## Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary Chapter 4

###### Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 4:1:1
[Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 4:1:1](https://torahapp.org/share/book/Ma%27asai%20LaMelekh%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Admission%20into%20the%20Sanctuary/r/4:1:1)

א')
**וכן**
**טמא שטבל וכו' אבל מחכ"פ עבודתו פסולה וכו'.**
 עי' ראב"ד וכ"מ ולי נראה לישב דהנה בפ"ג הבאתי קו' תוס' זבחים וסנהדרין איך חייב מיתה במחכ"פ הא יליף חילול מתרומה ומחכ"פ אין פוסל בתרומה ותי' יען דיליף דטמא הוה א"כ ידעינן שבמיתה ולי נראה לישב קו' תוס' דהנה בחיהר"ן הקשה למה יליף מחילול ולא יליף מהיקשא מקרא דוינזרו דאיתקש לזר דגם זר חייב מיתה מקרא דוהזר הקרב יומת ותי' יען דרבי יליף בע"מ מטמא ואי טמא הוה דבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בהיקש והנה תוס' זבחים דף ט"ז הוק' ג"כ בזה ותי' דלכך צריך גז"ש יען דבוינזרו הוה בכלל גם אכילת קדשים בטומאה וזה בכרת ולא נדע אי לילף מזרות דבמיתה או ממקדש בכרת ולכך צריך גז"ש דחילל:
**ועוד** הקשה חיה"ר בהיפוך נילף גם זרות מקרא דוינזרו דחייב מיתה ותי' משום עבודה תמה קא יליף מקרא דזר הקרב דבאותו קרא כתיב ועבדתם וילפינן מזה עבודה תמה ומעתה אמור בוודאי ללוי דיליף מוינזרו דזר מחלל א"כ עיקר הלימוד דזר במיתה מקרא דוינזרו אלא דגמ' נקט קרא דזר הקרב כמש"כ הר"ן משום עבודה תמה והנה למ"ד זה באמת ל"צ לילף טמא מחלול דגם מוינזרו מוכח דטמא במיתה מזר הקרב:
**ומעתה** נתישב קו' תוס' הנ"ל דשפיר מחכ"פ במיתה דטמא ששימש ידעינן דבמיתה מקרא דוינזרו וגם נקט דילפינן מחילול משום דאי ידעינן מחילול אז גם בע"מ נוכל לילף אבל באמת גם מוינזרו מוכח שבמיתה וא"כ י"ל דלא ילפינן מחכ"פ במיתה מחילול דתרומה ושפיר אמרינן מחכ"פ פטור:
**ומעתה** א"ש ברווחא דהנה לרבינו דמביא בטמא דרשא דחילול קשה לדידי' קו' הר"ן דנילף מוינזרו כיון דהא דיליף מחילול רק משום בע"מ ולרבינו בע"מ במיתה:
**אך** לפמש"כ ניחא דרק למ"ד דיליף דזר מחלל מוינזרו אז שייך לומר דנילף טמא מהיקשא דזר מקרא דוינזרו אבל רבינו בפ"ט הביא פסוק בזר מקרא דוהזר הקרב יומת לא מקרא דוינזרו וכן דמחלל לא יליף מקרא דוינזרו א"כ טמא רק מקרא דחילול לכן מחכ"פ א"א לילף דבמיתה יען דבתרומה עצמה מחכ"פ אין פוסל ולכן פסק דל"ה במיתה ודו"ק:
**ובזה** ניחא לי מה דהביא רבינו אדובא השמש וטהר מכלל שטמא ובגמ' רק מביא קרא דחילול משום דלמ"ד חילול בזר מוינזרו א"כ גם חיוב מיתה בזר מוינזרו וקרא דהקרב יומת דנקט רק משום דמשם ילפינן עבודה תמה א"כ גם טמא ידעינן מהיקשא דזר מקרא דוינזרו והא דנקט קרא דחילול רק משום רבי וא"כ לרבי ל"צ קרא דטהר מכלל שטמא ע' השגת הראב"ד דאיך משכחת הא חייב משום במ"ק והקשה בכ"מ למה לא הקשה אגמ' ותי' הכ"מ דאי לאו דברי רבינו הו"א דרק חייב אביאת מקדש בלאו לא בכרת ובמשל"מ הקשה טובא חדא דמוכח בכמה דוכתין דט"י לכ"ע חייב כרת:
**וליישב** דברי הכ"מ וגם דברי הראב"ד כבר בארנו לעיל בפ"ג דאין רחוק לומר דלקי ואינו בכרת בט"י והיינו בטומאה שאין הנזיר מגלח אמנם אומר לישב דעת ראב"ד באופן אחר דהנה לכאורה קשה לראב"ד שכ' בפ"ג דאין חייב כרת רק כשנזיר מגלח וא"כ מ"פ הגמ' טמא ששימש איך משכחת יקשה דמשכחת בטומאה שנזיר מגלח דא"ח אביאת מקדש וחייב בשימש מקדש דדוקא לענין ביאת מקדש באה הקבלה דאין חייב אמה שאין נזיר מגלח דהיינו אדם באדם או אדם בכלים אבל לענין שימש במקדש חייב וליישב נאמר דבוודאי לענין שימש במקדש בטומאה קודם שטבל מסתברא דחייב אף אמה שאין נזיר מגלח אבל היכא שטבל בזה מסתברא לחלק בין מה שנזיר מגלח דאז חייב ובאין נזיר מגלח פטור מכרת ולא חייב רק מלקות כמו שבארנו לעיל בפ"ג יפה וא"כ בט"י שפיר נוכל לתרץ דמשכחת ט"י ששימש במיתה בטומאה שאין נזיר מגלח (וזה כונת הכ"מ דהו"א דרק לקי והיינו בט"י במה שאין נזיר מגלח) אבל רבינו דכתב לעיל דחייב אף אמה שאין נזיר מגלח עד ביאת השמש שפיר קשה ט"י ששימש איך משכחת אמנם יקשה אכתי גם לראב"ד במחכ"פ איך משכחת דמחכ"פ לראב"ד לעיל חייב כרת ויקשה איך משכחת ונראה לישב דהנה משל"מ הקשה עוד אמאי לא מוקי דמשכחת ט"י ששימש בנכנס בדרך גגות דל"ח אביאה רק אשהי' ומשכחת שפיר בהיפך בצינורא מבפנים ולי נראה דהרי תוס' זבחים דף ל"א כתבו דדוחק לאוקים שנכנס דרך גגות יען דאסור במחנה לויה ואיך יכנס דרך גגות דרך הר הבית ולפי"ז לכך לא מצי לאוקים בדרך גגות דתינח ט"י דמת אבל ט"י דזב א"א בדרך גגות אמנם במחכ"פ דמותר במחנה לויה שפיר י"ל בנכנס דרך גגות ויכול ליכנס ממחנה לויה לעזרה דרך גגות ולכן הקשה רק מט"י אלא דקשה דאי קו' ראב"ד מט"י דזב חזרה קו' הכ"מ למקומה למה לא הקשה אגמ' דא"ל דרק לקי ז"א דזה שייך בט"י דמת בטומאה שאין נזיר מגלח כאמור אבל לפמש"כ דט"י דמת בלא"ה לא קשיא יען דמשכחת בנכנס דרך גגות רק מט"י דזב קשיא לי' דא"א דרך גגות וא"כ קשה שוב בט"י דזב לכו"ע חייב כרת ואמאי לא הקשה אגמ' ולישב זה נאמר כך בוודאי גם אגמ' קשיא רק אגמ' י"ל בנכנס דרך גגות ובט"י דמת דיכול ליכנס דרך גגות אבל רבינו דכ' להלן במחכ"פ פטור ממיתה יקשה עליו כקו' הראב"ד להלן דמחכ"פ בכרת:
**וע"כ** דרבינו סובר דאי מחכ"פ בכרת ובשימש במיתה א"כ איך משכחת ומוכח דא"ח מיתה וע"כ דלית ליה לרבינו דאייריא בנכנס דרך גגות דדחיק לי' לאוקים בכהא"ג א"כ יקשה גם מט"י איך משכחת דל"ש בדרך גגות כיון דדחיק לי' לאוקים כך ועוד דבט"י דזב ל"ש כלל דרך גגות כנ"ל א"כ בוודאי יקשה איך משכחת וע"כ בעומד בחוץ ומהפך בצינורא א"כ שוב גם במחכ"פ משכחת ואיך הוכיח רבינו דא"ח במחכ"פ והבן זה הוה נראה לי בדעת הראב"ד:
**ועתה** אומר לישב גם דברי רבינו דהנה הך טמא ששימש ע"כ אייריא בט"מ אבל ט"י ששימש נוכל לאוקים בשאר טומאות וממילא לא קשיא ט"י איך משכחת כאשר אבאר דהנה בזבחים דף י"ז עשה צריכותא מט"י ומחכ"פ והקשה תוס' לא לכתוב בטמא ונילף ממחכ"פ בקו"ח וכתב בטה"ק די"ל דמחכ"פ אסור בציבור דיוצא מגופו לא הותר בציבור אבל טמא בט"מ דמותר בציבור הו"א אף ביחיד אין חייב מיתה ולפי"ז א"ש דהנה מקשים בשם הגאון ח"ס זצ"ל דמשכחת בנגע באודם ולובן של אנדרוגינוס לפמש"כ רבינו בפ"א ממשכב דאמ"ח בביאת מקדש דנתמעט מזכר ועד נקבה תשלחו זכר וודאי ונקבה וודאית אבל בשימש במקדש ל"ש זה ונראה לישב דלפי האמור דקרא בטמא רק צריך בט"מ א"כ ל"ש בנגע בלובן ואודם דאז לא הותר בביאת מקדש דרק ט"מ הותר בציבור וכל זה בטמא אבל ט"י דקעביד גמ' צריכותא שכן מחוסר מעשה א"כ ל"צ לאוקים בט"מ שהותר בציבור דשפיר מצי אייריא אף בשאר טומאות ונוכל לאוקים בנגע בלובן ואודם ומשכחת שחייב משום טמא ששימש ולא משום ביאת מקדש וכל זה בט"י אבל במחכ"פ שיוצא מגופו דוקא ול"ש שנגע בלובן ואודם דאז ל"ה מחכ"פ שפיר קשה איך משכחת ולכך שפיר הוכיח רבינו דמחוכ"פ אין חייב כרת ונתיישב היטב השגת הראב"ד:
 ב') 
**ועוד**
 נ"ל דהנה לכאורה יש להשיב על קו' הגאון הנ"ל דדחיק לי' לגמ' לאוקמא בנגע בלובן א"כ לא אייריא קרא מט"מ כלל (והרי בקרא דוינזרו בנ"י דמשם יליף טמא ששימש כתיב גם ט"מ) ורק י"ל דקו' הגאון עד"ז דהרי לכאורה קשה לפמש"כ לעיל בטומאה שאין נזיר מגלח פטור מביאת מקדש א"כ משכחת בכהא"ג דחייב אשימש במקדש וכן לדעת רבינו נהי דסובר דחייב אי אין נזיר מגלח יקשה דמשכחת בפסח שרוב ישראל טמאים וכהנים טהורים דאפ"ה נעשה בטומאה וא"כ גם אם יש כאן טמא מותר ליכנס אבל אסור לעבוד שאר עבודות כיון שיש כהנים טהורים וא"כ פטור אביאת מקדש וחייב אשימש במקדש וצ"ל דקו' הגמ' טמא ששימש איך משכחת בשאר טומאות שאין ט"מ כמו טמאי מגע שרץ וזב וע"ז הקשה שפיר הגאון גם בשאר טומאות משכחת בנגע בלובן ואודם ואמנם לישב י"ל דאפ"ה שפיר פריך איך משכחת דהרי בקרא הנ"ל כתיב אשר תצא ממנו שכבת זרע א"כ איירי גם בטומאה יוצאת מגופו ול"ש לאוקים בנגע בלובן ושפיר יקשה איך משכחת דמסתברא האי וינזרו אטומאות שבכל הפרשה קאי (עכהא"ג זבחים דף י"ז) ואמנם בט"י שפיר י"ל דאיירי בט"מ כיון דהאי פרשתא דולא יחללו בענין ט"מ כתיב כמו שפירש"י בזבחים שם אהא דפריך דילמא אולא יקרחו קרחה קאי וא"כ לא יקשה איך משכחת די"ל דמשכחת בטומאה בע"פ שנעשה בטומאה וכהן טמא מותר ליכנס ואסור לעבוד שאר עבודות כיון ששאר כהנים טהורים משא"כ במחכ"פ יקשה שפיר איך משכחת דל"ש בנעשה בטומאה דזה רק בט"מ וכן ל"ש בנגע בלובן ואודם דמחכ"פ רק בטומאה היוצא מגופו וא"כ ע"כ מחכ"פ אינו במיתה ודו"ק היטב:
**ודע** דלקו' הנ"ל שהבאתי לעיל מהא דאנדרוגינוס וכן מהא דאין נזיר מגלח י"ל פשוט לפמש"כ בהפלאה כתובות דף ל"א בשם הראב"ד דאין חייב בביאת מקדש ושימש בטומאה באין נזיר מגלח ובאמת בראב"ד לא נזכר רק ביאת מקדש ונראה דפשיטא לי' לבעל הפלאה דה"ה דשימש בטומאה פטור והטעם נ"ל דרבינו בפי"ט מפהמ"ק כ' דכמו דא"ח אביאת מקדש אין חייב באכילת קדשים בטומאה שאין נזיר מגלח ומעתה י"ל לפמש"כ רש"י ותוס' בזבחים דף י"ד דקרא דוינזרו בנ"י דמיני' ילפינן שימש בטומאה איירי בין באכילה בטוה"ג ובין בשימש בטומאה א"כ ממילא כמו דא"ח אבימ"ק אין חייב אשימש מקדש בטומאה כיון דא"ח אאכילה בטוה"ג רק היכא דחייב אביאת מקדש ודו"ק ורק הא יקשה דא"כ משכחת בפסח הבא בטומאה דבוודאי רק אביאה פטור אבל אכילת קדשים בטוה"ג או לשמש בעבודה לא הותר וא"כ שפיר קשה דמשכחת שימש בטומאה שיהא חייב וא"ל כיון ששימש בשאר קרבן א"כ לא שהה שם משום עבודת ק"צ ז"א כיון דאף משנכנס לעבודת ק"צ בהיתר מין חייב אשהי' כדמוכח מיומא דכה"ג מתפלל לאחר שכלתה עבודתו וכ"כ לעיל דהטעם יען שנכנס בהיתר עיין לעיל פ"ג מה שכתבנו על זה עוד נ"ל לישב קו' הח"ס הנ"ל לפמש"כ תוס' שבת דף קל"א דהא דממעט אנדרוגינוס מזכר ועד נקבה היינו בראה לובן ואודם בב"א ובמהרש"א תמה מאי סברא איכא בזה כיון דממנ"פ טמא ונראה דהנה הקשו הראשונים לדעת רבינו דספק מותר מה"ת א"כ למה צריך למעט קרא דזר וודאי לא יבוא הא ספק יבוא וכ' בפ"ח סי' ק"י דצריך למעט היכא דאיכא ממנ"פ לאיסורא אפ"ה ממעט דל"ה ממזר וודאי ושריא רחמנא ולפי"ז י"ל דגם בראה לובן ואודם כאחת נתמעט דעכ"פ ל"ה וודאי וא"כ ניחא קו' הנ"ל דגם הא דנגע בלובן דפטור אביאת מקדש ע"כ היינו ג"כ משום דהוה ספק דמותר מה"ת ומקרא נשמע דאפי' באיכא ממנ"פ ג"כ פטור דתורה לא טימאתו אלא כאשר הראי' היתה וודאית ואם הראי' אינה וודאית פטור עלי' א"כ ממילא נמי לענין שימש בטומאה כיון דעכ"פ הראי' היתה בספק לא טימאתו התורה ופטור עלי':
**והנה** במשל"מ הוכיח מתוס' דף ל"א דסברי ביאה במקצת ל"ש ביאה ואפי' מדרבנן ליכא איסור דאל"כ למה כתבו שם רק למ"ד ביאה במקצת ל"ש ביאה א"א להכניס ידו הא אף למ"ד ל"ש ביאה מדרבנן אסור להכניס ידו לדעתי אין ראיה דכיון דדרך גגות גופי' דרבנן א"כ ביאה במקצת שרי דרך גגות כיון דביאה במקצת ג"כ דרבנן למ"ד ל"ש ביאה ופשוט:
**שוב** אח"ז ראיתי בערל"נ יבמות דף ל"ב דמשכחת בטומאה שאין נזיר מגלח וכן הקשה דמשכחת בבע"מ טמא דעל בע"מ אין חייב מיתה ומשום טומאה חייב לרב חייא ביבמות דף ל"ב או באונן דרק בלאו ואם נטמא (דטומאה לא הותרה אצלו) חייב אשימש בטומאה ואכניסה פטור ולפמש"כ א"ש הכל דקרא אייריא בכל טומאת זב ומגע זב:
**הנה** הראב"ד השיג עליו דכיון דטבול יום שנכנס למקדש בכרת היכא משכחת לה טבול יום ששימש במיתה והא איכא נמי כרת בשביל ביאת מקדש ובספר נר מצוה כ' דנראה לכאורה דדעת הראב"ד כיון דחייב כרת לא חל עליו חיוב מיתה בשביל ששימש וכ' דאפשר לומר דבעלמא מודה הראב"ד דטמא וט"י שנכנסו למקדש ועבדו שחייבין כרת ומיתה והכא דוקא השיג יען שכ' רבינו וכן טמא שטבל ועבד משמע דחייב מיתה ולא כרת מפני שלא שהה שם ע"ז השיג דבטמא שטבל היכי משכחת שיהא חייב מיתה גרידא ולא כרת כיון שכבר נתחייב כרת בכניסה דאין לומר דמשכחת בנטמא בעזרה טומאת ערב וטבל שם ויצא בקצרה וביציאתו הפך בצינורא אבר על המזבח ז"א דכיון דירד וטבל איכא שיעור שהי' כדי השתחוי' כבר חייב כרת יעו"ש והנה בכ"מ כתב דיש חומרא במיתה בי"ש יותר מבכרת:
**ונראה** דתליא בהא דפליגי בשבת דף ס"ט דרבא ס"ל מיתה במקום כרת עומדת והנה לדידי' שפיר מיתה חמור אבל אי אמרינן דמיתה אין עומדת במקום כרת ע"כ דמיתה קיל מכרת ובזה י"ל דתליא הא דפליגי בכתובות דף ל' אם מיתה בי"ש בשוגג פוטר מתשלומין לרנבה"ק תליא ג"כ בהאי סברא:
 ג') 
**כן טמא שטבל ועבד וכו'.**
 והקשה הראב"ד ט"י ששימש במיתה היכי משכחת לה והא חייב משום ביאת מקדש וכונתו דל"ש לומר כמש"כ רבינו על טמא ששימש במקדש כגון שהיפך בצינורא דאף אי נטמא בפנים וטבל בפנים כבר שהה כדי השתחוי' וכמש"כ המשל"מ לעיל בפ"ג ונראה לישב דלכאורה א"כ תיקשי קו' הראב"ד על אביי דמשני כגון שהופך בצינורא אכתי תיקשי דט"י היכי משכחת ובמשל"מ עמד ע"ז וכתב דבאמת ר"ז דפריך היכי משכחת לה הוה קשיא לי' גם אט"י דלסברא דידי' דלא מחייב אהיפוך בצינורא גם אט"י ואביי דמשני כגון שהופך בצינורא וקמ"ל דהיפך בצינורא דזה הוה עבודה ממילא גם בט"י ניחא כגון שעומד בחוץ ומהפך בצינורא וכמש"כ הראב"ד ולכן רק הקשה הראב"ד על דברי רבינו דלא כתב בט"י האיך משכחת לה ולכן נראה דדעת רבינו ג"כ דהא דר"ז הקשה איך משכחת לה גם אט"י קשיא לי' והכי קא קשיא לי' דבאמת הקשו תוס' הא נפ"מ אי לקי דנפטרו מידי כריתתן והלך חיוב כרת ונשאר עליו חיוב מיתה ונראה דר"ז הכי פריך לפי סברתו דלא משכחת עבודה בלי שיעור שהי' אם כן איך אפשר לחייב כלל גם אשימוש דהא שימוש בטומאה היינו שהי' ממש (וכהא"ג כ' רש"י פ' אמור איש איש כי יקרב וא"א לומר שחייב על הנגיעה שהרי נאמרה כרת על האכילה ואם על הנגיעה חייב לא הוצרך לחייבו על האכילה דא"א לאכילה בלא נגיעה א"כ היינו נגיעה וכן כ' תוס' שבת דף ע"ג סברא כזו ע"ש בד"ה וצריך לעצים דנראה דאפי' לר"י דמחייב אמלאכה שאצל"ג בעינן צריך לעצים וכ' המהר"ם לפרש דאם לא צריך לעצים קוצר ע"מ להצמיח אין לחייב תרתי גם משום זומר דהיינו חיוב חדא ועמש"כ בקונטרסי על טומאת כהנים) וא"כ אשימוש גופי' ליכא חיובא כלל אפי' היכא דנלקו ונפטרו מידי כריתתן וע"ז משני אביי דמשכחת במהפך בצינורא א"כ משכחת כבר שימוש בלי שהי' והוה שפיר זה חיוב בפ"ע מעתה שוב י"ל דנפ"מ היכא דנלקו דנפטרו מכרת דחייב אכתי אשימוש א"כ ניחא ג"כ גם בט"י דנפ"מ היכא דלקי דאכתי חייב משום שימוש בטומאה וא"כ נתיישבו דברי רבינו כיון דכ' לעיל דמשכחת שימוש בטומאה בהיפך בצינורא ממילא ל"ק כלל בט"י היכא משכחת דנפ"מ היכי דנלקו דנפטרו מוכרח דחייב משום שימוש בטומאה אך אכתי תיקשי עכ"פ הא גופי' קשיא אר"ז דפריך היכי משכחת לה ואמאי לא משכחת כשעמד בחוץ והקטיר ע"י צינורא ארוכה כמש"כ הראב"ד בשלמא להראב"ד ניחא דעיקר קושיתו דר"ז משום דלא הוי סבירא לי' דהיפוך בצינורא הוה עבודה דחייב עלי' אבל לרבינו דע"כ לא מפרש כן קו' ר"ז רק כמו שביארנו דלא משכחת שימוש בלא שהי' אין לחייב תרתי קשה אמאי לא הא משכחת בעומד בחוץ ומקריב בפנים ע"י צינורא ונראה דרבינו ס"ל דבעינן עומד בפנים בשעת הקרבה כדמוכח ממש"כ רבינו בפ"א מפהמ"ק עמד בחוץ וקיבל בפנים פסול וס"ל ה"ה בשאר עבודות כן דפסול בעומד בחוץ וכן מוכח דעת התוס' זבחים דף י"ד ויומא דף מ"ב שכ' דהא דשחיטה לאו עבודה הוא יען דאם עומד בחוץ ושוחט בפנים נמי כשר מוכח דפשיטא להו דעבודה א"א לעשות רק כשעומד בפנים:
**הנה** העולם מקשים בשם החת"ס דמ"פ טמא ששימש איך משכחת לה הא משכחת בנגע בלובן ואודם דפטור אביאמ"ק כמוש"כ רמב"ם פ"א ממשכב ומושב כמש"כ לעיל ואמנם לכאורה לק"מ דהנה רבינו פי"א משגגות סובר דלא חייב רק ביש ידיעה וודאית לבסוף באיזה טומאה נטמא א"כ הא דפטור בנגע בלובן ואודם היינו דל"ה ידיעה וודאית (אף דרבינו כתב משום דממעטינן מקרא דמזכר ועד נקבה תשלחו זכר ודאי ונקבה וודאית הנה כבר הקשה בלח"מ באמת למה צריך קרא ובאוה"ד תי' דנפ"מ אי נקרע ונודע למפרע שהי' זכר וודאי ואנדרוגינוס ע"כ כדי נקטי' משום דברי' בפ"ע והתינח באנדרוגינוס עצמו שראה לובן או אודם י"ל דכי נסבי משום דברי' בפ"ע וצריך קרא באמת רק לטומטום ונקרע אח"כ אבל בדין שכ' רבינו דאחר שנגע בלובן ואודם של טומטום ואנדרוגינוס ל"ש כדי נסבה א"כ בלא"ה פטור דל"ה ידיעה וודאית בסוף באיזה נטמא דלובן ואודם של אנדרוגינוס לעולם נשאר בספק באיזה טומאה א"כ באמת ל"צ קרא ולרבינו לא כתב קרא רק בטומטום ואנדרוגינוס שראו לא באחר שנגע רק פטור דל"ה ידיעה וודאית) והנה כמו בביאת מקדש בעינן ידיעה וודאית כך באכילת קודש בעינן ידיעה וודאית לפי"ז י"ל גם בשימש פטור דילפינן מאכילת קודש וא"ש:
**אלא** דבאמת תמוה לי דרבינו שם כתב הוא עצמו שנגע בלובן ואודם שראה חייב ויפלא הא הוה ידיעת ספק באיזה טומאה נטמא וצע"ג:
**אמנם** לי קשה בפשיטות יותר דהא משכחת כגון שנטמא בטומאה שאין נזיר מגלח דפטור על ביאמ"ק אולם הנה נאמרה משמי' דהגאון מו"ה משולם זצ"ל לישב קו' הנ"ל לפמש"כ רבינו פח"י מפהמק"ד שדין אכילת קודש ומקדש שווין הן וטמא יליף בסנהדרין חילול מתרומה ואכילת תרומה ואכילת קודש שווין עתוס' יבמות דף ע"ג ד"ה אסור ושבועות די"ד וא"כ מהאי קרא דאימעט מקדש אימעט ג"כ טמא ששימש כי זה נלמד מאכילת תרומה לפי"ז מתורץ גם קושיתנו:
**ואולם** קשה לי בשבועות דף י"ד דמסיק הא לא קשה שם טומאה אחת היא כלומר כיון שמי שנטמא בשרץ או במת שהוא טמא לענין קודש ולענין מקדש ואין ביניהם הפרש לענין טומאה שהטומאה שמטמא לענין קודש הוא מטמא לענין מקדש תרווייהו כחדא חשיבא דהא טומאה אחת היא ואח"ז מסיק לעולם תמני הוה א"כ לפי"ז ע"כ דל"א שם טומאה אחת היא משום דמה דמטמא בקודש כגון שאין נזיר מגלח אין טמא לענין מקדש הרי דלמסקנא ל"ה שווין וא"כ הדרה קו' לדוכתי':
**ולישב** צריך לומר דאף דמעיקרא דקאמר שית הוה דשם טומאה אחת היא הכונה יען דמה דמטמא בקודש טמא במקדש אפ"ה למסקנא דמשני תמני הוה אין הכונה דלא מטמא במקדש אלא אף דשווין בטומאתן אפ"ה בתרתי חשיב להו וכן נראה מפי' הר"י מיג"ש ועמש"כ בפהמ"ק:


###### Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 4:2:1
[Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 4:2:1](https://torahapp.org/share/book/Ma%27asai%20LaMelekh%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Admission%20into%20the%20Sanctuary/r/4:2:1)

א')
**וכן**
**טמא שטבל וכו' אבל מחכ"פ עבודתו פסולה וכו'.**
 עי' ראב"ד וכ"מ ולי נראה לישב דהנה בפ"ג הבאתי קו' תוס' זבחים וסנהדרין איך חייב מיתה במחכ"פ הא יליף חילול מתרומה ומחכ"פ אין פוסל בתרומה ותי' יען דיליף דטמא הוה א"כ ידעינן שבמיתה ולי נראה לישב קו' תוס' דהנה בחיהר"ן הקשה למה יליף מחילול ולא יליף מהיקשא מקרא דוינזרו דאיתקש לזר דגם זר חייב מיתה מקרא דוהזר הקרב יומת ותי' יען דרבי יליף בע"מ מטמא ואי טמא הוה דבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בהיקש והנה תוס' זבחים דף ט"ז הוק' ג"כ בזה ותי' דלכך צריך גז"ש יען דבוינזרו הוה בכלל גם אכילת קדשים בטומאה וזה בכרת ולא נדע אי לילף מזרות דבמיתה או ממקדש בכרת ולכך צריך גז"ש דחילל:
**ועוד** הקשה חיה"ר בהיפוך נילף גם זרות מקרא דוינזרו דחייב מיתה ותי' משום עבודה תמה קא יליף מקרא דזר הקרב דבאותו קרא כתיב ועבדתם וילפינן מזה עבודה תמה ומעתה אמור בוודאי ללוי דיליף מוינזרו דזר מחלל א"כ עיקר הלימוד דזר במיתה מקרא דוינזרו אלא דגמ' נקט קרא דזר הקרב כמש"כ הר"ן משום עבודה תמה והנה למ"ד זה באמת ל"צ לילף טמא מחלול דגם מוינזרו מוכח דטמא במיתה מזר הקרב:
**ומעתה** נתישב קו' תוס' הנ"ל דשפיר מחכ"פ במיתה דטמא ששימש ידעינן דבמיתה מקרא דוינזרו וגם נקט דילפינן מחילול משום דאי ידעינן מחילול אז גם בע"מ נוכל לילף אבל באמת גם מוינזרו מוכח שבמיתה וא"כ י"ל דלא ילפינן מחכ"פ במיתה מחילול דתרומה ושפיר אמרינן מחכ"פ פטור:
**ומעתה** א"ש ברווחא דהנה לרבינו דמביא בטמא דרשא דחילול קשה לדידי' קו' הר"ן דנילף מוינזרו כיון דהא דיליף מחילול רק משום בע"מ ולרבינו בע"מ במיתה:
**אך** לפמש"כ ניחא דרק למ"ד דיליף דזר מחלל מוינזרו אז שייך לומר דנילף טמא מהיקשא דזר מקרא דוינזרו אבל רבינו בפ"ט הביא פסוק בזר מקרא דוהזר הקרב יומת לא מקרא דוינזרו וכן דמחלל לא יליף מקרא דוינזרו א"כ טמא רק מקרא דחילול לכן מחכ"פ א"א לילף דבמיתה יען דבתרומה עצמה מחכ"פ אין פוסל ולכן פסק דל"ה במיתה ודו"ק:
**ובזה** ניחא לי מה דהביא רבינו אדובא השמש וטהר מכלל שטמא ובגמ' רק מביא קרא דחילול משום דלמ"ד חילול בזר מוינזרו א"כ גם חיוב מיתה בזר מוינזרו וקרא דהקרב יומת דנקט רק משום דמשם ילפינן עבודה תמה א"כ גם טמא ידעינן מהיקשא דזר מקרא דוינזרו והא דנקט קרא דחילול רק משום רבי וא"כ לרבי ל"צ קרא דטהר מכלל שטמא ע' השגת הראב"ד דאיך משכחת הא חייב משום במ"ק והקשה בכ"מ למה לא הקשה אגמ' ותי' הכ"מ דאי לאו דברי רבינו הו"א דרק חייב אביאת מקדש בלאו לא בכרת ובמשל"מ הקשה טובא חדא דמוכח בכמה דוכתין דט"י לכ"ע חייב כרת:
**וליישב** דברי הכ"מ וגם דברי הראב"ד כבר בארנו לעיל בפ"ג דאין רחוק לומר דלקי ואינו בכרת בט"י והיינו בטומאה שאין הנזיר מגלח אמנם אומר לישב דעת ראב"ד באופן אחר דהנה לכאורה קשה לראב"ד שכ' בפ"ג דאין חייב כרת רק כשנזיר מגלח וא"כ מ"פ הגמ' טמא ששימש איך משכחת יקשה דמשכחת בטומאה שנזיר מגלח דא"ח אביאת מקדש וחייב בשימש מקדש דדוקא לענין ביאת מקדש באה הקבלה דאין חייב אמה שאין נזיר מגלח דהיינו אדם באדם או אדם בכלים אבל לענין שימש במקדש חייב וליישב נאמר דבוודאי לענין שימש במקדש בטומאה קודם שטבל מסתברא דחייב אף אמה שאין נזיר מגלח אבל היכא שטבל בזה מסתברא לחלק בין מה שנזיר מגלח דאז חייב ובאין נזיר מגלח פטור מכרת ולא חייב רק מלקות כמו שבארנו לעיל בפ"ג יפה וא"כ בט"י שפיר נוכל לתרץ דמשכחת ט"י ששימש במיתה בטומאה שאין נזיר מגלח (וזה כונת הכ"מ דהו"א דרק לקי והיינו בט"י במה שאין נזיר מגלח) אבל רבינו דכתב לעיל דחייב אף אמה שאין נזיר מגלח עד ביאת השמש שפיר קשה ט"י ששימש איך משכחת אמנם יקשה אכתי גם לראב"ד במחכ"פ איך משכחת דמחכ"פ לראב"ד לעיל חייב כרת ויקשה איך משכחת ונראה לישב דהנה משל"מ הקשה עוד אמאי לא מוקי דמשכחת ט"י ששימש בנכנס בדרך גגות דל"ח אביאה רק אשהי' ומשכחת שפיר בהיפך בצינורא מבפנים ולי נראה דהרי תוס' זבחים דף ל"א כתבו דדוחק לאוקים שנכנס דרך גגות יען דאסור במחנה לויה ואיך יכנס דרך גגות דרך הר הבית ולפי"ז לכך לא מצי לאוקים בדרך גגות דתינח ט"י דמת אבל ט"י דזב א"א בדרך גגות אמנם במחכ"פ דמותר במחנה לויה שפיר י"ל בנכנס דרך גגות ויכול ליכנס ממחנה לויה לעזרה דרך גגות ולכן הקשה רק מט"י אלא דקשה דאי קו' ראב"ד מט"י דזב חזרה קו' הכ"מ למקומה למה לא הקשה אגמ' דא"ל דרק לקי ז"א דזה שייך בט"י דמת בטומאה שאין נזיר מגלח כאמור אבל לפמש"כ דט"י דמת בלא"ה לא קשיא יען דמשכחת בנכנס דרך גגות רק מט"י דזב קשיא לי' דא"א דרך גגות וא"כ קשה שוב בט"י דזב לכו"ע חייב כרת ואמאי לא הקשה אגמ' ולישב זה נאמר כך בוודאי גם אגמ' קשיא רק אגמ' י"ל בנכנס דרך גגות ובט"י דמת דיכול ליכנס דרך גגות אבל רבינו דכ' להלן במחכ"פ פטור ממיתה יקשה עליו כקו' הראב"ד להלן דמחכ"פ בכרת:
**וע"כ** דרבינו סובר דאי מחכ"פ בכרת ובשימש במיתה א"כ איך משכחת ומוכח דא"ח מיתה וע"כ דלית ליה לרבינו דאייריא בנכנס דרך גגות דדחיק לי' לאוקים בכהא"ג א"כ יקשה גם מט"י איך משכחת דל"ש בדרך גגות כיון דדחיק לי' לאוקים כך ועוד דבט"י דזב ל"ש כלל דרך גגות כנ"ל א"כ בוודאי יקשה איך משכחת וע"כ בעומד בחוץ ומהפך בצינורא א"כ שוב גם במחכ"פ משכחת ואיך הוכיח רבינו דא"ח במחכ"פ והבן זה הוה נראה לי בדעת הראב"ד:
**ועתה** אומר לישב גם דברי רבינו דהנה הך טמא ששימש ע"כ אייריא בט"מ אבל ט"י ששימש נוכל לאוקים בשאר טומאות וממילא לא קשיא ט"י איך משכחת כאשר אבאר דהנה בזבחים דף י"ז עשה צריכותא מט"י ומחכ"פ והקשה תוס' לא לכתוב בטמא ונילף ממחכ"פ בקו"ח וכתב בטה"ק די"ל דמחכ"פ אסור בציבור דיוצא מגופו לא הותר בציבור אבל טמא בט"מ דמותר בציבור הו"א אף ביחיד אין חייב מיתה ולפי"ז א"ש דהנה מקשים בשם הגאון ח"ס זצ"ל דמשכחת בנגע באודם ולובן של אנדרוגינוס לפמש"כ רבינו בפ"א ממשכב דאמ"ח בביאת מקדש דנתמעט מזכר ועד נקבה תשלחו זכר וודאי ונקבה וודאית אבל בשימש במקדש ל"ש זה ונראה לישב דלפי האמור דקרא בטמא רק צריך בט"מ א"כ ל"ש בנגע בלובן ואודם דאז לא הותר בביאת מקדש דרק ט"מ הותר בציבור וכל זה בטמא אבל ט"י דקעביד גמ' צריכותא שכן מחוסר מעשה א"כ ל"צ לאוקים בט"מ שהותר בציבור דשפיר מצי אייריא אף בשאר טומאות ונוכל לאוקים בנגע בלובן ואודם ומשכחת שחייב משום טמא ששימש ולא משום ביאת מקדש וכל זה בט"י אבל במחכ"פ שיוצא מגופו דוקא ול"ש שנגע בלובן ואודם דאז ל"ה מחכ"פ שפיר קשה איך משכחת ולכך שפיר הוכיח רבינו דמחוכ"פ אין חייב כרת ונתיישב היטב השגת הראב"ד:
 ב') 
**ועוד**
 נ"ל דהנה לכאורה יש להשיב על קו' הגאון הנ"ל דדחיק לי' לגמ' לאוקמא בנגע בלובן א"כ לא אייריא קרא מט"מ כלל (והרי בקרא דוינזרו בנ"י דמשם יליף טמא ששימש כתיב גם ט"מ) ורק י"ל דקו' הגאון עד"ז דהרי לכאורה קשה לפמש"כ לעיל בטומאה שאין נזיר מגלח פטור מביאת מקדש א"כ משכחת בכהא"ג דחייב אשימש במקדש וכן לדעת רבינו נהי דסובר דחייב אי אין נזיר מגלח יקשה דמשכחת בפסח שרוב ישראל טמאים וכהנים טהורים דאפ"ה נעשה בטומאה וא"כ גם אם יש כאן טמא מותר ליכנס אבל אסור לעבוד שאר עבודות כיון שיש כהנים טהורים וא"כ פטור אביאת מקדש וחייב אשימש במקדש וצ"ל דקו' הגמ' טמא ששימש איך משכחת בשאר טומאות שאין ט"מ כמו טמאי מגע שרץ וזב וע"ז הקשה שפיר הגאון גם בשאר טומאות משכחת בנגע בלובן ואודם ואמנם לישב י"ל דאפ"ה שפיר פריך איך משכחת דהרי בקרא הנ"ל כתיב אשר תצא ממנו שכבת זרע א"כ איירי גם בטומאה יוצאת מגופו ול"ש לאוקים בנגע בלובן ושפיר יקשה איך משכחת דמסתברא האי וינזרו אטומאות שבכל הפרשה קאי (עכהא"ג זבחים דף י"ז) ואמנם בט"י שפיר י"ל דאיירי בט"מ כיון דהאי פרשתא דולא יחללו בענין ט"מ כתיב כמו שפירש"י בזבחים שם אהא דפריך דילמא אולא יקרחו קרחה קאי וא"כ לא יקשה איך משכחת די"ל דמשכחת בטומאה בע"פ שנעשה בטומאה וכהן טמא מותר ליכנס ואסור לעבוד שאר עבודות כיון ששאר כהנים טהורים משא"כ במחכ"פ יקשה שפיר איך משכחת דל"ש בנעשה בטומאה דזה רק בט"מ וכן ל"ש בנגע בלובן ואודם דמחכ"פ רק בטומאה היוצא מגופו וא"כ ע"כ מחכ"פ אינו במיתה ודו"ק היטב:
**ודע** דלקו' הנ"ל שהבאתי לעיל מהא דאנדרוגינוס וכן מהא דאין נזיר מגלח י"ל פשוט לפמש"כ בהפלאה כתובות דף ל"א בשם הראב"ד דאין חייב בביאת מקדש ושימש בטומאה באין נזיר מגלח ובאמת בראב"ד לא נזכר רק ביאת מקדש ונראה דפשיטא לי' לבעל הפלאה דה"ה דשימש בטומאה פטור והטעם נ"ל דרבינו בפי"ט מפהמ"ק כ' דכמו דא"ח אביאת מקדש אין חייב באכילת קדשים בטומאה שאין נזיר מגלח ומעתה י"ל לפמש"כ רש"י ותוס' בזבחים דף י"ד דקרא דוינזרו בנ"י דמיני' ילפינן שימש בטומאה איירי בין באכילה בטוה"ג ובין בשימש בטומאה א"כ ממילא כמו דא"ח אבימ"ק אין חייב אשימש מקדש בטומאה כיון דא"ח אאכילה בטוה"ג רק היכא דחייב אביאת מקדש ודו"ק ורק הא יקשה דא"כ משכחת בפסח הבא בטומאה דבוודאי רק אביאה פטור אבל אכילת קדשים בטוה"ג או לשמש בעבודה לא הותר וא"כ שפיר קשה דמשכחת שימש בטומאה שיהא חייב וא"ל כיון ששימש בשאר קרבן א"כ לא שהה שם משום עבודת ק"צ ז"א כיון דאף משנכנס לעבודת ק"צ בהיתר מין חייב אשהי' כדמוכח מיומא דכה"ג מתפלל לאחר שכלתה עבודתו וכ"כ לעיל דהטעם יען שנכנס בהיתר עיין לעיל פ"ג מה שכתבנו על זה עוד נ"ל לישב קו' הח"ס הנ"ל לפמש"כ תוס' שבת דף קל"א דהא דממעט אנדרוגינוס מזכר ועד נקבה היינו בראה לובן ואודם בב"א ובמהרש"א תמה מאי סברא איכא בזה כיון דממנ"פ טמא ונראה דהנה הקשו הראשונים לדעת רבינו דספק מותר מה"ת א"כ למה צריך למעט קרא דזר וודאי לא יבוא הא ספק יבוא וכ' בפ"ח סי' ק"י דצריך למעט היכא דאיכא ממנ"פ לאיסורא אפ"ה ממעט דל"ה ממזר וודאי ושריא רחמנא ולפי"ז י"ל דגם בראה לובן ואודם כאחת נתמעט דעכ"פ ל"ה וודאי וא"כ ניחא קו' הנ"ל דגם הא דנגע בלובן דפטור אביאת מקדש ע"כ היינו ג"כ משום דהוה ספק דמותר מה"ת ומקרא נשמע דאפי' באיכא ממנ"פ ג"כ פטור דתורה לא טימאתו אלא כאשר הראי' היתה וודאית ואם הראי' אינה וודאית פטור עלי' א"כ ממילא נמי לענין שימש בטומאה כיון דעכ"פ הראי' היתה בספק לא טימאתו התורה ופטור עלי':
**והנה** במשל"מ הוכיח מתוס' דף ל"א דסברי ביאה במקצת ל"ש ביאה ואפי' מדרבנן ליכא איסור דאל"כ למה כתבו שם רק למ"ד ביאה במקצת ל"ש ביאה א"א להכניס ידו הא אף למ"ד ל"ש ביאה מדרבנן אסור להכניס ידו לדעתי אין ראיה דכיון דדרך גגות גופי' דרבנן א"כ ביאה במקצת שרי דרך גגות כיון דביאה במקצת ג"כ דרבנן למ"ד ל"ש ביאה ופשוט:
**שוב** אח"ז ראיתי בערל"נ יבמות דף ל"ב דמשכחת בטומאה שאין נזיר מגלח וכן הקשה דמשכחת בבע"מ טמא דעל בע"מ אין חייב מיתה ומשום טומאה חייב לרב חייא ביבמות דף ל"ב או באונן דרק בלאו ואם נטמא (דטומאה לא הותרה אצלו) חייב אשימש בטומאה ואכניסה פטור ולפמש"כ א"ש הכל דקרא אייריא בכל טומאת זב ומגע זב:
**הנה** הראב"ד השיג עליו דכיון דטבול יום שנכנס למקדש בכרת היכא משכחת לה טבול יום ששימש במיתה והא איכא נמי כרת בשביל ביאת מקדש ובספר נר מצוה כ' דנראה לכאורה דדעת הראב"ד כיון דחייב כרת לא חל עליו חיוב מיתה בשביל ששימש וכ' דאפשר לומר דבעלמא מודה הראב"ד דטמא וט"י שנכנסו למקדש ועבדו שחייבין כרת ומיתה והכא דוקא השיג יען שכ' רבינו וכן טמא שטבל ועבד משמע דחייב מיתה ולא כרת מפני שלא שהה שם ע"ז השיג דבטמא שטבל היכי משכחת שיהא חייב מיתה גרידא ולא כרת כיון שכבר נתחייב כרת בכניסה דאין לומר דמשכחת בנטמא בעזרה טומאת ערב וטבל שם ויצא בקצרה וביציאתו הפך בצינורא אבר על המזבח ז"א דכיון דירד וטבל איכא שיעור שהי' כדי השתחוי' כבר חייב כרת יעו"ש והנה בכ"מ כתב דיש חומרא במיתה בי"ש יותר מבכרת:
**ונראה** דתליא בהא דפליגי בשבת דף ס"ט דרבא ס"ל מיתה במקום כרת עומדת והנה לדידי' שפיר מיתה חמור אבל אי אמרינן דמיתה אין עומדת במקום כרת ע"כ דמיתה קיל מכרת ובזה י"ל דתליא הא דפליגי בכתובות דף ל' אם מיתה בי"ש בשוגג פוטר מתשלומין לרנבה"ק תליא ג"כ בהאי סברא:
 ג') 
**כן טמא שטבל ועבד וכו'.**
 והקשה הראב"ד ט"י ששימש במיתה היכי משכחת לה והא חייב משום ביאת מקדש וכונתו דל"ש לומר כמש"כ רבינו על טמא ששימש במקדש כגון שהיפך בצינורא דאף אי נטמא בפנים וטבל בפנים כבר שהה כדי השתחוי' וכמש"כ המשל"מ לעיל בפ"ג ונראה לישב דלכאורה א"כ תיקשי קו' הראב"ד על אביי דמשני כגון שהופך בצינורא אכתי תיקשי דט"י היכי משכחת ובמשל"מ עמד ע"ז וכתב דבאמת ר"ז דפריך היכי משכחת לה הוה קשיא לי' גם אט"י דלסברא דידי' דלא מחייב אהיפוך בצינורא גם אט"י ואביי דמשני כגון שהופך בצינורא וקמ"ל דהיפך בצינורא דזה הוה עבודה ממילא גם בט"י ניחא כגון שעומד בחוץ ומהפך בצינורא וכמש"כ הראב"ד ולכן רק הקשה הראב"ד על דברי רבינו דלא כתב בט"י האיך משכחת לה ולכן נראה דדעת רבינו ג"כ דהא דר"ז הקשה איך משכחת לה גם אט"י קשיא לי' והכי קא קשיא לי' דבאמת הקשו תוס' הא נפ"מ אי לקי דנפטרו מידי כריתתן והלך חיוב כרת ונשאר עליו חיוב מיתה ונראה דר"ז הכי פריך לפי סברתו דלא משכחת עבודה בלי שיעור שהי' אם כן איך אפשר לחייב כלל גם אשימוש דהא שימוש בטומאה היינו שהי' ממש (וכהא"ג כ' רש"י פ' אמור איש איש כי יקרב וא"א לומר שחייב על הנגיעה שהרי נאמרה כרת על האכילה ואם על הנגיעה חייב לא הוצרך לחייבו על האכילה דא"א לאכילה בלא נגיעה א"כ היינו נגיעה וכן כ' תוס' שבת דף ע"ג סברא כזו ע"ש בד"ה וצריך לעצים דנראה דאפי' לר"י דמחייב אמלאכה שאצל"ג בעינן צריך לעצים וכ' המהר"ם לפרש דאם לא צריך לעצים קוצר ע"מ להצמיח אין לחייב תרתי גם משום זומר דהיינו חיוב חדא ועמש"כ בקונטרסי על טומאת כהנים) וא"כ אשימוש גופי' ליכא חיובא כלל אפי' היכא דנלקו ונפטרו מידי כריתתן וע"ז משני אביי דמשכחת במהפך בצינורא א"כ משכחת כבר שימוש בלי שהי' והוה שפיר זה חיוב בפ"ע מעתה שוב י"ל דנפ"מ היכא דנלקו דנפטרו מכרת דחייב אכתי אשימוש א"כ ניחא ג"כ גם בט"י דנפ"מ היכא דלקי דאכתי חייב משום שימוש בטומאה וא"כ נתיישבו דברי רבינו כיון דכ' לעיל דמשכחת שימוש בטומאה בהיפך בצינורא ממילא ל"ק כלל בט"י היכא משכחת דנפ"מ היכי דנלקו דנפטרו מוכרח דחייב משום שימוש בטומאה אך אכתי תיקשי עכ"פ הא גופי' קשיא אר"ז דפריך היכי משכחת לה ואמאי לא משכחת כשעמד בחוץ והקטיר ע"י צינורא ארוכה כמש"כ הראב"ד בשלמא להראב"ד ניחא דעיקר קושיתו דר"ז משום דלא הוי סבירא לי' דהיפוך בצינורא הוה עבודה דחייב עלי' אבל לרבינו דע"כ לא מפרש כן קו' ר"ז רק כמו שביארנו דלא משכחת שימוש בלא שהי' אין לחייב תרתי קשה אמאי לא הא משכחת בעומד בחוץ ומקריב בפנים ע"י צינורא ונראה דרבינו ס"ל דבעינן עומד בפנים בשעת הקרבה כדמוכח ממש"כ רבינו בפ"א מפהמ"ק עמד בחוץ וקיבל בפנים פסול וס"ל ה"ה בשאר עבודות כן דפסול בעומד בחוץ וכן מוכח דעת התוס' זבחים דף י"ד ויומא דף מ"ב שכ' דהא דשחיטה לאו עבודה הוא יען דאם עומד בחוץ ושוחט בפנים נמי כשר מוכח דפשיטא להו דעבודה א"א לעשות רק כשעומד בפנים:
**הנה** העולם מקשים בשם החת"ס דמ"פ טמא ששימש איך משכחת לה הא משכחת בנגע בלובן ואודם דפטור אביאמ"ק כמוש"כ רמב"ם פ"א ממשכב ומושב כמש"כ לעיל ואמנם לכאורה לק"מ דהנה רבינו פי"א משגגות סובר דלא חייב רק ביש ידיעה וודאית לבסוף באיזה טומאה נטמא א"כ הא דפטור בנגע בלובן ואודם היינו דל"ה ידיעה וודאית (אף דרבינו כתב משום דממעטינן מקרא דמזכר ועד נקבה תשלחו זכר ודאי ונקבה וודאית הנה כבר הקשה בלח"מ באמת למה צריך קרא ובאוה"ד תי' דנפ"מ אי נקרע ונודע למפרע שהי' זכר וודאי ואנדרוגינוס ע"כ כדי נקטי' משום דברי' בפ"ע והתינח באנדרוגינוס עצמו שראה לובן או אודם י"ל דכי נסבי משום דברי' בפ"ע וצריך קרא באמת רק לטומטום ונקרע אח"כ אבל בדין שכ' רבינו דאחר שנגע בלובן ואודם של טומטום ואנדרוגינוס ל"ש כדי נסבה א"כ בלא"ה פטור דל"ה ידיעה וודאית בסוף באיזה נטמא דלובן ואודם של אנדרוגינוס לעולם נשאר בספק באיזה טומאה א"כ באמת ל"צ קרא ולרבינו לא כתב קרא רק בטומטום ואנדרוגינוס שראו לא באחר שנגע רק פטור דל"ה ידיעה וודאית) והנה כמו בביאת מקדש בעינן ידיעה וודאית כך באכילת קודש בעינן ידיעה וודאית לפי"ז י"ל גם בשימש פטור דילפינן מאכילת קודש וא"ש:
**אלא** דבאמת תמוה לי דרבינו שם כתב הוא עצמו שנגע בלובן ואודם שראה חייב ויפלא הא הוה ידיעת ספק באיזה טומאה נטמא וצע"ג:
**אמנם** לי קשה בפשיטות יותר דהא משכחת כגון שנטמא בטומאה שאין נזיר מגלח דפטור על ביאמ"ק אולם הנה נאמרה משמי' דהגאון מו"ה משולם זצ"ל לישב קו' הנ"ל לפמש"כ רבינו פח"י מפהמק"ד שדין אכילת קודש ומקדש שווין הן וטמא יליף בסנהדרין חילול מתרומה ואכילת תרומה ואכילת קודש שווין עתוס' יבמות דף ע"ג ד"ה אסור ושבועות די"ד וא"כ מהאי קרא דאימעט מקדש אימעט ג"כ טמא ששימש כי זה נלמד מאכילת תרומה לפי"ז מתורץ גם קושיתנו:
**ואולם** קשה לי בשבועות דף י"ד דמסיק הא לא קשה שם טומאה אחת היא כלומר כיון שמי שנטמא בשרץ או במת שהוא טמא לענין קודש ולענין מקדש ואין ביניהם הפרש לענין טומאה שהטומאה שמטמא לענין קודש הוא מטמא לענין מקדש תרווייהו כחדא חשיבא דהא טומאה אחת היא ואח"ז מסיק לעולם תמני הוה א"כ לפי"ז ע"כ דל"א שם טומאה אחת היא משום דמה דמטמא בקודש כגון שאין נזיר מגלח אין טמא לענין מקדש הרי דלמסקנא ל"ה שווין וא"כ הדרה קו' לדוכתי':
**ולישב** צריך לומר דאף דמעיקרא דקאמר שית הוה דשם טומאה אחת היא הכונה יען דמה דמטמא בקודש טמא במקדש אפ"ה למסקנא דמשני תמני הוה אין הכונה דלא מטמא במקדש אלא אף דשווין בטומאתן אפ"ה בתרתי חשיב להו וכן נראה מפי' הר"י מיג"ש ועמש"כ בפהמ"ק:


###### Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 4:3:1
[Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 4:3:1](https://torahapp.org/share/book/Ma%27asai%20LaMelekh%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Admission%20into%20the%20Sanctuary/r/4:3:1)

א')
**וכן**
**טמא שטבל וכו' אבל מחכ"פ עבודתו פסולה וכו'.**
 עי' ראב"ד וכ"מ ולי נראה לישב דהנה בפ"ג הבאתי קו' תוס' זבחים וסנהדרין איך חייב מיתה במחכ"פ הא יליף חילול מתרומה ומחכ"פ אין פוסל בתרומה ותי' יען דיליף דטמא הוה א"כ ידעינן שבמיתה ולי נראה לישב קו' תוס' דהנה בחיהר"ן הקשה למה יליף מחילול ולא יליף מהיקשא מקרא דוינזרו דאיתקש לזר דגם זר חייב מיתה מקרא דוהזר הקרב יומת ותי' יען דרבי יליף בע"מ מטמא ואי טמא הוה דבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בהיקש והנה תוס' זבחים דף ט"ז הוק' ג"כ בזה ותי' דלכך צריך גז"ש יען דבוינזרו הוה בכלל גם אכילת קדשים בטומאה וזה בכרת ולא נדע אי לילף מזרות דבמיתה או ממקדש בכרת ולכך צריך גז"ש דחילל:
**ועוד** הקשה חיה"ר בהיפוך נילף גם זרות מקרא דוינזרו דחייב מיתה ותי' משום עבודה תמה קא יליף מקרא דזר הקרב דבאותו קרא כתיב ועבדתם וילפינן מזה עבודה תמה ומעתה אמור בוודאי ללוי דיליף מוינזרו דזר מחלל א"כ עיקר הלימוד דזר במיתה מקרא דוינזרו אלא דגמ' נקט קרא דזר הקרב כמש"כ הר"ן משום עבודה תמה והנה למ"ד זה באמת ל"צ לילף טמא מחלול דגם מוינזרו מוכח דטמא במיתה מזר הקרב:
**ומעתה** נתישב קו' תוס' הנ"ל דשפיר מחכ"פ במיתה דטמא ששימש ידעינן דבמיתה מקרא דוינזרו וגם נקט דילפינן מחילול משום דאי ידעינן מחילול אז גם בע"מ נוכל לילף אבל באמת גם מוינזרו מוכח שבמיתה וא"כ י"ל דלא ילפינן מחכ"פ במיתה מחילול דתרומה ושפיר אמרינן מחכ"פ פטור:
**ומעתה** א"ש ברווחא דהנה לרבינו דמביא בטמא דרשא דחילול קשה לדידי' קו' הר"ן דנילף מוינזרו כיון דהא דיליף מחילול רק משום בע"מ ולרבינו בע"מ במיתה:
**אך** לפמש"כ ניחא דרק למ"ד דיליף דזר מחלל מוינזרו אז שייך לומר דנילף טמא מהיקשא דזר מקרא דוינזרו אבל רבינו בפ"ט הביא פסוק בזר מקרא דוהזר הקרב יומת לא מקרא דוינזרו וכן דמחלל לא יליף מקרא דוינזרו א"כ טמא רק מקרא דחילול לכן מחכ"פ א"א לילף דבמיתה יען דבתרומה עצמה מחכ"פ אין פוסל ולכן פסק דל"ה במיתה ודו"ק:
**ובזה** ניחא לי מה דהביא רבינו אדובא השמש וטהר מכלל שטמא ובגמ' רק מביא קרא דחילול משום דלמ"ד חילול בזר מוינזרו א"כ גם חיוב מיתה בזר מוינזרו וקרא דהקרב יומת דנקט רק משום דמשם ילפינן עבודה תמה א"כ גם טמא ידעינן מהיקשא דזר מקרא דוינזרו והא דנקט קרא דחילול רק משום רבי וא"כ לרבי ל"צ קרא דטהר מכלל שטמא ע' השגת הראב"ד דאיך משכחת הא חייב משום במ"ק והקשה בכ"מ למה לא הקשה אגמ' ותי' הכ"מ דאי לאו דברי רבינו הו"א דרק חייב אביאת מקדש בלאו לא בכרת ובמשל"מ הקשה טובא חדא דמוכח בכמה דוכתין דט"י לכ"ע חייב כרת:
**וליישב** דברי הכ"מ וגם דברי הראב"ד כבר בארנו לעיל בפ"ג דאין רחוק לומר דלקי ואינו בכרת בט"י והיינו בטומאה שאין הנזיר מגלח אמנם אומר לישב דעת ראב"ד באופן אחר דהנה לכאורה קשה לראב"ד שכ' בפ"ג דאין חייב כרת רק כשנזיר מגלח וא"כ מ"פ הגמ' טמא ששימש איך משכחת יקשה דמשכחת בטומאה שנזיר מגלח דא"ח אביאת מקדש וחייב בשימש מקדש דדוקא לענין ביאת מקדש באה הקבלה דאין חייב אמה שאין נזיר מגלח דהיינו אדם באדם או אדם בכלים אבל לענין שימש במקדש חייב וליישב נאמר דבוודאי לענין שימש במקדש בטומאה קודם שטבל מסתברא דחייב אף אמה שאין נזיר מגלח אבל היכא שטבל בזה מסתברא לחלק בין מה שנזיר מגלח דאז חייב ובאין נזיר מגלח פטור מכרת ולא חייב רק מלקות כמו שבארנו לעיל בפ"ג יפה וא"כ בט"י שפיר נוכל לתרץ דמשכחת ט"י ששימש במיתה בטומאה שאין נזיר מגלח (וזה כונת הכ"מ דהו"א דרק לקי והיינו בט"י במה שאין נזיר מגלח) אבל רבינו דכתב לעיל דחייב אף אמה שאין נזיר מגלח עד ביאת השמש שפיר קשה ט"י ששימש איך משכחת אמנם יקשה אכתי גם לראב"ד במחכ"פ איך משכחת דמחכ"פ לראב"ד לעיל חייב כרת ויקשה איך משכחת ונראה לישב דהנה משל"מ הקשה עוד אמאי לא מוקי דמשכחת ט"י ששימש בנכנס בדרך גגות דל"ח אביאה רק אשהי' ומשכחת שפיר בהיפך בצינורא מבפנים ולי נראה דהרי תוס' זבחים דף ל"א כתבו דדוחק לאוקים שנכנס דרך גגות יען דאסור במחנה לויה ואיך יכנס דרך גגות דרך הר הבית ולפי"ז לכך לא מצי לאוקים בדרך גגות דתינח ט"י דמת אבל ט"י דזב א"א בדרך גגות אמנם במחכ"פ דמותר במחנה לויה שפיר י"ל בנכנס דרך גגות ויכול ליכנס ממחנה לויה לעזרה דרך גגות ולכן הקשה רק מט"י אלא דקשה דאי קו' ראב"ד מט"י דזב חזרה קו' הכ"מ למקומה למה לא הקשה אגמ' דא"ל דרק לקי ז"א דזה שייך בט"י דמת בטומאה שאין נזיר מגלח כאמור אבל לפמש"כ דט"י דמת בלא"ה לא קשיא יען דמשכחת בנכנס דרך גגות רק מט"י דזב קשיא לי' דא"א דרך גגות וא"כ קשה שוב בט"י דזב לכו"ע חייב כרת ואמאי לא הקשה אגמ' ולישב זה נאמר כך בוודאי גם אגמ' קשיא רק אגמ' י"ל בנכנס דרך גגות ובט"י דמת דיכול ליכנס דרך גגות אבל רבינו דכ' להלן במחכ"פ פטור ממיתה יקשה עליו כקו' הראב"ד להלן דמחכ"פ בכרת:
**וע"כ** דרבינו סובר דאי מחכ"פ בכרת ובשימש במיתה א"כ איך משכחת ומוכח דא"ח מיתה וע"כ דלית ליה לרבינו דאייריא בנכנס דרך גגות דדחיק לי' לאוקים בכהא"ג א"כ יקשה גם מט"י איך משכחת דל"ש בדרך גגות כיון דדחיק לי' לאוקים כך ועוד דבט"י דזב ל"ש כלל דרך גגות כנ"ל א"כ בוודאי יקשה איך משכחת וע"כ בעומד בחוץ ומהפך בצינורא א"כ שוב גם במחכ"פ משכחת ואיך הוכיח רבינו דא"ח במחכ"פ והבן זה הוה נראה לי בדעת הראב"ד:
**ועתה** אומר לישב גם דברי רבינו דהנה הך טמא ששימש ע"כ אייריא בט"מ אבל ט"י ששימש נוכל לאוקים בשאר טומאות וממילא לא קשיא ט"י איך משכחת כאשר אבאר דהנה בזבחים דף י"ז עשה צריכותא מט"י ומחכ"פ והקשה תוס' לא לכתוב בטמא ונילף ממחכ"פ בקו"ח וכתב בטה"ק די"ל דמחכ"פ אסור בציבור דיוצא מגופו לא הותר בציבור אבל טמא בט"מ דמותר בציבור הו"א אף ביחיד אין חייב מיתה ולפי"ז א"ש דהנה מקשים בשם הגאון ח"ס זצ"ל דמשכחת בנגע באודם ולובן של אנדרוגינוס לפמש"כ רבינו בפ"א ממשכב דאמ"ח בביאת מקדש דנתמעט מזכר ועד נקבה תשלחו זכר וודאי ונקבה וודאית אבל בשימש במקדש ל"ש זה ונראה לישב דלפי האמור דקרא בטמא רק צריך בט"מ א"כ ל"ש בנגע בלובן ואודם דאז לא הותר בביאת מקדש דרק ט"מ הותר בציבור וכל זה בטמא אבל ט"י דקעביד גמ' צריכותא שכן מחוסר מעשה א"כ ל"צ לאוקים בט"מ שהותר בציבור דשפיר מצי אייריא אף בשאר טומאות ונוכל לאוקים בנגע בלובן ואודם ומשכחת שחייב משום טמא ששימש ולא משום ביאת מקדש וכל זה בט"י אבל במחכ"פ שיוצא מגופו דוקא ול"ש שנגע בלובן ואודם דאז ל"ה מחכ"פ שפיר קשה איך משכחת ולכך שפיר הוכיח רבינו דמחוכ"פ אין חייב כרת ונתיישב היטב השגת הראב"ד:
 ב') 
**ועוד**
 נ"ל דהנה לכאורה יש להשיב על קו' הגאון הנ"ל דדחיק לי' לגמ' לאוקמא בנגע בלובן א"כ לא אייריא קרא מט"מ כלל (והרי בקרא דוינזרו בנ"י דמשם יליף טמא ששימש כתיב גם ט"מ) ורק י"ל דקו' הגאון עד"ז דהרי לכאורה קשה לפמש"כ לעיל בטומאה שאין נזיר מגלח פטור מביאת מקדש א"כ משכחת בכהא"ג דחייב אשימש במקדש וכן לדעת רבינו נהי דסובר דחייב אי אין נזיר מגלח יקשה דמשכחת בפסח שרוב ישראל טמאים וכהנים טהורים דאפ"ה נעשה בטומאה וא"כ גם אם יש כאן טמא מותר ליכנס אבל אסור לעבוד שאר עבודות כיון שיש כהנים טהורים וא"כ פטור אביאת מקדש וחייב אשימש במקדש וצ"ל דקו' הגמ' טמא ששימש איך משכחת בשאר טומאות שאין ט"מ כמו טמאי מגע שרץ וזב וע"ז הקשה שפיר הגאון גם בשאר טומאות משכחת בנגע בלובן ואודם ואמנם לישב י"ל דאפ"ה שפיר פריך איך משכחת דהרי בקרא הנ"ל כתיב אשר תצא ממנו שכבת זרע א"כ איירי גם בטומאה יוצאת מגופו ול"ש לאוקים בנגע בלובן ושפיר יקשה איך משכחת דמסתברא האי וינזרו אטומאות שבכל הפרשה קאי (עכהא"ג זבחים דף י"ז) ואמנם בט"י שפיר י"ל דאיירי בט"מ כיון דהאי פרשתא דולא יחללו בענין ט"מ כתיב כמו שפירש"י בזבחים שם אהא דפריך דילמא אולא יקרחו קרחה קאי וא"כ לא יקשה איך משכחת די"ל דמשכחת בטומאה בע"פ שנעשה בטומאה וכהן טמא מותר ליכנס ואסור לעבוד שאר עבודות כיון ששאר כהנים טהורים משא"כ במחכ"פ יקשה שפיר איך משכחת דל"ש בנעשה בטומאה דזה רק בט"מ וכן ל"ש בנגע בלובן ואודם דמחכ"פ רק בטומאה היוצא מגופו וא"כ ע"כ מחכ"פ אינו במיתה ודו"ק היטב:
**ודע** דלקו' הנ"ל שהבאתי לעיל מהא דאנדרוגינוס וכן מהא דאין נזיר מגלח י"ל פשוט לפמש"כ בהפלאה כתובות דף ל"א בשם הראב"ד דאין חייב בביאת מקדש ושימש בטומאה באין נזיר מגלח ובאמת בראב"ד לא נזכר רק ביאת מקדש ונראה דפשיטא לי' לבעל הפלאה דה"ה דשימש בטומאה פטור והטעם נ"ל דרבינו בפי"ט מפהמ"ק כ' דכמו דא"ח אביאת מקדש אין חייב באכילת קדשים בטומאה שאין נזיר מגלח ומעתה י"ל לפמש"כ רש"י ותוס' בזבחים דף י"ד דקרא דוינזרו בנ"י דמיני' ילפינן שימש בטומאה איירי בין באכילה בטוה"ג ובין בשימש בטומאה א"כ ממילא כמו דא"ח אבימ"ק אין חייב אשימש מקדש בטומאה כיון דא"ח אאכילה בטוה"ג רק היכא דחייב אביאת מקדש ודו"ק ורק הא יקשה דא"כ משכחת בפסח הבא בטומאה דבוודאי רק אביאה פטור אבל אכילת קדשים בטוה"ג או לשמש בעבודה לא הותר וא"כ שפיר קשה דמשכחת שימש בטומאה שיהא חייב וא"ל כיון ששימש בשאר קרבן א"כ לא שהה שם משום עבודת ק"צ ז"א כיון דאף משנכנס לעבודת ק"צ בהיתר מין חייב אשהי' כדמוכח מיומא דכה"ג מתפלל לאחר שכלתה עבודתו וכ"כ לעיל דהטעם יען שנכנס בהיתר עיין לעיל פ"ג מה שכתבנו על זה עוד נ"ל לישב קו' הח"ס הנ"ל לפמש"כ תוס' שבת דף קל"א דהא דממעט אנדרוגינוס מזכר ועד נקבה היינו בראה לובן ואודם בב"א ובמהרש"א תמה מאי סברא איכא בזה כיון דממנ"פ טמא ונראה דהנה הקשו הראשונים לדעת רבינו דספק מותר מה"ת א"כ למה צריך למעט קרא דזר וודאי לא יבוא הא ספק יבוא וכ' בפ"ח סי' ק"י דצריך למעט היכא דאיכא ממנ"פ לאיסורא אפ"ה ממעט דל"ה ממזר וודאי ושריא רחמנא ולפי"ז י"ל דגם בראה לובן ואודם כאחת נתמעט דעכ"פ ל"ה וודאי וא"כ ניחא קו' הנ"ל דגם הא דנגע בלובן דפטור אביאת מקדש ע"כ היינו ג"כ משום דהוה ספק דמותר מה"ת ומקרא נשמע דאפי' באיכא ממנ"פ ג"כ פטור דתורה לא טימאתו אלא כאשר הראי' היתה וודאית ואם הראי' אינה וודאית פטור עלי' א"כ ממילא נמי לענין שימש בטומאה כיון דעכ"פ הראי' היתה בספק לא טימאתו התורה ופטור עלי':
**והנה** במשל"מ הוכיח מתוס' דף ל"א דסברי ביאה במקצת ל"ש ביאה ואפי' מדרבנן ליכא איסור דאל"כ למה כתבו שם רק למ"ד ביאה במקצת ל"ש ביאה א"א להכניס ידו הא אף למ"ד ל"ש ביאה מדרבנן אסור להכניס ידו לדעתי אין ראיה דכיון דדרך גגות גופי' דרבנן א"כ ביאה במקצת שרי דרך גגות כיון דביאה במקצת ג"כ דרבנן למ"ד ל"ש ביאה ופשוט:
**שוב** אח"ז ראיתי בערל"נ יבמות דף ל"ב דמשכחת בטומאה שאין נזיר מגלח וכן הקשה דמשכחת בבע"מ טמא דעל בע"מ אין חייב מיתה ומשום טומאה חייב לרב חייא ביבמות דף ל"ב או באונן דרק בלאו ואם נטמא (דטומאה לא הותרה אצלו) חייב אשימש בטומאה ואכניסה פטור ולפמש"כ א"ש הכל דקרא אייריא בכל טומאת זב ומגע זב:
**הנה** הראב"ד השיג עליו דכיון דטבול יום שנכנס למקדש בכרת היכא משכחת לה טבול יום ששימש במיתה והא איכא נמי כרת בשביל ביאת מקדש ובספר נר מצוה כ' דנראה לכאורה דדעת הראב"ד כיון דחייב כרת לא חל עליו חיוב מיתה בשביל ששימש וכ' דאפשר לומר דבעלמא מודה הראב"ד דטמא וט"י שנכנסו למקדש ועבדו שחייבין כרת ומיתה והכא דוקא השיג יען שכ' רבינו וכן טמא שטבל ועבד משמע דחייב מיתה ולא כרת מפני שלא שהה שם ע"ז השיג דבטמא שטבל היכי משכחת שיהא חייב מיתה גרידא ולא כרת כיון שכבר נתחייב כרת בכניסה דאין לומר דמשכחת בנטמא בעזרה טומאת ערב וטבל שם ויצא בקצרה וביציאתו הפך בצינורא אבר על המזבח ז"א דכיון דירד וטבל איכא שיעור שהי' כדי השתחוי' כבר חייב כרת יעו"ש והנה בכ"מ כתב דיש חומרא במיתה בי"ש יותר מבכרת:
**ונראה** דתליא בהא דפליגי בשבת דף ס"ט דרבא ס"ל מיתה במקום כרת עומדת והנה לדידי' שפיר מיתה חמור אבל אי אמרינן דמיתה אין עומדת במקום כרת ע"כ דמיתה קיל מכרת ובזה י"ל דתליא הא דפליגי בכתובות דף ל' אם מיתה בי"ש בשוגג פוטר מתשלומין לרנבה"ק תליא ג"כ בהאי סברא:
 ג') 
**כן טמא שטבל ועבד וכו'.**
 והקשה הראב"ד ט"י ששימש במיתה היכי משכחת לה והא חייב משום ביאת מקדש וכונתו דל"ש לומר כמש"כ רבינו על טמא ששימש במקדש כגון שהיפך בצינורא דאף אי נטמא בפנים וטבל בפנים כבר שהה כדי השתחוי' וכמש"כ המשל"מ לעיל בפ"ג ונראה לישב דלכאורה א"כ תיקשי קו' הראב"ד על אביי דמשני כגון שהופך בצינורא אכתי תיקשי דט"י היכי משכחת ובמשל"מ עמד ע"ז וכתב דבאמת ר"ז דפריך היכי משכחת לה הוה קשיא לי' גם אט"י דלסברא דידי' דלא מחייב אהיפוך בצינורא גם אט"י ואביי דמשני כגון שהופך בצינורא וקמ"ל דהיפך בצינורא דזה הוה עבודה ממילא גם בט"י ניחא כגון שעומד בחוץ ומהפך בצינורא וכמש"כ הראב"ד ולכן רק הקשה הראב"ד על דברי רבינו דלא כתב בט"י האיך משכחת לה ולכן נראה דדעת רבינו ג"כ דהא דר"ז הקשה איך משכחת לה גם אט"י קשיא לי' והכי קא קשיא לי' דבאמת הקשו תוס' הא נפ"מ אי לקי דנפטרו מידי כריתתן והלך חיוב כרת ונשאר עליו חיוב מיתה ונראה דר"ז הכי פריך לפי סברתו דלא משכחת עבודה בלי שיעור שהי' אם כן איך אפשר לחייב כלל גם אשימוש דהא שימוש בטומאה היינו שהי' ממש (וכהא"ג כ' רש"י פ' אמור איש איש כי יקרב וא"א לומר שחייב על הנגיעה שהרי נאמרה כרת על האכילה ואם על הנגיעה חייב לא הוצרך לחייבו על האכילה דא"א לאכילה בלא נגיעה א"כ היינו נגיעה וכן כ' תוס' שבת דף ע"ג סברא כזו ע"ש בד"ה וצריך לעצים דנראה דאפי' לר"י דמחייב אמלאכה שאצל"ג בעינן צריך לעצים וכ' המהר"ם לפרש דאם לא צריך לעצים קוצר ע"מ להצמיח אין לחייב תרתי גם משום זומר דהיינו חיוב חדא ועמש"כ בקונטרסי על טומאת כהנים) וא"כ אשימוש גופי' ליכא חיובא כלל אפי' היכא דנלקו ונפטרו מידי כריתתן וע"ז משני אביי דמשכחת במהפך בצינורא א"כ משכחת כבר שימוש בלי שהי' והוה שפיר זה חיוב בפ"ע מעתה שוב י"ל דנפ"מ היכא דנלקו דנפטרו מכרת דחייב אכתי אשימוש א"כ ניחא ג"כ גם בט"י דנפ"מ היכא דלקי דאכתי חייב משום שימוש בטומאה וא"כ נתיישבו דברי רבינו כיון דכ' לעיל דמשכחת שימוש בטומאה בהיפך בצינורא ממילא ל"ק כלל בט"י היכא משכחת דנפ"מ היכי דנלקו דנפטרו מוכרח דחייב משום שימוש בטומאה אך אכתי תיקשי עכ"פ הא גופי' קשיא אר"ז דפריך היכי משכחת לה ואמאי לא משכחת כשעמד בחוץ והקטיר ע"י צינורא ארוכה כמש"כ הראב"ד בשלמא להראב"ד ניחא דעיקר קושיתו דר"ז משום דלא הוי סבירא לי' דהיפוך בצינורא הוה עבודה דחייב עלי' אבל לרבינו דע"כ לא מפרש כן קו' ר"ז רק כמו שביארנו דלא משכחת שימוש בלא שהי' אין לחייב תרתי קשה אמאי לא הא משכחת בעומד בחוץ ומקריב בפנים ע"י צינורא ונראה דרבינו ס"ל דבעינן עומד בפנים בשעת הקרבה כדמוכח ממש"כ רבינו בפ"א מפהמ"ק עמד בחוץ וקיבל בפנים פסול וס"ל ה"ה בשאר עבודות כן דפסול בעומד בחוץ וכן מוכח דעת התוס' זבחים דף י"ד ויומא דף מ"ב שכ' דהא דשחיטה לאו עבודה הוא יען דאם עומד בחוץ ושוחט בפנים נמי כשר מוכח דפשיטא להו דעבודה א"א לעשות רק כשעומד בפנים:
**הנה** העולם מקשים בשם החת"ס דמ"פ טמא ששימש איך משכחת לה הא משכחת בנגע בלובן ואודם דפטור אביאמ"ק כמוש"כ רמב"ם פ"א ממשכב ומושב כמש"כ לעיל ואמנם לכאורה לק"מ דהנה רבינו פי"א משגגות סובר דלא חייב רק ביש ידיעה וודאית לבסוף באיזה טומאה נטמא א"כ הא דפטור בנגע בלובן ואודם היינו דל"ה ידיעה וודאית (אף דרבינו כתב משום דממעטינן מקרא דמזכר ועד נקבה תשלחו זכר ודאי ונקבה וודאית הנה כבר הקשה בלח"מ באמת למה צריך קרא ובאוה"ד תי' דנפ"מ אי נקרע ונודע למפרע שהי' זכר וודאי ואנדרוגינוס ע"כ כדי נקטי' משום דברי' בפ"ע והתינח באנדרוגינוס עצמו שראה לובן או אודם י"ל דכי נסבי משום דברי' בפ"ע וצריך קרא באמת רק לטומטום ונקרע אח"כ אבל בדין שכ' רבינו דאחר שנגע בלובן ואודם של טומטום ואנדרוגינוס ל"ש כדי נסבה א"כ בלא"ה פטור דל"ה ידיעה וודאית בסוף באיזה נטמא דלובן ואודם של אנדרוגינוס לעולם נשאר בספק באיזה טומאה א"כ באמת ל"צ קרא ולרבינו לא כתב קרא רק בטומטום ואנדרוגינוס שראו לא באחר שנגע רק פטור דל"ה ידיעה וודאית) והנה כמו בביאת מקדש בעינן ידיעה וודאית כך באכילת קודש בעינן ידיעה וודאית לפי"ז י"ל גם בשימש פטור דילפינן מאכילת קודש וא"ש:
**אלא** דבאמת תמוה לי דרבינו שם כתב הוא עצמו שנגע בלובן ואודם שראה חייב ויפלא הא הוה ידיעת ספק באיזה טומאה נטמא וצע"ג:
**אמנם** לי קשה בפשיטות יותר דהא משכחת כגון שנטמא בטומאה שאין נזיר מגלח דפטור על ביאמ"ק אולם הנה נאמרה משמי' דהגאון מו"ה משולם זצ"ל לישב קו' הנ"ל לפמש"כ רבינו פח"י מפהמק"ד שדין אכילת קודש ומקדש שווין הן וטמא יליף בסנהדרין חילול מתרומה ואכילת תרומה ואכילת קודש שווין עתוס' יבמות דף ע"ג ד"ה אסור ושבועות די"ד וא"כ מהאי קרא דאימעט מקדש אימעט ג"כ טמא ששימש כי זה נלמד מאכילת תרומה לפי"ז מתורץ גם קושיתנו:
**ואולם** קשה לי בשבועות דף י"ד דמסיק הא לא קשה שם טומאה אחת היא כלומר כיון שמי שנטמא בשרץ או במת שהוא טמא לענין קודש ולענין מקדש ואין ביניהם הפרש לענין טומאה שהטומאה שמטמא לענין קודש הוא מטמא לענין מקדש תרווייהו כחדא חשיבא דהא טומאה אחת היא ואח"ז מסיק לעולם תמני הוה א"כ לפי"ז ע"כ דל"א שם טומאה אחת היא משום דמה דמטמא בקודש כגון שאין נזיר מגלח אין טמא לענין מקדש הרי דלמסקנא ל"ה שווין וא"כ הדרה קו' לדוכתי':
**ולישב** צריך לומר דאף דמעיקרא דקאמר שית הוה דשם טומאה אחת היא הכונה יען דמה דמטמא בקודש טמא במקדש אפ"ה למסקנא דמשני תמני הוה אין הכונה דלא מטמא במקדש אלא אף דשווין בטומאתן אפ"ה בתרתי חשיב להו וכן נראה מפי' הר"י מיג"ש ועמש"כ בפהמ"ק:


###### Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 4:4:1
[Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 4:4:1](https://torahapp.org/share/book/Ma%27asai%20LaMelekh%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Admission%20into%20the%20Sanctuary/r/4:4:1)

א')
**וכן**
**טמא שטבל וכו' אבל מחכ"פ עבודתו פסולה וכו'.**
 עי' ראב"ד וכ"מ ולי נראה לישב דהנה בפ"ג הבאתי קו' תוס' זבחים וסנהדרין איך חייב מיתה במחכ"פ הא יליף חילול מתרומה ומחכ"פ אין פוסל בתרומה ותי' יען דיליף דטמא הוה א"כ ידעינן שבמיתה ולי נראה לישב קו' תוס' דהנה בחיהר"ן הקשה למה יליף מחילול ולא יליף מהיקשא מקרא דוינזרו דאיתקש לזר דגם זר חייב מיתה מקרא דוהזר הקרב יומת ותי' יען דרבי יליף בע"מ מטמא ואי טמא הוה דבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בהיקש והנה תוס' זבחים דף ט"ז הוק' ג"כ בזה ותי' דלכך צריך גז"ש יען דבוינזרו הוה בכלל גם אכילת קדשים בטומאה וזה בכרת ולא נדע אי לילף מזרות דבמיתה או ממקדש בכרת ולכך צריך גז"ש דחילל:
**ועוד** הקשה חיה"ר בהיפוך נילף גם זרות מקרא דוינזרו דחייב מיתה ותי' משום עבודה תמה קא יליף מקרא דזר הקרב דבאותו קרא כתיב ועבדתם וילפינן מזה עבודה תמה ומעתה אמור בוודאי ללוי דיליף מוינזרו דזר מחלל א"כ עיקר הלימוד דזר במיתה מקרא דוינזרו אלא דגמ' נקט קרא דזר הקרב כמש"כ הר"ן משום עבודה תמה והנה למ"ד זה באמת ל"צ לילף טמא מחלול דגם מוינזרו מוכח דטמא במיתה מזר הקרב:
**ומעתה** נתישב קו' תוס' הנ"ל דשפיר מחכ"פ במיתה דטמא ששימש ידעינן דבמיתה מקרא דוינזרו וגם נקט דילפינן מחילול משום דאי ידעינן מחילול אז גם בע"מ נוכל לילף אבל באמת גם מוינזרו מוכח שבמיתה וא"כ י"ל דלא ילפינן מחכ"פ במיתה מחילול דתרומה ושפיר אמרינן מחכ"פ פטור:
**ומעתה** א"ש ברווחא דהנה לרבינו דמביא בטמא דרשא דחילול קשה לדידי' קו' הר"ן דנילף מוינזרו כיון דהא דיליף מחילול רק משום בע"מ ולרבינו בע"מ במיתה:
**אך** לפמש"כ ניחא דרק למ"ד דיליף דזר מחלל מוינזרו אז שייך לומר דנילף טמא מהיקשא דזר מקרא דוינזרו אבל רבינו בפ"ט הביא פסוק בזר מקרא דוהזר הקרב יומת לא מקרא דוינזרו וכן דמחלל לא יליף מקרא דוינזרו א"כ טמא רק מקרא דחילול לכן מחכ"פ א"א לילף דבמיתה יען דבתרומה עצמה מחכ"פ אין פוסל ולכן פסק דל"ה במיתה ודו"ק:
**ובזה** ניחא לי מה דהביא רבינו אדובא השמש וטהר מכלל שטמא ובגמ' רק מביא קרא דחילול משום דלמ"ד חילול בזר מוינזרו א"כ גם חיוב מיתה בזר מוינזרו וקרא דהקרב יומת דנקט רק משום דמשם ילפינן עבודה תמה א"כ גם טמא ידעינן מהיקשא דזר מקרא דוינזרו והא דנקט קרא דחילול רק משום רבי וא"כ לרבי ל"צ קרא דטהר מכלל שטמא ע' השגת הראב"ד דאיך משכחת הא חייב משום במ"ק והקשה בכ"מ למה לא הקשה אגמ' ותי' הכ"מ דאי לאו דברי רבינו הו"א דרק חייב אביאת מקדש בלאו לא בכרת ובמשל"מ הקשה טובא חדא דמוכח בכמה דוכתין דט"י לכ"ע חייב כרת:
**וליישב** דברי הכ"מ וגם דברי הראב"ד כבר בארנו לעיל בפ"ג דאין רחוק לומר דלקי ואינו בכרת בט"י והיינו בטומאה שאין הנזיר מגלח אמנם אומר לישב דעת ראב"ד באופן אחר דהנה לכאורה קשה לראב"ד שכ' בפ"ג דאין חייב כרת רק כשנזיר מגלח וא"כ מ"פ הגמ' טמא ששימש איך משכחת יקשה דמשכחת בטומאה שנזיר מגלח דא"ח אביאת מקדש וחייב בשימש מקדש דדוקא לענין ביאת מקדש באה הקבלה דאין חייב אמה שאין נזיר מגלח דהיינו אדם באדם או אדם בכלים אבל לענין שימש במקדש חייב וליישב נאמר דבוודאי לענין שימש במקדש בטומאה קודם שטבל מסתברא דחייב אף אמה שאין נזיר מגלח אבל היכא שטבל בזה מסתברא לחלק בין מה שנזיר מגלח דאז חייב ובאין נזיר מגלח פטור מכרת ולא חייב רק מלקות כמו שבארנו לעיל בפ"ג יפה וא"כ בט"י שפיר נוכל לתרץ דמשכחת ט"י ששימש במיתה בטומאה שאין נזיר מגלח (וזה כונת הכ"מ דהו"א דרק לקי והיינו בט"י במה שאין נזיר מגלח) אבל רבינו דכתב לעיל דחייב אף אמה שאין נזיר מגלח עד ביאת השמש שפיר קשה ט"י ששימש איך משכחת אמנם יקשה אכתי גם לראב"ד במחכ"פ איך משכחת דמחכ"פ לראב"ד לעיל חייב כרת ויקשה איך משכחת ונראה לישב דהנה משל"מ הקשה עוד אמאי לא מוקי דמשכחת ט"י ששימש בנכנס בדרך גגות דל"ח אביאה רק אשהי' ומשכחת שפיר בהיפך בצינורא מבפנים ולי נראה דהרי תוס' זבחים דף ל"א כתבו דדוחק לאוקים שנכנס דרך גגות יען דאסור במחנה לויה ואיך יכנס דרך גגות דרך הר הבית ולפי"ז לכך לא מצי לאוקים בדרך גגות דתינח ט"י דמת אבל ט"י דזב א"א בדרך גגות אמנם במחכ"פ דמותר במחנה לויה שפיר י"ל בנכנס דרך גגות ויכול ליכנס ממחנה לויה לעזרה דרך גגות ולכן הקשה רק מט"י אלא דקשה דאי קו' ראב"ד מט"י דזב חזרה קו' הכ"מ למקומה למה לא הקשה אגמ' דא"ל דרק לקי ז"א דזה שייך בט"י דמת בטומאה שאין נזיר מגלח כאמור אבל לפמש"כ דט"י דמת בלא"ה לא קשיא יען דמשכחת בנכנס דרך גגות רק מט"י דזב קשיא לי' דא"א דרך גגות וא"כ קשה שוב בט"י דזב לכו"ע חייב כרת ואמאי לא הקשה אגמ' ולישב זה נאמר כך בוודאי גם אגמ' קשיא רק אגמ' י"ל בנכנס דרך גגות ובט"י דמת דיכול ליכנס דרך גגות אבל רבינו דכ' להלן במחכ"פ פטור ממיתה יקשה עליו כקו' הראב"ד להלן דמחכ"פ בכרת:
**וע"כ** דרבינו סובר דאי מחכ"פ בכרת ובשימש במיתה א"כ איך משכחת ומוכח דא"ח מיתה וע"כ דלית ליה לרבינו דאייריא בנכנס דרך גגות דדחיק לי' לאוקים בכהא"ג א"כ יקשה גם מט"י איך משכחת דל"ש בדרך גגות כיון דדחיק לי' לאוקים כך ועוד דבט"י דזב ל"ש כלל דרך גגות כנ"ל א"כ בוודאי יקשה איך משכחת וע"כ בעומד בחוץ ומהפך בצינורא א"כ שוב גם במחכ"פ משכחת ואיך הוכיח רבינו דא"ח במחכ"פ והבן זה הוה נראה לי בדעת הראב"ד:
**ועתה** אומר לישב גם דברי רבינו דהנה הך טמא ששימש ע"כ אייריא בט"מ אבל ט"י ששימש נוכל לאוקים בשאר טומאות וממילא לא קשיא ט"י איך משכחת כאשר אבאר דהנה בזבחים דף י"ז עשה צריכותא מט"י ומחכ"פ והקשה תוס' לא לכתוב בטמא ונילף ממחכ"פ בקו"ח וכתב בטה"ק די"ל דמחכ"פ אסור בציבור דיוצא מגופו לא הותר בציבור אבל טמא בט"מ דמותר בציבור הו"א אף ביחיד אין חייב מיתה ולפי"ז א"ש דהנה מקשים בשם הגאון ח"ס זצ"ל דמשכחת בנגע באודם ולובן של אנדרוגינוס לפמש"כ רבינו בפ"א ממשכב דאמ"ח בביאת מקדש דנתמעט מזכר ועד נקבה תשלחו זכר וודאי ונקבה וודאית אבל בשימש במקדש ל"ש זה ונראה לישב דלפי האמור דקרא בטמא רק צריך בט"מ א"כ ל"ש בנגע בלובן ואודם דאז לא הותר בביאת מקדש דרק ט"מ הותר בציבור וכל זה בטמא אבל ט"י דקעביד גמ' צריכותא שכן מחוסר מעשה א"כ ל"צ לאוקים בט"מ שהותר בציבור דשפיר מצי אייריא אף בשאר טומאות ונוכל לאוקים בנגע בלובן ואודם ומשכחת שחייב משום טמא ששימש ולא משום ביאת מקדש וכל זה בט"י אבל במחכ"פ שיוצא מגופו דוקא ול"ש שנגע בלובן ואודם דאז ל"ה מחכ"פ שפיר קשה איך משכחת ולכך שפיר הוכיח רבינו דמחוכ"פ אין חייב כרת ונתיישב היטב השגת הראב"ד:
 ב') 
**ועוד**
 נ"ל דהנה לכאורה יש להשיב על קו' הגאון הנ"ל דדחיק לי' לגמ' לאוקמא בנגע בלובן א"כ לא אייריא קרא מט"מ כלל (והרי בקרא דוינזרו בנ"י דמשם יליף טמא ששימש כתיב גם ט"מ) ורק י"ל דקו' הגאון עד"ז דהרי לכאורה קשה לפמש"כ לעיל בטומאה שאין נזיר מגלח פטור מביאת מקדש א"כ משכחת בכהא"ג דחייב אשימש במקדש וכן לדעת רבינו נהי דסובר דחייב אי אין נזיר מגלח יקשה דמשכחת בפסח שרוב ישראל טמאים וכהנים טהורים דאפ"ה נעשה בטומאה וא"כ גם אם יש כאן טמא מותר ליכנס אבל אסור לעבוד שאר עבודות כיון שיש כהנים טהורים וא"כ פטור אביאת מקדש וחייב אשימש במקדש וצ"ל דקו' הגמ' טמא ששימש איך משכחת בשאר טומאות שאין ט"מ כמו טמאי מגע שרץ וזב וע"ז הקשה שפיר הגאון גם בשאר טומאות משכחת בנגע בלובן ואודם ואמנם לישב י"ל דאפ"ה שפיר פריך איך משכחת דהרי בקרא הנ"ל כתיב אשר תצא ממנו שכבת זרע א"כ איירי גם בטומאה יוצאת מגופו ול"ש לאוקים בנגע בלובן ושפיר יקשה איך משכחת דמסתברא האי וינזרו אטומאות שבכל הפרשה קאי (עכהא"ג זבחים דף י"ז) ואמנם בט"י שפיר י"ל דאיירי בט"מ כיון דהאי פרשתא דולא יחללו בענין ט"מ כתיב כמו שפירש"י בזבחים שם אהא דפריך דילמא אולא יקרחו קרחה קאי וא"כ לא יקשה איך משכחת די"ל דמשכחת בטומאה בע"פ שנעשה בטומאה וכהן טמא מותר ליכנס ואסור לעבוד שאר עבודות כיון ששאר כהנים טהורים משא"כ במחכ"פ יקשה שפיר איך משכחת דל"ש בנעשה בטומאה דזה רק בט"מ וכן ל"ש בנגע בלובן ואודם דמחכ"פ רק בטומאה היוצא מגופו וא"כ ע"כ מחכ"פ אינו במיתה ודו"ק היטב:
**ודע** דלקו' הנ"ל שהבאתי לעיל מהא דאנדרוגינוס וכן מהא דאין נזיר מגלח י"ל פשוט לפמש"כ בהפלאה כתובות דף ל"א בשם הראב"ד דאין חייב בביאת מקדש ושימש בטומאה באין נזיר מגלח ובאמת בראב"ד לא נזכר רק ביאת מקדש ונראה דפשיטא לי' לבעל הפלאה דה"ה דשימש בטומאה פטור והטעם נ"ל דרבינו בפי"ט מפהמ"ק כ' דכמו דא"ח אביאת מקדש אין חייב באכילת קדשים בטומאה שאין נזיר מגלח ומעתה י"ל לפמש"כ רש"י ותוס' בזבחים דף י"ד דקרא דוינזרו בנ"י דמיני' ילפינן שימש בטומאה איירי בין באכילה בטוה"ג ובין בשימש בטומאה א"כ ממילא כמו דא"ח אבימ"ק אין חייב אשימש מקדש בטומאה כיון דא"ח אאכילה בטוה"ג רק היכא דחייב אביאת מקדש ודו"ק ורק הא יקשה דא"כ משכחת בפסח הבא בטומאה דבוודאי רק אביאה פטור אבל אכילת קדשים בטוה"ג או לשמש בעבודה לא הותר וא"כ שפיר קשה דמשכחת שימש בטומאה שיהא חייב וא"ל כיון ששימש בשאר קרבן א"כ לא שהה שם משום עבודת ק"צ ז"א כיון דאף משנכנס לעבודת ק"צ בהיתר מין חייב אשהי' כדמוכח מיומא דכה"ג מתפלל לאחר שכלתה עבודתו וכ"כ לעיל דהטעם יען שנכנס בהיתר עיין לעיל פ"ג מה שכתבנו על זה עוד נ"ל לישב קו' הח"ס הנ"ל לפמש"כ תוס' שבת דף קל"א דהא דממעט אנדרוגינוס מזכר ועד נקבה היינו בראה לובן ואודם בב"א ובמהרש"א תמה מאי סברא איכא בזה כיון דממנ"פ טמא ונראה דהנה הקשו הראשונים לדעת רבינו דספק מותר מה"ת א"כ למה צריך למעט קרא דזר וודאי לא יבוא הא ספק יבוא וכ' בפ"ח סי' ק"י דצריך למעט היכא דאיכא ממנ"פ לאיסורא אפ"ה ממעט דל"ה ממזר וודאי ושריא רחמנא ולפי"ז י"ל דגם בראה לובן ואודם כאחת נתמעט דעכ"פ ל"ה וודאי וא"כ ניחא קו' הנ"ל דגם הא דנגע בלובן דפטור אביאת מקדש ע"כ היינו ג"כ משום דהוה ספק דמותר מה"ת ומקרא נשמע דאפי' באיכא ממנ"פ ג"כ פטור דתורה לא טימאתו אלא כאשר הראי' היתה וודאית ואם הראי' אינה וודאית פטור עלי' א"כ ממילא נמי לענין שימש בטומאה כיון דעכ"פ הראי' היתה בספק לא טימאתו התורה ופטור עלי':
**והנה** במשל"מ הוכיח מתוס' דף ל"א דסברי ביאה במקצת ל"ש ביאה ואפי' מדרבנן ליכא איסור דאל"כ למה כתבו שם רק למ"ד ביאה במקצת ל"ש ביאה א"א להכניס ידו הא אף למ"ד ל"ש ביאה מדרבנן אסור להכניס ידו לדעתי אין ראיה דכיון דדרך גגות גופי' דרבנן א"כ ביאה במקצת שרי דרך גגות כיון דביאה במקצת ג"כ דרבנן למ"ד ל"ש ביאה ופשוט:
**שוב** אח"ז ראיתי בערל"נ יבמות דף ל"ב דמשכחת בטומאה שאין נזיר מגלח וכן הקשה דמשכחת בבע"מ טמא דעל בע"מ אין חייב מיתה ומשום טומאה חייב לרב חייא ביבמות דף ל"ב או באונן דרק בלאו ואם נטמא (דטומאה לא הותרה אצלו) חייב אשימש בטומאה ואכניסה פטור ולפמש"כ א"ש הכל דקרא אייריא בכל טומאת זב ומגע זב:
**הנה** הראב"ד השיג עליו דכיון דטבול יום שנכנס למקדש בכרת היכא משכחת לה טבול יום ששימש במיתה והא איכא נמי כרת בשביל ביאת מקדש ובספר נר מצוה כ' דנראה לכאורה דדעת הראב"ד כיון דחייב כרת לא חל עליו חיוב מיתה בשביל ששימש וכ' דאפשר לומר דבעלמא מודה הראב"ד דטמא וט"י שנכנסו למקדש ועבדו שחייבין כרת ומיתה והכא דוקא השיג יען שכ' רבינו וכן טמא שטבל ועבד משמע דחייב מיתה ולא כרת מפני שלא שהה שם ע"ז השיג דבטמא שטבל היכי משכחת שיהא חייב מיתה גרידא ולא כרת כיון שכבר נתחייב כרת בכניסה דאין לומר דמשכחת בנטמא בעזרה טומאת ערב וטבל שם ויצא בקצרה וביציאתו הפך בצינורא אבר על המזבח ז"א דכיון דירד וטבל איכא שיעור שהי' כדי השתחוי' כבר חייב כרת יעו"ש והנה בכ"מ כתב דיש חומרא במיתה בי"ש יותר מבכרת:
**ונראה** דתליא בהא דפליגי בשבת דף ס"ט דרבא ס"ל מיתה במקום כרת עומדת והנה לדידי' שפיר מיתה חמור אבל אי אמרינן דמיתה אין עומדת במקום כרת ע"כ דמיתה קיל מכרת ובזה י"ל דתליא הא דפליגי בכתובות דף ל' אם מיתה בי"ש בשוגג פוטר מתשלומין לרנבה"ק תליא ג"כ בהאי סברא:
 ג') 
**כן טמא שטבל ועבד וכו'.**
 והקשה הראב"ד ט"י ששימש במיתה היכי משכחת לה והא חייב משום ביאת מקדש וכונתו דל"ש לומר כמש"כ רבינו על טמא ששימש במקדש כגון שהיפך בצינורא דאף אי נטמא בפנים וטבל בפנים כבר שהה כדי השתחוי' וכמש"כ המשל"מ לעיל בפ"ג ונראה לישב דלכאורה א"כ תיקשי קו' הראב"ד על אביי דמשני כגון שהופך בצינורא אכתי תיקשי דט"י היכי משכחת ובמשל"מ עמד ע"ז וכתב דבאמת ר"ז דפריך היכי משכחת לה הוה קשיא לי' גם אט"י דלסברא דידי' דלא מחייב אהיפוך בצינורא גם אט"י ואביי דמשני כגון שהופך בצינורא וקמ"ל דהיפך בצינורא דזה הוה עבודה ממילא גם בט"י ניחא כגון שעומד בחוץ ומהפך בצינורא וכמש"כ הראב"ד ולכן רק הקשה הראב"ד על דברי רבינו דלא כתב בט"י האיך משכחת לה ולכן נראה דדעת רבינו ג"כ דהא דר"ז הקשה איך משכחת לה גם אט"י קשיא לי' והכי קא קשיא לי' דבאמת הקשו תוס' הא נפ"מ אי לקי דנפטרו מידי כריתתן והלך חיוב כרת ונשאר עליו חיוב מיתה ונראה דר"ז הכי פריך לפי סברתו דלא משכחת עבודה בלי שיעור שהי' אם כן איך אפשר לחייב כלל גם אשימוש דהא שימוש בטומאה היינו שהי' ממש (וכהא"ג כ' רש"י פ' אמור איש איש כי יקרב וא"א לומר שחייב על הנגיעה שהרי נאמרה כרת על האכילה ואם על הנגיעה חייב לא הוצרך לחייבו על האכילה דא"א לאכילה בלא נגיעה א"כ היינו נגיעה וכן כ' תוס' שבת דף ע"ג סברא כזו ע"ש בד"ה וצריך לעצים דנראה דאפי' לר"י דמחייב אמלאכה שאצל"ג בעינן צריך לעצים וכ' המהר"ם לפרש דאם לא צריך לעצים קוצר ע"מ להצמיח אין לחייב תרתי גם משום זומר דהיינו חיוב חדא ועמש"כ בקונטרסי על טומאת כהנים) וא"כ אשימוש גופי' ליכא חיובא כלל אפי' היכא דנלקו ונפטרו מידי כריתתן וע"ז משני אביי דמשכחת במהפך בצינורא א"כ משכחת כבר שימוש בלי שהי' והוה שפיר זה חיוב בפ"ע מעתה שוב י"ל דנפ"מ היכא דנלקו דנפטרו מכרת דחייב אכתי אשימוש א"כ ניחא ג"כ גם בט"י דנפ"מ היכא דלקי דאכתי חייב משום שימוש בטומאה וא"כ נתיישבו דברי רבינו כיון דכ' לעיל דמשכחת שימוש בטומאה בהיפך בצינורא ממילא ל"ק כלל בט"י היכא משכחת דנפ"מ היכי דנלקו דנפטרו מוכרח דחייב משום שימוש בטומאה אך אכתי תיקשי עכ"פ הא גופי' קשיא אר"ז דפריך היכי משכחת לה ואמאי לא משכחת כשעמד בחוץ והקטיר ע"י צינורא ארוכה כמש"כ הראב"ד בשלמא להראב"ד ניחא דעיקר קושיתו דר"ז משום דלא הוי סבירא לי' דהיפוך בצינורא הוה עבודה דחייב עלי' אבל לרבינו דע"כ לא מפרש כן קו' ר"ז רק כמו שביארנו דלא משכחת שימוש בלא שהי' אין לחייב תרתי קשה אמאי לא הא משכחת בעומד בחוץ ומקריב בפנים ע"י צינורא ונראה דרבינו ס"ל דבעינן עומד בפנים בשעת הקרבה כדמוכח ממש"כ רבינו בפ"א מפהמ"ק עמד בחוץ וקיבל בפנים פסול וס"ל ה"ה בשאר עבודות כן דפסול בעומד בחוץ וכן מוכח דעת התוס' זבחים דף י"ד ויומא דף מ"ב שכ' דהא דשחיטה לאו עבודה הוא יען דאם עומד בחוץ ושוחט בפנים נמי כשר מוכח דפשיטא להו דעבודה א"א לעשות רק כשעומד בפנים:
**הנה** העולם מקשים בשם החת"ס דמ"פ טמא ששימש איך משכחת לה הא משכחת בנגע בלובן ואודם דפטור אביאמ"ק כמוש"כ רמב"ם פ"א ממשכב ומושב כמש"כ לעיל ואמנם לכאורה לק"מ דהנה רבינו פי"א משגגות סובר דלא חייב רק ביש ידיעה וודאית לבסוף באיזה טומאה נטמא א"כ הא דפטור בנגע בלובן ואודם היינו דל"ה ידיעה וודאית (אף דרבינו כתב משום דממעטינן מקרא דמזכר ועד נקבה תשלחו זכר ודאי ונקבה וודאית הנה כבר הקשה בלח"מ באמת למה צריך קרא ובאוה"ד תי' דנפ"מ אי נקרע ונודע למפרע שהי' זכר וודאי ואנדרוגינוס ע"כ כדי נקטי' משום דברי' בפ"ע והתינח באנדרוגינוס עצמו שראה לובן או אודם י"ל דכי נסבי משום דברי' בפ"ע וצריך קרא באמת רק לטומטום ונקרע אח"כ אבל בדין שכ' רבינו דאחר שנגע בלובן ואודם של טומטום ואנדרוגינוס ל"ש כדי נסבה א"כ בלא"ה פטור דל"ה ידיעה וודאית בסוף באיזה נטמא דלובן ואודם של אנדרוגינוס לעולם נשאר בספק באיזה טומאה א"כ באמת ל"צ קרא ולרבינו לא כתב קרא רק בטומטום ואנדרוגינוס שראו לא באחר שנגע רק פטור דל"ה ידיעה וודאית) והנה כמו בביאת מקדש בעינן ידיעה וודאית כך באכילת קודש בעינן ידיעה וודאית לפי"ז י"ל גם בשימש פטור דילפינן מאכילת קודש וא"ש:
**אלא** דבאמת תמוה לי דרבינו שם כתב הוא עצמו שנגע בלובן ואודם שראה חייב ויפלא הא הוה ידיעת ספק באיזה טומאה נטמא וצע"ג:
**אמנם** לי קשה בפשיטות יותר דהא משכחת כגון שנטמא בטומאה שאין נזיר מגלח דפטור על ביאמ"ק אולם הנה נאמרה משמי' דהגאון מו"ה משולם זצ"ל לישב קו' הנ"ל לפמש"כ רבינו פח"י מפהמק"ד שדין אכילת קודש ומקדש שווין הן וטמא יליף בסנהדרין חילול מתרומה ואכילת תרומה ואכילת קודש שווין עתוס' יבמות דף ע"ג ד"ה אסור ושבועות די"ד וא"כ מהאי קרא דאימעט מקדש אימעט ג"כ טמא ששימש כי זה נלמד מאכילת תרומה לפי"ז מתורץ גם קושיתנו:
**ואולם** קשה לי בשבועות דף י"ד דמסיק הא לא קשה שם טומאה אחת היא כלומר כיון שמי שנטמא בשרץ או במת שהוא טמא לענין קודש ולענין מקדש ואין ביניהם הפרש לענין טומאה שהטומאה שמטמא לענין קודש הוא מטמא לענין מקדש תרווייהו כחדא חשיבא דהא טומאה אחת היא ואח"ז מסיק לעולם תמני הוה א"כ לפי"ז ע"כ דל"א שם טומאה אחת היא משום דמה דמטמא בקודש כגון שאין נזיר מגלח אין טמא לענין מקדש הרי דלמסקנא ל"ה שווין וא"כ הדרה קו' לדוכתי':
**ולישב** צריך לומר דאף דמעיקרא דקאמר שית הוה דשם טומאה אחת היא הכונה יען דמה דמטמא בקודש טמא במקדש אפ"ה למסקנא דמשני תמני הוה אין הכונה דלא מטמא במקדש אלא אף דשווין בטומאתן אפ"ה בתרתי חשיב להו וכן נראה מפי' הר"י מיג"ש ועמש"כ בפהמ"ק:


###### Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 4:5:1
[Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 4:5:1](https://torahapp.org/share/book/Ma%27asai%20LaMelekh%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Admission%20into%20the%20Sanctuary/r/4:5:1)

א')
**וכן**
**טמא שטבל וכו' אבל מחכ"פ עבודתו פסולה וכו'.**
 עי' ראב"ד וכ"מ ולי נראה לישב דהנה בפ"ג הבאתי קו' תוס' זבחים וסנהדרין איך חייב מיתה במחכ"פ הא יליף חילול מתרומה ומחכ"פ אין פוסל בתרומה ותי' יען דיליף דטמא הוה א"כ ידעינן שבמיתה ולי נראה לישב קו' תוס' דהנה בחיהר"ן הקשה למה יליף מחילול ולא יליף מהיקשא מקרא דוינזרו דאיתקש לזר דגם זר חייב מיתה מקרא דוהזר הקרב יומת ותי' יען דרבי יליף בע"מ מטמא ואי טמא הוה דבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בהיקש והנה תוס' זבחים דף ט"ז הוק' ג"כ בזה ותי' דלכך צריך גז"ש יען דבוינזרו הוה בכלל גם אכילת קדשים בטומאה וזה בכרת ולא נדע אי לילף מזרות דבמיתה או ממקדש בכרת ולכך צריך גז"ש דחילל:
**ועוד** הקשה חיה"ר בהיפוך נילף גם זרות מקרא דוינזרו דחייב מיתה ותי' משום עבודה תמה קא יליף מקרא דזר הקרב דבאותו קרא כתיב ועבדתם וילפינן מזה עבודה תמה ומעתה אמור בוודאי ללוי דיליף מוינזרו דזר מחלל א"כ עיקר הלימוד דזר במיתה מקרא דוינזרו אלא דגמ' נקט קרא דזר הקרב כמש"כ הר"ן משום עבודה תמה והנה למ"ד זה באמת ל"צ לילף טמא מחלול דגם מוינזרו מוכח דטמא במיתה מזר הקרב:
**ומעתה** נתישב קו' תוס' הנ"ל דשפיר מחכ"פ במיתה דטמא ששימש ידעינן דבמיתה מקרא דוינזרו וגם נקט דילפינן מחילול משום דאי ידעינן מחילול אז גם בע"מ נוכל לילף אבל באמת גם מוינזרו מוכח שבמיתה וא"כ י"ל דלא ילפינן מחכ"פ במיתה מחילול דתרומה ושפיר אמרינן מחכ"פ פטור:
**ומעתה** א"ש ברווחא דהנה לרבינו דמביא בטמא דרשא דחילול קשה לדידי' קו' הר"ן דנילף מוינזרו כיון דהא דיליף מחילול רק משום בע"מ ולרבינו בע"מ במיתה:
**אך** לפמש"כ ניחא דרק למ"ד דיליף דזר מחלל מוינזרו אז שייך לומר דנילף טמא מהיקשא דזר מקרא דוינזרו אבל רבינו בפ"ט הביא פסוק בזר מקרא דוהזר הקרב יומת לא מקרא דוינזרו וכן דמחלל לא יליף מקרא דוינזרו א"כ טמא רק מקרא דחילול לכן מחכ"פ א"א לילף דבמיתה יען דבתרומה עצמה מחכ"פ אין פוסל ולכן פסק דל"ה במיתה ודו"ק:
**ובזה** ניחא לי מה דהביא רבינו אדובא השמש וטהר מכלל שטמא ובגמ' רק מביא קרא דחילול משום דלמ"ד חילול בזר מוינזרו א"כ גם חיוב מיתה בזר מוינזרו וקרא דהקרב יומת דנקט רק משום דמשם ילפינן עבודה תמה א"כ גם טמא ידעינן מהיקשא דזר מקרא דוינזרו והא דנקט קרא דחילול רק משום רבי וא"כ לרבי ל"צ קרא דטהר מכלל שטמא ע' השגת הראב"ד דאיך משכחת הא חייב משום במ"ק והקשה בכ"מ למה לא הקשה אגמ' ותי' הכ"מ דאי לאו דברי רבינו הו"א דרק חייב אביאת מקדש בלאו לא בכרת ובמשל"מ הקשה טובא חדא דמוכח בכמה דוכתין דט"י לכ"ע חייב כרת:
**וליישב** דברי הכ"מ וגם דברי הראב"ד כבר בארנו לעיל בפ"ג דאין רחוק לומר דלקי ואינו בכרת בט"י והיינו בטומאה שאין הנזיר מגלח אמנם אומר לישב דעת ראב"ד באופן אחר דהנה לכאורה קשה לראב"ד שכ' בפ"ג דאין חייב כרת רק כשנזיר מגלח וא"כ מ"פ הגמ' טמא ששימש איך משכחת יקשה דמשכחת בטומאה שנזיר מגלח דא"ח אביאת מקדש וחייב בשימש מקדש דדוקא לענין ביאת מקדש באה הקבלה דאין חייב אמה שאין נזיר מגלח דהיינו אדם באדם או אדם בכלים אבל לענין שימש במקדש חייב וליישב נאמר דבוודאי לענין שימש במקדש בטומאה קודם שטבל מסתברא דחייב אף אמה שאין נזיר מגלח אבל היכא שטבל בזה מסתברא לחלק בין מה שנזיר מגלח דאז חייב ובאין נזיר מגלח פטור מכרת ולא חייב רק מלקות כמו שבארנו לעיל בפ"ג יפה וא"כ בט"י שפיר נוכל לתרץ דמשכחת ט"י ששימש במיתה בטומאה שאין נזיר מגלח (וזה כונת הכ"מ דהו"א דרק לקי והיינו בט"י במה שאין נזיר מגלח) אבל רבינו דכתב לעיל דחייב אף אמה שאין נזיר מגלח עד ביאת השמש שפיר קשה ט"י ששימש איך משכחת אמנם יקשה אכתי גם לראב"ד במחכ"פ איך משכחת דמחכ"פ לראב"ד לעיל חייב כרת ויקשה איך משכחת ונראה לישב דהנה משל"מ הקשה עוד אמאי לא מוקי דמשכחת ט"י ששימש בנכנס בדרך גגות דל"ח אביאה רק אשהי' ומשכחת שפיר בהיפך בצינורא מבפנים ולי נראה דהרי תוס' זבחים דף ל"א כתבו דדוחק לאוקים שנכנס דרך גגות יען דאסור במחנה לויה ואיך יכנס דרך גגות דרך הר הבית ולפי"ז לכך לא מצי לאוקים בדרך גגות דתינח ט"י דמת אבל ט"י דזב א"א בדרך גגות אמנם במחכ"פ דמותר במחנה לויה שפיר י"ל בנכנס דרך גגות ויכול ליכנס ממחנה לויה לעזרה דרך גגות ולכן הקשה רק מט"י אלא דקשה דאי קו' ראב"ד מט"י דזב חזרה קו' הכ"מ למקומה למה לא הקשה אגמ' דא"ל דרק לקי ז"א דזה שייך בט"י דמת בטומאה שאין נזיר מגלח כאמור אבל לפמש"כ דט"י דמת בלא"ה לא קשיא יען דמשכחת בנכנס דרך גגות רק מט"י דזב קשיא לי' דא"א דרך גגות וא"כ קשה שוב בט"י דזב לכו"ע חייב כרת ואמאי לא הקשה אגמ' ולישב זה נאמר כך בוודאי גם אגמ' קשיא רק אגמ' י"ל בנכנס דרך גגות ובט"י דמת דיכול ליכנס דרך גגות אבל רבינו דכ' להלן במחכ"פ פטור ממיתה יקשה עליו כקו' הראב"ד להלן דמחכ"פ בכרת:
**וע"כ** דרבינו סובר דאי מחכ"פ בכרת ובשימש במיתה א"כ איך משכחת ומוכח דא"ח מיתה וע"כ דלית ליה לרבינו דאייריא בנכנס דרך גגות דדחיק לי' לאוקים בכהא"ג א"כ יקשה גם מט"י איך משכחת דל"ש בדרך גגות כיון דדחיק לי' לאוקים כך ועוד דבט"י דזב ל"ש כלל דרך גגות כנ"ל א"כ בוודאי יקשה איך משכחת וע"כ בעומד בחוץ ומהפך בצינורא א"כ שוב גם במחכ"פ משכחת ואיך הוכיח רבינו דא"ח במחכ"פ והבן זה הוה נראה לי בדעת הראב"ד:
**ועתה** אומר לישב גם דברי רבינו דהנה הך טמא ששימש ע"כ אייריא בט"מ אבל ט"י ששימש נוכל לאוקים בשאר טומאות וממילא לא קשיא ט"י איך משכחת כאשר אבאר דהנה בזבחים דף י"ז עשה צריכותא מט"י ומחכ"פ והקשה תוס' לא לכתוב בטמא ונילף ממחכ"פ בקו"ח וכתב בטה"ק די"ל דמחכ"פ אסור בציבור דיוצא מגופו לא הותר בציבור אבל טמא בט"מ דמותר בציבור הו"א אף ביחיד אין חייב מיתה ולפי"ז א"ש דהנה מקשים בשם הגאון ח"ס זצ"ל דמשכחת בנגע באודם ולובן של אנדרוגינוס לפמש"כ רבינו בפ"א ממשכב דאמ"ח בביאת מקדש דנתמעט מזכר ועד נקבה תשלחו זכר וודאי ונקבה וודאית אבל בשימש במקדש ל"ש זה ונראה לישב דלפי האמור דקרא בטמא רק צריך בט"מ א"כ ל"ש בנגע בלובן ואודם דאז לא הותר בביאת מקדש דרק ט"מ הותר בציבור וכל זה בטמא אבל ט"י דקעביד גמ' צריכותא שכן מחוסר מעשה א"כ ל"צ לאוקים בט"מ שהותר בציבור דשפיר מצי אייריא אף בשאר טומאות ונוכל לאוקים בנגע בלובן ואודם ומשכחת שחייב משום טמא ששימש ולא משום ביאת מקדש וכל זה בט"י אבל במחכ"פ שיוצא מגופו דוקא ול"ש שנגע בלובן ואודם דאז ל"ה מחכ"פ שפיר קשה איך משכחת ולכך שפיר הוכיח רבינו דמחוכ"פ אין חייב כרת ונתיישב היטב השגת הראב"ד:
 ב') 
**ועוד**
 נ"ל דהנה לכאורה יש להשיב על קו' הגאון הנ"ל דדחיק לי' לגמ' לאוקמא בנגע בלובן א"כ לא אייריא קרא מט"מ כלל (והרי בקרא דוינזרו בנ"י דמשם יליף טמא ששימש כתיב גם ט"מ) ורק י"ל דקו' הגאון עד"ז דהרי לכאורה קשה לפמש"כ לעיל בטומאה שאין נזיר מגלח פטור מביאת מקדש א"כ משכחת בכהא"ג דחייב אשימש במקדש וכן לדעת רבינו נהי דסובר דחייב אי אין נזיר מגלח יקשה דמשכחת בפסח שרוב ישראל טמאים וכהנים טהורים דאפ"ה נעשה בטומאה וא"כ גם אם יש כאן טמא מותר ליכנס אבל אסור לעבוד שאר עבודות כיון שיש כהנים טהורים וא"כ פטור אביאת מקדש וחייב אשימש במקדש וצ"ל דקו' הגמ' טמא ששימש איך משכחת בשאר טומאות שאין ט"מ כמו טמאי מגע שרץ וזב וע"ז הקשה שפיר הגאון גם בשאר טומאות משכחת בנגע בלובן ואודם ואמנם לישב י"ל דאפ"ה שפיר פריך איך משכחת דהרי בקרא הנ"ל כתיב אשר תצא ממנו שכבת זרע א"כ איירי גם בטומאה יוצאת מגופו ול"ש לאוקים בנגע בלובן ושפיר יקשה איך משכחת דמסתברא האי וינזרו אטומאות שבכל הפרשה קאי (עכהא"ג זבחים דף י"ז) ואמנם בט"י שפיר י"ל דאיירי בט"מ כיון דהאי פרשתא דולא יחללו בענין ט"מ כתיב כמו שפירש"י בזבחים שם אהא דפריך דילמא אולא יקרחו קרחה קאי וא"כ לא יקשה איך משכחת די"ל דמשכחת בטומאה בע"פ שנעשה בטומאה וכהן טמא מותר ליכנס ואסור לעבוד שאר עבודות כיון ששאר כהנים טהורים משא"כ במחכ"פ יקשה שפיר איך משכחת דל"ש בנעשה בטומאה דזה רק בט"מ וכן ל"ש בנגע בלובן ואודם דמחכ"פ רק בטומאה היוצא מגופו וא"כ ע"כ מחכ"פ אינו במיתה ודו"ק היטב:
**ודע** דלקו' הנ"ל שהבאתי לעיל מהא דאנדרוגינוס וכן מהא דאין נזיר מגלח י"ל פשוט לפמש"כ בהפלאה כתובות דף ל"א בשם הראב"ד דאין חייב בביאת מקדש ושימש בטומאה באין נזיר מגלח ובאמת בראב"ד לא נזכר רק ביאת מקדש ונראה דפשיטא לי' לבעל הפלאה דה"ה דשימש בטומאה פטור והטעם נ"ל דרבינו בפי"ט מפהמ"ק כ' דכמו דא"ח אביאת מקדש אין חייב באכילת קדשים בטומאה שאין נזיר מגלח ומעתה י"ל לפמש"כ רש"י ותוס' בזבחים דף י"ד דקרא דוינזרו בנ"י דמיני' ילפינן שימש בטומאה איירי בין באכילה בטוה"ג ובין בשימש בטומאה א"כ ממילא כמו דא"ח אבימ"ק אין חייב אשימש מקדש בטומאה כיון דא"ח אאכילה בטוה"ג רק היכא דחייב אביאת מקדש ודו"ק ורק הא יקשה דא"כ משכחת בפסח הבא בטומאה דבוודאי רק אביאה פטור אבל אכילת קדשים בטוה"ג או לשמש בעבודה לא הותר וא"כ שפיר קשה דמשכחת שימש בטומאה שיהא חייב וא"ל כיון ששימש בשאר קרבן א"כ לא שהה שם משום עבודת ק"צ ז"א כיון דאף משנכנס לעבודת ק"צ בהיתר מין חייב אשהי' כדמוכח מיומא דכה"ג מתפלל לאחר שכלתה עבודתו וכ"כ לעיל דהטעם יען שנכנס בהיתר עיין לעיל פ"ג מה שכתבנו על זה עוד נ"ל לישב קו' הח"ס הנ"ל לפמש"כ תוס' שבת דף קל"א דהא דממעט אנדרוגינוס מזכר ועד נקבה היינו בראה לובן ואודם בב"א ובמהרש"א תמה מאי סברא איכא בזה כיון דממנ"פ טמא ונראה דהנה הקשו הראשונים לדעת רבינו דספק מותר מה"ת א"כ למה צריך למעט קרא דזר וודאי לא יבוא הא ספק יבוא וכ' בפ"ח סי' ק"י דצריך למעט היכא דאיכא ממנ"פ לאיסורא אפ"ה ממעט דל"ה ממזר וודאי ושריא רחמנא ולפי"ז י"ל דגם בראה לובן ואודם כאחת נתמעט דעכ"פ ל"ה וודאי וא"כ ניחא קו' הנ"ל דגם הא דנגע בלובן דפטור אביאת מקדש ע"כ היינו ג"כ משום דהוה ספק דמותר מה"ת ומקרא נשמע דאפי' באיכא ממנ"פ ג"כ פטור דתורה לא טימאתו אלא כאשר הראי' היתה וודאית ואם הראי' אינה וודאית פטור עלי' א"כ ממילא נמי לענין שימש בטומאה כיון דעכ"פ הראי' היתה בספק לא טימאתו התורה ופטור עלי':
**והנה** במשל"מ הוכיח מתוס' דף ל"א דסברי ביאה במקצת ל"ש ביאה ואפי' מדרבנן ליכא איסור דאל"כ למה כתבו שם רק למ"ד ביאה במקצת ל"ש ביאה א"א להכניס ידו הא אף למ"ד ל"ש ביאה מדרבנן אסור להכניס ידו לדעתי אין ראיה דכיון דדרך גגות גופי' דרבנן א"כ ביאה במקצת שרי דרך גגות כיון דביאה במקצת ג"כ דרבנן למ"ד ל"ש ביאה ופשוט:
**שוב** אח"ז ראיתי בערל"נ יבמות דף ל"ב דמשכחת בטומאה שאין נזיר מגלח וכן הקשה דמשכחת בבע"מ טמא דעל בע"מ אין חייב מיתה ומשום טומאה חייב לרב חייא ביבמות דף ל"ב או באונן דרק בלאו ואם נטמא (דטומאה לא הותרה אצלו) חייב אשימש בטומאה ואכניסה פטור ולפמש"כ א"ש הכל דקרא אייריא בכל טומאת זב ומגע זב:
**הנה** הראב"ד השיג עליו דכיון דטבול יום שנכנס למקדש בכרת היכא משכחת לה טבול יום ששימש במיתה והא איכא נמי כרת בשביל ביאת מקדש ובספר נר מצוה כ' דנראה לכאורה דדעת הראב"ד כיון דחייב כרת לא חל עליו חיוב מיתה בשביל ששימש וכ' דאפשר לומר דבעלמא מודה הראב"ד דטמא וט"י שנכנסו למקדש ועבדו שחייבין כרת ומיתה והכא דוקא השיג יען שכ' רבינו וכן טמא שטבל ועבד משמע דחייב מיתה ולא כרת מפני שלא שהה שם ע"ז השיג דבטמא שטבל היכי משכחת שיהא חייב מיתה גרידא ולא כרת כיון שכבר נתחייב כרת בכניסה דאין לומר דמשכחת בנטמא בעזרה טומאת ערב וטבל שם ויצא בקצרה וביציאתו הפך בצינורא אבר על המזבח ז"א דכיון דירד וטבל איכא שיעור שהי' כדי השתחוי' כבר חייב כרת יעו"ש והנה בכ"מ כתב דיש חומרא במיתה בי"ש יותר מבכרת:
**ונראה** דתליא בהא דפליגי בשבת דף ס"ט דרבא ס"ל מיתה במקום כרת עומדת והנה לדידי' שפיר מיתה חמור אבל אי אמרינן דמיתה אין עומדת במקום כרת ע"כ דמיתה קיל מכרת ובזה י"ל דתליא הא דפליגי בכתובות דף ל' אם מיתה בי"ש בשוגג פוטר מתשלומין לרנבה"ק תליא ג"כ בהאי סברא:
 ג') 
**כן טמא שטבל ועבד וכו'.**
 והקשה הראב"ד ט"י ששימש במיתה היכי משכחת לה והא חייב משום ביאת מקדש וכונתו דל"ש לומר כמש"כ רבינו על טמא ששימש במקדש כגון שהיפך בצינורא דאף אי נטמא בפנים וטבל בפנים כבר שהה כדי השתחוי' וכמש"כ המשל"מ לעיל בפ"ג ונראה לישב דלכאורה א"כ תיקשי קו' הראב"ד על אביי דמשני כגון שהופך בצינורא אכתי תיקשי דט"י היכי משכחת ובמשל"מ עמד ע"ז וכתב דבאמת ר"ז דפריך היכי משכחת לה הוה קשיא לי' גם אט"י דלסברא דידי' דלא מחייב אהיפוך בצינורא גם אט"י ואביי דמשני כגון שהופך בצינורא וקמ"ל דהיפך בצינורא דזה הוה עבודה ממילא גם בט"י ניחא כגון שעומד בחוץ ומהפך בצינורא וכמש"כ הראב"ד ולכן רק הקשה הראב"ד על דברי רבינו דלא כתב בט"י האיך משכחת לה ולכן נראה דדעת רבינו ג"כ דהא דר"ז הקשה איך משכחת לה גם אט"י קשיא לי' והכי קא קשיא לי' דבאמת הקשו תוס' הא נפ"מ אי לקי דנפטרו מידי כריתתן והלך חיוב כרת ונשאר עליו חיוב מיתה ונראה דר"ז הכי פריך לפי סברתו דלא משכחת עבודה בלי שיעור שהי' אם כן איך אפשר לחייב כלל גם אשימוש דהא שימוש בטומאה היינו שהי' ממש (וכהא"ג כ' רש"י פ' אמור איש איש כי יקרב וא"א לומר שחייב על הנגיעה שהרי נאמרה כרת על האכילה ואם על הנגיעה חייב לא הוצרך לחייבו על האכילה דא"א לאכילה בלא נגיעה א"כ היינו נגיעה וכן כ' תוס' שבת דף ע"ג סברא כזו ע"ש בד"ה וצריך לעצים דנראה דאפי' לר"י דמחייב אמלאכה שאצל"ג בעינן צריך לעצים וכ' המהר"ם לפרש דאם לא צריך לעצים קוצר ע"מ להצמיח אין לחייב תרתי גם משום זומר דהיינו חיוב חדא ועמש"כ בקונטרסי על טומאת כהנים) וא"כ אשימוש גופי' ליכא חיובא כלל אפי' היכא דנלקו ונפטרו מידי כריתתן וע"ז משני אביי דמשכחת במהפך בצינורא א"כ משכחת כבר שימוש בלי שהי' והוה שפיר זה חיוב בפ"ע מעתה שוב י"ל דנפ"מ היכא דנלקו דנפטרו מכרת דחייב אכתי אשימוש א"כ ניחא ג"כ גם בט"י דנפ"מ היכא דלקי דאכתי חייב משום שימוש בטומאה וא"כ נתיישבו דברי רבינו כיון דכ' לעיל דמשכחת שימוש בטומאה בהיפך בצינורא ממילא ל"ק כלל בט"י היכא משכחת דנפ"מ היכי דנלקו דנפטרו מוכרח דחייב משום שימוש בטומאה אך אכתי תיקשי עכ"פ הא גופי' קשיא אר"ז דפריך היכי משכחת לה ואמאי לא משכחת כשעמד בחוץ והקטיר ע"י צינורא ארוכה כמש"כ הראב"ד בשלמא להראב"ד ניחא דעיקר קושיתו דר"ז משום דלא הוי סבירא לי' דהיפוך בצינורא הוה עבודה דחייב עלי' אבל לרבינו דע"כ לא מפרש כן קו' ר"ז רק כמו שביארנו דלא משכחת שימוש בלא שהי' אין לחייב תרתי קשה אמאי לא הא משכחת בעומד בחוץ ומקריב בפנים ע"י צינורא ונראה דרבינו ס"ל דבעינן עומד בפנים בשעת הקרבה כדמוכח ממש"כ רבינו בפ"א מפהמ"ק עמד בחוץ וקיבל בפנים פסול וס"ל ה"ה בשאר עבודות כן דפסול בעומד בחוץ וכן מוכח דעת התוס' זבחים דף י"ד ויומא דף מ"ב שכ' דהא דשחיטה לאו עבודה הוא יען דאם עומד בחוץ ושוחט בפנים נמי כשר מוכח דפשיטא להו דעבודה א"א לעשות רק כשעומד בפנים:
**הנה** העולם מקשים בשם החת"ס דמ"פ טמא ששימש איך משכחת לה הא משכחת בנגע בלובן ואודם דפטור אביאמ"ק כמוש"כ רמב"ם פ"א ממשכב ומושב כמש"כ לעיל ואמנם לכאורה לק"מ דהנה רבינו פי"א משגגות סובר דלא חייב רק ביש ידיעה וודאית לבסוף באיזה טומאה נטמא א"כ הא דפטור בנגע בלובן ואודם היינו דל"ה ידיעה וודאית (אף דרבינו כתב משום דממעטינן מקרא דמזכר ועד נקבה תשלחו זכר ודאי ונקבה וודאית הנה כבר הקשה בלח"מ באמת למה צריך קרא ובאוה"ד תי' דנפ"מ אי נקרע ונודע למפרע שהי' זכר וודאי ואנדרוגינוס ע"כ כדי נקטי' משום דברי' בפ"ע והתינח באנדרוגינוס עצמו שראה לובן או אודם י"ל דכי נסבי משום דברי' בפ"ע וצריך קרא באמת רק לטומטום ונקרע אח"כ אבל בדין שכ' רבינו דאחר שנגע בלובן ואודם של טומטום ואנדרוגינוס ל"ש כדי נסבה א"כ בלא"ה פטור דל"ה ידיעה וודאית בסוף באיזה נטמא דלובן ואודם של אנדרוגינוס לעולם נשאר בספק באיזה טומאה א"כ באמת ל"צ קרא ולרבינו לא כתב קרא רק בטומטום ואנדרוגינוס שראו לא באחר שנגע רק פטור דל"ה ידיעה וודאית) והנה כמו בביאת מקדש בעינן ידיעה וודאית כך באכילת קודש בעינן ידיעה וודאית לפי"ז י"ל גם בשימש פטור דילפינן מאכילת קודש וא"ש:
**אלא** דבאמת תמוה לי דרבינו שם כתב הוא עצמו שנגע בלובן ואודם שראה חייב ויפלא הא הוה ידיעת ספק באיזה טומאה נטמא וצע"ג:
**אמנם** לי קשה בפשיטות יותר דהא משכחת כגון שנטמא בטומאה שאין נזיר מגלח דפטור על ביאמ"ק אולם הנה נאמרה משמי' דהגאון מו"ה משולם זצ"ל לישב קו' הנ"ל לפמש"כ רבינו פח"י מפהמק"ד שדין אכילת קודש ומקדש שווין הן וטמא יליף בסנהדרין חילול מתרומה ואכילת תרומה ואכילת קודש שווין עתוס' יבמות דף ע"ג ד"ה אסור ושבועות די"ד וא"כ מהאי קרא דאימעט מקדש אימעט ג"כ טמא ששימש כי זה נלמד מאכילת תרומה לפי"ז מתורץ גם קושיתנו:
**ואולם** קשה לי בשבועות דף י"ד דמסיק הא לא קשה שם טומאה אחת היא כלומר כיון שמי שנטמא בשרץ או במת שהוא טמא לענין קודש ולענין מקדש ואין ביניהם הפרש לענין טומאה שהטומאה שמטמא לענין קודש הוא מטמא לענין מקדש תרווייהו כחדא חשיבא דהא טומאה אחת היא ואח"ז מסיק לעולם תמני הוה א"כ לפי"ז ע"כ דל"א שם טומאה אחת היא משום דמה דמטמא בקודש כגון שאין נזיר מגלח אין טמא לענין מקדש הרי דלמסקנא ל"ה שווין וא"כ הדרה קו' לדוכתי':
**ולישב** צריך לומר דאף דמעיקרא דקאמר שית הוה דשם טומאה אחת היא הכונה יען דמה דמטמא בקודש טמא במקדש אפ"ה למסקנא דמשני תמני הוה אין הכונה דלא מטמא במקדש אלא אף דשווין בטומאתן אפ"ה בתרתי חשיב להו וכן נראה מפי' הר"י מיג"ש ועמש"כ בפהמ"ק:


###### Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 4:6:1
[Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 4:6:1](https://torahapp.org/share/book/Ma%27asai%20LaMelekh%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Admission%20into%20the%20Sanctuary/r/4:6:1)

א') 
**טומאת**
**התהום אם זרק הורצה.**
 והנה בלח"מ פ"ו מק"פ הקשה כיון דבגמ' לא איפשיטא אי בכהן ט"ה בטומאת התהום אלא למ"ד שו"ז ורבינו הא פסק דאשו"ז על ט"ש א"כ לא איפשיטא איבעיא ותי' דפסק כאת"ל וכ"כ בספר אורח מישור אך קשה התינח בק"פ אבל בשאר קרבנות הוה איבעיא אכתי בכהן המרצה בתמיד אי הותרה ולישב נאמר דפסק כמ"ד דיליף מועדו מועדו בגז"ש (ועיין בפני משה פ"ט דנזיר) ויותר י"ל כיון דפסק דציץ מרצה בציבור על טוה"ג לכן בט"ה הותרה בציבור בשאר קרבנות ג"כ ורק גמ' דבעי היינו משום דהי' סבור בציבור ג"כ ל"א דציץ מרצה על טוה"ג וא"כ לכן גם בטה"ת בעי אי מרצה על טוה"ג של כהן אבל רבינו דפסק דמרצה לכן סובר גם בטה"ת מרצה על טוה"ג דכהן:
**והנה** לקו' הראשונה י"ל לפמש"כ לעיל בפ"ג דרבינו מפרש הך דזבחים דהא דשו"ז היינו אחר שטבל ולמ"ד אשו"ז על ט"ש היינו אפי' אחר שטבל וא"כ לפי"ז י"ל הא דקאמר הגמ' בפסחים הניחא למ"ד אשו"ז אלא למ"ד שו"ז על ט"ש ל"ש למעוטי ט"ש היינו אחר שטבל וע"כ מוכח שמרצה בכהן ורבינו פסק דשו"ז אחר שטבל לכן שפיר איפשיטא האיבעיא דמרצה אכהן:
 ב') 
**והנה**
 במשל"מ הביא ירושלמי פ"ב דיומא ציץ מהו שירצה על טומאת ידים ותמה הא קיי"ל אין טומאת ידים במקדש (כדאיתא בפסחים דף י"ט וכמש"כ רבינו בפ"ח מהא"ט אפי' אם נגע חוץ למקדש וא"ל בנגע חוץ למקדש ובאוכלי קודש הא אין הציץ מרצה על אכילתם ונראה דכונת ירושלמי דהנה רבינו בפ"א מפהמ"ק כ' אימורי קודש שיצאו חוץ לעזרה קודם זריקת דמים אעפ"י שנזרק הדם והבשר בחוץ הזבח כשר וכ' הראב"ד שצ"ל שיצא חוץ למחיצתו ולפי"ז משכחת באימורי קדק"ל שיצאו חוץ לעזרה ונטמא שם מידים ובעי אי ציץ מרצה על ט"י לזרוק הדם דאי אין מרצה א"כ אין חלב אין דם לזרוק וכן הא קשה דהא אין מרצה על אכילות דהא י"ל רבינו פסק שם גם בבשר קדק"ל שיצאו לפני זריקת דמים חוץ לחומת ירושלים ונזרק הדם והם בחוץ לא נפסל הזבח ואם החזירן מקטירן ולכן שפיר קא מיבעיא דהא בנטמאו חלב ובשר לא יזרוק ואם זרק הורצה ובעיא אי ציץ מרצה וזורק לכתחילה בציבור וביחיד דיעבד הורצה כיון דאיכא חלב ודם דהציץ מרצה על העולין החלב שנטמא וכן לפמש"כ לקמן דבק"פ מרצה על האכילות יען שעיקרו לאכילה א"כ כש"כ דא"ש דבעי בירושלמי לענין בשר הפסח שוב ראיתי כי קרוב לזה כ' בגליון הירושלמי:


###### Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 4:7:1
[Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 4:7:1](https://torahapp.org/share/book/Ma%27asai%20LaMelekh%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Admission%20into%20the%20Sanctuary/r/4:7:1)

**אלא**
**א"כ היתה טומאה הדחוי' בציבור וכו'.** נשמע דס"ל דציץ מרצה אטוה"ג וכבר תמהו עליו מגמ' דזבחים דף כ"ב ולי קשה מדברי רבינו גופי' בפי"ו משאה"ט וז"ל מפני מה טהרו חכמים ס"ט ברה"ר שהרי הציבור עושין פסח בטומאה בזמן שהטמאים רוב אם טומאה וודאית נדחית מפניהן קו"ח לספק טומאה שאיסור כל הספיקות מדבריהם עכ"ל וא"כ לשיטתו דסובר דהא דט"ד היינו מפני שהציץ מרצה אטוה"ג א"כ מאי קו"ח איכא מטומאה וודאית דנדחית דש"ה דציץ מרצה וצ"ע אמנם נראה לישב לפי מה שבארתי בפ"ב מאיסורי מזבח דכונת התוספתא והירושלמי משום דלכאורה הוה לן להחמיר להצריכם טבילה דזילו טבילו (בצפרא) [בנהרא] כדאיתא בע"ז דף ל"ז ע"ז נתן רבינו הטעם דעושין בטומאה ול"א זילו טבילו כמו דאמרינן ברוב ציבור ערלים זילו מהלו ה"נ לא אמרינן בהא להחמיר משום דאפשר בטבילה א"כ ניחא גם קושיא זו דאין הכונה לכן להקל יען שהקילו בציבור דהא ש"ה משום דציץ מרצה אלא דלא להחמיר להצריכם טבילה ע"ז שפיר אמרו הטעם דנדחה בציבור דל"א זילו טבילו בנהרא:
**ובהכי** ניחא נמי מה דיש להקשות עוד הא דאמרינן דט"ד בציבור רק באי אפשר לעשות בטהרה אבל אי אפשר הא מהדרינן אטהרה א"כ גם לענין ס"ט ברה"ר נאמר ג"כ היכא דאפשר לא נאמר להקל והא אפשר בטבילה להנ"ל ניחא דהא באמת גם בציבור ל"א זילו טבילו אלא עושין פסח בטומאה (וכן כתב רבינו בפט"ו דאומרים לו שיטבול דאין בכך הפסד ואם טבל הר"ז משובח אבל אין חיוב מהדין):
**אמנם** אכתי יש להקשות טובא דרבינו כ' דאם טומאה וודאי נדחית קו"ח לספק והא באמת בתוספתא איתא אם טומאה וודאית הותרה לציבור קו"ח לספק א"כ תיקשי באמת מנ"ל כלל לרבינו לעשות האי קו"ח כיון דהוא סובר דט"ד בציבור ליכא קו"ח דבשלמא למ"ד ט"ה בציבור וא"צ ציץ לרצויי שפיר עביד קו"ח אבל אי ט"ד דבעי ציץ לרצויי באמת ל"ש קו"ח כקושיתינו ותדע דהא בתוספתא איתא דרשב"ג ס"ל טעם אחר יען דאי אפשר לשאול לרבים והוה כדבר שאין בו דעת לישאל ולמה לא ניחא לו בטעמא דת"ק משום דעושין בטומאה אע"כ משום דס"ל ט"ד ובעי ציץ לרצויי ליכא קו"ח א"כ רבינו דס"ל דט"ד ולכן כ' כאן דהקו"ח דנדחה מפני הציבור ולא כ' דהותרה והא אי רק ט"ד לא אמרינן כלל האי קו"ח ונראה שזה באמת השגת הראב"ד שהשיג דבתוספתא ס"ל רשב"ג הטעם משום דאפשר לשאול ליחיד וא"א לשאול לרבים וכונתו כיון דרבינו ס"ל ט"ד ליתא להא"ט דעושין בטומאה דשם משום דציץ מרצה על טוה"ג ובהא ל"ש לתרץ כמו שאמרנו דעכ"פ נשמע דל"א דחייב לטבול דהא חזינן דרשב"ג פליג וס"ל דליכא קו"ח דש"ה דאיכא ציץ לרצויי ע"כ ל"א זילו טבילו אבל הכא דאפשר בטבילה חייב לטבול דהא בק"צ ג"כ אי אפשר בטהרה מהדרינן אטהרה א"כ דברי רבינו צע"ג (ובה' ק"פ הארכתי):
**אולם** נראה לישב שיטת רבינו משום דלכאורה קשיא הא דמייתי ביומא כתנאי דר"ש אמר כה"ג ביוהכ"פ יוכיח ור"י דחי דהנח לכה"ג ביוהכ"פ דט"ה בציבור אמאי לא מייתי מהך תוספתא דמוכח ג"כ דהוה פלוגתא דתנאי דת"ק דהיינו בן זומא ס"ל ט"ה בציבור ואיכא קו"ח דוודאי הותרה ספק לא כש"כ ורשב"ג דס"ל הטעם דאין שואלין לרבים ס"ל ט"ד א"כ ליכא קו"ח חדא דשאני ציבור דציץ מרצה ועוד כיון דט"ד ומהדרין אטהרה ה"נ אדרבא אית לן למיהדר אטהרה ונחייבוהו לטבול (ועתוס' נזיר דף ס"ו דכיון דמיא לפניך דיינינן לי' כאלו כבר טבל ולא מיקרי מחוסר מעשה) לכן ס"ל לרבינו דאף למ"ד ט"ד מצי ג"כ עביד קו"ח ופלוגתתן הוא במילתא אחריתא דהא כהא"ג מצינו פלוגתא לענין נגעים בפי"ב אי ירושלים מטמאה בנגעים ומייתי לה במגילה פרק בני העיר וכן ביומא דף י"ב רק דשם משמע דפליגי אי ירושלים נתחלקה לשבטים אבל בירושלמי פ"ק דערלה איתא דפליגי אי בשל רבים מטמאה בנגעים א"כ י"ל דהא דק"צ נדחה היינו משום דברבים אמר הכתוב אנכי ד' השוכן אתם בתוך טומאתם דקילא לי' טומאה כשהוא ברבים וע"כ איכא שפיר סברא להקל בס"ט כשהוא ברה"ר ורשב"ג פליג בהא כדס"ל לענין נגעים דמטמא ברבים:
**ובהכי** ניחא לי נמי מה שכ' הרמב"ן בפ' מטות דבמלחמת סיחון ועוג ט"ה בציבור ע"כ לא היה שם שילוח מחנות ולכאורה דבריו תמוהים כמו שהקשיתי לעיל בפ"ז מבהב"ח דהא דט"ה בציבור רק בצורך קרבן ציבור אבל לפי הנ"ל ניחא דרמב"ן ס"ל דעיקר הטעם דט"ה או ט"ד היינו דברבים מקילין בטומאה כמו בטומאת נגעים דאין נוהג בשל רבים לכן גם בט"מ היכא דעכ"פ איכא רוב ציבור טמאים ג"כ אזלינן לקולא:
**אם** הי' ק"צ ציץ מרצה על טוה"ג ובשעה"מ תמה עליו טובא מפסחים ומכמה דוכתין וכן אני תמהתי עליו כמבואר להלן וכבוד ידידי הרבני המופלג החריף ובקי מו"ה אברהם פריעדמאן נ"י מפה העיר בזה דבר נכון שדעת רבינו מבואר בפירוש המשנה ספ"ח דזבחים וז"ל דבר תורה על ציץ שהוא מכפר טומאת קדשים שנאמר והי' על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בנ"י ואח"כ פירש בפ' אמור אל הכהנים שעון הקדשים שהוא מכפר הוא הטומאה לפי שנאמר אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים וגו' והנה דברי רבינו לכאורה תמוהים דלעיל דף כ"ג איתא דהטעם דעון טומאה מרצה משום דהותרה בכללה בציבור וכן הקשה בתויו"ט שם ועוד דבגמ' איתא עון קדשים ולא עון המקדישים ולכן נראה דחדא מתורצת בחברתה דביחיד אין מרצה אטוה"ג אלא אטומאת קדשים ומטעם דהותרה מכללה בציבור אבל מקרא הנ"ל ל"ה נשמע רק בציבור ובציבור באמת מרצה אטוה"ג כדנשמע מקרא דאשר יקרב וכו' אל הקדשים כנ"ל וא"ש:


###### Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 4:8:1
[Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 4:8:1](https://torahapp.org/share/book/Ma%27asai%20LaMelekh%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Admission%20into%20the%20Sanctuary/r/4:8:1)

א') 
**אין**
 על מצחו אין מרצה וכו'. והקשה בכ"מ הא בגמ' איתא דאמר ר"ש כה"ג ביוהכ"פ יוכיח וע"כ אין עמ"צ נמי מרצה וא"כ לרבינו דס"ל ט"ד בציבור נשאר קו' הגמ' מכה"ג ביוהכ"פ ע"כ דאין על מצחו נמי מרצה ובשעה"מ כ' לתרץ דפסק כאותה ברייתא דאם יש אחרת אומר הבא אחרת דכ' תוס' דע"כ סובר דאין עמ"צ אין מרצה לכן אומרים לו הבא אחרת או דנאמר דברייתא סובר אף אי איכא ציץ לרצות ג"כ אומרים לו הבא אחרת א"כ ג"כ אין ראיה מכה"ג משום דא"א כקו' תוס' וא"ל דהקו' מדלא אומר הבא אחרת כתי' תוס' ז"א דמברייתא מוכח דאף אי יש ציץ ג"כ אומרים הבא אחרת (ועיין ירושלמי פ"ז דפסחים בק"צ אומרים הבא אחרת ואם לאו זורק לכתחילה הרי דלא כתוס' וכתבתי לקמן) וקשה לי דלכאורה יקשה על תוס' דכ' דביש ציץ א"צ להביא אחרת הא ר"ש סובר בסנהדרין דף י"ב דמעברין את החודש מפני הטומאה א"כ כש"כ דיש להביא אחרת אי איכא אחרת (ולכאורה יש לחלק לפי שיטת השבות יעקב שכ' שיש בזה בזיון לקדשים א"כ בשלמא מעברין שפיר דאין בזה בזיון לכן מעברין משום מצוה מן המובחר אבל להביא אחרת איכא בזיון קדשים לכן אין מביאין אחרת רק דדעת החכ"צ דמשום מצוה מן המובחר יש להביא אחרת ול"ח לבזיון א"כ שפיר ראי' כמו דמעברין כש"כ דיש לנו להביא אחרת משום מצוה מן המובחר וכן אי אמרינן דהכא איכא חילול שבת א"כ אין ראי' מהא דמעברין דשם ליכא בזיון וליכא חילול שבת אך יקשה א"כ מ"פ מר"י דסובר ט"ה דילמא נהי דהותרה אפ"ה מעברין דאית לנו לאהדורי אהיתרא משום דמצוה מן המובחר והא דס"ל אי ט"ה א"צ להביא אחרת לפי פירוש התוס' היינו משום בזיון הראשון או משום חילול יוהכ"פ אבל לעבר השנה אף אי הותרה יש לנו לאהדורי אהתירא כיון דליכא בזיון ולא חילול שבת ויו"ט) אך א"ש דתוס' הוק' דבא"א א"צ ציץ לרצות וראי' מטוה"ג דא"צ מרצה אמנם הנה דעת רבינו דציץ מרצה על טוה"ג ונראה דתליא בפלוגתא דר"ש ור"י ות"ק בסנהדרין שם לכתחילה אין מעברין ובדיעבד מעובר ובש"א סי' ל"ד הקשה ממנ"פ אי ט"ד אפי' לכתחילה מעברין ואי ט"ה אפי' בדיעבד נמי לא וי"ל דבהא פליגי ר"ש סובר דציץ אמ"ר אטוה"ג וכיון דט"ד לכן מעברין לכתחילה ולר"י אפי' דיעבד לא יען דט"ה בציבור ות"ק סובר לכתחילה אין מעברין דסובר ציץ מרצה בטוה"ג ומהני ציץ בציבור (אף דביחיד א"צ מרצה בטוה"ג) וא"כ כיון דמהני ציץ לרצות לכן לכתחילה אמ"ע אבל בדיעבד מעובר כיון דט"ד בציבור דרק ר"ש דס"ל ט"ד וציץ ל"מ לרצויי בטוה"ג לכן ס"ל אפי' לכתחילה מעברין וא"כ לר"ש לשיטתו שפיר הוק' תוס' הא בטוה"ג ט"ד וציץ לא אהני מידי אפ"ה מרצה כיון דא"א וע"ז תי' מדלא אמרינן הבא אחרת ע"כ ציץ מרצה בטומאת הקרבן ולא יקשה הא לר"ש מעברין דהיינו משום טוה"ג דליכא ציץ לרצויי וזה ברור:
**מעתה** י"ל לדידן דאין מעברין לכתחילה כמש"כ רבינו להלן וכ"כ בה' ק"פ וכן סובר ג"כ דציץ מרצה על טוה"ג א"כ קו' תוס' מעיקרא ל"ק די"ל דאף בא"א ג"כ אין הקרבן עולה לרצון בציבור אי ליכא ציץ לרצות וא"כ יקשה מכה"ג ביוהכ"פ וע"כ לומר דבאמת אין על מצחו ג"כ מרצה וא"כ נסתרו דברי השעה"מ שכתב לתרץ מכח אותה ברייתא דמביא אחרת דהא לדידן ציץ מרצה אטוה"ג וביוהכ"פ ליכא ציץ וא"צ לתי' של תוס' ונשאר קו' הגמ' בתוקפה מכה"ג ביוהכ"פ:
**והנה** לפי"ז לא מוכח דאותה ברייתא סוברת דאין עמ"צ מרצה מדמביא אחרת די"ל דמרצה אפ"ה מביא אחרת כיון דא"צ לסברת תוס' דאין מביא אחרת אי ציץ מרצה רק מכח הקו' דא"א וכיון דבטוה"ג ג"כ צריך ציץ שפיר י"ל בא"א ג"כ ל"א ט"ה בציבור ובאפשר להביא אחרת אף אי ציץ מרצה ג"כ מביא אחרת אך לכאורה כיון דמסקינן לכתחילה אין מעברין א"כ ממילא מסתברא ג"כ דאין מביא אחרת וא"כ ברייתא ע"כ איירי באין עמ"צ דאז אמ"ר ולכן מביא אחרת אך יש לדחות דאין זה הכרח דרק להיפוך כתבנו שפיר אי מעברין לכתחילה כש"כ דמביא אחרת אבל מהא דאין מעברין אין ראי' דאין מביא אחרת די"ל דוקא לעבר אמ"ע כיון דציץ מרצה אבל להביא אחרת שפיר חייב להדר אהתירא באפשר דמצוה מן המובחר עכ"פ לעשות בטהרה דהא במצא כחושה בבני מעיים א"כ אמרינן הבא אחרת שמינה כדאיתא במנחות דף ס"ד וא"כ אכתי תיקשי עכ"פ מכה"ג ביוהכ"פ דנהי דמברייתא מוכח דמביא אחרת וכן קיימ"ל (ועיין ירושלמי פ"ז דפסחים ביש לו אומרים לוהבא אחרת אף דהלכה דאין מעברין לכתחילה) דבהא עדיין לא נסתלקה הקו' מכה"ג ביוהכ"פ כיון דרבינו סובר טוה"ג ציץ מרצה אין לנו הוכחה דבא"א מרצה ונסתר תירוצו של שעה"מ וקו' הכ"מ בתוקפה עומדת:
**לכן** נראה לישב דרבינו מפרש הא דר"ש אמר כה"ג ביוהכ"פ יוכיח אינו ראי' מקריבין דע"ז י"ל דילמא באמת לא נטמא קרבן מעולם ביוהכ"פ רק הראי' ממקריבין דהיינו מכה"ג שנטמא בטוה"ג והכא אזלה הראיה מדאין מפרישין כה"ג מטו"מ כדפריך לה לעיל ומשני ט"ה בציבור אבל ר"ש דסובר ט"ד סובר דהא"ט דאין מפרישין דגם באין על מצחו מרצה ור"י משני ט"ה בציבור כדדחי רבא לעיל (ועי' בחי' מהר"ם ברבי שכ' לישב בזה דלדידן דל"ח למיתה בלא"ה ל"ק מכה"ג ביוהכ"פ לכן סובר אין על מצחו אמ"ר ולדעתי ז"א דהרי בחכ"צ הקשה דאדרבא אמאי לא מתקנינן לו אשה אחרת דניחוש שמא תמות הא רבינו פסק דחיישינן לשמא ימות רק דכבר ביארנו בה' כהמ"ק דשמא ימות בזמן מועט ל"ח דיום אחד חשוב זמן מועט וא"כ לענין הפרשה מטומאת מת דהוה לזמן מרובה באמת חיישינן שמא ימות לדעת רבינו) וא"כ לא קשה הא בא"א ט"ד דהא אפשר עכ"פ בפרישה:
**לפי"ז** יש לישב שפיר שיטת רבינו די"ל דתליא בפלוגתא דפליגי אי מעברין מפני הטומאה דר"ש סובר בא"א ג"כ אין מרצה בלא ציץ בטוה"ג א"כ הא דט"ד רק ע"י ציץ לכן מעברין אבל ת"ק סובר בא"א מרצה בלא ציץ ורק באפשר צריך ציץ א"כ לכן אין מעברין לכתחילה כיון דטומאה מצ"ע ג"כ דחוי' בציבור אף בלא ציץ א"כ ע"י ציץ דהוה תרתי לטיבותא מסתברא לומר שאין מעברין לכתחילה (ע"ד שכ' תוס' בטומאת קרבן אהני ציץ לומר דאין מביא אחרת) ורק לר"ש דל"א ט"ד רק ע"י ציץ אף בא"א לכן סובר מעברין דליכא רק חדא למעליותא שהוא ע"י ציץ מהא"ט מעברין לכתחילה ולכן דייק שפיר ר"ש מכה"ג ביוהכ"פ דל"ש לומר משום דא"א דאף בא"א ג"כ בלא ציץ אמ"ר ולפי"ז כיון דקיימ"ל אין מעברין א"כ ל"ק מכה"ג ביוהכ"פ דנצטרך להפרישו מטומאת מת משום דאף אי נטמא ג"כ הא ט"ד וא"צ ציץ כיון דא"א דהרי לחד מ"ד אף בלא ציץ מרצה בטוה"ג אף באפשר וא"כ ניחא דאין עמ"צ אמ"ר ומיוהכ"פ ל"ק כיון דבא"א מרצה טוה"ג בלא ציץ:
**וראי'** מירושלמי פ"ק דיומא דקאמר דאי אין עמ"צ אמ"ר צ"ל דכה"ג לבוש כל היום בציץ והנה בפ"ח מכהמ"ק כתב רבינו לחלק בין כה"ג שלא בשעת עבודה מותר ולכהן הדיוט אסור והוא מתוספתא ובארנו שם דסובר כה"ג לובש כל היום אתיא כמ"ד אעמ"צ אמ"ר וא"כ מוכח דתוספתא סובר כמ"ד אעמ"צ אין מרצה ודו"ק:
**ובהא** ניחא דתוס' כ' דאף דרבא סובר הותרה בק"פ סובר ט"ד ובשעה"מ וש"א הקשו מסנהדרין דף י"ב מאי פריך מר"י דאמר בכה"ג ביוהכ"פ ט"ה הא בק"פ ט"ד ונראה לישב דלכאורה קשה טובא לשיטת רבינו דציץ מרצה אטוה"ג א"כ איך אמר רבא הואיל והותרה לא אמרינן הואיל ואידחי אידחי אמרינן ואי סובר ט"ד בעי ציץ לרצויי א"כ ל"ש כלל הואיל דאטומאת זיבה ל"ש דציץ מרצה וצ"ל דרבא וודאי ס"ל דאין ציץ מרצה בטוה"ג לפי"ז י"ל דלדידן בק"פ ט"ד אבל בעלמא ט"ה אבל סוגי' דסנהדרין דבארנו דפליגי בהא אי בטוה"ג בעי ציץ לרצויי א"כ שפיר פריך מדרי"ו כיון דסובר ט"ה ומהני בכה"ג בלא ציץ א"כ ה"ה בק"פ דאיכא ציץ לרצויי נמי מהני לכתחילה ואמאי מעברין:
**והנה** תוס' מנחות דף ט"ו כ' דשאני ק"פ דאיכא אכילה לכו"ע ט"ד ולכן צריך לטעם אק"צ חלוק וקשה א"כ מ"פ בסנהדרין מרי"ו דס"ל בכה"ג ביוהכ"פ דט"ה הא שאני ק"פ דהוה מידי דאכילה וכן הקשה בשעה"מ ונראה לישב דזה שכ' תוס' במידי דאכילה ט"ד היינו דווקא בכהא"ג דאיירי התם בשבט אחד טמא דאפשר לעשות בטהורים ויאכלו בטהרה (וכמו שהקשה באמת בטה"ק למה צריכין לטעם דבאכילה ט"ד תיפוק להו כיון דאיכא טהורים ויבואר לקמן) אבל בכהא"ג דסנהדרין שכל ישראל טמאים גם בפסח ט"ה אף דהוה באכילה ועוד כיון דאיכא טהורים יאכלו טהורים עכ"פ בטהרה דבזה בוודאי ט"ד ולכן כ' תוס' דצריך לטעם אק"צ חלוק:
**ואמנם** ל"נ שאין כלל כונת תוס' לומר דביש אכילה ט"ד כאשר הבין בשעה"מ אלא כוונתם לומר דהא דאמרינן ביומא אי יש שיריים אז מהדרינן אהתירא לא משום דט"ד רק כיון שאפשר בטהרה מהדרינן לאכול בטהרה כמש"כ תוס' חולין דאכילת איסור הוה גנאי ולכן שפיר פריך בסנהדרין כיון דסובר מעברין ע"כ ט"ד וקשיא מר"י דסובר ט"ה:
**ובהא** ניחא מה שהקשה עוד בשעה"מ למה הצריכו תוס' ביומא לתרץ דק"פ הוה ק"י ולא תי' דלאכילה ט"ד והנה קו' זו יקשה רק לפי מה שהבין דכונת תוס' דבאכילה ט"ד אז קשה דנוקי טעמא דרבה בזבחים סובר הואיל ואידחי דבק"פ ט"ד אבל להנ"ל אף אי ט"ה מהדרין אטהרה לאכילה לכן רבא דקאמר ט"ד ע"כ לתרץ יען דהוה ק"י:
**והנה** עוד הקשה בשעה"מ אתוס' הנ"ל דהרי שעיר הנעשה בחוץ נאכל לערב וא"כ מאי משני רבא דלכן אין מפרישין מט"מ דט"ה בציבור הא הוה מידי דאכילה ובהא ט"ד ולפמש"כ ניחא דאף במידי דאכילה ט"ה היכא דא"א רק כיון שאפשר לאכול בטהרה מהדרינן אהתירא וא"ל א"כ עכ"פ כיון דבמידי דאכילה מהדרינן אהתירא הי' לנו להדר לפרוש מט"מ ז' ימים ז"א דהא אינו אלא חששא בעלמא אין חייבין לאהדורי אהתירא משום אכילה בטהרה כיון דמעיקר הדין ט"ה בציבור ודו"ק:
**אמנם** כ"כ לעיל שהקשו מסנהדרין דפריך מר"י דס"ל דט"ה בציבור הא שאני ק"פ דל"ה ק"צ שאין לכל ישראל חלק בו כמש"כ תוס' ונראה לישב דצריך להבין מאי סברא איכא בהא וי"ל דהנה בהגהות ריא"ף פי"ד דשבת כ' דהא דר"א שחרר עבדו משום דלרבים אמרינן חטא בשביל שתזכה או מטעם יען דעכ"פ הוא זכה במצוה זו ומעתה לפי"ז ל"א חטא בשביל שיזכה חבירך אלא כשהוא לרבים וגם הוא זוכה עמהם ומעתה זה הכונה בשלמא בק"צ שלכל ישראל יש בו חלק שפיר ט"ה משום דהוא בשביל רבים וגם זוכה עמהם אבל בק"פ שאין לכל ישראל א"כ אם הוא יכול לעשות בטהרה אף דרבים טמאים הרי לו יש קרבן אחר א"כ אין זוכה עמהם בקרבנם כהא"ג רק ט"ד ומעתה א"ש בסנהדרין דשם כל ישראל היו טמאים כהא"ג שפיר ט"ה למ"ד בשאר קרבנות הותרה דהא כיון דהוא זוכה עמהם לעצמו שיכול לעשות ק"פ כהא"ג ט"ה בציבור בק"פ כמו בשאר קרבנות ושפיר פריך למה מעברין יעשו בטומאה והוא נכון:
 ב') 
**אין**
 על מצחו אין מרצה. והקשה הכ"מ דכה"ג ביוהכ"פ יוכיח דמרצה ורבינו הא ס"ל ט"ד בציבור ונ"ל דתוס' הקשו הא בא"א ט"ד אף בלא ציץ דומיא דנטמא בטוה"ג ונראה דגמ' שפיר הוכיח דבשעה"מ הביא מתוי"ש כתב יד שהקשו הא פר של יוהכ"פ הוה קרבן יחיד ותי' דכיון דתליא בעבודת שעיר דהוה משל ציבור הותרה טומאה נמי בשל פר לפי"ז י"ל התינח בנטמאו שניהם שייך לומר דא"א טד"ה בציבור אבל בנטמא פרו לחוד או שעיר לחוד ל"ש זה דהנה ר"י סובר במנחות דף ט"ו דאין ק"צ חלוק ושניהם יעשו בטומאה ולפי"ז כיון דכאן פר ושעיר מעכב זא"ז ותלויות הא בהא א"כ אין ק"צ חלוק ויעשה בטומאה מעתה אי השעיר נטמא דבא בטומאה דהוא ק"צ שוב אמרינן כיון דאק"צ חלוק יעשו שניהם בטומאה (וכ"כ בשמ"ק במנחות דלר"י אק"צ חלוק בנטמא אחת מן החלות אף הכבשים יצאו לבית השריפה דנעשה בטומאה מטעם אק"צ חלוק):
**ובזה** יש לישב תוס' יומא דף נ"א שכ' דפר הבא בשותפות אינו ק"צ ומהדרינן אטהרה ותמה בשי"צ דהא ע"כ מוכח מכה"ג ביוהכ"פ דט"ה א"כ גם פר שבא בשותפות מוכח מכה"ג ביוהכ"פ דט"ה ולפמש"כ ניחא דבפר של יוהכ"פ באמת מהדרינן ע"כ אטהרה דהא אינו ק"צ רק משום דאין ק"צ חלוק בא הכל בטומאה וזה רק בא"א באחר אבל באפשר מהדרינן אטהרה ונעשה הכל בטהרה הפר והשעיר (וכ"ז רק לתוס' אבל לדעת רבינו גם בנטמא פר שייך ט"ה משום שעיר כאשר יתבאר):
**מעתה** מיושב קו' התוס' דא"א באחרת דאף באין אחרת מיקרי אפשר כיון דרק נטמא השעיר למה בא פר בטומאה וא"ל דאין ק"צ חלוק דזה ניחא אי אין על מצחו ג"כ מרצה אז ניחא דשניהם באים בטומאה אבל אי אמרת דאין עמ"צ אמ"ר א"כ למה פר בא בטומאה דמשום דאין ק"צ חלוק אין לעשות הפר בטומאה דכיון דלגבי פר אפשר בטהרה וע"ז אמר ר"י ט"ה בציבור ואמרינן דאק"צ חלוק באו שניהם בטומאה אף דליכא ציץ לרצויי ומיושב קו' תוס' דשפיר אפשר בטהרה לעשות הפר עכ"פ דאמר בטהרה ודו"ק:
**אמנם** לדידן דלא קיי"ל כר"י אק"צ חלוק דטהור בטהרתו והטמא בטומאתו כמו שכ' רבינו בפ' תומ"ס א"כ בנטמא שעיר אין הפר נעשה בטומאה ולא יקשה מכה"ג ביוהכ"פ דהא השעיר באמת הוה א"א והפר דאפשר בטהרה הא נעשה בטהרה וכיון דבא"א אייריא שפיר מרצה בלא ציץ ולא נשמע דאין על מצחו ג"כ מרצה די"ל בא"א ל"ב ציץ לרצויי אך לכאורה הרי קיימ"ל מערבין לקרנות ומערב דם שנטמא עם דם פר (וא"ל דעכ"פ בנטמא בשר שעיר א"צ לעשות גם הפר בטומאה ונכנסין בדם פר טהור לפנים אף דבשר נטמא ואין בשר אין דם וציץ ליכא לרצוי בפנים דז"א דעכ"פ כיון דהקטרת אימוריהם על מזבח חיצון בבגדי זהב א"כ הרי יש בשר אף דבשעת זריקה בפנים אין עליו ציץ כיון דכל הפסול רק משום דנטמא בשר לזה שפיר נוכל לומר דכיון דמקטיר בחוץ בבגדי זהב וציץ על מצחו ומרצה על טומאת בשר שוב יש בשר ויש דם וא"צ ציץ לרצויי בשעת זריקת דם רק ע"כ אייריא מטומאת הדם וזה תלוי במערבין לקרנות) לק"מ דא"כ שוב הוה א"א וא"ל דא"כ גם מר"י ל"ק דמטמא דם פר דא"א דמערבין לקרנות כדסבירא לי' לר"י במנחות דף כ"ב ועוד דעל טהרו של מזבח לכו"ע מערבין כמש"כ תוס' יומא דף נ"ח והוא מירושלמי שם ז"א דהרי לר"י דאק"צ חלוק א"כ בנטמא קודם שמזה על הכפורת ובהיכל ג"כ עושה שניהם בטומאה מפני שאין ק"צ חלוק משום דאין לעשות מקצת הזאות בפנים בטומאה ומקצת בטהרה וזה ל"ח א"א דהא רק ע"י שאחד טמא אתה רשאי לעשות גם השני בטומאה ולהזות בפנים בטומאה וע"כ דציץ מרצה או משום דט"ה בציבור אבל לדידן דהעבודות אפשר לעשות בטהרה ועושין בטהרה רק לקרנות ע"כ דמערבין וזה א"א ומרצה אף שאין הציץ ראוי לרצות באין על מצח ולא מוכח דציץ מרצה באין על מצחו) וא"ש:
**אולם** אכתי קשה דלשיטת רבינו לא סלקה תי' זה דבא"א מרצה דמנ"ל כיון דטה"ג ג"כ ציץ מרצה דתוס' הוכיחו כן מטוה"ג דליכא ציץ ומרצה אבל לרבינו דבאמת ציץ מרצה אטוה"ג א"כ מנ"ל דבא"א מרצה בלא ציץ ולכן הנכון בזה כמו שכתבנו למעלה דהך דאמר ר"ש כה"ג ביוהכ"פ יוכיח לא אטומאת קרבן קאי רק אטוה"ג מדלא מפרישין כה"ג מביתו משום טומאת מת וא"כ ל"ש לומר א"א שאני דעכ"פ נפרשוהו מט"מ (ועוד דאי משום טומאת דם הא רבינו סובר כמ"ד משקי בית מטבחייא דכן דדם קדשים אין מקבל טומאה ע"כ הא דכה"ג ביוהכ"פ יוכיח אייריא בנטמא טוה"ג וכבר ראיתי לקדוש אחד מדבר אדאמוהגז"ל בספרו שבי"ד ה' ע"ז שכתב באמת לישב בהא שיטת רבינו דסובר אין עמ"צ אין מרצה דלא יקשה מכה"ג ביוהכ"פ יען דסובר דם קדשים אין מקבל טומאה א"צ ציץ לרצות) ולדעתי קשה אכתי כה"ג שטמא טומאת הגוף יוכיח:
 ג') 
**ציץ**
 על מצחו מרצה אין על מצחו אינו מרצה. ובכ"מ הקשה דבגמ' דיומא מוכח דר"ש דסובר ט"ד סובר אינו על מצחו נמי מרצה דכה"ג ביוהכ"פ יוכיח דאין על מצחו ומרצה ור"י אומר דשאני כה"ג דט"ה בציבור א"כ רבינו אס"ל ט"ד איך כ' דאעמ"צ אין מרצה ובש"א הקשה עוד דגמ' מסיק דלר"י האי תמיד מאי דריש בי' לכדרבא בר הונא חייב אדם למשמש בתפילין קו"ח מציץ דכ' תמיד שאל יסיח דעתו וא"כ רבינו דס"ל ג"כ כרבא א"כ אתי תמיד לומר דאל יסיח דעתו והיינו כרי"ו והא כיון דס"ל ט"ד א"כ האי תמיד מיבעיא לי' לתמיד מרצה אפי' אינו על מצחו (ולכאורה דבריו תמוהים הא בפירוש ס"ל לרבינו דאין על מצחו אין מרצה ולדבר זה העירנו כבוד תלמידי היקר החריף מו"ה מתתי' ה"פ נ"י ונראה דהוה ס"ל לפי קושיתו דאף אם נדחק לפרש דכוונת רבינו דאין על מצחו היינו שאין ראוי למצחו כגון בנשבר אפ"ה תיקשי מהך דתמיד שאל יסיח דעתו)
**ונראה** לישב דהנה בח"ס בשבת דף י"ג הקשה כיון דלר"ש אינו על מצחו אמ"ר א"כ הא דצריך למשמש כדי שיהא מרצה דאי לא ימשמש ואין במקומו אין יכול לרצות ואיך שייך לילף מזה קו"ח לתפילין ונראה דהנה בבאר שבע פ' אלו נאמרים הקשה הא תנן שם דאין כה"ג מגביה ידו למעלה מן הציץ וכהנים הדיוטות מגביהין ידן למעלה מן התפילין ש"מ דציץ חמור ובח"ס כ' דכבר קדמו להקשות כן בספר יראים ותי' דמשמש היינו שלא יכול ויהי' נדרסים ובהא תפילין חמורים שיש בהן אזכרות הרבה הנדרסים ח"ו אבל לענין הגבהת יד דהשמות שבתפילין מחופים בעור הציץ חמור שהשם מגולה הוא ול"נ לישב בפשיטות דבוודאי בשעת עבודה חמורה ציץ מתפילין מטעם הנ"ל כדי שירצה על בנ"י אבל אם נושא הציץ שלא בשעת עבודה דשרי ג"כ כמש"כ בתוי"ש להוכיח מהך דקידושין דף ס"ו בהא דינאי המלך אז תפילין חמורים וקרא אמר והי' על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו היינו שלא בשעת עבודה ג"כ אל יסיח דעתו ושפיר איכא קו"ח ולא קשה קו' הח"ס דהא דאל יסיח אינו משום דאינו על מצחו אמ"ר דאפי' שלא בשעת עבודה שכבר כלה כל העבודה אפ"ה אם הציץ על מצחו צריך שלא יסיח דעתו ואיכא שפיר קו"ח לתפילין ולפי"ז ניחא קו' ש"א ג"כ די"ל אחר דרי"ו מסיק דקרא אתי שאל יסיח דעתו ממילא גם לר"ש דסובר ט"ד שפיר אית לי' דרבה והכי קדריש והי' על מצחו תמיד שאל יסיח דעתו א"כ ממילא נשמע גם באין על מצחו מרצה דהיינו דתמיד מרצה דאי רק כשהוא על מצחו מרצה ל"ל קרא דאל יסיח דעתו פשיטא וודאי דצריך למשמש בו כל שעה כדי שיהא מרצה ואי ל"ה כתיב רק והי' על מצחו לרצון הוה ידעינן דרק כשהוא על מצחו מרצה דט"ד ובעינן שאל יסיח דעתו אע"כ לומר דאף אין על מצחו נמי מרצה ולכן צריך לכתוב תמיד שאל יסיח דעתו ממנו וס"ל דשלא בשעת עבודה אסור ללבוש הציץ דאי שרי ל"ה משמע כלל שלא יסיח דצריך להתיר ללבוש הציץ שלא בשעת עבודה כמש"כ בתוי"ש ורק לר"י דסובר ט"ה בציבור וא"כ אי ל"ה כתיב תמיד ל"ה ידעינן דצריך למשמש בו כל שעה משום דאין על מקומו אין מרצה דהא ט"ה בציבור וע"כ סובר דתמיד אתי רק לחייב למשמש שלא בשעת עבודה ומשום דאסור להסיח דעת מפני קדושת השם החקוק עליו וא"כ שפיר כ' רבינו דרשא זו דאל יסיח דעתו ואפ"ה סובר ט"ד דאדרבא למ"ד ט"ד בציבור אתיא בפשיטות לפי מה דס"ל הש"א דלרבינו אין על מצחו מרצה דע"כ האי תמיד אתי שאל יסיח דעתו דאל"כ לשתוק מתמיד דהוה ידעינן דצריך למשמש בו כדי שיכפר אלא ע"כ דמרצה אפי' אין על מצחו ול"ה צריך למשמש ולכן כתיב תמיד ע"כ דחייב למשמש בו מפני קדושת השם וקו"ח שפיר לתפילין כמו לר"י אולם באמת נראה דרבינו דסובר דאין על מצחו אין מרצה אף דס"ל ט"ד ע"כ לומר דהוא סובר דהאי תמיד רק אתי שאל יסיח דעתו ממנו והיינו אפי' שלא בעידן עבודה (כדמוכח בשבת דרי"ש ס"ל כן ומסתמא רי"ש אתיא ככו"ע בין למ"ד אין על מצחו מרצה בין למ"ד אין על מצחו אין מרצה) וליכא קרא דאין על מצחו מרצה ושפיר י"ל דוקא על מצחו ומקומו הראוי מרצה וקרא דתמיד היינו שלא בשעת עבודה אם הוא על מצחו צריך שלא להסיח דעת דשרי להניח הציץ אפי' שלא בעידן עבודה דכל בגדי כהונה שרי שלא בשעת עבודה ה"נ רשאי להלביש הציץ וא"כ י"ל אדרבא דמהא"ט גופי' דס"ל דשלא בשעת עבודה ג"כ צריך למשמש אם מניח הציץ ממילא הדין נותן דרק במצחו מרצה דעיקר הרצוי הוא משום מחשבה קדושה הבאה ע"י הציץ לכן יכול לרצות אבל כשאינו על מצחו א"כ ממילא נמי אין מחשבתו קשור בהשם שבציץ לכן א"י הציץ לרצות דבעי טהרת מחשבה שאז ביכלתו לרצות וכן הוא בירושלמי ביומא באמת דהציץ רק מרצה כ"ז שהוא על מצחו ומדויק לשון רבינו שכ' דאעמ"צ מרצה מדכ' והי' על מצחו תמיד ובגמ' איתא דיליף כן ר"י מדכ' ונשא אהרן את עון הקדשים ותמיד אתי שלא יסיח דעת ולפמש"כ ניחא דלמסקנא דאתי קרא דאל יסיח דעתו אפי' שלא בשעת עבודה ממילא נשמע דאעמ"צ אין מרצה א"כ רק צריך ליתן טעם כה"ג ביוהכ"פ דאין על מצחו איך מרצה כיון דט"ד הוא צריך ציץ לרצויי ונראה דא"ש דהנה זה לשון הירושלמי:
**בכל** יום כה"ג מלביש בכליו ובא ומקריב תמיד של שחר והולך בתוך ביתו ובא ומקריב תמיד של בה"ע ר' עקיבא אמר לא היה עושה כן אלא בשבתות וביו"ט אית תני הציץ מרצה על מצחו אית תני אפי' בזויות ומפרש דאתיא כריו"ס דבכל יום לובש כדי לרצות על התמיד ויקשה לכאורה הא מבואר במפרשים דרק האימורים מקטיר שזורקין על האש כדתנן במשנה דתמיד וא"כ אי אירע טומאה בשעת זריקה מאי עביד וצ"ל כיון דלובש בשעת הקטרה מרצה על כל עבודות התמיד מעתה קשה טובא הא לקמן דף ע' מבואר במשנה דר"ע סבר וכן ס"ל לחכמים שם בברייתא דהי' מקטיר האימורים של קרבנות היום עם תמיד של בה"ע בבגדי זהב א"כ בשעת הקטרה כבר היה לבוש הציץ א"כ מרצה על כל עבודות היום וקשיא לר"ש מאי קאמר כה"ג יוכיח הא שפיר מרצה בשעת הקטרת אימורים וצ"ל דבאמת ר"ש ס"ל כר"א דס"ל שם דכל עבודת היום גומר קודם הקרבת המוספין בבגדי לבן א"כ אפשר לומר דס"ל דהקטרת אימורים באמת היה מקריב בבגדי לבן שלבש להוצאת כף ומחתה לכן שפיר דייק מכה"ג וקצת משמע כן בפ"ו דיומא במשנה ז' קרען והוציא את אימוריהן נתנן במגיס והקטירן ע"ג מזבח ופירש"י דלאו דוקא דהא בבגדי לבן הוא לבוש עתוי"ט ולפמש"כ י"ל דהוה דוקא דסתם משנה ס"ל באמת דמקטירן בבגדי לבן אולם י"ל בפשיטות יותר דהנה רש"י פי' באמת דצריך שיהא על מצחו בשעה שנטמא הקרבן אמנם בס' גבורת ארי' תמה מנ"ל הא ולפמש"כ ניחא דמוכח כפירש"י דאל"כ יקשה מה שהקשיתי דלא מוכח כלל מכה"ג ביוהכ"פ אמנם להלכה י"ל דהוכיח רבינו מירושלמי דלא כפירש"י דל"ב שיהא לבוש בשעה שנטמא דא"כ הי' צריך הכה"ג ללבוש בגכ"ה קודם שחיטת התמיד פן יטמא הדם מיד לאחר קבלת הדם אלא ע"כ דלירושלמי פשיטא לי' דלא כר"ש א"כ לא מוכח מכה"ג ביוהכ"פ מידי א"כ ניחא כיון דרבינו פסק בפ"ד מעיוהכ"פ דאימורי החטאת שחובת היום מקטיר עם תמיד של בה"ע בבגדי זהב א"כ ל"ק כלל מכה"ג ביוהכ"פ ולכן פסק שפיר דאין על מצחו אמ"ר ודו"ק:
 ד') 
**אין**
 על מצחו אין מרצה. ובכ"מ הקשה דמבואר בגמ' דזה למ"ד ט"ה בציבור ורבינו הא ס"ל ט"ד בציבור ע"כ דגם אין על מצחו מרצה דכה"ג ביוהכ"פ יוכיח ונראה לישב בהקדם לבאר שמעתתא דיומא אשר צריכה תלמוד טובא דגמ' פריך עד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישהו מט"מ אמר רבא זאת אומרת ט"ה בציבור והקשו תוס' הא בזבחים דף ל"ג איתא דבין אביי ובין רבא ס"ל דט"ד בציבור ותי' דפסח ל"ה ק"צ ממש רק דחי יען שקבוע זמן וכן אילו של יוהכ"פ הוה ק"י אלא דקבוע זמנו ולכן מהדרינן אטהרה ובשעה"מ ובש"א הקשו לפי"ז בסנהדרין דף י"ב דפריך מר"י דס"ל בשמעתין ט"ה בציבור ולהנ"ל הא שאני ק"פ דהוה ק"י לכן מהדרינן אטהרה לעבר השנה מפני הטומאה ועוד קשה דא"כ הדרה קו' לדוכתי' נפרשהו מט"מ דהא בטומאת אילו של אהרן דהוה ק"י ט"ד הוא וכן הקשה בריטב"א לכן נראה לי לישב קו' תוס' באופן אחר דלא יקשה מרבא אדרבא:
**עוד** הקשו תוס' דגמ' מוקי ברייתא דהבא אחרת בפרים של ע"ז בק"צ ואז"ק דא"ד טומאה לכן מהדרינן אטהרה והקשו א"כ אמאי באמת דוחה טומאה אי ליכא אחרת ותי' משום ריצוי ציץ אבל טוה"ג דכהנים לא אידחי לגבייהו כלל דלגמרי חשוב ק"י וקשה דבגמ' משמע דשייך דיחוי אלא דמהדרינן אטהרה דהא תני לה בהדי אילו דאהרן דהוה זמנו קבוע וט"ד רק כיון דק"י לכן מהדרינן אטהרה וכמש"כ תוס' בד"ה כיון דהוה ק"צ לדחות את הטומאה רק דל"א דהותרה כיון דיחיד מייתי לה ועוד הקשו תוס' באמת מאי סברא איכא כיון דכולהו ילפינן מחד קרא דמועדי ד' א"כ א"ל דבמקצת הותרה ובמקצת רק דחוי ותי' דבאמת רק דרבנן עוד הקשו דגמ' פריך מדם שנטמא וזרקו במזיד לא הורצה ומ"פ הא להתיר בשר באכילה לכו"ע ל"א דהותרה ועוד אפי' למ"ד ט"ד קשה דהא רק פליגי אי מהדרינן אטהרה אבל בכבר קרב הקרבן בהא לא פליגי עוד הוק' בהא דפריך דציץ מרצה על הדם ועל הבשר דפירש"י בפסחים דאתיא כר"י דאמר אם אין בשר אין דם דאי כר"א הא אמר דם אף שאין בשר ותי' דאתיא שפיר כר"א דאמר יש דם אף שאין בשר והא דבעי ריצוי ציץ היינו לאקבעינהו בפיגול והקשו המפרשים א"כ מ"פ בשמעתין ל"ל ציץ לרצויי הא מצי למימר דבעי ציץ לאפוקי מידי מעילה דלקבעינהו בפיגול ולי קשה עוד אפירש"י דמוקי כרי"ה הא בפסחים דף פ' מסיק דהא"ט דר"י משום דהיתר הוא בציבור כפירש"י והא כאן קאי כמ"ד ט"ד בציבור ובאמת תוס' פליג שם בפסחים ומפרשין דטעמא דר"י דציץ מרצה על האוכלין אבל פירש"י לשיטתו קשה והנה בגמ' מייתי דר"ש דכה"ג ביוהכ"פ יוכיח דאין על מצחו מרצה והקשו בתוס' מנ"ל דילמא בא"א דוחה טומאה אפי' בלא ציץ דהא גברא דחיא טומאה אף דליכא ציץ לרצויי דהא ק"צ ע"כ דוחה טומאה והנה במהרמ"ב בתחילת הסוגי' הקשה דקאמר רבא זאת אומרת ט"ה בציבור והא אף למ"ד ט"ד עכ"פ טומאת מת דחי לה הקרבן ע"כ אין מפרישין אותו מטומאת המת (עתוי"ש שכ' דגם משום מת תיקנו כהן אחר דאי נטמא הכה"ג נעשה העבודה בשני וא"כ שפיר פריך נפרישהו מט"מ כדי שלא יטמא ותעשה העבודה בהשני שבו לא נתקיים מצות פרישה אך מפירש"י בריש מכילתין משמע דרק משום טומאת קרי מפרישין אחר לא משום טומאת מת דאי נטמא בט"מ אין נעשה בהשני כיון דבו לא נתקיים מצות פרישה אולם בריטב"א בריש מכילתין איתא להדיא דה"ה בכל הטומאות א"כ ניחא קו' מהרמ"ב ולא תיקשה אלא לפירש"י לדבר זה העירנו ידידי הרב המאוה"ג מו"ה דוד צבי נ"י קאטצבורג מפה) עוד יש להקשות לפמש"כ תוס' דק"פ הוה ק"י והא דדחי משום דק"י הוא א"כ אמאי אמרו בש"ס דדחי משום דהוה ק"צ הא אין זה הטעם אלא משום דזמנו קבוע וכן באילו של אהרן דאמרינן ביומא דף נ"א דדחי משום דזמנו קבוע א"כ למה תלינן לה בטעמא דהוה ק"צ ולכך אומר לישב הכל על נכון דיש להבין מאי זה דקאמר ט"ד לפירש"י רק בקושי התירו מה זה פירושו בקושי עכ"פ התירה תורה טומאה וגם במה פליגי אי ט"ד או ט"ה הא מקראי נפקא למה סובר זה דהותרה לגמרי ואידך ס"ל דרק דחוי וגם זה צריך תלמוד במאי פליגי לישנא קמא ס"ל דט"ה ולא מהדרינן רק בליכא טהורין בבית אב זה וללישנא בתרא לא מהדרינן אפי' אטהורין שבבית אב ועוד קשה לי דהנה הרשב"א בתשובה כ' דהא דפנ"פ דוחה שבת אי הוה דחוי או הותרה תליא אי בקרבן ג"כ אמרינן דשבת וטומאה דחוי הוא ואמנם הרא"ש פ' יוהכ"פ כתב דפנ"פ הותרה בשבת כמו אוכל נפש ביו"ט דכחול שויא רבנן הרי אי אמרינן הותרה לגמרי כמו אונ"פ ביו"ט א"כ איך סובר דט"ה וחייב לאהדורי אחר טהורים שבב"א ואומר דהנה בתוס' פסחים דף ס"ו כתבו דאיכא תנאי דלא דרשו מועדו ממשמעותו רק דילפי מגז"ש ואיכא מ"ד דדרשו ממשמעותו כדאיתא בפסחים דף ע"ז ולפי"ז אני אומר מאן דדריש משמעות מועדו ס"ל דעיקר הטעם דק"צ דוחה שבת היינו משום דז"ק ולמ"ד דילפינן מגז"ש דמועדו ס"ל דעיקר הטעם משום דהוה של ציבור דילפינן מועדו דפסח מתמיד דהוה ק"צ ודחי שבת:
**א"כ** י"ל הא דילפינן תמיד מפסח דדחי טומאה ג"כ עיקר הטעם משום דהוה ק"צ כמו ק"פ דדחי שבת מהא"ט דהוה ק"צ גם מה דדחי שבת משום דהוה ק"צ ושוב אמרינן כמו דדחי ק"פ שבת משום דהוה ק"צ גם מה דדחי טומאה הוא משום דהוה ק"צ (דאתי בכינופיא וגם א"ש ק"פ על היחיד) ולפי"ז י"ל דמאן דס"ל ט"ד סובר עיקר הילפותא מטעם משמעות מועדו והיינו דזמנו קבוע ולא משום דאיכא מעליותא דק"צ וכיון דרק משום דז"ק לכן רק ט"ד דהא דרק בקושי הודחה יען דז"ק דאי ימתין יעבור המצוה ולא תליא באמת אי איתא בציבור אבל למ"ד מגז"ש א"כ עיקר הטעם בתמיד משום דהוה ק"צ אז שפיר הותרה דהוה מצוה דרבים דאלים כח הציבור ולא בקושי הותרה אלא דכך שורת הדין כל שהוא בציבור דהותרה טומאה כמו דהותרה שבת ולכן אף בק"פ ט"ה דיליף מתמיד (אמנם נראה דזה תליא בפלוגתא דפליגי בעלמא תנאי א"כ ילפינן מינה ואוקי באתרא דלהאי מ"ד שפיר ילפינן תמיד מק"פ דדחי טומאה ואוקי באתרא כמו בשבת הותרה בתמיד גם ט"ה בתמיד אבל בק"פ גופי' שפיר י"ל דרק דחוי אבל אי אמרינן דילפינן מיני' ומינה א"כ ע"כ בק"פ גופי' ט"ה כמו שבת דאז שפיר אמרינן בתמיד ג"כ ט"ה כמו דהותרה שבת אבל אי נאמר בק"פ רק ט"ד א"כ תמיד דילפינן לענין טומאה מק"פ ע"כ ג"כ רק ט"ד אף דשבת הותרה ובהכי ניחא לי הא דאיתא ביומא דף מ"ו דר"ח ס"ל דוחה את השבת וא"ד את הטומאה ורבה ס"ל דוחה את הטומאה וא"ד שבת ואמר אביי דקשיא לרבה מ"ש טומאה דכתיב במועדו אפי' בטומאה שבת נמי במועדו אפי' בטומאה ולר"ח קשיא מ"ש שבת דכ' במועדו אפי' בשבת טומאה נמי במועדו אפי' בטומאה ואמר רבה לדידי ל"ק סופו כתחילתו מה תחילתו דוחה טומאה אף סופו דוחה טומאה ולר"ח ל"ק שבת הותרה טומאה דחוי ופלא חדא אמאי לא פריך לתרווייהו חדא קושיא מ"ש שבת מטומאה וכן מה משני לר"ח ט"ה וט"ד עכ"פ תיקשי הא קרא כתיב במועדו בטומאה כמו דכתיב מועדו בשבת לפמש"כ ניחא דאביי פריך לרבה מ"ש טומאה דדחי דילפינן מק"פ דדחי טומאה מאיש נדחה ואין ציבור נדחין א"כ שבת נמי הא כתיב בי' בפירוש דדחי שבת וכיון דבתרווייהו כתיב מועדו נילף חדא מאידך גם לענין סופו דכמו סופו ד"ט ידחה שבת ואדרבא לענין תחילתו בשבת עדיפא מק"פ דהטעם משום דהוה ק"צ ובק"פ דל"ה עיקר הטעם משום דהוה ק"צ אלא משום דז"ק אי לאו דילפינן מתמיד א"כ איך ניקום אנן ונאמר איפכא בטומאה דחי ובשבת דהוה ק"צ לא ידחה ולר"ח פריך איפכא לטעם אחר דס"ל דדרשא דמועדו היינו ממשמעותי' דמועדו נשמע דדחי שבת ה"נ בטומאה כתיב מועדו נילף נמי ממשמעותי' דסופו נמי דחי טומאה ומשני רבה דלדידי' ל"ק דטומאה שאני דגם תחילתו דחי א"כ אף דהטעם בק"פ באמת רק משום דז"ק אבל כיון דתחילתו דחי סופו נמי דחי משום דבא מקרבן דז"ק אבל שבת דתחילתו א"ד אף דהוה ק"צ לא דחי נמי סופו ולר"ח ל"ק דשבת הותרה וט"ד וכונתו דבזה מתורץ הקושיא מ"ש שבת דכתיב מועדו דס"ל דלאו ממשמעותי' דמועדו ילפינן דדחי שבת אלא משום דכ' קרא אבל טומאה ילפינן מק"פ א"כ דון מיני' ומינה מה בק"פ רק דיחוי דילפינן מאיש נדחה ובק"פ ל"ה ק"צ רק ז"ק ול"ה אלא דחוי א"כ גם תמיד ל"ה אלא דחוי ודו"ק) מעתה י"ל דבזה פליגי הני תרי לישני דלש"ק לכו"ע ס"ל דעיקר הטעם דד"ט משום דהוה ז"ק וס"ל לר"ש דלכן אף בליכא טהורים בבית אב מהדרינן אחר טהורים בב"א אחרינא ור"נ ס"ל דאי איכא מהדרינן כיון דרק בקושי הוא נדחה יען דהוה ז"ק אבל אי ליכא טהורים בב"א לא מהדרינן עוד דט"ה בציבור משום דעכ"פ כל הני קרבנות הוה גם מצוה דרבים דאף קרבנות של אהרן הוה עכ"פ מצוה דרבים והוא שלוחם לעשות קרבנו וקרבן אחד מעכב את חבירו וכן ק"פ יש מצוה דרבים עכ"פ דנעשה בכינופיא (ונ"ל שזה כונת רש"י שפי' דקרבן של אהרן זמנו קבוע ובדידי' תלה הכונה דאף דעיקר הטעם דז"ק הוה נמי מצוה דרבים דבדידי' תלוי כפרת ציבור) ולכן ט"ה וא"צ לאהדורי אחר בית אב אחרינא והוה ט"ד מצד וט"ה מצד וכן מצינו באונ"פ נמי דלכו"ע הותרה לגמרי אפ"ה במכשירין מחלקין בין אפשר ללא אפשר דלענין מכשירין רק דחוי הוה כמש"כ תוס' פסחים דף פ"ה בשם הר"ח דאונ"פ דשרי ביו"ט מטעם עשה דחל"ת ולכאורה פלא הא ביו"ט לכו"ע מטעם הותרה אע"כ כיון דבמכשירין לא שרי אלא באי אפשר ל"ה אלא מטעם דחוי וכמש"כ בח"ס סי' פ"ה הרי דגם ביו"ט דלכו"ע הותרה אפ"ה אמרינן דמצד אחד ל"ה אלא דחוי ומיושב קושיתינו מאונ"פ ביו"ט דהותרה לגמרי הותרה דבאמת גם באונ"פ לא הותרה לכל מילי דלמקצת דברים ל"ה אלא דחוי:
**אמנם** לל"ב לר"נ א"צ לאהדורי אף אחר טהורים שבבית אב דס"ל דט"ה לגמרי דטעמא דט"ה הוא משום דהוה ק"צ לא משום דז"ק אלא כיון דהוה ק"צ אלים טפי ולא בקושי הותרה דיליף מתמיד כמו דשבת הותרה גם טומאה הותרה אמנם לל"ק דר"נ דס"ל דדחוי הוא דעיקר טעמא משום דז"ק ובקושי הודחה אלא דאפ"ה ס"ל דט"ה דא"צ לאהדורי אחר בית אב אחרינא יען דעכ"פ הוה מצוה דרבים ורב ששת ס"ל דאין רק דיחוי צריך להבין במאי פליגי נראה דפליגי בהא דלר"נ א"צ ציץ לרצויי אטוה"ג והיינו דהותרה בלא ציץ ולכן א"צ לאהדורי אחר טהורים ור"ש ס"ל דצריך נמי ציץ לרצויי אטוה"ג ואין אלא דחוי ולכן צריך לאהדורי אחר טהורים וכאשר יבואר להלן וכעת נדבר מקו' התוס' דרבא אדרבה דלפמש"כ א"ש מאוד דרבא דקאמר זאת אומרת ט"ה בציבור היינו דס"ל כל"ק דר"נ דא"צ לאהדורי אחר בית אב דא"צ ציץ לרצוי לכן נמי א"צ לאפרושי מטומאת מת אבל בכל זה ס"ל נמי דהוה דחוי מצד יען דס"ל דעיקר הטעם משום דז"ק ובקושי הודחה ודלא כל"ב דר"נ וא"כ ניחא הא דקאמר בזבחים הואיל ואידחי אידחי דמצד עיקר הטעם דז"ק ל"ה אלא דחוי ואמרינן שפיר הואיל ואידחי אידחי א"כ אין כאן סתירה דס"ל לרבא ט"ה אבל לא הותרה לגמרי והא דקאמרי זאת אומרת ט"ה רק לאפוקי מר"ש דס"ל דדחוי וצריכה ציץ לרצוי א"כ ביוהכ"פ דליכא ציץ לרצוי דאין על מצחו אין מרצה צריך לתקוני מט"מ ומיושב קו' מהר"ב די"ל דנהי דעכ"פ ט"ד אפ"ה כיון דבעינן ציץ וביוהכ"פ א"א בציץ אכתי הוה לן לאפרושי גם מט"מ וניחא נמי קו' ריטב"א מאילו של אהרן דהא אילו של אהרן נעשה בחוץ א"כ איכא ציץ לרצוי א"כ אף אי ט"ד ניחא דעכ"פ הא הטומאה נדחית לכן א"צ לאפרושי מט"מ כקו' המהרמ"ב לאמת ובהא ניחא מה דקשה לי טובא לשיטת רבינו דס"ל דטוה"ג צריך ציץ לרצוי כיון דט"ד א"כ איך אמר רבא הואיל ואידחי אידחי והא ט"מ מרצה ציץ לכך אידחי אבל טומאת זיבה דאין ציץ מרצה כלל לא שייך לומר דאידחי וצע"ג:
**אבל** לפמש"כ ניחא דרבא דס"ל דט"ד וגם ט"ה יען דעכ"פ הוה מצוה דרבים א"צ באמת ציץ לרצוי ושייך שפיר הואיל ואידחי אידחי אבל אי הוה ס"ל לכר"ב דצריך ציץ לרצוי ל"ה שייך לומר הואיל ואידחי אידחי:
**ואמנם** טעמא דידהו דפליגי אי בעי ציץ לרצוי נראה דהנה בזבחים דף קי"ג והובא בחולין דף ק"א איתא באכל קדשים בטוה"ג דלת"ק חייב בין אכל טהור בין אכל טמא ורשב"ג פליג דבאכל טמא פטור ואמרו לו לריוה"ג כיון שנגע בו טומאה וקשיא לכאורה א"כ לא משכחת כלל טוה"ג בלא טומאת בשר דא"א שלא יגע בו (אח"ז אתי לידי ספר גבורת ארי ראיתי שהקשה כן) אך א"ש דהנה רבא מוקי שם דבקדם טוה"ג כו"ע לא פליגי דחייב כי פליגי בנטמא הבשר תחילה ומבואר בתוס' דלמסקנא בנטמא בטוה"ג אף דכשאכלו נגע בו וטמאהו כיון דטוה"ג קדים חייב דל"א כיון שנטמא נתחלל דע"י אכילתו הוא דנטמא ובהכי חייבי רחמנא דהכי הוה חיובו של אוכל בטוה"ג מעתה בכהנים טמאים נמי כיון דטוה"ג ע"כ הותרה או הודחה ורשאין לעבוד ולזרוק בטומאה אך השחיטה אפשר בזר טהור וגם אפשר ליזהר שלא יגע כמש"כ תוס' פסחים דף פ' אלא כיון דהטומאה בא ע"י מעשה ההקרבה בטוה"ג אין ק"צ חלוק ורשאי לטמא בידים דם ובשר הקרבה (וזהו לכו"ע אף למ"ד דלית לי' בעלמא דאין ק"צ חלוק כדמוכח בפסחים שם וכבר ביאר בנובי"ת סי' פ"ו דמצוה איכא בהא שלא יהא ק"צ חלוק אף דהוא כ' כן לר"י היינו דלר"י אמרינן אף בב' סדרים או בשני שבטים ג"כ אמרינן אין ק"צ חלוק והיינו דלימוד ערוך הוא בפיו אף שאין בזה סברא רק קבלה היתה בידו כמש"כ רבינו בפי' המשנה במנחות אבל באותו קרבן אק"צ חלוק אי משום דכיון דהזריקה חמורה שהוא במיתה כש"כ טומאת בשר שהוא בלאו או משום כיון דאישתרי טומאת אימורים אישתרי נמי טומאת בשר כמש"כ תוס' פסחים) ועוד דהא עכ"פ א"א בלא טומאת אימורים אם הכהנים או ביוהכ"פ כשכה"ג טמאים א"כ איכא בכל עבודה בטוה"ג שני דברים אשר צריכין ריצוי טוה"ג וטומאת הקרבן א"כ י"ל בהא פליגי רבא ורבינא דרבא ס"ל דאין מפרישין מט"מ דטה"ג הותרה בציבור ורבינא ס"ל משום דל"ש אבל אי הוה שכיח הוה צריכין להפרישו דט"ד והיינו דרבא לשיטתו דמפרש שם דלכו"ע בנטמא טוה"ג לא פליגי ה"נ א"צ ריצוי אטוה"ג דטומאת הקרבן אינו בא אלא מכח מעשה הקרבה בטוה"ג ולכן א"צ ריצוי ציץ דטוה"ג הא הותרה ורבינא ס"ל כיון דסוף סוף ע"כ מתעבד נמי בטומאת הקרבן גם טוה"ג צריך ריצוי ציץ ולכן ס"ל הכא דט"ד דהא כיון דאי נטמא בטוה"ג ע"כ נעשה הכל בטומאה (דביוהכ"פ אי הכה"ג טמא הוה ככל כהנים טמאים וכפירש"י דכפרה תלוי' בי') ואיכא טומאת קרבן צריך ריצוי ציץ לרצות וצריך לשנוי' דלא שכיח:
**ולפי"ז** יש לישב נמי קו' תוס' דרבא אדרבא דהוא ס"ל דאף דע"כ איכא טומאת קרבן א"צ ציץ לרצות ולכן ס"ל ט"ה בציבור אבל בכל זה עיקר ההיתר אינו אלא דחוי כיון דהוה ז"ק ובקושי התירה תורה (אמנם תוס' פסחים דהקשו הא אפשר ליזהר שלא ליגע ותי' כיון דהותרה טומאת אימורים הותר נמי טומאת בשר וא"צ ליזהר שלא ליגע משמע משום זריקה דנעשה בטומה"ג ל"ה אמרינן דהותר נמי לעשות הכל בטומאה הנה באמת כבר הקשה כן בה"ג רע"א תיפוק לי' כיון דזריקת דם בטומאה שהוא בכרת הותר הותרה נמי ליגע בבשר ולעשות הכל בטומאה והיינו כסברא שכתבנו אולם בירושלמי פסחים דף מ"ג משמע כתוס' דבעי שם בא בטומאת עובדין האיך עבידה שחטו אותו בעלי מומין וזרקו אותו טמאין ופליגי ר' הונא סובר דנעשה בטהרה ור"ז סובר דבא בטומאה ופי' בק"ע דהואיל ואישתרי טומאת בשר ובא בטומאה מבואר כדברי תוס' דרק משום אימורים נעשה הכל בטומאה ועמש"כ בפ"ד כהמ"ק אמנם הא גם לפירוש התוס' מוכרח סברא זו דאק"צ חלוק שכ' הואיל ואישתרי טומאת אימורים אישתרי טומאת בשר א"כ ה"נ שפיר נעשה הכל בטומאה כיון שבוודאי טומאת אימורים אישתרי לבסוף אישתרי נמי בתחילה ורשאי ליגע בקרבן אלא דלכאורה בפר ושעיר שהם קרבנות הנשרפין בחוץ אין מקבלין טומאה כיון שלא הוכשרו אף אם העבירהו בנהר מחיים כיון שהבשר אין מקבל טומאה לר"ש לא נעשה הבשר יד לאימורים וכמו שהקשה בבית שערים ויבואר להלן דזה ליתא דקודם זריקה יש לקרבנות הנשרפים דין ככל הקרבנות וכמו שיבואר א"כ ה"נ כיון דסופו שיקריב האימורים בטומאה ואישתרי טומאת אימורים אישתרי נמי טומאת בשר ופלא שבנובי"ת או"ח סי' פ"ו הביא סברא זו מבנו הגאון מהר"ש ז"ל שק"פ לא נכשר לקבל טומאה דמשקה בית מטבחיא דכן ואין מכשירין מה"ת והי' יכולין לאכול בטהרה שהכהנים לא יגעו בבשר לפי טעותו של חזקי' דטעה לעבר כדי שלא יהא נעשה בטומאה ופלא דהא עכ"פ הזריקה


###### Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 4:12:1
[Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 4:12:1](https://torahapp.org/share/book/Ma%27asai%20LaMelekh%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Admission%20into%20the%20Sanctuary/r/4:12:1)

**כיצד**
**דוחה את הטומאה וכו' והיו רוב הקהל שמקריבין אותו טמאים למת או שהיו הקהל טהורים והיו הכהנים המקריבין ט"מ וכו' הרי זה יעשה בטומאה ויתעסקו בו הטמאים והטהורים כאחד וכו'.** ובספר גבורת ארי כתב ואני תמה עליו בתרתי חדא בשאר ק"צ מה ענין קהל להקרבתן להתיר להם כניסת עזרה שבכרת ואפי' למאן דס"ל דט"ה בציבור היינו בכהנים מקריבי הקרבן אע"ג דאיכא טהורים עבדי טמאים אבל מה טיבם של קהל ליכנס לעזרה בשעת הקרבה שאתה מתיר להם ליכנס לעזרה בטומאתן ולא עוד אפי' אי כל הקהל והכהנים טמאים ואין כאן אלא כהן אחד טהור למאי דקיימ"ל כר"ש דט"ד א"ד טומאה אלא מקריב הטהור דאין ק"צ חוץ מפר דוחה את הטומאה כלל בטומאת רוב הקהל אלא בכהנים המקריבין ולי נראה לישב דהא איתא במשנה דתענית וכי קרבנו של אדם קרב ואין עומד על גביו לפיכך תיקנו מעמד שיעמדו על הקרבן א"כ הגע עצמך אם הי' הציבור טמאים וא"י לעמוד על קרבנן א"כ בטלה המעמד אף אי אנשי המעמד טהורין כיון שאנשי המעמד רק שלוחי הקהל שם כמו שביארנו לעיל בפ"ו ויותר י"ל דאף דתיקנו מעמד אם רוצין הקהל לעמוד בעצמן על קרבנן בוודאי מצוה עבדי לכן שפיר נכנסין לעזרה כדי לעמוד על קרבנן ובפ"ח מבהב"ח הבאתי ראי' לזה מדברי הרמב"ן שהבאתי לעיל:
**עוד** הקשה בג"א לשיטה זו כיון דרוב ציבור ט"מ מהני להקל לגבי כהן המקריב דאם ט"מ אע"ג דאיכא טהורים מקריבו בטומאה וכיון דט"מ דר"צ מועיל אפי' להקל כ"ש דמהני להחמיר והשתא תמה על עצמך הרי שהי' רוב ציבור זבין או מצורעין דאין טומאות האלו נדחין בק"צ אלא ט"מ בלבד אפי' כל הכהנים טהורים אין להקריב תומ"ס כ"ז שהם טמאים אפי' על ידי כהנים טהורים והא וודאי ליתא וכיון דלא אזלינן בתר רוב ציבור ואפי' להחמיר כ"ש דלא ניזל בתרייהו להקל בתר רוב ציבור ט"מ להתיר להקריב כהן ט"מ אע"ג דאיכא טהורים ולפמש"כ ניחא גם קו' זו דברוב ט"מ שפיר אזלינן בתר רוב טמאים והותרו ליכנס לעמוד על קרבנן אבל ברוב טמאים ט"ז דא"א לעמוד על קרבנן אין מעכב זה הבאת הקרבן ציבור דהא עכ"פ אנשי מעמד עומדין על קרבנם ואף אי אמרת דל"מ מעמדן בשליחות הקהל שט"ז ובטלה מצות המעמד הא אין המעמד מעכב הקרבת הקרבן כלל לכן ל"ש לומר דאי רוב ט"ז ניזל בתרייהו להחמיר דלהחמיר אין לציבור שייכות להקרבת הקרבנות רק בט"מ דאפשר לקיים מצות המעמד הותרו ליכנס כדי לעמוד על קרבנן:


###### Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 4:13:1
[Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 4:13:1](https://torahapp.org/share/book/Ma%27asai%20LaMelekh%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Admission%20into%20the%20Sanctuary/r/4:13:1)

**פטורים**
**מכרת.** עכ"מ יען דמספיקא לית לן לחיובי' ולי נראה טעמו של רבינו דפסק כן משום דלכאורה קשה בזבחים דף ל"ג סובר רבא דאמרינן הואיל ואידחי אידחי וכן יקשה גם ארב יוסף שנראה דסובר שם דאמרינן הואיל ואישתרי ולרבא אליבא דרב יוסף הואיל ואידחי וא"כ מאי בעי כאן אי אמרינן הואיל ואישתרי וצ"ל דל"ד דהתם תרי איסורים הוה אמרינן הואיל ואישתרי אבל כאן ממקום למקום ל"א הואיל ואישתרי לכך צריך להיקשא דכל שאין אני קורא אל מחוץ למחנה אין אני קורא וישלחו מן המחנה ומעתה כיון דהוקש מקום למקום שוב מסברא לרבא דסובר הואיל ואידחי אידחי גם בהא אמרינן הואיל ואידחי ולכן פסק רבינו כל"ב יען דכן מסברא לרבא לשיטתו א"כ ע"כ ל"ב עיקר ודו"ק:
**ובצל"ח** כ' לישב דלכן מוכח ע"כ כרבא משום דכאן דכתיב אל מחוץ למחנה למידרש בשעה שאין משתלח מן העזרה כבר ידעינן פסח נעשה בטומאה ול"ל לנפש למעט דלא עבדי בטומאה אע"כ דצריך למדרש דפטור אף מהיכל כל"ב דרבא וכהא"ג כ' בצל"ח בדף ס"ו ואולם כבר השגתי עליו לעיל די"ל דהך הקישא לא אתי לפסח דאף אי ציבור לא עבדי בטומאה שייך הקישא זה לכהנים דעבדי קרבן תמיד בטומאה ובמשל"מ הקשה מדברי הכ"מ פ"ט ממעה"ק ואיך כ' הכ"מ דמספק א"א לחיובינהו כיון דכרת בי"ש קמי שמיא גליא ותי' בצל"ח דל"ד דשם כ' הכ"מ שפיר דקמי שמיא גליא משום דקאמר רבינו דפטור ממיתה אבל כאן כ' רק פטורים י"ל פטור ממלקות דחייבי כריתות שהתרו בהם לוקין וגם לפטור מקרבן לכן כ' הטעם דמספק א"א לחיובינהו:


###### Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 4:14:1
[Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 4:14:1](https://torahapp.org/share/book/Ma%27asai%20LaMelekh%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Admission%20into%20the%20Sanctuary/r/4:14:1)

**מקצת**
**בית אב טמאים וכו' אם הי' רוב הכהנים בירושלים טמאים וכו'.** ובס' גבורת ארי כ' דהוא תמוה דאיך תלה ברוב כהנים כיון דט"ה אפי' כל הכהנים טמאים ואחד לבד טהור א"ד טומאה כיון דאפשר בטהור ואפי' גבי פסח נמי לא תלוי ברוב כהנים לענין טומאה אלא ברוב ציבור משום דדרשינן איש נדחה ואין ציבור נדחה אבל בכהנים טמאים אפי' רוב טמאים נעשה בטהרה ויתעסקו בו כהנים טהורים תדע דהא תנן בפסחים נטמא הקהל או רובו או שהי' הכהנים טמאים הרי דדייק גבי קהל קתני או רובו וגבי כהנים לא נקט או רובו ש"מ דוקא בכל הכהנים טמאים הוא דעושין בטומאה ואמנם לפמש"כ ניחא דכיון דרבינו סובר דטוה"ג צריך ג"כ ריצוי ציץ לכתחילה כיון דא"א בלא נגיעת קרבן לכך ס"ל דאף באיכא מיעוט טהורים כיון שעכ"פ רוב כהנים טמאים נעשה בטומאה בריצוי ציץ אבל המשנה דרצה לינקט כולהו גווני טומאות של הבעלים וטוה"ג דכהנים וטומאת כ"ש לבד א"כ אייריא ע"כ בטוה"ג בלא טומאת הקרבן כמו בטוה"ג דבעלים דאפשר בלי נגיעת הקרבן וה"נ אפשר בלא נגיעת הקרבן בשחט בקרומות של קנה ואז א"צ ציץ לרצות כלל אטוה"ג לכן דוקא בכולהו טמאים נעשה בטומאה ודו"ק:
 ג') 
**הי' מקצת בית אב טמאים ומקצתם טהורים אעפ"י שרובן ט"מ לא יקריבו אלא הטהורים וכו' אם הי' רוב הכהנים הנכנסים בירושלים בזמן הקבוע טמאים יעשה בטומאה.**
 ובכ"מ כ' דמקור נובע מיומא דף ו' ופסק כר"ש וכ' וז"ל ואעפ"י שלא הזכירו בש"ס אלא לחזור על בית אב אחר ל"ד אלא משום דלר"נ אפי' על בית אב אחר אין מחזירין אמנם אמש"כ רבינו אם הי' רוב הכהנים הנכנסין בירושלים בזמן הקבוע טמאים יעשה בטומאה לא הער' מקורו ולכאורה יקשה ממנ"פ כיון דרבינו למד מכח סברא דל"ד בית אב אלא אפי' כל המשמר טמא מחזירין על משמרת אחרת כיון דט"ד בציבור א"כ אפשר דברוב כהנים טמאים אפי' ממשמרה אחרת נמי הכי הוא דעכ"פ אם נוכל למצוא מיעוט טהורין עושין בטהרה ונראה דרבינו הוציא כן מהא דאיתא בב"ק דף ק"י א"ר ששת אם הי' כהן טמא בק"צ נתנה לכל מי שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר ה"ד אי דאיכא טהורים טמאים מי מצי עבדו ואי דליכא טהורים עבודתה ועורה לאנשי משמר הא טמאים נינהו ולא מצי אכלי אמר רבא אימא לבע"מ טהורין שבאותו משמר וקשה טובא הא בליכא טהורים האיך נאכל הבשר הא כל קרבן שקרב בטומאה אינו נאכל אלא מקטירין ממנו מה שראוי להקרבה והשאר הראוי לאכילה נשרף ומשמע אף שהבשר לא נטמא דהא שחיטה כשרה בזר וכן מבואר בתוס' יומא דף ז' ד"ה דם שנטמא דלמ"ד ט"ד אין הבשר נאכל אף היכא דלא נטמא והיינו משום דמאחר שהי' ראוי שהקרבן יהי' מחולל ע"י עבודת הטומאה רק שנדחית מפני מצות ק"צ ודי במה שניתר מה שצורך לרצות בצורך ההקרבה אבל לא לאכילת הבשר וכן מבואר ברש"י זבחים דף צ"ט אהא דאיתא התם טמא בק"צ מהא שיחלקו לו אמנם לדברי רבינו ניחא דהכי משני לעולם דליכא טהורין במשמרה זו וגם במשמרות אחרות רובן טמאים רק שיש מיעוט טהורים מהכהנים הנכנסים בירושלים דבכהא"ג גם הכהנים הטמאים יכולין לעשות בטומאה והוה מידי דאינהו מצי עביד ומשוי שליח כהנים הטהורים (וכ"כ במהרש"א במהד"ב) ושפיר נאכל הבשר לבע"מ הטהורים שבאותו משמר דראויין לאכילה וכ"כ מזה בפ"ד מכהמ"ק:


###### Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 4:17:1
[Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 4:17:1](https://torahapp.org/share/book/Ma%27asai%20LaMelekh%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Admission%20into%20the%20Sanctuary/r/4:17:1)

**והרי**
**הדבר מפורש בכתובים וכו' ומה זה שנאמר כי אכלו וכו'.** וכתב בכ"מ לפרש דברי רבינו דקשיא לי' דאדרבא משם ראי' שאין דוחין טומאה מפני קרבן ציבור שהרי חזקיהו שדחתה כתוב עליו כי אכלו את הפסח בלא ככתוב והוצרך לבקש רחמים על שעשה כן לא מפני כך כתיב עליו כן אלא מפני שעיברו אותה השנה מפני הטומאה וקשה לי טובא חדא דא"כ קשיא על רבינו למה הביא כלל הראי' מכתובים כיון דהדרשא דאיש נדחה ואין ציבור נדחה הוא דרשא פשוטה והראי' מכתובים אין ראי' ברורה כלל ועוד דא"כ קשה מדבריו שכ' בה' י"ח ועוד אחרת היתה שם שעיבר ניסן בניסן א"כ תקשה למה כתב כלל האי טעמא דעיבר מפני הטומאה ועל כן עשה שלא כהוגן דאין מעברין מפני הטומאה הא עדיפא לי' לפרש רק האי טעמא שעיבר ניסן בניסן ועשה בזה שלא כהוגן וע"ז אמר הכתוב כי אכלו את הפסח שלא ככתוב ושפיר איכא ראי' מן הכתוב דטומאה נדחית מפני ק"צ משא"כ לפי מה דמפרש מפני שאין מעברין מפני הטומאה דמנ"ל כלל מהאי קרא דט"ד דהא אדרבא הכתוב אומר כי אכלו את הפסח בלא ככתוב ואף דנאמר דעשה שלא כהוגן מפני שעיברו ניסן בניסן עכ"פ לא נשמע דט"ד בציבור וא"כ ממילא אין כאן ראי' כלל מכתובים דהא להאי טעמא דעיברו ניסן בניסן לא נשמע כלל דט"ד בציבור והנה בכ"מ הקשה לקמן אמאי כתב שני טעמים דבגמ' דסנהדרין פליגי בזה תנאי ואיך מזכה שטרי לבי תרי אבל לפמש"כ הקושיא אלימא יותר כיון דבא רבינו להוכיח דט"ד בציבור לפי פירושו של כ"מ יקשה טובא מנ"ל הא לפי טעם שני שכתב דאין מעברין ניסן בניסן לא נשמע כלל דט"ד בציבור וגם קו' הכ"מ שהקשה דמזכה שטרא לבי תרי צריך ישוב:
**וכן** בשו"ת חיים שאל הקשה על דברי הכ"מ וכ' דדברים ככתבן מרפסין איגרין במש"כ דאף דמשמע דאי הוי מעוברת וכו' היינו לר"ש דמשמע דר"ש סובר דדיעבד דוקא מעוברת ועכ"ז איצטריך לטעם עיבר ניסן בניסן ולא הונח לו לר"ש לומר דבקש רחמים משום דלכתחילה אין מעברין וזה תימה דהא אסיקנא דר"ש סובר דאף לכתחילה מעברין מפני הטומאה והכי שמעינן לי' בהדיא בברייתא דמייתי בסמוך ואמטו להכי הוצרך לטעם עיבר ניסן בניסן גם מ"ש אבל לר"י אע"ג דבדיעבד מעוברת וכו' קשה דר"י סבר דדיעבד אינה מעוברת ומ"ה מייתי ראי' מחזקיה כיון דדיעבד אינה מעוברת דאי סבר ר"י דמצינן למימר דביקש רחמים אמילתא דלא מצי עביד לכתחילה מה יוכיח [הוכיח] מחזקיה גם ת"ק מודה דלכתחילה לא יוכל עשוהו (וכן הקשה בשעה"מ) וכתב בשו"ת הנ"ל דאפשר לומר דקצת ט"ס יש בלשון הכ"מ וצריך להפך התיבות ובמקום מ"ש היינו לר"ש אבל לר"י צ"ל היינו לר"י אבל לר"ש וכוונתו דמרן בוודאי רבינו פסק כת"ק דאם עברוהו מעוברת והא לא איצטריך לי' לומר דעינינו הרואות דכן פסק רבינו וכן היא סברת ת"ק כאשר הביא מרן בלשון הברייתא וזה בעיקר הדין אבל בענין טעם בקשת רחמים כ' דפסק כר"י משום דעיבר מפני הטומאה בקש רחמים דת"ק לא גלי לן טעמי' וע"ז כ' דאע"פ דמשמע דאי הוה מעוברת בדיעבד לא היה צריך לרחמים היינו לר"י והוא האמת והצדק דמשמע דלר"י משום דיעבד אינה מעוברת ביקש רחמים אבל לר"ש אע"ג דדיעבד כונתו דהא דהוצרך לבקש טעם אחר היינו משום דהוא סבר דלכתחילה נמי מעברין ומ"ה הוצרך לטעם עיבר ניסן בניסן אבל אי הוה סבר כת"ק דדיעבד מעוברת הוה מצי למימר דבקש רחמים על מה שעיבר לכתחילה תדע דגם לר"ש דעיבר ניסן בניסן פירשו בגמ' דהיינו ביום ל' של אדר ומוכח בש"ס דלכו"ע אם עיברוהו מעוברת וכן פסק רבינו בפ"ד מקה"ח וע"כ ביקש רחמים משום דלכתחילה אין מעברין ובזה פסק כר"ש משום דתנא דתוספתא נקט טעם עיבר ניסן דמוכרח דבקש רחמים על לכתחילה ממנו נקח לדידן דקיי"ל כת"ק בעיקר הדין דאם עיברו מפני הטומאה מעוברת דמצינן למימר דבקש רחמים על שעיבר מפני הטומאה לכתחילה עכ"ל:
**לכן** נראה לישב דהנה בשו"ת ש"א סי' ל"ח הקשה הא דאיתא בסנהדרין דת"ק דברייתא ס"ל דאין מעברין מפני הטומאה ואם עיברו מעובר ממנ"פ אי ס"ל ט"ד הוא לעברי' לכתחילה ואי ס"ל ט"ה בציבור אפי' בדיעבד נמי לא דהוה עיבור שלא לצורך וכתב לתרץ דס"ל ט"ד היא ואפ"ה לכתחילה אין מעברין כיון דעכ"פ ראויין לעשות את הפסח בטומאה אע"פ שדחוי' היא מה"ת ובהאי סברא פליגי ר"ש ות"ק ר"ש ס"ל הואיל ודחוי' היא מה"ת מעברין אפי' לכתחילה ולת"ק אפ"ה אין מעברין לכתחילה אבל אם עיברו מעובר כיון דמ"מ דחוי' היא ולא הותרה וה"נ משמע לי מדברי רבינו בפ"ד מביאת מקדש שפסק כמ"ד ט"ד ובפ"ז מה' קידוש החודש ס"ל דאין מעברין ואם עיברו מעובר יעוש"ה הנה הביא ראי' מדברי רבינו לסברתו ולדעתי בהא לא מתורצת דאי סברתו אינה נכונה מאי אהני לי' ראי' מדברי רבינו דהא על רבינו גופי' קשה האי ממנ"פ שהקשה כיון דס"ל דט"ד אפי' לכתחילה נעברו כדמשמע בסוגי' דהא בהא תליא לכך אומר לפרש דברי רבינו על דרך אחר רק תחילה נישב קו' הש"א מה שהקשה אי ט"ה בציבור אמאי בדיעבד מעובר ונראה דלכאורה יש להקשות הא דפריך בגמ' דמדאמר ר"י מעברין אלמא ס"ל לר"י דט"ה בציבור והא תניא ציץ על מצחו מרצה אמר לו ר"י הנח לכה"ג ביוהכ"פ שטה"ב וקשה מאי פריך הא איתא ביומא דף ו' דאף למ"ד ט"ה בציבור אמר ר"נ מודינא דהיכא דאיכא שיריים לאכילה דמהדרין אטהורין וא"כ ה"נ מעברין כדי לעשות בטהרה ולעולם ס"ל לר"ן טה"ב וכמו שכ' תוס' מנחות דף ט"ו ולישב נאמר דלענין עיבור השנה כיון דעכ"פ הותרה הטומאה היכא דליכא לעשות בטהרה א"כ העיבור שלא לצורך דהא בשעה שיבוא לעשות הקרבן דא"א עוד בטהרה ע"כ הותרה הטומאה (רק למ"ד ט"ד כיון דרחמנא בקושי התירה וכל כמה דמצי למיעבד בטהרה עושין לכן מעברין אבל למ"ד דהותרה אלא דרחמנא קפדה למהדרינהו אטהרה א"צ לעיבור השנה) ובשלמא באם נטמא הקרבן והרי לפנינו מנחה אחרת כיון דעתה בשעה זו שעומד לפנינו אפשר בטהרה וודאי דעושים בטהרה וה"ה בק"פ אם אפשר באותה שעה בטהרה ל"א דט"ה כיון דק"פ נאכל כתוס' מנחות הנ"ל (עד"ז שכ' הרשב"א שבת דף כ"ד דמה דאפשר למחר לא חשוב אפשר דאין לך אלא מקומו ושעתו ה"נ באותה שעה הא אי אפשר בטהרה ע"כ אין לעבר כדי לעשות אחר זמן בטהרה אבל אפשר בעת ההיא לעשות בטהרה בקרבן אחר בוודאי מהדרינן אטהרה) ושפיר פריך לר"י אמנם לת"ק דר"י שפיר י"ל דס"ל ט"ה בציבור אפ"ה מעברין דעכ"פ טוב יותר שיעשו בטהרה לאחר זמן א"כ בדיעבד אם עברו מעובר כדי לעשות הפסח בטהרה דהוה מידי דאכילה ודו"ק:
**מעתה** אומר לישב קו' השני' של ש"א דהיינו דאף למ"ד טד"ה אפ"ה לכתחילה אין מעברין דהנה רבינו בפ"ד מק"פ ב' כתב שהציץ מרצה על האכילות ובלח"מ עמד ע"ז ותי' דרק לכתחילה אין הציץ מרצה על האכילות אבל בדיעבד מרצה וכ"כ התויו"ט בפסחים פ"ז מ"ז ובשעה"מ כאן תמה אדבריהם אמנם הדבר נכון דפסח דעיקרו בא לאכילה א"כ כיון דילפינן מקרא מועדו אפי' בטומאה ואפי' נטמא הבשר דנאכל א"כ ש"מ דהתורה אמרה דבא בטומאה הוא משום דהציץ מרצה דהא למ"ד טד"ב ע"כ הא דהתירה תורה בטומאה היינו משום דהציץ מרצה אבל אי לאו ציץ לא הוה אמרינן דחוי' ולא הותרה ה"נ גבי פסח דהתירה הכתוב באכילה היינו ע"כ משום דהציץ מרצה על האכילות דהא ביחיד הציץ מרצה על טומאת גברי מ"מ בטומאת ציבור מרצה כיון דהתיר הכתוב ליקרב בטומאה משא"כ בשאר קרבנות דאכילה לא מעכבא דלא יהא אלא נאבד ושרוף דאין הציץ מרצה (וסברא כזו כ' הר"ן בפרק הכותב בכתובות דלכן ינתן לכושל שבהן כיון דבע"ח שקדם וגבה גבה אמרו רבנן דיעשה כן לכתחילה ה"נ בזה כיון דהציץ בדיעבד מרצה אמרה תורה שפיר דאפי' לכתחילה מביא דהא בדיעבד באמת הציץ מרצה על האכילות) ודו"ק ולפי"ז ניחא דרבינו פסק ט"ד ואפ"ה ס"ל דאין מעברין דשפיר יש סברא לומר אף למ"ד ט"ד כיון דס"ל דציץ מרצה על האכילות אין מעברין לכתחילה וגמ' דסנהדרין קאי למ"ד דאין ציץ מרצה על האכילות לכן אפי' לכתחילה מעברין (או דנפ"מ היכא דנשבר הציץ וליכא ציץ לרצויי) ולפי"ז יבואר דברי רבינו דזה שכ' רבינו דהדבר מפורש בכתובים לא קאי אמה דכ' דנדחה בציבור דזה הא נפקא מאיש נדחה ואין ציבור נדחה רק קאי אמה שכתב לעיל מיני' דט"ד הוא ולא הותרה ולכן צריכה ציץ לרצויי ומביא ראי' מכתובים דכ' כי מרבית אשר לא הטהרו וא"כ קשיא מהו זה שאכלו את הפסח שלא ככתוב הא דחוי' הוא בציבור ורשאי לעשות בטומאה אלא מפני שעיברו את השנה דלכתחילה אין מעברין כיון דציץ מרצה על האוכלין אבל בדיעבד אם עיברו מעובר כיון דט"ד ולא הותרה ובהא נתישב מה דכ' כי אכלו את הפסח שלא ככתוב אבל אכתי למה הוצרך לבקש רחמים על עצמו כיון דבדיעבד אם עיברו מעובר דט"ד ולא הותרה אלא וודאי דעוד אחרת הי' שם שעיבר את השנה ביום שלשים וע"ז היה צריך להתפלל שירצה קרבנם בחודש השני כיון דלא הודו לו חכמים דהורה שלא כדין וא"ש דבגמ' איתא דפליגי דבוודאי לפי סוגי' הגמ' דלמ"ד ט"ד הוא מעברין לכתחילה דציץ אין מרצה על האכילות והא דאין מעברין קאי רק כמ"ד ט"ה א"כ העיבור שלא לצורך לגמרי א"כ ניחא דהי' צריך להתפלל ולבקש רחמים משום זה שעיבר מפני הטומאה ע"כ מנא לן עוד לומר שעשה שלא כדין ועיבר ניסן בניסן דהיינו ביום שלשים של אדר ע"כ מפרשי בגמ' דפליג עם אידך מ"ד דס"ל דביקש רחמים יען דעיבר ניסן בניסן אבל להלכה דציץ מרצה א"כ לכתחילה אין מעברין א"כ אכלו הפסח שלא ככתוב אבל אכתי ל"ש לומר דהוצרך לבקש רחמים ע"ז כיון דבדיעבד הא כדין עשו דט' רק דחוי' בציבור ע"כ דהי' שם עוד אחרת דעיבר ניסן בניסן וע"ז לא הודו לו חכמים ע"כ הוצרך לבקש רחמים וא"ש דברי רבינו כראי' מוצקים והנה אמת נכון הדבר:
**ובסמ"ג** עשין מבואר ביתר ביאור וז"ל ועיבור השנה למדנו מחזקי' מלך יהודה שכך כתוב ויועץ המלך ושריו לעשות הפסח בחדש השני ואין לומר שפסח שני היה שהרי פסח שני לא הוקבע לציבור לעשותו כי אם ליחידים כי לעולם הציבור עושין בראשון ועוד כי פסח שני אינו נוהג אלא יום א' שחיטתו בי"ד ואכילתו בליל ט"ו על מצות ומרורים לפי שפ"ש הוא תשלום לזביחת הפסח ואינו תשלום לחג המצות והפסח שעשה חזקי' בחודש השני כל הקהל עשו אותו וחגגוהו שבעת ימים בשמחה גדולה מצינו למידק שעיבר חזקי' השנה מפני הטעם שכתוב שם לא יכלו לעשותו בעת ההיא כי הכהנים לא התקדשו למדי והעם לא נאספו לירושלים עכ"ל אלא שיש לתמוה לפי דבריו הא דאיתא שם ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש מפני שהשיאן לעשות פסח שני ופירש"י לא עיברה אלא השיאן לפ"ש שלא כדין לפיכך ביקש רחמים על עצמו א"כ איך יפרש הפסוקים דעשו חג המצות שבעת ימים ושהכהנים לא התקדשו למדי ובש"ת בנין ציון סי' קפ"ב עמד ע"ז וכ' דזה היה בטעות שחזקי' שלח להעם לעשות הפסח בשני דהיינו פ"ש דאף שטעה וחזר ממה שהי' סבור דנדחו לפ"ש עכ"פ הם אנוסים עתה וצריכין לעשות פ"ש רק שהם חשבו שעיבר השנה וצריכין לעשות גם חהמ"צ שבעת ימים וחזקי' לא רצה:


###### Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 4:18:1
[Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 4:18:1](https://torahapp.org/share/book/Ma%27asai%20LaMelekh%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Admission%20into%20the%20Sanctuary/r/4:18:1)

**והרי**
**הדבר מפורש בכתובים וכו' ומה זה שנאמר כי אכלו וכו'.** וכתב בכ"מ לפרש דברי רבינו דקשיא לי' דאדרבא משם ראי' שאין דוחין טומאה מפני קרבן ציבור שהרי חזקיהו שדחתה כתוב עליו כי אכלו את הפסח בלא ככתוב והוצרך לבקש רחמים על שעשה כן לא מפני כך כתיב עליו כן אלא מפני שעיברו אותה השנה מפני הטומאה וקשה לי טובא חדא דא"כ קשיא על רבינו למה הביא כלל הראי' מכתובים כיון דהדרשא דאיש נדחה ואין ציבור נדחה הוא דרשא פשוטה והראי' מכתובים אין ראי' ברורה כלל ועוד דא"כ קשה מדבריו שכ' בה' י"ח ועוד אחרת היתה שם שעיבר ניסן בניסן א"כ תקשה למה כתב כלל האי טעמא דעיבר מפני הטומאה ועל כן עשה שלא כהוגן דאין מעברין מפני הטומאה הא עדיפא לי' לפרש רק האי טעמא שעיבר ניסן בניסן ועשה בזה שלא כהוגן וע"ז אמר הכתוב כי אכלו את הפסח שלא ככתוב ושפיר איכא ראי' מן הכתוב דטומאה נדחית מפני ק"צ משא"כ לפי מה דמפרש מפני שאין מעברין מפני הטומאה דמנ"ל כלל מהאי קרא דט"ד דהא אדרבא הכתוב אומר כי אכלו את הפסח בלא ככתוב ואף דנאמר דעשה שלא כהוגן מפני שעיברו ניסן בניסן עכ"פ לא נשמע דט"ד בציבור וא"כ ממילא אין כאן ראי' כלל מכתובים דהא להאי טעמא דעיברו ניסן בניסן לא נשמע כלל דט"ד בציבור והנה בכ"מ הקשה לקמן אמאי כתב שני טעמים דבגמ' דסנהדרין פליגי בזה תנאי ואיך מזכה שטרי לבי תרי אבל לפמש"כ הקושיא אלימא יותר כיון דבא רבינו להוכיח דט"ד בציבור לפי פירושו של כ"מ יקשה טובא מנ"ל הא לפי טעם שני שכתב דאין מעברין ניסן בניסן לא נשמע כלל דט"ד בציבור וגם קו' הכ"מ שהקשה דמזכה שטרא לבי תרי צריך ישוב:
**וכן** בשו"ת חיים שאל הקשה על דברי הכ"מ וכ' דדברים ככתבן מרפסין איגרין במש"כ דאף דמשמע דאי הוי מעוברת וכו' היינו לר"ש דמשמע דר"ש סובר דדיעבד דוקא מעוברת ועכ"ז איצטריך לטעם עיבר ניסן בניסן ולא הונח לו לר"ש לומר דבקש רחמים משום דלכתחילה אין מעברין וזה תימה דהא אסיקנא דר"ש סובר דאף לכתחילה מעברין מפני הטומאה והכי שמעינן לי' בהדיא בברייתא דמייתי בסמוך ואמטו להכי הוצרך לטעם עיבר ניסן בניסן גם מ"ש אבל לר"י אע"ג דבדיעבד מעוברת וכו' קשה דר"י סבר דדיעבד אינה מעוברת ומ"ה מייתי ראי' מחזקיה כיון דדיעבד אינה מעוברת דאי סבר ר"י דמצינן למימר דביקש רחמים אמילתא דלא מצי עביד לכתחילה מה יוכיח [הוכיח] מחזקיה גם ת"ק מודה דלכתחילה לא יוכל עשוהו (וכן הקשה בשעה"מ) וכתב בשו"ת הנ"ל דאפשר לומר דקצת ט"ס יש בלשון הכ"מ וצריך להפך התיבות ובמקום מ"ש היינו לר"ש אבל לר"י צ"ל היינו לר"י אבל לר"ש וכוונתו דמרן בוודאי רבינו פסק כת"ק דאם עברוהו מעוברת והא לא איצטריך לי' לומר דעינינו הרואות דכן פסק רבינו וכן היא סברת ת"ק כאשר הביא מרן בלשון הברייתא וזה בעיקר הדין אבל בענין טעם בקשת רחמים כ' דפסק כר"י משום דעיבר מפני הטומאה בקש רחמים דת"ק לא גלי לן טעמי' וע"ז כ' דאע"פ דמשמע דאי הוה מעוברת בדיעבד לא היה צריך לרחמים היינו לר"י והוא האמת והצדק דמשמע דלר"י משום דיעבד אינה מעוברת ביקש רחמים אבל לר"ש אע"ג דדיעבד כונתו דהא דהוצרך לבקש טעם אחר היינו משום דהוא סבר דלכתחילה נמי מעברין ומ"ה הוצרך לטעם עיבר ניסן בניסן אבל אי הוה סבר כת"ק דדיעבד מעוברת הוה מצי למימר דבקש רחמים על מה שעיבר לכתחילה תדע דגם לר"ש דעיבר ניסן בניסן פירשו בגמ' דהיינו ביום ל' של אדר ומוכח בש"ס דלכו"ע אם עיברוהו מעוברת וכן פסק רבינו בפ"ד מקה"ח וע"כ ביקש רחמים משום דלכתחילה אין מעברין ובזה פסק כר"ש משום דתנא דתוספתא נקט טעם עיבר ניסן דמוכרח דבקש רחמים על לכתחילה ממנו נקח לדידן דקיי"ל כת"ק בעיקר הדין דאם עיברו מפני הטומאה מעוברת דמצינן למימר דבקש רחמים על שעיבר מפני הטומאה לכתחילה עכ"ל:
**לכן** נראה לישב דהנה בשו"ת ש"א סי' ל"ח הקשה הא דאיתא בסנהדרין דת"ק דברייתא ס"ל דאין מעברין מפני הטומאה ואם עיברו מעובר ממנ"פ אי ס"ל ט"ד הוא לעברי' לכתחילה ואי ס"ל ט"ה בציבור אפי' בדיעבד נמי לא דהוה עיבור שלא לצורך וכתב לתרץ דס"ל ט"ד היא ואפ"ה לכתחילה אין מעברין כיון דעכ"פ ראויין לעשות את הפסח בטומאה אע"פ שדחוי' היא מה"ת ובהאי סברא פליגי ר"ש ות"ק ר"ש ס"ל הואיל ודחוי' היא מה"ת מעברין אפי' לכתחילה ולת"ק אפ"ה אין מעברין לכתחילה אבל אם עיברו מעובר כיון דמ"מ דחוי' היא ולא הותרה וה"נ משמע לי מדברי רבינו בפ"ד מביאת מקדש שפסק כמ"ד ט"ד ובפ"ז מה' קידוש החודש ס"ל דאין מעברין ואם עיברו מעובר יעוש"ה הנה הביא ראי' מדברי רבינו לסברתו ולדעתי בהא לא מתורצת דאי סברתו אינה נכונה מאי אהני לי' ראי' מדברי רבינו דהא על רבינו גופי' קשה האי ממנ"פ שהקשה כיון דס"ל דט"ד אפי' לכתחילה נעברו כדמשמע בסוגי' דהא בהא תליא לכך אומר לפרש דברי רבינו על דרך אחר רק תחילה נישב קו' הש"א מה שהקשה אי ט"ה בציבור אמאי בדיעבד מעובר ונראה דלכאורה יש להקשות הא דפריך בגמ' דמדאמר ר"י מעברין אלמא ס"ל לר"י דט"ה בציבור והא תניא ציץ על מצחו מרצה אמר לו ר"י הנח לכה"ג ביוהכ"פ שטה"ב וקשה מאי פריך הא איתא ביומא דף ו' דאף למ"ד ט"ה בציבור אמר ר"נ מודינא דהיכא דאיכא שיריים לאכילה דמהדרין אטהורין וא"כ ה"נ מעברין כדי לעשות בטהרה ולעולם ס"ל לר"ן טה"ב וכמו שכ' תוס' מנחות דף ט"ו ולישב נאמר דלענין עיבור השנה כיון דעכ"פ הותרה הטומאה היכא דליכא לעשות בטהרה א"כ העיבור שלא לצורך דהא בשעה שיבוא לעשות הקרבן דא"א עוד בטהרה ע"כ הותרה הטומאה (רק למ"ד ט"ד כיון דרחמנא בקושי התירה וכל כמה דמצי למיעבד בטהרה עושין לכן מעברין אבל למ"ד דהותרה אלא דרחמנא קפדה למהדרינהו אטהרה א"צ לעיבור השנה) ובשלמא באם נטמא הקרבן והרי לפנינו מנחה אחרת כיון דעתה בשעה זו שעומד לפנינו אפשר בטהרה וודאי דעושים בטהרה וה"ה בק"פ אם אפשר באותה שעה בטהרה ל"א דט"ה כיון דק"פ נאכל כתוס' מנחות הנ"ל (עד"ז שכ' הרשב"א שבת דף כ"ד דמה דאפשר למחר לא חשוב אפשר דאין לך אלא מקומו ושעתו ה"נ באותה שעה הא אי אפשר בטהרה ע"כ אין לעבר כדי לעשות אחר זמן בטהרה אבל אפשר בעת ההיא לעשות בטהרה בקרבן אחר בוודאי מהדרינן אטהרה) ושפיר פריך לר"י אמנם לת"ק דר"י שפיר י"ל דס"ל ט"ה בציבור אפ"ה מעברין דעכ"פ טוב יותר שיעשו בטהרה לאחר זמן א"כ בדיעבד אם עברו מעובר כדי לעשות הפסח בטהרה דהוה מידי דאכילה ודו"ק:
**מעתה** אומר לישב קו' השני' של ש"א דהיינו דאף למ"ד טד"ה אפ"ה לכתחילה אין מעברין דהנה רבינו בפ"ד מק"פ ב' כתב שהציץ מרצה על האכילות ובלח"מ עמד ע"ז ותי' דרק לכתחילה אין הציץ מרצה על האכילות אבל בדיעבד מרצה וכ"כ התויו"ט בפסחים פ"ז מ"ז ובשעה"מ כאן תמה אדבריהם אמנם הדבר נכון דפסח דעיקרו בא לאכילה א"כ כיון דילפינן מקרא מועדו אפי' בטומאה ואפי' נטמא הבשר דנאכל א"כ ש"מ דהתורה אמרה דבא בטומאה הוא משום דהציץ מרצה דהא למ"ד טד"ב ע"כ הא דהתירה תורה בטומאה היינו משום דהציץ מרצה אבל אי לאו ציץ לא הוה אמרינן דחוי' ולא הותרה ה"נ גבי פסח דהתירה הכתוב באכילה היינו ע"כ משום דהציץ מרצה על האכילות דהא ביחיד הציץ מרצה על טומאת גברי מ"מ בטומאת ציבור מרצה כיון דהתיר הכתוב ליקרב בטומאה משא"כ בשאר קרבנות דאכילה לא מעכבא דלא יהא אלא נאבד ושרוף דאין הציץ מרצה (וסברא כזו כ' הר"ן בפרק הכותב בכתובות דלכן ינתן לכושל שבהן כיון דבע"ח שקדם וגבה גבה אמרו רבנן דיעשה כן לכתחילה ה"נ בזה כיון דהציץ בדיעבד מרצה אמרה תורה שפיר דאפי' לכתחילה מביא דהא בדיעבד באמת הציץ מרצה על האכילות) ודו"ק ולפי"ז ניחא דרבינו פסק ט"ד ואפ"ה ס"ל דאין מעברין דשפיר יש סברא לומר אף למ"ד ט"ד כיון דס"ל דציץ מרצה על האכילות אין מעברין לכתחילה וגמ' דסנהדרין קאי למ"ד דאין ציץ מרצה על האכילות לכן אפי' לכתחילה מעברין (או דנפ"מ היכא דנשבר הציץ וליכא ציץ לרצויי) ולפי"ז יבואר דברי רבינו דזה שכ' רבינו דהדבר מפורש בכתובים לא קאי אמה דכ' דנדחה בציבור דזה הא נפקא מאיש נדחה ואין ציבור נדחה רק קאי אמה שכתב לעיל מיני' דט"ד הוא ולא הותרה ולכן צריכה ציץ לרצויי ומביא ראי' מכתובים דכ' כי מרבית אשר לא הטהרו וא"כ קשיא מהו זה שאכלו את הפסח שלא ככתוב הא דחוי' הוא בציבור ורשאי לעשות בטומאה אלא מפני שעיברו את השנה דלכתחילה אין מעברין כיון דציץ מרצה על האוכלין אבל בדיעבד אם עיברו מעובר כיון דט"ד ולא הותרה ובהא נתישב מה דכ' כי אכלו את הפסח שלא ככתוב אבל אכתי למה הוצרך לבקש רחמים על עצמו כיון דבדיעבד אם עיברו מעובר דט"ד ולא הותרה אלא וודאי דעוד אחרת הי' שם שעיבר את השנה ביום שלשים וע"ז היה צריך להתפלל שירצה קרבנם בחודש השני כיון דלא הודו לו חכמים דהורה שלא כדין וא"ש דבגמ' איתא דפליגי דבוודאי לפי סוגי' הגמ' דלמ"ד ט"ד הוא מעברין לכתחילה דציץ אין מרצה על האכילות והא דאין מעברין קאי רק כמ"ד ט"ה א"כ העיבור שלא לצורך לגמרי א"כ ניחא דהי' צריך להתפלל ולבקש רחמים משום זה שעיבר מפני הטומאה ע"כ מנא לן עוד לומר שעשה שלא כדין ועיבר ניסן בניסן דהיינו ביום שלשים של אדר ע"כ מפרשי בגמ' דפליג עם אידך מ"ד דס"ל דביקש רחמים יען דעיבר ניסן בניסן אבל להלכה דציץ מרצה א"כ לכתחילה אין מעברין א"כ אכלו הפסח שלא ככתוב אבל אכתי ל"ש לומר דהוצרך לבקש רחמים ע"ז כיון דבדיעבד הא כדין עשו דט' רק דחוי' בציבור ע"כ דהי' שם עוד אחרת דעיבר ניסן בניסן וע"ז לא הודו לו חכמים ע"כ הוצרך לבקש רחמים וא"ש דברי רבינו כראי' מוצקים והנה אמת נכון הדבר:
**ובסמ"ג** עשין מבואר ביתר ביאור וז"ל ועיבור השנה למדנו מחזקי' מלך יהודה שכך כתוב ויועץ המלך ושריו לעשות הפסח בחדש השני ואין לומר שפסח שני היה שהרי פסח שני לא הוקבע לציבור לעשותו כי אם ליחידים כי לעולם הציבור עושין בראשון ועוד כי פסח שני אינו נוהג אלא יום א' שחיטתו בי"ד ואכילתו בליל ט"ו על מצות ומרורים לפי שפ"ש הוא תשלום לזביחת הפסח ואינו תשלום לחג המצות והפסח שעשה חזקי' בחודש השני כל הקהל עשו אותו וחגגוהו שבעת ימים בשמחה גדולה מצינו למידק שעיבר חזקי' השנה מפני הטעם שכתוב שם לא יכלו לעשותו בעת ההיא כי הכהנים לא התקדשו למדי והעם לא נאספו לירושלים עכ"ל אלא שיש לתמוה לפי דבריו הא דאיתא שם ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש מפני שהשיאן לעשות פסח שני ופירש"י לא עיברה אלא השיאן לפ"ש שלא כדין לפיכך ביקש רחמים על עצמו א"כ איך יפרש הפסוקים דעשו חג המצות שבעת ימים ושהכהנים לא התקדשו למדי ובש"ת בנין ציון סי' קפ"ב עמד ע"ז וכ' דזה היה בטעות שחזקי' שלח להעם לעשות הפסח בשני דהיינו פ"ש דאף שטעה וחזר ממה שהי' סבור דנדחו לפ"ש עכ"פ הם אנוסים עתה וצריכין לעשות פ"ש רק שהם חשבו שעיבר השנה וצריכין לעשות גם חהמ"צ שבעת ימים וחזקי' לא רצה: