## Maaseh Rokeach on Blessings Chapter 11

###### Maaseh Rokeach on Blessings 11:1:1
[Maaseh Rokeach on Blessings 11:1:1](https://torahapp.org/share/book/Maaseh%20Rokeach%20on%20Blessings/r/11:1:1)

**כל הברכות וכו'.** עיין ביאורו למרן ז"ל ומתורצת השגת הראב"ד.


###### Maaseh Rokeach on Blessings 11:2:1
[Maaseh Rokeach on Blessings 11:2:1](https://torahapp.org/share/book/Maaseh%20Rokeach%20on%20Blessings/r/11:2:1)

**קודם לעשייתה.** פסחים דף ז' ועיין למרן ז"ל.


###### Maaseh Rokeach on Blessings 11:3:1
[Maaseh Rokeach on Blessings 11:3:1](https://torahapp.org/share/book/Maaseh%20Rokeach%20on%20Blessings/r/11:3:1)

**כגון מקרא מגלה.** אף דמדברי קבלה הוא מדכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים מ"מ כל דבר שאינו מפורש בתורה קרי ליה דברי סופרים כמבואר בדברי רבינו בכמה מקומות ועיקרו פ"א דאישות.


###### Maaseh Rokeach on Blessings 11:3:2
[Maaseh Rokeach on Blessings 11:3:2](https://torahapp.org/share/book/Maaseh%20Rokeach%20on%20Blessings/r/11:3:2)

**והיכן ציוונו וכו'.** שבת דף כ"ג.


###### Maaseh Rokeach on Blessings 11:4:1
[Maaseh Rokeach on Blessings 11:4:1](https://torahapp.org/share/book/Maaseh%20Rokeach%20on%20Blessings/r/11:4:1)

**מפני הסכנה.** עיין בפ"ו מה שהשיג הראב"ד ז"ל על זה ועיין מ"ש שם בס"ד.


###### Maaseh Rokeach on Blessings 11:5:1
[Maaseh Rokeach on Blessings 11:5:1](https://torahapp.org/share/book/Maaseh%20Rokeach%20on%20Blessings/r/11:5:1)

**העושה מצוה וכו'.** ראית רבינו מבוארת מההיא דפרק שלשה שאכלו שהביא מרן ז"ל לקמיה דאיתא התם דף נ"א בעו מיניה מרב חסדא מי שאכל ושתה ולא בירך מהו שיחזור ויברך אמר ליה מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום אחר כדי שיהא ריחו נודף אמר רבינא הלכך אפילו גמר סעודתו יחזור ויברך דתניא טבל ועלה בעלייתו אומר אשר קדשנו במצותיו וציונו על הטבילה ולא היא התם מעיקרא גברא לא חזי הכא מעיקרא גברא חזי והואיל ואידחי אדחי ע"כ ופסק כסתם תלמודא דפליג ארבינא וכן הכריח הש"ך יו"ד סי' י"ט עיי"ש ודלא כריא"ז פ"ק דחולין דס"ל דאף לאחר גמר המצוה מצי לברך וראיתי להפרי חדש שם שהסביר כוונת הסוגיא גם לדעת ריא"ז ז"ל וכתב שאינו רואה הכרע מהש"ס לשום סברא מהשתי סברות וכו' ע"כ. ולענ"ד נראה דיש להכריח יותר כדברי רבינו מפשט דברי הש"ס דאלו לדידיה הו"ל להש"ס לתרץ ההיא דרבינא להדיא ולימא ולא היא שאני ברכת הנהנין והתם מעיקרא גברא הוה חזי הכא מעיקרא גברא לא חזי לא כן עתה שהדברים סתומים ולא אישתמיט שום מפרש או פוסק לפרש כן בדברי הש"ס עיין עליו שהדעת נוטה יותר לדברי רבינו וגם מהירושלמי שהכריח דלכו"ע היכא דאתייליד רעותא אין לברך אלא אחר בדיקת הריאה וכו' יש לדחות דר' יוחנן יסבור או כדברי רש"י שהביא הרב ב"ח בסוף סי' שם דמ"מ מטהרה מידי נבלה אי נמי דכיון דלא מצי לברוכי קודם מכח ספק ברכה לבטלה תו לא יברך וכדעת רבינו והוא ז"ל כתב דרבינו יודה בזה ואם היה כן היה צריך לבארו כמ"ש דין ציצית ותפילין מטעם המשך המצוה עיין עליו. עוד הקשה על הש"ך בכוונת דברי התוס' דפ' לולב הגזול ודברי הרא"ש ז"ל. והרואה בפסקי התוס' ופסקי הרא"ש שם יראה שהדין עם הש"ך. וההיא דכסוי הדם נראה שיש ליישבו עיין עליו. ואעיקרא דדינא במ"ש בס' מגן אברהם מההיא דטבילה מלבד מה שתירצו הש"ך והפר"ח ז"ל שם נראה לענ"ד עוד דגם טבילת הגר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה יש לה שייכות קצת לדמותה לעובר לעשייתה וזה ממ"ש הרא"ש בפ' שלשה שאכלו גבי הכניס משקים לתוך פיו ונזכר שלא בירך עליהם דקי"ל בולעם כתב ז"ל שיש לו לברך אחר כך ומקרי קצת עובר לעשייתם מה שנזכר קודם לבליעה אלא שלא היה יכול לברך עיי"ש.
 **והוא**הדין נמי בטבילה הואיל והוא היה רוצה לברך קודם עשיית המצוה כדין כל הברכות אלא דאריא הוא דרביע עליה והרי אנוס הוא דמי טפי למכניס משקים לתוך פיו וכו' שמברך אחר כך ודו"ק וגם רבינו נראה דפוסק כההיא דהרא"ש ועיין להרב ב"י או"ח סימן קע"ב ועם כי הוא ז"ל לא הסכים כן הרואה יראה שמכח הכרח ספק ברכות כתב כן עיי"ש.
 **ואגב**ראיתי להזכיר מה שנתקשה אהובי אשר כנפשי אלופי ומיודעי נכבדות מדובר בו החכם השלם כמהר"ר מלאכי הכהן נר"ו במ"ש הפרי חדש או"ח סי' תל"ב בענין כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתם דהסכים לדעת הרמב"ם והש"ך דאם כבר גמר המצוה תו לא מצי לברך דלא (כהג"מ) [כהגהות אשר"י] דס"ל דאף שנגמרה המצוה מצי לברך דלא אמרו עובר לעשייתן אלא לכתחילה וכו' וביו"ד סי' י"ט הסכים כהגהות אשר"י הפך מ"ש כאן. ונראה לענ"ד דהן אמת דלכאורה נראה דפליג מדידיה אדידיה אמנם כד דייקינן בהא מלתא מצינן למסבר קראי וזה דהרי עינינו הרואות דמ"ש ביו"ד הוא על צד היותר טוב כדי לצאת ידי כולם שכתב בסוף דבריו וז"ל ומיהו לענין דינא דברי הג"א נראין עיקר ולפיכך לצאת ידי ספק ישחוט בהמה אחרת ויברך עליה ויכוין לפטור הראשונה וכן כל כיוצא בזה ע"כ הרי דאף דלענין דינא דברי הג"א נראין עיקר מ"מ לענין מעשה לא מלאו לבו לומר כן וזה מכח שכל הראיות שהזכיר הרב לעיל כתב עליהם שאינו רואה הכרע לשום אחד מהשתי סברות ויש מקום לדחותם עיי"ש ולכך הסכים לצאת ידי ספק היכא דאפשר כדי לחוש להג"א ז"ל (ודו"ק בדבריו שלא כתב דברי הג"א עיקר כלומר בהחלט אלא כתב נראין וכו') אבל היכא דלא אפשר כי הך דהכא גבי ביטול דמאחר שכבר ביטל אזדא לה המצוה לגמרי דביטול היום אינו כלום ואינו מוזכר בש"ס ואי אפשר לחזר אחר מצוה אחרת דכוותא פשיטא שאין לחוש לסברא זו ולזה כיון הרב ביו"ד שכתב וכן כל כיוצא בזה ודו"ק.
 **ואין**לדחות דאכתי אפשר כשיבטל לאחרים ויברך דומיא דשחיטה חדא דאיכא פלוגתא אי ביטול ע"י שליח מהני או לא מהני וכמ"ש הרב ב"י סימן תל"ד וכיון שכן פשיטא שאין לברך וכ"כ השיירי כנה"ג סי' תל"ו בהגהת הב"י ואף דהפר"ח פליג התם אפשר דבהא מודה תדע שהרי כתב שם וז"ל דכל שחייב לבדוק פשיטא דמברך משמע דאמאן דרמי חיובא קאמר משא"כ גבי שליח דלא שייך לומר כן דהא איהו לא מחייב בזה כלל ואף אם תמצי לומר דשליח ג"כ בעי ברוכי מ"מ הך מילתא לא שכיחא ולכך הסכים הרב כאן דלא יברך משום ספק ברכות להקל ולזה כתב וכמ"ש הש"ך יו"ד רמז לנו ששם הסכים דמשום ספק ברכות אין לברך כלל הוא הנראה לענ"ד במה דאפשר ליישב דברי הרב זכרונו לברכה ונומיתי הדברים להחכם השלם והכולל שליחא דרחמנא כמהר"ר רפאל ישראל קמחי נר"ו ואמר לי שהוא חילוק אמיתי.
 **שוב**חזר האהוב נאמן הרמ"ך הנ"ל נר"ו להקשות דהתם הוא לענין דינא שפסק בהיפך מיו"ד לאו"ח והפסק דאו"ח אינו לענין ביטול לבד אלא לכל ענין הוא דבהא פליגי הג"א והרמב"ם ז"ל. והשבתי לו נר"ו דכבר כתבתי שהרב ז"ל לענין דינא נטה לסברת הג"א כמ"ש ביו"ד והכא באו"ח לענין מעשה קאמר תדע עוד שהרי הרב ז"ל קאי אמ"ש הגה"ה דיברך כל זמן שלא סיים בדיקתו ופי' ז"ל עד אימת מקרי שלא סיים וכו' הרי דלענין מעשה קאמר דוקא וסמך אמ"ש ביו"ד דכל היכא דמצי לצאת ידי ספק יש לחוש לסברת הג"א ומהך טעמא גופא לא הוצרך הרב כאן לחלק. ותו דשפיר מצינן למימר דיתכן בכל הברכות דאם לא מצא מצוה אחרת דכוותא כדי לברך עליה ולפטור הראשונה אאם נאמר דאפי' הכי יברך אחר גמר המצוה לדעת הרב ז"ל זו לא שמענו. וממ"ש ביו"ד יש להוכיח דלא יברך שהרי הרב ז"ל חייש לספיקא ואינו בדין להזכיר שם שמים בספק כדקי"ל ספק ברכות להקל וכן מצאתי בביאור להרב ז"ל באו"ח סי' תקפ"ה ס"ג דאם לא בירך קודם שתקע אם נשאר לו עדיין שום תקיעה שלא תקע צריך לברך ע"כ ומכלל הן אתה שומע לאו הרי דלענין מעשה ס"ל כהרמב"ם ז"ל ודו"ק. שוב קבלתי כתב מהחכם השלם שבאזמיר א"כ כמהר"ר מרדכי רוביו נר"ו וגם הוא תירץ כדברי אף שבא בקצרה. ושבח לה' יתברך.


###### Maaseh Rokeach on Blessings 11:7:1
[Maaseh Rokeach on Blessings 11:7:1](https://torahapp.org/share/book/Maaseh%20Rokeach%20on%20Blessings/r/11:7:1)

**טבילת הגר.** וזו היא דעת הרי"ף ז"ל דדוקא טבילת הגר אבל שאר חייבי טבילות מברכין ואחר כך טובלין וכ"כ מרן ז"ל.


###### Maaseh Rokeach on Blessings 11:7:2
[Maaseh Rokeach on Blessings 11:7:2](https://torahapp.org/share/book/Maaseh%20Rokeach%20on%20Blessings/r/11:7:2)

**דחוי מעיקרו.** סוף פרק שלשה שאכלו התם מעיקרא גברא לא חזי.


###### Maaseh Rokeach on Blessings 11:8:1
[Maaseh Rokeach on Blessings 11:8:1](https://torahapp.org/share/book/Maaseh%20Rokeach%20on%20Blessings/r/11:8:1)

**כל מצוה וכו'.** מנחות דף מ"ב.


###### Maaseh Rokeach on Blessings 11:8:2
[Maaseh Rokeach on Blessings 11:8:2](https://torahapp.org/share/book/Maaseh%20Rokeach%20on%20Blessings/r/11:8:2)

**בשעה שישב בסוכה וכו'.** פי' קודם שישב וקודם שינענע וקודם שישמע שכבר הקדים שכל המצות מברך עובר לעשייתן וכ"כ להדיא פ"ו דסוכה עיי"ש ונקט האי לישנא הכא משום דבעינן שיברך סמוך לעשיית המצוה כל מאי דאפשר ועיין מה שאכתוב בהל' ט"ו בע"ה.


###### Maaseh Rokeach on Blessings 11:9:1
[Maaseh Rokeach on Blessings 11:9:1](https://torahapp.org/share/book/Maaseh%20Rokeach%20on%20Blessings/r/11:9:1)

**מזמן לזמן.** ביאר מרן ז"ל דכל הני יליף להו ממימרות ותוספתות פ' לולב וערבה ותוספתא דברכות פ' אחרון ובריש הקורא את המגילה ופ' במה מדליקין זולת שופר מזוזה ומעקה דיליף להו מהני. ונפל ט"ס בדבריו שכתוב ומכל מקום מפורש וצ"ל ומקרא מגילה.


###### Maaseh Rokeach on Blessings 11:10:1
[Maaseh Rokeach on Blessings 11:10:1](https://torahapp.org/share/book/Maaseh%20Rokeach%20on%20Blessings/r/11:10:1)

**אחד העושה מצוה וכו'.** כמה פירושים נאמרו בדברים אלו במפרשים ז"ל הלא בספרתם עיין להרב ב"י או"ח סי' תקפ"ה ולהפרי חדש והרב כנה"ג ועיי"ש על דברי רבינו בפ' זה שיישב דברי מרן על דברי הרמ"ך ז"ל וגם רבינו יסבור כן וכו' ומשום דכיוונתי לדבריו תהלה לה' לא אאריך וקחנו משם.


###### Maaseh Rokeach on Blessings 11:10:2
[Maaseh Rokeach on Blessings 11:10:2](https://torahapp.org/share/book/Maaseh%20Rokeach%20on%20Blessings/r/11:10:2)

**אלא על מצוה וכו'.** סוכה דף מ"ו והש"ך יו"ד סי' כ"ח חלק על הרמ"א שכתב לברך זמן בכיסוי הדם והביא דברי רבינו עיי"ש.


###### Maaseh Rokeach on Blessings 11:10:3
[Maaseh Rokeach on Blessings 11:10:3](https://torahapp.org/share/book/Maaseh%20Rokeach%20on%20Blessings/r/11:10:3)

**היו לפניו וכו'.** גם זה שם פלוגתא דרבי יהודה ותנא קמא ופסק רבי זירא כר"י מדכתיב ברוך ה' יום יום בכל יום תן לו מעין ברכותיו. וכן היא הסכמת כל הפוסקים זלה"ה.


###### Maaseh Rokeach on Blessings 11:11:1
[Maaseh Rokeach on Blessings 11:11:1](https://torahapp.org/share/book/Maaseh%20Rokeach%20on%20Blessings/r/11:11:1)

**כל העושה מצוה וכו'.** בדין זה גמגומים רבים מברכות אחרות שמברך בעל ולא בלמ"ד ומרן ז"ל האריך בזה עיין עליו.


###### Maaseh Rokeach on Blessings 11:12:1
[Maaseh Rokeach on Blessings 11:12:1](https://torahapp.org/share/book/Maaseh%20Rokeach%20on%20Blessings/r/11:12:1)

**מל את בנו וכו'.** קשה דכפי זה אמאי מברכינן על פדיון הבן כיון שהאב עצמו עושה המצוה היה לנו לברך בלמ"ד וכתבו רבינו פי"א דהלכות בכורים ובפודה עצמו כתב שם שמברך בלמ"ד והוא תימה שבין בפודה עצמו בין בפודה בנו היה לו לברך בלמ"ד על פי הנחתו כאן כיון שהמצוה מוטלת על אביו וראיתי להריב"ש בתשובה סי' קל"א הביאה הרב ב"י יו"ד וז"ל ולדעת הר"ם ז"ל בנוסח הברכה שבאב הפודה אומר בעל ובפודה עצמו אומר בלמ"ד אפשר לתת טעם לפי שבאב אפשר להעשות מצוה זו על יד הבן כשיגדיל וכשיגדיל אז אי אפשר לעשותה אלא ע"י עצמו וגם שאם היה לו לפדות עצמו ובנו קי"ל שהוא קודם לבנו דאלמא עיקר המצוה בעצמו אלא שבקטנותו אי אפשר ע"כ ויש לי גמגום בדבריו ז"ל חדא דלפי דבריו משמע שהאב אינו מצווה ר"ל אין עליו מצות עשה מיוחדת לפדות בנו וזה אי אפשר שהרי הרמב"ם שם כתב מצות עשה לפדות כל איש מישראל בנו שהוא בכור לאמו וכו' ונאמר אך פדה תפדה עד כאן. הרי דעיקר מצות הפדיון היא מוטלת על האב דוקא תדע עוד שכתב שם עבר האב ולא פדהו כשיגדל יפדה את עצמו הרי דעיקר המצוה על האב דוקא וכיון שכן הוה ליה לברך בלמ"ד. ותו דאף לפי דבריו מה תיקן לברכת למול כדאיתא בשאלה שם הרי דמיא לפדיון ממש דאם לא מלו אביו חייב הוא למול את עצמו.
 **וכמלמד**מדברי הרב ז"ל נראה לענ"ד לתרץ דהרמב"ם ס"ל דכל המצות שעושה אותם האדם בבריא חיובא יש לו לברך בלמ"ד ואם עשאה על ידי אחר שהוא שלוחו יברך השליח בעל כמבואר בדבריו והשתא במילה לא משכחת לה לברך העושה אותה דהיינו המצווה עצמו אלא באב דרמיא עליה חיובא למול את בנו והוא עצמו מלו בלתי שליח ע"כ יברך בלמ"ד דאילו כשיגדל הבן כמעט אי אפשר לו למול את עצמו ובעי שליח דהיינו מוהל אחר ואף אם יתכן בדוחק גדול הוא מלתא דלא שכיח בעולם שימול ויפרע את עצמו עד שכמעט הוא מן הנמנע וא"כ כשימול אותו שלוחו יברך בעל וע"כ לקיים מצוה זו ע"י שליח משא"כ האב כאמור ומשו"ה גבי פדיון דאב ובנו שניהם כאחד טובים לקיים מצוה זו הם בעצמם בלתי שליח היה מן הדין לברך שניהם בלמ"ד אלא שכשנבא לשקול מצוה זו בשקל הקדש עיקר עצמות המצוה היא על הפודה עצמו כמו שהוכיח הריב"ש ז"ל מדין היה הוא לפדות ובנו לפדות שהוא קודם לבנו ותדע דבפ"ק דקידושין אמרו ההך מאי טעמא מצוה דגופיה עדיפא ואלו היה מוטל עליו פדיון בנו בגופו ממש היה לנו לפסוק ולתלות הדבר בבחירת האב כיון דשקולים הם אלא ודאי כדאמרן ודו"ק כי נראה לענ"ד נכון.


###### Maaseh Rokeach on Blessings 11:13:1
[Maaseh Rokeach on Blessings 11:13:1](https://torahapp.org/share/book/Maaseh%20Rokeach%20on%20Blessings/r/11:13:1)

**מל את בן חברו.** הר"ן ז"ל פע"מ הקשה על רבינו מהסוגיא שם ועיין במרן והכנה"ג סי' רס"ה.


###### Maaseh Rokeach on Blessings 11:14:1
[Maaseh Rokeach on Blessings 11:14:1](https://torahapp.org/share/book/Maaseh%20Rokeach%20on%20Blessings/r/11:14:1)

**בקול שופר.** לאו דוקא בקול דלשמוע קול שופר בעי לברך כמ"ש פ"ג דשופר ובדפוס קדמון מצאתי גם בפרקין קול שופר.


###### Maaseh Rokeach on Blessings 11:15:1
[Maaseh Rokeach on Blessings 11:15:1](https://torahapp.org/share/book/Maaseh%20Rokeach%20on%20Blessings/r/11:15:1)

**נטל את הלולב וכו'.** הראב"ד ז"ל השיג על רבינו מברכת ציצית ותפילין ומרן ז"ל כתב דאין הכרע בדבר וציין להמגדל עוז ועיין להרב כנסת הגדולה יו"ד סי' רס"ה.


###### Maaseh Rokeach on Blessings 11:15:2
[Maaseh Rokeach on Blessings 11:15:2](https://torahapp.org/share/book/Maaseh%20Rokeach%20on%20Blessings/r/11:15:2)

**אם בירך קודם שיטול וכו'.** כתב מרן הקדוש וז"ל ויש שואלים איך כתב רבינו פ"ז מהלכות לולב מברך תחילה על נטילת לולב והרי כתב כאן שאם בירך קודם שיטול מברך ליטול לולב והתם כשלא נטלו עדיין עסקינן שכך כתב וכשהוא נוטלה לצאת בהם מברך תחילה על נטילת לולב הואיל וכולם וכו' וי"ל ששם אינו מקפיד על נוסח הברכה אלא כוונתו לומר שמברך על הלולב ואינו מברך על שאר המינין ולשונו מוכיח כך שכך כתב וכשהוא נוטלה לצאת בהם מברך תחילה על נטילת לולב הואיל וכולם סמוכים לו עד כאן. והעיני בשר לו יראה כמה מהדוחק יש בדברים אלו אחרי המחילה רבתי ממרן ז"ל חדא דאיך נאמר ששם לא הקפיד על נוסח הברכה אם בעל או בלמ"ד והרי שם הוא עיקר הדין ואת המעשה אשר יעשון ואיך נאמר שלא הקפיד ומכל שכן דבאותו פרק הל' ט"ו כתב וז"ל ובכל יום ויום מברך עליו אקב"ו על נטילת לולב מפני שהיא מצוה מדברי סופרים ע"כ ועל פי שניהם יקום דבר דנראה דכוונת רבינו דעיקר הברכה היא בעל הגם שכבר נרגש מזה מרן שם וכתב דגם שם לא הקפיד וכ"כ באו"ח סי' תרנ"א ואחרי אלף מחילות לא דחינן תרתי מקמי חדא.
 **ובהורמנותיה**דהרב ז"ל נראה לענ"ד דרך אחרת בדברי רבינו שיהיו דבריו בהקפדה גמורה ובדיוק עצמי כי כן דרכו דרך הקדש ז"ל וזה כשנדייק בדבריו דהכא ודהתם ששם כתב וז"ל מצוה מן המובחר לאגוד לולב והדס וערבה ולעשות שלשתם אגודה אחת וכשהוא נוטלה לצאת בהם מברך תחילה על נטילת לולב הואיל וכולן סמוכין לו ואחר כך נוטל האגודה הזאת בימינו ואתרוג בשמאלו וכו' ע"כ וקשה דאמאי הוצרך לכתוב תיבת ולצאת בהם פשיטא דכשהוא נוטלו סתמו כפירושו הוא כדי לצאת בו והיה לו לכתוב וכשהוא נוטלה מברך וכו' ומינה ודאי דהנטילה היא כדי לצאת דאם לא כן למה יברך.
 **ותדע**עוד דבפרקין כתב נטל את הלולב מברך על נטילת לולב וכו' אבל אם בירך קודם שיטול וכו' הרי שאין צורך לכתוב לצאת בהם ואי משום שקדם סמוך לו דין האגודה שאינו לצאת אכתי תקשה אעיקרא דדינא דמה צורך היה לרבינו לערב דין אגד הלולב עם הנטילה והברכה היה לו לכתוב דין האגודה לעיל בדין הקודם דאיירי בארבעה מינים ואחר כך היה לו להתחיל דין הנטילה כי כן סדרן של כתובים.
 **ובמ"ש**בפרקין נמי איכא למידק שכתב אבל אם בירך קודם שיטול דמשמע אם בירך בדיעבד וכלפי לייא אדרבה היה לו לכתוב ויברך וכו' והיה לו לסדר הלשון באופן אחר כדי שלא נטעי לכך נראה דשיטת רבינו בזה כשיטת הרא"ש ז"ל סוף פרק לולב הגזול והביאו הרב ב"י או"ח סי' תרנ"א וז"ל צריך לדקדק מתי יברך אדם על הלולב אם יברך אחר שנטלו בידו הא אמרינן הכא מדאגביהי נפק ביה ובעינן שיהא מברך על כל המצות עובר לעשייתן והיה נראה שיברך עליו קודם שיטלנו בידו אבל לא מסתבר דהיאך יברך עליו בעוד שהוא מונח בכלי הא אמרינן בפרק הקומץ רבה תפילין מאימתי מברך עליהם משעת הנחה עד שעת קשירה דכל זמן שאין המצות מזומנות בידו לעשותן לא מסתבר שיברך וטוב שיברך משיתחיל ליטול הלולב קודם שיטול האתרוג דהיינו עובר לעשייתן שמעכבין זה את זה אי נמי יהפוך אחד מהם עד שיברך וכו' אי נמי יכוין שלא לצאת עד אחר הברכה וכו' ע"כ והיא שיטת התוספות גם כן שם וכזה פסק הרב ב"י בשלחנו הטהור שם שאחר שיטול הלולב קודם שיטול האתרוג יברך וכו'. ולפי האמור תתבאר על נכון כוונת רבינו דאין הכי נמי דכפי הכלל שהזכיר בשאר ברכות כשמברך עובר לעשייתן גמור יש לו לברך בלמ"ד אמנם בלולב שאני מן הטעם שכתב הרא"ש ז"ל והיותר ראוי ליטול הלולב בכוונה שלא לצאת או שיקח האתרוג קודם שיברך בעוד הלולב בידו ולכך כתב תחילה האופן הראוי בדין זה לברך בעל ונתן טעם שכיון שהגביהו יצא ידי חובתו כלומר ולכך ראוי והגון לכתחילה לברך בעל כנ"ל.
 **אמנם**אם בירך דהיינו שבדיעבד התחיל לברך עם שם ומלכות דהוי ברכה גמורה כמ"ש פ"א קודם שנטל הלולב אז יש לו לברך בלמ"ד כמו לישב בסוכה והיינו לומר שיגמור הברכה ליטול לולב ודיוק זה שהוא עצמו השמיענו אגב ארחיה לכוונה זו דאם לא כן הוה קשה טובא לשון אם בירך דמשמע בדיעבד ואחר כך כתב מברך שהוא לכתחילה והוי שני הפכים בנושא אחד אלא נראה דאגב ארחיה אשמועינן תרתי כאמור ומבואר גם כן ממ"ש לעיל הל' ח' וז"ל ואימתי מברך בשעה שישב בסוכה או כשינענע הלולב וכו' הרי להדיא דס"ל דהברכה תהיה אחר הלקיחה קודם הנענוע מסכים הולך למ"ש ומאחר שנתבאר לנו שדעת רבינו דלכתחילה יש לו לברך על נטילת לולב אחר שנטלו על דעת שלא לצאת בו ולכך בפ"ז דלולב כתב הדין האמיתי לענין מעשה והכי פירושו דתחילה כתב דמצוה לאגוד הלולב וההדס והערבה באגודה אחת ונמצא שהם כבר בידו ושוב כתב וכשנוטלה לאגודה זו לצאת בהם כלומר שהוא מתכוין לצאת בארבעה מינין מברך תחילה כלומר קודם שיטול האתרוג דמקרי גם כן עובר לעשייתן כאמור ואחר כך נוטל האגודה הזאת בימינו וכו' כלומר דעד השתא דהיינו קודם הברכה לא הקפיד בזה אלא אחר שבירך יש לו להקפיד וליטול זה לימין וזה לשמאל. ולפי זה דייקי כל דברי רבינו ע"פ הדקדוקים שהזכרנו על נכון ועוד אפשר לומר בסתם דמדכתב וכשהוא נוטלה לצאת בהם משמע שכבר הוא בידו אך מתחילה לא נתכוון לצאת קודם הברכה תדע שלא כתב וקודם שיטלנו יברך כמ"ש בפרקין ושאר הלשון יפורש כנ"ל אכן הדרך הראשון נראה עיקר על פי הדקדוקים הנזכרים ואיך שיהיה כוונת רבינו מבוארת לפי קוצר דעתי בדיוק גמור ומוחלט והעד על זה מ"ש באותו פרק בהל' ט"ו כנ"ל והרווחנו עוד להסכים דעת רבינו עם שאר הפוסקים זלה"ה ולמעשה כי כן נהגנו אנחנו ואבותינו לברך בעל. שוב ראיתי להרדב"ז בתשובה סי' כ"ב שגם הוא לא בחר בדרכו של מרן ז"ל והעולה מדבריו לברך בעל עיי"ש ועיין מ"ש בפ"ב הל' י"ח.


###### Maaseh Rokeach on Blessings 11:16:1
[Maaseh Rokeach on Blessings 11:16:1](https://torahapp.org/share/book/Maaseh%20Rokeach%20on%20Blessings/r/11:16:1)

**כגון קריאת ההלל וכו'.** אמנם הראב"ד ז"ל חלק על רבינו וסבירא ליה דבחול המועד של פסח אין לברך אבל בראש חדש יש לברך כדי לפרסם שהוא ר"ח והיא סברת ר"ת אלא שר"ת מוסיף דגם בחול המועד מברכים והרמב"ן ז"ל נראה דס"ל איפכא דבחו"ה מברכים ובר"ח אין מברכים ומחלקותם תלוי בהבנת הסוגיא דפרקא בתרא דתענית דף כ"ח רב איקלע לבבל בר"ח חזנהו דהוו קרו הלילא וכו' ועיין בפרק לולב וערבה דף ל"ח ובדברי מרן בפרקין והרב המגיד פ"ג מהלכות מגילה.


###### Maaseh Rokeach on Blessings 11:16:2
[Maaseh Rokeach on Blessings 11:16:2](https://torahapp.org/share/book/Maaseh%20Rokeach%20on%20Blessings/r/11:16:2)

**וכן כל דבר שיסתפק לך וכו'.** מרן ז"ל הקשה על זה מדין ספק קרא ק"ש דחוזר וקורא בברכותיה ותירץ דכשהדבר עשייתו מחוייבת אע"פ שהוא ספק וכו' כיון דקי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא ומחוייב הוא לקרות הלכך מברך לפניה ולאחריה כאלו ודאי לא קרא וכו' ע"כ. וראיתי בהגה"ה כתב יד וז"ל לא ידעתי איך רצה מוהרי"ק להטותינו מדרך האמת בתירוצים כוזבים שאם כדברי הרב מוהרי"ק למה פטר הרמב"ם טומטום ואנדרוגינוס בברכת המילה פ"ג מהלכות מילה ומברכת הסוכה פ"ו מהלכות סוכה ולמה כתב שם הרב המגיד שלדעת הרמב"ם ספק אם שמע קול שופר או אם נטל לולב עושה המצוה בלא ברכה עכ"ד ההג"ה ואחרי המחילה מזאת ההגה במה שהקשה מטומטום ואנדרוגינוס לא קשיא מידי דהתם נולד לנו הספק בעיקר המצוה אי גברא בר חיובא הוא אם לאו ודברי מרן קיימי אמאן דמחוייב באותה מצוה בבריא חיובא אלא שנסתפק אם כבר עשאה ונפטר ממנה וזה פשוט אכן ההיא דהרה"מ קשיא וגם מלשון רבינו ספ"ג מהלכות מילה שהשיב לחכמי לוניל ז"ל שכתב בסוף דבריו וה"ה לכל ספק מצוה וכבר כתב לעיל וכל מצוה שעיקרה מן התורה וכו' מוכרח שהם שני דברים או שהכוונה על ספק אם עשה המצוה כבר אם לאו ועיין מ"ש שם בס"ד.


###### Maaseh Rokeach on Blessings 11:16:3
[Maaseh Rokeach on Blessings 11:16:3](https://torahapp.org/share/book/Maaseh%20Rokeach%20on%20Blessings/r/11:16:3)

**ולעולם יזהר וכו'.** ראיתי להעלות על ספר מה שעלה בדעתי החלושה ע"י מעשה שהיה בענין חברים שהיו מסובין בסעודה ואחר שבירך הבוצע הרגישו שאחד מהם חזר ובירך לעצמו והרב שבהם הוכיחו שזה הוא נגד הדין ושהיה לו לכוין ולצאת בברכת הבוצע שזו היא ברכה שאינה צריכה וכו' ובכן לפי שראיתי לחכמי העיר נר"ו חולקים בדבר זה אומר בכה וזה אומר בכה רציתי להזכיר מה שעיינתי קצת בדבר זה אף שכבר מפורסם המחלוקת בין הפוסקים זלה"ה עיין עליהם בשאר ברכות. שמא ברכת הנהנים שניא משאר ברכות דמתניא במסכת מעילה הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה וזה החילי בס"ד.
 **תנן**בפ' כיצד מברכין (ברכות דף מ"ב) היו יושבים לאכול כל אחד מברך לעצמו הסבו אחד מברך לכולם וכו' ובגמרא רמי מברייתא דעשרה שהיו הולכים בדרך וכו' ישבו לאכול אע"פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו אחד מברך לכולם קתני ישבו אע"פ שלא הסבו אמר רב נחמן בר יצחק כגון דאמרי ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן וכו' ופירש רש"י בדוך פלן במקום פלוני דקבעו להם מתחילה מקום בדיבור ובעצה והזמנה הוי קביעות אבל ישבו מאליהם במקום אחד יחד אינה קביעות ע"כ תו איתא התם עובדא דתלמידי דרב דאמרי ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן ובתר דכריכו יתבי וקמבעיא להו הסבו דוקא תנן וכו' לא הוה בידייהו וכו' אמר נח נפשיה דרב וברכת מזונא לא גמרינן עד דאתא ההוא סבא ושני להו כיון דאמרי ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן כהסבו דמי ע"כ וכתבו התוס' ז"ל דמהך ברייתא והך עובדא משמע להדיא דהך דינא דהסבו אחד מברך לכולם הוי בין לברכת המוציא בין לברכת המזון והדברים ברורין מדקאמר וברכת מזונא לא גמרינן דאין לטעות דברכת המוציא קאמר דעובדא הוה בתר דכריכו רפתא וכן הוכיחו התוס' אמתניתין שם. אכן איכא למידק טובא אמאי לא קמבעיא להו הכי כי אמרי ניזיל וניכול בדוך פלן קודם דכריכו רפתא לענין ברכת המוציא ואמאי המתינו אחר שכרכו רפתא דהא ודאי הספק נופל בין בברכת המוציא בין בברכת המזון וכבר נרגשו מזה התוספות שם ותירצו דשמא מיירי שישבו לאכול זה אחר זה ובירך כל אחד לעצמו המוציא עד כאן.
 **וקשה**דמגופא דעובדא משמע שהיו כולם יחד גם בשעת האכילה תדע שהרי הזמינו עצמם מתחילה לאכול באותו מקום אם כן מאין הרגלים לומר שישבו לאכול זה אחר זה ואם מכח הקושיא הוצרכו לידחק בזה הלחץ הרי בקל היו יכולים לתרץ קושיא זו דכדי לצאת מידי ספק בברכת המוציא נתכוונו שלא לצאת בברכת המברך וברכו כל אחד לעצמו דבזה אין שום ספק אפילו בעיקר הדין שמותר גמור הוא אם לא ירצה לכוין לברכת המברך שיברך הוא לעצמו דמאי דקתני הסבו אחד מברך לכולם אינו אלא להקל על המסובין וכו' אמנם בברכת המזון דהוו ארבע ברכות הוה טריחא להו מלתא לברך כל אחד לעצמו ולכך הוצרכו לבא לכלל ישוב דבר זה. אלא ודאי הדברים מוכיחים דאם היו מסובין דהיינו דרך קביעות יחד מתחילה היו צריכים בהכרח לצאת בברכת המברך כדתנן במתניתין. ואם היה להם ספק זה אי הך מלתא דניזיל וניכול לחמא בדוך פלן הוי כהסיבו היו צריכים לשאול מתחילה קודם שיאכלו שלא ליכנס בחשש ברכה שאינה צריכה אי הוי דינא שאחד מברך לכולם ולכך התוספות ז"ל לינצל מזה הוצרכו לומר דשמא מיירי שישבו לאכול זה אחר זה דאין לנו שום צד כי אם זה.
 **וטעמא**דמלתא נראה שכשכולם מתכוונים למברך ועונים אמן בכוונה גמורה לצאת בברכתו בזה מתרומם מתעלה ומתקלס שמו יתברך ב"ה וכדאיתא בפ' אלו דברים (ברכות דף נ"ג) ת"ר היו יושבים בבית המדרש והביאו אור לפניהם בית שמאי אומרים כל אחד ואחד מברך לעצמו ובית הלל אומרים אחד מברך לכולם משום שנאמר ברוב עם הדרת מלך ובעי תלמודא בשלמא בית הלל מפרשי טעמייהו אלא בית שמאי מאי קסברי מפני ביטול בית המדרש ופירש רש"י מפני ביטול בית המדרש שבזמן שאחד מברך לכולם הם צריכים לשתוק מגירסתם כדי שיתכוונו כולם וישמעו אליו ויענו אמן ע"כ אם כן אפי' ב"ש מודים לטעמא דבית הלל דברוב עם הדרת מלך אלא דסבירא להו דכיון שהם עוסקים בתורה וכדי לכוין לצאת היו צריכים לשתוק לשמוע כל הברכה ולענות אמן עדיפא להו טפי שלא יפסקו גירסתם דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ובית הלל עדיפא להו אידך משום ברוב עם וחביבה מצוה בשעתה ואין כאן ביטול תורה דאדרבה זהו קיומה דעל מנת לעשות בעינן ואמטו להכי לא איפליגו ב"ש וב"ה בברכת המוציא וברכת המזון וכיוצא דהתם כולי עלמא מודו לטעמא דברוב עם כאמור ואין שייך באותם העתים לימוד בכדי שיחול חיוב הברכה כי ההיא דהבדלה ולא איפליגו אלא בעת הלימוד שכל אחד טעמו ונימוקו עמו אכן אנן קיימא לן כבית הלל ועל פיהם יחנו כל בית ישראל בפרט לגבי ב"ש.
 **ותא**חזי דאפי' תלמוד תורה ששקול כנגד כולם אנו דוחים אותה העת לענות ולצאת כל אחד בברכת המברך דוקא דאילו היה ההידור לשמו ברוך הוא בעניית אמן לבד אף אם לא נתכוונו לצאת לא הוה להו לבית הלל לומר אחד מברך לכולם ולאפלוגי עם ב"ש מן הקצה אל הקצה אלא שכל אחד יברך לעצמו ושיענה גם כן כדינו אף אם לא יתכוין לצאת דבזה ירויח שתיהם אלא ודאי צריך לומר דברוב עם הדרת מלך לא הוי אלא בעניית אמן לצאת דוקא וכן מצאתי להדיא בדברי שלטי הגבורים אשר סביב הרי"ף ז"ל אמתניתין דהסיבו אחד מברך לכולם וז"ל ומז"ה אומר שלא אמרו אחד מברך לכולם אלא בברכה שלפניהם אבל בברכה שלאחריהם כל מקום שאין שם ברכת זימון אין אחד מברך לכולם וכו' ואין שיטת התלמוד כדבריו אלא אף בברכה אחרונה של יין ושל שאר פירות אחד מברך לכולם והוא שיהיו שלשה או יותר מכן שהם חשובים אגודה וראוי לומר בהם ברוב עם הדרת מלך אבל אם היו שנים מצוה ליחלק וכל אחד מברך לעצמו וכו' כמבואר בקונטריס הראיות ע"כ והדבר מבואר שמה שחלק על מז"ה ז"ל אינו אלא בשאר ברכות שכך הבין בדבריו מתחלה הדבר בזימון דלא שייך אלא בפת ומדכתב שכשהם שנים מצוה ליחלק מכלל דבשלשה או יותר מצוה שלא ליחלק אלא שאחד יברך והאחרים יכוונו לצאת כנ"ל.
 **נמצאו**פשטן של דברים לפי הנראה דמאי דאמרו אחד מברך לכולם וכן נמי פלוגתא דרב ורבי יוחנן ביין אי בעי הסיבה ללישנא קמא או אי מהניא ליה הסיבה ללישנא בתרא אינו ענין קולא שהקילו חז"ל על האדם שאחד יפטור לחבירו אלא לענין אם חל החיוב על האדם ליכוין לברכת המברך ולצאת בברכתו באותם הדברים שנאכלים דרך קביעות וכו' ולברר ענין הקביעות ואיך הוא ובאיזה דבר נאמר דזהו כבודו של מלך ב"ה וכן מצאתי בספר מעדני מלך ז"ל אמתניתין דפרק כיצד מברכין הסבו אחד מברך לכולם שכתב וז"ל אחד מברך לכולן כלומר צריך שאחד יברך לכולן משום ברוב עם הדרת מלך כבית הלל באור הבדלה פרק אלו דברים סי' ג' ושוב מצאתי כדברי בשם הרמ"ך בכסף משנה פ"א מהלכות ברכות ע"כ ושם נאמר וז"ל נמצא דלכל דבר שיש בו רוב עם טפי עדיף כשמברך אחד בעבור כולם וכן דעת רב אלפס עכ"ד אכן מדברי רבינו שם לא מוכח הכי שהרי כתב וז"ל רבים שנתועדו לאכול פת או לשתות יין ובירך אחד מהם וענו כולם אמן הרי אלו מותרים לאכול ולשתות וכו' מלשון זה משמע שהרשות נתונה בידם אם רצו שאחד יברך לכולם ואם רצו כל אחד מברך לעצמו הגם דיש קצת לדחוק דאפשר דכוונת רבינו אינה אלא לאשמועינן דההתועדות הוי כהיסבו וכן נראה מדברי מרן הקדוש שציין דהיינו מה שאמרו בגמ' דכי אמרי ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן כהסיבו דמי וכו' עיי"ש וכן נוטים משמעות הדברים ודו"ק והכי מוכחי נמי דברי מור"ם בהגה סי' קס"ז בשם הרוקח ואור זרוע וז"ל והא דאם שח דברים בטלים צריך לחזור ולברך היינו דוקא ששח קודם שאכל הבוצע אבל אחר כך לא הוי שיחה הפסק אע"פ שעדין לא אכלו אחרים המסובין כבר יצאו כולם באכילת הבוצע וכו' ע"כ ומדכתב כן בסתם משמע שיש להמסובין לצאת בברכת הבוצע כמבואר וזו היא דעת הרב מג"א שם סי' קס"ח ס"ק ב' דכי תנן במתני' הסיבו אחד מברך לכולם ר"ל שצריך דוקא שאחד יברך והשאר יצאו בברכתו.
 **ואגב**ראיתי דברי הכלבו ז"ל שכתב וז"ל שנים או שלשה או יותר שאכלו על שלחן אחד האחד פוטר את כולם מברכת הלחם אם לא ירצו כל אחד לברך על עצמו והר"ש ז"ל כתב שמצוה לחלק ולברך כל אחד לעצמו והאחד המברך לכולם נוטל רשות מהם וכו' ע"כ פשטיות הדברים מוכיח להדיא דסבירא ליה ז"ל בהיפך מכל מה שכתבנו ושהרשות ניתן לברך כל אחד לעצמו אם לא ירצו שאחד יברך לכולם האמנם צריכים אנו לעמוד על בוריין של דברים דלכאורה הם נגד הש"ס עד שכמדומה שלא ראה דברי הש"ס או שאיזה טעות סופר נפל בדבריו שהרי גמ' ערוכה שנינו התם דף מ"ה אמר אביי נקטינן שנים שאכלו כאחד מצוה ליחלק ופי' רש"י מצוה ליחלק ולברך כל אחד בפני עצמו בין ברכת המוציא בין ברכת המזון ע"כ תניא נמי הכי וכו' הרי ששנים דוקא קאמר דמצוה ליחלק משום דאין כאן גדלו לה' אתי דמשמע רבים זולתו וכמ"ש רש"י ז"ל לעיל מההיא אבל אם הם שלשה הם מחוייבים שלא ליחלק כפי משמעות הש"ס והכלבו ז"ל השוה שנים לשלשה או יותר. זאת ועוד דאמאי יוחס דבר זה להר"ש כיון דגמרא ערוכה היא ולא אמרו אלא שנים דמשמע דטפי משנים לפחות אין כאן מצוה ותו דבש"ס נקטו סתם ואין לנו בירור גמור אי איירי לענין ברכת המוציא או לענין ברכת המזון ורש"י ז"ל הוא דפירש דבין בברכת המוציא בין בברכת המזון איירי דאין אחד פוטר את חבירו ונראה דשפיר כתב שהרי לענין ברכת המוציא קתני מתניתין הסבו אחד מברך לכולם משמע שהם יותר משנים ולענין ברכת המזון נמי כיון דאין זימון אלא בשלשה גם לענין ברכת המזון הם חלוקים ואין אחד פוטר את חבירו ואיך כתב הכלבו ז"ל דהר"ש ז"ל כתב שמצוה לחלק ולברך כל אחד לעצמו דמשמע בין בשנים בין ביותר משנים זה אינו כלל ותדע עוד דהרב גופיה לקמן בריש הלכות ברכת המזון כתב וז"ל שנים שאכלו כאחד מצוה לחלק ופירש הר"ש בין ברכת המוציא בין ברכת המזון אמנם אין המנהג רק בברכת המזון וכו' עיי"ש הרי ששם הביא לשון הש"ס.
 **ופירוש**רש"י ז"ל כדין וכשורה אשר לפי מ"ש שם מקום יש בראש לפרש דכוונתו כאן לפי סברתו דמימרא דאביי מצוה ליחלק היא בברכת המזון דוקא ואף אם תמצא לומר דגם בברכת המוציא קאמר מכל מקום בעיקר הדין סבירא ליה ז"ל דבברכת המוציא יכולים ורשאים לעשות מה שירצו אלא שאחר זה חשש הרב לפירוש רש"י דפירש דמצוה ליחלק קאי גם לברכת המוציא ונקט הדברים בסתם זה נראה לענ"ד בכוונת דברי הכלבו ז"ל כי היכי דלא ליהוי נגד הש"ס אף שעל כל פנים חסרון לשון יש בדבריו כמבואר ואיך שיהיה אני לעצמי נראה לענ"ד לפי האמור דכיון דעל מה שאמר אביי שנים מצוה ליחלק פירש רש"י ז"ל בין בברכת המזון בין בברכת המוציא כאמור וטעמא דמלתא כבר כתבנו דתלי בחיוב הזימון וכו' כי היכי דבשלשה או יותר נתחייבו בזימון וע"כ אחד מברך לכולם כן נמי בברכת המוציא כשהם שלשה או יותר שקבעו עצמם לאכול יחד נתחייבו לשאחד יברך לפטור את חבריו מצורף למ"ש בתחלה משום הדרת מלך וברכה שאינה צריכה. מעתה בענין שאר ברכות כבר ידוע ומפורסם בין הפוסקים ז"ל וראיותיהם ז"ל עיין להרב ב"י או"ח סימן ו' בשם האגור בשם מוהר"י מול"ן ונמשכו אחריו הרב מוהר"ר ישראל ומהרמ"ע מפאנו ז"ל וסיעת מרחמייהו אמנם הר"ם מטראני ומהרשד"ם ז"ל חלקו עליהם ומהר"ם טראני ז"ל הזכיר התוספתא דעשרה שהיו עושים מצוה אחת וכו' עיי"ש שנתעצם הרבה בזה ונסתייע מהברייתא דברוב עם הדרת מלך כנ"ל עיי"ש סי' קי"ז וק"פ ושם הביא דברי רבינו סוף הלכות ברכות שכתב ולעולם יזהר אדם בברכה שאינה צריכה וירבה בברכות הצריכות ע"כ. סוף דבר לענ"ד נראה אחרי רואי דברי הפוסקים זלה"ה ושדברי הרמב"ם ז"ל שהזכרנו נוטים קצת להתיר לכל אחד שיברך לעצמו אם ירצה (בתנאי שיכוין שלא לצאת בברכת המברך) ולזה נוטים קצת גם דברי הרשב"א ז"ל ודלא כהתוספות ושלטי הגבורים ומע"מ והרוקח ואור זרוע שהביא מור"ם בהגה ז"ל מעתה כדי שלא להכניס עצמו בספק ברכה שאינה צריכה שכפי מ"ש הרמב"ם ז"ל פ"א דברכות הל' ט"ו נראה דהויא מדאורייתא ולא אמרו ברכה לבטלה אלא ברכה שאינה צריכה כלומר שהיה יכול ליפטר ממנה אשר על כן אם האדם יודע בודאי שהמברך מכוין להוציא כל השומעים בברכתו יכוין השומע גם כן לצאת על ידי שיכוין הברכה מתחילה ועד סוף ותבא עליו ברכת טוב שסילק עצמו מן המחלוקת דלכו"ע שפיר דמי אכן מי שירצה לברך גם הוא בטענה שלא רצה לכוין ולצאת ובפרט בסעודה דישיבה שלנו כהסיבה שלהם הרי הכניס את ראשו בסלע המחלוקות על פי הנזכר ומבואר לעיל. נראה לענ"ד וה' ינחני בדרך אמת כן יהי רצון.