## Lechem Mishneh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread Chapter 6

###### Lechem Mishneh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread 6:1:1
[Lechem Mishneh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread 6:1:1](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Mishneh%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Leavened%20and%20Unleavened%20Bread/r/6:1:1)

**מצות עשה מן התורה לאכול מצה וכו'.** וא״ת דבפרק כל שעה (פסחים דף כ"ח.) אמרו שם גבי אוכל משש שעות ולמעלה עובר בלא תעשה ולר״ש אינו עובר ולר״י מפקינן דבזמן הזה מצה מדאורייתא מקרא דשבעת ימים תאכל עליו מצות ולר״ש דאינו עובר נפקא ליה מבערב תאכלו מצות ורבינו פסק בפרק ראשון כר״י בלפני זמנו כמבואר שם וא״כ איך כתב כאן דאיסור החמץ בזמן הזה הוא מקרא דבערב תאכלו מצות דהיינו קרא דר״ש דהכי משמע כאן לכאורה דנקט רבא בפ' ערבי פסחים (פסחים דף ק"כ) והיינו כר״ש כדפרישית. וי״ל דמאי דהביא כאן רבינו קרא דבערב תאכלו מצות אין כונתו להביא אלא דההיא מצות עשה לאכול בליל פסח מצה אבל שיהיה חיוב לאכול בזמן הזה לא הביאו מכאן, ומ״ש בכל מקום ובכל זמן אינו אלא מקרא דששת ימים תאכל מצות:


###### Lechem Mishneh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread 6:2:1
[Lechem Mishneh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread 6:2:1](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Mishneh%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Leavened%20and%20Unleavened%20Bread/r/6:2:1)

**בלע מצה.** הגירסא שיש לנו בדברי רבינו כך היא. בלע מצה יצא בלע מרור יצא בלע מצה ומרור כאחד ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא. והגירסא הזאת הוזכרה בדברי רשב"ם בפ' ערבי פסחים (קט"ו) ופירושו כך בלע מרור יצא מפני שיש בה טעם מרור בלע מצה ומרור אע"פ שכשבלע מרור לחודיה יצא הכא לא יצא ידי מרור. ונתן רבינו טעם למרור מפני שהמרור טפילה למצה ולכך לא יצא. והראב"ד ז"ל יש לו נוסחא אחרת בגמרא והוא בלע מרור לא יצא ומפני כן השיג על רבינו שאין טעם מרור מפני שטפלה למצה דאפי' לחודיה לא יצא. ולדעתו מה שאמרו בגמ' ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא לא בא להודיענו אלא דידי מצה יצא דהוה אמינא לא יצא משום דהמרור עמו. וה"ה היה לו הגי' בדברי רבינו בלע מצה יצא בלע מרור לא יצא ומפני כך פירש שהטעם שכתב רבינו שהמרור טפילה למצה וכו' קאי אידי מצה יצא ולפי הנוסחא שכתבתי אין צורך לידחק בזה. כתב ה"ה אבל כשכרכן בסיב כו' וא"ת מה טעם לחלק בין סיב למרור וכי תימא דבסיב כרכן ובמרור לא כרכן א"כ ליפלוג במרור גופיה היכא דכרכן דהוא אסור. וי"ל דמרור אע"ג דכרכן מותר דכיון דביה איתעביד מצוה אע"ג דלא יצא ידי חובה מ"מ לא הוי הפסק כיון דמעין המצוה הוא אבל כרכן בסיב דאין הסיב ענין למצוה כלל ודאי דהוי הפסק:


###### Lechem Mishneh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread 6:5:1
[Lechem Mishneh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread 6:5:1](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Mishneh%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Leavened%20and%20Unleavened%20Bread/r/6:5:1)

**מצה שלשה במי פירות יוצא בה ידי חובתו בפסח.** יש להקשות על רבינו דמקרא דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות מפקינן דברים הבאים לידי חמוץ אדם יוצא בהם ידי חובתו כו' והאי אינו בא לידי חמוץ וא״כ לכאורה נראה דהדין עם הוראיתי מי שכתב שאמר ה״ה וראיתי מי שתירץ דמלא תאכל עליו חמץ לא ממעטינן אלא דברים שאינן באים לידי חמוץ בשום צד ואופן בעולם אבל מצה שנילושה במי פירות הרי המצה היא באה לידי חמוץ אלא שהמים גרמו לה שלא תחמיץ ולא ממעטינן מהאי קרא ודבר נכון הוא: **כתב** ה״ה וראיתי מי שכתב שאינו יוצא במצה וכו' מפשטן של דברים אלו נראה לכאורה דלא מיקרי מצה עשירה אלא בשנילושה במי פירות לבד אבל כשלשה במים לחם עוני מיקרי. ועוד נראה מכאן שאם לשה במי פירות לבד אינו יוצא משום היקשא דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות וזה אינו בא לידי חמוץ. וראיתי מי שהקשה על זה ב' קושיות חדא דהיכי קאמר לר״ע (דף ל"ו) לחם עוני פרט לעיסה שנילושה כו' הא עיסה שנלושה בשמן ויין ודבש מפקינן לה מהיקשא דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות ודחק לתרץ זה דברייתא דקאמרה פרט לעיסה שנילושה וכו' לדוגמא נקטיה אבל כוונת הברייתא היא לומר פרט לחלוט ולאשישה כדקאמר לקמן באידך ברייתא ולא כיון ר״ע אלא לדחות דברי ר״י הגלילי. עוד הקשה דכשהקשו בגמ' בפ' כל שעה (פסחים דף ל"ו) מר״ע לר״ע ותירצו הא ביו״ט ראשון הא ביו״ט שני אמאי דחיק לאוקמי בהכי לאוקמי בחד יומא והא שנילושה במים ולכך קאמר לשתי דמיקרי לחם עוני והא דקאמרת דלא מקרי לחם עוני הוא דנילושה (במים) [בלי מים] גם על זה נ״ל לתרץ דהגמרא תירץ כן משום דאשכח סייעתא דאמר ליה ר״י לבריה כו' כדאמרו שם כו' ואכתי קשיא לי קושיא אחרת והיא דבגמ' פ' כל שעה (פסחים דף ל"ח:) הקשו על הברייתא דקאמרה יכול יצא אדם ידי חובתו בחלת תודה ורקיקי נזיר וכו' ותיפוק ליה דהוה מצה עשירה והשתא לפי דברי היש מי שכתב דקאמר דמצה עשירה לא מקרי אלא במי פירות לבד הא חלת תודה ורקיקי נזיר נילושים בפושרין וכדכתב הרמב״ם פי״ג מהל' מעשה הקרבנות וכיון שכן מאי מקשה דהוי מצה עשירה הא כיון דאית בה מים לחם עוני מקרי לכך אני אומר דאין כונת היש מי שכתב אלא לפרש דברי הברייתא דפליגי ר״י הגלילי ור״ע דר״ע ס״ל לחם עוני פרט לעיסה שנילושה וכו' ור״י הגלילי סבר דעיסה שנילושה בשמן יין ודבש דיוצא ועל זה אמר היש מי שכתב דמה שהם חולקים דלר' יוסי יוצא ולר' עקיבא אינו יוצא מטעמא דלחם עוני היינו דאיכא בהו מים ולהכי קאמר ר' יוסי יוצא וזהו שכתב שאינו יוצא במצה שנילושה כלומר לר' יוסי דקאמר יוצא אינו יוצא אלא במצה שנילושה וכו' נמצא דלדידן דאית לן דבשאר פירות יוצא דע״כ לא פליגי אלא בשמן יין ודבש וכדכתב רבינו ז״ל צ״ל שיהיה בהם מים ואז יוצא בהם ששייך בהם חמוץ ולא שייך בהו לחם עוני אבל בשמן יין ודבש ודאי דשייך בהו לחם עוני אע״ג דאית בהו מים והשתא ניחא הכל:


###### Lechem Mishneh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread 6:7:1
[Lechem Mishneh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread 6:7:1](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Mishneh%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Leavened%20and%20Unleavened%20Bread/r/6:7:1)

**זה הכלל כל שמברכין עליו ברכת המזון וכו'.** ודאי דטבל שלא נתקן אין יוצאין בו וק״ו הוא מטבל דרבנן דכתב רבינו בפרק ה' מהל' ברכות דאין מברכין עליו. ובגמרא בפרק כל שעה (פסחים דף ל"ה:) אמרו ת״ר יכול יוצא אדם בטבל שלא נתקן כל צרכו ת״ל וכו' יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ וכו' והקשו בגמ' ואיסורא דחמץ להיכא אזלא ותירצו הא מני ר״ש היא דאמר אין איסור חל על איסור דתניא ר״ש אומר האוכל נבלה ביוה״כ פטור. ולכאורה היה נראה להקשות דכיון דהך ברייתא אתיא כר״ש ולדידיה אין יוצאין בו כדפרישית משמע דפסק כאן כר״ש ופרק שני מהל' שביתת עשור כתב אחד האוכל אוכלים וכו' כגון פיגול ונותר וכו' הרי זה חייב כרת משום אוכל ביוה״כ משמע דפסק הלכה [דלא] כר״ש. והא לאו מילתא היא כלל דאפשר לתרץ דמה שאמר שם בהל' שביתת עשור דחייב היינו כגון דהוא איסור בת אחת או מוסיף או כולל וסמך על מה שכתב סוף פ״י מהלכות מאכלות אסורות ופרק ט״ז מהלכות איסורי ביאה והשתא שפירש פסק כר״ש דאין איסור חל על איסור כגון ההיא דטבל וחמץ דאיסור טבל מעיקרא והדר אתי חמץ דאין שם לא כולל ולא מוסיף ולא בת אחת. זה היה נראה לומר לכאורה אבל כשנעיין בפרק י״ד מהל' מאכלות אסורות אין צורך לכל זה דשם כתב רבינו דיוה״כ חל על איסור נבלה ופיגול משום דהוא איסור כולל שכולל כל האוכלים. והשתא צ״ל לדעתו ז״ל דמה שאמרו בגמרא בפרק כל שעה האוכל נבילה ביוה״כ פטור אינו רוצה לומר פטור מיוה״כ דע״כ חייב ביוה״כ ממ״נ אי נתנבלה מבערב וחל איסור נבלה קודם זה אתי יוה״כ וחל עליו דהוי איסור כולל וא״כ חייב כרת ואי נתנבלה בו ביום דחל יוה״כ קודם כל שכן דחייב טפי על יוה״כ אלא ודאי דמאי דפטור הוא פטור מנבלה ואיירי דנתנבלה בו ביום דחל איסור יוה״כ קודם. והשתא אתי שפיר מה שכתב בהלכות שביתת עשור דחייב כרת האוכל נבלה או פיגול ביוה״כ דחייב ממ״נ כדפרישית וחמץ וטבל כיון דכשחל איסור חמץ על הטבל אין כאן לא כולל ולא מוסיף ולא בת אחת להכי קאמר ר״ש דפטור. זה נ״ל מבואר בדעתו ז״ל אבל רש״י ז״ל סובר דפטור מיוה״כ משמע דלא ס״ל דיוה״כ הוי איסור כולל כדעת רבינו:


###### Lechem Mishneh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread 6:8:1
[Lechem Mishneh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread 6:8:1](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Mishneh%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Leavened%20and%20Unleavened%20Bread/r/6:8:1)

**וכן יוצאין במצה של מעשר שני וכו'.** ואם תאמר הא אמרינן בפ' כל שעה (פסחים דף ל"ז:) עיסה של מעשר שני לדברי ר״מ פטור מן החלה לדברי חכמים וכו' מצה של מעשר שני לדברי ר״מ אין אדם יוצא בה ידי חובתו וכו' לדברי חכמים יוצא וכו' כלומר לדברי ר״מ דאמר מעשר ממון גבוה הוא וא״כ איך פסק כאן רבינו דיוצא בו ידי חובתו ובסוף פרק ג' מהל' מעשר שני ונטע רבעי פסק כר״מ דאמר מעשר ממון גבוה כמבואר שם. ונראה לתרץ דבסוף פרק חלק אמרו מחלוקת דר״מ וחכמים במעשר שני בירושלים אבל בגבולים כולי עלמא סברי דמעשר ממון גבוה הוא ופטור מן החלה וא״כ נאמר דמה שפסק בהלכות מעשר שני הוא כחכמים והיינו דוקא בגבולין ומוכרחים אנו לומר כן דהא בהלכות בכורים ריש פ״ו כתב עיסת מעשר שני בירושלים דחייב בחלה והיינו כרבנן דר״מ דלר״מ אפילו בירושלים פטור כמבואר שם בגמ' בסוף פרק חלק (סנהדרין דף קי"ב:) אלא ודאי דפסק כרבנן ומאי דכתב בהלכות מעשר שני הוא בגבולין. ומ״מ הרב סתם הדברים שם דהיה לו לומר דוקא בגבולין והוא לא כן עשה שהביא סברת ר״מ הנזכר במשנה דפרק האיש מקדש בלשונו וטעמו ואולי סמך על מה שכתב כאן ובהלכות בכורים כדפרישית: