## Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Yoreh Deah

###### Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Yoreh Deah 32:1
[Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Yoreh Deah 32:1](https://torahapp.org/share/book/Kuntres%20Acharon%20on%20Shulchan%20Arukh%20HaRav/s/Yoreh%20Deah/r/32:1)

מה שהקשה הפרי חדש סק"ו על הרשב"א, לא קשה מידי. דהא מילתא דפשיטא דלא אמרינן הלכה כתלמיד במקום רב אלא במלתא דתליא בסברא דידיה שאין סברת התלמיד ושיקול דעתו נגד סברת הרב ודעתו, אבל הא דאמר ריש לקיש לגירסת הרי"ף למטה מן האגפיים היא מילתא דלא תליא בסברא, שהרי בבהמה נמשך כח החוט עד הירכיים שמעמידים אותו ותשש כחו כדפירש רש"י, ואם כן בעוף גם כן מסתברא הכי. ואם תימצי לומר שבעוף האגפיים מעמידים אותו, אם כן הוה ליה למימר עד בין האגפיים כרבי ינאי, אבל למטה מן האגפיים היא מלתא דלא תליא בסברא כלל, אלא דהכי גמירי ליה מרביה כמו רוב הטריפות שהן הלכה למשה מסיני:


###### Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Yoreh Deah 32:2
[Kuntres Acharon on Shulchan Arukh HaRav, Yoreh Deah 32:2](https://torahapp.org/share/book/Kuntres%20Acharon%20on%20Shulchan%20Arukh%20HaRav/s/Yoreh%20Deah/r/32:2)

והלכך בעי שהייה מעת לעת. הנה מה שכתב הב"י בשם הר"ן, ואחריו נמשכו כל האחרונים, דבעינן שהייה מעת לעת, לאו בפירוש אתמר בר"ן אהך דהכה במקל, אלא מכללו אתמר דכתב דכל הני דאמרינן בשמעתין כו', וסבר הב"י דגם הך דהכה במקל בכלל כל הני דשמעתין.
ומיהו היינו דוקא היכא דחיישינן לריסוק, אבל משום פיסוק פשיטא דלא בעינן שהייה, כמבואר במקור דברי הר"ן אל[ו] בחדושי הרשב"א, הובא בב"י סוף סי' נ"ח. עיין שם במ"ש הב"י בתחלת הסימן בד"ה ואם שהתה כו' בשם הר"ן לפי דעת הרמב"ם והכי קיימא לן. והלכך בהלכה דאתמר בהדיא בגמרא דאין צריך בדיקה משום ריסוק, על כל פנים אין מקום לשהייה.
דאף הב"ח לא כתב להחמיר כאן בהלכה יותר מבנפלה הואיל ולא היתה המכה אלא באבר אחד, אלא לענין בדיקה משום פיסוק, וכן משום קריעה באברים הפנימים שבמקום ההכאה, אבל משום ריסוק אין לחוש כלל אפילו בעמדה לשיטת רש"י, וכמ"ש מהר"ם בגליון הרי"ף שהיא שיטה א' שבר"ן, והובא בב"י בסי' נ"ח, דאין בדיקה כלל לריסוק, וכדעת הטור שם שפרט ומנה י"ח טריפות. ואם כן לפי זה ודאי דאף בהכה במקום אחד יצאה מחשש ריסוק כשעמדה, דאם לא כן אין בדיקה והכשר לעולם. ולפי דעת הב"ח סי' נ"ח גם הרמב"ם שבר"ן שם מודה דלא חיישינן לריסוק כלל כששהתה או עמדה. וגם לשון הר"ן מורה לכאורה דעל כל פנים בעמדה מודה הרמב"ם לרש"י. אלא שבחדושי הרשב"א ותורת הבית הארוך מבואר דגם בעמדה חיישינן לריסוק. אבל בהלכה גם הרשב"א מודה לרש"י דאפילו באבר אחד אין חוששין לריסוק, דאם תימצי לומר שהילוך אינו מוציא מידי חשש ריסוק אבר אחד אם כן כשנמצא אבר אחד מרוסק אחר ההילוך אמאי שרי הרשב"א בתשובה המובאה בב"י וש"ע שם, דלמא שלט כח הנפילה והחבטה במקום זה יותר מאחר דחזינן ריסוק, ומנא לן לתלות הריסוק בדבר אחר. אלא ודאי משום דסבירא ליה להרשב"א שבכל ריסוק המטריף, אפילו ריסוק אבר אחד, אי אפשר שתלך כמו בשאר טריפה. עיין שם בב"י בשם הרשב"א. והא דלא חיישינן לשאר טריפות כקריעה ופיסוק כשהלכה, היינו משום שהיא בחזקת בריאה כמ"ש הר"ן. ומה שכתב הר"ן שם תחלה שמחמת החבטה נטרפה כו', היינו לשיטה הא' דהבדיקה אינה אלא לשאר טרפות ולא לריסוק. ומה שכתב אחר כך ואף על פי שאפשר שנקרעו הדקין כו' בחזקת בריאה כו', היינו לשיטת הרשב"א שממנו מקור דבריו שם, דסבירא ליה כהרמב"ם דלעיל שם במשנה, עיין שם ברשב"א. ואם כן בודאי לא נתכוין הב"ח להחמיר באבר אחד יותר מבנפלה, אלא לענין בדיקה דקריעה ופיסוק.
ואף גם לזאת החומרא משמע מלשון רמ"א בהג"ה, וסתימת הט"ז וש"ך שם, דהלכה מהני לדידן בכל גווני, דאם לא כן היה להם לפרש דבאבר אחד לא מהני. וטעמם ונימוקם עמם כמו שכתב הר"ן אף על פי שאפשר שנקרעו הדקין מכל מקום כיון שהלכה כדרכה בחזקת בריאה היא. ולא דמי לחוט השדרה, שאינו בכלל הגוף ובהכאה קלה (אפילו בשבט כמ"ש הכלבו ורש"י בספרים אחרים) חיישינן לשבירת השדרה שהמקל נוגע בה ומכה בה בכח וממילא נפסק החוט, כדפירש רש"י במשנה ריש פרק אלו טרפות. והא דלא חיישינן לחוט בנפילה כשהלכה, היינו שאילו נטרפה על ידי החבטה לא היתה יכולה לילך כמ"ש הר"ן לעיל. והיינו בחבטה דנפילה דוקא, אבל אברים שבחלל הגוף ליכא למיחש בהו לקריעה ופסוקה על ידי הכאה שמבחוץ, אלא במכה רבה עד שאינה יכולה לעמוד ולילך כדרכה מחמת הכאה זו, אבל אם הלכה כדרכה בידוע שלא היתה מכה רבה ובחזקת בריאה היא כמו שנתבאר. וכ"מ בזבחים דף ע"ד מדלא מוקי בהכה במקום אחד. וכיון דאתחזק ספק טריפות אין מכניסין בעזרה לשוחטה דהקריבהו נא לפחתך, כדפי' רש"י שם, דלא ככרתי ופלתי סי' נ"ח. והא דלא מוקי בהכה בחוט השדרה, משום דאפשר לבדוק בשדרה מחיים לפי מ"ש הט"ז. והשתא אתי שפיר דלא קשה מידי מ"ש בסי' ל"א לרמ"א וש"ך דאין צריך בדיקה כלל במוח בנחבסה, משום דמסתמא הלכה. ואם לא הלכה סמך רמ"א אמ"ש בסי' נ"ח.
והנה ממה שכתב הר"ן אף על פי דאפשר שנקרעו הדקין כו', מבואר הטיב דרוצה לומר דחיישינן נמי לקריעות דקין וכיוצא בהן, ולא לחוט השדרה בלבד. וההיא עובדא דאשתכח חוט דאפסיק, אינה אלא לראיה שהילוך זה אינו מוציא מידי ספק ריסוק כמו שאינו מוציא מידי פסיקת החוט. וכן משמע גם כן בהדיא בתורת הבית הקצר מידי ספק. מעשה כו' מידי ספק כו' עיין שם. ולאיכא מאן דאמר שבר"ן אפילו הלכה חיישינן לחוט, אין ראיה כל כך מחוט לדחות תלמוד ערוך מהלכה, לפי מה שנתבאר לחלק בין חוט לאברים הפנימים. אלא דנודע מה שכתב מהרמ"ע דלעולם סברא ראשונה שכותב הפוסק בלשון סתם הוא עיקר בעיניו. וכן משמע גם כן בתורת הבית הארוך שהביא ראיה מאין חוששין דהכה במקל לאין חוששין דכולה שמעתין, דאפילו לחוט אין חוששין, דסבירא ליה דכולהו אין חוששין דכולה שמעתין כי הדדי נינהו לגמרי. ואם כן כולהו חוששין נמי כי הדדי נינהו לגמרי, וכמו שכתב בחדושיו דהא לא מפלגינן בהו בגמרא ועל נפילה דמתניתין מייתי להו כו'. ואם כן לענין הלכה נמי ליכא לפלוגי בהו. וכן משמע ממה שכתב בתורת הבית הקצר דין זה גבי נפולה ולא לגבי שבורה, דלא כטור ששינה דרכו מדרך הגמרא והרשב"א והרמב"ם, משום דסבירא ליה כאיכא מאן דאמר שבר"ן, כמ"ש הדרכי משה. ומיהו לפי זה דהרמב"ם גם כן סבירא ליה כהרשב"א, אם כן צריך לומר דמה שכתב בפ' י"א בנתרוצץ צריך בדיקה סתם, ומשמע אף שהלכה. היינו משום דנתרוצץ צריך בדיקת סדקין ובקעים מפולשים. והשתא אתי שפיר דלא קשה מידי על רמ"א וש"ך שלא הצריכו בדיקה בנחבסה, נגד דעת הרמב"ם פי"א. עיין מ"ש סי' ל"א.
מ"ש הפרי חדש שכן דעת רש"י שכתב חיישינן לחוט השדרה. לכאורה נהפוך הוא, מדלא כתב כן רש"י תחלה אלא במחיוה אפיסקיה דוקא. תדע שהרי הרשב"א בתורת הבית הקצר כתב בהדיא בראש המקל מכה בכח ומרסק וכן במקום הקשרים, ובאפיסקיה כתב חוששין שמא פסק החוט, אלמא דסבירא ליה לחלק ביניהם, משום דסבירא ליה שאינה מכה בכח אלא בראש המקל או בקשרים ולא באמצע, אף על פי שמכה לרוחב השדרה. דלא כמשמעות הש"ך, וצריך עיון: