## Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary Chapter 8

###### Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 8:1:1
[Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 8:1:1](https://torahapp.org/share/book/Ma%27asai%20LaMelekh%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Admission%20into%20the%20Sanctuary/r/8:1:1)

**הקרח**
**וכו'.** הנה בפירש"י על התורה פ' ראה כתב לפרש אל תשימו קרחה בין עיניכם לפי שאתם בניו של מקום ואתם ראוים להיות נאים ולא גדודים ומקורחים והרמב"ן הקשה עליו דא"כ תהי' המצוה גם שלא על המת ונראה ליישב דהנה בב"ק דף צ"א אהא דאין אדם רשאי לחבול בעצמו מוקי כתנא דהקורע יתר מדאי עובר אלא תשחית וכש"כ גופו ודחי בגדים שאני דפסידא דלא הדר ומבואר בתוס' שם דהו"א על המת דיש בו צורך קצת רשאי לקרוע א"כ לפי"ז י"ל ה"נ דבוודאי אסור לגדוד ולחבול בעצמו או לעשות קרחה רק דהו"א על המת שרי דיש בו צורך לכך הזהירה תורה על המת אבל איה"נ דאסור לגדוד בעצמו דהוה כחובל בעצמו וכן העושה קרחה הוה כחובל בעצמו ואסור בלא"ה כמו דאסור לקרוע הבגד רק דהו"א דעל המת שרי קמ"ל ובהא ניחא מה דקשה לכאורה הא דפריך שם ואין אדם רשאי לחבול בעצמו והתניא יכול נשבע להרע בעצמו ולא הרע יהא פטור ואמאי לא פריך מכאן דרק על המת אסרה תורה אבל שלא על המת הוה רשאי הרי דרשאי לחבול בעצמו אבל לפמש"כ ניחא דהוה מצי לדחות דבוודאי אסור לחבול רק דתורה אסרה אפי' על המת וא"כ לא מצי דייק מהכא וברמב"ן שם כ' דמצוה ראשונה הוא בכהנים שאם הי' מקורח ומגודד איננו ראוי לעבודה וכאן ביאר כי המצוה גם לישראל ופלא בעיני הא אזהרת ולא תשימו קרחה הוא בשיעור כגריס וחילול עבודה ליכא רק אם כל הראש מקורח עד שלא נשאר שער כל עיקר וצע"ג:
**והנה** כהא"ג איתא בסנהדרין דף פ"ח דר"ע הי' מכה בבשרו על ר"א הגדול עד שדמו שותת לארץ ופתח עליו בשורה אבי אבי רכב ישראל ופרשיו הרבה מעות יש לי ואין לי שלחן להרצותן וכ' תוס' דמשום שרט לנפש ליכא דמשום תורה קא עביד כדאמר הרבה מעות יש לי ולכן קשה לי אמש"כ המקנה לתרץ דלכן לא קיים אאע"ה מצות מילה קודם שנצטוה דלא הי' רשאי לעבור על איסור חבורה בעצמו אשה גם הב"נ מצוה עלי' להנ"ל קשה הא משום לימוד תורה עשה ר"ע מעשה בעצמו לעשות חבלה בעצמו עד שדמו שותת א"כ כש"כ שיש להתיר לחבול בעצמו לקיים מצות מילה אף שלא נצטוה:
**ובהא** נראה לי לפרש הא דאיתא במשנה בסוף קידושין רשב"א אומר ראיתה מימיך חי' ועוף שיש להם אומנות והן מתפרנסים שלא בצער והלא לא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש את קוני א"ד שאתפרנס שלא בצער אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי והלא אכתי אינו מיושב הא בהמה עכ"פ גרוע דנבראה רק לשמש את האדם איך תהא גורלה עדיפא משל אדם אמנם נראה לפרש דהנה לכאורה קשה לי מהא דאיתא בברכות דף ס"א דבהמה יש לה יצה"ר דחזינא דמזקא ונשכה ובעטה אך י"ל דבאבות דר"נ איתא יצה"ר אינו שרוי אלא בין מפתח לב אפי' בשעה שהתינוק מוטל בעריסה ידו על הנחש או ע"ג עקרב ועקצתו לא גרם לו אלא יצה"ר הניח ידו על הגחלים ונכוה לא גרם לו אלא יצה"ר שבמעיו בא וראה בגדי או בטלה כיון שהוא רואה את הבאר חוזר לאחוריו לפי שאין יצה"ר בבהמה ובס' בנין יהושע עמד ע"ז מהך דברכות דיש יצה"ר בבהמה וכ' דקאי על זה דבהמה נשמר ממה שמזיק לה יען שאין מוזהרת על ונשמרתם לנפשותיכם לכן אין יצה"ר מפתה אותה להזיק גופה לאפוקי אדם שנצטוה על כך לכן אפי' תינוק מסית יצה"ר להזקת גופו וכשמתגדל מרגילו לחטאים יותר להזיק אפי' לאחרים ולפי"ז כל פתוי יצה"ר היינו להזיק לעצמו ע"י חטאים וגורם עונש ורעה לנפשו א"כ זהו דבורם דבהמה חי' ועוף מתפרנסים שלא בצער והם יודעים לשמור עצמו ממה שצער לו אבל אני הרעותי את מעשי שאין האדם נשמר מלהרע לעצמו ע"י חטאיו שמתפרנס בצער בעוה"ז ונענש לעוה"ב:
**והנה** במס' תענית דף י"ד דמי שיושב בתענית נקרא קדוש והיינו במי שיכול לצער עצמו אבל במי שאין יכול לצער עצמו מיקרי חוטא והנה עון אשר חטא ישב בתענית עליו אפי' קשה לו וראיתי בישועת יעקב תוס' שם היקשו מבב"ק דף צ"א דמוקי הא דרשאי האדם לחבול בעצמו ביושב בתענית הרי אף דהתענית קשה עליו מותר להתענות ורשאי האדם להתענות ותי' דמותר להתענות ומצוה יחשב אלא שחוזרין ונפרעין ממנו על שציער עצמו והנה רש"י שם פי' דיושב בתענית נקרא קדוש דממרק החטא ועפי"ז כתב הב"ח בסי' תקע"א דאם ידוע לו עון אשר חטא ישב בתענית אפי' קשה לו והקשה בישועת יעקב סי' תקע"א דבזבחים דף ה' איתא דאם שחט על מי שמחייב עולה פסולה שאין לך אדם בישראל שאינו עובר על איסור עשה ולמה לא יתענה כל אדם על ביטול עשה לכן נ"ל דהנה במ"ע א"צ לבזבז ממונו א"כ כש"כ דאין מחייבין אותו לצער גופו אם כבד עליו התענית אמנם עבר בל"ת חייב להתענות אף שכבד עליו התענית י"ל באמת הא דבאינו כבד דמצוה להתענות היינו משום דאין לך אדם בישראל שלא עבר אעשה וכיון דאין כבד עליו התענית מצוה קא עביד להתענות ואיקרי קדוש ושפיר פירש"י דממרק עונות היינו דמסתמא עבר אעשה:
**והנה** בישועת יעקב תי' אקושיא הנ"ל דבעשה כיון דקיימ"ל עבר על עשה ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו א"כ א"צ להתענות דממנ"פ אם לא שב לא מהני תעניתו דזבח רשעים תועבה ואם שב לא בעי תענית כלל:
**ובהא** ניחא ליישב מה שהקשה ביעב"ץ הבאתי בפ"ז מכהמ"ק דהא דמכין עד שתצא נפשו הא קיימ"ל דא"צ לבזבז ממונו משום לקיים עשה ואם א"ח לבזבז ממונו איך נחייב לקיימו ע"י הכאה עד שתצא נפשו ולפמש"כ א"ש בוודאי כשאין רוצה לקיים המצוה דלא אהני לי' תשובה כלל כי האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה לכן מכין אותו אבל במי שרוצה לקיים המצוה רק שיצטרך לבזבז ממונו ונמצא יהא מוטל על הבריות ואין רוצה להטיל עצמו על הבריות א"כ הרי הוא שב מיד וכיון דאין זזין ממנו עד שמוחלין לו א"כ לא ביטל כלל העשה דהא אמרו כל הרוצה לעשות מצוה ונאנס מעלה עליו כאילו עשאו לכן א"ח לבזבז ממונו אבל בל"ת דאפי' עשה תשובה אין נמחל לו וצריך כפרה או שעכ"פ חייב לישב בתענית למרק עונותיו לכן חייב לבזבז ממונו:
**ובזה** יש להבין הא דאיתא ביומא דף פ"א גדולה תשובה שדוחה ל"ת שבתורה דתשובה מ"ע ודוחה ל"ת דלא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה ותמהו כיון דעשה דוחה ל"ת א"כ מה זה אמרו גדולה תשובה הא כן הדין עשה דחל"ת ולהנ"ל ניחא דנהי דאיכא עשה בתשובה אבל הא בעשה דתשובה לא מתקנים הלאו דהא צריך כפרה או עכ"פ לישב בתענית דעשה דתשובה רק מתקיים בהביא כפרה עמו א"כ הו"א כל זמן שישראל לא הביאו הכפרה לא ידחה לל"ת ע"ז קאמר גדולה תשובה לבדה שדחה ל"ת שבתורה דאפי' עדיין לא הביאו הקרבנות והכפרה דחי לל"ת דלא יוכל בעלה והקב"ה מתקרב עם כנסת ישראל:
**והנה** בסוטה דף מ"ח פליגי אי בהא דכ' כל הירא ורך הלבב דר"ע מפרש כפשטי' וריוסה"ג מפרש מעבירות שבידו והנה יש לתמוה א"כ יעשה תשובה ולא יהא צריך לחזור מעורכי מלחמה אך לפמש"כ לעיל ניחא דרק באיסור עשה הוא דאמרינן אי עשה תשובה דאין זז משם עד שמוחלין לו א"כ ליכא שוב נידנוד איסור אבל בעבר אלאו אף ששב נשאר שם רושם איסור וצריך להביא כפרה והיינו דאמר רי"ו גדולה תשובה א"כ ה"נ אף שעשה תשובה חוזר מעורכי המלחמה כל זמן שלא הביא כפרה על חטאיו:
 ב') 
**הקרח**
**וכו'.**
 וקשה לי דלהלן כ' בחסר שן פסול רק מפני מראית עין והנה תוס' דף ל"ח הוק' מ"ש מעבד דהפיל שן יוצא לחירות ותי' דדרכו ליפול והוק' גם עין דרכו ליפול וכ' דצריך טעם אחר וכ' בריטב"א דהטעם כדאיתא בקידושין דף כ"ד דצריך קרא בשן דלא אתיא מעין יען דשן אין נברא עמו ולפי"ז לכן ל"ה מום בשן דלא נברא עמו וקשה למה הקרח הוה מום הא שער נמי גידול אח"כ כמו שאחכז"ל דשער גידל בשטות אך י"ל דעכ"פ כשיש שער נברא עמו עוד י"ל דרבינו כ' לקמן דאם קרח מלפניו ומאחריו יש שער כשר א"כ י"ל דבאמת הא"ל דתינוק אין לו שער מלפניו כשנולד:


###### Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 8:3:1
[Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 8:3:1](https://torahapp.org/share/book/Ma%27asai%20LaMelekh%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Admission%20into%20the%20Sanctuary/r/8:3:1)

**מי**
**שאחד מאזניו משונות במראה.** ובכ"מ הקשה מנ"ל זאת דא"ל דנפיק לי' מהא דקתני אזניו אחת גדולה ואחת קטנה במראה ולא במידה דיקשה דאי רבינו מפרש לה לענין מראה למה קתני כלל גדולה וקטנה וכ' דאולי כונה ע"י שמראה משונה נדמה כאלו אחת קטנה ולדעתי א"א לומר כך דהרי במשנה קתני אח"כ ביציו כשנים ולא הודו לו חכמים ובגמ' רבנן ועד כמה עד כפול ורבינו בפ"ב מה' אימ"ז מפרש דאאזניו קאי העד כמה א"כ ע"כ דהאי קטנה וגדולה אשער קאי (וטור סי' ש"ט כתב אזנו אחת גדולה ואזנו אחת קטנה יען דהוא מפרש האי עד כמה אביציו כמש"כ ב"י שם) ועוד תי' בכ"מ דהיינו מה שמבואר בדין ו' דבעינן שהיו שווים במראה ובכל דבר ואני תמה א"כ אפי' לענין גדולות ג"כ ולמה כ' רק לענין מראה והא בפ"א מאימ"ז כ' דבאזניו אפי' אחת קטנה כפול כשר אך להא י"ל לפמש"כ הכ"מ שם דבאדם דב' עינים קטנים פסול כש"כ אחת גדולה ואחת קטנה א"כ ה"ה באזנים דחשוב רבינו כאן ב' אזנים קטנים הוה מום באדם:
**הן** אמת כי דברי הכ"מ שם תמוהים שכ' דכש"כ עין אחת קטנה דהרי כן ביאר רבינו להדיא בפרקין סוף דין ו' אבל עכ"פ אמת נכון הדבר דכש"כ הוא א"כ ה"ה באזנים כן:


###### Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 8:4:1
[Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 8:4:1](https://torahapp.org/share/book/Ma%27asai%20LaMelekh%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Admission%20into%20the%20Sanctuary/r/8:4:1)

**אין**
**לו שיער הוא גבן האמור בתורה.** ובכ"מ הקשה דאו גבן הו"ל ובהג"ה תמה יותר דבאין לו שיער בין למשנה בין לברייתא אין זה גבן האמור בתורה ול"נ שיצא לו כן מת"כ שאיתא שם כלשונו גבן שיש לו גבנונים הרבה אין לו כלל או אין לו אלא אחת זהו גבן האמור בתורה ובק"א גריס או גבן זהו גבן האמור בתורה והכונה דע"י דכ' או הוא בכלל גבן והיינו דקאמר זהו גבן האמור בתורה ורבינו נקט כלשון הת"כ:


###### Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 8:4:2
[Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 8:4:2](https://torahapp.org/share/book/Ma%27asai%20LaMelekh%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Admission%20into%20the%20Sanctuary/r/8:4:2)

**מי**
**ששער אחד שחור או אדום וכו'.** וכן בדין ה' שער ריסי עיניו שחור ואחד לבן וקשה לי הא בפ"ז כ' רבינו דמזוהם ע"י ששף בשרו בבושם רשאי לעבוד א"כ ג"כ אפשר בצבע לצבוע שחור שיהיו דומים ונראה דהא מבואר בש"ע סוף ה' ע"ז דאסור לצבוע שעריו משום לא תלבוש בגדי אשה ולדעת רבינו הוא איסור דאורייתא ולקי אלא דשם איתא דדוקא שחור אסור לצבוע אבל שאר צבועים מותר א"כ אכתי יכול לצבוע הכל לבן וצ"ל דבאמת אי יעבוד אח"כ כשר אלא דכל זמן שלא צבע פסול כמו מזוהם דהוה מום כ"ז שלא שף אף דאם שף רשאי לעבוד וה"ה הכא:


###### Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 8:5:1
[Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 8:5:1](https://torahapp.org/share/book/Ma%27asai%20LaMelekh%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Admission%20into%20the%20Sanctuary/r/8:5:1)

א') 
**מי**
**שעיניו פתוחות רק מעט.**
 הנה בכ"מ כ' שמפרש בערוך טרוטות שפותח רק מעט ובדין ח' כ' על מש"כ רבינו עיניו עגולות כ' כ"מ ג"כ דהיינו טרוטות ויפה השיג עליו בהג"ה דמזכה שטרא לבי תרי דמפרש כערוך וכפירש"י ולכן נ"ל דטרוטות מפרש רבינו כערוך דפותח מעט אבל ברייתא דקתני ג"כ וצורניות פירש"י שעגולות יותר מטרוטות ותוס' הוק' א"כ לאשמעינן טרוטות כש"כ עגולות ולכן מפרש רבינו דצורניות היינו עגולות כפירש"י ולא יקשה קו' התוס' דהא טרוטות לאו היינו עגולות רק שפותח מעט וכן בתוספתא קתני תרתי עיניו טרוטות ועיניו מלודניות והיינו אחת דאין נפתחות הרבה אחת ועגולות:
**והנה** בגמ' איתא תרוטות בתיו אבל בכ"מ גריס טרוטות בט' וכן מצינו בפ"ב דמידות דקתני לא היתה טרוטות אלא מוקפת כחצי גורן עגולה אמנם פליאה רבה בעיני דרבינו בפי' המשנה פ"י ארוכות כדרך מעלות אלא עגולות מקצתן וכן פי' הרע"ב טרוטות ארוכות והמפרש שם כ' טרוטות אין יודע לכוין ופלא שנעלם ממנו גמ' דכאן דקתני טרוטות היינו עגולות (ואולי הי' לו הגי' כאן תרותות בת' ולכן כ' דטרוטות אין יודע דהיינו טרוטות בט') ולדעתי אפשר גם הן דמדות לפרש כן לא היתה טרוטות הכונה שלא הי' עגולות לגמרי אלא מוקפת כחצי גורן עגולה דלא הי' רק עגולות במקצת:
 ב') 
**ומי**
**שחוטמו ארוך או קצר מאצבע קטן.**
 והנה רש"י פי' דהיינו שארוך נגד שאר איברים באצבע ורבינו מפרש שבכל החוטם ארוך מאצבע הוה מום ונראה שיצא לו כן ממדרש תלפיות בשם תולדות אדם אורך החוטם של כל אדם כשיעור אצבע קטנה שלו ומזה למד רבינו דאם ארוך או קצר מאצבע קטן הוה בע"מ:
**אלא** דלכאורה יש להקשות דבחולין דף ס"ג איתא אמר רב קטינא ארוכי שקיא שריא גוצי אסורי א"כ ה"נ רק נשמע אם קטן מאצבע קטנה שלו דאם ארוך מאצבע קטנה דגם הוה מום כמו דס"ל דאריכא שקיא ל"ה שינוי ה"נ י"ל חוטמו ארוך ג"כ לא הוה שינוי וכש"כ דל"ה מום:
**והנה** מפירש"י שכ' לפרש דאם ארוך לפי דרך שאר איברים באצבע הוה מומא נראה לי להביא ראי' למה שהעלה בשו"ת מהרי"א הלוי סי' ט"ז דעופות הבאים לפנינו שהם גדולים משאר עופות דכשרים וא"צ מסורות רק אם הובא מין עוף שרק באחד מן האיברים הוא גדול יותר מלפי ערך שאר איברים הוה שינוי ואין לאוכלו בלא מסורות ומפירש"י הנ"ל ראי' לדבריו:


###### Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 8:6:1
[Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 8:6:1](https://torahapp.org/share/book/Ma%27asai%20LaMelekh%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Admission%20into%20the%20Sanctuary/r/8:6:1)

א') 
**מי**
**שעיניו פתוחות רק מעט.**
 הנה בכ"מ כ' שמפרש בערוך טרוטות שפותח רק מעט ובדין ח' כ' על מש"כ רבינו עיניו עגולות כ' כ"מ ג"כ דהיינו טרוטות ויפה השיג עליו בהג"ה דמזכה שטרא לבי תרי דמפרש כערוך וכפירש"י ולכן נ"ל דטרוטות מפרש רבינו כערוך דפותח מעט אבל ברייתא דקתני ג"כ וצורניות פירש"י שעגולות יותר מטרוטות ותוס' הוק' א"כ לאשמעינן טרוטות כש"כ עגולות ולכן מפרש רבינו דצורניות היינו עגולות כפירש"י ולא יקשה קו' התוס' דהא טרוטות לאו היינו עגולות רק שפותח מעט וכן בתוספתא קתני תרתי עיניו טרוטות ועיניו מלודניות והיינו אחת דאין נפתחות הרבה אחת ועגולות:
**והנה** בגמ' איתא תרוטות בתיו אבל בכ"מ גריס טרוטות בט' וכן מצינו בפ"ב דמידות דקתני לא היתה טרוטות אלא מוקפת כחצי גורן עגולה אמנם פליאה רבה בעיני דרבינו בפי' המשנה פ"י ארוכות כדרך מעלות אלא עגולות מקצתן וכן פי' הרע"ב טרוטות ארוכות והמפרש שם כ' טרוטות אין יודע לכוין ופלא שנעלם ממנו גמ' דכאן דקתני טרוטות היינו עגולות (ואולי הי' לו הגי' כאן תרותות בת' ולכן כ' דטרוטות אין יודע דהיינו טרוטות בט') ולדעתי אפשר גם הן דמדות לפרש כן לא היתה טרוטות הכונה שלא הי' עגולות לגמרי אלא מוקפת כחצי גורן עגולה דלא הי' רק עגולות במקצת:
 ב') 
**ומי**
**שחוטמו ארוך או קצר מאצבע קטן.**
 והנה רש"י פי' דהיינו שארוך נגד שאר איברים באצבע ורבינו מפרש שבכל החוטם ארוך מאצבע הוה מום ונראה שיצא לו כן ממדרש תלפיות בשם תולדות אדם אורך החוטם של כל אדם כשיעור אצבע קטנה שלו ומזה למד רבינו דאם ארוך או קצר מאצבע קטן הוה בע"מ:
**אלא** דלכאורה יש להקשות דבחולין דף ס"ג איתא אמר רב קטינא ארוכי שקיא שריא גוצי אסורי א"כ ה"נ רק נשמע אם קטן מאצבע קטנה שלו דאם ארוך מאצבע קטנה דגם הוה מום כמו דס"ל דאריכא שקיא ל"ה שינוי ה"נ י"ל חוטמו ארוך ג"כ לא הוה שינוי וכש"כ דל"ה מום:
**והנה** מפירש"י שכ' לפרש דאם ארוך לפי דרך שאר איברים באצבע הוה מומא נראה לי להביא ראי' למה שהעלה בשו"ת מהרי"א הלוי סי' ט"ז דעופות הבאים לפנינו שהם גדולים משאר עופות דכשרים וא"צ מסורות רק אם הובא מין עוף שרק באחד מן האיברים הוא גדול יותר מלפי ערך שאר איברים הוה שינוי ואין לאוכלו בלא מסורות ומפירש"י הנ"ל ראי' לדבריו:


###### Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 8:7:1
[Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 8:7:1](https://torahapp.org/share/book/Ma%27asai%20LaMelekh%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Admission%20into%20the%20Sanctuary/r/8:7:1)

א') 
**מי**
**שעיניו פתוחות רק מעט.**
 הנה בכ"מ כ' שמפרש בערוך טרוטות שפותח רק מעט ובדין ח' כ' על מש"כ רבינו עיניו עגולות כ' כ"מ ג"כ דהיינו טרוטות ויפה השיג עליו בהג"ה דמזכה שטרא לבי תרי דמפרש כערוך וכפירש"י ולכן נ"ל דטרוטות מפרש רבינו כערוך דפותח מעט אבל ברייתא דקתני ג"כ וצורניות פירש"י שעגולות יותר מטרוטות ותוס' הוק' א"כ לאשמעינן טרוטות כש"כ עגולות ולכן מפרש רבינו דצורניות היינו עגולות כפירש"י ולא יקשה קו' התוס' דהא טרוטות לאו היינו עגולות רק שפותח מעט וכן בתוספתא קתני תרתי עיניו טרוטות ועיניו מלודניות והיינו אחת דאין נפתחות הרבה אחת ועגולות:
**והנה** בגמ' איתא תרוטות בתיו אבל בכ"מ גריס טרוטות בט' וכן מצינו בפ"ב דמידות דקתני לא היתה טרוטות אלא מוקפת כחצי גורן עגולה אמנם פליאה רבה בעיני דרבינו בפי' המשנה פ"י ארוכות כדרך מעלות אלא עגולות מקצתן וכן פי' הרע"ב טרוטות ארוכות והמפרש שם כ' טרוטות אין יודע לכוין ופלא שנעלם ממנו גמ' דכאן דקתני טרוטות היינו עגולות (ואולי הי' לו הגי' כאן תרותות בת' ולכן כ' דטרוטות אין יודע דהיינו טרוטות בט') ולדעתי אפשר גם הן דמדות לפרש כן לא היתה טרוטות הכונה שלא הי' עגולות לגמרי אלא מוקפת כחצי גורן עגולה דלא הי' רק עגולות במקצת:
 ב') 
**ומי**
**שחוטמו ארוך או קצר מאצבע קטן.**
 והנה רש"י פי' דהיינו שארוך נגד שאר איברים באצבע ורבינו מפרש שבכל החוטם ארוך מאצבע הוה מום ונראה שיצא לו כן ממדרש תלפיות בשם תולדות אדם אורך החוטם של כל אדם כשיעור אצבע קטנה שלו ומזה למד רבינו דאם ארוך או קצר מאצבע קטן הוה בע"מ:
**אלא** דלכאורה יש להקשות דבחולין דף ס"ג איתא אמר רב קטינא ארוכי שקיא שריא גוצי אסורי א"כ ה"נ רק נשמע אם קטן מאצבע קטנה שלו דאם ארוך מאצבע קטנה דגם הוה מום כמו דס"ל דאריכא שקיא ל"ה שינוי ה"נ י"ל חוטמו ארוך ג"כ לא הוה שינוי וכש"כ דל"ה מום:
**והנה** מפירש"י שכ' לפרש דאם ארוך לפי דרך שאר איברים באצבע הוה מומא נראה לי להביא ראי' למה שהעלה בשו"ת מהרי"א הלוי סי' ט"ז דעופות הבאים לפנינו שהם גדולים משאר עופות דכשרים וא"צ מסורות רק אם הובא מין עוף שרק באחד מן האיברים הוא גדול יותר מלפי ערך שאר איברים הוה שינוי ואין לאוכלו בלא מסורות ומפירש"י הנ"ל ראי' לדבריו:


###### Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 8:8:1
[Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 8:8:1](https://torahapp.org/share/book/Ma%27asai%20LaMelekh%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Admission%20into%20the%20Sanctuary/r/8:8:1)

**מי**
**שרירו יורד.** וכ' הכ"מ דהיינו מה דקתני הזבלגין דלא כרש"י שפי' מעין יורד דמעה (והנה לכאורה פירש"י צ"ע דהיינו צירן דקתני במשנה א"כ מה קאמר בגמ' דרי"ו זבלגין אתי לאשמעינן דהות מומא כיון דקתני במשנה) וכן כ' רבינו להדיא בה' תפלה פט"ו גבי נכ"פ זבלגין היינו מי שרירו יורד על זקנו:
**והנה** בהאי ענינא קשיא לי דבתענית דף כ"ז פריך אלא מעתה בע"מ ליפסל ומשני אסמכתא והנה בטו"ז סי' קכ"ח כתב דבני אהרן אף בע"מ במשמע ותמה בפמ"ג שזה קו' הגמ' ומשני לה שפיר דהוה רק אסמכתא וכ' בפמ"ג דזה רק לת"ק אבל לר"נ בסוטה דף ל"ח הוה היקש גמור לשרתו ולברך בשמו א"כ ע"כ כסברת הטו"ז ועי"ש וכן נראה מתוס' מנחות דף ק"ט דהוה דאורייתא (רק נתחלף להם מס' תענית למס' סוטה כי ליתא שם) ולפי"ז קשיא לי כיון דבאמת לענין לשרת גם בע"מ דליתא בבהמה מפני שאין שוה בזרעו של אהרן אף דבוודאי בכלל בני אהרן הוה ולכן גם זבלגין פסול דאינו שוה בזרעו של אהרן א"כ למה כשר זבלגין לנכ"פ כדאיתא במגילה דף כ"ד וא"כ נקיש ברכה לשירות מקרא דלשרת ולברך בשמו כיון דהוה היקש גמור וצ"ע:
**ולכן** נראה לי דלא כטו"ז אלא לכו"ע לא הוקש רק לענין עמידה כמש"כ תוס' במנחות לעמידה הקשתיו וכן נראה מדברי הסמ"ג הביאו בנוב"י סי' ה' וטעמא דמילתא בארתי בפ"ו מכהמ"ק דהא בע"מ אוכל בקדשים לכן הוא ראוי לנכ"פ וכן כ' בק"א פ' ויקרא ע"פ בני אהרן כהנים וכן בפ' אמור דמדרבנן בע"מ דאוכל קדשים וממעטין חלל ועיש"ה:


###### Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 8:10:1
[Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 8:10:1](https://torahapp.org/share/book/Ma%27asai%20LaMelekh%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Admission%20into%20the%20Sanctuary/r/8:10:1)

**מי**
**שתפח בשר בגבו ונעשה כחטוטרת.** הנה במשנה קחשיב לה אצל מומין שבראש ורבינו כתב דקאי במומין שבגבו נראה לי דיצא לו כן משום דקשיא לי' הא בגמ' אמרו אהא דחטוטרת בשיש עצם כ"ע לא פליגי כי פליגי בליכא עצם ומפירש"י משמע דיש עצם בפני עצמו תוך החטוטרת ואמנם רבינו שנראה שמפרש דיש בו עצם דהיינו שהעצם גבוה תחת הבשר ואין עצם היינו שאין עצם גבוה משאר הגוף א"כ מוכח דלא קאי אראשו דהנה בעוף שיש לו חטוטרת דפליגי הפוסקים אי טרפה וכתבו לחלק בין היכא שעצם הראש גבוה שם תחת החטוטרת דאז טרפה אבל בשאין עצם הראש גבוה שם יותר משאר אז כשר דאין אלא תלולי בשר וא"צ לבדוק ע' בס' טטו"צ מעתה אי נאמר דקאי אראש יהא צריכין לפרש ג"כ דיש בו עצם היינו שעצם הראש גבוה שם יותר ושאין בו עצם היינו שאין עצם הראש גבוה שם יותר משאר העצם וא"כ לפי"ז היינו רישא דקתני כילון ומפרש בגמ' דדומה לאכלה שראשו חד מלמעלה והיינו דעצם הראש חד וא"כ מאי קמ"ל דבעצם כ"ע לא פליגי הא מפורש ובהדיא קתני לה דהוה מום אע"כ דגמ' ס"ל דלא קאי כלל אראש אלא אגבו ולכן צריך לאשמעינן דביש בו עצם כ"ע לא פליגי וראי' נכונה לפירושו של רבינו:


###### Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 8:11:1
[Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 8:11:1](https://torahapp.org/share/book/Ma%27asai%20LaMelekh%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Admission%20into%20the%20Sanctuary/r/8:11:1)

א') 
**ואם**
**הי' בו עצם פסול.**
 ובכ"מ הקשה דלא כתב דבעינן שנספרת ע"ג היד ותי' דסובר דרבותא קאמר אף נספרת ע"ג היד מום הוה ותמהו כי בפ"ה מה' עבדים כתב רבינו והוא שנספרת ע"ג היד אז הוה מח"א הרי דדוקא נספרת ע"ג היד ולכן נראה דמסדר דברי רבינו נלמד זאת כי במשנה קתני אצבע אף שחתכה פסולה אם יש בה עצם וע"ז אמרו בגמ' והוא שנספרת ע"ג היד ואח"כ קתני במשנה אפי' שיש בכ"ד אצבעותיו ואולם רבינו כ' תחילה אם יש יתרת באצבע אפי' שש והרבותא בשש הוא היינו בעומדת בשורה ונספרת ע"ג וע"ז קאמר אח"כ אם חתכה פסול אף היכא דהי' שש שש א"כ ידעינן כבר דל"מ חתכה אף בנספרת ע"ג היד והבן:
**ואמנם** בכ"מ עמד דלמה השמיט דדוקא בנספרת עמו וכ' דרבינו מפרש להא דר"י דאפי' נספרת וזה לכאורה תמוה דבוודאי בנספרת וחתכה הוי מום יותר בפרט שבפ"ה מה' עבדים כ' אם נספרת ומ"מ גם לתי' הכ"מ ע"כ דרבינו גרס שם בבכורות בדר"י ובנספרת ולא והוא שנספרת ומפרש דרי"ו קאמר ובנספרת היינו דבנספרת א"צ שיהא בו עצם דחד בעינן או שיהי' עצם או שתהי' נספרת רק לענין טומאת אוהל בעינן תרווייהו דוקא ומשו"ה לענין מומי עבד קאמר ר"ה והוא שתהא נספרת ובכהא"ג בכ"ג הוי מום אף באין עצם וא"ש פסקי רבינו בה"ע וכאן דהכא חדא נקט והכא חדא נקט וסמך עצם בהב"מ אמ"ש בה"ע וכן העלה בשו"ת בית שלמה א"ה סי' קמ"ט:
 ב') 
**והנה**
 כהא"ג איתא בחולין דף מ"ה דיתרת העומדת בדורא דאונא כשר דהיינו נספרת עם האחרות כשר אמנם מוכח התם רבא דס"ל דאפי' עומדת בדרא דאונא ג"כ טרפה מטעם יתרת רק דגמ' מסיק דלית הלכתא כרבא ביתרת אלא דבאמת קשה מנ"ל לגמ' דמטריף רבא אף ביתרת בדרא דאונא הא לכאורה מדברי רבא דקאמר יתר או חסר טרפה לא נשמע דיתרת בדרא נמי טרפה ונראה לפרש דהכי איתא התם אמר רבא ה' אות אית להו לריאה יתיר חסר או חליף טרפה ותמהו דחליף היינו חסר א"כ למה לי' כלל למינקט חליף וגם מה צריך לטעם היינו חסר ואומר דתליא בטעמא דיתר טרפה דלשיטת הפוסקים דיתיר טרפה משום כאלו ניטל ממקומו והוה כניקב ולפי"ז הטעם דחסר טרפה היינו מצ"ע לא מטעם דהוה כאלו ניקב א"כ י"ל דחליף לאו היינו יתיר ולאו היינו חסר דבחליף ל"ש לומר דהוה היתרת כניטל והוה כניקב כיון דבאמת אין בכלל הריאה יתרת וכן גם הצד שנחסר אחת ל"ה בכלל חסר דהא הריאה בכללה יש לה מספר האונות טרפה מצד דאלו ניטל האחרת וחסר אחת א"כ חליף היינו יתרת דעכ"פ בצד זה הוה כאלו חסר עוד אחת ונחסר ממספר האונת שיש לריאה וגם היינו חסר דהא לפי"ז חסר דטריפה הוא מטעם ניקב לא מצ"ע טרפה ל"ש לומר דאין כאן חמיר אך דריאה בכללה יש לה מספר האונת דעכ"פ באותה מקום שנחסר הוה כאלו ניקב ומעתה י"ל הא דמסיק דבדרא דאיכא כשר זהו מסתבר אי אמרינן דיתרת הוה כאלו ניטלה גם האחרת בהא שפיר י"ל בדרא דאונא ל"ה כאלו ניטלה האחרת אבל אי יתרת טרפה מטעם ניקב א"כ אף בעומדת בדרא דאונא טרפה דכיון דנחסר במקומה הוה כאלו ניקבה שם מעתה י"ל כך מדאמר רבא חליף טרפה יקשה היינו יתיר והיינו חסר ע"כ לומר דיתרת דטרפה היינו משום דכאלו ניטלה במקומה וחסר דטרפה מצ"ע א"כ אף חליף שפיר טרפה אף דלכאורה ל"ש להטריף מטעם יתרת דהא בכללה כאין יתרת כלל וכן אין להטריף מטעם חסר כיון דבכללה אין כאן חסרון א"כ רק טרפה מצד חליף לבד א"כ ממילא ע"כ דס"ל גם יתרת בדרא דאונא הוה טרפה כיון דס"ל דיתרת הוה מטעם ניקב שייך שפיר דטרפה גם בדרא דאונא וע"ז מסיק לית הלכתא כרבא ביתרת היינו בעיקר טעמא דרבא דס"ל דיתרת טרפה מטעם ניקב לית הלכתא כוותי' ולכן ס"ל דגם יתרת בדרא דאונא טרפה אלא דטעמא דיתרת משום דכניטל אחרת ממש ממילא יצא הדין דיתרת בדרא דאונא אכשרה:
**עוד** שם איתא האי ביני ביני דאתי לקמי' דרב אשי סבר למטרפינהו אמרו לי' כל הני חיוו ברייתא הכי אית להו ויש לתמוה דרב אשי לא ידע זאת ובוודאי לא פעם אחת בא לקמי' דרב אשי האי ביני ביני א"כ ידע וראה ששכיח ואף דרק בהני חיווי ברייתא הוה להו יהא תימא דלא בא להני רב אשי רק פעם אחת מעשה כזו ולכן אמינא דטעמא דרב אשי דהוה ס"ל דה' אונות אית לריאה ובה ראה יתרת ע"כ הוה דן דרק במקומות שלו אבל בעלמא אינו כן מדאמר רבא דה' אונות מסתמא ידע רבא דבעלמא דלית להו רק ה' אונות ואין חילוק בין בהמות דחיוו ברייתא וע"ז אמרו לו כל הני חיוו ברייתא הכי אית להו דהיינו בכל העולם הוא כן א"כ אטו רוב בהמות יהא טרפות הא קיימ"ל רוב בהמות כשרות ע"כ דבאמת רוב בהמות כי אית להו וע"כ דרבא לא איירי רק מסתם בהמות אבל הני חיוו ברייתא ידע גם רבא דאית להו יתרת ביני ביני:
**ובהא** ניחא ליישב שיטת רבינו דס"ל יתרת מקמא כשר ואפ"ה ס"ל דיתרת הוורדא טריפה והש"ך סי' ל"ה סקי"ז העלה דלק"מ יען דיתרת וורדא הוא מילתא אחריתא דהוה כחסר הוורדא ובפלתי תמה אכתי תיקשי דממנ"פ איך יפרש הך דרב אשי אי כפירש"י הא חסר וורדא כשר א"כ א"א למיטרף יתרת וורדא מטעם חסר הוורדא ואי כשיטת רבינו אפרים דרב אשי איירי מ"ב וורדא א"כ וורדא מוכח ממסקנת דברי הגמ' דתרי וורדות כשר ולפמש"כ ניחא דבוודאי לרב אשי דסבור למטרפי יען דהוה ס"ל דבעלמא רוב חיוו ברייתא לית להו א"כ חסר הוורדא כשר אבל לפי מה דמסקינן דכל חיוו ברייתא אית להו כן בעולם ג"כ א"כ רב אשי יודה דכשר כיון דחזינן דרוב אית להו ממילא אי חסר וורדא טרפה ורק במקומות דרב אשי הני חיוו ברייתא ל"ה רוב בהמות ע"כ סבר למטרפינהו בהא שפיר פירש"י דאי חסר כיון דרב אשי סבר למטרפינהו דאכתי דלא ידעינן דרוב בהמות אית להו ודו"ק כי נכון:
 ב')


###### Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 8:11:2
[Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 8:11:2](https://torahapp.org/share/book/Ma%27asai%20LaMelekh%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Admission%20into%20the%20Sanctuary/r/8:11:2)

**מי**
**שאיטר יד ימינו וכו'.** והנה רש"י פי' יען דבעינן ימין וכן בהא דאיטר רגל דבעינן עמידה לשרת כדרכו לעמוד וקשה לי דתינח עבודה דצריך ימין עבודה דבשמאל כגון הולכת איברים כדאיתא מנחות דף י' ובעי כהן יהא איטר יד כשר וא"כ למה מנאו בין פסולין לעבודה משמע דלכל עבודה וצ"ל דנהי דכשר בשמאל אבל בעינן שיהא הכהן ראוי לכל עבודות אף שבימין ואי ל"ה פסול אף לעבודה דאפשר בשמאל וא"כ קשה לי דבירושלמי יומא איתא כהן שאין קומצו כב' זיתים פסול לעבודה וכ' במשל"מ פי"ג ממעה"ק דרק לקמיצה פסול אבל לשאר עבודות כשר א"כ באיטר יד נמי נאמר דיהא כשר לעבודה שראוי לעשות בשמאל ומדפסול לכל עבודות מעתה נאמר דכיון שפסול לעבודת קמיצה יהא פסול לכל עבודה דבעינן שיהא ראוי לכל עבודות אף לקמיצה דלא כמשל"מ א"כ יקשה אמאי לא כתב רבינו דין זה בכהנים שראוין לעבודה שיהא קומצו מחזיק שני זיתים:
**ולכן** נראה ליישב דרבינו אינו מפרש כפירש"י משום דבעי ימין רק הטעם דאין שוה בזרעו של אהרן ולכן אף לעבודה דכשר בשמאל פסול דאין בזרעו של אהרן וא"כ ניחא דבאין ידו מחזיק ב' זיתים זה ל"ש אין שוה בזרעו של אהרן דרק מי שקטן מאוד כמו ננס כ' רבינו בפירקין דחשוב אין שוה בזרעו של אהרן (ומש"כ בשירי קרבן מי שאין ידו מחזיק כב' זיתים מסתמא ננס הוא דוחק) לכן רק פסול לקמיצה אבל לשאר עבודות כשר (והא דיקשה א"כ מאי קמ"ל ירושלמי כיון דאין מחזיק ב' זיתים א"כ א"ר כלל לעבודת קמיצה בארתי בפי"ג ממעה"ק) ודו"ק:
 ג')


###### Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 8:11:3
[Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 8:11:3](https://torahapp.org/share/book/Ma%27asai%20LaMelekh%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Admission%20into%20the%20Sanctuary/r/8:11:3)

**ואם**
**הוא שולט בשתי ידיו.** בגמ' פליגי בשולט בב' ידיו מס' כחישותא התחיל בימין וסופו שיוחלש לגמרי עד שיהא איטר ומס' בריותא אתחלא בשמאל והנה לענין תפילין דאיטר יד מניח בשמאל דידי' פליגא אי תליא בחלישות כח יד ימינו או בכותב בשמאל כמבואר בסי' כ"ז וקשה לי דא"כ דתליא בחלישות כח יד ימינו א"כ הא דאיתא במנחות דף ל"ו דשולט בב' ידיו מניח בשמאל א"כ קשיא לרב' דס"ל בשולט בב' ידיו דכחישותא אתחלה מאי שנא שולט בב' דמניח בשמאל דעלמא ומ"ש איטר דמניח בשמאל דידי' הא בתרווייהו הטעם משום דכחישותא נקטא ליד ימינו בשלמא אי בכתיבה תליא יען דכתיב וקשרתם וכתבתם א"כ בשולט בב' ידיו דכותב בימין דידי' ע"כ מניח בשמאל דידי' ובאיטר דכותב בשמאל מניח בשמאל דידי' אבל אי בכחישותא תליא א"כ לרב דס"ל גם בשולט בב' ידיו כחישותא נקטה מ"ש איטר יד משולט בב' ידיו:


###### Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 8:12:1
[Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 8:12:1](https://torahapp.org/share/book/Ma%27asai%20LaMelekh%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Admission%20into%20the%20Sanctuary/r/8:12:1)

**מי**
**שנמרחו.** וכ' הכ"מ דיען דבידי אדם בעינן ב' אבל בנברא כך אף באין לו ביצה אחת הוה מום וגם תויו"ט הביא דברי כ"מ וקלסה וקשה לי בדף ל"ז מוכח דס"ד ביד"ש עדיף מבידי אדם ואף למאי דמסיק דאין חילוק בין ביד"ש היינו עכ"פ אחר שנברא אבל ביד"ש שנברא כך בוודאי עדיף דהרי בספרי פ' ראה וכן בת"כ פ' אמור לענין כהן מצריך קרא לאם נולד מומו עמו דחשיב מום הרי נברא כך עדיף והנה אפשר לתרץ דניטל גרע מנמרחו אבל מתוס' יבמות הבאתי בקונטרס טריפה חי' מוכח ניטל ביצה אחת עדיף מנמרח:


###### Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 8:15:1
[Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 8:15:1](https://torahapp.org/share/book/Ma%27asai%20LaMelekh%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Admission%20into%20the%20Sanctuary/r/8:15:1)

א') 
**בעור**
**פניו שומא וכו'.**
 עכ"מ שזה גמ' בכתובות וא"צ לזה שכן הוא להדיא בתוספתא בפ"ו דבכורות והנה במשל"מ הביא קו' הכ"מ פ"ז מאישות דרבינו כ' שומא בפניו משמע בגוף ל"ה מום ותמה דבדף ע"ה משני פדחתה ופריך הא ידע ומחיל משמע בס"ד ס"ל דאין בפניו דאל"כ יקשה לס"ד דקאמר אידי ואידי מום הא ידע ומחיל:
**והנה** בפ"ח סי' ע"ו כ' ליישב על נכון דלס"ד דהוה מום בכהן א"כ בהתנה שאין בה מומין אף דידע ומחיל מה אהני הא יש בהן מום אבל אחר דמשני דבכל שהוא הוה מומא אף דליכא בכהן וכגון בעומד על פדחתה א"כ רק משום קפידא שפיר פריך דידע ומחיל עכ"ד אך קשה לי דאכתי למה חילק רבינו בפ"ז מאישות בפדחתה בכ"ש ובפני' דוקא ביש בה שער הא כיון דידעינן דל"ב דוקא מום רק בקפידא תליא א"כ גם בפני' יש קפידא בכ"ש ומ"ש פדחתה דנקט לכן נראה דקפידא וודאי ליכא רק בפדחתה ולכן בס"ד דאיירי בפני' א"כ רק הוה מום יען דבעלמא הוה ג"כ מום א"כ לא מהני ידע ומחיל אבל למסקנא בפדחתה ואפי' בכ"ש יען דבמצחה מקפיד יותר א"כ רק משום קפידא שפיר פריך הא ידע ומחיל:
 ב') 
**שומא**
**בפני' וכו'.**
 הנה בב"י אה"ע סי' ל"ט ובלח"מ פ"ז מאישות הקשו דכ"כ רבינו שם באשה ל"ה מום רק שומא בפני' ויקשה דבכתובות דף ס"ה פריך אי גדולה אידי ואידי מום ואי קטנה אידי ואידי אינו מום ומשני בעומדת בפדחתא ופריך ראה ונתפייס ואי בגדולה ג"כ בעומדת בפני' קשה ג"כ ראה ונתפייס ונראה ליישב דהנה בפ"ח כ' דבמומין שיש בכהנים ל"א ראה ונתפייס וזה תמוה דנאמר במשנה דאיירי במומין שבגלוי לא איירי רק במומין שאין בכהנים ואולם ל"נ באופן אחר דהא בדף ע"ו מייתי ברייתא מודים חכמים לר"מ במומין שראוין לבוא מבית אבי' שעל האשה להביא ראי' ותוס' הקשו מאי מודים ונראה דהאי מומין שראוין לבוא איירי במומין שבגלוי ויש חילוק בין ראוין לבוא לאין ראוין לבוא דהנה ראוין לבוא מבית אביה כ' בהפלאה דהיינו שראוין לבוא בלידה והוה חזקה שלא נתבררה א"כ לפי"ז י"ל בשלמא אי אין ראוין לבוא שפיר אמרינן דאף עדים לא מהני דמסתמא ראה ונתפייס והטעם שנתפייס משום הא גופי' דמימר אמר שמא משנתארסה בא וא"כ מסתמא נתפייס אבל אי מומין ראוין לבוא ל"א מסתמא ראה ונתפייס דחזקה אין מתפייס במומין אבל בראוין להולד י"ל דחזקה א"א שותה בכוס אלא א"כ בדק וראה ונתפייס בפרט שהוא בגלוי דאל"כ למה כנסה סתם ולא התנה הא הי' לו לחוש שמא יהא לה מומין אחר הנישואין ותאמר משנתארסתי נולדו אבל מומין שראוין להולד עמה א"כ י"ל דלא ראה ונתפייס דחזקה אין מתפייס והא דלא התנה וכנסה סתם דמימר אמר כיון שהתנה בשעת קידושין א"צ להתנות בכניסה דיש לה לדעת שלא תוכל לומר שעתה נולדו כיון דאין כאן חזקה שנתבררה לא תהא נאמנת אצלו שעתה נולדו לכך לא התנה (א"כ אין הוכחה מדלא התנה וכנסה סתם האי ראה ונתפייס) וזהו דאמרו דמודים חכמים דסברי במומין שבגלוי אמרינן חזקה ראה ונתפייס משום דמימר אמר כיון שאין לו עדים מתי היו ראוין לבוא מבית אבי' א"כ שמא משנתארסה באה לה המומין אבל בראוין לבוא אמרינן דלא ראה דאי ראה ל"ה מתפייס במומין כאלו שראוין לבוא מבית אבי' (וכדס"ד בתוס' ד"ה אבל המומין שבגלוי לא קאי אסיפא אלא ארישא דהאב א"צ להביא ראי' אבל בסיפא מהני עדים אף במומין שבגלוי משום דא"א מתפייס במומין וע"כ דלא ראה) ולכן על האב להביא ראי' ולפי"ז י"ל הא דפריך לעיל אידי ואידי הוה מום ול"א ראה ונתפייס במומין שבגלוי דאיירי במומין שראוין לבוא מבית אבי' אך זה במומין שפסול בכהנים אבל שומא דכשר בכהנים אף שראוין לבוא מבית אבי' אמרינן דראה ונתפייס דע"ז ליכא חזקה כל כך דא"א מתפייס כסברת הפ"ח ויותר י"ל לפמש"כ באמרי בינה דלר"י אף בנכנסה לרשות הבעל על האב להביא ראי' וביש מרחץ בעיר א"צ להביא ראי' ואין הבעל יכול לטעון שיביא האב ראי' אבל אם הביא בעל עדים שקודם אירוסין הי' ל"א חזקה דנתפייס וא"כ י"ל אף לרבא ג"כ דלדידי' בנכנסה לרשות בעל עליו הראי' אבל היכא דראוין לבוא מבית אבי' דהאב צריך ראי' הוא רק במומין שבסתר אבל בגלוי א"צ אב ראי' דבעל א"י לטעון אבל אם הביא עדים שהי' באמת קודם אירוסין יכול לטעון א"כ איירי לעיל במומין שראוין לבוא מבית אב דשומה יכול להיות בלידה לכן הוה מום ול"א חזקה נתפייס אבל בשומה קטנה שפיר פריך האי ראה ונתפייס כיון דל"ה מומין בכהנים:
**וראי'** לדברינו מירושלמי אמשנתינו אחר דמייתי הוסיפו עליהן באשה שומא וריח הפה מתניתא במומין שאין דרכן להולד אבל במומין שדרך להולד צריך להביא ראי' ולומר התניתי עמה וכ' בפני משה דגרסינן קודם שנכנס לרשות הבעל עליו להביא ראי' ופלא א"כ הירושלמי היפך הברייתא שבגמ' דידן דבמומין הראוין לבוא מבית אבי' אף שנשאית על האב להביא ראי' ולכן לדעתי הגי' הנכונה צריך להביא ראי' שהתניתי עמו וקאי על האב וכדמסקינן בגמ' דידן דאב מייתי ראי' שנתפייס דהיינו שהתנה עמו דיתרצה במום זה:
**אולם** לפמש"כ יש לפרש הירושלמי בלא הג"ה והכי קאמר מתניתא באין ראוין להולד לכן א"י הבעל לטעון במומין שבגלוי אבל בראוין להולד אין נאמן האב רק אם מייתי ראי' שהתנה עמה ואם לא מייתי ראי' שהתנה עמה ל"א דראה ונתפייס אף דהוה בגלוי:
**אולם** על רבינו יש לתמוה שבירושלמי שם מבואר דשומא קטנה עם שער וגדולה בלא שער בין בגוף בין בפנים הוה מום ואיך כ' רבינו רק בפנים:
 ג') 
**שמונה**
**בעור הבשר וכו' והאדום כשני.**
 והוא משנה בבכורות הגיחור ובגמ' מפרש דהיינו סומקא שאדום ביותר וקשה לי מגמ' דשבת דף קל"ד אמר אביי אמרה לי אם האי ינוקא דסומק לימתינהו עד דליבלע בו דמו ולימהלוה דתני אמר ר"נ וכו' ולהנ"ל יקשה מ"פ הא איכא מיעוטא דמראה עור שלהם אדום ביותר וא"כ איך אפשר ליפטור ממצות מילה כשראה אדום ביותר והא דר"נ שאני כיון שכבר מתו שם בנ"י הי' מקום לתלות כמו בהי' ירוקים דחלה מחמת שלא נפל בו דמו אבל בסתם וולדות מנ"ל דמשום שהוא אדום אין למהלו כיון שזה מראה אדם בריא ג"כ:
**אך** לכאורה יש לומר דהך סומקא גיחיא דבכורות שאני מסומקא דהכא דרש"י בחולין פי' אדומה דר"נ היינו שנקטורדא וביאר בראש אפרים בחלק הראיות דכל סומקא שבא מכח שהדם צרור ועומד תחת העור בין בחולדה בין ע"י מכה נקרא שנקוטרדא והך סומקא דבכורות פירש"י בבכורות דף נ"ח דהיינו רו"ש א"כ י"ל דידוע הי' להם איזה סומק אשר מכח שהדם לא נבלע ואיזה סומק אשר הוא בטבע כך ולא באה מכח שהדם לא נבלע בבשרו:
**אמנם** א"כ קשה לי לפירש"י שם בחולין דף מ"ד אהא דמסיק אלא ל"ש דמפרש דהיינו דכשרה מדר"נ ובבעל המאור מפרש ל"ש וטרפה דהאדומה שאני דאדום ביותר וכתב הרא"ש דא"כ הוה לי' למפרך היכא דמי אדומה כדקאמר ה"ד ירוקה אלא וודאי כל אדמימות כשרה וא"כ קשה הא סומקא כהאי דבכורות שקורין רו"ש הוא עומד באדמימותו ול"ש בזה דר"נ א"כ מראה זו טרפה א"כ אכתי הוה לי' למפרך ה"ד אדומה דכשרה ולכאורה י"ל כיון דאיתא בגמ' כבישרא טרפה א"כ הרי נתנו סימן למראה אדמימות שהיא טרפה א"כ גם האי סומקא גיחיא בכלל מראה כבישרא אך באמת ז"א דמראה כבישרא דטרפה לפי שיטת הרז"ה באמת לא משום מראה אדום טרפה אלא משום דבשר שמן קצת מראה געל יש לו כמו שכ' בראש אפרים סי' ל"ח:
**ולכן** נראה מכאן ראי' ברורה דהאי ל"ש היינו דטרפה ואדומה דר"נ ניכר הוא שענין אדמימות שלו מה שקורין שנקוטדא אבל שאר מראה אדום טרפה וע"ז אמרו שחור אדום הוא אלא שלקה דמראה אדום משתנה בקל למראה שחור כמש"כ בראש אפרים לסוף בקונטרס הראיות ול"נ להביא עוד ראי' לזה מפירש"י ורמב"ן פ' ויצא שכ' על השחום שמתרגם שחום שהוא אדום שורין רו"ש והראב"ע מפרש שחום שחור ורמב"ן השיג שאין מראה השחורה סימן להנ"ל ניחא דהאי שחום שחור הוא ומראה אדום אלא שלקה:
**והנה** שם בחולין איתא דאדום ככבדא כשר וכן איתא שם דכוחלא כשר וכדיותא טרפה אף דכוחלא ג"כ נוטה לשחרות הוא כשר (דכוחלא בעצם הוא שחור רק הצבע ממנו הוא לאזור כמראה התכלת וכמו שהביא בס' ראש אפרים בקונטרס הראיות מדברי רבינו בפ"ח מה' כה"מ וכמו שבארנו שם דיש שני מראות תכלת העלל בלאה וטונקעל בלאה ולכן נתנו סימן ירוקה כשרה ככרתין אף דככוחלא ג"כ כשרה אלא דככוחלא הוא טונקעל בלאה וככרתי הוא העלל בלאה) ובת"ש סי' ל"ז ביאר בזה הא דאיתא שם שמנו וכן מנו חכמים מראית הפסולות כבשרא כשותא כמוריקא וכגון ביעתא וכן מנו חכמים מראית הכשרות כשרי ככבדא א"כ מראית שאין נזכרות בגמ' מאי דינם אי נימא דכל שאין נזכר בגמ' בין מראות הפוסלות הם בכלל מראה כשרה והא דנקטו בגמ' מה הוה מראות הכשרות משום דלא נטעה שבכלל מראות טרפות הן דכוחלא הוא כעין כדיותא וכככדא כעין בישרא ולכן צריך לאשמעינן דכשר אי נימא איפכא כל מראות שלא נזכר בגמ' בין מראות כשרות טרפה והא דמנו בגמ' מראות טרפות לאו דוקא ורק הוצרך לאשמעינן דלא נימא דבישרא בכלל מראית ככבדא וכשר:
**ובנוב"י** סי' י' תמה לפי"ז אמה שכ' רבינו בפ"ז משחיטה הי' דומה לחריות של דקל שדומה למראה פסולה וטרפה מספק ויקשה כיון שלא נמנה בגמ' בין מראות הכשרות ממילא טרפה וודאי שהך בכלל מראות הפוסלת וא"כ ממנ"פ אי הפירוש בהא דדמיא לאופתא כמ"ד בחזותא א"כ נזכר בגמ' לאיסור והוה וודאי טרפה ואי ל"ה בכלל בחזותא עכ"פ הא לא נזכר בגמ' להכשיר א"כ טרפה הוה ול"נ ליישב דיש לומר דגמ' נקטו מילתא דפסיקא והיינו במראות הפוסלת בעינן מתלבנת ע"י נפיחה למראה ריאה ומראות הכשרות הא א"צ כלל שיתלבנו ע"י נפיחה ואותן מראות שלא נזכרו בגמ' בעינן ג"כ שיתלבנו ע"י נפיחה אבל די אם מתלבנין למראה כשרה ומיושב קו' התב"ש דלא סתרו דיוקא אהדדי כלל ובהא ניחא גם דברי רבינו דכ' דכעין חריות של דקל טרפה מספק והיינו בחזר למראה כשרה טרפה רק מספק דאם הוא ממראה הנזכרות בגמ' אז צריך שיתלבן ויחזור למראה ריאה אבל אי אין ממראות הנזכר בגמ' אז סגי בחוזר למעלה כשרה ושפיר כ' דרק ספק הוה:


###### Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 8:16:1
[Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 8:16:1](https://torahapp.org/share/book/Ma%27asai%20LaMelekh%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Admission%20into%20the%20Sanctuary/r/8:16:1)

**החרש**
**וכו'.** הנה בנוב"י סי' נ"ג עמד לחקור האי חרש היכא דמי אי באין שומע ומדבר או דגם אין מדבר והוכיח מלשון המשנה דקתני חוץ מבהמה א"כ משמע בחרש שמדבר איירי דע"ז שפיר קאמר משא"כ בבהמה אבל אי איירי דוקא מאין מדבר א"כ ל"ש משא"כ בבהמה א"כ לפי"ז ע"כ איירי במדבר ואין שומע ושייך לומר משא"כ בבהמה והנה תוס' הקשו בעבד הוה חרשת מום ולמה בקרבן ל"ה מום ובאדם ג"כ רק יען דאין שוה בזרעו של אהרן וכ' דאין לחלק בין בי"א לבי"ש ולכאורה קשה דתוס' ערכין כתבו על קו' אחריתי דיש לחלק בין בי"א לב"ש ולכן נראה דבוודאי בחרש שמדבר ואין שומע יש לחלק בין בי"א לבי"ש אבל בחרש שאין מדבר ג"כ אין לחלק (ענוב"י שם שכ' דטעמא איכא לחלק דבי"ש יש לו רפואה היינו במדבר ואין שומע) ומעתה הנה ע"כ קו' תוס' הי' יען דקתני חרש סתם משמע אף שאין שומע ואין מדבר וע"ז כתב שפיר דאין לחלק בי"א לבי"ש אבל לפמש"כ הנוב"י דאיירי באין שומע א"כ אמאי כתבו דאין לחלק דהא בהך דקידושין באין שומע איירי וסבירא להו דיש לחלק בין בי"ש דבי"ש ל"ה מום ולכן רק באדם הוה מומא דאינו שוה בזרעו של אהרן ואף דאיירי גם מאין מדבר אבל עיקר דברי המשנה לאשמעינן משא"כ בבהמה הא ל"ש רק במדבר ואין שומע:
**והנה** לפמש"כ תוס' ערכין לחלק דיש חרש שיכול להתרפאות לפי"ז איירי משנה זו ביכול להתרפאות רק פסול דאין שוה בזרעו של אהרן וא"ל א"כ מאי קאמר משא"כ בבהמה הא כל מום עובר ל"ש בבהמה לענין לשחוט עליו י"ל לפמש"כ תוס' בדף ל"ז מום דיש לו רפואה ל"ה מום עובר א"כ שפיר קאמר משא"כ בבהמה אף דשאר מום שיש לו רפואה הוה מום לשחוט עליו במדינה הכא ל"ה מומא בבהמה:


###### Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 8:16:2
[Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 8:16:2](https://torahapp.org/share/book/Ma%27asai%20LaMelekh%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Admission%20into%20the%20Sanctuary/r/8:16:2)

**החרש**
**והשוטה.** וקשה הנה חרש ושוטה בני דעת נינהו והוה כמתעסק והא המתעסק פסול בקדשים ונראה ליישב דהנה מבואר בתוס' כריתות דף י"ג דעד שלא נזרק דמן אפשר בשאלה וכאשר ביאר דבריהם בח"ס סי' רכ"ז לפי"ז אין קנוי להקדש עד אחר זריקה לפי"ז י"ל הא דבעינן בקדשים כונה בד' עבודות משום דבמעשה עבודה מפקיע מרשות ההדיוט ומכניסו לרשות הבעלים (וכהא"ג כ' הריטב"א גיטין דף כ"ג לענין חליצה וכ"כ במהר"ם שיק חאה"ע סי' קמ"ו) והנה בנדרים דף ל"ו פריך אי אמרת שלוחי דידן אמאי פיגולן פיגול אבל אי שלוחי דשמיא נינהו ניחא והנה בר"ן כ' דרק משוגג פריך והוכיח בתב"ש סי' ד' מהר"ן דע"י מעשה יכולין להקדיש דבר שאינו שלו אמנם הרא"ש מפרש דהקו' ממזיד והיינו משום דכאן ל"ש דיכול לפגל ע"י מעשה כמו שיכול לאסור ע"י מעשה משום דע"י זריקה אף שמפגלו הנה מוציאו מרשות בעלים דהא זריקה מועלת לכמה דברים ליוצא וכדומה (וער"ן נדרים דף י"ב דאף שנעשה פיגול מיקרי קדשי ד') ואי יכול להוציא מרשות בעלים לרשות הקדש ע"י מעשה א"כ ל"ש ג"כ לומר כסברת התב"ש דיכול להקדיש ע"י מעשה דהא אין יכול להוציא מרשות הדיוט לרשות גבוה אמנם אי אמרינן שלוחי דשמיא נינהו שפיר יכול להוציא מרשות הדיוט לרשות גבוה כמו בכל מעשה העבודות דנגמרת ע"י הכהן שנכנסה לרשות גבוה ע"י מעשה הזריקה שא"י לשאול עוד מעתה י"ל גם לענין חרש ושוטה כיון דשלוחי דשמיא נינהו יכולין להקנות לגבוה ע"י מחשבתם למעשה זריקה דבוודאי אי שלוחי דידן נינהו א"כ הכהן העובד כאלו נעשה שלוחו של הבעלים להקנות הקרבן לגבוה וכיון דלאו בני שליחות נינהו א"י להקנות כיון דמצד עצמן לאו בני דיעה נינהו להקנות לגבוה אבל אי שלוחי דשמיא נינהו א"כ יכולין להיות שלוחים להקנות לגבוה כמו דיכולין ליקנות לעצמן היכא דדע"א מקנה אותן ולכן רק פסול משום דאין שוה בזרעו של אהרן אמנם אחר דגלי קרא דאין שוה בזרעו של אהרן ול"ש בדידהו לומר דהוה שלוחי דשמיא א"כ שוב באמת פסול דלאו בני מחשבה נינהו מצד עצמן ומצד שליחות ג"כ הא לאו בני שליחות נינהו:
**וראי'** לדברינו נראה לי דהנה איתא בגיטין דף מ"ה דקטן פסול לכתיבת סת"ם ובתבו"ש שם הקשה אמאי לא קתני חרש ושוטה פסולים לכתיבת סת"ם כמו דקתני קטן ובפמ"ג או"ח בפתיחה כוללת ח"ב העלה דוקא קטן נתמעט דאינו בקשירה וכתיבה דאינו איש אבל חרש ושוטה בני קשירה וכתיבה נינהו ומחוייבת במצות רק שהם אנוסים שאינם יכולין לקיים לפי שאינם בני דיעה מיקרי בר קשירה ויכולין לכתוב סת"ם אם גדול עע"ג ומזהירם שיכתבו לשמה (והנה הפמ"ג הביא דמיון מנקטעה יד העדים ה"נ פומי' הוא דכאיב להו ויפה תמה בשו"ת כ"ס סי' ז' דאין דמיון לשם דכאן לאו בני דיעה נינהו ולאו בר חיובא הן הנה מצאתי לו חבר הב"י סי' א' בשם מ"כ דבר מצוה הוא דהא פקחים מוזהרים עליו דאי הוה כבהמה יחשב שחיטתו כשחיטת קוף והכי יש להוכיח מתוס' יבמות דף מ"ה שכתב דחרש ל"ש למעט יען דאין עולה לחליצה אין עולה ליבום משום דפומי' כאיב לי' כדאמרינן ביבמות דף ק"ד גבי אילם ואילמת) והכי מוכח ממש"כ דהא גם בהא דפסלינן חרש ושוטה משום דאין שוה בזרעו של אהרן וקשה תיפוק לי' דבעינן בר עבודה ולאו בר עבודה הן כמו דלאו בר מצוה נינהו אע"כ דחשוב שפיר בר עבודה דבר מצוה הוא בגדול עע"ג:
**אמנם** הנה בפמ"ג הקשה מכמה דוכתין מרה"ש וחגיגה דמוכח דחו"ש לאו בר מצוה נינהו וא"י להוציא אחרים לכן נ"ל דבר חדש דהא דחשבינן לחו"ש לאו בר מצוה כדי להוציא אחרים היינו משום דלהוציא אחרים צריך שיהא בר מצוה כמוהו והאי עכ"פ אין בר מצוה כמוהו משא"כ לענין סת"ם ל"ש שיהא בר מצוה כמוהו ע"כ סגיא כשהוא עכ"פ מצד עצמו בר מצוה ומהני בעע"ג וא"כ היינו באמת כהך דרשא דבעבודה חו"ש פסול משום דאין שוה בזרעו של אהרן ה"נ בכל מצות א"י להוציא דאין שוה בחיוב המצות בזרעו של ישראל כמו זה הבא להוציאו:
**אמנם** מה דמשמע דפשיטא לי' דחרש לא ממעט וכן הוא בירושלמי פ"ק דתרומות הביאו תוס' חולין דף י"ג מאת כל איש פרט לקטן אשר ידבנו לבו פרט לחרש מוכח דחרש לא ממעטינן מאיש וקשה דהא בשבועות דף מ"ב ממעט דאין נשבעין על טענת חו"ש משום דאיש כתיב בפרשה ומשמע דקאי גם אחרש ונראה דתליא זה בפלוגתא בסוטה דף כ"ד דר' יונתן מוקי קרא דאיש איש לרבות חרש ור' יאשי' לא דריש מאיש איש משמע דס"ל לא איתמעט מאיש וכן יש להוכיח מירושלמי פ"ק דקידושין ה"ג הילך כסף ותצא שדך לחירות א"ל יצאה ע"מ שתצא להפקר לא יצאה ומה בין זה לזה זה זוכה לב"ד הגע עצמך שהי' קטן א"ל דרכו להגדיל משמע דלא ממעטינן חרש מאיש אך בס' קהלת יעקב מפרש ירושלמי באופן אחר יעו"ש:
**והנה** כן נשמע להיפוך נמי דקטן רק שייך למעט מאיש ולא נתמעט מאשר ידבנו לבו דהא קטן מופלא סל"א נדרו נדר ולכן רק מתמעט מאיש והנה בגיטין דף פ"ט קטן הנראה כגדול לפי פיר"ח נראה כגדול במעשיו ומשני לי' עדיין לא הגיע לפלגות ראובן חקרי לב דרק לענין נדרים מהני מסל"א (עיין בח"ס בחי'):
**אבל** יקשה להיפוך כיון דבקידושין ג"כ איש כתיב כדילפינן בקידושין דף י"ט מאיש כי ינאף וכו' פרט לאשת קטן מה אהני שהוא נראה כגדול במעשיו א"כ מאי קאמבעיא לי' בקטן הנראה כגדול ולכן נראה דקאי אאם קידש לכשיגדיל אבל בעודו קטן בוודאי לא הוה קידושין דאיש כתיב וכן יש להוכיח מירושלמי נדרים פ"י דשייך קידושין בקטן והיינו ע"י אביו כדעת מהרי"ק בשם מהר"י ברזילי ומה שהקשה בנוב"י דלא הוי זכות דמתחייב בשכו"ע י"ל כיון דאם יגדיל יכול למחות כדאמרינן בכתובות דף י"א גבי גר קטן שפיר הוה זכות וא"כ לא יקשה מהא דממעט מאיש אשר ינאף את אשת איש כיון דעכ"פ יכול למחות הוה התוס' ולזה ממעט קרא:
**וראי'** לדברינו דהנה בירושלמי ריש תרומות יליף מדכ' מאת כל איש אשר ידבנו לבו מאת כל איש פרט לקטן אשר ידבנו לבו פרט לשוטה והרע"ב שם הביאו ותמה למה לי איש למעט קטן ת"ל מאשר ידבנו לבו ותי' דאיכא קטן שהגיע לעונת נדרים שיש לו דעת להיות נודב ומיעטו קרא בתרומה מאיש:
**ובנוב"ת** סי' נ"ד הקשה איפכא לפמש"כ רש"י בב"מ דקטן דממעט משליחות בתרומה דבעינן ראוי לתרום שיהא הקדשו הקדש א"כ קטן שהגיע לעונת נדרים יהי' יכול לעשות שליח להנ"ל ניחא דהא הכא גלי קרא דל"מ הגיע לעונת נדרים מדצריך איש דאי בלא הגיע לעונת נדרים הא מתמעט מאשר ידבנו לבו אלא דדבר זה תליא בפלוגתא דר"מ ור"י שם במשנה ג' דלר"י ור' יוסי קטן מופלא לאיש באמת תורם מדאורייתא ולא ממעט מאת כל איש והנה בקצה"ח סי' קפ"ח העלה דתליא בפלוגתא אי מופלא דאורייתא ולפמש"כ תליא בפלוגתא דר"מ ור"י:
**והנה** מדברי רבינו פ"י מפרה נשמע דמחלק בין קטן שהוא בר דעת דרשאי להזות על הטמא כיון שכונתו להזות והוא משנה סוף מס' פרה כהך דגיטין בקטן שנראה כגדול במעשיו אך קשה לי ממש"כ בפ"ב מק"פ שאין עושין חבורה שכולה קטנים מפני שאינן בני דעת ובכ"מ הקשה הא איש כתיב והוה מצינן לתרץ דמאיש אין למעט רק קטן בפחות מבן ט' כמש"כ רבינו בפ"ה מאה"ט ה' י"ט ולכן צריך לטעם דאינן בני דעת ולהנ"ל קשה הא גם בהא טעמא שאינן בני דעת ג"כ לאו מילתא דפסיקתא הוא דהא יש קטן שהוא מחשב בר דעת ועפ"ו מגירושין שכ' דאין קטן בן דעת גמורה משמע שהוא יכול להיות בר דעת רק שאין בר דעת גמורה דאכתי לא הגיע לפלגות ראובן:
**ומהא** תימא רבה על הראב"ן שכ' בחולין דף י"ג הביאו בח"ס דף ב' אהא דאמר רי"ו קטן יש לו מעשה מדאורייתא ושביק חרש ושוטה ש"מ אין להם מעשה מדאורייתא וממילא לא יועיל שחיטתן אפי' עע"ג וכולן ששחטו אקטן לחוד קאי וכתב הח"ס א"כ אמאי נקט לשון רבים אלא צ"ל דקאי נמי ארישא יע"ש ולהנ"ל יקשה א"כ למה צריך למפסל חרש מפני שהוא בע"מ הא לאו בר דעת דאפי' מעשה לית להו וכמעשה קוף בעלמא ואיך יכשר לקרבן:
**שוב** ראיתי בשדי חמד מערכות ח' שהקשה אמאי דתנן שחרש ושוטה פסולי משום דאין שוה בזרעו של אהרן והא חשו"ק איתמעט משום דאינו איש ומחלל עבודה והעלה דהאי חרש דקתני היינו חרש שאינו שומע ומדבר כדעת הנוב"י סי' כ"ג אבל חרש שאינו שומע ואינו מדבר א"צ לחשוב דפסולים לעבודה כיון דלאו בר דעה ולאו בר כונה הוא ל"ש כלל בעבודה כי היכא דלא חשוב קטן במשנה בין הני דפסולים לעבודה:
**אח"ז** ראיתי בשו"ת מהרמ"ש סי' קמ"ו הקשה אי חרש לאו בר מצוה כחקירת תב"ש ופמ"ג הנ"ל א"כ איך הוא בר יבום ואדרבא ראוי שתהא אסורה לו כיון דלא עביד מצוה איכא איסורא דאשת אח ויקשה למ"ד קטן או"נ צריכין להפרישו וא"כ כיון דא"ר ליבם א"כ אינו בר חליצה וא"כ למה צריך בחליצה לטעם דלאו בני דיעה נינהו הא כיון דלאו בר מצוה הוא כל שאין מחוייב בדבר אינו יכול לפטור את המחוייב והניח בצע"ג ול"נ לפמש"כ רבינו פ"ד מיבום דחרש וחרשת אין בחליצתן ממש דלאו בני דיעה נינהו וכ' במהרמ"ש שם דהיינו דהוה כמתעסק וגרע משלא בכונה ולפי"ז י"ל ביבום דאף במתעסק יצא משום דנהנה כמש"כ הר"ן בשם הרא"ה גבי כפאו ואכל מצה יצא דאף מתעסק יצא דנהנה וכיון דיבום מהני אף במתעסק גם חרש בר מצוה הוא א"כ שפיר לענין יבום בר מצוה הוא ושוב הוה בר מצוה לענין חליצה ולכן צריך לטעם דלאו בני דיעה נינהו והוה כמתעסק וגרע טפי דל"ה חליצה כלל:


###### Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 8:17:1
[Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 8:17:1](https://torahapp.org/share/book/Ma%27asai%20LaMelekh%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Admission%20into%20the%20Sanctuary/r/8:17:1)

**החרש**
**וכו'.** הנה בנוב"י סי' נ"ג עמד לחקור האי חרש היכא דמי אי באין שומע ומדבר או דגם אין מדבר והוכיח מלשון המשנה דקתני חוץ מבהמה א"כ משמע בחרש שמדבר איירי דע"ז שפיר קאמר משא"כ בבהמה אבל אי איירי דוקא מאין מדבר א"כ ל"ש משא"כ בבהמה א"כ לפי"ז ע"כ איירי במדבר ואין שומע ושייך לומר משא"כ בבהמה והנה תוס' הקשו בעבד הוה חרשת מום ולמה בקרבן ל"ה מום ובאדם ג"כ רק יען דאין שוה בזרעו של אהרן וכ' דאין לחלק בין בי"א לבי"ש ולכאורה קשה דתוס' ערכין כתבו על קו' אחריתי דיש לחלק בין בי"א לב"ש ולכן נראה דבוודאי בחרש שמדבר ואין שומע יש לחלק בין בי"א לבי"ש אבל בחרש שאין מדבר ג"כ אין לחלק (ענוב"י שם שכ' דטעמא איכא לחלק דבי"ש יש לו רפואה היינו במדבר ואין שומע) ומעתה הנה ע"כ קו' תוס' הי' יען דקתני חרש סתם משמע אף שאין שומע ואין מדבר וע"ז כתב שפיר דאין לחלק בי"א לבי"ש אבל לפמש"כ הנוב"י דאיירי באין שומע א"כ אמאי כתבו דאין לחלק דהא בהך דקידושין באין שומע איירי וסבירא להו דיש לחלק בין בי"ש דבי"ש ל"ה מום ולכן רק באדם הוה מומא דאינו שוה בזרעו של אהרן ואף דאיירי גם מאין מדבר אבל עיקר דברי המשנה לאשמעינן משא"כ בבהמה הא ל"ש רק במדבר ואין שומע:
**והנה** לפמש"כ תוס' ערכין לחלק דיש חרש שיכול להתרפאות לפי"ז איירי משנה זו ביכול להתרפאות רק פסול דאין שוה בזרעו של אהרן וא"ל א"כ מאי קאמר משא"כ בבהמה הא כל מום עובר ל"ש בבהמה לענין לשחוט עליו י"ל לפמש"כ תוס' בדף ל"ז מום דיש לו רפואה ל"ה מום עובר א"כ שפיר קאמר משא"כ בבהמה אף דשאר מום שיש לו רפואה הוה מום לשחוט עליו במדינה הכא ל"ה מומא בבהמה:


###### Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 8:17:2
[Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 8:17:2](https://torahapp.org/share/book/Ma%27asai%20LaMelekh%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Admission%20into%20the%20Sanctuary/r/8:17:2)

**החרש**
**והשוטה.** וקשה הנה חרש ושוטה בני דעת נינהו והוה כמתעסק והא המתעסק פסול בקדשים ונראה ליישב דהנה מבואר בתוס' כריתות דף י"ג דעד שלא נזרק דמן אפשר בשאלה וכאשר ביאר דבריהם בח"ס סי' רכ"ז לפי"ז אין קנוי להקדש עד אחר זריקה לפי"ז י"ל הא דבעינן בקדשים כונה בד' עבודות משום דבמעשה עבודה מפקיע מרשות ההדיוט ומכניסו לרשות הבעלים (וכהא"ג כ' הריטב"א גיטין דף כ"ג לענין חליצה וכ"כ במהר"ם שיק חאה"ע סי' קמ"ו) והנה בנדרים דף ל"ו פריך אי אמרת שלוחי דידן אמאי פיגולן פיגול אבל אי שלוחי דשמיא נינהו ניחא והנה בר"ן כ' דרק משוגג פריך והוכיח בתב"ש סי' ד' מהר"ן דע"י מעשה יכולין להקדיש דבר שאינו שלו אמנם הרא"ש מפרש דהקו' ממזיד והיינו משום דכאן ל"ש דיכול לפגל ע"י מעשה כמו שיכול לאסור ע"י מעשה משום דע"י זריקה אף שמפגלו הנה מוציאו מרשות בעלים דהא זריקה מועלת לכמה דברים ליוצא וכדומה (וער"ן נדרים דף י"ב דאף שנעשה פיגול מיקרי קדשי ד') ואי יכול להוציא מרשות בעלים לרשות הקדש ע"י מעשה א"כ ל"ש ג"כ לומר כסברת התב"ש דיכול להקדיש ע"י מעשה דהא אין יכול להוציא מרשות הדיוט לרשות גבוה אמנם אי אמרינן שלוחי דשמיא נינהו שפיר יכול להוציא מרשות הדיוט לרשות גבוה כמו בכל מעשה העבודות דנגמרת ע"י הכהן שנכנסה לרשות גבוה ע"י מעשה הזריקה שא"י לשאול עוד מעתה י"ל גם לענין חרש ושוטה כיון דשלוחי דשמיא נינהו יכולין להקנות לגבוה ע"י מחשבתם למעשה זריקה דבוודאי אי שלוחי דידן נינהו א"כ הכהן העובד כאלו נעשה שלוחו של הבעלים להקנות הקרבן לגבוה וכיון דלאו בני שליחות נינהו א"י להקנות כיון דמצד עצמן לאו בני דיעה נינהו להקנות לגבוה אבל אי שלוחי דשמיא נינהו א"כ יכולין להיות שלוחים להקנות לגבוה כמו דיכולין ליקנות לעצמן היכא דדע"א מקנה אותן ולכן רק פסול משום דאין שוה בזרעו של אהרן אמנם אחר דגלי קרא דאין שוה בזרעו של אהרן ול"ש בדידהו לומר דהוה שלוחי דשמיא א"כ שוב באמת פסול דלאו בני מחשבה נינהו מצד עצמן ומצד שליחות ג"כ הא לאו בני שליחות נינהו:
**וראי'** לדברינו נראה לי דהנה איתא בגיטין דף מ"ה דקטן פסול לכתיבת סת"ם ובתבו"ש שם הקשה אמאי לא קתני חרש ושוטה פסולים לכתיבת סת"ם כמו דקתני קטן ובפמ"ג או"ח בפתיחה כוללת ח"ב העלה דוקא קטן נתמעט דאינו בקשירה וכתיבה דאינו איש אבל חרש ושוטה בני קשירה וכתיבה נינהו ומחוייבת במצות רק שהם אנוסים שאינם יכולין לקיים לפי שאינם בני דיעה מיקרי בר קשירה ויכולין לכתוב סת"ם אם גדול עע"ג ומזהירם שיכתבו לשמה (והנה הפמ"ג הביא דמיון מנקטעה יד העדים ה"נ פומי' הוא דכאיב להו ויפה תמה בשו"ת כ"ס סי' ז' דאין דמיון לשם דכאן לאו בני דיעה נינהו ולאו בר חיובא הן הנה מצאתי לו חבר הב"י סי' א' בשם מ"כ דבר מצוה הוא דהא פקחים מוזהרים עליו דאי הוה כבהמה יחשב שחיטתו כשחיטת קוף והכי יש להוכיח מתוס' יבמות דף מ"ה שכתב דחרש ל"ש למעט יען דאין עולה לחליצה אין עולה ליבום משום דפומי' כאיב לי' כדאמרינן ביבמות דף ק"ד גבי אילם ואילמת) והכי מוכח ממש"כ דהא גם בהא דפסלינן חרש ושוטה משום דאין שוה בזרעו של אהרן וקשה תיפוק לי' דבעינן בר עבודה ולאו בר עבודה הן כמו דלאו בר מצוה נינהו אע"כ דחשוב שפיר בר עבודה דבר מצוה הוא בגדול עע"ג:
**אמנם** הנה בפמ"ג הקשה מכמה דוכתין מרה"ש וחגיגה דמוכח דחו"ש לאו בר מצוה נינהו וא"י להוציא אחרים לכן נ"ל דבר חדש דהא דחשבינן לחו"ש לאו בר מצוה כדי להוציא אחרים היינו משום דלהוציא אחרים צריך שיהא בר מצוה כמוהו והאי עכ"פ אין בר מצוה כמוהו משא"כ לענין סת"ם ל"ש שיהא בר מצוה כמוהו ע"כ סגיא כשהוא עכ"פ מצד עצמו בר מצוה ומהני בעע"ג וא"כ היינו באמת כהך דרשא דבעבודה חו"ש פסול משום דאין שוה בזרעו של אהרן ה"נ בכל מצות א"י להוציא דאין שוה בחיוב המצות בזרעו של ישראל כמו זה הבא להוציאו:
**אמנם** מה דמשמע דפשיטא לי' דחרש לא ממעט וכן הוא בירושלמי פ"ק דתרומות הביאו תוס' חולין דף י"ג מאת כל איש פרט לקטן אשר ידבנו לבו פרט לחרש מוכח דחרש לא ממעטינן מאיש וקשה דהא בשבועות דף מ"ב ממעט דאין נשבעין על טענת חו"ש משום דאיש כתיב בפרשה ומשמע דקאי גם אחרש ונראה דתליא זה בפלוגתא בסוטה דף כ"ד דר' יונתן מוקי קרא דאיש איש לרבות חרש ור' יאשי' לא דריש מאיש איש משמע דס"ל לא איתמעט מאיש וכן יש להוכיח מירושלמי פ"ק דקידושין ה"ג הילך כסף ותצא שדך לחירות א"ל יצאה ע"מ שתצא להפקר לא יצאה ומה בין זה לזה זה זוכה לב"ד הגע עצמך שהי' קטן א"ל דרכו להגדיל משמע דלא ממעטינן חרש מאיש אך בס' קהלת יעקב מפרש ירושלמי באופן אחר יעו"ש:
**והנה** כן נשמע להיפוך נמי דקטן רק שייך למעט מאיש ולא נתמעט מאשר ידבנו לבו דהא קטן מופלא סל"א נדרו נדר ולכן רק מתמעט מאיש והנה בגיטין דף פ"ט קטן הנראה כגדול לפי פיר"ח נראה כגדול במעשיו ומשני לי' עדיין לא הגיע לפלגות ראובן חקרי לב דרק לענין נדרים מהני מסל"א (עיין בח"ס בחי'):
**אבל** יקשה להיפוך כיון דבקידושין ג"כ איש כתיב כדילפינן בקידושין דף י"ט מאיש כי ינאף וכו' פרט לאשת קטן מה אהני שהוא נראה כגדול במעשיו א"כ מאי קאמבעיא לי' בקטן הנראה כגדול ולכן נראה דקאי אאם קידש לכשיגדיל אבל בעודו קטן בוודאי לא הוה קידושין דאיש כתיב וכן יש להוכיח מירושלמי נדרים פ"י דשייך קידושין בקטן והיינו ע"י אביו כדעת מהרי"ק בשם מהר"י ברזילי ומה שהקשה בנוב"י דלא הוי זכות דמתחייב בשכו"ע י"ל כיון דאם יגדיל יכול למחות כדאמרינן בכתובות דף י"א גבי גר קטן שפיר הוה זכות וא"כ לא יקשה מהא דממעט מאיש אשר ינאף את אשת איש כיון דעכ"פ יכול למחות הוה התוס' ולזה ממעט קרא:
**וראי'** לדברינו דהנה בירושלמי ריש תרומות יליף מדכ' מאת כל איש אשר ידבנו לבו מאת כל איש פרט לקטן אשר ידבנו לבו פרט לשוטה והרע"ב שם הביאו ותמה למה לי איש למעט קטן ת"ל מאשר ידבנו לבו ותי' דאיכא קטן שהגיע לעונת נדרים שיש לו דעת להיות נודב ומיעטו קרא בתרומה מאיש:
**ובנוב"ת** סי' נ"ד הקשה איפכא לפמש"כ רש"י בב"מ דקטן דממעט משליחות בתרומה דבעינן ראוי לתרום שיהא הקדשו הקדש א"כ קטן שהגיע לעונת נדרים יהי' יכול לעשות שליח להנ"ל ניחא דהא הכא גלי קרא דל"מ הגיע לעונת נדרים מדצריך איש דאי בלא הגיע לעונת נדרים הא מתמעט מאשר ידבנו לבו אלא דדבר זה תליא בפלוגתא דר"מ ור"י שם במשנה ג' דלר"י ור' יוסי קטן מופלא לאיש באמת תורם מדאורייתא ולא ממעט מאת כל איש והנה בקצה"ח סי' קפ"ח העלה דתליא בפלוגתא אי מופלא דאורייתא ולפמש"כ תליא בפלוגתא דר"מ ור"י:
**והנה** מדברי רבינו פ"י מפרה נשמע דמחלק בין קטן שהוא בר דעת דרשאי להזות על הטמא כיון שכונתו להזות והוא משנה סוף מס' פרה כהך דגיטין בקטן שנראה כגדול במעשיו אך קשה לי ממש"כ בפ"ב מק"פ שאין עושין חבורה שכולה קטנים מפני שאינן בני דעת ובכ"מ הקשה הא איש כתיב והוה מצינן לתרץ דמאיש אין למעט רק קטן בפחות מבן ט' כמש"כ רבינו בפ"ה מאה"ט ה' י"ט ולכן צריך לטעם דאינן בני דעת ולהנ"ל קשה הא גם בהא טעמא שאינן בני דעת ג"כ לאו מילתא דפסיקתא הוא דהא יש קטן שהוא מחשב בר דעת ועפ"ו מגירושין שכ' דאין קטן בן דעת גמורה משמע שהוא יכול להיות בר דעת רק שאין בר דעת גמורה דאכתי לא הגיע לפלגות ראובן:
**ומהא** תימא רבה על הראב"ן שכ' בחולין דף י"ג הביאו בח"ס דף ב' אהא דאמר רי"ו קטן יש לו מעשה מדאורייתא ושביק חרש ושוטה ש"מ אין להם מעשה מדאורייתא וממילא לא יועיל שחיטתן אפי' עע"ג וכולן ששחטו אקטן לחוד קאי וכתב הח"ס א"כ אמאי נקט לשון רבים אלא צ"ל דקאי נמי ארישא יע"ש ולהנ"ל יקשה א"כ למה צריך למפסל חרש מפני שהוא בע"מ הא לאו בר דעת דאפי' מעשה לית להו וכמעשה קוף בעלמא ואיך יכשר לקרבן:
**שוב** ראיתי בשדי חמד מערכות ח' שהקשה אמאי דתנן שחרש ושוטה פסולי משום דאין שוה בזרעו של אהרן והא חשו"ק איתמעט משום דאינו איש ומחלל עבודה והעלה דהאי חרש דקתני היינו חרש שאינו שומע ומדבר כדעת הנוב"י סי' כ"ג אבל חרש שאינו שומע ואינו מדבר א"צ לחשוב דפסולים לעבודה כיון דלאו בר דעה ולאו בר כונה הוא ל"ש כלל בעבודה כי היכא דלא חשוב קטן במשנה בין הני דפסולים לעבודה:
**אח"ז** ראיתי בשו"ת מהרמ"ש סי' קמ"ו הקשה אי חרש לאו בר מצוה כחקירת תב"ש ופמ"ג הנ"ל א"כ איך הוא בר יבום ואדרבא ראוי שתהא אסורה לו כיון דלא עביד מצוה איכא איסורא דאשת אח ויקשה למ"ד קטן או"נ צריכין להפרישו וא"כ כיון דא"ר ליבם א"כ אינו בר חליצה וא"כ למה צריך בחליצה לטעם דלאו בני דיעה נינהו הא כיון דלאו בר מצוה הוא כל שאין מחוייב בדבר אינו יכול לפטור את המחוייב והניח בצע"ג ול"נ לפמש"כ רבינו פ"ד מיבום דחרש וחרשת אין בחליצתן ממש דלאו בני דיעה נינהו וכ' במהרמ"ש שם דהיינו דהוה כמתעסק וגרע משלא בכונה ולפי"ז י"ל ביבום דאף במתעסק יצא משום דנהנה כמש"כ הר"ן בשם הרא"ה גבי כפאו ואכל מצה יצא דאף מתעסק יצא דנהנה וכיון דיבום מהני אף במתעסק גם חרש בר מצוה הוא א"כ שפיר לענין יבום בר מצוה הוא ושוב הוה בר מצוה לענין חליצה ולכן צריך לטעם דלאו בני דיעה נינהו והוה כמתעסק וגרע טפי דל"ה חליצה כלל: