## Lechem Shamayim on Pirkei Avot Chapter 1

###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:1:1
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:1:1](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/1:1:1)

**משה.**לא אמרו כאן משה רבינו. כמו במ"א. לרמוז שבשביל ענותנותו הגדולה כי לא חפץ בשם תואר המעלה. לכן זכה לקבל התורה. אף כי גדול מרבן שמו כנודע:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:1:2
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:1:2](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/1:1:2)

**קבל תורה.** לשון רע"ב לפי שמסכתא זאת אינה מיוסדת על פירוש מצוה כו' ולא אדע מנין לו. הלא ודאי אין בכל מסכתא זאת אלא פירוש המצות הכולליות שבתורה. ובפרטות הראשונות שהן חובות הלבבות המיוחדות והנחמדות בה נתבארו ללכת בדרכי השם ולשמור מצותיו. והנה שלשה דברים הראשונים אינם כי אם ביאור הצריך למה שכתוב בתורה. וכן כל המדות הישרות והמוסרים יש להם עיקר בתורה. והלכת בדרכיו. כמו שאמרו ז"ל מה הוא רחום כו' וכיוצא. או הם סמוכים על הכתוב העיקרי ואהבת לרעך כמוך. הכולל כל דברי מוסר הנוגע לתקון קבוץ המדיני. ובמה שבין אדם לחבירו אמרו רבותינו ז"ל מה דעלך סני לחברך לא תעביד. זהו כל התורה כולה. והנה הר"מ ז"ל בתחלת הלכות דעות מנה להם אחד עשר מצות ליסוד. לכן אין נגרע דבר מצות מוסריות הללו משאר מצות שבתורה. אלא שנקראו שכליות (או מפורסמות אצל המתחכמים) לפיכך עסקו גם חכמי או"ה במוסר. אך מה לתבן את הבר. אף כי נתקנאו בחז"ל. גנבו מהם דברי חכמה ומוסר גם שמו בכליהם וילכו ויצטיירו וילבישום בגדים אחרים ויתנכרו. ובא האות והמופת בספר המדות היווני המועתק ללה"ק שרוב דבריו מבולבלים משוללי הבנה בהרבה מקומות ממנו. אל עם עמקי שפה הוא שלוח. ולהג הרבה יגיעת בשר ולשון סרוח:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:1:3
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:1:3](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/1:1:3)

**קבל.**מ"ש תוי"ט בשם המפרשים טעם לשון קבלה ומסירה שאחריו. הוא דוחק מבואר ואין לו בית קבול בשכל. כי הלא כמקרה הקבלה כן מקרה המסירה. ואם פועל הקבלה יסבול השיור. גם מפעל המסירה כמוהו יסבלהו. כי אין בין מוסר למקבל. אלא שזה פועל יוצא. וזה עומד. כדמות נפעל. אבל באמת אין הוראת הקבלה שוללת השיור לעולם. וכן המסירה אינה כוללת. ויובנו לפי הענין אם בכולל. ואם בחלק. וכפי ענין הקבלה. כך היא ענין המסירה. מה שקבל המקבל. הוא שמסר. והדבור בזה הוא יתרון לבעל הלשון. ולא יעדיף בענין אמנם לפי דעתי לא הבינו אותם המפרשים הענין המבדיל בין שתי הלשונות. לו הכירוהו וידעו מה טיבו. אז לא היה קשה בעיניהם כלל חלוף הלשינות. שהוצרך לענין מכוון מאד. כי אמנם המסירה. אין בכללה חובה מוחלטת על מקבליה. כי הוראתה האמתית. ענין צוואה כתרגום פקד. מסר. ועדיין צריך לזה קיום הדבר מצד המקבל כדי שיהא עליו חוב ושעבוד גמור וקשר של קיימא לעשותו לעולם חוק ולא יעבור. באופן שלא תועיל טענת אונס להפקיע מכל חיובה. ולהפטר ממנה משום טענה ואמתלא. והוא גדר ענין הקבלה. לקיים כל דבר. כמש"ה קיימו וקבלו. והיא חלה גם על הבנים. כמ"ש וקבלו עליהם ועל זרעם. כי מה שיקבל האדם ברצון טוב. יוכל לקבעו חובה לזרעו לדורות עולם. וכן הדבר בתורה. שלא יאמרו דורות הבאים מה לנו חלק בתורה שלא קבלנוה מרצוננו. לכן הודיעם שמשה היה שליח קבלה לכל זרע ישראל ועל ידו נתחייבו. ועמ"ש במ"א בענין השתעבדות הדורות בקיום התורה:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:1:4
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:1:4](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/1:1:4)

**מסיני.** מחמת סיני. מפני שעמוד שם בהר. למרק אכילה ושתיה שבמעיו לשומו כמלאכי השרת. כדאמרינן בפ"ק דיומא משה עלה בענן ונתקדש בענן כו'. ועמד ב"פ מ' יום בהר לקבולי שאר תורה. והיא שעמדה לו לקבלת תורה שבע"פ כמ"ש חז"ל. שבהר למד אותה. ולא היו ראוים כל ישראל לקבלם מפי הגבורה. אע"פ שכולם שמעו אנכי מפי הקב"ה:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:1:5
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:1:5](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/1:1:5)

**אנשי כנה"ג**עי"פ רע"ב. ירמיה (ל"ב) אמר כו' (דניאל ט') אמר וכו'. והוא לקוח מהגמרא (פ"ז דיומא) ומנין שהחזירו עטרה ליושנה. שכן מצינו בתפלת נחמיה (ט' פסוק ל"ב). וא"ת הלא זה היה מעשה אחר שעלו מבבל ובאו לא"י. ולא היה בזמנם שעבוד האומות ובטלה שליטתן בהיכל. אדרבה כבר חזרו לבנותו וסייעו בבנין. ומדוע לא יאמרו אז תארי השי"ת כמו שאמרם משה. ומה צורך בטעם הן הן גבורותיו כו'. י"ל ודאי ירמיה ודניאל שפיר עביד שלא כזבו בו. כי עדיין לא נודעה יד ה'. ולא יכלו להוכיח ולברר האמת שסוף יגאלם. ויכירו שהיא גבורת גבורתו. שנותן ארך אפים לעוברי רצונו. כי הם לא יאמינו לו. ע"כ הוכרחו לפי צורך שעה לשנות מפני דרכי שלום על דבר אמת וענוה צדק. עד עת ששבו מן הגולה. ונתקיים דבר ה' הטוב. להחיש הגאולה בעתה. אז הכירו וידעו כי יד ה' עשתה זאת לכבוש כעסו להאריך אף לרשעים. ונורא הוא ממקודשיו. לכן חזרו לאחוז בתוארי משה. ולא חשו לשנות נוסח הנביאים הקודמים. לבטל דבריהם ותקנתם שהיה מקום לומר אע"פ שבטל הטעם לא בטלה התקנה שתקנו הקודמים בזמן ובמעלה. וגם יש לחוש שיחזור הדבר לקלקולו. כמו שאירע בעונותינו שרבו. ואף בימי בית שני לא היה אלא פקידה בעלמא. וס"ד שלא היה כחם יפה. לסתור תקנת ירמיה ודניאל הגדולים מהם בחכמה ובמנין. ולפיכך הוצרכו לטעם שזכרו הן הן גבורותיו כו'. כלומר מעתה אין לחוש עוד אחר שנתפרסם קיום הבטחת הי"ת לישראל. משקבלו ענשם שהיה ראוי להם בעונם. הן בעונותיהם נמכרו ולא קצרה ידם מהושיעם. ולא התעלם מגאולתם לפקוד אותם בתום חטאתם. וידעו הגוים כי בעונם גלו בית ישראל והסתיר פניו מהם. כדבר הנביא (יחזקאל ל״ט:כ״ג) לכן מאז הסכימו לחזור לתואריו של משה. וקיימו וקבלו עליהם ועל זרעם אחריהם שלא לשנות המטבע עוד כל ימי ארץ אף לכשיגרום העון ויצאו עוד בגלות כאשר לא נעלם מהם מאז היתה שומה בפיהם היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה. וכן כתיב שבועים שבעים נחתך על עמך וגו'. מ"מ ובכל זמן יעמדו בתוארים הללו לא עדרו דבור. הבן בדברים וייטב לבך ועיין עוד בית מדות עליית הודאה:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:1:6
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:1:6](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/1:1:6)

**[הוו מתונים בדין.**דרש ב"ק מה"א מילתא דאמו"ר הוו מתונים בדין. דכתיב ול"ת במעלות. וסמיך ליה ואל"ה:]


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:1:8
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:1:8](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/1:1:8)

**והעמידו תלמידים הרבה**לאפוקי מר"ג. עמ"ש בס"ד בדרוש **תפלת ישרים**מיהא ודאי לא איירי תנא דידן אלא בלומדים להתגדל בדברי תורה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. אבל לא בתלמידים שאינם הגונים. שכל המלמד תורה לתלמיד שאינו הגון. כזורק אבן למרקוליס. וי"ל והעמידו תלמידים הרבה. ר"ל גם עניים שאין להם מה לתת להרב בשכר למודו. גם א"ל מה לאכול. ואם אין קמח אין תורה. זהו והעמידו תלמידים. שיעשו להם העמדה שתתקיים תורתם ויעמוד תלמודם בידם:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:2:1
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:2:1](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/1:2:1)

**שמעון הצדיק.**עיין ספר דורות עולם ואמרי בינה:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:2:2
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:2:2](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/1:2:2)

**עומד.**עב"י ריש טור ח"מ. ועמ"ש בס"ד שילהי פרקין:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:2:3
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:2:3](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/1:2:3)

**וג"ח.**לשמוח חתנים כו'. בודאי גם צדקה והלואה לעני ולנצרך בכלל. ולא בא לכלל זה אלא מפני שאמרו גדולה ג"ח מן הצדקה בשלשה דברים. לכן אמר בלשון זה. ואמנם גמילות חסד כוללת יותר מן הצדקה. אבל אף על פי שאין בכלל צדקה גמילות חסד. מכל מקום יש בכלל גמילות חסד צדקה. בלי ספק:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:3:1
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:3:1](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/1:3:1)

**אל תהיו כעבדים וכו'.**עתוי"ט שהאריך לשון בביאור מאמר זה ואינו מוטעם לחיך על כן לא ראיתי להתארך בתשובות לדוחקיו. והדברים ברורים על דרך התוס'. כי לא נתכוין התנא לשלול כי אם העובד על מנת שהוא תנאי מוחלט. ומשמעו שאם לא יותן לו הפרס שהוא מקוה בעבודתו אז הוא מתחרט ותוהא על עבודתו. שזו היא ודאי עבודה פסולה. ואין צורך לומר שאין לו יתב'. חפץ בו. כי היא מדת הנכרים. כמש"ה והיה כי ירעב והתקצף וגו'. אבל הישראלי אע"פ שמקוה בעבודתו שכר טוב אינו בועט ביסורין מחמת זה. ואינו מהרהר אחר מדת הדין שהכל לטובה. כי את אשר יאהב ה' יוכיח. כאשר ייסר איש את בנו. ולזה תפס התנא הלשון בכ"ף הדמיון כעבדים. לומר לך עם שבודאי אין צורך להזהיר על התנאי בעצם שהיא אסור. כי אין לחשוד זרע ישראל שיעיז אדם פניו כל כך להקניט בוראו במעשה עבודתו כאלו יש לבורא צורך לברואיו. ויכנע להם למען יעבדוהו וייראוהו יתעלה מזה עלוי רב. כי מי הקדימו שישלם. מי הקשה אליו וישלם. ואם יצדק אנוש מה יתן לו. הלא למען חפצו להצדיק בריותיו ולהיטיב להם. יעד להם גמול טוב בעבודתם הרצויה לפניו. אלא כך הזהיר שלא ידמו להם אפי' במחשבה. ובהרהור הלב לא יעלה על רוחו. להיות כוונת מעשהו זר נכריה עבודתו כאותן העבדים הנכרים: אכן יש להמתיק הענין עוד. כי אמנם הפרס ביאורו מחצית הדבר או חלק וחתיכה ממנו. כמשמעו בכמה מקומות. כמש"ה פרס פריסת מלכותך. וכן בלשון משנה אכילת פרס הוא חצי ככר והרבה כיוצא בה. גם כאן הכוונה על מקצת הגמול או מחציתו שמקוה אותו בעוה"ז כי אע"פ שיש שכר רב טוב הצפון לשומרי תורה בעקב. ונאמן הוא בעל מלאכתן ית' לשלם שכרן. אבל אין השכר המיועד אלא לעולם שכולו טוב כידוע מדרש רז"ל. היום לעשותם ומחר לקבל שכרם. כי בודאי הקב"ה אינו מקפח שכר כל בריה. אלא ששכירות אינה משתלמת אלא בסופה. לכן אין העולם הזה מוכשר לתשלום שכרן של צדיקים בחיוב. מחמת יעודי התורה. כנודע. עם שיש הבטחות מיוחדות לכלל האומה. בהיות ישראל מכשירים מעשיהם בא"י. שהובטחו בהסרת המונעים מקיום התורה. וסלוק המעיקים המכשלות את הרשעים בלבד. לא שילום שכר המצות כלל (ואין כאן מקום ביאור דבר זה בהרחבה) אמנם היחידים השרידים אשר ה' קורא. אין להם לצפות שום גמול ושכר בעוה"ז. אף אם יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים. וכן להפך. כי אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות בני אדם (יש דברים שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז. ולהיפך כמו כן. ויש שאוכלים בזכות אבותיהם. וכן יש שסובלים בעון אבותיהם. וכ"ש בעזר המזל הגורם לטוב ולהפכו. ואצ"ל מסוד הגלגול) לכן על זאת היתה אזהרת התנא הקדוש הלז. במאמרו המתוק לחיך הבריא. כשאמר א"ת כעבדים כו' על מנת. כי ידוע מ"ש כל האומר על מנת כאומר מעכשיו. והרי הטיל תנאי. שעל מנת כן הוא עובד. שיהא שכר לפעולתו מעתה מיד בעולם המעשה. ואינו מתרצה להמתין על עולם הגמול הבא אחר זה. ועל דעת כן עובד הוא לקבל על כל פנים פרס מחצית השכר בעוה"ז. אע"פ שאינו מבקש כולו. כי רוצה הוא שישאר לו ג"כ משכרו לעתיד להיות אחרית ותקוה לנפש. לעולם שכולו טוב וארוך. ואין רצונו לאכול עולמו כאן בפעם אחת. רק מקצתו מקוה ב"ת תיכף ומיד. (ומדת בינוני' היא. כמ"ש בר"מ דפלח ע"מ לזכאה בתרין עלמין). וגם כי כוונתו רצויה בזה. כדי שימצאו לו הכנות המצטרכות למעשה העבודה בלי מונע. אעפ"כ מנענו התנא מזה. שלא לעבוד כן בעל מנת. לפי שהתנאי אינו ראוי לעובד מאהבה. כי השי"ת לא ימנע הטוב להולכים בתמים ולאדם שטוב לפניו. גם אינו דבר ראוי לתבוע שום חלק שכר בעוה"ז. לפיכך לא יעשה מתחלה ע"ד כך. כי מ"מ מנכין לו. ומכלה קרנו לעוה"ב. וכענין שאמרו בפרקא דחסידי גבי פתורא דרחב"ד (ומה שמצינו בחזקיה מ"י שאמר זכר נא את אשר התהלכתי לפניך וגו'. לא בקש על קבול שכר בעוה"ז אלא להצלת נפשו מענשו של גיהנם הפציר בתפלה שלא יכרת בחצי ימיו וילך לשאול בלא ולד. וכמ"ש לו ישעיה הנביא. כי מת אתה. משום דלא עסקת בפ"ו. לפיכך בכה ויתחנן לזכור לו מעשיו הטובים. ולהאריך לו הזמן בעוה"ז. כדי שיקיים פ"ו למלט נפשו מיד שאול סלה: עי"ל שלכך נתכוונו חז"ל כשאמרו מאי והטוב בעיניך עשיתי. שסמך גאולה לתפלה. שהקשה להם כי לא יתכן לשאול שכר מעשים טובים בעוה"ז כלל אפי' להציל ממות. מאחר שאין העוה"ז מקום התשלומין כאמור. לכן אמרו שנתכוין על דבר טוב שאינו מפורש בתורה היינו שעשה וקיים מצות תפלה. על דרך המובחר והמאושר שאפשר. וכבר מבואר אצלי במ"א. שאע"פ שאין שכר מצוה עצמה בעוה"ז. מ"מ שכר שבח מצוה משתלם בעוה"ז. והרי זה נכון):
 ומה נמלצו לחכי דברי הנוסחא אחרינא שדחה תי"ט. דאית דגרסי **על מנת שלא לקבל פרס**. (והיא נוסח ספרדי קדום. שכ"ה בח"ה שער יחוד המעשה) שנתקשה הלשון למפרשים ולא יכלו לו להלמו אכן על פי הדברים שאמרנו יתכן ביאורו בטוב טעם מאד יאמר לא די שלא יתדמה במעשהו לאותן העבדים. אבל צריך להזהיר עוד שיעבוד דוקא על מנת ועל תנאי שלא לקבל שום חלק משכרו עתה. במשפט לאוהבי שמו יתברך. בשמרם עקב רב. כדי שיהא כל השכר קיים. עושר שמור לבעליו לטובתו. ובאמת לשון פרס הונח במקומות הרבה. להורות על שכר פעולה דוקא. הפך מה שאמרו המפרשים בו. דוק ותשכח שפירושם אינו אמיתי. אבל לדרכנו יצדק. בכל אופן כוונת התנא רצויה. להזהיר שלא יבקש לקבל השכר בידו. אלא להניחו ביד רבו (כדרך שעשה רחב"ד בכרעא דפתורא דדהבא. דבעי רחמי ושקלוה. כדי שישא שכרו פירות. ולא יכלה הקרן באופן זה. זה מצינו ברב"א) ובכן נתיישב אריכות לשון בכפל הענין. שלא הספיקה לתנא השלילה לבדה. ובכל זה לא מצאו כל אנשי חיל המפרשים ידיהם. לתקן לשון המאמר הנפלא כהלכתו. ועתה בעזה"י יצא מזורז ומלובן טוב תואר מאד. פתח דבריו מבין פתים. ופושעים יכשלו בם. ואלמלא דרשוהו צדוק ובייתוס כך. לא היו יוצאים לתרבות רעה. כי אדרבה זהו שנתכוין התנא בעצם וראשונה להשמר מהפסד השכר ואבוד הגמול הטוב. המקוה ליראי ה' ולחושבי שמו אשר לא יעדר בלי ספק. ולא אבד סברם לא בטל סכוים של הצדיקים לעתיד לבוא. ואם הצדיקים שואלים צרכיהם מהקב"ה. אינם מבקשים אלא מתנת חנם. אע"פ שיש להם לתלות במעשיהם הטובים כמ"ש רז"ל. כי אין זה דבר ראוי לשאול מאת השם דבר בחיוב. מפני שני טעמים הנזכרים. ועוד בה שלישיה. כדי שלא להטריח לבוראו ביותר שאפשר לא איברי בשעתא דמזוני. כענין ר"א בן פדת. אלא אם ישאל צרכיו יתחנן אליו יתעלה דרך תחנה ובקשה חן וחסד. ועל זה אמרו הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. וגם בזאת לא יפצר מאד בתפלתו. להשיג בקשתו בעולם עובר. כמו שמצינו במרע"ה (שלא הפציר בתפלה אלא כדי לקיים מצות. שלא הי"ל אפשרות לקיימן במדבר). לפיכך הזהירם שלא יקשה בעיניהם לסבול צער ויסורין בעולם הכלה. ולא יבקשו לאבד אף מקצת שכרם בעולם ההפסד הלז. שאינו דבר של קיימא. והוי פסידא דלא הדר. וחסרון לא יוכל להמנות בשוה עם הצדיקים. במתן שכרם משלם. באותו עולם הקיים (כנזכר אצל פתורא דדהבא) וכדי בזיון. לכן לא יבקשוהו ברצון. אדרבא יעבדוהו על תנאי זה שלא יקבלו כלום מחלק שכרם בעוה"ז. שלא ינוכה להם מאומה. ויהא שמור כפול לעוה"ב בארצם משנה יירשו. כי בו יתברך בטחו לא בושו: וע"פ האמור מתיישב מה שמצינו לנחמיה שהרבה להתפלל לשי"ת לזכור לו מעשיו הטובים. כמ"ש זכרה לי אלהי על זאת ואל תמח חסדי. גם זאת זכרה לי אלהי וחוסה עלי כרוב חסדך. וכן סיים ספרו זכרה לי אלהי לטובה. ולכאורה הוא דבר מתמיה ומתנגד ביחוד למשנתנו בשתי הגרסאות. אבל הוא הדבר שאמרנו. שזהו דבר ברור שכל המעשים הטובים שהצדיקים עושים בעוה"ז. ודאי מצפים עליהם שכר טוב לעוה"ב. כל מעינם בו. ואמר המשורר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. חלילה לצדיקים להסתפק בו. כי ה' הוא האל הנאמן לשלם שכר (והתחיל בעשרת הדברות להודיע שעושה חסד לאלפים לאוהביו. מלבד שאר מקומות בתורה ובמקרא עצמו מספר. רק עוד אחת אביא להוכיח אמתת מ"ש בס"ד שהוא אמת ברור בלי שום גמגום בעולם. הלא הוא מ"ש מפורש באאע"ה כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' ושמרו דרך ה' למען הביא ה' על אברהם וגו') ויבקשוהו בכל עוז כי הוא ההצלחה האחרונה. ומחמת יראתם פן נתלכלכו בחטא ואבדו שכרם ח"ו. לפיכך מתחננים ומתפללים בעדו שלא יאבד מהם. והיא היתה ג"כ בקשת נחמיה. שגברו זכיותיו שלא לזכור חטאותיו. כדי שיזכה לעולם הבא. והוא ע"ד לולי האמנתי לראות בטוב ה' כידוע. לפיכך תאות התפלה עליו. וכמו שאנו מתחננים בכל יום בסיום תפלתנו. יהי רצון שנשמור חוקיך כו'. ונזכה ונירש טובה וברכה כו'. ועיין מה שכתבתי עוד ליישב ענין משנתינו בטוב טעם. בחצר בית אל (דיט"ב ודכה"ב) שמים סודו נשגב. ומפורש בבית אל בס"ד. ותי"ט כתב מה שכתב לפי פשוטו. ולפי דרכו טוב היה לו לומר בקצור שהשמים כסאו והיה מספיק ויותר ישר:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:5:1
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:5:1](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/1:5:1)

**יהי ביתך פתוח כו'. ויהיו עניים ב"ב.**נראה לפרש דה"ק. יהי ביתך פתוח לג"ח ולפרנס כל דצריך. ואף אם רבים הם. אל תדאג כי לא יחסר לך ממון למצוה ולא תצמצם לאורחים ולנצרכים. אבל זאת העצה היעוצה לטובתך הנפשית (שלא תפזר שלא לצורך מצוה) עם בני ביתך נהוג בצמצום. שלא תרבה להם תפנוקים. אלא מנהג עניים הנהג בהם. על דרך שאמר דוד המלך עליו השלום. ואני בעניי הכינותי לבית אלהי. אמרו בירושלמי שהיה מתענה ומצמצם סעודתו ולא נהג שלחן מלך. כדי להרויח הוצאת בנין בית המקדש. וכן היה שהשיג על ידי כך עשירות מופלג לצור הבנין. כמו שמוזכר שם בענין. וכן מצינו בבר בוהיין שהיה סועד בטרקסימון. ונותן מודיא דדינרי למצות צדקה. ואמר בנפשי אנא רשיי. ברם למצותא דבריי לית אנא יכיל. ועיין בהרחבה **יד ד'**מעשר ידות לכסא שן:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:5:2
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:5:2](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/1:5:2)

**מכאן אמרו**עתוי"ט שהקשה לו על המפרשים שזה תוספת מחכמים שבאו אחר ר'. שאמר באשתו אמרו. שלמד כן מדברי ר' יוסי. שא"כ הם דברי יחיד. ואיך יאמר אמרו. ואין בזה קושי. שדבר מצוי הוא בתלמוד. ראה רבי דבריו של פ' ושנאן בלשון רבים כידוע:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:6:1
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:6:1](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/1:6:1)

**עשה לך.**מ"ש רע"ב בשם ר"מ אע"פ שאינו ראוי להיות לך רב. צריך תבלין (כ"ש לפמ"ש תוי"ט. נראה מתנגד לאמת ג"כ) ויש להטעימו יפה דמיירי בבן שירש כבוד אביו. אע"פ שאינו ממלא מקומו בחכמה. וכי הא דאמר רבי. אע"פ ששמעון בני חכם. גמליאל בני נשיא. עמ"ש לקמן מי"ג. זה דבר ברור. ועמ"ש בס"ד לקמן משנה ט"ו בדרך אחר פירוש נאה מאד. והפך מפיר"מ. איברא אדרבה דרב גדול עסקינן. שאינו רוצה לקבל עבדות. שזה צריך כפיה והכרח. שכופין אותו עד שיתרצה. אבל מי שאינו ראוי להיות רב. לא לבד שאין כופין אותו. אלא אפי' רוצה מוחין בידו. וכמ"ש על מי שלא הגיע להוראה ומורה. ואין נראה לחלק בין רב להוראה. או בלמוד פשוט בלי הוראה בפועל. חדא דכל סתם רב שבתלמוד הוא דוקא להורות ולהראות הלכה למעשה. ועוד שאפי' אינו מורה ממש. מ"מ עיקר הלימוד הוא לשמור ולעשות. ולדעת מה יעשה ישראל. וכיון שאינו ראוי ולא כדאי. אסור לו ללמד. דנפיק מיניה חורבא ושבשתא כיון דעל על. ולכן אין התלמיד רשאי אפי' לקבוע ישיבה בלי נטילת רשות מרבו. ואין לומר דמיירי היכא דליכא דעדיף מיניה. כי זה דוחק (אע"פ שכ"ה משמעות פיר"מ. אינו אמת בכוונת לשון התנא. דאי הכי צריכא למימר. דשפיר טפי מלישב בטל. וכמ"ש שני תלמידי חכמים המדגילים זה לזה בהלכה. הקב"ה אוהבן. והוא דלית להו רבה במתא. ותו דהאי לאו שאינו ראוי מיקרי. ראוי הוא. ומחוורתא כדפרשינן ושמא פיר"מ נתן מכשול לבני דור טהור בעיניו. שעושין רב שאינו ראוי והגון. נוטעים אשרה אפי' במקום מזבח ה' וטעו בתרתי בדברי ר"מ. חדא דבמקום ת"ח ודאי לא אמר. דאיסור חמור הוא. ועוד דלא אמר להושיבו בראש להנהגת הצבור ולהורות ברבים אלא ללמוד עם היחיד לגרוס משנתו עמו כדדייק לישניה דר"מ. ול"ת בינך לבין עצמך ודייקא נמי מתני' עשה לך. ודילמא סברי הנך אינשי. פירושא דעשה לך משלך (כדאמרינן בעלמא) הלכך עבדי להו רב מדידהו מדקריב להו ודדמי להו. בין כשר בין פסול לא אכפת לה. והסבה בזה כמ"ש מהרש"א (בפא"נ) לפי שהממנים הרב והבוררים אותו הם בעלי בתים. לא ת"ח ולומדים (כמו שהיה מהראוי) בעם ככהן כגוי אובד עצות המה. אין בהם תבונה. אין לבם כ"א על בצעם ע"כ מקבלים לרב כל מי שיאות להם כפי רצונם. ולפי הנאתם וקירוב דעתם. ביחוד על פי הסרסור הגדול הממון האהוב בהמון. על זאת תפוג תורה. והיא כגרמה כמעט כיבוי גחלתה הנבארה:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:6:2
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:6:2](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/1:6:2)

**וקנה לך חבר.**מ"ש תי"ט על רע"ב. שדבריו שלא בדקדוק. שמפרש החבר בלמוד התורה. במ"כ דברי עצמו אינם מכוונים כי מה ראה בלשון הרע"ב לומר כך. לא בפירוש ולא מכללא איתמר. ולדידי פשיטא לי דבחבר בכל מילי איירי. סתמו בפירושו. וזיל בתר טעמא. טעמא מאי לא תני וקנה לך רב. משום דאסור ללמוד בשכר. א"ה חבר ותלמיד נמי כולהו בשכר אסירי. מה"ט דהרבה למדתי כו'. ומחברי יותר מהכל. א"כ כולם בכלל האיסור (אף שיש לדחות. אינו אמת. דא"ה ברב נמי משכחת לה. וקושטא הכי הוא כל מה דשרי לחבר בשכר. שרי נמי ברב ודו"ק) אלא הכי נמי קאמר רע"ב. ברב לא מיתני ליה זקנה. משום דלא אפשר. דהא צריך ללמד בחנם. משא"כ בחבר שלקנות אהבתו אתה צריך בכל דבר. לפיכך תקנה אותו בודאי. ואם תמצי לומר בחבר בלמוד תורה מיירי תנא דידן. (וכמ"ש באדר"ן בפירוש) ע"כ נפרשהו כמש"ל: ומש"ע תי"ט עמש"ה למה לא הזהיר שיקח תלמידים. ואמר שהקושיא מעיקרא ליתא. לפי שכבר קדמו אנשי כנה"ג שאמרו והעמידו תלמידים הרבה. אינו נראה בעיני כלל. כי כבר מצינו במסכתא זו מוסרים כפולים במלות שונות. והא ועשה לך רב. נמי איתא לקמן במשנה ט"ו. דוק ותשכח טובא. ועוד כי לא זו היא הקושיא המתורצת בדברי אנשי כנה"ג. שהם לא אמרו אלא והעמידו בחפץ ורצון התלמידים. לומר שלא ימנעו בר. ואל ירבו בעיניהם אלף אוהבי הלמוד לכשימצאו: אולם עדיין צריך להשמיענו שיקנה את התלמידים כדרך שקונה את החבר. והיא קושיא אלימתא לכאורה. והלא דברים ק"ו אם כשר הדבר לקנות החבר. כ"ש התלמיד. שמחכים את רבו יותר (ורחוק מאסור ג"כ שעכ"פ אינם מלמדים אותו ממש) לכן אני אומר שהר"י לרי"א לא תירץ כלום. כי עם שבודאי אין העמדת תלמידים דבר התלוי ברב בהחלט מאחר שצריך לחפץ התלמיד ואין לצוות על זאת בחיוב. בהיותו דבר הנתלה ברצון הזולת. אמנם עדיין אין זה מספיק לתשובת הקושיא. כי היה לו להזהיר שיקנה אותם בכסף מלא. אם לא ימצא מי שירצה ללמוד אצלו בחנם. כי בדרך זה ימצא בלי ספק אוהבים רבים סרים למשמעתו. ואף אם לא ימצאם. יעשה הוא את שלו באופן זה. וכדרך ששנו וקנה לך חבר. עם היותו ג"כ דבר התלוי ברצון הזולת ואפשרי למצווה. אבל דברי מהר"ל נכונים מאד. ומשנה שלימה שנינו כן להלן בפרקין מ"י. ושנא את הרבנות: ועוד אני מוסיף לפרש (אי איתא דבתורה משתעי) וקנה לך חבר. לא בכסף ומחיר. כי דברי תורה אין מעות קונות (דאיברא בין חבר בין תלמיד תרווייהו אסירי. וקים להו בדרביה כדלעיל) אלא רוצה לומר לקנותו בחכמה (כמ"ש קנה חכמה קנה בינה. קונה לב ודומיהם) ודא קנה מה חסר דא חסר מה קנה. ככה ישתדל בקנין החבר במועצות ודעת כדי שיהא לו קנין עלמי. קנין כספו וחשקו הנמרץ. להתדבק בו בחברה עצומה. שלא תנתק ולא תמוט לעולם. ועל דרך זה יבואר היטב כוונת התנא. כי בודאי לא יצטרך הרב המובהק לחוד אחר תלמידים לקנותם ולרצותם ברצי כסף. אע"פ שלעולם גם הרב מרויח על ידיהם. שלומד הרבה מהם מ"מ אין ספק שהם צריכין לו יותר (ואפילו בתלמיד חבר שרבו צריך לו כר"ח לגבי ר"ה. מצינו שא"ל ר"ה חסדא ל"צ לך) לכך לא הוצרך להזהיר על זאת. אבל על בקשת החבר היתה האזהרה בפרטות. לפי שלא ימצא כל כך מי שירצה להתחבר אליו לשכון אצלו להיות עמו במדרגה שוה. שכל אחד יחזיק עצמו לחכם יותר ממנו. ולבעל מעלה יתירה עליו. אחר שהוא קרוב עמו במעלה (וכ"ש אי בחבר בכל מילי מיירי. כי לא יאות לכל אדם להיות דבוק בחברה תמידית עם זולתו) ולזה יצטרך לקנותו בחכמה ולקחתו בתבונה. אמנם הרב לפי דרכנו אין חכמה ואין תבונה להעבירו על דעתו בדברי ריצוי להיות עבד אלא בכפיה. או לדרכו של הר"מ אין צורך לקנותו בתחבולה. כי בנקל יקבל להשתרר. ומעטים הם בני עלייה המסרבים ובורחים מלקבל מעלה וגדולה. בפרט מי שאינו ראוי (כפי' ר"מ במשנתינו) ולא הגון. הוא ממציא עצמו לכך הדיוט קופץ לישב בראש להגדיל עצמו כדי לעלות מבור שפלותו האמיתית. ע"כ לא הוצרך אלא להזהיר ועשה לך רב. כלומר אע"פ שאינו ראוי כל כך להיות רב עליך כדר"מ. לפי שאינו גדול ממך. והוא מה שאמרו בכיוצא בה. יהא כבוד חברך כמורא רבך. שינהוג כבוד בחבירו כמו ברבו. ובזה יעשנו רב לו בלי ספק. ובכן נתיישב הכל על נכון. ועמ"ש עוד לקמן משנה ט"ז. ויתכן ביותר לשטת יב"פ שילהי מנחות. שאמר בתחלה כל האומר אלי עלה. אני מטיל עליו קומקום של חמין ובסוף כל האומר לי לירד אני כופתו כו'. וזהו שאמר כאן אחר ועשה לך רב. סמך לו וקנה לך חבר. ירצה בזה אם פתוך יכלו לך לעשותך רב. זאת העצה היעוצה תקנה לך חבר (ע"ש דף כ"ו) כלפי הרב הוא מדבר כי הרבה ילמוד מחבירו. ואם אח"כ לא ירצה לעזוב כבודו. כיון שעלה באונס לא ירד. וסופו ברצון יחזיק בה. יש לדונו לכף זכות. שכך היא המדה כמו שלמדנו משאול:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:6:3
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:6:3](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/1:6:3)

**עי"ל הקושיא** שאמר וקנה לך חבר. ולא הזהיר לקנות תלמידים. כי אמנם החבר יספיק אחד (ולא יתכן להתחבר עם אנשים הרבה מאד תמיד להיות אנשי סודו. וכמ"ש גם בס' המדות היווני. שאין טוב לאדם להיות לו אוהבים רבים דבקים בו אע"פ שלא ירבו בעיניו אלף אוהבים. זהו לענין הראות סבר פנים יפות לכל אדם. אבל לא להתחבר עמהם בדבקות. לכן אחז התנא חבר לשון יחיד. משא"כ בתלמידים דכל כמה דנפישי טובא טפי מעלי. וכמ"ש והעמידו תלמידים הרבה. לפיכך ל"א וקנה תלמיד דהוה משמע בחד סגי. ואיידי דנקיט חבר. הוה צריך למנקט נמי תלמיד לשון יחיד. ותו דלקנות תלמידים הרבה הוא דבר שאין אדם יכול לעמוד בו. במילתא דלא שכיחא לגמרי לא קמיירי. גם נשמר התנא שלא לתת מכשול לפני עור לב. שלא יאמר אעשה סחורה עם תלמידים. ואקנה אותם כדי שלבסוף יקנו אותי. ואטול שכרי משלם מה אני בשכר. כדרך אלה התגרים (סבי דאזלי אתגרא) שמתחלה שוכרים איזה תלמידים בורים כדי שיצא להם שם. ויודיעו טבעם בעולם. נמצא לבסוף שוכרים אותן ומעלין להם בדמים כנכיס"י ברמוריו"ן (מורה הרעה. נכיס אבא לפום ברא) נמצא זה מרויח לעצמו ממון הרבה. וקונה לו שם כשם הגדולים אע"פ שלא הגיע לרואי בוקר אור כקטני שועלים. ומפסיד לאחרים שגזול את הרבים ומרבה המכשולים. על זה ידוו כל הדוים ועיני מקור נוזלים:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:6:4
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:6:4](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/1:6:4)

**והוי דן כו'.**עיין בית מדות בעליותו ותמצא דברים נכוחים נפש היפה משמחים ויש לדרוש סמוכין לשלפניו. לומר לך שאם מי שלא ירצה לקבל עליו להיות רב עם היותו ראוי והגון. וכן לא יחפוץ לקנות או להמכר לחבר. אל תדינהו לחובה במונע בר. אלא הפוך בזכותו. שמא מפני בני אדם שאינם הגונים נמנע. וכמ"ש יותם בפרשת הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך. או שמא אדם חלוש הטבע הוא. שאינו יכול לשאת עול צבור. וכן יקשה לסבול דעת החבר. כשאינם מתדמי המזג. וכן הדבר בתלמידים. שהלומד עם תלמיד שאינו הגון. כזורק אבן למרקוליס (ואולם מ"ש רע"ב אבל אדם רשע מותר לדונו לחובה כו'. לא היה צריך להאריך בהוכחה. שהוא דבר מבואר בעצמו. אבל גדולה מזו אחז"ל אפילו מה שלא חטא כלל נתלה בו. כמ"ש תולין את הקלקלה במקלקל):


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:7:1
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:7:1](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/1:7:1)

**הרחק.**מ"ש תי"ט שהתנא אחז לו לשון המקרא בהרחקה. לפי שלא מנאו בלשון התפעל בכל המקרא. לא אמר כלום. כי לשון חכמים לחוד. וכבר מצינו פעמים רבות ששימשו בהתפעל מזה השורש. כאמרם מתרחק מן הכבוד וזולתו רבים מאד. ומדוע ימנעו מזה כאן. גם הכתוב הרחק וגו'. אינו דומה. מפני שהוא פועל יוצא לדרכך. משא"כ כאן שהוא חסר הנפעל. וצריך לפרשו לשון קצר. הרחק עצמך או דרכך. על כן טוב יותר לומר התרחק. לשון מבואר. אמנם לי נראה לתת טעם ללשון זה. ולא נשתמש כאן בהתפעל. לפי שהיה ושמעו שירחיק עצמו וגופו בלבד. שלא ישב עמו. ולא ידבר ויעסוק עמו בשכנו אצלו. ובזה די לו שלא ילקה עמו. אבל באמת אין זה מספיק. אלא צריך להרחיק כל עניניו ממנו ולא ישכון בבית סמוך לו. וכן כל מעשיו ירחיק. לכן אחז בפועל יוצא הכולל הכל מן הסתם:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:7:2
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:7:2](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/1:7:2)

**שכן רע.**מדבר ברע לבריות ולא לשמים. שזה נקרא שכן רע לדעתי בבחינה ששכונתו בלבד רעה. אע"פ שאינו רשע. שהוא הרע לשמים. וזה אפשר שיוכל לעשות עמו חברה בעסק מרחוק. כשלא ישכנו יחדיו:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:7:3
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:7:3](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/1:7:3)

**ואל תתחבר לרשע.**הרע לשמים בלבד. אעפ"כ לא תעשה חברה עמו באיזה עסק אפי' למרחוק. ואצ"ל בקירוב מקום. פן יספה בחטאתו. א"נ הרחקה ומניעת החברה חדא מילתא. אלא דברישא מיירי בדר עמו בשכונה. כי לא ידע ולא הכיר ברעתו מתחלה. אשמעינן דצריך לעקור דירתו ולהרחיק שכונתו ממנו. וסיפא קמ"ל למנוע החברה אפי' בריחוק מקום וכנ"ל:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:7:4
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:7:4](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/1:7:4)

**ואל תתיאש.**לא אמר תדאג. לפי שמדבר ברשע שדרכיו מצליחים. ובשכנו הקרוב אליו בהצלחה ויפה כחו. כי הוא אינו רשע כמוהו. ולכן לא יעלה על לבו שום דאגה פן יום אידו קרוב. בעוד שמש הצלחתו זורח ולא נטה לערוב. לפיכך אחז לשון יאוש. לומר אע"פ שלא מצאה הדאגה מקום בלבך. לפי השעה המשחקת לך. משום זה אל תתיאש מכל וכל. כי פתאום לפתע יבוא שברו. ומ"ש בד"ח שהדאגה מן הפורענות היא מדה מגונה. במ"כ לא דיבר נכונה. כי מדת הרשעים היא שאינם דואגים מן הפורענות המעותדת להם. כי אין חרצובות למותם. אבל הצדיקים יראים וחרדים תמיד ממדת הדין. כמ"ש אשרי אדם יפחד תמיד. ואם הדאגה על עולם עובר ורדיפת המותרות. היא מדה רעה ודאי. אבל מדת החסידים היא לדאוג מעונש על חטאים. שאין המלט מהם (כי אין צדיק בארץ וגו') וכמ"ש כי עוני אגיד אדאג מחטאתי. וכתוב ויירא יעקב. אחז"ל ירא שמא נתלכלך בחטא. וכן אף בעת שלותם. יראים ממדה"ד. כמ"ש ואני אמרתי בשלוי בל אמוט (ועמ"ש בס"ד בפי' הלל עה"פ ובימי אקרא) ואמר חכם אם דאגתך על עוה"ב. יוסיף ה' על דאגתך. אלא לפי שאינה מדת כל אדם לדאוג בעת טובה (וכמש"ה בעת טובה היה בטוב) לפיכך אמר ואל תתייאש. כי כן מעשים בכל יום. ברשעים שתחלתן שלוה סופן יסורין. לכן בהכרח תצטרך להרחיק היאוש מזה:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:8:1
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:8:1](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/1:8:1)

**אל תעש עצמך כו'.**מ"ש בו הרמב"ם ז"ל הוא רחוק בעיני. והוא אמנם מה שהזהיר עליו שמעון בן שטח חברו של יהודה בעל זה המאמר באמרו שיהא זהיר בדבריו. שאפי' השוגג בכך הוא נתפס. כ"ש המכוין ללמוד את הבע"ד לשקר. ותוך דבריו וק"ל. אבל מ"ש שאר המפרשים. הוא דבר מבואר בגמרא. כמ"ש הם ז"ל. ואני מוסיף נופך בס"ד בביאור הענין. וכך הוא. בודאי שבנתינת עצה טובה מדבר תנא זה. דהיינו באופן שמשתנה הפסק דין בתחבולה של היתר. וקס"ד הא משרי שרי. כי אני חכמה. שכנתי ערמה. וכיון דהיתירא הוא. מה לי לגבי דידיה גופיה מה לי לגבי חבריה. זכות היא לו להשיאו עצה נכונה שירוויח על ידיה. ודבר זה באות בשאר כל אדם שאינו דיין. מותר גמור ודבר הגון ונכון הוא. שיעזור אדם לאוהבו או לקרובו בעצתו בכל דבר הצריך לו. וכך נאה לת"ח ביחוד (עיין בהזהב ברב דא"ל לר"כ זיל הדר בך ורב"ח עם אושפיזיכניה שם ופי"ח בר"ב ואושפיזיכניה דראב"א). ועל זו שנו חכמים ונהנין ממנו עצה ותושיה. והכל לפי מה שהוא אדם. אם איש עני הוא. או קרוב ות"ח. וראיה מקריבתיה דר"י גם בשילהי פ' נערה. וגדולה מזו הא דאשכחן גבי משה בר עצרי ר"פ שום היתומים. דאמר אביי ליכא דלסביה עצה לר"ה בריה ואקשינן עלה ופרקינן. בריה שאני ת"ח שאני. אע"ג דבלא"ה רשע ערום הוי. שמפסיד לאחרים הפסד גמור. ומ"מ אביי גופיה הוה משתמיט מניה. ולא עביד עובדא בנפשיה. למסביה איהו עצה. והיינו מטעמא דחשדא בעלמא. כדהדר ביה ר"י מה"ט. משום דת"ח שאני. נמצא כך הוא הענין. שאם יש בדבר שום סרך מצוה. להיטיב לעני או לת"ח. אז זכות הוא ליועץ. ודבר טוב הוא עושה. וצדקה תחשב לו. והוי נמי בכלל גדול המעשה. (אע"פ שמצינו לרבא בעובדא דאיסור גיורא דאקפד ואמר מגמרי טענתא לאנשי ומפסדי לי. התם אע"ג דאהנו מעשיהם לת"ח אפסדו נמי לת"ח ומאי חזית דדמא דהאיך סומק טפי. אע"ג דר"מ בריה דאיסור הוא מ"מ הורתו שלא בקדושה הוה. אלא שיש לתמוה בזה. משום דרבא עשיר גדול הוה. כדאי' פא"מ דאמר תלת מילי בעאי משמיא כו'. שמא עדיין לא נתעשר. או שמא אין אדם רואה חובה לעצמו). אלא שאדם חשוב ודיין עירו ביחוד. צריך ליזהר גם בזה. להרחיק מן הכיעור. שלא יתן לבריות מקום ללעוז עליו. ולחשדו שמייעץ לבני אדם בשביל הנאתו ואהבתו וגורם לו שם רע לעצמו. ונעשה שנאוי לבני אדם. ויפסלוהו מן הדין. ע"כ צריך הדיין שהוא הוא אדם חשוב ודאי. שלומדין ממנו ושוקלין את מעשיו. ועיני בני אדם על דרכיו את צעדיו יספירו. לכך אמר א"ת עצמך כו' כלומר לא תשתדל אתה בעצמך בזה. עם שתחשוב זה לדבר מצוה טוב והגון מאד. כי עורכי הדיינין להיטיב לבני אדם בדרך יושר ומותר. טובים ומותרים הם ודרכי ישרים. אף כי לגמול חסד לצריך אליו. טוב וישר הדבר ותרצה לעשות כמעשיהם אתה בעצמך. כי מצוה בו יותר מבשלוחו. להיות זריז לדבר מצוה. לכן אמר אל תעש עצמך כמוהם אע"פ שכשר הדבר וטוב מצד עצמו. אינו נאה לך בבחינת עצמך. כי תחת אשר אתה סבור להשתכר במצוה בעצמך. יצא שכרך בהפסדך. שתגרום רעה לעצמך. ואדם חשוב צריך לצאת ידי הבריות יותר מכל אדם. כך נראה לי. ובזה יבוא לנכון הלשון. והענין מתוקן טוב תיאר מאד. ומה נעים אמרו א"ת עצמך. ולא הספיק לו לשון קצר אל תהא. כי לפי דברינו בלשון חכמה זה נכלל כל מה שדקדקו בגמרא בענין הלז. וכ"ף כעורכי מבוארת ג"כ מאד. לפי שלדיין ולא"ח יזהיר. אבל עורכי הדיינין אינהו גופייהו. שריא להו היכא דאיכא דררא דמצוה. אדרבה דבר ראוי ונכון הוא. אלא שיד הדיין עצמו. לא תהיה בו. מפני חשד ההמון. ונתבאר הענין יפה. שאף שלא לקרובים. זימנין דמצוה נמי איכא שלא כדברי תוי"ט במהדורא. שנעלמו ממנו. דברי תלמוד ערוך. ועמ"ש בס"ד בהגהות לח"מ (ססי"ז):


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:8:2
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:8:2](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/1:8:2)

**יהיו כו'.**מ"ש בד"ח שלא אמר יהיו כצדיקים כו'. דעדיפא הול"ל. משום דסתם דין באין עדים מיירי. והמלוה בלא עדים גורם קללה לעצמי:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:10:1
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:10:1](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/1:10:1)

**שמעיה כו'.**עמ"ש המפרשים. ובודאי שהכרח לומר כן. דהא בעינן כל משימות שאתה משים עליך לא יהו אלא מקרב אחיך. ובהנזקין ל"א אלא מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים. מאן נינהו שמעיה ואבטליון. איברא בס"פ בא לו. קרי להו כ"ג בני עממין (ואף הם הודי בכך) וי"ל אה"נ עשה שלא כדין. שגנה אותם מחמת שרשם הראשון (ועיין גם במ"ו פ"ה דעדיות):


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:10:2
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:10:2](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/1:10:2)

**אהוב המלאכה.**לדעתי א"צ לטעם שזכר הרע"ב. ונתן מקום לקפידת תוי"ט. בחשבו כאלו נתכוון רע"ב לפסוק כת"ק דר"א. ונדחק בכך. אמנם לי יראה שאין ענין אותה משנה דפ"ה דכתובות לכאן. התם בכפיה מיירי. דכוותה באיש נמי חיובא הוי. שלא ישב בטל לגמרי. והכא במילי דחסידות איירי. אלא הכא במאי עסקינן בת"ח שאינו יושב ובטל. אלא עוסק בתורה תדיר. אעפ"כ מוזהר לאהוב גם המלאכה. א"נ משום כדי חייו. שלא יצטרך לבריות כדאמר רש"י לר"כ. ואי משום בריאות הגוף. כדרבה ור"י דעסקו בכשורי. וגם אמרו גדולה מלאכה. כדאיתא בפ' מרובה. ור"י כי אזיל לבהמ"ד שקיל גולפא אכתפיה אמר גדולה מלאכה שמכבדת בעליה כדאיתא פ"ו דנדרים. וכן הסכימו כל חכמי הטבע. שרוב חלאים הבאים על האדם. בסבת מעוט התעמלות הם. ואמר החכם האמיתי. אדם לעמל יולד. ואחז"ל אדם לעמל נברא. ואף ע"ג דאוקמוה אעמל תורה. מ"מ אינו יוצא מידי פשוטו ג"כ (וכן הדבר במ"ש בתחלת בריאתו לעבדה ולשמרה) שצריך האדם לעמל עכ"פ. כדי לעזור טבעו שיעמוד על המזג הישר (ועמ"ש בס"ד בכסא שן מדרגה ב' ובחלון צורי ובנות חכם) ונראה דמתניתין אתיא אפי' אליבא דר"נ שילהי קדושין. דאמר מניח אני כל אומניות שבעולם. ואיני מלמד בני אלא תורה. היינו אומנות למזונות ולמחיה הוא דהניח. אבל מחמת זה לא מנע המלאכה. לחזק כחות הגוף. וכן אפי' רשב"י דבגמרא ר"פ כ"מ. דס"ל יכול יהא אדם חורש בשעת חרישה כו' תורה מה תהא עליה. מודה נמי בעסק מלאכה להעמיד הבריאות. וכמו שמצינו בו בפירוש דשקל צנא אפתפיה כי אזיל לבהמ"ד. ואמר גדולה מלאכה כו'. ואין נ"ל לומר דס"ל מעמד הבריאות יושג כמו כן בעסק התורה. כמו שסובר בענין הפרנסה והמזונות שיבוא הנס מ"מ ע"י אחרים. דהא אמרינן מאן קצירי ומריעי רבנן לפי שהתורה תושיה נקראת שמתשת כח. ובאמת התשות פח שלהם בא מחמת מיעוט עמל הגוף. ואע"פ שיגעים הם בתורה. ומעמל נפשם מיגיע שכלם ישבעו. אך רוב הזמן הם שוקדים על הספר ינוחו ולא ינועו. ולהתמיד בריאות הגוף צריך התנועעות והתעמלות גופני' הלכך בא התנא להזהיר על זאת לטובתם ולהנאתם ולתועלת נפשם כמו כן. וידעי רבנן להא מילתא ועברי עלה. משו"ה אכתי קצירי ומריעי נינהו. ומקיימי בנפשייהו אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. והרוצה שיחיה ימות. לכן מ"מ יראו זרע יאריכו ימים. אף אם חלושים הם וחייהם אינן חיים עריבים ונעימים. מתמתקים הם בענני כבוד החופפים עליהם. ואמרו חש בראשו יעסוק בתורה. ועמ"ש עוד בס"ד בפרק קנין תורה. אמתני' דובתורה תהא עמל:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:10:3
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:10:3](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/1:10:3)

**ושנא את הרבנות.**לא הו"ל לומר אלא ושנא את הבטלה שהיא מקבילה אל המלאכה כמקרה השנאה אשר יקרה לה. בהפך האהבה הנאותה למלאכה. כי הבטלה הגמורה בידוע ששנואה היא. ולא הוצרך להזהיר עליה ביחוד. אלא על הרבנות. המביאה לידי ביטול מלאכה. לפי שאמרו כיון שעלה אדם לגדולה אסור לו לעסוק במלאכה לפני שלשה. ומי שעול אחרים עליו ורבים צריכים לו. לא ימצא לו הזמן והמקום שיוכל לעסוק במלאכה ביחידי. נמצא יותר ממה שמרויח בתועלת הרבנות והנאתה. הוא מפסיד בכחו הכלה ובריאותו הכלה במיעוט יגיעה גופנית עם עמל נפשי רב מאד. מלבד אחריות רוחני וסכנה נפשות כנודע. לפיכך הזהיר שתשנא הרבנות. לאותה הסבה בעצמה הגורמת האהבה למלאכה. בהיותה נעדרת אצל הרבנות. ויתחייב הפכה. והזהירך שלא תתפתה בערבות הרבנות ולא תלכד במצודתה. כי י"ל שלא יצא שכרה בהפסדה:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:10:4
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:10:4](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/1:10:4)

**ואל תתודע לרשות.**ערע"ב מ"ש א"נ כו'. כמ"ש לדואג. וכן אירע גם ליואב במנותו את ישראל. אפי' שלא היתה דעתו מסכמת. עבר ע"ד קונו בעל כרחו. (ויותר נוח היה לו לרע"ב שיביא ראיה מזה. כי ממעשה דדואג בנוב עה"כ. ראיה לסתור. שהרי שם כתוב ולא אבוא עבדי המלך לשלוח את ידם לפגוע בכהני ה'. הרי כה"ג במלך ישראל אין אונס. כי כן יסד המלך ה' צבאות. יכול לעבור על ד"ת ת"ל רק (ודוד נכשל בטעות) אבל נפש רשע דואג אותה רע. לפיכך אין ממנו ראיה כלל) אך לא ידעתי מדוע לא נפרש הך רשות. כמו הוו זהירין ברשות דפ"ב מ"ג. דאיירי במלכי גוים ודאי. וכ"מ באבות דר"ן דהכא נמי מיירי דכוותה. ונ"ל להסמיכו לענין שלפניו (הפך מדרע"ב. אלא) כך אמר אע"פ שאני מזהירך שתאהוב המלאכה ותשנא הרבנות. משום זה לא תתודע לרשות לבקש אצלם מלאכה ועבודה אפי' כפי דרך רע"ב (בפי' וא"ת לרשות) ובענין שמצינו במנחם שיצא לעבודת המלך (ואצ"ל כפ"א) כי מתוך כך פורש מן התורה. לכן אמרו במרדכי מתוך שנעשה משנה למלך. פירשו ממנו רובה של סנהדרין נמצא הוא מעות לא יוכל לתקון. לפיכך ברח לך מעבודת המלכים לעולם שהיא עבדות ודאי. שהמלך נקרא עבד להעם. נמצאת עבד עבדים. אלא בחר מלאכת בן חורין עם ת"ת שיתקיים זה וזה בידך וא"ל ב"ח אלא מי שעסק בתורה:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:11:1
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:11:1](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/1:11:1)

**שמא תחובו חובת גלות ותגלו.**יל"ד הול"ל בקצור שמא תגלו. א"נ שמא תתחייבו גלות. מאי חובת. יתיר נפיש לגמרי. וי"ל ה"פ ודאי בחייב גלות ממש לא קמיירי. דהא קי"ל הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו. עביד ליה מידי דליחי. ובתלמידיו אין לחוש לשתות מים הרעים. כדאמרינן לעולם ידור אדם במקום רבו שכל זמן ששמעי ב"ג קיים לא נשא שלמה את בת פרעה (והיינו דקאמר וישתו התלמידים הבאים אחריכם. ולא תלמידיכם) אלא הכא במאי עסקינן בחייב ואינו חייב גמור. כגון שבא לידו מכשול עון שחייבין עליו גלות. והוא לא חטא בידים אלא בגרמא שאחרים נכשלו מחמתו. כענין יהונתן ב"ג ששמע מרבו לעולם יעבוד אדם ע"ז ואל יצטרך לבריות. והבין שע"ז ממש מותרת מפני העוני. והלך ועבד. וע"ז היא עון שחייב עליה גלות כמפורש במכלתין פ"ה. נמצא שהעובד בפועל בר גלות. והגורם. נכשל בחובת גלות דגרמא. א"נ כההוא עובדא דר"כ דשמטיה לקוטיה דההוא דבעי לאחויי אכריא דחבריה. וא"ל רב קום גלי. דאע"ג דלא בר חיוב גלות דבר תורה הוא. שאין גלות על המזיד וגם בדין הרגו. אלא כעין חובת גלות רצוני. הטיל עליו. ונראה דבהכי איירי נמי ההוא עובדא דראב"ע דאיקלע לאתרא דע"ש ואמשיך בתרייהו. שהיה עליו חיוב גלות רצוני. ובחר לו לגלות אל ארץ טובה. והפסיד עי"כ ונתחרט וחזר ואמר הוי גולה למקום תורה. כלומר כשיש עליך דין גלות מרצון. תבחר לגלות למקום תורה כו'. ובכה"ג מיירי הכא בגולה לרצונו. מחמת חובה דסבה בעלמא. הלכך מוזכר ביותר להזהר עוד בדבריו שלא יכשלו בו ב"א שאינן בני ישיבתו ולא יחושו לשאול לעמוד על דעתו היטב. כתלמידים היושבים לפני רבם ולבם גס בו. ודילמא היינו נמי מקום מים הרעים. כענין מי דיוחסת שהם יפים לגוף לבריאות. ורעים לשתיה כי מרים ומלוחים הם דמקרי רעים (עמ"ש בס"ד פ"ב דביצה) א"נ משום דרעים לנפש בסבת התענוג הנמשך מהם ומפסיד את הכח הנפשי. כמו שאירע לראב"ע. משו"ה קרי להו רעים. ואתי שפיר נמי וישתו התלמידים הבאים אחריכם פירוש התלמידים ילמדו ממנו לתור להם גם הם מנוחה ארץ נחלי מים להתענג. וילכו אחריו אל הארץ ההיא. ששמעו שהלך לשם ראב"ע ואשר כיוצא בו. ותשתכח תורה מהם. כי לא תמצא בארץ החיים במי שמחיה עצמו עלה:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:11:2
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:11:2](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/1:11:2)

**וימותו.**יגועו בבלי דעת. כי לא יבקשו רחמים עליהם. כדרך שעשו חבריו של ראב"ע דהדר תלמודיה:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:11:3
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:11:3](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/1:11:3)

**ונמצא ש"ש מתחלל.**כאמור עליהם עם ה' אלה ומארצו יצאו אל ארץ אחרת. לרעות את עצמן. וישכחו את ה' ואת תורתו:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:12:1
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:12:1](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/1:12:1)

**הבריות.**גם העכו"ם בכלל. מה שאמר הכתוב הלא משנאיך ה' אשנא וגו'. אינה אלא שנאת מעשיהם. וכן הוא אומר במקום אחר יתמו חטאים. וארז"ל ולא חוטאים ואפי' את המין לא רצה ריב"ל לקלל. אך אין כל המינין שוין. ועמ"ש בס"ד שם במקומו:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:12:2
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:12:2](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/1:12:2)

**ומקרבן.**מה שנתקשה בתוי"ט בלשון הרע"ב שנראה מתנגד למאמרו של נתאי. לק"מ. התם איירי להשתתף עמו בעסקיו. כענין יהושפט עם אחזיה. והכא מיירי להתקרב אליו בדברי אהבה וחבה. אמנם לשון אדר"ן שנתפייס בו תוי"ט. הקשה בעיני יותר והלא מקרא מלא הוא. אין שלום אמר ה' לרשעים. ואמר הכתוב שאת פני רשע לא טוב. אולם מזה הפסוק אין כל כך תשובה. סופו מוכיח על תחלתו. אך הראשון קשה הימנו. ובמ"ש בדרוש מכתב לחזקיהו בס"ד יתיישב קצת. גם אמרו במ"א מחניפין לרשעים בעוה"ז. אף לא כל רשעים שוין. ובאדר"ן ברעים לשמים בלבד או בחוטאים בצינעא רק להשביע יצרם איירי:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:13:1
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:13:1](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/1:13:1)

**הוא היה אומר נגיד.**הטעם שאמר זה בלשון ארמית אע"פ שכבר נשתמש בעברית בראשונה. נ"ל פשוט משום שהיה ירא לדבר כן בפני המון העם. בלשון העברית. כי בא"י היה אז. כי ע"כ פתח בעברית תחלה. בדברים הנאהבים ומקובלים לכל העם. משא"כ זאת האחרת שהיה מסכן עצמו לדבר בה בפרסום להשמיעם לעם כלשונם בהיותם דברים קשים כחרבות לכמה מהם. לכן הסתירם ואמרם בלשונו שהיה בבלי. כדי שיבינו הצנועים כמותו. המכירים ומבינים ארמית:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:13:2
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:13:2](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/1:13:2)

**יסיף.**מ"ש רע"ב וי"ג כו'. כך הוא תלמוד ערוך בבתרא דתענית. תני ר"י תקבריניה קמיה:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:13:3
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:13:3](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/1:13:3)

**ודאשתמש בכתרה של תורה.**גם זה תלמוד ערוך פ"ק דנדרים (דסב"א) ומ"ש וי"מ תגא ר"ת כו'. כך יש ללמוד מהלכה ערוכה רפ"ד דמגלה דגרסינן תנן התם ודאשתמש בתגא חלף תני ר"ל זה המשתמש במי ששונה הלכות כתרה של תורה. ובתלמידיו ודאי שרי. דהא כל המונע תלמידו מלשמשו מונע ממנו חסד. וה"נ גרסינן התם דר"ל אזיל באורחא כו' אתא ההוא גברא ארכביה אכתפיה. א"ל ניחא לי דאשמעיה למר. א"ה גמור מני כו'. ומש"ע המשתמש בשם המפורש. ר"ל שהוא כתרו של עולם:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:13:4
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:13:4](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/1:13:4)

**ילף.**עיין *לחם נקודים*:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:14:1
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:14:1](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/1:14:1)

**אם אין אני לי.**יל"פ כמ"ש על אותה שאמרו בפ' החליל אם אני כאן כו'. דקאי על השכינה עמ"ש שם בס"ד:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:14:2
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:14:2](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/1:14:2)

**לעצמי.**נ"ל פירושו לבדי כלומר אע"פ שאני לי. אם אני לבדי אינני כלום. כמ"ש אם אין הקב"ה עוזרו. אינו יכול לעמוד בו. שנא' ה' לא יעזבנו בידו:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:15:1
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:15:1](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/1:15:1)

**עשה כו' קבע.**כרע"ב פ"א שלא תחמיר כו'. עתוי"ט. רבותא טפי הול"ל. דאשכחן בר"ג גופיה דמקיל לעצמו. אע"פ שבודאי היה מחמיר לאחרים. כאותה ששנינו ספ"ב דברכות (ועיין לח"ש רפ"ג דדמאי). וכה"ג אשכחן כמה מילי דמקילי לגבי ת"ח טפי מלע"ה. עיין אבן בוחן שלנו (דסא"ב) וזימנין טובא דמחמירי לת"ח. כאותה ששנו ואם מתחשב הוא לא ירחוץ. ובכמה דוכתא אמרינן אדם חשוב שאני. ואין כאן ביאור דבר זה:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:15:2
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:15:2](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/1:15:2)

**והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות.**תא חזי שבחא דתקיפי קמאי:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:16:1
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:16:1](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/1:16:1)

**עשה לך רב.**עמש"ל משנה ו' וכבר רמזתי שם ג"כ מה שנראה לי עוד לפרש ועשה. מלשון כפיה והכרח כמו גדול המעשה יותר מן העושה. לפי שראוי שיברח אדם מן הגדולה ומהרבנות שמקברת בעליה. וצוו חכמים ושנא את הרבנות וכיוצא בו הרבה. על כן יקשה להשיג את הרב. אם לא ע"י כפיה והכרח. אמנם אתה מצווה על כך לבקש לך רב עליך בכל אופן שתוכל. שכך יפה לך. כדי להסתלק מן הספק. שזכות היא לו. כמש"ד עה"פ ועצומים כל הרוגיה. וכן דרשו על זה ומונע בר כו'. ולכן כפה רשב"י את ר"ע ללמדו אף בשעת הסכנה. ובהגזמה שאם לא ילמדנו. יאמר לאביו שימסרנו למלכות. דטבא עבד ליה. שזכין לאדם בע"כ. שאל"כ אפשר שמתחייב בנפשו. אם יכול ללמד ואינו לומד. כמש"ל מי"ג בלחם נקודים:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:16:2
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:16:2](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/1:16:2)

**וא"ת לעשר אומדות.**עמ"ש בס"ד פ"ד דתרומות (וממוצא דבר תשכיל לשון חכמים תיטיב דעת. שאמרו כאן אומדות ל"ר. עי' ל"נ). ומ"ש דלא אסרו אלא במתכוון. מדתנן משובח משלשתן כו'. לאו דיוקא הוא. דיש לפרשו משובח מתוך שלשתן דוק ותשכח דוגמתו:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:17:1
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:17:1](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/1:17:1)

**לגוף טוב כו'.**מצאתי להרב החסיד בשל"ה ז"ל דבר הגון בפירוש משנה זו. באות שי"ן משער האותיות אשר לו. ואביאנו הנה בקצור נמרץ ובלתי שמירת הלשון. והנה דקדק ז"ל. תיבת לגוף היא מיותרת. ולמה תפס לו התנא לשון שלילה. אלא הענין הוא את אשר נודע לכל. כי הבדל מין האנושי ומעלתו על הב"ח. הוא בסגולת הדבור הנמצא בו. שבו עלה מדרגה החשובה שבדצח"מ. שאם לא היה מדבר. הוא והם שוין. ומותר האדם מן הבהמה אין כי אם בדבור פה. אמנם ודאי שהדבור יש לו מעלה יתירה וטובה כשהוא בחכמה. שאז מועיל לנשמה. כי החכמה מצד הנשמה. והדבור הקדוש הבא מכחה. ודאי טוב ויפה לה. והיא כל עיקר תקון האדם וצורתו המיוחדת. אבל הדבור החצוני הגופני. העוסק בדברי בטלה. ודאי הוא פוגם אותה. מזיק ורע לה ולגוף ביותר. כי אז אין לו יתרון מצד זה על מדרגת הב"ח. אדרבה מגרע גרע. הלואי עמד בראשונה. ולא יפסיד גם צורתו החיונית. ע"כ הדבור הרע. זהו שאמר התנא אע"פ שכל ימי גדלתי בין החכמים. שסגולתם המיוחדת היא הדבור. המוציא לאור תעלומות חכמה. א"כ בהכרח לומר שהדבור דבר טוב ומועיל ודאי. אכן הוא לנשמה שממנה החכמה. לכן טוב לה הדבור הטהור והקדוש היוצא מפעל החכמה. שהיא תולדת הנשמה אבל מ"מ לגוף לא מצאתי. דבר טוב לו. רחוק מהפסד וקרוב לשכר. אלא השתיקה. שאין בדבור גופיי משולל החכמה. תועלת וטובה בטוחה. אם אין הדבור לטובת הנשמה. כי מצד הגוף. אין צורך לדבור. כמו שלא הוצרכו לו שאר ב"א:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:17:2
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:17:2](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/1:17:2)

**וכל המרבה דברים.**עמ"ש בס"ד. בהגהת אבות דר"ן:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:18:1
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 1:18:1](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/1:18:1)

**העולם קיים.**ע"פ רע"ב ותי"ט. דחוק מאד. אבל הרב"י יישב הענין יפה. ז"ל בהתחלת טור ח"מ. וא"ת והלא בשלשה שנברא יספיק לקיימו. שמי שהוא סבה להתהוות הדבר. כ"ש שיקיימנו. וי"ל ששמעון הצדיק דיבר כפי זמנו. שהיה בהמ"ק קיים. ורשב"ג בזמן החורבן. בא לומר שאע"פ שאין בהמ"ק קיים. ואין לנו עבודה. וגם אין אנו יכולים לעסוק בתורה ובגמ"ח כראוי. מפני עול הגלות (כי בגוים אין תורה) מ"מ מתקיים העולם בשלשה אחרים שדומים להם. כי יש הפרש בין שמירת הנמצא. להתהוות העובר ברחם. שהדברים שקבלו חומם באש חזק. ישמרו חומם באש שאינו חזק. ואלמלא היו חמים. לא יקבלו החום באותו האש. וכן בענין הזה כו'. והאריך לבאר איך ג' אלו האחרונים. מעין דוגמת הראשונים. אלא שאינן חזקים כמותן. ובזה נסתלק הקושיא לגמרי בטוב טעם. אבל מ"ש תוי"ט אינו מוטעם. כי בודאי גם שלשה הראשונים דשמעון הצדיק אין להם קיום והעמדה. אלא ע"י ישובן של ב"א והתחברם יחד והסכימם לדעת אחד. ומ"ש כל העולם לא נברא אלא בשביל חנינא בני כו'. אין הכוונה שברא הקב"ה עולמו בשביל חנינא לבדו. כי במה ואיך תתקיים התורה ע"י איש אחד פרטי. זהו דבר שאין לו ציור כלל. או הישוער בשכל שלא נברא העולם מתחלה אלא בשביל חנינא בלבד הא אין לך לומר אלא בשביל חנינא והדומה לו. וכן אמרו במ"א אפי' בשביל צדיק א' העולם עומד. ור"ל להגין על העולם שלא יכלה אפי' כל דורו רשעים. כדאי צדיק אחד כחנינא וכל כיוצא בו להציל העולם שלא יחרב. ומ"ש בשבילו נברא. היא עד"ש בקש הקב"ה להפוך העולם לתוהו ובוהו. כיון שנסתכל בצדקיהו נתקררה דעתו. והיה זה נחשב כבריאת עולם מחדש. וכן הדבר בחנינא שעל ידו מתקיים דורו. ודור אחד נקרא עולם. ועבדו לעולם. וישב שם עד עולם. ואפי' את"ל שמתחלת ברייתו של עולם מאז כך עלתה במחשבה לפניו ית'. לברוא העולם בשביל צדיקי יסודי עולם שבכל דור ודור. כחנינא וחבריו שיהיו זוכין ומזכין לאחרים ויחזירום למוטב. בשבילם נברא ודאי לא זולת. אבל לא שיהיה צדיק יחידי בעולם. זהו דבר שאין לו שחר. וע"פ תירוצו של הב"י. נתקיימה ג"כ נוסחת **קיים** בידינו. שהיא העיקרית: