, ולא מחמת תשמיש הוא כלל דנימא שהוא מן הצדדים, אלא שנתקלקל וסתה ואירע לה נדתה בשעת תשמיש. ואף שראתה כן ג' פעמים אין זו חזקה שראתה מחמת תשמיש, דהא קיימא לן וסתות דרבנן, והיינו להחמיר ולא להקל (ואף לפי מ"ש התוס' ריש פ"ט (דף נ"ט ע"ב) ד"ה דילמא כו' מדלא חזאי (קודם עשיית צרכיה או אחר כך אם כן הדם לאו ממילא אתי אלא על ידי מי רגלים) כו', ואם כן אף ברואה מחמת תשמיש יש לומר כן. והא דלא נאסרה בפעם אחת משום דאמרינן מקרה הוא ולא תראה עוד. מכל מקום ביאת היתר או בדיקת שפופרת אינה מועלת אלא משום חזקת וסתות, דאם לא כן איכא למימר מקרה הוא שאירע לה לראות מחמת תשמיש כמה פעמים, ולעולם הוא מן המקור אלא שבביאה זו לא אירע לה). דזה אינו, דאם כן בראיות הראשונות שראתה מחמת תשמיש נמי נימא דלמא לאו מחמת תשמיש הוא אלא שאירע לה ראיית נדה בשעת תשמיש, ואמאי אמרינן בידוע שהוא מן הצדדים. ואין לומר משום דממה נפשך מותרת לבעלה, דמכל מקום אמאי טהורה היא, כמ"ש רש"י ורמב"ם ושאר פוסקים כדלעיל. ואין לומר דהיינו בנמצא על צדדי השפופרת, חדא דהב"י לא סבירא ליה הכי, דאם כן קושייתו מאצבעות וכחות ותירוצו אינו כלום, וגם דלא כהלכתא, כיון שהעיקר תלוי משום שנמצא על צדדי השפופרת ולא משום דרוב נשים כו'. ועוד דאף שנמצא על צדדי השפופרת דילמא השתא הוא דחזאי מחמת השפופרת, אבל בשעת תשמיש אירע לה ראיות נדתה ולא מחמת תשמיש כלל, דהא קיימא לן וסתות דרבנן.
אלא ודאי צריך לומר, כמו שיתבאר לקמן, דרואה מחמת תשמיש ספק שקול הוא אם בא מן המקור או מן הצדדים, ולא דמי לשאר דם הנמצא בפרוזדור שחזקתו מן המקור. והא דלא מוקמינן לה אחזקת טהרה, יש לומר כמ"ש התוספות גבי מן הלול ולחוץ ספיקו טמא, משום דעל ידי צירוף החזקה עם קורבא דמוכח ומיעוטא דלא שכיחא הוה ליה פלגא ופלגא, והכי נמי אף מן הלול ולפנים, או בכותלי בית הרחם למטה לרש"י וסייעתו, על ידי צירוף חזקה ה"ל פלגא ופלגא, משום דאיכא למיתלי בדוחק האבר בצדדים כמ"ש הרמב"ם ורמב"ן, ומהני כמו קורבא דמוכח. דכולה סוגיא (דף י"ז) מוכחא דכל היכא דאיכא למתלי לקולא נגד הרוב תלינן בצירוף החזקה למהוי פלגא ופלגא, דמשום הכי אמרינן דילמא שחתה ודילמא נזדקרה, אלא דבמסקנא לא חיישינן להכי משום דלא שכיחא עיין שם בתוס', אבל למתלי בדוחק האבר בצדדים מילתא דשכיחא ומסתבר טפי מלתלות במקום שאינו דוחק בה *. ואף שיש לומר שלא ראתה מחמת תשמיש כלל, מכל מקום כיון שראתה בשעת תשמיש איכא סברא מעליא למתלי בתשמיש. דאף רש"י ריש פ"ט (דלא סבירא ליה מ"ש התוס' מדלא חזאי כו'), יש לומר דמודה להתוספות שם בכהאי גוונא דהוה ספק שקול (והתם מיירי לטהרה לגמרי, ואף גם זאת לר' מאיר ולא לרבי יוסי, כמ"ש בסימן קצ"א בשם הרשב"א), ולא גרע מקורבא דמהני בצירוף חזקה למהוי ספק שקול. ואם כן כשיש עוד רגלים לדבר שלא בא מן המקור, מדלא נמצא על המוך כמ"ש הב"י, שוב אינו ספק שקול, או דהוה ספק שקול בלא צירוף החזקה ומוקמינן לה אחזקתה. ועיין ש"ך בכללי ספק ספיקא דין ל"ג, ובסי' נ"ג ס"ק י"ד, דספק שאינו שקול לא מהני אפילו בספק ספיקא, דלא כמשאת בנימין סי' ס"ט (עיין מג"א בא"ח סי' תס"ז). ועיין ש"ך בכללי ספק ספיקא דין ל"ה, דספק ספיקא דרואה מחמת תשמיש צריך להיות ספק ספיקא גמור כשאר ספק ספיקא, ולא מקילינן בה משום וסתות דרבנן. אם כן מבואר להדיא דספק הצדדין הוא ספק שקול [ב]רואה מחמת תשמיש.
[* הג"ה: ועוד דרוב נשים אינן רואות מחמת תשמיש כמ"ש הב"י. אלא שאינו מובן דהא רוב נשים אינן רואות כלל אף מהצדדין, אם כן חזינן דממיעוטא היא. וצריך לומר כמ"ש הרא"ש דמן הצדדים הוא ממכה, ולא שייך רובא ומיעוטא אלא בדבר שהוא טבע בעלי חיים ולא במקריים המתיילדים, כי היכא דלא אמרינן רוב בהמות עולין עליהן זכרים (בבכורות דף כ'). אלא דעל כרחך רמ"א לא סבירא ליה הכי מדחשיב הצדדים ומכה שבמקור לב' ספיקות. ועיין ר"ן שכתב גם כן דאין דרכה של אשה כו', אלא דהיינו לומר שלא תראה עוד, אבל לומר שראתה מן הצדדים אין הכי נמי חדוש הוא שחידש הב"י.]
והא דתנן נמצא על שלו כו' על שלה כו'. בלאו הכי נמי קשה לדעת הרמב"ם, דסבירא ליה דכל הפרוזדור חוץ מן הלול ספק טומאה הוא, וכל שכן בקינוח מבחוץ. אלא ודאי דמתניתין מיירי דארגשה ממש, כדאוקימנא ריש פ"ח, ואף למסקנא קיימי הני אוקימתא, כמבואר ממה שכתב הרמב"ם פ"ה ה' י"ז. והוי מצי למימר ולטעמיך כמ"ש התוס' בכמה מקומות. ולא אמרינן אימא הרגשת שמש הוא אלא בלאחר זמן, דמסייעה חזקה שלא לטמאותה למפרע, דליכא רובא דעדיף מחזקה כנגדה, אבל לטהרה לגמרי לא אמרינן הרגשת שמש הוא לקולא כיון דליכא חזקה דמסייעא, דהא רובא עדיף מחזקה, ורוב דמים מן המקור. ולא אמרינן דהוא ספק שקול אלא בדלא ארגישה ממש, דאף שחזקתו בהרגשה לפי דעת הרמב"ם, להכי מהניא חזקה ומיעוטא למהוי פלגא ופלגא, אבל בדארגישה ממש לא אמרינן אימא הרגשת שמש הוא, אלא בדאיכא חזקה לחודה בלא רובא כנגדה. ומה שסתם הרמב"ם בסוף פ"ה מהל' שגגות (נמצא על שלה כו' וחייבים קרבן כו') ולא פירש דהרגישה, משום שסמך על מ"ש בהדיא ריש פ"ט מהלכות איסורי ביאה אין האשה (טמאה כו' עד שתרגיש) כו', ומ"ש שם הרי זה בחזקת שבא בהרגשה כו', היינו ודאי טומאה מן הלול ולפנים וספק מן הלול ולחוץ, כדמסיים כמו שביארנו, ור"ל בפ"ה שמבואר כן בהדיא (נמצא בפרוזדור כו'), ואם כן ממילא משמע דמ"ש בסוף פ"ה מהל' שגגות דחייבין חטאת בנמצא על שלה על כל פנים היינו כשהרגישה, ואף בנמצא על שלו, יש ספק שמא הוא מן הלול ולחוץ. והשתא אתי שפיר מ"ש רש"י (דף י"ח) (דללישנא דבתר חששא כו' אפילו בקרקע פרוזדור איכא לספוקי), ולא קשה מידי מ"ש התוס' (שם) ד"ה כאן כו' (מנמצא על שלו כו') ע"ש. והתוס' סבירא להו דאף דאוקמינן בדארגישה אפשר שהוא מן הצדדים. ורש"י ורמב"ם לא סבירא להו הכי כמ"ש לעיל סי' קפ"ג:


###### Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Yoreh Deah 187:2
[Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Yoreh Deah 187:2](https://torahapp.org/share/book/Kuntres%20Acharon%20on%20Shulchan%20Arukh%20HaRav/s/Yoreh%20Deah/r/187:2)

**ותעקרנו ג' פעמים בבדיקת שפופרת כו'.** עיין ש"ך ס"ק ל"ג בשם האפי רברבי. ועיין מנחת יעקב ס"ק ל"ד ב' טעמים דלא דמי לשאר וסתות. וטעם הא' הוא עיקר, כדי שלא לאוסרה על בעלה. ומשום הכי בוסת המורכב בעי' עקירה ג' פעמים, כמ"ש במנחת יעקב ס"ק ל"ח:


###### Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Yoreh Deah 187:3
[Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Yoreh Deah 187:3](https://torahapp.org/share/book/Kuntres%20Acharon%20on%20Shulchan%20Arukh%20HaRav/s/Yoreh%20Deah/r/187:3)

**דהוא כמעיין כו'.** משמע מלשון הלבוש דאיכא ספיקא אם הכאב בצדדים או במקור, וכן הוא בתשובת אמונת שמואל סי' כ"ג בהדיא. והשתא אתי שפיר דלא קשה מידי על הט"ז מתשובת ריצב"א זו. עיין במה שיתבאר לקמן:


###### Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Yoreh Deah 187:4
[Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Yoreh Deah 187:4](https://torahapp.org/share/book/Kuntres%20Acharon%20on%20Shulchan%20Arukh%20HaRav/s/Yoreh%20Deah/r/187:4)

**לפי דעת הש"ך הבדיקה כו' בידוע שדם כו' בידוע שמכתה כו'.** דאי אפשר לפרש כמ"ש בכרתי ופלתי לשיטת רמ"א, ובתשובת חכם צבי לשיטת הש"ך, דבנמצא על המוך טהורה, דהא על כרחך בדיקת שפופרת דהכא היא ממש כבדיקה דרואה מחמת תשמיש, כמבואר בהדיא מסיום לשון הרשב"א בתורת הבית הארוך (שלא הובא בב"י) שכתב כדרך שאמרו ברואה מחמת תשמיש כו' כיצד בודקת כו' אלמא אף בלא בדיקה כו' דאף (כשיש לה מכה אי אפשר לה לדעת כו') אלא (בבדיקה) אלמא כו' עיין שם. ורמ"א אתי שפיר בפשיטות, דבודקת בשעה שאינה שופעת, ומכנסת השפופרת תוך המקור ממש כשהמכה במקור, כדתניא בברייתא, דהיינו כשהמכה היא בדופני המקור מבפנים ודם הנדה שופע לאמצע חללו, וכשלא נמצא על המוך כלום אלא על צדדי השפופרת בידוע שהוא מדם המכה שבצדדי המקור בדופניו מבפנים, וחזינן שמכתה מוציאה דם. וכן הוא גם כן להש"ך, אלא שצריך לדחוק ולומר שבשעה ששופעת ומכנסת השפופרת תחלה בלא המכחול, כמ"ש המנחת יעקב לפי דעת הרמב"ם שהשפופרת חלולה ופתוחה מב' ראשיה, היא סותמת כל השפופרת במוך שלא ירד הדם לתוכה כשמכניסתה עד תוך המקור ואחר שהכניסתה עד תוך המקור מוציאה הסתימה כמ"ש החכם צבי, ואחר כך מכנסת המכחול במוך שבראשו, ואם לא נמצא כלום על המוך בידוע שהדם ששופעת הוא ממכה שבדופני המקור מבפנים, והוא שותת ויורד על צדדי השפופרת הנוגעים בדופני המקור ומפסיקין בין הדם למוך שעל המכחול שבתוך השפופרת.
וכל זה להס"ד שברשב"א. אבל באמת קשה הדבר להכניס השפופרת אפילו עד המקום שהשמש דש, כמ"ש הש"ך בשם המשאת בנימין, כל שכן להכניסה למקור ממש. וכל שאינה מכניסה תוך המקור ממש אי אפשר לידע כלל אם הוא מהמקור או אם מהמכה שבמקור. ולכן כתב בנקודות הכסף וגם בדיקת שפופרת לא שייך כאן כו' ע"ש. ומכל מקום נפקא מינה לדידן בבדיקות אלו דלרמ"א וש"ך, כשהמכה בצדדים של בית החיצון, ואז אין צריך לסתום השפופרת במוך להש"ך, כמו שאין צריך ברואה מחמת תשמיש, מדלא הזכירה כן הגמרא ופוסקים, מכלל שהשפופרת מגינה. והיינו טעמא נמי דבתולה השופעת (בתוס' דף ס"ה ע"ב). ומהני בדיקה זו דלהש"ך, שהיא בשעה ששופעת לטהרה אף בשעת וסתה, כיון דבכהאי גוונא מקרי מרגשת ממש שהדם יוצא עתה מן המכה לפי דעת הש"ך ברשב"א. אבל לפי דעת רמ"א זה אינו, כדלקמן:


###### Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Yoreh Deah 187:5
[Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Yoreh Deah 187:5](https://torahapp.org/share/book/Kuntres%20Acharon%20on%20Shulchan%20Arukh%20HaRav/s/Yoreh%20Deah/r/187:5)

**דדוחק לומר כו'.** וגם מלשון הרשב"א דכתב כדרך שאמרו ברואה מחמת תשמיש, עיין שם, משמע דבבדיקה אחת משתריא לעולם כמו ברואה מחמת תשמיש. ועוד שגם ברואה מחמת מכה (מחמת תשמיש) סלקא דעתיה למימר הכי, עד שהוכרח הרשב"א להביא ראיה דאינה צריכה בדיקה, והוה ליה להקשות עדיפא מיניה, דאדרבה לא סגי בבדיקה אחת להתירה לעולם למאי דסלקא דעתיה. ואף גם זאת הפעם אינה מועלת כי אם בשופעת מתחלת ראותה בשעת תשמיש עד אחר בדיקת השפופרת בלי הפסק כלל, וזה אינו במשמע כלל בלשון הברייתא.
(וגם בשופעת איכא לספוקי, בין ברואה מחמת תשמיש בין שלא מחמת תשמיש, דילמא תחלת ראייתה מן המקור וסופה מן המכה. דלא אמרינן בגמרא בשופעת מתוך ז' כו' אלא משום דהתם קא משמע לן ללוי הכי דנסתם הטמא ואחר כך נפתח הטהור, כדאיתא התם בהדיא, אבל בעלמא אפשר לדם טמא לצאת עם דם טהור כאחת, כמבואר בגמרא למאן דאמר וסתות דאורייתא, דחיישינן לדם נדה אף בשופעת ומרגשת ממש שדם זה ממכתה (ואף שי"ל לסלקא דעתיה דהרשב"א לפי דעת הש"ך), אם כן למאן דאמר וסתות דרבנן נמי, נהי דלא חיישינן להכי, על כרחך משום דמוקמינן אשה אחקתה, ולאו משום דאי אפשר לדם נדה לצאת עם דם המכה כאחת. וגם אין לומר משום דמרגשת מתחלת ראיה עד סופה שהדם שותת מן המכה, וכיון שדם המכה ודאי מתחלה ועד סוף ודם המקור ספק אין ספק כו', דהא בבדיקת שפופרת ליכא למימר הכי, דאינה יודעת אלא בשעת הכנסת השפופרת, אבל מקמי הכי אימא מדם המקור הוי. בפרט לפי מה שכתב החכם צבי, אפילו בשעת הכנסת השפופרת לא ידוע דפסק דם המקור. אלא על כרחך צריך לומר כיון דאיכא דם המכה ודאי תו לא חיישינן לדם המקור, אפילו מקמי הכי, משום דהעמד אשה אחזקתה ומספק אל תאסרנה לעולם, ואם כן מה לי שידוע שמכתה מוציאה דם בעת זו מה לי שידוע שמוציאה פעמים רבות לעתים אחרים שלא בעת זו, כיון שגם בעת זו אין הוכחה ברורה מסוף ראיה לתחלת ראיה לטהרה בודאי בלי שום ספק שלא נצטרך להעמידה על חזקתה. ומאחר שכן הוא לסלקא דעתיה דרשב"א, מכלל דלמסקנא לא בעינן כלל שתדע אם מכתה מוציאה דם ודו"ק).
(ועיין רש"י דף ס"ה ע"ב ד"ה מתוך ד' לילות (שם ת"ר וכולן שהיו שופעות ובאות מתוך ד' לילות לאחר ד' לילות כו' צריכות לבדוק כו'), (ופירש"י) שאין סומכות (לומר הואיל ושופעות דם מדם בתולים הוא כו'). וכן הוא בתוס' שם ד"ה וכולן כו' לא סמכינן (למימר הואיל ושופעת דם בתולים) כו' מבואר כן בהדיא, דאפילו בשופעת מספקינן דילמא תחלת ראיה מדם בתולים שהוא מן הצדדים וסופה מן המקור. ומה שהקילו בשלא נשתנו מראה דמים שלה אין ראיה, דשאני התם דשיעורין דלילה אחת וד' לילות לא כתיבי באורייתא אלא מדרבנן שעשו סייג לתורה, ומדאורייתא עד שתחיה המכה תלינן בבתולים כמו בשאר מכה, אלא דרבנן החמירו לפי שהוא איסור שעה כמ"ש הרשב"א ור"ן, עיין ב"י סי' קצ"ג, ובשופעת ולא נשתנו מראה דמים לא החמירו, כמו שלא החמירו בתוך הזמן, דכיון ששופעת מתוך הזמן לאחריו ולא נשתנו מראה דמים מוכח קצת שהכל ממקום אחד, כמ"ש המשאת בנימין סימן מ"ז, אבל אינה הוכחה ברורה, משום הכי בעיא בדיקה, אף על גב דתוך הזמן לא בעיא בדיקה לבעלה לתירוץ קמא דתוספות, וכל שכן דאינה הוכחה ברורה לסמוך עלה בדאורייתא. וכל שכן לתירוצא בתרא דתוספות, וכן הוא בתוספתא, שצריכה בדיקה בשפופרת, ואינה טהורה אלא אם כן לא נמצא על המוך כלום אלא על צדדי השפופרת, וכל שלא בדקה אף על פי שלא נשתנו מראה דמים טמאה כאילו אינה שופעת מתוך הזמן לאחריו, ולא מהניא כלל מה ששופעת אפילו בדרבנן, דבבדיקה משתריא ודאי אף בשאינה שופעת, כיון שלא נמצא על המוך כלום בידוע שמן הצדדים, ואפילו בנשתנו מראה דמים מהניא בדיקה לפי דעת הכרתי ופלתי. ואף לפי דעת המשאת בנימין שם דלא מהניא אלא בשופעת מתוך הזמן אבל לא ברואה אחר הזמן, כמו דלא מהניא בכל אשה דעלמא, מכל מקום הא גם בכל אשה דלא מהניא על כרחך צריך לומר דחיישינן לתחלת ראיה שהיא מן המקור אף על פי ששופעת ודו"ק).
ומה שכתב החכם צבי דאינו ספק שקול ולא מוקמינן אחזקה, זה אינו לפי דעת הרשב"א דמטהר לגמרי בעד שאינו בדוק אף שאינו מצוי שיעברו בו (בשוק של טבחים) כו', כמ"ש בתורת הבית הארוך. והיינו משום דמוקמינן אחזקתה כמ"ש בתורת הבית הקצר הובא ב"י סי' ק"צ. ואדרבה משם ראיה לטהר על כל פנים בבדיקה, אף שאינה יודעת אם מכתה מוציאה דם, כמו בכתמים, דהא גבי כתמים תניא ספק עברה כו' אינה תולה, ואילו גבי עד שאינו בדוק תולה אפילו בספק עברה ואף שאינו מצוי כו', ואף על פי שהיה בדוק לה מתחלה אלא שנולד הספק בו קודם שבדקה עצמה בו כמ"ש לקמן סי' ק"צ, ומשום הכי מקילינן טפי מבכתמים שבחלוקה הבדוק לה, שנולד הספק אחר שלבשתו אם עברה בו אם לאו. ואם כן כל שכן וקל וחומר שיש לתלות בבדיקה במכה אף על פי שאינה יודעת אם מוציאה דם, דתולין בה אפילו בכתמים שבחלוק הבדוק, אף שנולד הספק אחר שלבשתו, (משא"כ) [מכל שכן] בבדיקה כשיש מכה בגופה. לא מיבעי אם היא בבית החיצון והעד נוגע בה, דפשיטא דמקרי עד שאינו בדוק, דמאי מהני הא דבדקתו מתחלה, כיון שיש לומר שנתלכלך בדם המכה, כמו שתולין בכתמים, אלא אפילו היא בעומק שאינה נוגעת בה, או אפילו היא במקור, מכל מקום כיון שיש ספק בדם הנמצא על העד אם הוא מהמכה אם מהמקור מקרי עד שאינו בדוק, דתולין במכה מקל וחומר מכתמים. ולא מקרי עד הבדוק אלא כשלא נולד הספק עד אחר שבדקה עצמה בו. כמבואר בהדיא בגמרא (דף י"ד ע"ב), דמייתי מהאשה שהיא עושה צרכיה לעד שאינו בדוק, והתם נולד הספק בשעה שהיה הדם בבית החיצון, מכלל דלא דמי לעד הבדוק דאינה תולה בו בספק עברה, דאם כן יש לומר דאפילו ר' מאיר מודה הכא. ואין לומר משום דגבי מי רגלים איכא רובא דרוב דמים מן המקור, מה שאין כן הכא דמספקינן בשוק של טבחים. דזה אינו, כי צריך להבין לפי דעת הרשב"א האיך מדמינן עד שאינו בדוק שהאיסור שכיח טפי מההיתר, ואדרבה ההיתר אינו מצוי כלל, כמ"ש בתורת הבית הארוך שאינו מצוי שיעברו בו כו', למי רגלים שההיתר שכיח טפי, דחזקה עם המים בא, כיון דבשעת (צרכיה אתא דם) כמ"ש בתורת הבית הארוך (דף קפ"א ע"א). אלא ודאי משום דהתם איכא רובא לאיסורא, שרוב דמים מן המקור, ותרתי חזקה להתירא חזקת אשה וחזקה עם המים בא, (התם בעד שאינו בדוק) ליכא רובא לאיסורא, דדמים דעלמא מרובים מדם המקור, רק שאינו מצוי שיעברו בו כו', ומשום הכי לר' יוסי דאלימא ליה חזקת האשה למיזל בתרה נגד רובא, בצירוף חזקה דעם המים בא, אלימא ליה נמי למיזל בתרה אף שהאיסור שכיח טפי ולא בעי ספק שקול, דאי סבירא ליה דלא אזלינן בתר חזקה אלא בספק שקול, מאי אהני לה ב' חזקות, דכיון דרובא דעדיף מחזקה אחת הוה ליה ספק שאינו שקול, ולר' מאיר בעינן ספק שקול הכא והתם לאוקמה אחזקתה. וכל זה כשנולד הספק תחלה, אבל אם נולד ספק אחר בדיקתה את עצמה לכולא עלמא בעינן ספק שקול, כגון לתלות במאכולת אם הוא עגול, אבל ספק עברה אכתי איכא לספוקי שמא לא ניתז עליה. ואם כן במי רגלים שאינו ספק שקול בחזקה אחת לבדה נגד הרוב, ואפילו הכי קיימא לן כר' יוסי, על כרחך צריך לומר דלא דמי לספק שאחר בדיקה אלא לספק שלפני בדיקה. והוא הדין בספק מכה שאינה יודעת אם מוציאה דם לא דמי לספק שלאחר בדיקה, כיון שהוא בשעת בדיקה, ומקרי עד שאינו בדוק הואיל ולא ידענו מה היה לו מיד שהכניסתו בבית החיצון קודם שהוציאתו, אם נתלכלך בדם המכה אם לאו.
דזיל בתר טעמא, טעמא מאי איכא לפלוגי בין נולד הספק קודם בדיקתה את עצמה לנולד אחר כך, משום שכשנולד קודם בדיקה נולד בשעה שהיא בחזקת טהרה וכשנולד אחר כך נולד בשעה שהיא בחזקת טמאה, דכשנמצא דם על העד הרי היא טמאה בודאי למפרע משעת בדיקה, לולי שנולד ספק זה, ואין ספק זה מוציא מידי ודאי טומאה. ואין אומרים העמד אשה על חזקתה בספק זה שאינו ספק שקול לגמרי, כי אף אם עברה שמא לא ניתז עליה, או דספק עברה גופא אינו ספק שקול, דמהיכי תיתי לומר שעברה ולאו אדעתה. ולא דמי לספק מאכולת בעגול שהמאכולת מצויה שאין לך כל מטה כו' כדלקמן סי' ק"צ וקצ"ו. מה שאין כן כשנולד הספק קודם הבדיקה, דכיון שאז היא בחזקת טהרה אי אפשר להוציאה מחזקתה בספק הנולד אז, אפילו שאינו שקול. ולזה נתכוין הרשב"א בתורת הבית הקצר הובא ב"י סי' ק"צ. והלכך כשנולד הספק בשעת בדיקה אינו מוציאה מחזקתה, שלעולם היא בחזקת טהרה עד שתראה הדם על העד שבדקה בו, ואינה טמאה למפרע מדאורייתא אלא בכשיעור וסת שהוא קינוח ולא בדיקה. עיין גמרא (דף ס' ע"ב) ותוס' (שם) לענין עסק טהרות, דבבדיקה עצמה יש יותר משיעור וסת מכניסת העד עד יציאתו. ושיעור וסת משערין מיציאתו למפרע. וקודם שיעור זה מיד מכניסת העד אמרינן שירד עליו דם המכה, אף על פי שאינה יודעת אם מוציאה דם. וכן במי רגלים דמספקינן דל[מ]א הדור למקור ואייתי דם, אם כן הספק הוא אם חזרו למקור אם לאו, ומשעת חזרתם אחר יציאתם מנקב מי רגלים, שהוא למטה סמוך ליציאתם לחוץ כמ"ש מהרי"ו (סי' כ"ה), עד שעת יציאתם לחוץ, יש יותר משיעור וסת, כמו שיש בבדיקה, שהוא הכנסת העד בעומק והוצאתו. וליכא שיעור וסת אלא בקינוח בלבד, אפילו בעוסקת בטהרות, שאפשר לה ליגע ביד א' בטהרות עד שתביא העד למשקוף ממש בידה הב' (עיין רש"י דף י"ב), ואז מסירה ידה מטהרות, ואפילו הכי כתבו התוספות דלא משכחת בדיקה כשיעור וסת, וכן הוא בהדיא בתורת הבית הארוך (דף קע"ט) דלעולם לא משכחת בדיקה כשיעור וסת, עיין שם:


###### Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Yoreh Deah 187:6
[Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Yoreh Deah 187:6](https://torahapp.org/share/book/Kuntres%20Acharon%20on%20Shulchan%20Arukh%20HaRav/s/Yoreh%20Deah/r/187:6)

**ובכהאי גוונא יש לומר כו' ועוד דמיירי כו'.** דאף דספר התרומה מייתי מדתניא כו' נאמנת כו', ובמרדכי מציין על ברייתא זו. יש לומר כמ"ש הב"ח (סוף ס"ז) דארישא קאי בידוע שבא מן המקור כו', ועלה קתני ואם יש לה מכה כו' ונאמנת כו', דליכא ספק ספיקא כיון שיודעת שהמכה גם כן במקור (עיין ב"ח ס"ה). ומייתי מינה הספר התרומה לרואה שלא מחמת תשמיש, דליכא ספק ספיקא אף אם המכה במקור, וכל שכן כשהיא בבית החיצון, דבהכי מיירי בספר התרומה שכתב ואשה שיש לה מכה באותו מקום כו' אם בודקת את עצמה באותו מקום כו', משמע בהדיא דהמכה היא באותו מקום שבודקת, והבדיקה בעד שבידה אי אפשר בשום אופן בעולם שתהיה במקור, דאפילו עד מקום שהשמש דש קשה מאד כמ"ש בב"י סי' קצ"ו. ובאמת שרמ"א הבין שבודקת את עצמה באותו מקום ר"ל במקור, דומיא דאותו מקום דברייתא דמייתי ספר התרומה. וגם מדאצטריך לאשמועינן תו אם מרגשת כשהדם נופל מהרחם, דהיינו מקור לפי דעת רמ"א, ואם הבדיקה היא בבית החיצון הוה זו ואין צריך לומר זו, דבדיקה היא ספק הרגשה כמ"ש ב"י בשם מהרא"י. אלא ודאי דלא זו אף זו קאמר, ומשום הכי לא כתב בשערי דורא אלא אם מרגשת כו' שהוא הרבותא, כן דעת רמ"א בדרכי משה. והא דנקט ספר התרומה להקל בכתמים דוקא, הבין רמ"א דהיינו להקל אף בשעת וסתה. אבל לא ראה מה שכתב ספר התרומה בסימנים, דשם אי אפשר לפרש כן. ועל כרחך צריך לומר כמו שהבין הש"ך דהבדיקה היא בבית החיצון וכמ"ש ודו"ק (והא דזו ואין צריך לומר זו לא קשה מידי כמ"ש לעיל סי' קפ"ג עיין שם). ומכל מקום לדינא הסכימו הלבוש והלחם חמודות ומנחת יעקב וכרתי ופלתי לרמ"א וכן משמע משתיקת הב"ח וט"ז שהודו לו בזה:


###### Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Yoreh Deah 187:7
[Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Yoreh Deah 187:7](https://torahapp.org/share/book/Kuntres%20Acharon%20on%20Shulchan%20Arukh%20HaRav/s/Yoreh%20Deah/r/187:7)

**ויש לתלות כו'.** עיין מ"ש לעיל, דלרמ"א לא אתי שפיר האי טעמא דרוב נשים כו'. ועיין במנחת יעקב ריש סי' ק"צ:


###### Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Yoreh Deah 187:8
[Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Yoreh Deah 187:8](https://torahapp.org/share/book/Kuntres%20Acharon%20on%20Shulchan%20Arukh%20HaRav/s/Yoreh%20Deah/r/187:8)

**ספק מעליא הוא כו'.** עיין במ"ש לעיל שם:


###### Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Yoreh Deah 187:9
[Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Yoreh Deah 187:9](https://torahapp.org/share/book/Kuntres%20Acharon%20on%20Shulchan%20Arukh%20HaRav/s/Yoreh%20Deah/r/187:9)

**ואף שמהרא"י כו'.** כן דעת הב"ח והט"ז במהרא"י. ופירוש הש"ך ונקודות הכסף במהרא"י צריך עיון גדול. חדא דלמה העתיק בלשון המרדכי ותולה כו' כיון דהיא מילתא באפי נפשה. ועוד דכתב בהדיא דסבירא ליה להמרדכי דתולין במכה. ותו דבמסקנא כתב בהדיא אי איתנהו לכל הני צדדים שהזכרת כו', דהיינו שהשואל כתב שכל זמן שהיא בודקת כו', ומהרא"י כתב ע"ז נראה דר"ל כו' ע"ש. ועוד דהשואל לא הזכיר כלל שיש לה מכה בודאי דהיינו שהיא מרגשת בעצמה שיש לה מכה, אלא שיש הוכחה להשואל שיש לה מכה כמבואר שם בהדיא במהרא"י, שעל זה השיב לו שאף שאם היא אומרת שיש לה בודאי לא מהני ע"ש, וההוכחה היא על זה חדא כמו שכתבת שכל זמן כו'. ובזה נדחה גם כן מ"ש הכרתי ופלתי דהשלחן ערוך לשיטתיה אזיל דסבירא ליה כרשב"א, דזה אינו, דגם הרשב"א לא התיר אלא ביודעת שיש לה מכה, ואף גם זאת בשיש לה דם כדלעיל, אבל באינו ידוע אם יש לה מכה אף בכתמים אינו תולה, כפשט לשון המשנה סוף פ"ח (ע' שו"ת שבסוף ספר בית לחם יהודה), וכמבואר בהדיא במרדכי וכמ"ש לעיל:


###### Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Yoreh Deah 187:10
[Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Yoreh Deah 187:10](https://torahapp.org/share/book/Kuntres%20Acharon%20on%20Shulchan%20Arukh%20HaRav/s/Yoreh%20Deah/r/187:10)

**והלכו לשיטתם כו'.** עיין ט"ז סי' ק"צ סוף ס"ק כ"ג דלא בעינן עגול, אלא דבמשוך אי אפשר לתלות במאכולת, אבל כל היכא דאפשר למיתלי אף במשוך תלינן אף על גב דהוא ספק שקול, דמדלא ארגישה רגלים לדבר כמ"ש הב"י שם. וזה שכתב הב"י שם וזה הטעם בעצמו (מספיק לחלק בין עגול למשוך) כו', רוצה לומר דבספק שקול תלינן אבל משוך אי אפשר לתלות כמו שאי אפשר לתלות יותר מכגריס. וכן כתב שם הב"י בהדיא דמפני שקנחה לא נניח מלתלות כו' שחזקת משוך כו' עיין שם. וכן משמע בהדיא בתורת הבית הארוך.
ומה שכתב בתורת הבית הקצר חזקה אם היה כו', לרווחא דמילתא כתב כן. אי נמי כדי להתיר בכל ענין אף בהרגישה, כאוקימתא דגמרא שם. והב"י לא רצה לסמוך על זה, כיון דבמסקנא אין צריך לאוקימתא זו אם כן מנא לן להקל בדארגישה למימר חזקה כו'. ולא דמי להרגישה במי רגלים, דסומכין על אוקימתא זו אף במסקנא כמ"ש הרמב"ם וש"ע סי' קצ"א, היינו משום דאמר רב אשי דהוא בתראה דר' מאיר טימא משום נדה (ובפרט לפי דעת הרמב"ם שפסק כר' מאיר דאמר טמאה נדה. והא דפסק כר' יוסי במי רגלים, כבר תירץ הלחם חמודות ריש פ"ט עיין שם), עיין גמרא (דף י"ד ע"ב). וכן ההיא דנמצא על שלו ושלה, מדחייבין קרבן על כרחך אף למסקנא צריך לומר דאיירי בדארגישה, וכמ"ש לעיל לפי דעת רש"י ורמב"ם. אבל בההיא דר' אליעזר בן צדוק, אדרבה מדפליגי רבנן עליה ומטהרי אף במשוך כמבואר בסוגיא דסוף פ"ח, על כרחך לא מיירי בדארגישה, דנהי דסבירא להו דאף משוך ספיקא הוי, הוה ליה ספיקא דאורייתא, ומשום חזקה אין לטהרה דרובא עדיף מחזקה. ולא דמי למה שכתב הרשב"א בתורת הבית הקצר גבי עד שאינו בדוק דטהורה לגמרי משום חזקה, דהתם אף שעל הרוב אין עוברות בו בשוק של טבחים כו' כמ"ש בתורת הבית הארוך, מכל מקום הרי על המיעוט לפעמים עוברות בו בשוק של טבחים, ודמים שבשוק של טבחים רבים מדמי המקור (דמהאי טעמא כתמים הן דרבנן אף למאן דאמר דלא בעי שתרגיש בבשרה כמ"ש לקמן סי' ק"צ, משום דלגבי דמים דעלמא לא שייך לומר רוב דמים מן המקור). והא דעל הרוב אין עוברות בו לא חשיב רובא למיזל בתריה, משום דהוה כמו רוב התלוי במעשה, דמהאי טעמא לא אזלינן בתר רוב בהמות שעולין עליהן זכרים תוך שנתן או שתים או שלש בריש פ"ג דבכורות, אלא דהוה דבר שאינו מצוי לחוד. מה שאין כן במאכולת שתחת הכר שדמי המקור רבים מהם אמרינן כל דפריש מרובא פריש, ואפילו בתר קורבא דמוכח לא אזלינן נגד רובא, עיין ב"ב דף כ"ד. ואף אם תימצי לומר דלגבי דם מאכולת לא הוי דם המקור רובא והוי ספק שקול, מכל מקום כיון דארגישה רגלים לדבר, דהא הרגשה סברא דאורייתא היא, ובהרגשה לחודה טמאה לפי דעת תרומת הדשן וש"ע סי' ק"צ, ע"ש בב"י (ולס"ד דגמרא אפשר דהא דפליגי רבנן, היינו דמטמאים אף בעגול). וגם דבר הלמד מענינו הוא, דכולי פירקין מיירי בכתמים בלא הרגשה, ומנא לן להקל בהרגישה.
והרשב"א אם כתב כן כדי להתיר אף בהרגישה, יש לומר דלשיטתיה אזיל דאלימא ליה חזקת טהרה דאשה לטהר אף משום כתם גבי עד שאינו בדוק, אף שעל הרוב אין עוברות בו כו', והרי האיסור שכיח טפי מההיתר ואינו ספק שקול כלל, אפילו הכי אזלינן בתר חזקה, הלכך אלימא ליה נמי חזקת טהרה דאשה בצירוף חזקה אם היה כו' אף בדארגישה למיתלי בהרגשת עד, אף על גב דדמי המקור הם רבים מדמי מאכולת. אבל לדידן דקיימא לן גבי עד שאינו בדוק דטמאה כתם, ולא אלימא לחזקת טהרה דאשה כל כך למיתלי לקולא היכא דהאיסור שכיח טפי, כל שכן הכא דאיכא רובא, דלא אזלינן בתר חזקה דאשה אף בצירוף חזקה דאם היה כו', כיון דארגישה ממש, והאיסור שכיח טפי מההיתר דאימא הרגשת כו'. אי נמי יש לומר דלהרשב"א הוצרך לטעמא דחזקה אם היה כו' אף בדלא ארגישה, ולא סבירא ליה כהרמב"ם שחזקת הדם בהרגשה, ואם כן ליכא למימר מדלא ארגישה רגלים לדבר כו'. ומה שכתב במשמרת הבית (דף קע"ח, כהרמב"ם שחזקתו כו'), יש לומר שאינו הרשב"א, וכדמוכח בדוכתי טובא.
ואיך שיהיה דעת הרשב"א, על כל פנים דעת הב"י ורמ"א סי' ק"צ סעיף ל"ד, ברור מללו דבדיקה דינה ככתם לתלות בכל דבר שתולין בכתם, ואם כן הוא הדין למכה שאינה יודעת אם מוציאה דם. והט"ז סימן זה ס"ק י', והש"ך בנקודות הכסף, לא סבירא להו הכי, על כרחך סבירא להו לחלק בין מכה שאינה יודעת אם מוציאה דם לשאר דברים שתולין בכתמים כגון עברה בשוק של טבחים או בצד המתעסקים, דכהאי גוונא הוה כמכה המוציאה דם. ואזלו לשיטתם דלקמן סי' קצ"ו שכתב כן הש"ך בהדיא, וגם הט"ז סבירא ליה הכי, מדהסכים עם דעת הש"ך לדינא לחלוק על רמ"א שם. אבל לפי דעת רמ"א שם דשוק של טבחים וכהאי גוונא לא דמי למכה המוציאה דם, הדבר ברור ופשוט כמ"ש:


###### Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Yoreh Deah 187:11
[Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Yoreh Deah 187:11](https://torahapp.org/share/book/Kuntres%20Acharon%20on%20Shulchan%20Arukh%20HaRav/s/Yoreh%20Deah/r/187:11)

**ומה שיש מחמירין כו'.** עיין תשובת מהרי"ל (סי' ר"ג) (אם אינה רואה אלא כשכואב לה כו' טהורה כי) מי יבא אחרי המלך (מהר"מ לחלוק עליו כו') (ואך שיש לך לשאול אם אינה רואה כו') אלא ממקום מי רגלים כו', אכן (ולפי מה שכתב כו' שצריך לשאול כו' רגיל אני לומר כו') לבדוק (דבר זה) כו'. מבואר להדיא דזה פשוט שבא ממי רגלים, כי מי יבא אחרי המלך כו', אלא דחיישינן שמא בא גם מהמקור. ובתשובת מהרי"ו מבואר יותר, עיין שם סי' כ"ה, ונ"ל דעדיף האי כו' וכיון דודאי כו' לתלות לחומרא כו', עיין שם דמבואר שם שכל פלפולו אינו אלא דלא חיישינן גם לדם המקור כדעת מהר"ח אור זרוע דסבירא ליה דחיישינן דלמא הדור מי רגלים למקור כו', ע"ש שעל זה הקוטב סובב הולך כל הענין שם, ומשום הכי הצריך בדיקה לצאת ידי כל עורר וטוען דלמא הדור כו'. אבל הא דלא חיישינן דלמא אתי דם כי אורחיה אחר מי רגלים, כדחיישינן הכי ברואה לעולם אחר מי רגלים בלא כאב, וכדלקמן סי' קצ"א, עיין שם הטעם בשם ב"י. ועיין במ"ש שם שכן דעת רש"י ותוס' ורשב"א ורא"ש. ופשיטא דלא פליג עלייהו מהרא"י. דלא כחכם צבי. דבנידון מהרא"י שהכאב בבית החיצון אם היא מוצאה הכתמים ושערות פעם בצד שכואב ופעם בצד שאינו כואב, מה יתן ומה יוסיף שמוצאה לעולם בשעת הכואב, כיון שמוצאה בצד שאינו כואב, ודם הנמצא בפרוזדור אפילו בצדדים חזקתו מהמקור, על כן לא הקיל מהרא"י אלא במוצאת לעולם בצד אחד. ואף גם זאת כתב דיש קצת סברא לטהר, דלא כחכם צבי, ולא סברא גמורה, כיון ששנינו סתם במשנה נמצא בפרוזדור חזקתו מהמקור, ואף שנמצא הכל בצד אחד דלמא אתרמויי אתרמי, או כך דרך ירידת דם זה באשה זו. ומשום הכי לא סמך על זה מהרא"י כי אם בצירוף המרדכי. והיינו הוכחה התלויה במקום, שזהו דין מחודש שחידשו מהרא"י, ויש פתחון פה לבעל דין לחלוק עליו. אבל הוכחה התלויה בזמן מפורשת היא בתוס' ורא"ש גבי מי רגלים, והוא הדין בשעת הכאב, כמ"ש מהרי"ל רבו דמהרא"י, בשם מהר"ם ומהר"ש ומהר"י הלוי ע"ש. ומתשובת ריצב"א שבהגהות מיימוניות לא קשה מידי כמ"ש לעיל עיין שם:*
מה שכתב החכם צבי בתשובה דהרי כל אשה חוששת בפי כריסה כו', אשתמיטתיה תלמוד ערוך בעבודה זרה דף כ"ח ע"א, לחלק (וכהאי גוונא ממש אשכחן ביו"ד סי' רס"ב ס"ב בהג"ה, עיין שם בש"ך ובנימוקי יוסף ודו"ק) בין חושש לכאיב טובא דמקרי מכה ממש. ועיין ב"ח או"ח סי' שכ"ח בפירוש לשון הר"ן שבב"י שם, ובפירוש לשון ר"ת שבהגהות מרדכי, דסבירא ליה נמי הכי דכאב גדול מקרי מכה ממש. ומ"ש שם הר"ן בשם הרשב"א דדוקא בועה וחבורה כו', לא פליג ודאי אתלמוד ערוך, ועל כרחך מיירי בדלא כאיב טובא רק חושש בעלמא כמבואר שם בלשונו, אבל כאיב טובא בודאי יש איזו בועא או חבורה. וכל שכן הכא שהדם מוכיח מאחר שבא על ידי כאב, מדרואה לעולם בשעת הכאב דוקא. ועיין במ"ש ביו"ד סי' ל"ג דאם אין הקוץ תחוב בבית הכוסות תלינן הקורט דם שמבחוץ במכה שעל ידי חולי מצד השני לבד, דאפילו נקב משהו שאינו מפולש מוציא דם על ידי חולי, ונראה בחוש אפילו בעור בשר האדם מבחוץ יוצא דם על ידי חיכוך בצפרנים, וכל שכן באברים הפנימים. ופשיטא דכהאי גוונא מקרי מכה ממש כמו בועא וחבורה ועדיפא מינייהו, דהא חבורה היא שנצרר בה דם וסופו לצאת, וכל שכן כשכבר יצא על ידי שניקב עור האשה מבפנים אף שאינו מפולש (והא דאינה טריפה, משום שאפשר לה שתחיה, ואינה טריפה רק שסופה למות בודאי, אבל מכל מקום סכנה היא באדם על כל פנים), וכמו שאמרו אם אין שם מכה (פירוש מבחוץ) קורט דם מנין. וכיון דאפשר וקרוב הדבר מאד שהדם הוא מהמכה עצמה, מאחר דמקרי מכה ודרכה של מכה להוציא דם כמ"ש המרדכי, מוקמינן אשה בחזקתה ולא חיישינן שמא הכאב גרם לדם המקור שיבא קודם זמנו,
(וגם אם גרם, יש לומר דאינו דם נדה שטימאתו התורה, דהיינו דוקא מותרות דמים, בין שיצאו בזמנן בין שלא בזמנן על ידי אונס קפיצה או ולד, אבל היוצא על ידי כאב אינו מותרות הדמים אלא דם חיותא שיצא במהלך שבילי הילוך דם נדה למקור ולבית החיצון. ולא דמי לכל אשה הרואה בכאב, דהתם הדם גורם לכאב אבל הכא הכאב גורם לדם. אלא דאין לסמוך ע"ז לבד דמאן מפיס, ושמא גורם למותרות לבא קודם זמנם כמו קפיצה ודכוותה, ומכל מקום מידי ספיקא לא נפקא. אלא דיש לומר דהמקור אינו מעבר אלא למותרות (וזהו עיקר, דמנא ליה להוסיף על דברי חכמים ששנו בלשונם מכה במקור או באותו מקום בפ"י (וגם בפ"ב מדקאמר מקור מקומו טמא. ואם תימצי לומר שגם ממעיי[ם] קאתי דרך מקור, כל שכן שהדין אמת), עיין רמב"ם. וכל שכן בבית החיצון דמקומו טהור, ותלינן הדם הנמצא שם בבדיקה במכה שבאותו מקום. אבל מכה שבמקום אחר יש לומר שאין דרך כלל להדם (וכן מוכח ברמב"ם פ"ה שיוצא לחלחולת עם מי רגלים) לילך לבית החיצון אפילו על ידי המקור, כי אינו מעבר אלא למותרות ולא לדם חיותא היוצא על ידי מכה, משום הכי אזלינן בדם זה בתר רובא כבשאר דמים הנמצאים בו, לומר שהכאב גורם למותרות דמים שהוא דם נדה לילך למקור וממנו לבית החיצון) ולא לדם חיותא כלל. אך כשהכאב במקור עצמו יש לומר כן, ואם אינו במקור כל שכן שיש לומר שלא בא דם מהמקור כלל),
אלא תלינן שלא בא מהמקור כלל. וכמו דלא חיישינן אפילו בשעת וסתה שמא יצא גם מהמקור, משום דמוקמינן אחזקה. והתם תניא הרואה דם מחמת מכה כו', ומנא ידעה, וכמ"ש הרשב"א דאין עיניה כו', אלא ודאי משום שרואה לעולם כשכואב לה דרגלים לדבר, כמ"ש הרשב"א גבי מי רגלים. ומיהו מדקדוק לשון רמב"ם פי"א הי"ג, ופ"ד ה"כ שכתב בסיפא ותהיה מותרת כו', מכלל דברישא דתולה במכתה הוא דומיא דתולה בוסתה, דעל כל פנים בעיא ספירה וטבילה, ולא מותרת לגמרי כבסיפא שאומרת שדם זה מהמכה בודאי, וכמ"ש התוס' דאם לא כן לא הוה ליה לטהר בשעת וסתה ע"ש. ומיהו שלא בשעת וסתה מודים התוס'. וגם ברמב"ם יש לומר דסבירא ליה כמ"ש הרשב"א דאין עיניה כו' (אלא דהתוספות ודאי לא סבירא להו הכי), ובסיפא וכן בפ' י"א מיירי כשמרגשת הכאב חזק לעולם בשעת ראיה, ובכל פעם שכואב מאד היא רואה לעולם, וברישא מיירי שלפעמים כואב ואינו רואה, ולכן גם אם כואב לה לעולם בשעת תשמיש כשרואה לא מהני לטהר לגמרי. ואם אינו כואב לה רק בשעת תשמיש אפשר דלא מקרי מכה גמורה, כי אין זה רואה מחמת מכה דתניא בברייתא פרק כל היד, ולא דתניא בפרק תינוקת, דהא התם מיירי שהמכה במקור ואין האבר מגיע שם, לומר שבדוחק האבר במכה הוציא דם כנדון הרדב"ז, ואם כן אם היא מכה המוציאה דם מסתמא היא מוציאה דם גם שלא בשעת תשמיש, וכן לענין הכאב, בודאי כואב לה גם בשלא בשעת תשמיש. ומשום הכי כתב בתשובת ריצב"א שבהגהות מיימונית ונראה קצת כו', דאינה מכה גמורה לסמוך עליה לטהרה לגמרי, מאחר שאינה מצטערת רק בשעת תשמיש.
והנה לשון הרשב"א בתורת הבית הארוך אי אפשר לה לדעת אם הוא מן המכה כו', מורה כפירוש הש"ך והחכם צבי, דלס"ד בעי לידע ממש שהוא מן המכה, ומיהו אפילו הכי לדינא הדין דין אמת כמ"ש רמ"א. כי מאחר שאין עיניה בין מכתה אי אפשר לה לידע גם כן אם היא מוציאה דם, אלא על ידי בדיקת שפופרת, והיינו גם כן כבדיקה דרואה מחמת תשמיש, דאם נמצא על הצדדים בידוע שהוא מהמכה שבצדדי המקור כשמכנסת השפופרת למקור, כמו שצריך לומר כן לפירוש הש"ך והחכם צבי, מאחר שהמכה במקור בברייתא דפליגי בה רבי ור' שמעון בן גמליאל, ועלה קאי הרשב"א עיין שם. ומשום הכי לא ירד הרשב"א לדקדק בזה בין הרגשת ראיה זו ודם זה, להרגשת דם אחר שיוצא לפעמים ממכה זו, כדי לידע ולהוכיח שהיא מוציאה דם, דמאן מפיס בינייהו, ומהיכי תיתי לחלק שזה דם ראיה וזה דם הוכחה, להוכיח ולידע שהיא מוציאה דם, ומשום הכי סתם הרשב"א. וגם כי אין לטעות כלל בלשונו דסבירא ליה שאין צריך שפופרת על כל ראיה וראיה, אבל פעם אחת מיהא בעי לידע שמוציאה, שזהו טעות דמוכח בלשונו, מראייתו מרואה מחמת תשמיש ע"ש, וכמ"ש בפנים. ומיהו מ"ש הרשב"א שיש שם דם,
(עיין שם סיום לשונו תולה כו', שאי אפשר לפרש כמ"ש לעיל שעל ידי שרואה לעולם בשעת הכאב מוכח שדם זה מהמכה, דאם כן אין צריך לתלות. ואם הוכחה זו מקרי תולה, במה מרגשת שיש שם דם. ואפשר משום דכאב גדול מוכיח על בועא וחבורה שיש בה דם נצרר כמ"ש לעיל, וצריך עיון),
אפשר דאינו רוצה לומר דם נצרר, אלא בעין על גבי המכה מבחוץ, אף שאפשר שאינו יוצא לחוץ כי נגלד ונתייבש עליה, כדפרשינן גבי קליפות אדומות, או מחמת מיעוטו ומובלע וכנוס במקומות עקומים מאד שברחם כמ"ש ברשב"א, אפילו הכי תלינן אנן שממנה שותת הדם ולא נתייבש. אבל לספר התרומה בעינן שהמכה מוציאה הדם לחוץ לפעמים כדי לתלות בה ראיה גמורה, מאחר שבספר התרומה מדייק לישנא דברייתא שממנה הדם שותת ויורד, דהיינו שידוע לה כן בבירור. ולפי זה לא פליגי כלל רמ"א וש"ך לדינא. וגם אם הרשב"א רוצה לומר דם נצרר, מכל מקום יש לומר דכל שהדם נצרר מסתמא יוצא לחוץ לפעמים על גבי המכה כמ"ש המרדכי, אלא שלמיעוטו אפשר שאינו יוצא לחוץ ממש לבית החיצון, ומשום הכי לא תלינן ביה להמרדכי בראיה גמורה, ולהרשב"א תלינן. וגם הש"ך אפשר דמודה בזה, דלרשב"א לא בעינן יוצא לחוץ ממש אלא סגי במוציאה דם על גבה ממש, ולא פליג על רמ"א אלא אם אינה יודעת אם מוציאה דם כלל, ואפשר דגם רמ"א מודה בזה. אך לידע אם דם נצרר, וכל שכן אם יוצא על גבה, צריך לומר כמ"ש האמונת שמואל שמרגשת כו'. וצריך לומר דמ"ש הר"ן פי"ד דשבת בשם רשב"א, מיירי נמי שמרגיש בבועה וחבורה דוקא, וצריך לומר דלא גרס בגמרא דילמא כו', אלא פשיטא ליה לתלמודא דכאב לא מקרי מכה כלל. וצ"ע בחדושיו. אך זהו דוחק גדול, דאין עיניה שם להרגיש בועא דוקא, אלא ודאי כל כאב גדול וחזק באברים הפנימיים אינו אלא מחמת קלקול כעין בועא וחבורה כנודע. וזהו שכתב הרשב"א שיש בה דם, שזהו סתם כל בועא וחבורה בודאי, ולפעמים מוציאה גם כן הדם לחוץ כמ"ש המרדכי, משום הכי תולה במכתה שהוציאה לחוץ.
ומיהו כל זה במכה שבאותו מקום, אבל שיפולי מעיה וכהאי גוונא, אף אם יש שם כאב חזק, שאי אפשר לומר שהדם גרם לכאב אלא הכאב גרם לדם, אפילו הכי אין דרך לדם זה לבא לבית החיצון, אפילו דרך המקור, אלא שהכאב גרם לדם נדה לצאת קודם זמנו כמו שכתבתי בהג"ה:


###### Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Yoreh Deah 187:12
[Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Yoreh Deah 187:12](https://torahapp.org/share/book/Kuntres%20Acharon%20on%20Shulchan%20Arukh%20HaRav/s/Yoreh%20Deah/r/187:12)

**דאין לשער הההפלגה כו'.** כהאי גוונא ממש מבואר ממה שכתב הש"ך סי' קפ"ט ס"ק מ"ח כגון שקפצה כו' חזרה וקפצה כו', משמע בהדיא דאם ראתה היום בלא קפיצה ולבסוף כ' יום קפצה וראתה אינה חוששת אפילו לקפיצה שבסוף כ' שנית, ולא אמרינן דלא יהא כו' עיין שם בש"ך, ועל כרחך צריך לומר דתלינן ראיה ראשונה שבסוף כ' בקפיצה ואילו לא קפצה לא ראתה ובטלה הפלגת כ', ומחמת קפיצה היא ראיה ראשונה ואין כאן עדיין הפלגה, ומשום הכי אינה חוששת לסוף כ' שנית אף על פי שקפצה כו'. והוא הדין והוא הטעם בנידון דידן, דתלינן הראיה בתשמיש ואין כאן הפלגה:


###### Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Yoreh Deah 187:13
[Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Yoreh Deah 187:13](https://torahapp.org/share/book/Kuntres%20Acharon%20on%20Shulchan%20Arukh%20HaRav/s/Yoreh%20Deah/r/187:13)

