## Lev Shalem on Mishneh Torah, Sabbath Chapter 10

###### Lev Shalem on Mishneh Torah, Sabbath 10:23:1
[Lev Shalem on Mishneh Torah, Sabbath 10:23:1](https://torahapp.org/share/book/Lev%20Shalem%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sabbath/r/10:23:1)

**צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב וכו'.** עיין בהרב המגיד שהביא דברי הרשב"א עד ואין להקל כל כך יעו"ש. והנה ראיתי להר"ב שלטי הגבורים שכתב בפרק ר' אליעזר דאורג דף קל"ז וז"ל הרשב"א כתב והביאו דבריו הר"ן ומגיד משנה ז"ל פ' יו"ד מהל' שבת שאם היה יודע קודם שסגר הדלת שהיה בביתו צבי שמותר לנעול ביתו ולשמור הצבי שבתוכו שאע"פ שעל ידי הנעילה ניצוד הצבי ממילא ובלבד שלא יתכוין לשמור את הצבי לבדו אלא שמתכוין נמי לשמור את הבית. והר"ן והרמב"ן פליגי עליה וסברי שכל שיודע שיש צבי בבית קודם שינעול אע"פ שמתכוין לשמירת הבית ואפי' לא יתכוין כלל לצידת צבי דאסור לו לנעול את הבית דהוי פסיק רישיה והשתא לדברי הרשב"א נמצינו למדים דאע"ג דקי"ל דפסיק רישיה אסור היינו דוקא שבאותו מעשה דעביד הפסיק רישיה אינו מתכוין ואינו עושה דבר היתר עמו אבל אם באותו הפסיק רישיה שעושה עושה דבר היתר עמו ויתכוין גם לדבר היתר עמו אז אפי' עביד פסיק רישיה ומכוין גם לו שרי ובאמת כי קולא היא זו עכ"ל.
**הנה** עיניך הרואות דמשמע ליה להרב שלטי הגבורים דהכי פסק הרשב"א ז"ל להלכה למעשה דפסיק רישיה אם נתכוון לו ולדבר היתר עמו מותר. ואע"ג דקי"ל כרבי שמעון דאמר דפסיק רישיה חייב. וזה תימה דשתיהן בל יכונו דאי ס"ל להרשב"א כר"ש בפסיק רישיה הנה ר"ש מחייב אפי' אינו מתכוין לפסיק רישיה מדאמרינן בכמה דוכתי בש"ס ולר"ש דבר שאינו מתכוין מותר והדר פריך והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות הא קמן דאפי' לא נתכוין לפסיק רישיה חייב כל שכן נתכוון ואפי' נתכוון ג"כ לדבר היתר עמו אסור שהרי בפ' כל כתבי (שבת דף ק"כ) אמרינן נר שאחורי הדלת פותח ונועל כדרכו ואם כבתה כבתה לייט עלה רב וכו' אמר ליה אפי' ר"ש מודה בהא דמודה ר"ש בפסיק רישיה ע"כ הרי דאפי' מתכוין לדבר היתר בלבד ואינו מתכוין לפסיק רישיה חייב כל שכן במתכוין ג"כ לפסיק רישיה וזה ברור בכל הסוגיות דפסיק רישיה כאשר יראה הרואה בסוכה דף ג"ל ובפ' כל כתבי (שבת דף קי"ז) ובפ' נוטל אדם (שבת דף קמ"ג) יעו"ש וא"כ אם ס"ל להרשב"א כר"ש אמאי שרי אם מתכוין לדבר היתר עם דבר אסור ואי לא ס"ל כר"ש אלא כהירושלמי קשה חדא אמאי שביק תלמודא דידן ופסק כהירושלמי באופן שדברי הרשב"א אליבא דהר"ב שלטי הגבורים תמוהים ומה שאני הפעוט אומר הוא שמי שמעיין בדברי הרשב"א ז"ל במקומן יראה דלאו הלכתא פסיקתא קא יהיב לן אלא גילה לנו לומר שהירושלמי פליג אגמרא דילן ואברר את שיחותי.
**הנה** הרשב"א בתחילה הביא תוספתא דישב אחד על הפתח ובא אחד וצדו מבפנים היושב על הפתח חייב והצדו פטור הא למה זה דומה לנועל את ביתו לשמרו ונמצא צבי שמור בתוכו ע"כ ופירשה כפי' הר"ן על מתני' ממש יעו"ש ונפקא לן לענין דינא דדוקא בכי האי גוונא דהיה קשור או היה הדלת מגופה אזי הוא דפטור אבל אם היה יודע שהיה שם צבי ולא היה קשור וגם הדלת אינו מגופה אפי' מתכוין לנעילת הדלת לבד חייב וכאשר כתב הר"ן ז"ל יעו"ש. וגם אחר זה הביא התוספתא האחרת דאיירי בלא ידע כלל שהיה שם צבי וישב על הפתח שלא במתכוין ואח"כ ראה שהיה שם צבי אע"פ שמתכוין לישב שם עד שתחשך פטור נמצא דכשיודע שיש שם צבי ואינו קשור ונועל את ביתו לשומרו אע"פ שלא נתכוין לצידת הצבי חייב דהוי פסיק רישיה ועל זה כתב הרשב"א ז"ל שם בשיטתו ובירושלמי נראה שהתירו לנעול לכתחילה לשמור ביתו וצבי שבתוכו וכו' כלומר נראה דפליג אתלמודא דידן ואם היה דעתו לפסוק כהירושלמי הו"ל למימר ומותר לכתחילה לנעול ביתו וצבי שבתוכו מדגרסינן בירושלמי או אחר שהביא הירושלמי הו"ל למימר וכן הלכתא אלא ודאי דאין סברה דפסק כהירושלמי נגד תלמודא דידן.
**ועל** פי הדברים האלה יש לתמוה על מה שכתב הרב המגיד ז"ל כאן בפרקין אחר שהביא לנו דברי הרשב"א וז"ל ואין להקל כל כך עכ"ל דמשמע דהבין שהרשב"א ז"ל מיקל בדבר דס"ל כהירושלמי דאל"כ מאי קאמר ואין להקל כל כך והו"ל למימר ואין הלכה כהירושלמי כיון דתלמודא דידן פליג עליה וכבר כתבנו דגם הרשב"א לא יקל בזה נגד תלמודא דידן דמחמיר וצ"ע. אבל הר"ן ז"ל שפיר קא קשיא ליה על הרשב"א משום דכפי פירושו דהר"ן בדברי הירושלמי נמצא דלא פליג ירושלמי עם תלמודא דידן ועל זה הקשה לו דמי לחש לו להרשב"א דהירושלמי פליג אתלמודא דידן דלמא לא פליג ופירושו כמ"ש הר"ן ז"ל. ונראה לענ"ד דאפשר דמשום הכי דאיכא לפרושי להירושלמי כתלמודא דידן כתב הרשב"א ז"ל ובירושלמי נראה שהתירו ולא כתב ובירושלמי התירו וסבור דהך דצבי הוי דומיא דהנהו דמייתי בתר הכי מתינוק ומפקח דהתם ודאי מתכוין לדבר היתר ולדבר האסור ולא ניחא ליה למימר דלאו דוקא כמו שכתב הר"ן ז"ל. איך שיהיה הרשב"א לא החליט שהדין כירושלמי גם לא גזר אומר שכן כתוב בירושלמי בבירור אלא שנראה מתוך דבריהם מהטעם שכתבתי.
**עוד** כתב שם השלטי הגבורים וז"ל ואני כתבתי בחידושי דכל מעשה שאפשר זולת בפסיק רישיה אז אפי' עביד אותו מעשה בפסיק רישיה שרי כיון דלא מתכוין לעשותו בפסיק רישיה והארכתי שם ומדברי הרשב"א סיוע גדול לדברי כי ק"ו הם דברי מדבריו עכ"ל.
**והנה** בתחילת העיון נראין הדברים משוללי ההבנה דאיזה דבר מפסיק רישיה הוא דאפשר שתיעשה שלא בפסיק רישיה ואם הדברים כפשטן זה אין לו שום יחס עם פסיק רישיה ויקרא שמו דבר שאין מתכוין דאפשר שתיעשה ואפשר שלא תיעשה דהוא מחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה וקי"ל כר"ש דמותר ומאן דכר שמיה דפסיק רישיה הכא. ונראה דכוונתו הוא בדבר שאם יעשו אותו רוב העם יעשוהו בפסיק רישיה אבל אם יעשוהו ידי אומן הבקיאים יעשוהו בלי פסיק רישיה דומיא למ"ש הוא עצמו בפ' כל כתבי דף קמ"ה וז"ל איכא פלוגתא בנתינת טעם לאיסור זה וכו' ויש נפקותא בפירושים אלו לגבי פסיק רישיה בדבר דלגבי רוב בני אדם הוא פסיק רישיה ולגבי בקיאים אינו פסיק רישיה אם פסיק רישיה חשיב או לא ובחידושי הארכתי עכ"ל. ואפשר דהן הן הדברים אשר כתב כאן ואע"פ שהלשון דחוק והדין ג"כ צריך תלמוד.