## Lechem Shamayim on Pirkei Avot Chapter 4

###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:1:1
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:1:1](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/4:1:1)

**בן זומא.**עיין פירוש רע"ב. ועיין גמרא דריש הוריות תלמיד והוא ראוי להוראה. כגון שמעון בן זומא ושמעון בן עזאי:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:1:2
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:1:2](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/4:1:2)

**איזהו חכם שראוי שיתהלל כו'.**הקשה תי"ט מן הכתוב דירמיה. כ"א בזאת יתהלל המתהלל גו'. והאריך בדחוקיו כדרכו. עם שיש קצת טעם בדבריו. אין הלשון מתיישב היטב. ואין להאריך בכך. איברא מעיקרא לא קשיא מידי. אפילו אם תמצא לומר דתנא נמי בחכמה דעלמא קמיירי. כי אין כוונת הרע"ב לומר. שראוי לו שיתהלל הוא בעצמו. אלא רצה לומר שראוי להתהלל מאחרים. כי ודאי החכם ראוי שיתהלל. ולו נאוה תהלה מבני אדם. כמש"ה לפי שכלו יהולל איש. אבל מכל מקום אין לו להתהלל ולהשתבח בעצמו. שאין זו ממדת החכם. וכמ"ש החכם יהללך זר ולא פיך. ואזהרת הנביא ירמיה נמי. אי בעית אימא בדידיה משתעי. ר"ל שלא יתהלל החכם עצמו. לפי שאינה חכמה עצמית. וגם אינה בטוחה לעמוד לו. לפיכך אינו דבר נאה שיתהלל בה. אף אם יהולל מאחרים. משא"כ בהשכל וידוע אותי. כי היא החכמה האמתית בעצם. והיא דבר של קיימא. בה ראוי להתהלל המשכיל אשר השיגה. אפי' הוא בעצמו. ולא יחשב לו גנות וגסות רוח. כי המתפאר בה באמת. לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם. לקבל ע"י כך איזה תועלת מהם. כי אז תשוב לו מעטה התהלה. לחרפה ולתהלה. אם יחשוב לטול ע"י התפארותו עטרה וגדולה. ואי בעית אימא נביא נמי לא קאמר שיתהלל עצמו בשום אופן. אלא גם בהשכל וידוע אותי. זר יהללהו. לא פיו. ואין צריך לומר בחכמה זולתה. ותנא דידן נמי אפילו תימא בחכם דהשכל וידוע את ה' איירי. מיהא בדידיה לאשתבוחי בנפשיה לא קמיירי לגמרי. אלא איזה חכם שראוי שיתהלל מאחרים קאמר:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:1:3
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:1:3](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/4:1:3)

**הלמד מכל אדם.**זה הכלל צריך לפרט. ואין למדין ממנו אלא לענין הכניעה והשפלות בלבד. לומר שלא יבוש ללמוד גם מקטן ממנו. אבל צ"ל בו חוץ. שאסור ללמוד אפי' מרב שאינו הגון. כמ"ש אם הרב דומה למלאך ה'. תורה יבקשו מפיהו כו'. וכן הרבה. אצ"ל הלומד מן המגוש שחייב מיתה. ור"א בשביל שלמד ד"א הגון מן המין. נתפס למינות. ועמ"ש בס"ד באגרת שום שהרחבתי בחקירה זו:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:1:4
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:1:4](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/4:1:4)

**איזהו עשיר כו'.**עיין מ"ש בס"ד בבית נתיבות בעליית העשירות:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:1:5
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:1:5](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/4:1:5)

**שנא' יגיע כפיך.**עיין הקדמת בית נתיבות. מ"ש רע"ב והעושר הזוכה בו הוא נכבד בעיני אלהים ואדם. דבר זה צריך ביאור. כי אם אמנם ודאי ברכת ה' היא תעשיר. ואם לא שמצא חן בעיני ה' שיהא נכבד. לא היה נותן לו עשירות. מ"מ נראה לי שאין הלשון מדויק. כי אף אם האדם העשיר נכבד ונשוא פנים לפני אדוניו השם ית'. מחמת מעשיו וזכותו. או זכות אבותיו שקדמו לו או שמא חן וחסד חנם הוא. כמ"ש וחנותי את אשר אחון. אע"פ שאינו כדאי הלא עם כל זאת. ודאי לא בשביל עשרו מוצא חן גם בעיני השי"ת. הלואי שלא יקל בעיניו ית'. מחמת העושר כי אין גבהות לפני המקום. ואל זה יביט אל עני ונכה רוח ולא אסגי אלא לדאזעיר. כ"ש אם העושר עשוי שלא במשפט באחריתו יהיה נבל. ויש עושר שמור לבעליו לרעתו. אמנם אם יש מקום לומר שהעשיר ימצא חן בעיני אלהים ואדם. הלא הוא אם מתת ה' הוא והשליטו האלהים לאכול ממנו ולשאת את חלקו לעולם הנצחי. בהיותו עשיר בדעת עם הממון שזכו לו בו מן השמים. ומתנהג לעצמו כעני עם עשרו הגדול. כענין שמצינו בדוד המלך החסיד ע"ה. שלא קרא עצמו אלא עני. פנה אלי וחנני כי יחיד ועני אני. כי עני ואביון אנכי. ראה כי יחיד ועני אני. וכאלה רבות עמו. שלא התגאה בעשרו הרב. ולא נהנה ממנו. אלא הצניעו לחפצי שמים. אז הראה עושר כבוד מלכותו לכבוד קונו כמ"ש ואני בעניי הכינותי לבית אלהי. כמ"ש בס"ד לעיל מ"ה דפ"ק. על אותה ששנינו ויהיו עניים ב"ב. אז ודאי ימצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. גם מצד העושר. שלא הכשילו עשרו כמדת רוב העשירים לנטות מדרכי כושר. ועמ"ש בס"ד במעמד ליום רביעי בסוף פירושנו למאמר מעוט הירח:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:1:6
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:1:6](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/4:1:6)

**הכובש את יצרו.**מ"ש הרי"ק שנקרא יצר סתם לפי שקדם בגוף. עמ"ש בס"ד בעלית יצ"ט בשם הריס"ל:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:2:1
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:2:1](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/4:2:1)

**ושכר עבירה עבירה.**וא"ת הא אמרינן שילהי פ"ק דקידושין. עבירה יש קרן ואין לה פירות וי"ל דהא רמינן לה התם מקרא דכתיב ומפרי דרכם ישבעו. ושנינן עבירה שעושה פירות. יש לה פירות. ועמ"ש בס"ד להלן משנה י'. והא דקרי ליה שכר עבירה. ויותר היה ראוי להקרא עונש. היינו משום דלרשע האומר אין אלוה. לית דין ולית דיין. ודאי שכר הוא לו שממלא תאותו ועושה נחת רוח ליצרו. שיהא שבע מן העבירות. ואינו אלא שכר מדומה. הוא ש"ה וזורע צדקה שכר אמת פירוש שהזורע צדקה ר"ל כדי שתשא פירות. זה ודאי י"ל שכר אמת. מכלל שיש שכר שאינו אמת:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:3:1
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:3:1](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/4:3:1)

**לכל אדם.**פירושו. לכל אדם שיהא. לשום אדם כל שהוא. וכן לכל דבר. ר"ל כל מאומה. כמו ל"ת כל מלאכה. וכן רבים:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:3:2
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:3:2](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/4:3:2)

**ואין לך דבר שא"ל מקום.**זה תבין אם תעלה בעליות מרוחים של בית מדות שיסדנו בעז"ה לשם כך ביחוד. ואז תשכיל כל מעגל טוב ורע. המצוים בכל דבר. ומתפרשים לפי המקום ומעין המאורע:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:4:1
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:4:1](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/4:4:1)

**שתקות אנוש.**בודאי לחנם נתלבטו המפרשים בפירוש מלה זו. ותי"ט יותר מכולם. כאשר יעיד המעיין הישר בלי ספק שאין הלשון סובל פירושו כלל. ואין זה ענין לדרך הדרש של ב"ר שחשב להסתייע ממנו. גם מ"ש שהמפרשים חשבו ששרשו קוה. ואינו כן אבל שרשו קו. לא הלך בדרך המאמתים מהמדקדקים. שכבר הוסכם ביניהם. שאין שורש משתי אותיות אכן קו לקו. גם הוא משורש קוה בלי ספק. עם שיפרר בענינו. אבל מה צורך לכל הטורח הלז. ואין הלשון יוצא מידי משמע פשוטו. שסתם בן אדם המלוכלך בדמי עונות. הוא מובטח שילבש בשרו רמה. ואין לו תקוה אחרת להמלט מזה. וכן אמר (איוב י״ז:י״ד) אם אקוה שאול ביתי וגו' לשחת קראתי אבי אתה אמי ואחותי לרמה וגו'. אך ודאי לא כל אדם בכלל. כי על כן לא אמר התנא שתקות אדם רמה. כי אמנם אדם כשנברא לא היתה זאת תקותו. כי אמר ה' אלהים הוא (וארז"ל שבעה לא שלטה בהם רמה. וכן אמר דוד אף בשרי ישכון לבטח). ומשחטא נגזר עליו למות ולהיות מאכל לרמה. לפיכך אחז לשון אנוש. כי אז הוחל לקרוא בשם ה'. שהוא היה הראשון שחטא בע"ז. וגדול עונו להענש ברמה מחמת כן (וע"ש כך נקרא. כי אנושה מכתו) כדרך שנא' בנ"נ. שעשה עצמו אלוה תחתך יוצע רמה. אבל אדם אע"פ שבחטאו מת. היתה מיתתו כפרתו. ולא נענש גם ברמה שהרי אמרו שתי עקביו דומות לשני גלגלי חמה (ואפי' דור המדבר דמו בדמיבסמי) על כן נשמר שלא לומר שתקות אדם רמה. כי אז היה משמע שמתחלתו לכך נברא. ואין זה אמת אפי' אחר שחטא. אינו מעותד לכך כמ"ש. וזה ברור והעיד בנ"ד שאפי' מלכי או"ה כשרים נמצאו שלמים קיימים אחר מותם כמה מאות שנים וע"ס החיים דבר נפלא ממה שאירע בימיו בקברי ק"ק אמשטרדם. ואצ"ל ממ"ש בתלמוד מראב"י וזולתם ורבי וראב"ש:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:4:2
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:4:2](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/4:4:2)

**כל המחלל ש"ש בסתר.**מ"ש תי"ט דמשכחת לה בעבירה שאי אפשר כ"א בהצטרף כו'. שהאשה אנוסה כו'. בכאן נזרקה האמת בפיו. והו"ל לאתויי קרא דמעשה שהיה. דכתיב ביה כי אתה עשית בסתר. והוה התם ח"ה. כדכתיב בענינא אפס כי נאץ נאצת את אויבי ה' בדבר הזה. כלומר אע"פ שבאמת לא חטא. כמ"ש רז"ל. מ"מ אם לפניו ית' גלוי לפניהם אינו גלוי כל כך וגרם ח"ה. וי"ל עוד שאע"פ שאדם העובר חושב שעושה בסתר. מ"מ יש אחרים שרואים ויודעים. וכן היה ג"כ באותו מעשה. וקרי ליה בסתר לפי מחשבתו. ועל שלא עשה בפומבי ובגלוי. נקרא כך הרוצה להסתיר ולעשות במחשך זר מעשהו אף אם לא יכול על כך זה פשוט. א"כ בכל העבירות נמי משכחת לה. ועוד כל הטורח הזה למה. דבחוטא ומחטיא ודאי נמי שייך בסתר. ונעלם מבעל תוספת יום טוב ורבו ובכלל כל המפרשים. מקרא מלא בתורה כי יסיתך גו' בסתר. הרי מפורש בחוטא ומחטיא בסתר. אם כן לריק יגעו למצוא לו פשר דבר. בדרכים רחוקים. אלא בכל אופן שייך חלול השם בסתר. כשמתחבא מבני אדם ומתיירא לעשות העבירה בפרהסיא. ואין מכיר בו אלא איש סודו. וכענין שנא' והיה במחשך מעשיהם. עי"ל אע"ג דהתם ביומא בח"ה שמחטיא אחרים קמיירי. היינו ח"ה דחמיר שאין לו כפרה גמורה אלא עם המיתה. מיהו איכא נמי ח"ה בגוונא אחרינא כדאיירי הכא. ועוד אפי' בסתר ממש שאין יודע בו אלא הוא. מיקרי ח"ה כשעושה בזדון. כדאמרינן פיק (דקידושין דף ל"א) כל העובר עבירה בסתר. כאלו דוחק רגלי השכינה. וגרוע מעושה בגלוי שלא להכעיס. שלא השוה כבוד עבד לרבו:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:4:3
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:4:3](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/4:4:3)

**אחד שוגג.**מ"ש הר"מ ושאר מפרשים שגם עונש השוגג בגלוי. זה עולה לפי מה שפירשנו למעלה בתחלה. שאי אפשר לח"ה ממש מבלי שידעו בו בני אדם זולתו. אמנם למה שכתבנו עוד. שגם העובר בסתר ממש. יקרא מחלל ה' על דרך העברה. לפי דרך זה אינו נוח לי בפירוש הר"מ. שמפרש אחד שוגג כו'. לענין העונש בגלוי. כי אין בזה טעם. וגם זה אינו מיושר המשפט חלילה לאל מעול. אלא הא כדאיתא. והא כדאיתא רצוני במזיד ודאי שוה הסתר לגלוי. ובעונש חמור. אבל בשוגג החילוק מחויב. ואי אפשר להשוות בו קו המשפט. אלא הגלוי מקבל עונשו הקל בגלוי. והנעשה בסתר. שלא הכיר בו אדם. דיו לסבול איזה עונש בסתר. וכן מוכיח לשון המשנה. שהוא לענין איזה עונש בלבד. לא לענין איכות וכמות העונש. וק"ל:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:5:1
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:5:1](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/4:5:1)

**הלומד ע"מ ללמד.**לא ידעתי מדוע נדחקו בו המפרשים והוציאוהו מפשוטו ללא דבר. כי לענ"ד אינו אלא כמשמעו. שצריך להיות כוונת למודו לפחות ע"מ ללמד לאחרים. שאם לא כן. אין לו שכר על למודו. ואין מספיקין בידו כלום. כי לחד מ"ד הוי בכלל דבר ה' בזה. מי שיש בידו ללמד תורה. ואינו מלמדה. ולכך סמכו ענין למתני' דלעיל. וזה שלא כדברי המפרשים שחשבו דעל מנת ללמוד בלבד נמי מעליותא היא. וליתא אלא ודאי תחלת למודו צריך להיות ע"מ כך. שאחר שילמד כל צרכו. ילמד חכמתו לאחרים. הלכך לק"מ דלא תני ליה בהדיא. מדת הלמד ע"מ שילמוד. שאין זו מן המדה כלל. אלא ללמד אצטרכא ליה. דאפ"ה יספיקו בידו ללמוד נמי. ואין לו לדאוג מלמוד עצמו. כי אדרבה חבריו ותלמידיו יקיימוהו בידו. איברא הא דקשיא למפרשים הלמד ע"מ ללמד. אמאי אין מספיקין בידו לעשות נמי. דהא פשיטא לאו ברשיעי עסקינן. כמ"ש תי"ט ופשוט. הא כבר תרצה רע"ב. גם י"ל עוד דפירושו שרוצה להיות תורתו אומנותו. דפטור מכל המצות המעשיות. שתלמוד תורה כנגד כולן. לזה ודאי אין מספיקין בידו לעשות. שאין לו אלא כפי מחשבתו וכוונתו הטובה. וכרשב"י וחבריו. ובן עזאי שאמר מה אעשה ונפשי חשקה בתורה. ור"י דמצלי מתלתין יומין לתלתין יומין. ודידן עדיפא מדהרע"ב. דאין ת"ח רשאי ליפטר מג"ח כשיש סיפוק בידו. דאמר רב הונא האומר אין לי אלא תורה. אף תורה אין לו. והיינו כהאי גוונא. ורבה דלא עסק בג"ח. משום דעני הוה ואנוס פטור. ובזה א"צ לדחקו של בכ"מ. שתמוה מאד. אטו ברשיעי עסקינן. חס ליה למימר הכי. אבל הלמד שלא לשמה. לא די שאין לו שכר. ואין מספיקין בידו מאומה. לא מיבעיא ללמד דלא. שהרי אסור ללמוד מרב שאינו הגון (ואפי' היו חכמים צריכין לו. מבטלין ישיבתו. אפי' נכשל רק בעון מקרי. כההוא דסנו שומעניה פא"מ) ואיך יסייעו מן השמים לעוברי עבירה. אשר נוח לו שלא נברא. ושנהפכה שלייתו על פניו. אלא אפי' תלמודו אינו מתקיים בידו. ואינו רואה בו סימן יפה כדאמרינן דואג ואחיתופל לא גמרי שמעתא אליבא דהלכתא (ומ"ש לעול' ילמוד אדם תורה אפי' שלא לשמה כו'. היינו בתחלת למודו לעצמו. אבל ודאי לא יזכה על ידיה ללמד לאחרים תורת אמת שהרי אפי' לעצמו לא יזכה להסכים להלכה כדאמרן. ואיך ישפיע לזולתו מה שאין לו. הא על כרחך לא יגיע למדה זו אלא אחר שכבר זכה לעצמו ללמוד לשמה משא"כ בעוד שאינו עוסק בה לשמה ומעמיד תלמידים. אין תורתו סם חיים. זה פשוט. ובכן עלה פירוש משנתנו ברור בס"ד:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:5:2
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:5:2](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/4:5:2)

**לשמור ולעשות.**גם בכאן מעדו קרסולי המפרשים מלעמוד על סלע פירוש המשנה הפשוט. ורחקו לדרך עקלתון. פליאה נשגבה איך עלה על דעתם דבר זר כזה. לומר אע"פ שלא היתה כוונתו אלא לעשות מצות ולא לשמור מעבירות. בהכי איכפל ואיירי תנא. באמת נראה בעיני כשטות. במ"כ האומר שרצה להראות שכל וחדוש בכל מלה שלא תהא לבטלה. ויצא לשבושים רבים. דכל יתר כנטול דמי. ועל זו נאמר ואל תתחכם יותר. כי טעה מאד בזה שחשב שהשמירה הזאת רומזת על ל"ת. גם אין לשון לשמור מעבירות מכוון. כי העיקר חסר. אבל הוא לשון מורגל מאד בתורה. על השמירה בלב. כמו ואביו שמר את הדבר. שמור משמעת. תשמרון לעשות. ושמרת ועשית. לשמור ולעשות. ושמרתם ועשיתם. הרי אלו שמירות הרבה שהם עשאין. ורבים מאד ככה. כולם הוראתם על הזכירה. כדי לקיים ולעשות המצות וגם המניעה מעבירות בכלל לעשות היא. שכל היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה כדתנן שילהי מכות. על כל פנים זה פשוט שהשמירה האמורה כאן במשנה אינה אלא כאותה שנאמרה במקראות הנ"ל ממש. והיא שמירת המצוה במחשבה ובזכרון. כענין שכתוב כי נעים כי תשמרם בבטנך ואין בזה ספק לכן ח"ו למחוק תיבת לשמור. כמ"ש בנוסחת הספר הבא ליד התי"ט. דספרא בצירא כתביה. אע"ג דאתי מהתם. וישכח מחוקק. ואלו הכא שבע סופר. נוסחא דידן ספרא דווקנא כתביה ודאי:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:5:3
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:5:3](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/4:5:3)

**ולא קרדום לחפור בו.**מ"ש הרע"ב ואם ת"ח חולה כו'. דברים הללו לקח מפירוש הר"מ ז"ל. אמנם הר"מ גדש המדה שלא מצא זכות לת"ח העני אם הוא בריא ליהנות מב"א. ולא צד היתר לראשי ישיבות ותלמידיהם לקבל מתנות ושכר לימודם כלל וכלל. והרבה לגנות ולחרף ולגדף נוטלי פרס מן הצבור או מיחידים כ"ש מקבלי מתנות בלתי החולים ומדוכאים ביסורים. ושרי ליה מריה שהאריך פה הרחיב לשון ושפת יתר על צדיקי יסודי עולם. כנראה שהיה חוק בישראל מימות עולם להספיק חכמיהם ותלמידיהם וככתוב במורי התורה. ויאמר לתת מנת הלוים למען יחזקו בתורת ה'. ואיך יתחזקו הת"ח על הלמוד. אם אין להם מה לאכול. ואם אין קמח אין תורה. ולכן היה מנהג פשוט. גם בזמן חכמי התלמוד ליהנות ת"ח אפי' ממתנות. ולא עוד אלא שאדם חשוב זוכה בהם לעצמו. אפי' לא נתנו לו בפירוש. דאדעתא דידיה קאתי. כדאיתא פ' הזרוע. בעובדא דההוא שקא דדינרי דאתא לבי מדרשא. קדים ר' אמי זכה בה. וכן נהגו בישיבות הגאונים הקדמונים בבבל כנזכר בספר קבלת ראב"ד ויוחסין. כי ממרחק הביאו לחמם. וכן ישיבות א"י אשר מעולם היתה פרנסתם מצויה מהספקות מתנות ודורנות ואמרו בפירוש כל המביא דורון לת"ח כמקריב ביכורים. כדאי' ר"פ שני דייני. ולא הותנה בזה. שצריך שיהא חולה מוטל במטה. וכנראה מרב ענן שקבל. שלא היה חולה גם לא מדוחק קבל הדורון. אלא רק לזכות המביא במצוה. ולדעת הר"מ יצא שכרו בהפסדו. שנתן מכשול עון לפניו. חלילה לו מלומר כדבר הזה לתת דופי ופגם בחכמי התלמוד יסודי תורתנו. וכן הגאונים ז"ל עמודי הקבלה הם חלילה להרהר אחריהם ולהטיל קוצים בעיניהם. והאמת בכל מה שהרבה הר"מ דברים להוכיח אמתת דעתו. אין בהם הכרח כלל. שבנה יסודו על מה שמצינו מחסידים הראשונים. שלא ביקשו ליהנות מכבוד תורה. ועסקו במלאכה. כלום מביאין ראיה מדורות ראשונים. וכבר אמרו בכיוצא בה. בוא וראה מה בין דורות ראשונים לדורות אחרונים כדאיתא כ"א ר"פ כ"מ. וזה אפי' בתנאים החסידים הגדולים. ותינח מאן דאפשר ליה במלאכה ובחכמה אשר תחיה בעליה כדרך שנתפרנס הר"מ ברפואה (ואף היא אינה אומנות נקיה ולא נמלטה ממכשול כפול. וק"ל) ח"ו להקל בשביל כך בכבוד ת"ח. שלא למד מלאכה ואומנות. ומוכרח להתפרנס מזולתו לכדי חייו. למען תתקיים תורתו בידו. ותמה אני עוד אטו לא סבר לה מר להא דאמר רב. כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור לו לעשות מלאכה בפני שלשה כדאי' ר"פ עשרה יוחסין ובודאי מי שיעסוק במלאכה קבועה בכל יום. הרי הוא כעושה בפרהסיא. אחר שהדבר ידוע ויש לו קול. ודבר שאסרו חכמים מפני מראית העין. אפי' בחדרי חדרים אסור בודאי גם בכאן כמו במקום אחר. ולא אמרו בפני שלשה. אלא לאסור כל מלאכה אפי' קלה ובמקרה. אבל בקביעות שהכל מכירין בו. אפי' עושה בהצנע. הרי הוא כעושה בפומבי בפני הרבה בני אדם. ולא הוצרכו אלא להשמיענו רבותא. שלא יגרום בשום אופן לבוא להקל בכבודו זה פשוט. והכי מוכח נמי מההיא דתנן אהוב המלאכה ושנא את הרבנות. מכלל שהמלאכה והרבנות אינן משתתפים. ולא יתקבצו יחד. הא על כרחך צריך לומר שכל אותן חכמים שעסקו במלאכה לצורך פרנסתם כהלל ורחב"ד וזולתן (שהביא הר"מ ראיה מהם לדבריו) ודאי לא היו ממונים פרנסים על הצבור. ולפי זה הלא עכ"פ אין ראיה לאסור ההנאות וההספקות לראש ישיבה. שמניח כל עסקיו ולומד עם התלמידים. ובפירוש מצינו בפ"ג דהוריות כריב"ג וראב"ח שלא הי"ל לחם לאכול. ונתן ר"ג עיניו בהם להושיבן בראש כדי שיהא להם פרנסה בכבוד. והכי נמי אשכחן פא"נ בר"א דמן עכו דהו"ל ב"ח. ואימנו עליה לריש מתיבתא. ופירש"י שהיו מעשירים אותו. כמ"ש בכ"ג גדלהו משל אחיו. וכדאי' בהדיא ס"פ הזרוע. ואין הוכחה מאותן חסידים יחידים שקדשו עצמן במותר להם. כמו בשאר דברים שהיו מופלגים בחסידות. ואינה מדת כל אדם ולא חובה כלל. ואפי' אותן חסידים עצמן. כמו הלל הזקן שנשתכר בטרפעיק. אע"פ שנהג חסידות זו קודם שעלה לגדולה. מ"מ אחר שעלה לנשיאות בודאי לא היה עוסק במלאכה כלל. שאינו רשאי כנ"ל. ועל כל פנים היה צריך לקבל חוקו הקצוב לנשיא מן הצבור. כראוי לכבוד הנשיא. וכמו שמוכיחים הדברים במקומות רבים בגמרא. אמנם אף מי שלא עלה במדרגת ראש ישיבה ופרנס הצבור. אם איש עני הוא מדוע לא יטול. והרי ר"ג נתרעם על ר"י שפחמי היה. לומר שלא הי"ל לזלזל בכבוד תורתו בכך. אע"פ שחזר ופייסו ונענה לו. משום דר"י בעל מעשה הוה וחסיד גדול יתר מאד. איך שיהא למה יגרע כח ת"ח עני מן סתם עני שבישראל. הרי משנה שלמה שנינו. שאפי' יש לו חמשים זוז חסר דינר ונושא ונותן. או מאתים חסר דינר ואינו נושא ונותן בהם. אפי' אלף נותנין לו כאחד. הרי זה יטול. מעתה הת"ח שאין לו די ספוקו ופרנסתו. על מה זה יורע כחו בכך. ולא מצינו שהותנה על העני שיהא דוקא בעל מום ומוטל במטה שאינו ראוי למלאכה. אלא אדרבה אע"פ שהרי הוא עסוק במשא ומתן ובמלאכה. ואינו מספיק לו. יטול אפי' מאלף כאחת. ואם בסתם עני הבריא ובעל מלאכה כך. כל שכן בת"ח שסתמו אינו ראוי למלאכה. ואם עוסק. בטלתו מרובה ונמצא מפסיד כל תלמודו. דאי ספרא לא סייפא כו'. ועוד שסתם ת"ח חשוב חולה. כדאמרינן מאן קצירי ומריעי רבנן ואם בחכמי התלמוד כך אמרו. בדורות אחרונים שירדה חולשה לעולם. לכ"ש. ואנן יתמי דיתמי עאכ"ו. ואין ראיה מאותן יחידים חסידים הראשונים שהיו כמלאכים. ויש מהן שלא נהנה אפי' מסעודת אביו מיום שעמד על דעתו. והראיה שהביא הר"מ מר"ט שאכל תאנים אחר שהוקפלו רוב המקצועות שאמר אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה (נדרים כ"ט) אינה ענין לכאן. שבודאי לא יפה עשה שהציל עצמו בכתר תורה. במקום שהיה חייב לפייסו בממון. שהיה מצוי לו. כי עשיר גדול היה. אמנם מה שהביא עוד הר"מ מיונתן בן עמרם. היא לענ"ד סותרת דעתו שהרי רבי נצטער על שחשב שנתן פתו לע"ה. א"כ חלילה לרבי שירצה להכשיל לת"ח שיהנה ממנו. גם כבר אמרו בפירוש כל הנביאים לא נתנבאו אלא כו' ולמהנה ת"ח מנכסיו (פ' חלק דצ"ט) ור"ח עם כל חסידותו. נהנה הרבה משל רבי. ותו קשיא דר' נהוראי שילהי קדושין דאמר מניח אני כל אומניות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה. וא"כ איך מצא ידיו ורגליו לפ"ד הר"מ. שבודאי לא נתכוון ר"נ לומר שסמך על הנס שימצא חרוב ועין מים. כדרך שאירע לרשב"י ובנו במערה. אבל הדבר ברור שלא נחלק ר"נ עם ת"ק בזה. שכל שאינו לומד אומנות כלומר לסטות. שאם אין לו מה יאכל. מה יעשה. ולא יבוזו לגנב וגו' למלא נפשו כי ירעב. אבל סבור היה ר"נ שלמוד תורה הוא ג"כ אומנות. המפרנסת לאדם בנערותו ובזקנותו. שפרנסתו מצויה תמיד ע"י המחזיקים בעץ החיים. כל שכן אם יעלה לגדולה. שמצווים לגדלו ולהעשירו. הנה כל בנינו של הר"מ בענין זה נסתר מעיקרו. וגם לקבל מתנות. אע"פ שכתוב ושונא מתנות יחיה. לא כתוב מי שאינו שונא מתנות ימות. ועוד זה כתוב ג"כ לא נאמר על העני אפי' ממדת חסידות. אלא בדיין היושב על המשפט משתעי קרא ובחכמים עשירים מדת חסידות היא ודאי. כמ"ש בר' נחוניא הגדול כששאלו ר"ע במה הארכת ימים. והשיב לא קבלתי מתנות. והוא אדם גדול בעושר היה. כנראה שהיו לו סריסים. (וכמ"ש בס"ד בפי' למעמדות יום א') באדם כזה ודאי חסידות ראוי הוא. אך בעני הצריך לכך. ואינו מקבל. לא מצינו חסידות זו בפירוש. אע"פ שמצינו במשנה כל מי שצריך ליטול ואינו נוטל כו' עליו הכתוב אומר ברוך הגבר אשר יבטח בה'. בצדקה ובמתנות עניים הדברים אמורים וכדי שלא לדחוק על עניים אחרים מניח להם חלקו הראוי לו. אבל הנהנה ממה שנותנין לו במתנה מרצון טוב בעין יפה. פשיטא שאין זה בכלל. שאפי' העשיר אינו נמנע ממנו. אלא ממדת חסידות גדולה ויתרה. כאמור. וכדמוכח מעובדי טובא. ולכן הנודר מתנה אפי' לעשיר. אסור לחזור בו. היכא דסמכה דעתיה. וקבעו ברכה בשם ומלכות להמקבל ואלמלא היה בו שום חשש לא היו קובעים ברכה על הקלקלה בלשון הטבה. והיה מהראוי לברך עליה דיין האמת לפ"ד הר"מ. וצריך לידע שעם כל מה שלמדנו זכות לת"ח ליהנות מבני אדם. לצורך פרנסתו ומשום כדי חייו. ולראש ישיבה אפי' להעשירו כדי שיהא חשוב ונכבד ודבריו נשמעים דוקא בלומדי תורה ומלמדיה שאינן דיינים קבועים בעיר. ועם כל זה. חלילה לו לבזות עצמו ולהחניף לבני אדם כדי שיתנו לו מנה יפה. כי אין לך חלול תורה גדול מזה. ואפי' להתקרב לעשירים בדברי רצוי למען יתנו על פיו. הרי זה שני לגזל בעיני. וכמ"ש עילויא דידי היינו עשויא. וע"ז המלצתי הכאוב את מי רצותי. עב"מ. ולכן אינו מותר כי אם בדבר קצוב מן הצבור שנותנין לו לחם חוקו מקופת הקהל. עמ"ש בסיד בעליית האהבה (קנ"ט) ברם ליושב על המשפט שנתמנה דיין בעירו. דבר פשוט שאסר לו לקבל משום אדם בעולם שום מתנה או דורון כל שהוא. דאפי' שאיל שאילתא פסיל לדינא וכמ"ש בס"ד בח"י לח"מ ס"ט ובי"ד ס"ס רמ"ו. והא דריש מתיבתא שרי לקבולי דורונות. היינו אם נותנין לו שלא בשביל הלמוד. משא"כ בשכר למודו. אסור לו לקבל שכר כמ"ש בי"ד ס' רמ"ו שאסור לקבל שכר על תורה שבע"פ. אלא שכבר נתקלקלו הדורות. שכל הדיוט קופץ ויושב בראש. שאין עיניו כי אם על בצעו. ותקנתו קלקלתו. שבודאי אינו נוטל שכר למוד תורה. כ"א על בטולה. שמבלה איזה זמן בלומד שוא ושקר ושל תוהו. ומבחר הזמן הולך בשחוק וקלות ראש וליצנות. וכל כיעור וגנות'. שאין להאריך בהם. על זה ידוו כל הדווים. אוי לנו מה עלתה בימינו. דאילין דמיקרי נטורי קרתא. אינון חרובי קרתא. עושים מעשי זמרי זמיר עריצים. ומבקשים שכר כפנחס. ומקפחים פרנסת העניים ההגונים. והלומדים הישרים והנאמנים. ודי בזו הערה למי שלא נפגע ולא נשתגע. נחזור ללשון הרע"ב. מ"ש וכן ת"ח שמינו אותו הצבור. מותר לו ליקח פרס כו'. זה הוסיף מדעתו. או לקחו משאר המפרשים שקדמוהו. ולא מדעת הר"מ. איברא היינו דר"א דמן עכו. שהבאנו למעלה (ועיין מ"ש מהרש"א שם) ונ"ל שלא בא רע"ב למעט הת"ח היגע בתורה. ולא קיימא ליה שעתא. כי אם כן לקתה מדת הדין. דבתר עניא אזלא עניותא בלא"ה. בודאי מזונותיו מועטים ופרנסתו מצומצמת מאחר שמזלו עומד לו מנגד. אף חכמתו לא עמדה לו להושיבו בראש להחשיבו בעיני העם. מסתמא יקשה עליהם להספיקו אפי' לחם צר ומים לחץ. דיו חיי צער. ואין לו לדאוג שיאכילוהו לחם לשובע. פן ישמן ויבעט. כל שכן שבטוח הוא שלא יעשירוהו בלי ספק. ואיך ננעול הדלת שאינה פתוחה לרווחה. ונוסיף לה מסגר חזק ומנעול קשה. שלא להניח מחיה ומזון לעבדי ה' הבוחרים בחיי עולם. ומניחים חיי שעה ח"ו לא תהא כזאת בישראל למנוע מדת חסד. מהדבקים בתורת חסד. ונותנים נפשם עליה. ואיך יתקיים תלמודם בידם. כשהם טרודי' ולהוטים אחר פרנסתם. וכבר מצינו גם לחכמי התלמוד מי שאמר לבא ביסא תליא. כי אם אין לחם אין תורה. ורבה ב"א דממשתעי אליהו בהדיה. אמר בארבעה לא מצינא. ואמרו לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. וכמה הפליגו חז"ל בשכר המחזיק בידי ת"ח ומהנהו מנכסיו. הא לא בא הרע"ב להוציא. אלא מי שאינו צריך למתנות. וממציא עצמו לכך. ליהנות מבני אדם. בשביל תוספת מעלה של למוד. והוא כמות לא ישבע (וכדרך רוב רבני דורנו בעו"ה המכבידים עולם על הצבור. לצבור כחול כסף. לא שבתה מדהבה) שהרי נמצא זה תלמודו שלא לשם שמים. וטוב ממנו הנפל. ולא אמרו גדלהו אלא למצוה ומרצון טוב ורוח נדיבה. לא לעשות תחבולות ונכלים ועולים כמוכס שאין לו קצבה. כי אלה הם גזלנים מובהקים בדרך כבוד. וכן הלמד מתחלה על מנת כן. כדי שיהא לו הלמוד למשענת חייו. ולהיות פרנסתו מצויה בכבוד. אע"פ שיש לו דרך ואופן להתפרנס מבלתי הנאה מד"ת. הרי זה בכלל כי דבר ה' בזה. ור' נהוראי (מלבד דיחידאה הוא) לא כוון שימנע אדם עצמו ממלאכה. ולא חלק גם על שמעיה דפ"ק דמכלתין אלא עצמו פטר מחיוב למוד אומנות אחרת לבנו. שאם יזכה בה ישיג פרנסתו מכל מקום אם ע"י ריוח אחר. או ע"י מעלת התורה שתכלכלהו בכבוד. כנ"ל. גם לא היה לו ברירה לר"נ. בודאי לא היה בקי במלאכה ואומנות אחרת. אך חלילה לא נתכוון שצריך שיתפרנס דוקא מן התורה ח"ו. שאין זו תורה לשמה (ולא הקשינו ממנו לר"מ ז"ל. כי אם מצד שהחליט איסור הנאת התורה כלל רק לחולים ולבעלי יסורין שאי אפשר להם לעסוק במלאכה. דהא ודאי הוי תיובתיה ודו"ק) אבל הת"ח שלמד תורה לשמה מה לו לעשות אם לא השפיעו לו מן השמים עושר די ספוקו. ההכרח לא יגונה לקבל מתנות מב"א לכלכל עצמו וביתו די הצריך ללחם חוקו. ובלי ספק גם מצוה היא בידו שנכנע לסבול גזרת בוראו לטעום מרירות. יותר מזית (בתנאי שאי אפשר לו להשיג מחייתו ופרנסתו ע"י מלאכה ואומנות או סחורה. אם לא שיתבטל מעסק התורה מכל וכל שיצטרך לשוט למזרח ולמערב. ברחובות ובשווקים כל היום עד הערב) וזכות גדול הוא לנותנין ומהנין אותו. כדי שיוכל להתמיד ולשקוד על עסק התורה. ומקרא מלא הוא ויאמר לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה'. ומדוע יגרע מנת החכם המורה בתורה שאין לו כ"ד מתנות וכמש"ל. ע"פ היה נוטל (בא"א) עה"פ בוז יבוזו לו לא כשמעון אחי עזריה ור' יוסי נשיאה שהיו מפרנסים אותם כדי שיעסקו בתורה וא"ח בת"ח שמניח מלאכתו ועוסק במלאכת שמים שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:6:1
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:6:1](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/4:6:1)

**המכבד את התורה.**האמת ודאי כמ"ש הרע"ב בשני הדרכים. תרווייהו איתנהו. והמכבד לת"ח ומהנהו מנכסיו. בודאי הרי הוא מכבד את התורה. שהן כס"ת ממש. כמ"ש ר"א על עצמו בשעת פטירתו (שילהי פד"מ) ואפי' כל אדם מישראל הוא חשוב כס"ת. ולכן צריך לקרוע עליו. העומד עליו בשעת יציאת נשמתו. כדאמרינן פ' האורג. שהוא כרואה ס"ת שנשרף. אבל ת"ח כבודו יתר שאת על הס"ת. כמ"ש כמה טפשאי הנך אינשי דקיימי מקמי ס"ת. ולא קיימי מקמי גברא רבא. איברא הני מילי דהוי כבוד תורה כשנהנה הת"ח מבני אדם. בדלא אפשר ליה ולא סגי בלא"ה כדאמרן במשנה דלעיל. ברם בדאפשר ליה בלאו הכי. וממצי נפשיה. הא אמרינן דהו"ל בכלל כי דבר ה' בזה. ואם יכול להתפרנס בצמצום. ומתרחק ליהנות מכבוד התורה. כענין בבא הקודמת. זה הת"ח הוא ודאי ג"כ בכלל המכבד את התורה. ולא יתקרב ת"ח אצל ע"ה כדי שיהנהו כי זהו חלול כבוד התורה. וכדי בזיון. והרי הוא בודאי בכלל דבר ה' בזה. ובוזה דרכיו. כי היה להם דבר ה' לחרפה חרפת רעב וקלסה לע"ה. וקלון על כבודם. להבזות בעליה בעיניה. כי יבואו עמי הארץ וישתבחו בעיר אשר כן עשו. כמה נבזים ושפלי' הם בעלי תורה. המשכימים לפתחי נדיבים. ויהיו מלעיגים עליהם ומלעיבים. אוי לה לאותה בושה וכלימה. אוי לנו מיום הדין. והתוכחה. אין יעמדו אותם אנשים. המשכירים עצמן בפתותי לחם עצובים. להשכים ולהעריב בבית העשיר. וכמו ספר תורת ה' בכנפיו נמצא כגרזן ביד החוצב בו. לגנוב לבבו. להראות כמלמד דעת. מביא סחורתו בידו. למכרה לבעלי כיסים. ונעשים כקוצים ושכים בצדיהם. ומלגלגים ומרמזים עליו באצבע והיה בעיניהם לשחוק. בראותם אותו מרחוק. יאמרו הנה בעל החלומות בא אוהב לגימות. סוף שאינו עוסק אלא בדברי בטלה. למצוא חן בעיני שוכריו. שעל פי הרוב אין כוונתם רק להרויח לנפשם. בדברים מרבים הבל של חטא. לא זז משם עד שמרבה שיחה עם האשה בעלת הבית ושואלה איך אכלה ואיך ישנה. וקרובים אלו להיות מארבע כתות שאינן מקבלות פני שכינה נמצא זה חוטא מחנויא. תחת אשר היה לו ללמד להועיל. אמנם יש להתאונן על כמה מהלומדים העניים ישרי לבב שאנוסים הם. ולא ידעו דרך אחר להשיג פרנסתם. גם הרבה מבעלי בתים השוכרים לומדים לבוא לביתם ללמוד שיעורין דרבנן. תמימי דרך הם וכוונתם לשמים ודאי לזכות בעץ החיים. וחסרון ידיעתם היא שגרמה להקל בכבוד התורה. שילך המלמד אחר התלמיד. וכי ומי מחזר אחר מי. על בעל האבדה. לחזר אחר אבדתו. ואם המלמד מבקש צרכי גויתו. הלא על התלמיד לבקש צרכי נפשו ונשמתו. שהם בבית המלמד. ולא צרכי הנפש בלבד. אלא הצלחת הגוף ואושר שני עולמות נמצאים אתו. אם רב הגון הוא ומורה הטוב. ומדוע יבוש לילך אחריו והיא כבודו ותהלתו. ועוד שמועיל יותר לקיים תלמודו בידו. שאפי' הרב ששכח דבר מתלמודו יפה לו שילך אצל התלמוד להזכירו מטעם זה. דהכי מסתייעא מילתא טפי. כדאי' פ"ק דמנחות באבימי ור"ח. ועד"ז פירשנו וא"ת שהיא תבוא אחריך. ע"ל מ"ד:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:7:1
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:7:1](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/4:7:1)

**החשך עצמו מה"ד.**במקום שיש גדול ממנו כו'. כפי' רע"ב. ומוכרח הוא. שהרי איוב משתבח בעצמו. וריב לא ידעתי אחקרהו. ואשברה מתלעות עול. ומרע"ה בהיותו בורח וגולה בארץ נכריה. עשה דין ומשפט לבנות כומר ע"א. וכל הנביאים פה אחד. הוכיחו על מניעת המשפט. והרבו להזהיר עליו. ומשבחים כל עושי דין ומשפט:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:7:2
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:7:2](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/4:7:2)

**פורק ממנו איבה.**משום דבדאיכא דעדיף מניה עסקינן. הא לאו הכי. אין זו טענה להסתלק מן הדין. והדיין שחושך עצמו מן הדין. מפני אימת בעל דין. הרי הוא עובר על דברי תורה. ועוקר ל"ת שלם. לא תגורו מפני איש. וירא מב"ו. ואינו ירא מלפני האלהים. וכן אין הטענות האחרות פוטרות אותו. אם השעה צריכה לו. שכבר אמרו חכמים לא יאמר הדיין מה לי בצער הזה. תלמוד לומר ועמכם בדבר המשפט. אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. לפיכך במקום שאין איש ישתדל להיות איש. ואל ימנע עצמו מן הדין. ויהא לבו אמיץ לבוא לעזרת ה' בגבורים. כארי יקום לעשות רצון קונו. וכלביא יתנשא להקים עמוד הדין על מכונו. שבו העולם מתקיים. אל יירא ואל ייחת לשבר מתלעות עול ומשניו ישליך טרף. יושיע לבני אביון וידכא עושק. וזרוע רמה תשבר כעץ עולה. ורשעה בעשן תכלה. ויהא שכרו אתו ופעולתו לפניו לבנות לו בית נאמן. רק שידע כי המשפט לאלהים הוא. ולפניו ית' הוא עושה ופעולתו את אלהיו. האל הנאמן לא יקפח שכרו. ויתן לו ממשלה וחקור דין. שלא יטעה. לאור יוציא משפט:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:7:3
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:7:3](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/4:7:3)

**והגס לבו כו'.**תנא דידן אליבא דדינא שפיר קאמר דסתמא איירי בדן חנם. משום דהנוטל שכר לדון. דיניו בטלין. משא"כ בנוטל שכר. מי ניחא. הא לא משכחת להו הנך תלתא לגריעותא. שהוא אומר בלבו לא שוטה אני וחכם היה התנא. אלמלא היה יודע שיש ריוח בדבר. לא היה כותבו. גם מגסות רוח יוכל להתנצל. שאינו עושה אלא לנצל עיני בעלי הדינין. ולתועלת עצמו והנאתו בלבד הוא מתכוון. לא לשום גאוה ויוהרא. אדרבה מראה ענוה יתרה. דלא איכפת ליה אפילו שיודע כי לא לכבוד ולשם טוב יגיע לו. אבל ההפך מובטח לו. מחמס אחיו תכסהו בושה. ישבע קלון מכבוד בזה ובבא יענוהו קשה. לפי רוב הענוה לא יחוש לכל זה יחשוב הכל לעץ רקבון במצחו הכחושה. אי הכי כה"ג ליכא אלא חד גרידא. וכי מעיינא בה אפשר דמצי למפטר נפשיה נמי. בהא דאינו מחמיץ הדין. נקי הוא מעון ג"כ לפי דעתו. כי יאמר מה לי לאבד הזמן בחנם. מה אועיל בחמיצה. הוי אומר לעץ הקיצה. על כן טוב לטול פסק מעות מהר שלל חש בז במרוצה. ואם ישהא כל כך בדין אחד שכרו בהפסדו יצא. כי הרבה בעלי דינין ממתינין לנו חוצה. ואם נעכב אותם מי יודע אם לא יתפשרו בתוך כך שקשה עליהם להעביר הזמן ובתוחלת ממושכה נפשם קצה. א"כ מי פתי יסור להניח מידו ריוח המצוי במקום שהשעה נחוצה. וי"ל אפ"ה לא בצרן מתלתא לפי שאין אדם חוטא אלא א"כ נכנסה בו רוח שטות. וכל החוטאים רוצים לזכות במאזני מרמה ההופכים ללענה משפט הוי המעמיקים מה' לסתור עצה. המעט מהם הלאות אנשים כי ילאו גם ה' היזכו לפניו הירצה. גם איזהו חכם הרואה את הנולד המוקצה. סהדי שקרי אאגרייהו זילי כעציצא. דבית כסא כבוד כבר חמצא. נמצא שנשטם משני בעלי הדין. ואע"פ שערב לחם שקר בתחלתו. ימלא פיהו חצץ באחריתי וגם מושך עליו שנאת הגדול ממנו. כדאוקימנא דבדאית ליה רבה במתא איירי. והשתא אתי שפיר נמי דמיקרי גס רוח בכל גוונא. כיון דאית ליה רבה במתא. ולא אזיל שייל ליה. ומשום הכי אפי' בדשקיל מתרווייהו אגר בטלה. נמי לא מיפטר כה"ג מהנך תלתא לבישותא. כדגייס לביה בהוראה. ואין גס רוח גדול מזה:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:8:1
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:8:1](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/4:8:1)

**אל תהי דן יחידי.**כתב רע"ב אבל קבלוהו בע"ד. דן יחידי. אפי' מדרך חסידות. והכי נמי משמע שהבינו התו' במשנתנו ממה שכתבו פ"ק דסנהדרין (דה"א) אע"פ שי"ל דממה נפשך קשיא להו. אמנם המחוור בזה כמו שהכריע בש"ך (ס"ג) דבקבלה סתם לא ידון יחידי לעולם. אי משום דכי טעי. בעי שלומי מביתו. ואי משום דמגיס דעתו. וחציף למימר דידע למידן דין תורה. מיהא כי קבלוהו בין לדין בין לטעות. פשיטא דכה"ג אפי' מדת חסידות אין כאן. כיון דסברי וקבילו ליה בכל גוונא. ודילמא הרע"ב נמי בהכי איירי. וסרה תלונת תי"ט מעיקרה:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:8:2
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:8:2](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/4:8:2)

**שאין דן יחידי אלא אחד.**ואע"פ שמצינו כמה פעמים שיזכירו חכמים בבית דינו של הקב"ה. כמ"ש רש"י עה"פ וה' המטיר. ה' ובית דינו. וזולת זה הרבה. היינו שלוחי הדין. לעשות הגזר דין ולהוציאו לפועל. כענין גזר דינה של סדום לקיים בה שרפת ארצה בגפרית ואש. לזה כוונו חז"ל. במקום שבאה הוי"ו. עם השם ב"ה. לרמוז זה. שלא לייחד שמו על הרעה. אבל אין שם ב"ד שיגיד דעתו להסכים או לחלוק על השי"ת ח"ו. כי הוא לבדו אומר ועושה חפצו. גוזר ומקיים דברו כרצונו. אין מבלעדו להצטרף עמו. לישב בדין אצלו. כענין שכתוב עושה כל וגו' לבדי. ואומר פורה דרכתי לבדי. וכזה הרבה. ועם שכתוב נעשה אדם. ואמרו חכמים במלאכים נמלך. זהו רק להראות ד"א כמו שאמרו ז"ל. לא שיש להם ישיבה אחת עמו. כי מי תכן את רוח ה' ואיש עצתו יודיענו. וכן הכתוב אצל דינו של אחאב. ראיתי את ה' יושב על כסאו וצבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו. כמלך וחילו. עומדים לפניו. לא צרכם לישב עמו במשפט. אך נמלך ג"כ עמהם באיזה אופן יפול אחאב. ללמד ענוה וד"א. גם לידע אם יש עליו מלאך מליץ. ולהודיע שאין אחד מלמד עליו זכות. והוא כענין ויבואו בני האלהים להתיצב על ה' ללמד זכות או חובה. כטוענים העומדים נצבים לפני הדיין והוא לבדו דן בישיבה (ובדרך הנעלם היודע ומבין פירוש אחד שבק"ש. לא יקשה לו מאומה) ושמא כך הוא פירוש א"ת דן יחידי. שהרי אין יכול לדון יחידי אלא אחד הקב"ה. ואעפ"כ נמלך במלאכים ובבית דינו. הרי יש לך לדון ק"ו מעצמו ונכון הוא. אע"פ שהלשון קצר. ועל פי דרך זה יתיישב ג"כ אותה שאמרו דאפליגו ברקיעא קב"ה ומתיבתא כדנח נפשיה דרבה ב"נ. אף שענין אחר הוא לישב בדין ומשפט על פני תבל ארצה. או לעסוק בבאור עניני התורה על דרך הלמוד בלבד. דכוותה אשכחן דפליגי תרי מלאכי ברקיעא:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:8:3
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:8:3](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/4:8:3)

**וא"ת קבלו דעתי שאני מומחה כו'**דוקא כה"ג דצרפם לישב עמו בדין. תו לא מצי למימר להו הכי. איברא יחיד מומחה. יכול ורשאי להחזיר את הדין שדנו ב"ד ולכופם שיעשו כדעתו דוקא. כדאשכחן פ' נערה גבי פרנסה. דון דייני בנהרדעא. ואמר להם ר"נ אהדור. ואי לא מגבינא לאפדנייכו. ותו התם שילהי פירקא. דאמר ר"ל זילו הבו לה. ואי לא מפיקנא לכו ר"י מאונייכו. חלק גם על ר"י רבו. והכריחם לקבל דעתו היינו משום דר"י לא היה יכול להיות דיין באותו ענין. שהיה נוגע לבעלי דין. שהיו קרוביו. לכן נסתלק. ודן אותם ר"ל. שהיה תלמיד חבר. ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות (עש"י ס"ה) כ"ש בדבר זה. שר"י לא ראה להם חובה. מפני הקורבה. ור"נ שאני דדיינא דר"ג הוה. כדאיתא בדוכתי טובא. ואמר אנא דיינא. ור"ש לאו דיינא. ואמר נמי כגון אנא דן ביחידי. הילכך ודאי רב גובריה. אפי' למהדר דינא. עמ"ש בס"ד בהגהת ש"ע ח"מ (ס' כ"ה):


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:9:1
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:9:1](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/4:9:1)

**כל המקיים התורה מעוני.**בהא דלא תנן כל העוסק. כ' ד"ח דוחק גדול. שאינו נתפס בחוש השמע. ואין בו טעם כלל מאי שנא הא מהא. ותי"ט הוסיף טלאי ע"ג טלאי. שיש בו לת"ח גנאי. גם סיפא דמתני' הוקשה להם ולכל אדם. דהא חזינן דלאו הכי הוא. ולא ידענא מאי קמתרצי לה ד"ח ותי"ט דהא בכל פטומי מילי ממולייתא. קושיא בדוכתה קיימא. דאנן לא תנן הכי. אלא סופו לקיימה מעושר. והלא ריפו שבר על תקלה. אטו מתניתין משבשתא ובדותא היא. איברא הוה להו למימר בה מרגניתא. דקושיא חדא מתרצא חברתה. דמשו"ה לא תנן כל העוסק כו'. דהעוסק אינו מובטח בכך. כמו שאנו רואים מעשים בכל יום. וטעמא ודאי כמו שאמרו. עהיפ כי העושק א"ת העושק. אלא העסק. כדי שלא יתבטלו ת"ח מתלמודם. ולכן התענו ג"כ אנשי כנה"ג. על כל העוסקים במלאכת שמים. שלא יתעשרו. מטעם זה. אבל המקיים התורה ושומר מצותיה מתוך דוחק. ואינו מבטלה בטענת אונס ועניות. המעבירים את האדם על דעת קונו. הוא אשר דיבר ממנו התנא (ודלא כפירוש רע"ב) שסופו לקיימה מעושר. והכי נמי דייק לישנא דסיפא דקאמר מעוני. מחמת עוני ודאי. ותנא דווקנא הוא. כולה ניחא טובא בס"ד. והשתא דאתינן להכי אתי שפיר נמי דלא תקשי הא תנינן לעיל ספ"ב שמ"ש של צדיקים לע"ל. כי זה אינו שכר עצמי של מצוה. אלא כמו ששנינו רפ"ב ששכר מצוה מצוה ע"ש. ובמ"ש שילהי מכלתין בס"ד. כן הוא הדבר הזה. שע"י העושר זוכה למצות הרבה. וגם אותה המצוה עצמה שאחז בה בעיניו מתקיימת בידו עצהי"ט ומשובח מתוך עושר מה שלא השיגה ידו בעיניו. ד"מ אם היה מביא קרבנו עשירית האיפה. עכשיו יביא שור פטום. ואם היה קונה אתרוג כזית וכביצה. מעתה יזכה לקנותו במנה מן המהודר שבמינו. ככה בכל המצות זוכה ע"י העושר לקיימן מן המובחר. ואצ"ל מצות צדקה וג"ח שאם קיימן גם מתוך עוני. מזכין אותו לקיימן בשפע רב:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:9:2
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:9:2](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/4:9:2)

**סופו לקיימה מעושר.**אע"ג דכבר תריצנא למתני' בגוונא שפירא. ועלתה ארוכה למחלת הקושיא העצומה. הנופלת במאמר זה שנראה מתנגד לאמת ולפום מאי דפרישית אתיא שפיר אפי' אליבא דשטת המפרשים גופייהו. דלא הוו צריכי למטרח ומהדר משינויי דחיקי וק"ל. אכתי אית גבן תושונויא אחרינא דסליק נמי שפיר. דהא דתנן סופו לקיימה מעושר. היינו העשירות הגמור. שהיא מדת ההסתפקות כדתנן ריש פרקין. איזהו עשיר השמח בחלקו. וה"ק תנא דידן הכא נמי. כל המקיים את התורה מעוני. ר"ל עניות המוחלטת שאין עני אלא מדעת. והוא מכת אשר לא ידעו שבעה. כי עיני האדם כזה לא תשבענה. ועליו נאמר כל ימי עני רעים (אע"פ שיש לו ממון הרבה) כי לעולם הוא בצער ובדאגה על ממונו. ומתאוה להרבות לאלו. וזה הוא טבע לאדם מתולדה. לפי מזגו המחייב בנטייתו למדה זו ביותר (עיין חלון צורי) ולכן איש אשר אלה לו. כבד ממנו הדבר לקיים התורה מעוני. ומרוב עבודה בעסקי ממונו. כי כל ימיו מכאובים וחליו וקצף. אבל האדם מכל מקום בעל בחירה. לכן אם נתגבר על טבעו. והכריחו לקיים התורה על כל פנים. עם עניות טבעו הרע והמקולקל מראשיתו ותולדתו לפיכך תחלתו מר. אמנם סופו מתוק. כי ודאי בדידיה תליא. שאם ירצה יכוף טבעו העני ודל. ויעשהו עשיר שמח בחלקו וגורלו. אם רב אם מעט. טוב מעט לצדיק באופן שיזכה לקיים התורה. מתוך עושר גמור שמחה וטוב לבב. תחת אשר קיימה מתחלה ברוע לבב. על כרחו נגד טבעו הראשון. הבטיחו שיוכל לנצח טבעו בודאי. ויזכה למעלה זו היקרה מפנינים. ולא יחשוב אדם שלא יוכל לשנות הטבע. כי ההרגל טבע שני. וזכות התורה מסייע. והרי זה יפה אף נעים. אמת לאמתו. עם שגם דרך ראשון טוב ויפה ואמיתי. אעפ"כ יפה כח זה התירוץ השני. ליישב מה שלפעמים אנו רואים. יש צדיק אובד בצדקו (ואצ"ל מענין איוב שהיה נסיון. ושב לקדמותו) אע"פ שאינו מצוי כך. אך על כל פנים מרוצה הוא ושמח ברצועת המוסר שנפלה בחלקו. כמ"ש חסד ומשפט אשירה. וכן אמר עוד על דרך זה חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה. הילכך בין בקיום מצות התורה בין בעסק למודה. בטוח הוא להתעשר בסופו. במדת העשירות האמתית:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:10:1
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:10:1](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/4:10:1)

**והוי שפל רוח.**שלא תזוח דעתך עליך מחמת למוד תורה הרבה. כענין שאירע לרשב"א. כשבא מבית רבו ממגדל עדר. לכך סמכו ענין לעסק התורה. אבל ענין השפלות הוא בכל דבר. כך נראה לי נכון יותר בס"ד:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:10:2
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:10:2](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/4:10:2)

**בטלים הרבה.**לפירוש שני דרע"ב מדויק יותר תיבת כנגדך:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:10:3
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:10:3](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/4:10:3)

**ואם עמלת כו'.**נדחק הרע"ב בחנם. כי לא היה צריך לכך. לחדש דבר מעתה. ולחלק יצא בין תשלום פורענות ע"י שליח. ובין גמול הטוב ע"י הקב"ה בעצמו. מה שלא שמענו עד כה בשום מקום. כי אם בשלשה דברים שלא נמסרו ביד שליח. אכן באאע"ה מצינו. מה שעשה למלאכים בעצמו. פרע הקב"ה לבניו בעצמו. ולא נשמע כזה לזולתו. וא"כ כל המצות אדם עושה אותן בעצמו ובודאי הקב"ה נאמן לשלם שכר. בין ע"י עצמו. בין ע"י שליח. גם במדת פורענות לפעמים נפרע בעצמו. כמ"ש במצרים ובסנחריב וזולת הרבה ואין להאריך בכך. על כן ודאי אין זה ההפרש העצמי. בין מדה טובה למדת פורענות. ומה לנו ולדוחק והרי החילוק מבואר היטב בלשון התנא. באמרו שכר הרבה. והוא ת"ק פעמים יותר. כמ"ש במקום אחר. משא"כ במדת פורענות. שאינו מוסיף על המדה. אלא מדה במדה בשוה. ואמנם יש לדקדק. מאי קמ"ל תנא דיש שכר הרבה. אטו עד האידנא לא ידעינן הא. שאין הקב"ה מקפח שכר. כמדומה אני שרצה לרמוז ג"כ דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא. כלומר ואל תדאג אם אינך מקבל שכרך מיד. לא תהא לך למפח נפש ומחלת לב בתוחלת ממושכה. כי ארוכה היא ובכלל ברכה. שמתוך כך נושא השכר פירות הרבה. לפי רוב הזמן הנמשך בהמתנה. ובזה מיושב ג"כ יתור נפיש מלת לו. שהיה מספיק לומר יש שכר הרבה. אלא י"ל אע"פ שהשכר שמור הוא אצלו. בטוח הוא לך לשלם במיטב ובשפע רב. והרי זה טוב. ויש לי לומר בו עוד דרך אחר יפה. על פי מה שנשאל ונחקור. מדוע באמת תהא מדה טובה יתרה הרבה כל כך. ולא דיה השכר הפשוט והשוה לערך המצוה. הלא אף זה חסד חנם הוא (עמ"ש בס"ד פ"ק מ"ג) אבל הענין הוא נודע ליודעי חן. כי נר המצוה האחת מדליק נרות הרבה למעלה. וגורם תוספת שפע ברכה והארה גדולה בעליונים. וכל העולמות שמחים על ידי האדם שמכשיר מעשיו. ולכן אמרו רז"ל אדם מקדש עצמו מעט. מקדשין אותו הרבה. לפי שבמעשיו קנה לו אוהבים רבים. ולכן אפילו כשבא ליטהר מסייעין אותו. וכן אמרו שהצדיקים מוסיפין גבורה בפמליא של מעלה. וזהו ג"כ לדעתי מה ששנינו ששכר מצוה. מצוה. שכך מתחייב מתוספת הקדושה שנתרבה מכחו. עד ששלהבת יה (הדולק בנר מצוה) עולה מאליה. ומספיקין בידו לקיים עוד מצות. ולפי שהרוויח והשביח הרבה למעלה. כן ראוי ומחויב הדבר שיתרבה שכרו כמו כן. וכך היא המדה ישרה. וזהו שאמר התנא מכוון מאד. יש לו שכר הרבה. פירוש מפני שיש לו שכר הרבה על ידך. לכן בדין הוא ליתן לך ג"כ. עוד אני אומר לפי דרך זה. שלא כוון התנא לשכר העוה"ב בעצם. אלא על שכר מצוה מצוה נתכוון. שהרי יש בזה שכר הרבה ודאי. שבח דממילא וממילא יזכה לרב טוב הצפון. וא"ת לפי דרך זה יקשה. הלא שנינו גם שכר עבירה עבירה. אי הכי מאי בינייהו. הא לא קשיא. דכבר אמרו רז"ל עבירה שעושה פירות. היא שיש לה פירות. ולא עבירה שאין עושה. פירות (ועל כרחך צריך לומר כן. דאי לאו הכי קשיין אהדדי. כמש"ל בס"ד מ"ב דפרקין) אבל המצוה איזו שהיא לעולם עושה פירות. זהו ההפרש המיוחד בבחינת ערך התשלומין בין מדה טובה להפכה. ולפי דרכנו למדנו. שעל כל פנים גרסת **יש לו שכר**. ישרה היא ודאי:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:11:1
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:11:1](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/4:11:1)

**תשובה ומע"ט כתריס.**כההיא דתנן פ"ב דסוטה יש זכות תולה שנה אחת. ויש זכות תולה שתי שנים. ויש שלש. ואע"ג דפליגי התם תנאי. משום דא"כ אתה מוציא ש"ר על המים כו'. אבל בעלמא. מודו כולא עלמא דמהני זכות לתלות ולפשר ולבטל גזרת העונש. הכל לפי ענין האדם וגודל זכותו. ולפי חומר העון. והנה כמה מקראות לעדים. כי לא זו בלבד התשובה שתולה. אף לחטאים הקשים והכבדים מנשוא כענין אחאב ומנשה. אלא גם בלי תשובה הועילו הזכיות לעבוד ע"א. כענין יהוא וזולתו. דאמרו חכמים פ' הדר תלמיד היה לו לר"א שנתחייב שרפה. ואמרו הניחו לו אדם גדול שמש. ולא סוף דבר זכות מע"ט שקדמו מועילים ומצילים מן הפורענות. אלא גם בסוף. כמ"ש חז"ל אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות (עמ"ש בס"ד שילהי פרקין) הילכך פירושו של ר"מ בזה. אינו לצורך כלל. גם אינו נראה. משום דאי הכי הוה ליה לאקדומי מע"ט. שהם בתחלת הענין. אע"פ שמד"ש נדחק לעיולי פילא בקופא דמחטא. אינו כלום. כי ממשפט הסדר הוא להקדים לעולם הכולל ומחויב. והמוקדם בענין. על הפרטי המקרי והמאוחר בענינו. עם היות לו איזה חשיבות. אבל האמת הברור כמ"ש בס"ד דבמע"ט דומיא דתשובה איירי. שבאין על חטא. ולפיכך בהכרח להקדים התשובה. כי מע"ט בלא תשובה אינם כתריס.. כמש"ל בסוף פרקין. אע"פ שמצינו לפעמים יועילו ויגינו זמן מה. כמ"ש ביהוא. אבל אינן כתריס להגין ודאי. כ"ש שלא יועילו ולא יצילו לבטל הגזרה מכל וכל. אם לא שקדמה תשובה. כי אז יצטרפו רבוי מע"ט לחשבון גדול להפר גזר דין לגמרי. כתריס זו שמסלקת כלי המשחית שלא יוכלו להזיק:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:11:2
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:11:2](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/4:11:2)

**בפני הפורענות.**המפרשים איש לדרכו פנו בדוחקים ליישב מה שיקשה על משנתנו. ממ"ש חז"ל יסורין ממרקין. ותי"ט במ"כ עשה טלאי ע"ג טלאי. לפרש פורענות על מקרים ורעות המתרגשות והכריח זה מחמת פירוש ר"מ. וכבר הראית לדעת. דפירוש ר"מ גופיה לאו מילתא היא. ולא כיפי תלי לה. ותו דהא ודאי מאי דחדית תי"ט לפלוגי בין פורענות על חטא. ובין מקרי הרעות ההווים בעולם. בורכא ובדותא היא. דהא אליבא דמ"ד אין יסורין בלא חטא. אמרה. אי הכי אטו לא כל דכן הוא. אם אין יסורין ליחיד בלא חטא. לרבים עאכ"ו. ואם גרמו החטאים להתרגש הרעות. אז לא תועיל לצדיק צדקתו על פי הרוב. כמו שאמרו כיון שנתנה רשות כו'. וזהו מפני שאמרו העולם נידון אחר רובו. ולפיכך יראה היחיד עצמו חציו זכאי. חציו חייב. עשה מצוה. אשריו שהכריע עצמו וכל העולם כולו לזכות. מכלל שאם לא הכריעו הזכיות. כל צדקותיו לא תזכרנה ליחיד. למלטו מן הפורענות. ולא זו בלבד. אלא שעל פי הרוב הצדיקים סובלים עונות הדור כמ"ש במקומות רבים על כן יטול מה שחדש על החדשים אנו בושים. אמנם יש אתנו מקום מרווח בעז"ה. שלא תחול הקושיא כלל. והוא קצת תימה על המפרשים שלא שיערו. שאין כל היסורין שוין כמו שאין כל העונות שוין. אטו כולהו בחדא מחתא מחתינהו. דאיכא עבירות חמורות. דלא סגי להו בלא יסורין. ובהכי מיירי ההיא דפב"ב. דאר"א אין יסורין בלא עון. וזה בהפך מדעת ד"ח רבו של תי"ט. דהא עון. מזיד הוי. וכ"כ תו' שם בהדיא. והיינו דקאי התם אקרא דופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם ונגעים יסורין מכוערים הם. (והא דאמרינן ארבעה מראות הללו. אינן אלא מזבח כפרה. אי בעית אימא היינו נמי מזבח כפרה. ואב"א הא לן והא להו. כדשנינן ריש ברכות) אבל יסורין קלין באין אף על השוגג. כדאמרינן בכמה דוכתי. והיינו טעמא דאשם תלוי. כדי להגין מן היסורין. ובכהאי גוונא מהני נמי תשובה ומע"ט. להציל מיסורין קלין. הבאין גם על השוגג. וההיא דבתרא דיומא דאייתי תי"ט. ודאי שאני דבמזיד ובחמורות עסקינן פשיטא דלא אפשר בלי מירוק יסורין קשים כמות. העומדים במקום מיתה. וכל זה ברור בס"ד. באופן שלא נשאר ריח קושיא וסתירה בין הסוגיות. ונתיישבו כולן בריוח. והואיל ואתא לידן נימא בה מילתא. ליישב ג"כ מה שנתקשו תו' וכל המפרשים. בהא דמסיק תלמודא. ש"מ ויש יסורין בלא עון. אע"ג דלא אתותב ר"א בהא. איברא בס"ד הכי חזי לן דלא קשיא מידי. אבל דבר מוכרח הוא. ושפיר קאמ' תלמוד'. הא בהא תליא. דאי איתא דיש מיתה בלא חטא. א"כ על כרחך צ"ל כמ"ד ריש ברכות. נגעים ובנים אינן אלא יסורין של אהבה. לפי זה אם לפעמים מתו בנים בחיי אבותיהם בלא חטא. משום דיש מיתה בלא חטא קשיא טובא. דלקתה שורת הדין על כל פנים. כיון דאמרת אין יסורין בלא עון. והרי באופן זה לא לבד יש מיתה בלא חטא. אלא יש גם יסורין בלא עון. כי אין יסורין גדולים מהם. לאבות שקוברים בניהם. ותרתי לא עבדי להמית בלי חטא. ולייסר גם בלי עון ואין לומר דאם לא חטאו אבות אין הכי נמי שאין בניהם מתים בחייהם. דהא ודאי לאו הכי הוא. ותו דקשיא הא דתניא. הקובר את בניו שהוא בן עוה"ב אלא מאי אית לך למימר. השתא דאתית להכי. דודאי יש מיתה בלא חטא. על כרחך לומר דאיכא נמי יסורין בלא עון. שאם לא כן. לא ימותו בני צדיקים בחייהם לעולם. והא חזינן דמתו. וכדמסקינן בדהוו ליה ומתו. הוו להו יסורין של אהבה הרי הדבר ברור. שכמו שיש מיתה בלא חטא. כך יש יסורין בלא עון. דחדא מילתא היא. ולא תקשי לך נמי הא. היכא ס"ד אין מיתה בלא חטא. א"כ הילדים שלא חטאו. ומתים בכל זמן. מאי עבדת להו (ואין לך עסק בנסתרות וסוד הגלגול שאין עסקינו כאן כי אם בנגלות לנו ופשוטי הענינים) דהא ודאי בעון אבותם מות ימותו. כל עוד שאינן בני עונשין. ובכן הכל עולה כהוגן:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:11:3
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:11:3](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/4:11:3)

**כל כנסיה שהיא לש"ש כו'.**לשואל שישאל ויקשה על זה משתי הכתות החולקות עלינו. שגברו מאד על פני הארץ. ומלאו פני האדמה בכל פנות חלקיה. גדלו והצליחו כנסיותיהם. ונתקיימו שנים רבות. ועדיין הולכות ומתחזקות לכבוש הארץ לפניהם. ולמשול מים עד ים. ואי אפשר שיצדקו יחדו. בהיות כל אחת חלוקה על חברתה. ושתיהן חולקות עלינו מלבד שעדיין נמצאות אומות גדולות ועצומות ישנות וקדומות. שאינן מודות לשלשתנו. והם מפוזרים בשלשת חלקי העולם. ועומדים בשלוה גדולה והצלחה עצומה בהשקט ובבטחה ומהן ודאי אין ראיה. כי חלק ה' אותם על פני הארץ תחת השמים בהנחל עליון גוים וגו' יצב גבולות עמים. ופשיטא לא דבר התנא מכנסיות שאין להם חלק עמנו. אך באלו האמונות החדשות ודתיהם שונות. אשר יצאו מאתנו ובנו במותיהם על יסודי דתנו האלהית וכל אחת מכחשת חברתה. הלא בהכרח אחת מהנה בלתי אמתית. וימשך מזה לכאורה שתהא כנסתם שלא לשם שמים. ואיך קורא אני אליהם יעמדו יחדו. שהרי הן קיימות מאז ועד עתה. ועם שלא קצב התנא זמן מתי יקרא סוף דבר בענין זה. אין סברא שנתכוון לסופו של עולם. שזה כמרחיק עדיו. גם אז אף שמים וארץ לא יתקיימו. כולם כבגד יבלו. נשיב אל תתמה על החפץ. כי גבוה מעל גבוה שומר את הדבר. אלקים חשבה לטובה (מלבד שאין דבר התנא באומות שלמות. שאינן בכלל כנסיות) כי לפי הנראה פשוט. אין כאן נגוד למשנתנו זאת. כי בערך או"ה אשר היו לפניהם שלא הכירו את ה'. וכפרו בעיקר ועבדו עץ ואבן. ולא ידעו אלוה בעל יכולת מוחלט בעולם. ולא שכר ועונש וגמול עוה"ב. תקרא כנסתם גם היא לש"ש. לפרסם האלהות בעמים ובמרחקים. זכרוהו. להודיע שיש שליט בשמים ובארץ. מושל ומשגיח משכיר ומעניש (על העברות המפורסמות לפחות. וקבלו עליהן רובן של שבע מצות. מלבד הרבה מדות טובות שאשרו וקיימו על עצמן) מנבא את בני האדם הטובים והישרים אשר התקדשו למדי. ונותן על ידיהם חוקים ומשפטים צדיקים להתנהג על פיהם. וכהנה רבות עמהם משרשי האמונה אשר קבלו מאתנו. ונתוודעו על ידם דברים יקרים הללו. שהם חפצי שמים. ודאי באיים הרחוקים ובאפסי ארץ. על כן נתקיים בידם דבר כנסתם עד עתה כי נתנו כבוד לה' אלהי ישראל ולתורתו. והודיעו כבודו בגוים אשר לא ידעוהו ולא שמעו את שמעו. לפיכך לא יקופח שכר כוונתם הטובה לשמים ורחמנא לבא בעי. ושתי המשפחות אשר בחר ה' להכניע עמים רבים להביאם בעול האמונות והדעות ההכרחיות לישוב העולם ותקון והקבוץ המדיני. לא הביאו צואריהם בעול תורה שלא קבלוה אבותיהם כי לא עמדה רגליהם על הר סיני ולא נצטוו עליה (גם לא היו עבדים במצרים. ע"כ לא נתחייבו בתרי"ג מצות) ואם משתפים שם שמים וד"א. לא במרד עשו כן. מנהג אבותיהם בידיהם. וכבר אמרו רז"ל שלא נצטוו ב"נ על השתוף. גם יצאה מהם טובה גדולה לפליטת בית ישראל הנמצאה. כי אלולי הם כבר כלתה חררה ואבדה תקותנו בין האומות השונאות את ישראל מחמת קנאת הדת. לולי ה' שהיה לנו והקים חכמי אדום וישמעאלים המלמדים זכות עלינו בכל דור. מחמת שתוף התורה האלהית אחת היא להם. שבנו עליה מבצריהם ואף ע"פ שכמה וכמה מהטפשים עמדו עלינו לכלותינו וחשבו לבלענו חיים גם טרפו רבים מאתנו בעלילות שקר. נגד זה עמדו פקחים שבהם כאריות נגד כל הקמים עלינו לרעה. בפרט חכמי נוצרים החוקרים תמיד אחר האמת. מצאו שאין עלינו אשם. בהיותנו מתחזקים לשמור ולהחזיק תורת אלהינו בידינו. על כן היו למחסה לנו. ותחשב להם לצדקה. ואחז"ל או בטולך או בטולא דבר עשו [ודע וראה כי חכמי הנוצרים הפקחים לא לבד שחוקרין ודורשין בתור' שבכתב ומפרסמין כבודה בכל העולם הרימו לה דגל. אכן גם לתורה שבע"פ היו למגן ומחסה עמוד נכון למועדי רגל. כי בעת שחשבו אנשים רעים וחטאים משלנו. לכלות התלמוד ולאבדו מן העולם קמו פרקליטין טובים משלהם והצילוהו. כמ"ש בס' החיים. וז"ל. ושמעתי מזקני הארץ כי בימים שעברו עמדו איזה רשעי עמינו ושלחו ידם ולשונם בכלי חמדה זו (התלמוד) וחשבו לתת אותו לשריפת אש. מפני לעג הדברים התמוהים שנמצא בו לפי מעוט שכלם. וכמעט שגמרו מזמת' הרעה. עד שהעיר ה' רוח חכם נוצרי אחד שעמד בפני השרים והעמים ולמד זכות על הספר הקדוש באמרו שהאגדות התמוהות שנמצאו בו. הן דוגמ' העשבים המרים והסמים הממיתים שנמצאו בחנויות הרוכלים עם שאר בשמים ראש. שגם הם לתועלת גדול לרפואות האדם כמ"ש שלמה המע"ה חבורות פצע תמרוק ברע. שפירושו שכל דבר רע כמו פצע וחבורה. אין למרוק אותו ולגרשו רק ע"י רע כמוהו. רק שאין מוכרין דברים הללו אלא לרופאים המומחים לרבים. שיודעי' להשתמש בהם במקום הראוי. כך כל מליצות חכמים ז"ל וחידותם הן ליודעים ח"ן. והן ג"כ מות ומכשול לכסילים ההולכים בחושך. והיטיבו דברי החכם הנוצרי הזה המליץ טוב בעיני המלך והשרים. ויצאו המלשינים בפחי נפש. ע"כ. (וכוון באמת בטענה זאת למה שאמרו החכמים האלהיים בעצמם. שהמשילו גם התורה בכללה לסם חיים ולסם מות. כמ"ש למאן דזכי סמא דחיי. ולמאן דלא זכי סמא דמותא. וכן יפה אמר שהרע. אין לו מירוק אלא ע"י רע. שכן אמרו חז"ל ברא הקב"ה זבוב לצרעה יתוש לנחש נחש למפפית. וכן נודע בשחין רע ר"ל. שאין לו תקנה אלא בכסף חי. שהוא הסם מות הגדול והחזק. והיודעים למתקו ולתקנו עושים ממנו מרפא עצום. לחליים רעים מאד) אמנם רבים מחכמי נוצרים הפליגו מעומק חכמת רז"ל באגדות. שנהגו דרכי חכמי קדם לדבר בחידות ולעגו על היהודים המאוחרי' שמבזים דברי קדמוניהם. אוי לאותה בושה וכלימה. וכמה חכמים מהם היו מליצים טובים לישראל ולאמונתם ולתלמוד תורתם. ביחוד פפא דרומא גריגוריוס ותלמידו אגוסטין וסיקסטוס ויושטינוס רייכלינוס בערנהרדוס וזולתם רבים שהצילו את ישראל מפחים שטמנו הצוררים להם ובטלו כמה שמדות. ועוד צא ובחון מעשה ה' הגדול אשר עשה עמנו להפליא בגלותנו הזה שכמעט נשתכחה תורה אלולי שרים רבים וגדולים מהנוצרים שנתנו לכסף מוצא. וקבעו בדפוס כל ספרי הקודש הנמצאים בידינו ממקרא משנה גמרה מדרשים פוסקים ס' דקדוק ס' קבלה ס' מוסר. שו"ת. סד"ה דברי חכמה חידה ומליצה ושיר ובטבע ושאר החכמות. ובכלל כל החבורים הראשיים. הם שהוציאום לאור עולם בתכלית היופי. ולולי זאת לא היתה יד אחד מאלף משגת אל אחד מהספרים הקדושים והחבורים היקרים ע"כ בודאי חייבים אנו להם תשואת חן. ושבח להי"ת כי למחיה שלחם ה' לפנינו. ודי בזו בכאן:] אך המשפחה הרעה אשר יצאה מכללנו. המה הקראי' וצדוקי' ובייתוסי' שחלקו על התורה שבע"פ שנתחייבו בה אבותיהם. ולא עשו אלא לפרוק מהם עול תורה שנשתעבדו בה ובאו עמה בברית וקיימו וקבלו האבות עליהם ועל זרעם. וקם דור אחר ונשאו ידם בה'. ומרדו במורי התורה והלכו בשרירות לבם. לבארה איש כישר בעיניו. והעיזו פניהם להשתמש בכתרה של תורה ולפרוץ חומת גדרה להרוס כל בנינה ולקעקע הבירה. כי בפירוש הזהירה לשמוע אל השופטים אשר יהיו בימים ההם. וגמרה דין המערה למות במיתה חמורה. והם בעזות מצחם הנחושה. הרימו יד בתורה הקדושה לעקור ענפיה ולשרשה. עם היותם אומרים שהם מאנשיה. עליהם נאמר ולרשע א"א מה לך לספר חוקי. על כן היו לשמה הלוך וחסור. בכל אשר יצאו. יד ה' היתה בם להומם ולאבדם לא הצליחו לעשות פרי להרבות קהלם. שלא תתקיים כנסתם ולא תתפשט צרעתם באומה הקדושה. אף אם נשארו בם עוללות. להתעולל בהם וליקח מהם משל ושנינה. וכן הכת הארורה של שב"ץ אשר יצאה לתרבות רעה. פוסחים על שני הסעיפים לעבוד לבעל חדש. ולקרוא בשם ה'. עזבו מקור חיים את ה' לחצוב להם בורות נשברים להתיר להם עריות בפרהסיא. הלכו בשרירות לבם הזונה. ואל אלהים אחרים פונה. ספו תמו מן בלהות יכרית ה' להם ער ועונה. אף אם נשארו מעטים הנה והנה. והיה במחשך מעשיהם. מוכרחים להסתיר עצמם תחת אשר ברך ה' את עמו פרצו בארץ לארכה ולרחבה וידגו לרוב במקהלות ברכו ה'. כי גם בגלותם לא עזבם לכלות' ויט אליהם חסד להפרותם ולהרבותם. לפאר לרומם כנסיותם. ככה יוסיף ה' לברך את עמו השארית הנמצאה פליטת בית ישראל. עוד רד עם אל. ועם קדושים נאמן מאלהיו לא אלמן לעבדו לבדו. ככתוב כי ה' האלהים וגו' אין עוד. ולשמור מצותיו כל הימים. כאמור לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת ויאמן דברו הטוב עוד באחרית הימים. כי דבר אלהינו יקום לעולם. כאשר לא נגרע דבר מכל אשר יעד. את הכל בא. אם לרעה אם לטובה. עד יבוא עוד ויורה צדק לנו. לא סר ולא יסור צל השגחתו ית' מעל עם הקודש לשום להם שם ושארית. ולשוב להקים להם מטע לשם ולתפארת. ברוך האל הנאמן בכל דבריו וברוך אשר בחר בישראל לעם סגולה זרע אמת. והקים להם חכמים נאמנים. השואבים ממקור חיים. ולא הפיל מכל דבריהם ארצה. ומכאן תדע ותבחין שכל דבריהם האמת והצדק. ועתה חזקו ואמצו בני אל חי. אחינו פזירי הגולה. ואל ירפו ידכם. כי קרובה ישועת ה' ויש שכר לפעולתכם. המאמין אל יחיש. ה' בעתה יחישנה גמול האלהים הוא יבוא ויושעכם. ראו נא ודעו את אשר הגדיל לעשות עמכם. זה קרוב לאלפים שנה. אתם גולים בארץ לא לכם. ונתקיימה כנסתכם. כמה אומות קדומות נוראות עצומות אבד זכרם בטל סכוים נמחו מן העולם במשך זמן זה (וככה הצדוקים עם שבא"י היו רבים ועצומים בפני הבית. אחר גלות הארץ נמחה שמם כענן בוקר. כי אין רגלים לשקר) ואתם הדבקים בה' חיים וקיימים כולכם. ורב טוב לבית ישראל. אשר גמלם ה' ברחמיו ורוב חסדיו. ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו. ויהי להם למושיע בכל התלאות המוצאות אותנו בגלותם. ולא נסוג אחור לבנו. כי לא יטוש ה' את עמו ישוב ירחמנו. כקדם יחדש ימינו:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:12:1
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:12:1](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/4:12:1)

**וכבוד חברך כמורא רבך.**מ"ש תוי"ט לתרץ דלא ילפי לה מקרא דכי תשא דקדים. ונדחק כמנהגו. שכח גם מ"ש רז"ל אף אהרן נצטרע. גם הכתוב מעיד ששניהם חטאו לו. ומה שנראה לי בזה. משום דהתם השוה עצמו אהרן למשה בנבואה מוכח בהדיא דחברים שוים הם נחשבים באמת. וכדאמרינן נמי בעלמא. פעם מקדים משה. ופעם אהרן ללמדך ששניהם שקולים משא"כ במעשה עגל בודאי ירד ממעלתו באותה שעה. שהרי כמעט נתחייב כליה. ככתוב ובאהרן התאנף ה' מאד. ועוד יש להוכיח זה שהרי משה לא קראו שם אדוני. כי אמר לו מה עשה לך העם. ולא אמר לאדוני. והוא השיבו אל יחר אף אדוני. מזה נראה שעכ"פ בעת ההיא לא היה להם דין חברים. וחייב היה לקרותו אדוני. משא"כ במעשה דמרים שלא היה שם דבור ממשה לאהרן. והוא היה חושב עצמו שקול בנבואה כמוהו. והרי זה נכון:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:13:1
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:13:1](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/4:13:1)

**ששגגת כו'.**מ"ש ריטב"א ששגגת תלמוד עולה זדון לרב. כך מצינו מפורש פ' לא יחפור בענין יואב עם רבו. דשלף ספסירא בעי למקטליה. משום דקאי ליה בארור עושה מלאכת ה' רמיה. ש"מ בהדיא דחייב מיתה היה. אע"ג דבודאי אין דינו מסור לב"ד להרגו. יואב שר הצבא דין מלך היה לו. בדבר הנוגע למלכות ולכל ישראל. שיש לו להרוג בחרב. משום דינא דמלכותא. ועכ"פ הרי הוא ארור לשמים כמזיד גמור. אלא שצריך עיון. דהא קרא במזיד ממש משתעי. דכתיב רמיה. שוגג מנלן. וי"ל אע"פ שהתלמיד שגג במעשה הרב מזיד הוא במה שלמדהו. שלא כהוגן. מה נפשך אם ידע והכיר בטעות התלמיד והניחו בטעותו. אין לך רמאות גדול מזה. ואם לא הכיר בו מחמת עצלות ומיעוט השגחה על תלמידו. הרי הוא ג"כ עושה מלאכת ה' ברמיה ודאי. וחבר א"צ התראה. ועיין פ"ק מי"ג במש"א חכמים הזהרו בדבריכם. דבודאי חטא התלמיד שבא לו בסבת למוד רבו. רבו חייב בו. אחד שוגג ואחד מזיד בח"ה שנמשך ממנו. ואפי' בתלמיד שאינו הגון ועושה במזיד. ולא גרם לו רבו. מ"מ אינו נצול מקללה. כמ"ש בשילהי יומא תלמיד שדרכיו מקולקלים מה הבריות אומרות אוי לו לרבו שלמדו חכמה. ובמי שאינו יודע ומלמד בטעות. ודאי לא איירי תנא. אטו בשופטני עסקינן. וההיא דרביה דיואב נמי בפושע בהשגחה קמיירי. דאל"ה מאי הוה ליה למיעבד. וכן פירשו שם. עם שאינו מוכרח כל כך (מ"ש רע"ב שיהא למודך כו'. ור"ל שידקדק בטעמי משנה לעמוד על בוריה והוא עיון הגמרא. ואתיא כי הא דספ"ב דמציעא ומסיק תלמודא והיינו דתנן והוי זהיר בשגגת תלמוד. לכן ודאי גרסת תלמוד עיקר):


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:14:1
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:14:1](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/4:14:1)

**הוי גולה.**איתא בגמרא פרק חבית שר' נהוראי כנגד עצמו אמר כן. לפי שנמשך אחר מקום עשרת השבטים שאינן בני תורה. ואתעקר תלמודיה. זהו שאמר וא"ת שהיא תבוא אחריך מכל מקום. כי הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו. דכתיב וחי. דהיינו דוקא בגולה שוגג. על כן הוצרכו חבריו של ר"נ לבקש רחמים עליו. שיחזור לו תלמודו. היינו דקאמר שחבריך יקיימוה בידך. עוד יש לפרש וא"ת שתבוא אחריך. כלפי תלמיד אמר. שלא יחשוב שאינו צריך לחזור אחר רב שילמדנו שלא במקומו. כי מעצמו יבוא הרב לכאן. כדאשכחן ברב שילהי יומא. דעבד ליה ר"ח מילתא. כי היכי דליחות ולגמר אורייתא בבבל. לזה אמר אל תבטח בכך. כי מכל מקום לא יתקיים תלמודך בידך בלי חברים. עי"ל ד"א טוב וישר. עפמ"ש פ"ק דמנחות (דז"א) באבימי דאתעקר ליה גמריה. ואזל גבי ר"ח לאדכוריה. ומקשי תלמודא ולשלח וליתי לגביה. דאבימי הוה רביה דר"ח. ומשני הכי מסתייעא מילתא טפי. משום יגעת ומצאת. וזהו שרצה התנא להשמיענו בכאן שאפי' הרב ששנה לתלמידו. ושוב שכח תלמודו. ורוצה שיזכירנו תלמודו. טוב שילך הרב אצל התלמיד. אע"פ שהוא למדהו כבר. הוא שאמר א"ת שהיא תבוא אחריך:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:14:2
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:14:2](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/4:14:2)

**ואל בינתך אל תשען.**ר"ל אע"פ שרוח מבינתך אצלת עליו. אל תסמוך על זה לומר בדין הוא שילך אחריך. מי שקבל הבינה ממך. עי"ל על פי אותה שאמרו. הרב שגלה. מגלין ישיבתו עמו. זהו שאמר הוי גולה למקום תורה. וא"ת אגלה למקום שארצה. הלא עכ"פ היא תבוא אחרי. שהרי רב אני ומוכרחת ישיבתי לגלות אחרי. לזה אמר ואל בינתך א"ת אע"פ שאתה גדול בתורה. ורבים צריכים לך. אל תשען על זה. לא אמרו אלא במגלין אותו בעל כרחו. לא בבחירת עצמו:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:15:1
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:15:1](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/4:15:1)

**לא מיסורי הצדיקים.**עתי"ט מש"כ. וצריך לסיים בה שלא נחזיק עצמנו לצדיקים. כדי שלא נתמה ונתרעם על אריכות גלותינו וכמו שמצינו אפי' בימי חכמי התלמוד. דא"ל אליהו לרס"ח אמריתו אמאי לא אתי משיחא. והא האידנא יו"כ הוא כו':


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:15:2
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:15:2](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/4:15:2)

**הוי מקדים בשלום כל אדם.**לשון רע"ב אפי' לגוי. איברא לגוי חיובא הוא. כדאי' ספ"ה דגיטין:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:15:3
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:15:3](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/4:15:3)

**וא"ת ראש לשועלים.**כ' תי"ט יל"ד בשלמא אריות כו'. אבל שועלים שודאי יש חיות פחותות מהן ולמה המשיל בהן ע"כ. ולא הבינותי קושיא זו מה טיבה. דהא ודאי רבותא אשמעינן כה"ג. דאע"ג דשועלים הם ג"כ חיות גדולות גם בכח ובחכמה. עם שאין להם גבורה יתרה ועצומה. כמש"ל שנשיכתן נשיכת שועל. גם יש להם דריסה. ואין צריך לומר מן המפורסמים מחכמתם וערמתם. ולכן נבנו עליהם משלי שועלים. ולהיותם קרובים ומתדמים קצת לאריות בגבורת ערמתם (המשלמת חסרון כחם. שגם בה לוכדים החיות. ולשונם הרכה תשבר גרם. כארי כן ישבר החיות ועצמותיהם יגרם) לכן המשילם יחד. כי אם לא היו משתתפים בערך מה ולא יתייחסו במין כלל. ודאי לא היה מדמה בהם. ולא יתכן לומר זנב לאריות ולא ראש ליתושים ונמלים. שידמה דבור של הבל. אחר שאין להם יחוס זה עם זה כלל. ואין צורך להודיענו דבר כזה. שאפי' הפחותים שבבני אדם יודעים זה (ולכן אמרו ג"כ בדרך משל שועל בן ארי. כי לא נתכוונו להקטין מעלתו מאד ולהשפילה לדיוטא התחתונה. אלא על דרך פרס בן מנה. ומנה בן פרס. שנכנסים בסוג. ונבדלים בפחות ויתר. וק"ל) עם כל זה הרחיק מלהיות ראש עליהם. וטוב יותר אם יוכל להיות זנב לאריות. וק"ו לשאר חיות גרועות. ופחותות ממדרגת השועלים. שלא יחפוץ להשתרר עליהם. הלכך לא קשיא מידי. ולכאורה איכא למידק. וכי סלקא דעתין להיות דוקא ראש לאריות גברו. ומן הסתם האריות הם הראשים לשאר חיות. ואין עליהם ראש. תו איכא לדיוקי בה. סיפא לא אצטריכא לאו ממילא שמעת לה מרישא. דאם יהא זנב לאריות. מכלל שלא יניחנו וילך ויהא ראש לשועלים. אלא הכי פירושא. הוי זנב לאריות בתורה. ולא תחפוץ להשתרר כלל. כי העסק של צבור יהולל חכם. ואמר יהושע למשה על אלדד ומידד. הטל עליהם צרכי צבור והם כלים מאליהם. ור"ז יתיב בתעניתא כו'. דלא לימות ר"א. ונפלי עליה מילי דצבורא. מה יאמרו אליו זנבות השועלים הפונים זנב אל זנב ולפיד באמצע. כזנבות האודים העשנים ויתאבכו גאות עשן. מתגאים בטלית ת"ח שאינה שלהם ומתנשאים למלוך כהדיוטים קופצים בראש קל כאחד הצבים על העושק והמרוצה. יפוצו מעיינותיו של זב ומצורע חוצה. הלא יענו ישיבו אמרים. מסתמא פקח היה ר"ז בעניני עולם אחר. ולא פקח עין בעניני עולם שלנו מנת חלקנו. לו ידע שיש ריוח בדבר מה טוב חלקנו במתנות. מה נעים גורלנו בדורונות. וד"ת מעות קונות. ופסק מעות ממשפטים ועזבונות ושאר מסים קצובים ושאינם קצובים ודתיהם שונות. בדיני ממונות. ושכר בטלה דמוכח להו במילי דשמיא אסיא דמגן בעדו לכבוד עצמו דורש דמים. לספק בנים ובנות אל אחת הכהונות. והנם שוסים את הגרנות. כפרהדרין הללו וכמוכסים העומדים מאליהם נוסעים על הירידים רוכבים בקרונות. כמעשה ראשי שועלים הלכו בו בהר ציון המצוין בהלכה ששמם בעו"ה עת לפרוץ הי"ת יחיש עת לבנות. ואמר עוד וא"ת ראש מילתא באפי נפשה היא. שאפי' אי אפשר לך להיות זנב לאריות. שאינם נמצאים בזמנך ובמקומך. והגם שאמרו באתר דלית גבר תמן הוי גבר. ותנן נמי כה"ג במכלתין פ"ב במקום שאין אנשים כו'. מ"מ הזהיר שלא תהא ראש לשועלים. מחבלים כרם ה' צבאות. כי תהא נתפס בעונם. ולא תבחר לך מעלה כזאת שאינה אלא סכנה לנפש ופחותות ושפלות ג"כ. וזו יש ללמדה גם מפרשתו של יותם בן ירובעל. כמ"ש הלכו העצים למשוח עליהם מלך. וכל הענין. ואמר דוד המע"ה שנאתי קהל מרעים. ומ"ש השתדל להיות איש. ג"כ לא אמרו אלא במקום שאין איש ללמד תורה ולעשות צרכי צבור ולמחות בעוברי עבירה. אבל להשתרר במקום שועלים חובלים. לא קמיירי:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:16:1
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:16:1](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/4:16:1)

**פרוזרור.**גי' ת"ק מדת מהלכו של עולם. וג' יתרים. כנגד ג' אותיות שדי. שאמר לעולמו די במדה זו. שנעלם של שדי הוא ת"ק. והוא גם מדת עץ החיים:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:16:2
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:16:2](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/4:16:2)

**טרקלין.** גי' השמימה. כלומר התקן עצמך בעולמך. ותזכה לבוא אל השמים. ובדרך הנגלה י"ל פרוזדור. מלה מורכבת מן פרוז. לשון פרזות תשב. כמו פרוץ. מאין חומה וכותל. כך הוא האולם. ברוח רביעית פרוץ במלואו. וכן אמרו עולם לאכסדרה דומה. והיא האולם. דור הוא לשון דירה ומדור. טרקלין מורכב מן טרק בבא. טרוקו גלי. שהוא לשון סגירת דלת. ולין היא הדירה העשויה ללינה ביחוד. וע"כ היא סגורה בדלת ומנעול. מפחד בלילות. משא"כ האולם שעשוי לרוח היום. ובנמשל העוה"ז דומה למקום פרוץ ופתוח לעוברי"ם ושבי"ם ליכנס. ולצאת כחפצם. בלי מוחה (עמ"ש בס"ד בשערי חולדה) אבל עוה"ב דומה לטרקלין. סגור על איש ולא יפתח. עשיר ישכב ולא יאסף אבר אינו מותח:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:17:1
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:17:1](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/4:17:1)

**יפה שעה אחת בתשובה.**מועיל לנשמה. להביאה אל הקורת רוח. ויפה שעה אחת של ק"ר בעוה"ב. ערב לנפש. מכל חיי העוה"ז. שכל עריבות תענוגי עוה"ז אחריתה שמחה תוגה. משא"כ באותו עולם שכולו טוב. לכן ודאי הוא התכלית המקוה מעולם המעשים והיגיעה. אבל הטוב התכליתי אי אפשר להשיגו כי אם באמצעות עולם הטורח הלז הקודם בזמן ובמעלת תועלת היוצאת ממנו באחרית. והיותו סבה לטוב ואושר האחרון. אך עוה"ב עם כל טובתו חשיבותו ויפיו בעצם המנוחה והשמחה. לא יפה הוא מאומה בענין קניית שלמות הנכסף. שמהנמנע להשיגו שם. אם לא הוקדם כאן. ובהעדרו יעדר עמו הטוב התכליתי. מעתה לא יקשה בעיניך זה המאמר. כמו שהוקשה לי בנעורי קודם שבאתי לכלל בינה. עוה"ב עיין מ"ש בס"ד ר"פ חלק. ובבית עולמים. ובבית ישראל:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:18:1
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:18:1](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/4:18:1)

**בשעה שמתו מוטל לפניו.**דבר זה נוכל ללמוד מרעי איוב. שישבו אתו לארץ שבעת ימים. ואין דובר אליו דבר כי ראו כי גדל הכאב מאד. ומזה למדו גם רז"ל. שאין המנחמין רשאין לפתוח עד שיפתח האבל. הרי מזה נראה שגירסת רשב"ץ עיקר. ולק"מ משורה דתקנת חז"ל היא. ואז אין לו להתאנח באמת. אלא מצדיק עליו את הדין. כמ"ש כשעוסקין בהספד דכבוד רבים שאני. והתירו לו ג"כ לגלות עטיפתו מעל פניו. מפני הרבים הבאים לנחמו. ולעולם אימא ביחיד. לא ינחמהו בכל ימי אבלותו בעודו מתאנח. וגם אפי' הרבים לא ינחמוהו אף בימי אבלות. אם לא פתח האבל (כי לא מצינו שחלקו בכך. רק בפעם אחת אחר קבורה. דעבדי שורה וכמדומני שהיא לכבודו של מת) עצמו תחלה. אלא שבזה יש חילוק בין רבים. ליחיד. בענין זה. שבודאי יש לו לחוש לכבודן של רבים. ולפתוח. כדי שיהא להם פתחון פה לנחמו. וכדרך שמצינו בר"י שילהי מ"ק. אבל מעצמן לא יפתחו בתנחומין לעולם. לא יחיד ולא רבים. כל ימי אבלות. אע"פ שבאין אליו לנחמו. אם יראו שרוצה הוא בכך. שתיקתם יפה להם מדיבורם. ואמרו אגרא דבי טמיא שתיקותא. משא"כ אחר אבילות ובתוך שלשים. מנחם אותו כדרכו. לאחר שלשים מדבר עמו תנחומין מן הצד:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:18:2
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:18:2](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/4:18:2)

**בשעת קלקלתו.**עיין פי' רע"ב. ומוכרח הוא. כי אמנם אח לצרה יולד. לרחם ולנחם ממתים מחלד. וכן מצינו ברעי איוב כששמעו רעתו. ויועדו יחדיו לבוא לנוד לו ולנחמו. שזוהי ודאי חובת הריע והחבר הנאמן. ואמר איוב חנוני חנוני אתם רעי. ונרמז גם בס' משלי (סכ"ז) ובית. אחיך אל תבוא ביום אידך ויפורש ג"כ על תקלת החטא. שיסתיר עצמו. ולא יתראה בפני בני אדם. כשאירע לו דבר קלקלה. הנוגע עד הנפש. שמתבייש בו. (וצריך לנהוג נזיפה בעצמו כמש"ה נשכבה בבשתנו ותכסנו כלמתנו. והבושה מכפרת ואם אינו עושה כן. מוסיף חטא. ותחשב לו לחוצפא. כמ"ש ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם) והוא מה שאירע ג"כ באדה"ר כי מפני חטאו כתבייש מלבוא ולהראות לפני בוראו כבתחלה. לפיכך ויתחבא האדם. ולכן גם חבירו ישמיט עצמו מלראותו בקלקלתו. כדי שלא לביישו. וכדרך שאסרו לעבור בפני ב"ח עני הידוע שאין לו מה לשלם. אך בקלקלת הגוף. אם אחזוהו חבלי עוני וירד מנכסיו ומכבודו. אז עם שהוא לא יבא בעת ההיא אצל חבירו להראות אליו ולזלזל עצמו כי כל אחי רש שנאוהו אף מרעהו רחקו ממנו. אבב בזיוני לא אחי ולא מרחמי (ועל דרך זה פירשנו הכתוב ובית אחיך א"ת ביום אידך. בעלית הבקור יע"ש) אבל הריע הטוב ודאי מוטל להמציא עצמו להראות פנים לרעו הקשה יום. ולדבר על לבו. ולהתחכם במה יוכל להועיל ולהיטיב למעט כאבו. ומ"ש עובדיה. וא"ת בשער עמי ביום אידם. בשונא דיבר. שלא יבוא לראות ולשמוח לאיד. כי שמח לאיד לא ינקה:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:19:1
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:19:1](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/4:19:1)

**בנפול כו'.**אי תקשי לך והא כתיב ישמח צדיק כי חזה נקם. וכה"ג טובא בקראי. הא כה"ג אקשי המן למרדכי. ושנייה מרדכי ניהליה שפיר:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:19:2
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:19:2](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/4:19:2)

**והשיב מעליו אפו.**מעודי הוקשה לי כוונת הכתוב בזה. מה בא להזהיר. ובמאי עסקינן אי בישראל. אדרבה הכי עדיף שישוב אפו ממנו. ואי באו"ה וכמ"ש מרדכי. מ"מ מה צריך לאזהרה זו. אמנם לפמ"ש רע"ב. כבר נתיישב זה. וע"כ ממילא נמי שמע לה. ולא צריך לדיוקא דוהשיב. ובאמת הוא דקדוק עניות. כי ושב הוא פעל עומד ולא יתכן כאן לפי לשון הכתוב וק"ל. וי"ל אי בעית אימא בישראל משתעי קרא (וכי הא דאמרינן אקרא דל"ת חמור שונאך. ושור אויבך בשונא ישראל הכתוב מדבר. שרואה בו דבר ערוה שמצוה לשנאתו. והזהיר החכם שאעפ"כ אסור לשמוח לאידו. אלא יש להתפלל עליו שיטה הי"ת לבו אל הדרך הטובה והישרה. ויצילהו מעונש ומכל צרה. כי אסור לשנוא אותו בלבו. רק מעשיו ישנא וירחיקהו כל זמן שעומד במרדו. ואינו נותן לב לשוב מעול ידו. לפיכך ראוי הוא ליענש אם ישמח באידו. ויש לו לדאוג שישיב האף עליו. ואב"א אפי' באו"ה קאמר. ומרדכי דיחויא בעלמא קדחי להמן. כי לעולם אפי' בשונא או"ה יש לחוש אם יגדל עליו פיו ביום צרה. פן תהא פנקסו מתבקרת. וכענין שטענה מדה"ד על ישראל כשעבר בים צרה. מה נשתנו אלו מאלו שגם בהם עובדי עבודה זרה. והיו עומדים בצרה אם ראוים להנצל. כמ"ש חז"ל באגדה. וכן בשאר מקומות. ומצינו ביורם כשנצח למלך אדום והעלה בנו הבכור לעולה. ויהי קצף גדול על יורם ומחנהו ויסעו מעליו מפני שהיה גם הוא עובד ע"ז והיה מקום למדה"ד לקטרג שלא למלא תאותו לתת נקמתו באדום. וכל זה בישראל שאינו צדיק הרואה בשונאיו. שצריך לגור מפני האף. שישוב עליו בשמחתו לשאף. ונענש בעשא על אשר הכה את ירבעם. אע"פ שעשה רצון ה' בכך (ואצ"ל מנ"נ ושאר אומות שהרעו לישראל בשליחות המקום. כרשע ליום רעה. אח"כ נאבדו ונעקרו מן העולם. כמש"ה על הגוים השאננים אשר אני קצפתי מעט וגו' ואמר ישעיה קצפתי על עמי וגו' לא שמת להם רחמים) גם בצדיק מדת חסידות היא שלא לשמוח ברע אשר ימצא את אויבו אפי' מאו"ה אשר מעשה ידיו של הקב"ה הם ונשתבח איוב החסיד שבאו"ה אם אשמח בפיד משנאי. וזה דוקא בשונא שלא נתכוון למרוד בקונו. משא"כ בשונאו של מקום. כל הרע אויב בקודש טוב לצדיק לשמוח באבדו. עליו נאמר ישמח צדיק כי חזה נקם. וכה"א ובאבוד רשעים רנה. וכהנה רבות:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:22:1
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:22:1](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/4:22:1)

**והמתים להחיות.**מ"ש תוי"ט של"א לחיות כו'. כי הטבע אינו מחייב התחיה כו'. כוון למ"ש איש חייט יהודי (לפני המלך אלפונשו כמ"ש בש"י) אבל הוא היטיב לדבר מהתי"ט. וז"ל שלא אמר התנא הילודים ימותו. והמתים יחיו מפני שהם אפשריים. לא מחוייבים בטבע. אבל מקרה הוא. הוכן להם ברצון השי"ת. ע"כ. השוה המיתה לתחיה. כי מקרה אחד הוא להם. מאת בעל הרצון. וזהו האמת. לכן אם יצדק תי"ט בראש דברו זה. סוף דברו אינו אמת. כי הטבע אינו מחייב מיתה לכל החיים. אף ע"פ שכך מרגלא בפומייהו דרבני פילוסופיא. מטעם שכל מורכב יפרד בהכרח. לפי גזרתם המשולחת. והוא אמנם שקר מוחלט אמרוהו בלי טעם וסבה מכרחת. ומוכחש גם מפשטי המקראות. כי לא נגזרה המיתה לאדם אלא בחטאו. וכן אמר המשורר. אני אמרתי אלהים אתם וגו'. עם שיש ליישב דברי תי"ט (בדוחק. כי לא היה לו לסתום. אלא לפרש דבריו) שר"ל הטבע מחייב מיתה לחיים. אחר שנתקלקל העולם בחטאו של אדה"ר. שהביא מיתה לעולם. כי מן אז והלאה נמסר ביד טבע מקולקל. כפי הראוי לחומר היסודות השפלים האלה. המתים בעצם. לפי דעת בני אדם. ובזה הדרך תרצתי מה שהוקשה לבעל ס' של"ה בשני מעשרה מאמרותיו (דמד"ב מספרו) וישבתי מה שדחה הוא. וז"ל כשנקנס אדם מיתה. למה נקנסו כל הדורות הבאים ממנו. כי לא יספיק הטעם של הפרדס. במה שנשמת אדם כולל כל הנשמות. כי המיתה אינה בעצם אלא על הגוף. ולהנשמה במקרה. ואין לומר שהענין הוא מאחר שנתלבש בכתנות עור ובשר. ותולדותיו כיוצא בו. אזי המיתה בטבע. משום שכל מורכב סופו להפרד. ומה שהיה ראוי להיות חי נצחי. זהו דוקא בכתנות אור באל"ף. כי זה לא יתיישב רק באו"ה. וכן בישראל כשהמיתה היא מצד החטא. או ע"פ הטבע כו'. אמנם אלו שארז"ל שמתו בעטיו של נחש. הדרא קושיא לדוכתא עכ"ל. והנה מ"ש שלא יספיק מ"ש הפרדס כו'. לפי שהמיתה אינה אלא לגוף בעצם כו'. ר"ל וכיון שהגוף הוא המת באמת לא הנשמה. א"כ עדיין יקשה. למה זה נקנס הגוף בסבת הנשמה (כי היא החוטאת בעצם) בעונש שאינו מגיע אלא לו. לא לה בעצם. טוביה חטא. זיגוד מינגד. יציבא בארעא (טמון בארץ חלבו) וגיורא (הנשמה שהיא כגר בארץ ועשתה הרע) בשמי שמיא קיימת וחיה. כלפי ליא. הנפש החוטאת היא תמות. והגוף חיה יחיה. או מות ימותו שניהם בשוה. ומדוע תתנשא הנשמה על הגוף בזה. הנה הטעמתי הקושיא במלח ותבלין והסברתי לה פנים. אמנם לפי מה שכתבתי בס"ד לעיל פ"ב מ"ז. עיקר עונש המיתה ודאי מגיע לנפש דוקא. וכמו שיורה הכתוב הנפש החוטאת וגו'. ושאר מקראות. כמו שזכרתי שם וזאת הנפש היא הגוף ממש. הוא הבל דגרמי (העצמות הם עיקר בנין הגוף) שזכרו חכמי האמת. וחומרא דק מאד. הוא אד העולה מחומר הארצי. שממנו נגבל גוף האדם. והוא המקבל מיתה בעצם. לא גוש העפר (שאינו סובל המיתה כי הוא חומר מת מעיקרו וטבעו. ואין לו חלק בחטא) גם לא הנשמה העליונה שהיא חלק אלוה ממעל. כי היא באמת לא חטאה מאומה. כמ"ש בס"ד בביאור מאמר ר"ש ד"פ המפלת (עיין מעמד ליום ראשון בבית אל שלנו) לכן ודאי אין חטא ולא מיתה כי אם בבחינת הנפש לבדה. וגם הנפש הזאת המתה בחטאה. לא תאבד במותה. כי המיתה אינה אלא מנוחת תנועתה. ושביתה מיגיעתה בעולם המעשה. אלא שהיתה צריכה לסבול יסורין וצער המיתה. בסבת החטאים הקלים. ולא תכרת אם לא בעבור כובד העונות והפשעים העצומים. מעתה סרה הקושיא מעיקרה. כי בודאי חטא אדם גרם מיתה לכל תולדותיו. מפני שכל הנשמות היו כלולות בו. ונשמות אלו כוללות גם כל הנפשות. כי סתם שם נשמה. סוג הוא. שבו נכללים נר"נ. ולכן גם הצדיקים שלא חטאו לגמרי. הוצרכו למות. מפני בחינת נפשם. שהיתה כלולה באדה"ר. עי"ל בדרך שדחה הרב החסיד ז"ל. והוא ע"פ דעת אנשי הפילוסופיא האומרים שהגוף המורכב. בהכרח יפרד בבוא זמנו הקצוב. וזה דוקא. אחר קלקול העולם. ניתן מקום לסברתם. אבל מתחלה נברא אדם על מנת שיהא חי וקים כטבע הנשמה בעצם והיה מקנה גם להגוף טבע הקיום נגד טבע ההפסד שנתחדש אחר החטא. ומה שלא יכלו למלט נפשם מיד שאול גם אותם שלא חטאו. לא חשך ממות נפשם. זהו מפני שאחר שאבד השורש כח הנצחיות בגוף נגד טבעו. שוב לא יכול לתת לענפיו כח שאינו נמצא בו. ותולדותיו לא נמצאו אלא מכחו. ולא נבראו נגד הטבע אלא נתהוו במנהג הטבעי. הוא בין עצומים יפריד לעת קצם. והענין הוא שהגוף המורכב מיסודות הארציים בטבעו הוא מת. שהרכבתו היא מן חומר היסודות הללו. שאין להם חיות ותנועה מעצמן (לפי ההנחה המפורסמת. אך לא מוסכמת מהכל עמ"ש באוצר הטוב בס"ד) כי אם ע"י מקרה שחלה בהם נפש החיונית. וההפך בנשמה. שהיא חיה בעצם. ואין לו לגוף חיות אלא במקרה מפני הלוות הנשמה אליו. אבל הנשמה לא תמות בטבעה. כי היא חיה וקיימת. אם לא בעונש נמרץ ככרת ר"ל. וכשנקנסה מיתה על אדה"ר. לא נקנסה מיתה רק על הגוף שישאר בטבעו הראשון. נכון למועדי רגל ההפסד התכת חלקיו והפרדת הרכבתו (אחר שהיה עומד להתקיים נצח. נגד המוטבע במורכב תחתון) כי המקרה לא יתמיד הוייתו. ומזומן להחליף צורתו. ולשוב ליסודו לקץ ימים בתום התוכו. שאם לא היה חוטא. היה למעלה מהטבע הלזה. אכן להיות כאלהים קיים נצחי. זה אבד בחטאו. ולקו עמו כל צאצאיו. בזאת שיהיו דורכים אל הפסדם בגופותם. שישארו בטבעם העצמי. שכל מורכב בעולם השפל נפרד חוזר להתחלותיו ברוב ימים. וכן הונחו הנפשות על טבעם הראשון העצמי. שאינם מקבלים הפסד אמיתי מחמתו כי אף לעצמו לא גרם חטאו להמית נפשו. כל שכן שלא יגרום לדורות הבאים מיתה נפשית בלי פשע. חלילה לאל מרשע. ובזה קיימנו קצת גם דברי תי"ט. שלא יהיו מתנגדים לדעת התורה האמיתית. ולהצילו מחשד דעת הפוקרים החושבים שכל המורכב מוכרח להתפרד. הן לא יאמינו כי השי"ת יכול שליט על הטבע אשר הוסד והוקבע. ה' יצילנו מהם ומדמותם אבל אנחנו מאמינים בני מאמינים. מחזיקים באמת המוחלט שהשי"ת שברא והמציא הטבע. הוא אשר סדר אל הטבע מנהגו דרכיו ומהלכיו. לזמן בלתי זמן כי ברצונו ית' יקיים ויתמיד גם המורכב המחודש. ובחפצו יפריד ויהרוס חלקי הגשם החמישי המחודש גם הוא. ואם הוא בלתי מורכב אצל הפלוסופי' (ולכן גם בזו שהרי באמונתם וסברתם. שחשבו שאי אפשר שיפרד בשום זמן) אולם לדעת רז"ל. גם המה מורכבים משני יסודות. ואין כאן המקום לדבר מזה. ויעוין באוצר הטוב הנוגע לענין זה. ולא מקח שוחד. עמ"ש תי"ט בשם הר"מ. ושהקשו עליו. מאי שהכל שלו. שאין בו בנותן טעם על שוחד של מצות. ואני אומר שאינה קושיא כלל. כי מי נתן רוח חיים באדם. לעשות ולקיים המצוה. הלא הוא יתעלה הנופח נשמת רוח חיים באפיו. וכענין שכתוב מי הקדימני ואשלם. וארז"ל עליו. מי מל עד שלא נתתי לו בן. מי עשה לי מזוזה. עד שלא נתתי לו בית כו'. ונ"ל שזהו מה שאמר אליהו במענהו השלישי אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח. לאיש כמוך רשעך. ולבן אדם צדקתך. ירצה אם סיגלת מע"ט. מה תתן לו מתנה ומשאת. שישא פניך ויעלים עין מן הרעות שבידך. שלא יוכיחך עליהם. הלא הוא עשך ויכוננך. לעמוד לשרת לפניו לעשות רצונו. ולא הקדמת להקביל פניו במתנת חנם. או מה מידך יקח. שאין עמו מקח שוחד כלל שהכל שלו. והוא הנותן כח וחיל. לעושי מצות וצדקות. לכן לא יועיל לכפר בהם על העבירות. כנגדן. על כן לאיש כמוך רשעך. חוב הוא עליך לפרעו. אף אם לבן אדם צדקתך. כי לא יצא זה בזה. ואי קשיא מהא דאיתא במדרש. אם עשית חבילות של עבירות. עשה כנגדן חבילות של מצות. וקשו נמי קראי טובא. דהא כתיב בחסד ואמת יכופר עון. וכתיב וחטיך בצדקה פרוק וכל דכוותה. לא תקשי לך מידי. דההיא בשב מרשעו וחטאתו. ודאי מועילין להגין בעד היסורין. ולעמוד כתריס בפני הפורענות. כמ"ש ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון ב"ע בזבח ובמנחה. ואחז"ל אבל מתכפר הוא בתורה ובג"ח. וקראי דלא יקח שוחד. בעומד ברשעו ומחזיק בטומאתו. וסבור לפייס מדת הדין בעשיית מצוות כנגד העבירות. ועם כל זה אינו עוזב דרכו הרעה (כענין גייפא בחיזורין ומפלגא לבאישייא) זהו השוחד שנותן להטות דינו לזכותו. שאינו מועיל לו כי עליו נאמר ולרשע א"א מה לך לספר חוקי. אבל לשב. ודאי טוב לו לרדוף אחר מע"ט. שהם רפואות מסוגלות להעביר חלאת העבירות. וביחוד תורה וג"ח. שהם ודאי מרפא וחיים לנפש ולעצם. איברא אע"ג דקראי ודברי רז"ל אתו שפיר מיהו מ"ש הר"מ אכתי לא ניחא. דאיהו בצדיק מיירי. ונסיב נמי קרא דלא יקח שוחד. וי"ל ר"מ סבר דלא מהני אלא להגין מיסורין בעוה"ז. ומ"מ מענישין אותו בדין לע"ל. אי נמי אפי' בעוה"ז אע"פ שמאריך לו גבי דיליה. וקרא דלא יקח שוחד. אפי' תימא בצדיק איירי. הכי קאמר אינו לוקח שוחד לוותר על העבירה אלא משלם שכר מצוה. ופורע מן העבירה. ואי ברשע משתעי אין הכי נמי שאינו נוטל שכר על המצוה שעושה לשוחד (אע"פ שאין הקב"ה מקפח שכר מצוות של רשעים כשלא נתכוונו בהם לרעה) שאינה אלא לטורח על הי"ת כמש"ה מי בקש זאת מידכם וזולת זה. ואי בעית אימא ברשע נמי משכחת לה. דעבדין ליה יום טוב בעוה"ז. ויום ביש לעוה"ב. שמשלם לו שכרו על פניו להאבידו. ואב"א ר"מ מיירי בקדמה מצוה לעבירה. וקרא וגמרא דאייתינן לעיל. במצוה דבתר עבירה עסקינן (אחר שהשליך השרץ מידו) דמהניא ודאי עם התשובה. ומעליא כי תירייקא לכולא גופא. ודברי הר"מ בקרוב למזיד אמורים. שלא תועיל לו צדקתו הקודמת. לכפר עון המאוחר. אלא שכר מצוה במקומו עומד. ועונש העבירה בפני עצמה. וא"ת א"כ אף שכר מצוה אין בידו. דהכתיב ובשוב צדיק וגו' כל צדקותיו לא תזכרנה. ההיא בתוהא על הראשונות. אבל אף במזיד. אין עבירה מכבה תורה. כל שלא פשט ידו בעיקר. כדואג ואחיתופל וג' מלכים. שלא הועיל להם כל למוד תורה שלהם עם כל מעשה תקפו כנודע. ויש הרבה דרכים שונים בשקול המעשים וגומלים ידועים לשופט צדק יתעלה. לה' מאזני משפט ולו נתכנו עלילות. כעל ישלם כעל גמולות. עי"ל דהני קראי דמשמע מנייהו דמצוה מכפרת. היינו שלא תכרת הנפש. מ"מ אינה משלמת הכפרה. אלא יסורין ממרקין. והן מדה טובה לאדם שלא יאבד עולמו מחמת חטאו. כמ"ש עה"פ הודו לה' כי טוב:


###### Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:22:2
[Lechem Shamayim on Pirkei Avot 4:22:2](https://torahapp.org/share/book/Lechem%20Shamayim%20on%20Pirkei%20Avot/r/4:22:2)

**וע"כ אתה נולד.**עמ"ש בס"ד במעמד ליום ראשון: "