**פירוש שתטבול לראיית וסתה כו'.** הנה האמונת שמואל ומנחת יעקב וכרתי ופלתי תלו בוקי סריקי בהט"ז במ"ש ס"ק י"ד (כאן איכא חשש בביאה ראשונה שאחר טבילתה) אף על פי שהוא זמן רב (אחר הטבילה) כו', והבינו האמונת שמואל והמנחת יעקב וכרתי ופלתי שהביאה ראשונה היתה זמן רב כו', וזה אינו, דאם כן מאי אף על פי, ועוד הוי ליה למימר שהיא זמן רב כו', ועוד שהרי פתח דבריו בחלוקה הראשונה (בענין חשש ראית ליל טבילה (שבשו"ע) דשמה תלוי החשש באותו לילה דוקא) ואח"כ מותרת, ואם כן אין זה דבר והפוכו (מאי דסיים אבל כאן איכא כו'). אלא ודאי כוונת הט"ז דהחשש הוא בביאה ראשונה אפילו זמן רב אחר הטבילה (והחשש הוא לשון זכר), והראיה לא איכפת לן אפילו אם היתה בליל הטבילה ששמשה כל הג' פעמים בליל טבילתה תלינן בביאה ראשונה ואסורה לעולם, דלא כמו שהבינו האמונת שמואל וכרתי ופלתי בדעת הט"ז, וכמבואר בהדיא מלשון הט"ז סוף ס"ק זה, לא שייך בליל טבילה ע"ש, וכן בס"ק ט"ו אחר לידתה כמו בליל טבילתה כו' אחר לידתה כליל טבילתה כו' ע"ש. וגם סתימת לשון רמ"א מורה כן, דאם כן הוה ליה לפרש שהביאות לא היו בלילות שוות לטבילתה, והעיקר חסר מן הספר.
ומה שכתב באר הגולה (שפירשה ליל טבילתה ואח"כ שמשה ולא ראתה מכל מקום אם אח"כ ראתה כו'), זה אינו, דבכהאי גוונא לא קבעה לה וסת אלא בליל טבילה ולא בביאה ראשונה שאחר הטבילה, מאחר שלא ראתה בביאה ראשונה שלאחר טבילה השניה. ומשום הכי נדחקו הש"ך ואמונת שמואל בפירוש לשון רמ"א כאילו ראתה כו', ולא פירשו בפירוש מרווח של הבאר הגולה. ועיין באמונת שמואל סי' כ"ג איך שהוכיח להש"ך על פניו על פירושו בלשון רמ"א והודה לו. אבל באמת גם פירוש האמונת שמואל אי אפשר לאמרו כלל בלשון רמ"א שהרי אי אפשר כו' שהרי היא כו', דלמה ליה כל האריכות הזה, תיפוק ליה שראתה ג' פעמים רצופים בלי ביאת היתר בינתיים. מלבד שהוא דרך דרש לומר ג' פעמים רצופים שברמ"א היינו שקנחה עצמה בג' עדים מיוחדים עד מיוחד לכל תשמיש ג' פעמים בלילה אחת ולמחר מצאה דם על כולן, שהוא דבר שלא נשנה ולא נזכר בשום מקום, והאיך יאמר עליו רמ"א כאילו ראתה כו'. ובר מן כל דין היא משנה שאינה צריכה כלל דמבואר הוא בהדיא בש"ע סעיף א' דנאסרה אף שלא בכהאי גוונא דוקא, וכן הוא לשון רמ"א שם כל שרואה ג' פעמים סמוך לתשמיש כו', משמע שרואה הדם סמוך לתשמיש ולא למחר. וגם מ"ש האמונת שמואל סי' א' בפירוש הט"ז הוא דרך דרש ואין לו רמז בלשון הט"ז והעיקר חסר מן הספר. והאמונת שמואל גופיה כתב שהוא דוחק. וגם מ"ש הש"ך בקונטרס אחרון בפירוש דברי רמ"א דמיירי בעברה ושימשה בינתים, דחוק מאד דהעיקר חסר מן הספר, דהוי ליה לרמ"א לפרש, וגם מנא ליה חדוש דין זה שאין לו זכר ורמז כלל בלשון מהר"ם שבתשובת הרשב"א שממנו מקור דין זה.
והנה כל הלחץ והדחק הזה שנדחקו הש"ך ואמונת שמואל ומנחת יעקב וכרתי ופלתי ברמ"א וט"ז, גרם להם שפירשו כשתגיע טבילה אחרת שבלשון מהר"מ בהגהות מיימוניות והשלחן ערוך, היינו כשתטבול לראיה זו שראתה מחמת תשמיש. ואין זה במשמע לשון אחרת. וגם כל עיקר לשון זה כשתגיע כו' הוא שפת יתר, דודאי קודם שתטבול טמאה היא, והוי להו למימר בקצרה שתפרוש בליל טבילתה. ובפרט בהגהות מיימוניות כפל לשונו ע"ש, אלא שהב"י קיצר בהעתקתו כדרכו. ובר מן דין אעיקרא דדינא פליאה נשגבה לחוש לליל טבילה, והיינו ברואה מחמת תשמיש דוקא, כמבואר בהדיא סעיף א' בהג"ה דמותרת לו לאחר טהרתה תמיד אם לא מצאה מיד, וכן משמע בהדיא בטור וש"ע וכל האחרונים סי' קפ"ט שכל הוסתות מנויים וגמורים שם בדבריהם עיין שם בב"י, וזה לא נמנה עמהם לחוש לליל טבילה או ליל ב' כמ"ש בהגהות מיימוניות וב"י, ואם כן הוא הדין מליל ב' ואילך. ועיין שם בטור ורמ"א סעיף י"ג שהאריכו לבאר איך האשה חוששת בתחלה לוסת החדש וההפלגה ולא הזכירו וסת שלישי שהוא וסת הטבילה. אלא ודאי שזה אינו אלא ברואה מחמת תשמיש. ואם כן יש להפליא על זה הפלא ופלא, שתהא הטבילה גורמת לראות מחמת תשמיש דוקא, אפילו בליל ב', והוא הדין מליל ב' ואילך, ואינה גורמת כלל לראות שלא מחמת תשמיש אפילו בליל טבילתה. ויותר פליאה כששימשה בליל טבילה ולא ראתה ובליל ב' שמשה וראתה שגורמת הטבילה לראות מחמת תשמיש בליל ב' דוקא ולא בליל א', כמ"ש האמונת שמואל לגירסת הגהות מיימוניות וב"י, ואף המנחת יעקב מודה לדינא, וכן כתב בכרתי ופלתי. ולחידוש גדול כזה היה מהר"ם צריך להביא ראיה ולא לכתוב בפשיטות כל כך. וסיים כדמשמע בפרק האשה, עיין שם בהגהות מיימוניות.
אלא ודאי האמת יורה דרכו שמהר"ם לא הוציא מלבו מילין לומר ראה זה חדש הוא, כי כבר היה לעולמים ככתבו וכלשונו בפירוש רש"י בסוגיא דסוף פרק האשה (דף ס"ד ע"א) (אמתניתין אין האשה קובעת כו'. ואמר רב פפא למיחש בחדא זימנא חיישא, מאי קמ"ל כו' היכא דלא קיימא בתוך ימי נדתה אימא לא קמ"ל. פירש רש"י היכא דקאי בתוך ימי זיבתה כגון שהיתה למודה לראות ליום ט"ו לטבילה (שהן כ"ב לראיה) והקדימה וראתה בתוך ימי הזוב כגון ליום עשירי לטבילה) אימא (לא תחוש לה) דכי מטיא טבילה אחריתי (ויגיע יום עשרים (כן הוא לגירסת מהרש"א, ומהר"ם הגיה עשירי) לא תאסר כו'). והיינו ממש כלשון מהר"ם, כשתגיע טבילה אחרת. ובפירוש רש"י צ"ל ויגיע יום עשירי, כמו שהגיה מהר"ם. דלפירוש מהרש"א (היתה למודה לראות ליום כ"ב (לראיה שהוא יום ט"ו לטבילה) ושינתה ליום י"ז כו' אימא דכי תטבול ביום י"ח, ששומרת יום כנגד יום, ויגיע אח"כ עשרים יום מטבילה זו, דהוי ליה כ"ב יום מראיית השינוי כו'), כל לשון זה דכי מטיא כו' ויגיע כו' הוא שפת יתר ואך למחסור, שהרי היתה למודה בט"ו לטבילה אלא שהוא כ"ב לראייה, והוי לי' למימר נמי הכא בקצרה שיגיע יום כ[ב] לראייתה. וגם לשון אחריתי לא אתי שפיר כלל, דהוה ליה [למימר] דכי תטבול כו'. וגם לשון מטיא לא אתי שפיר שהרי למחר היא טובלת. ובר מן דין מבואר מלשון רש"י שם ד"ה הני מילי כו' יום ששינתה (בתוך ימים הראויים לנדה) כי מתני' כו' (שהיא למודה לראות ביום ט"ו לטבילתה שהן כ"ב לראיה כו') ושינתה (ליום כ' לטבילה שהוא כ"ז לראיה), אלמא דיום ששינתה בו הוא כ"ז או י"ז. והא דפירש רש"י דכי הדר מטיא כו', כוונתו לתרץ דלא תיקשי היכי סלקא דעתא שלא לחוש בימי זיבה הא יום ט"ו הוא בימי זיבה ותנן שניהם אסורים, לכך הקדים רש"י דט"ו הוא לטבילה ואם כן כי הדר מטי כו'. אבל הא דקאמרינן בגמרא אליבא דרב פפא הני מילי כו' אבל (היכא דלא קיימא כו'), היינו ביום ששינתה בו, כדפירש רש"י שהוא יום כ"ז או י"ז. דליום שהיא למודה שהוא כ"ב לא איצטריך רב פפא לאשמועינן מסברא דנפשיה, דהא נפקא ליה זמנא חדא מדיוקא דמתניתין, כדאמר רב פפא בסוף פרק ד' נחזי אנן היתה למודה כו', והכא אשמועינן ליום ששינתה בו שהוא כ"ז, או י"ז כשהקדימה לראות בי"ז לראייתה שהוא בימי זיבתה שאינן ראויין לקבוע בהן וסת. ולכן אינה מונה י"ז מראיה זו, אלא מראיה אחרת שתראה אחר זיבתה ותטבול ויגיע יום עשירי לטבילה שהוא י"ז לראיה, וזהו שפירש רש"י דכי מטיא טבילה אחריתי כו'.
וכן הוא בהדיא בהראב"ד (בספר בעלי הנפש דף י' ע"א) עוד נפרט לך כו' (אם ראתה בר"ח ניסן וראתה עוד בעשרה בו הראיה הזאת השנית אינה ראויה לקביעת וסת כו', אלא הרי היא חוששת לר"ח אייר שהוא ראוי לקביעת וסת כו', ואם ראתה בר"ח אייר חוששת ג"כ לעשרה בו כו', ואם לא ראתה בר"ח סיון כו' ואינה חוששת לעשרה בסיון כו', לפי שלא היה חשש העשירי מפני מעלת גופו כו'). והכי נמי סבירא ליה למהר"ם בהגהות מיימוניות. ולא סבירא ליה כהרמב"ן דבזמן הזה קובעת וסת בימי זיבה, אלא כהראב"ד, מדלא הגיה כלום על מה שכתב הרמב"ם דלא קבעה בימי זיבה, ולא הביאו ע"ז דברי הרמב"ן כמו שהביאו דבריו בכמה מקומות. ואי נמי סבירא להו כהרמב"ן, מכל מקום ברואה מחמת תשמיש שאין ראיה זו ראויה לקביעות וסת ההפלגה שהפליגה מראיה שלפניה שראתה שלא מחמת תשמיש כמו שנתבאר לעיל בשם הש"ך, הרי זה כראיה שבימי זיבה שאינה ראויה ג"כ לקביעות וסת. ומשום הכי אינה מונה ממנה, אלא היא נעשית זנב לראית נדתה כמבואר בראב"ד (ד"י ע"ב) ע"ש. וזהו דעת הש"ע שהביא דברי מהר"ם להלכה, אף שבסי' קפ"ט סבירא ליה כהרמב"ן, עיין שם בטור וב"י ורמ"א סעיף י"ג בהג"ה, וכמ"ש שם בסעיף ל"ב.
היינו דוקא בוסת ההפלגה, שאין הראשונה מן המנין ואינה ראויה לקביעות וסת אלא אם כן הפליגה וחזרה וראתה שנית מחמת תשמיש, שמונין ההפלגה מראיה ראשונה לחוש לה אחר ראיה השנית כדלקמן סעיף י"א, אבל כל זמן שלא ראתה שנית מחמת תשמיש אינה מונה ממנה, אלא נעשית זנב לראיה שלפניה כמ"ש הראב"ד גבי ימי זיבה, אבל לא בוסת החדש, שהראיה ראשונה מן המנין וראויה לקביעות וסת כמ"ש מהר"מ (בתשובות הרשב"א סי' תתל"ט), וכן כתב הש"ך. ובוסת ההפלגה אף אם ראתה שנית מחמת תשמיש אינה ראויה לקביעות וסת אלא אם כן בינתיים לא ראתה שלא מחמת תשמיש, אבל אם ראתה בינתיים סתרה ראיה זו את ההפלגה, משום דתלינן לקולא למימר שלא התשמיש גרם לה לראות ב' פעמים אלו בהפלגות אלו שבינתיים, אלא שאירע לה מקרה שפירסה נדה תחתיו. דמהאי טעמא בעינן ג' פעמים רצופים לקביעת וסת המורכב מחדש או הפלגה ומחמת מעשה כרואה מחמת תשמיש או בקפיצות כמ"ש הראב"ד גבי קפיצות וכמ"ש לקמן סי' קפ"ט. וגם יש לומר שאף אם התשמיש הוא הגורם, מכל מקום כיון שראתה בינתיים אין כאן הפלגה. ולקמן סעיף י"א מיירי בלא ראתה בינתיים כלל, דומיא דראתה בר"ח ובי' בו ובכ' בו דמסיק בסוף התשובה שם (בתשובת הרשב"א סי' תתל"[ח]), וכמבואר בהדיא מלשון הש"ך סי' קפ"ט ס"ק מ"ח דלא יהא כו', ועיין שם דמדמי לה לדלקמן סעיף י"א.
וכיון דראיה זו שראתה בינתיים סתרה להפלגה שביניהן, אם כן גם ראיה שנית שמחמת תשמיש היא כראשונה שנעשית זנב לראיית וסתה שלפניה, לחוש לה אחר שתראה ג' פעמים שלא מחמת תשמיש. ואם אחר שראתה ג' פעמים שלא מחמת תשמיש ראתה מחמת תשמיש בכשיעור הפלגה שהפליגה ב' פעמים הראשונים אחר ראיית וסתה, קבעה לה וסת להפלגה זו לראות מחמת תשמיש בהפלגה זו לעולם אחר ראיית וסתה, שהרי כלל גדול אמרו הפוסקים לקמן סי' קפ"ט סוף סעיף ה' שבכל ענין שתהא משוה ראיותיה קבעה לה וסת, ומשום הכי קבעה בשבועות וחדשים והפלגות ודלוגים וסרוגין ובמאורעי הגוף ובמורכבים, ובכולן הטעם משום שהיא משוה ראיותיה. ומהם למד מהר"ם (בתשובת רשב"א סימן תתל"ט) לתשמיש ראשון שאחר טבילה כדלקמן, וכמ"ש באמונת שמואל סי' א', והוא הדין והוא הטעם בנידון דידן. וכהאי גוונא נמי מבואר בראב"ד דקבעה לה וסת לדמים יתרים דאתוספו בה והקדימו לבא קודם וסתה הקבוע, אם הקדימו ג' פעמים ביום ידוע בחדש וכמ"ש לקמן סימן קפ"ט. והוא הדין ביום ידוע להפלגה שאינו ראוי לקביעות וסת, שאינו סותר הפלגת וסתה הקבוע או שאינו קבוע, כמבואר שם בהראב"ד גבי ימי זיבה ע"ש.
ועקירת וסת זה הוא כמו וסת המורכב מתשמיש והפלגה שהפליגה בין תשמיש לתשמיש דלקמן סעיף י"א, דאינו נעקר אלא כשעברה ושמשה ג' פעמים כמ"ש המנחת יעקב שם, דאינו נעקר אלא כעין שנקבע כדלקמן סימן קפ"ט סעיף כ"ו. דליכא למימר דהכא כיון ששימשה אחר שעברה הפלגה ולא ראתה עדיף כאילו שמשה ביום ההפלגה, שהרי נקבע לה וסת לבא הדם מחמת תשמיש כך וכך ימים, וכיון שהפליגה יותר ולא ראתה נעקר הוסת כאילו לא הפליגה יותר, דיש בכלל מאתים מנה, ולקמן סי' קפ"ט סעיף כ"ו יש לומר דמיירי בוסת החדש, אי נמי בוסת ההפלגה וכשפיהקה קודם שהגיע הזמן. דזה אינו, דאם כן לא הוי ליה להשלחן ערוך והאחרונים לסתום כל כך. ותו, דבהרא"ש שם מבואר בהדיא דוסת הפלגות דינו כוסת החדש בזה. ותו, דהכא מיד שעברה הפלגה אחת היאך מותרת לשמש אח"כ לעולם. ולומר, דלענין איסור עולם לא החמירו כל כך, הוא דוחק גדול. והוי להו להאחרונים לפרש שהקילו כאן יותר מבשאר וסת המורכב דלקמן סי' קפ"ט. וגם מנא ליה למהר"ם לחלק כן. ואי סבירא ליה הכי מסברא דנפשיה לא הוי ליה לכתוב בפשיטות כל כך, עיין שם בתשובת הרשב"א. אלא ודאי כמו שכתב המנחת יעקב שלא הקילו כאן יותר משאר וסת המורכב דלקמן סימן קפ"ט, והשלחן ערוך והאחרונים קיצרו כאן * וסמכו על מ"ש בסי' קפ"ט. ומהר"ם באמת לא סבירא ליה הכי, כמבואר מסיום לשונו שם בהדיא דאינה צריכה [לחשוש] בראש חודש וי' וכ' בו אלא בחדש הב' ולא בחדש הג' ע"ש. ועל כרחך צריך לומר דסבירא ליה למהר"ם הכי גם בשאר וסת המורכב דנעקר בעקירת אחד מהם, משום דתלינן לקולא שהוא הגורם לדם לבא, כמו דתלינן הכי לכולי עלמא קודם שנקבע הוסת ג' פעמים כמ"ש לקמן סי' קפ"ט בשם הראב"ד והש"ך. ולא סבירא ליה למהר"ם לחלק בין נקבע הוסת ללא נקבע כדעת הראב"ד ורמב"ן. דבלאו הכי נמי לא סבירא ליה כוותייהו במה שהצריך לפרוש ג' פעמים בימי הוסת אף שהוא וסת ההפלגות, כמבואר בש"ע סעי' י"א, וכן הוא בתשובת הרשב"א שם, לפי דעת הרמב"ן בפ"ו, וכן דעת רש"ל וב"ח וש"ך סימן קפ"ט מכיון שלא ראתה ביום שהיתה למודה בו שוב אינה חוששת, שהרי אין כאן הפלגה שהיתה למודה בה אלא גדולה ממנה. ועל כרחך צריך לומר דהב"ח והש"ך שסתמו כאן, לפי שסמכו על מה שכתבו בסי' קפ"ט. וכן יש לומר ג"כ על השלחן ערוך סעיף י' שהעתיק לשון מהר"ם דכל מידי כו' אלא חדא כו', אף על גב דאיכא למידק מינה דבראתה ג' פעמים סגי בפרישה ג' פעמים, כמ"ש האמונת שמואל והמנחת יעקב, ומהר"ם סבירא ליה באמת הכי דלא בעי עקירה כעין שנקבע, אבל השלחן ערוך לא חש למאי דאיכא למישמע מדיוקא בעלמא, נגד המפורש באר היטב בסי' קפ"ט סעיף כ"ו דבעינן כעין שנקבע דוקא.
[* הג"ה: ואין לומר דסבירא להו דאין זה וסת המורכב כלל, דכל כמה שלא ראתה ג' פעמים רצופים מחמת תשמיש לא תלינן הראיה בתשמיש כלל, כדמשמע קצת מלשון הרשב"א בתשובה שהביא ב"י סוף סי' קפ"ו, שכתב וסת הוא דלית לה, ומשמע שרוצה לומר שאירע לה וסתה בשעת תשמיש ופירסה נדה תחתיו ולא התשמיש הוא הגורם. ומהר"ם לא אתי לאשמועינן שיש איזה חדוש דין ברואה מחמת תשמיש מה שאין כן ברואה דעלמא, אלא דלא גריעה מרואה דעלמא, וכמ"ש הש"ך כהאי גוונא ממש גבי קפיצות דלקמן סימן קפ"ט עיין שם ס"ק מ"ח. ומשום הכי אשמועינן מהר"ם בתשובה דין וסת החדש. ואשמועינן נמי הכא דין וסת ההפלגה שהוא מסוף ראיה לתחלת ראיה, דהיינו מליל טבילה לתחלת ראיה כדלעיל סוף סי' קפ"ו. וטבילה אחרת דהכא היינו שתטבול לראיה זו כדעת הש"ך וסיעתו. דזה אינו, דמלבד דוחק לשון, אי אפשר כלל לומר דלא תליא הראיה בתשמיש כלל כי אם בהפלגה או חדש, דאם כן אף שראתה בביאה ראשונה בג' לילי טבילות הוה לן למיתלי בהפלגות או ימי החדש ולא לאסרה על בעלה עולמית, כיון שבינתיים היו ביאות של היתר כדלקמן.]
ועיקר הדין דאשמועינן מדיוקא הוא דין אמת, דאף אם נקבע לה וסת לא חיישא ליה אלא תלתא זימנא דנעקר בג' פעמים. ולא נאסרה לעולם, מאחר שהיו ביאות של היתר הרבה עד שהגיע ראיית וסתה שנית, דבהכי מיירי לפי דעת הט"ז, לכן לא הוצרך הט"ז לפרש כלל היכי משכחת לה ביאות של היתר. ולכן לא הוצרך ג"כ להגיה בשלחן ערוך ליל ב' כמ"ש מהר"ם בהגהות מיימוניות, וכן הוא בשלחן ערוך שנדפסו בלי הגהות רמ"א כמ"ש האמונת שמואל, וכוונת מהר"ם אינה כדי שתהא ביאה של היתר בינתים אלא משום תשמיש הראשון שיהא בהיתר. כמבואר ממ"ש בתשובת הרשב"א סי' תתל"ט כל שעת תשמיש הראשון כו' ג' פעמים רצופים לג' טבילות כו'. דעל כרחך מיירי בכהאי גוונא ממש דג' טבילות הן לג' ראיות וסתה שבינתיים טבלה ושימשה, דברצופים ממש למה לה ג' טבילות, בב' סגי, ודו"ק. וגם כל עיקר דין זה משנה שאינה צריכה היא ושפת יתר, שכבר בירר מהר"ם שם דין זה בתחלת התשובה שם באורך כל הצורך, ולמה לו לכפול הענין במלות שונות ללא צורך כלל. אלא ודאי כוונתו כדעת האחרונים לאסור אף בביאה של היתר בינתיים ועל פי מה שנתבאר, דלא ככרתי ופלתי. והשתא אתי שפיר דלא הוצרך רמ"א להגיה ליל ב' בנוסח השלחן ערוך שהגיע לידו וכן הבאים אחריו, משום שסמכו על מה שכתב בהג"ה כל פעם בביאה ראשונה כו', למימרא דעד השתא מיירי שלא בביאה ראשונה אלא בביאה ב', אף שהיא בלילה הראשון, והוא הדין בלילה אחר, וזה מובן מאליו מלשון השלחן ערוך מיהו מיחש חיישא כו' כגון כו', מבואר דזה אינו אלא דוגמא בעלמא ולאו דוקא ליל טבילה. והשתא אתי שפיר מה שכתב הט"ז ס"ק י"ד דשמה החשש כו', ר"ל דכיון דמיירי שלא ראתה בביאה ראשונה כל הג' פעמים אלא שכל הג' פעמים היו בלילה אחד, לא נאסרה אלא בלילה זה ואח"כ מותרת, מה שאין כן בביאה ראשונה ג' פעמים נאסרה לעולם. והא דאינה חוששת לביאה ראשונה בפעם אחת כמו שחוששת לילה א', זה תירץ הט"ז בס"ק ט"ז (ומכח חששא כו' לא אסרינן עולמית), דלא כמנחת יעקב שלא ירד לסוף דעת הט"ז שם, ונמשך לשיטתו והבנתו בט"ז ס"ק י"ד שהביאות הראשונות לא היו בלילה אחד, דאם לא כן תלינן שהלילה הוא הגורם, ואם כן לא קשה מידי, ודו"ק (וכבר סתר דבריו בכרתי ופלתי בראיות ברורות מגמרא וכל הפוסקים):


###### Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Yoreh Deah 187:14
[Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Yoreh Deah 187:14](https://torahapp.org/share/book/Kuntres%20Acharon%20on%20Shulchan%20Arukh%20HaRav/s/Yoreh%20Deah/r/187:14)

**ומימי טהרה כו'.** זהו דעת הש"ך בבירור, ומסי' קפ"ט לא קשה מידי, דהתם איסור שעה והכא איסור עולם. ומ"ש בכרתי ופלתי בשם הרשב"א, זה אינו, דהרשב"א לא קאמר אלא דלא איצטריכא ליה למימר דמימי טהרה כו', אבל לא למימרא דקבעה וסת מימי טהרה כו', וכמבואר להדיא בסיום לשונו דאפילו לרב דוקא מימי טהרה כו', אלמא דהא פשיטא ליה. ומה שהעלה בכרתי ופלתי לדינא (עיין בפנים), אתי שפיר להש"ך במכל שכן, כיון דמהני דינא דגמרא לבעול בימי טומאתה כל שכן בימי טהרתה, ודו"ק:


###### Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Yoreh Deah 187:15
[Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Yoreh Deah 187:15](https://torahapp.org/share/book/Kuntres%20Acharon%20on%20Shulchan%20Arukh%20HaRav/s/Yoreh%20Deah/r/187:15)

**וזהו וסת המורכב כו' אלא שיש הפרש ביניהם כו'.** עיין במ"ש לעיל:


###### Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Yoreh Deah 187:16
[Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Yoreh Deah 187:16](https://torahapp.org/share/book/Kuntres%20Acharon%20on%20Shulchan%20Arukh%20HaRav/s/Yoreh%20Deah/r/187:16)

**מכל מקום לענין כו'.** כן כתב הב"י. ועיין תשובת מהר"ם פדואה סי' י' אכן ראוי להמורה כו' ואם כן חיתה כו', מבואר שם דסבירא ליה מסברא שכל השיעורין שנתנו חכמים ד' לילות או לילה אחת כולן במרגשת צער וכאב, דאם לא כן בידוע שחיתה המכה. ונהפוך הוא ממה שכתב המשאת בנימין סי' מ"ז שכל השיעורין הם באינה מרגשת דוקא. ודבריו צריך עיון גדול, דאם כן אמאי מחמרינן האידנא במרגשת דבועל בעילת מצוה ופורש, מטעמא דכתב הרא"ש דנותנים עליה דין בוגרת שראתה בבית אביה, וכן ממה שכתב בתשובת רשב"א שהביא בית יוסף בסי' קצ"ג שלא הקילו אלא במכה ולא בבתולים לפי שהוא איסור שעה, מבואר מדבריו בהדיא דאף דומיא דמכה שהיא מרגשת צער וכאב אפילו הכי החמירו בבתולים אפילו יותר מדין השנוי במשנה, וכל שכן בדין השנוי במשנה שהחמירו בו אפילו במרגשת. אלא על כרחך צריך לומר שיש חילוק בין טומאת הדם עצמו ובין להחזיקה ברואה מחמת תשמיש כמו שכתב הב"י.
וגם מה שכתב המשאת בנימין שם דשיעורי המשנה הם מן התורה, צריך עיון גדול, דכל הני שיעורי היכא רמיזא באורייתא. ולומר שהם הלכה למשה מסיני גם כן דוחק גדול, שהרי לא נמנו בכלל הדברים שהם הלכה למשה מסיני. ועוד שנחלקו בית שמאי ובית הלל ובהלכה למשה מסיני אין בה מחלוקת לפי דעת הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשניות. ועוד שאם כן לא עשו חכמים כלל סייג לדבריהם בענין זה ומאי שנא מכל התורה כו', כדאמרי בית הלל לבית שמאי בריש פרק קמא, ואמאי לא קאמרי להו נמי הכא. אלא ודאי האמת יורה דרכו שכל שיעורי המשנה הם מדברי סופרים לעשות סייג לתורה, ומדאורייתא בכולן עד שתחיה המכה, וכמו שכתבו הרשב"א והרא"ש שאין לך מכה גדולה מזו, אלא דרבנן החמירו משום שבעילת מצוה לכל מסורה כמו שכתב הרא"ש, או משום שהוא איסור שעה כמו שכתב הרשב"א.
וגם מה שכתב המשאת בנימין בכוונת הרשב"א הוא פלא גדול: