## Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma Chapter 4

###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 4:1:1:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 4:1:1:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Kamma/r/4:1:1:1)

**שור שנגח ארבעה וחמשה.** מה נפשך שלך הוא תנהו לי וכו'. כדפרישית דבתפסו הניזק מיירי וכדמסיק דהיינו טעמא דהאחרון נשכר שאינו אלא כמשכון בידו של הראשון ומפני שמסרו לו למשכון בשביל נזקו נעשה כשומר שכר עליו בענין חלקו שיש לו בו וכפי החלק הזה גובה האחרון ולפיכך כשיש מותר בנזקיו שהנזק של הראשון הוא יותר מן האחרון הרי המותר הוא של הניזק הראשון ואינו חוזר לבעלים מפני שהבעלים כבר נסתלקו מכדי החצי הנזק משעת היזק הראשון דמאי איכפת להו בזה החלק אם יטול ראובן או שמעון סוף סוף החצי נזק שנעשה ברשותן משתלם לעולם מגופו ולמי שהוא אחרון ישתלם לו בתחלה כפי המגיע לו מפני שהוא חוזר על הראשון שתפסו להשור והמותר להראשון ואיו להבעלים כזה החלק כלום כ"א חלקם והוא המנה שלהם בזה אין מפסידין לפי האי מ"ד. וכן איפכא אם היה נזק האחרון יותר מן הראשון ודאי שאין האחרון יכול לגבות מן הראשון כי אם כפי החלק שיש לו בו דעל זה החלק נעשה הוא שומר שכר ולא יותר שהרי מכח טענת ממ"נ הוא בא וזה לא שייך כ"א לחלקו של ניזק הראשון שיש לו בו וכן הוא מבואר בדברי בעל המאור שהביא בשם הרב הזרחי רבינו אפרים ז"ל שכתב שם וז"ל אלא מיהא איכא למישמע מינה לב"ח דתפיס מידי מלוה למיגבה מיניה הוה ליה שומר שכר לדברי הכל דעד כאן לא פליג ר"ש אלא בניזק ומזיק משום דשותפו נינהו וכל חד מינייהו רמי' נטירותא עליה ואע"ג דתפסיה ניזק אבל בעלמא מודה ר"ש וכו' עכ"ל הצריך לענינינו. וזה הוא לדעת הסוברים כן אליבא דמ"ד דשותפין נינהו ולקמן יתבאר שגם לדעת הסוברים דהבעלים פטורין עכ"פ לא נעשה זה שומר כ"א לפי החלקו אשר תפס בשבילו ועל חלקו לבדו הוא מתחייב וזה מוכרח להאי מ"ד ומבואר הוא כדלקמן. וכן ודאי אין הניזק האחרון יכול לגבות מהבעלים כלום מה שאינו יכול לגבות השאר מן הראשון שהרי לא היה השור ברשותם. ולהאי מ"ד דס"ל ב"ח הוא אין בו ספק כלל דאין הבעלים מפסידין בשום פנים. וכן מבואר הוא מדברי התוס' דף ל"ו ע"ב ד"ה כגון שתפס ניזק וכו' ע"ש. ויתבאר דבריהם דיבור דלקמן ולהאי סוגיא ופירוש הפלוגתא יתבאר בדיבור לקמן הכל אי"ה. ודע שראיתי להרמב"ן ז"ל בספר המלחמות שהביא לריש הסוגיא דהכא לראיה לדבריו דאין טענת אם שלך הוא וכו' שייכא אלא בשתפסו הניזק וז"ל שם ומצינו מפורש בירושלמי כדברינו דגרסינן התם בא עליו ר"מ וכו' ואקשו לא כן א"ר אלעזר שמירת נזקין כשמירת קנין כלומר שאין אדם מתחייב בשמירת נזקין אלא כמו שאדם קונה מחבירו כלומר תקנו משיכה בשומרין כמו שתקנו בלקוחות והיאך הוא מתחייב בתשלומי נזקו אדרבה הראשון ראשון נשכר ומפרקינן א"ר יודן נמסרו לו לנזקין ואינו אלא כמשכון בידו פי' כיון שתפסו לנזקיו לגבות הימנו הרי הוא בידו כמשכון וחייב בנזקיו שנעשה עליו שומר שכר עכ"ל. הנה הוא ז"ל פירש דהמקשה לא ידע דמיירי בשתפסו הניזק והמתרץ הוא שהשיב ומסרו לו וכו'. ולמאי דפרישית בפנים גם המקשה למד זה מדבריו דנראין כן דקאמר שלך הוא וכו' ואם דיש לומר דה"ק אם אתה רוצה לגבות שהיא שלך וכו'. וכן לפי הנכתב לפנינו ומסרו לו וכו' שייכא יותר לשון תמיה. וכן בענין שמירת הנזקין וכו' משמע בפ"ק כמ"ש ומכל מקום לענין הכוונה דא ודא אחת היא. ועל כל פנים נתבאר משינויא דהש"ס דכמו דאמרינן דהוא נעשה ש"ש לענין להתחייב בנזקיו כפי חלקו כן נמי אמרינן דאינו נעשה ש"ש כ"א לפי חלקו ולא יותר וכן נמי אמרינן דאין הבעלים מפסידין חלקם דהא אליבא דר' מאיר קאמרינן דסבירא ליה הכי ולסוגיא דהכא דס"ל לר"מ שותפין הן והאחרון בא מכח ממ"נ וזה לא שייך כ"א על חלק של ניזק הראשון שיש לו למשכון בו וכדלעיל ויתבאר עוד מזה בדיבור דלקמן:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 4:1:3:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 4:1:3:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Kamma/r/4:1:3:1)

**ומה ביניהון וכו'.** עיין בקונטרס אחרון בביאר הסוגיות סי' ד':


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 4:1:5:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 4:1:5:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Kamma/r/4:1:5:1)

**ואפילו דבר שדרכו ליחלק.** סוגיא זו כתובה בכתובות פ"י בקצת שינוי הנוסחא וענינה א'. ושם גרסי' עד כדון דהוות פרגמטיא זעירא הוות פרגמטא רבא וכו' יכול מימר ליה עד דאת מזבין וכו'. ושם כתבתי כי היא הגי' האמיתית וכפי אשר היא לפנינו וכן הוא גירסת הרא"ש ז"ל שם ולפי גי' הר"ן ז"ל היא בהפך ומתפרשת בדוחק כפי אשר רמזתי שם. ושם פירשתי להא דפרגמטיא זעירא ופרגמטיא רבה דהכוונה שנסתפק הש"ס בפרגמטיא רבה היינו שנשתתפו במעות הרבה ובלא מעותיו היה יכול לקנות סחורות הרבה. והן דברי הרא"ש ז"ל. ויותר נוח לפרש דה"ק ע"כ בפרגמטייא זעירא שאינו ראוי לחלק ולמכור אבל הוות פרגמטייא רבה שהיו סחורות הרבה ונוחין לחלק מאי ונסתפק בזה משום דבכה"ג ה"א דאין א' צריך לחבירו ועלה קאמר יכיל מימר עד דאת מזבין חד זמן אנא מזבין וכו' כדאי' התם. והוי ממש בההיא דהכא לר' לעזר. ולענין הכוונה חדא היא. והמסקנא דהכא דאפי' בדבר שדרכו לחלק חולקין בשוה וכן התם בבבלי דף צ"ג ע"ב כמוסכם לרוב הפוסקים בפירושא דרב המנונא שם דאמר אפי' שור לחרישה וכו' דלאו דוקא שקנאו מתחילה לחרישה דהוי דבר שאין דרכו לחלק אלא אפי' קנאו מתחילה לטביחה והוי דרכו לחלק ואם טבחוהו היה כל א' נוטל חלקו כפי מעותיו ואם לא טבחהו אלא שמכרו אותו כשהוא חי חולקין בשוה. והשתא דמיא ממש להאי דהכא כדפרישית בפנים שאם חלקו בפרגמטיא רבה ומכרו כל א' בפני עצמו ודאי כל א' וא' בשלו הוא נושא ונותן אלא שאם לא חלקו ונשאו ונתנו ביחד חולקין בשוה אע"פ שבתחלה כשקנו הסחורה דרכו לחלק היה. וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' שלוחין ושותפין הל' ג' ע"ש. ומה שרצה הראב"ד ז"ל לחלק בשור לטביחה ומכרוהו חי דבזה כל אחד נוטל לפי מעותיו שאין חלק הגדול צריך לחלק הקטן ודוקא אם הרויחו כשהוא חי ממלאכתו בזה חולקין בשוה שכל א' צריך לחלק חבירו. מבואר מהכא בהדיא דאין חילוק אלא לעולם אמרינן כל א' צריך לחבירו זה אומר לו אני יותר מהיר ובקי בטוב משא ומתן יותר ממך כדאיתא וכללא דמילתא בכל סחורה שהרויחו או שהפסידו לעולם חולקין בשוה מלבד שור לטביחה וטבחוהו שבזה כל א' נוטל מבשרו לפי מעותיו:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 4:1:6:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 4:1:6:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Kamma/r/4:1:6:1)

**שלשה שהטילוהו לכיס ונגנבו.** האי דינא לא הוזכר בגמ' דילן. והטור סי' קע"ו כתב בשם הרמ"ה ז"ל וז"ל מסתברא היכא שהטילו לכיס ונגנבו או אבדו כיון דלא אישתני גופא דממונא חולקין לפי המעות ע"כ. ומבואר הכא בהדיא ותוספתא דכתובות היא. והוא ז"ל לא חילק בין דבר שיוכל להתערב או לא כדמבואר הכא להדיא ואם דסתם מעות דבר הנבלל הוא מ"מ נ"מ היא לדינא בעלמא היכא דהשותפות לא באה מחמת שקנו אותה במעות דבהא דין דסחורה הוא אלא כעין גוונא דאמר הכא באבנים וכיוצא בהן שבא להן בשותפות מחמת בית ועליה של שנים שנפלו כדפרישית בפנים דעלה קאי א"נ משכחת לה בשותפין שנשתתפו בדברים וחפיצים בעין זה הרבה וזה מעט ונגנב מהן דלכאורה דמיא להא דלא נשתנה עדיין גוף הדבר שנשתתפו ועכ"פ בעיקר הדין דהכא תימהני שלא זכר הרמב"ם מזה כלום ומדלא משני הכי בבבלי כתובות שם על הא דקאמר מאי לאו פחתו פחתו ממש וכו' ומהדר אשינויא דחיקא באסתירא דצינתא ולא משני בשנגנבו כשהיו עדיין בעין ודאי אין ראיה מזה לדחות התוספתא ותלמוד ערוך דהכא. ועוד דהתם לישנא דפחתו דייק ולא בעי לשנויי הכי. ובאילו אבנים וכו' דפרישית דעל הבית והעליה וכו' קאי אחר כותבי מצאתי להנ"י בריש' פ' הבית והעליה שפי' ג"כ לדהכא בענין זה וגופא דברייתא לא מצאתי ומה שהביא שם מדר' יוסי בר' בון וכו' בפ"ק דמ"ש הוא:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 4:1:7:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 4:1:7:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Kamma/r/4:1:7:1)

**שוורים כמותנין הן.** משמע דקאי המסקנא הכי כרבי אלעזר ולא קשיא ממתני' דהכא דהתפיסה בע"כ של המזיק הוא ונשתתפו שלא לדעת ושלא ע"מ להרויח והילכך חולקין לפי המעות והר"ן ז"ל תירץ כן בכתיבות שם ולמד מדהכא. ואפילו למאי דאמר לעיל בשמסרו לו מעצמו השור מ"מ עיקר השותפות שלא לדעת הוא דאם לא היה השור מזיק לשורו לא היה לו חלק בו. ולר' יוסי דס"ל דר' זעירא פליג וקאמר דלעולם חולקין לפי המעות אפשר לומר נמי דלמד האי דינא ממתני' דהכא ולא ס"ל לחלק בין לדעת ושלא לדעת ומתני' דכתובות מפרש לה נמי כך הן חולקין לפי המעות וכפי' התוס' בדברי ר"ת שהביאו שם ד"ה רבי אומר וכו' ע"ש:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 4:2:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 4:2:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Kamma/r/4:2:2:1)

**בשרדף שלש רדיפות.** האי שינויי אתי' כרבה בבבלי דף מ"א ע"א דפריך לה התם האי קושיא דהכא אמתני' דלקמן שור שנגח את האדם ומת מועד משום כופר וכי מאחר דמתם קטלינן לי' מועד היכי משכחת לה אמר רבה כגון שאמדוהו לג' בני אדם רב אשי אמר אומדנא לאו כלום הוא אלא הב"ע וכו' בדאוקי לה התם בכמה אוקמתות. ונראה דמכאן יש להוכיח כרב פפא דף ל"ז אמתני' דהכא דקאמר אינו מועד תנן וא"כ ניחא השתא דלא פריך לה התם האי קושיא אמתני' דהכא והיכי משכחת לה שיהא מועד לאדם כדמקשי הכא אלא דטעמא הוא דאמתני' דהכא ידע הש"ס דאיכא לשנויי דאמדוהו לג' בני אדם וקמ"ל דאינו מועד לבהמה כרב פפא אבל התם דקאמר מועד משלם כופר מקשה רב אשי שפיר דהא אומדנא לאו כלום הוא ולהכי מייתי לה התם הא דרבה אהאי מתניתין לאשמעינן דלא קאי האי אוקימתא דרבה אדהתם כדדחי לה רב אשי ובעינן לאוקמתא אחריתא כדאיתא התם:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 4:2:5:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 4:2:5:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Kamma/r/4:2:5:1)

**מכיון דו חמון לון לבושין נקיין.** התוספות שם דיקדקו להאי ירושא דהא כבר אשמעינן לר' יהודה לעיל פ"ב דבעי חזרה ג' ימים וכתבו דאפ"ה איצטריך דס"ד הואיל ולא הוי מועד אל לשבתות לא בעי חזרה כל כך ולפ"ה ניחא דמפרש מועד לשבתות לפי שאינו עושה מלאכה דקמ"ל דאפי' שבת ממלאכה בימי החול ולא נגח לא הוי חזרה. ולפירושא דהאי תלמודא י"ל דה"ק דטעמא דר' יהודה דתרתי מילי איתנהו בימי שבתות שהוא בטל ממלאכה ועוד דחמי לון בלבושין נקיין והיינו דקאמר עוד הוא משנה דעתיה כלומר יותר ויותר מימות החול ואפי' היה ג"כ שבת ממלאכה. ובהכי ניחא דשאלו תלמידיו לר' יהודה ולא איפשיטא להו מהא דקאמר לעיל דבעינן חזרה ג' ימים ועיין להנ"י שדחק עצמו בזה. והלכו דהיא גופא מספקא להו אי טעמא מפני שהוא בטל ממלאכה ונ"מ אם היה בטל ממלאכה בימות החול ולא נגח אי הוה חזרה והשיב להן ר' יהודה דבשבת איכא נמי מילתא אחריתא דרמי לון וכו' והילכך חזרה דימות החול אפילו שבת ממלאכה לא הוי חזרה לשבת ועד שיחזור בו שלשה שבתות:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 4:3:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 4:3:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Kamma/r/4:3:2:1)

**התיר ממונם.** התוס' בדף ל"ח כתבו משמע דוקא בענין זה שנגח שור שלנו שור שלהם ולמ"ד בפ' בתרא גזל כנעני אסור ניחא אבל למ"ד מותר קשה ר"ל דלמה לי קרא הכא. ונראה דהאי מ"ד מהכא יליף לה. ובהא פליגי דמ"ד גזל כנעני מותר ס"ל דקרא לא אתי אלא לדין דסיפא ושל כנעני שנגח לשל ישראל דבין תם וכו' והוי כגזל ואשמעינן דמותר אבל ברישא דהוי כהפקעת הלואתו ל"צ קרא דהא לכ"ע מותר כדרבא התם דף קי"ג. ועוד דמרעהו אימעיט. ומ"ד גזל עכו"ם אסור ס"ל דבעלמא אסור והכא בנזקין גלי לן קרא דמותר וטעמא משום קנסא כי היכי דלינטרי' לתוריה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ח מנ"מ קנס זה הוא לעכו"ם לפי שאינן זהירין במצות ואינן מסלקין הנזק וכו' ע"ש. והמהרש"א כתב בזה לקיים הנוסחא בתוס' ולא תירץ כלום. והפקעת הלואתו ל"צ קרא. וראיה לזה דבסיפא מיקרי גזילו מהכא דאמרו חוץ משני דברים הללו וכו' גזילו של ישראל אסור ושל עכו"ם מותר ועל שלמדו במתני' קאי:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 4:4:3:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 4:4:3:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Kamma/r/4:4:3:1)

**דרבי יוסי היא.** משמע דמפרש לה משום דרשות אינה משנה וכדפרישית בפנים והוה אתיא כרבה בבבלי דף מ' ע"ב דמקשה הש"ס התם רישא וסיפא דברייתא אהדדי דקתני בסיפא הועד בבית שואל והחזירו לבעלים בעלים משלמין ח"נ והשואל פטור אלמא רשות משנה וקאמר רבה מדרישא רשות אינה משנה סיפא נמי אינה משנה והיינו טעמא משום דא"ל לאו כל כמינך דמייעדת לי לתוראי. ולא קשיא למאי דאוקמא כר' יוסי אמאי בסיפא משלמין ח"נ הא בהועדו לפני האפטרופין ומסרו לבעלים דמתניתין דדמיא להא וקתני לר' יוסי הרי הוא בחזקתו משום דיש לחלק דדוקא לשואל יכול לומר לו כן דהוא שאל ממנו לטובחו ולאו כל כמינך וכו' אבל במתני' האפטרופין אין דין שואל להן שלא מסרו להם לטובחן ואם רשות אינה משנה הרי הוא בחזקתו. ויש לפרש נמי הא דהכא כר"פ דהתם דאמר מדסיפא רשות משנה רישא נמי רשות משנה והא דהבעלים צריכין לשלם עד תשלום דין מועד משום דכל מקום שהולך שם בעליו עליו. והשתא אי מוקמי' להאי ברייתא כר' יוסי ע"כ צ"ל דטעמא דר' יוסי במתני' נמי משום ששם בעלים עליו. אבל קשה דהא ע"כ לרב פפא צ"ל דלא אמרי' ה"ט דשם בעליו עליו אלא בשהועד בבית בעלים ומסרו לשואל וכלומר שכבר נעשה מועד אצל בעליו ושם זה נשאר לו אפי' הוא בבית שואל דעדיין שם בעליו עליו אבל בהועד בבית השואל והחזירו לבעלים ע"כ לא אמרינן הכי דאל"כ תקשה לי' סיפא וא"כ מתני' דדמיא לסיפא אמאי קאמר ר' יוסי הרי הוא בחזקתו. והא הכא מדמי לה דין דאפטרופין לדין דשואל. וקושיא זו קשה גם על הרמב"ם דפסק בפ"ו מנ"מ הלכה ו' כרב פפא דבעלמא רשות משנה וכמסרו לשואל ובדין דאפטרופין כתב הרי הן מועדין בחזקתן שהרי ברשות בעלים הן והא לרב פפא בשהועד בבית שואל והחזירו לבעלים לאו מועד הוא וכסיפא דברייתא והרי דין אפטרופין דמיא לסיפא דברייתא. וצ"ל לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דגמרא דילן לא מדמי דין דאפטרופין להועד בבית השואל. וטעמא דבאפטרופין לעולם הרי הן ברשות בעלים ואפי' הועד בביתן נקרא שם בעליו עליו. וע"כ לחלק כן כי היכי דלא תיקמי הברייתא אליבא פירושא דרב פפא דלא כרבי יוסי דמתני' דהלכתא כוותיה לגבי ר"מ והוא ז"ל פסק כרב פפא דבתראה הוא:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 4:4:3:2
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 4:4:3:2](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Kamma/r/4:4:3:2)

**רבי יעקב אומר אף משנגמר דינו.** בבבלי דף מ"ה ע"א מסיק דכ"ע אומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך ובהא קמפלגי דר' יעקב סבר גומרין דין השור שלא בפניו. ולא אפסדי' מידי דלא אהדר ליה מקמיה דנגמר דינו ורבנן סברי אין גומרין דינו שלא בפניו דגזירת הכתוב כמיתת בעלו כך מיתת השור והוה ליה לאהדורי קודם גמר דין והוה יכול לאערוקיה לאגמא:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 4:4:5:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 4:4:5:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Kamma/r/4:4:5:1)

**ואתייא דר' יוסי ב"ח כאבא שאול וכו'.** ובהנזקין מדחי לה הש"ס דלא תוקמי מילתייהו כהני תנאי וכמה שהביאו התוס' בכאן דף ל"ט. ועיין בפ' הנזקין בחיבורי דף י"ד שם הוכחתי לדעת הרמב"ם ז"ל בדין אפטרופין דס"ל כדעת התוס' והרא"ש דאפטרופוס מתחייב בפשיעה ודלא כהר"ר חיים. אבל אינו מחויב לישבע שלא פשע כ"א שלא גזל מן היתומים בלבד. ועיין במראה שם ד"ה אדם מבריח עצמו מן השבועה:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 4:4:6:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 4:4:6:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Kamma/r/4:4:6:1)

**הדא אמרה המכיש בהמת חבירו וכו'.** כדאביי דאמר לרב יוסף הכישה אמרת לן בבבלי ריש פ' הכונס דף נ"ו ע"ב ופסקה הרמב"ם ז"ל בפ"ד מנ"מ הל' ג'. שכתב המעמיד בהמת חבירו ע"ג קמת חבירו המעמיד חייב לשלם מה שהזיק וכן אם הכישה עד שהלכה לקמת חבירו והזיקה זה שהכישה חייב. מיהו אכתי מספקא לי בהאי דינא. שהרי לפי הנראה במה דהאי תלמודא מדמי שור האיצטדין לענין נזקין להאי דינא דהכישה והזיקה דהמכיש חייב. לא מתברר לן הכי מהש"ס דילן ומדעת הפוסקים וגדולי המפרשים. דהא גרסי' בפ"ב דף כ"ד ע"ב איבעיא להו המשסה כלב של חבירו בחבירו מהו משסה ודאי פטיר דגרמא בנזקין הוא. בעל הכלב מאי וכו' אמר רבא את"ל המשסה כלבו של חבירו בחבירו חייב וכו' ומסקנת הפוסקים דאת"ל דרבא פשיטותא היא כדכתב הרי"ף ז"ל וכן הרמב"ם ז"ל בפ"ב מל"מ הל' יט דבעל הכלב חייב ח"נ והמשסה פטור מדיני אדם. הרי דהמשסה לעולם פטור גם מדין נזקין. ובענין חיוב בעל הכלב. התוס' כתבו שם ולא דמי לשור האיצטדין שהאדם נלחם עמו להרגו. א"כ בעל השור מ"מ פטור הוא גם מדין נזקין אפי' במה דמחייבינן לבעל הכלב. וכן מבואר בדברי הרמב"ם פ"י הלכה ח'. המשסה כלב בחבירו והרגו אין הכלב נסקל וכן אם גרה בו בהמה או חיה והרגוהו וזהו דין שיר האיצטדין לפי הנראה ושתק שם מדין הנזקין לענין בעל השור ואם דדעתו ז"ל בשור האיצטדין לענין חיובא דבעל השור בנזקין לדמות לדין בעל הכלב וסמך עצמו על מה שכתב בפ"ב בדין הנזק וכאן לא ביאר כ"א לענין שפטור ממיתה. וכן משמע מפי' הה"מ בפ"ב שנתן טעם למה שלא כתב הרמב"ם אם היה מועד משלם נ"ש כדעת הראב"ד וכתב וז"ל משום דלא עשה מעצמו אלא ע"י שיסוי וכדאמרינן בדין מיתת אדם שור האיצטדין פטור כי יגח שור ולא שיגיחוהו אף כאן דינו כתם ואינו משלם אלא ח"נ עכ"ל. אבל עדיין לא נחה הדעת בזה אם דעת הרמב"ם ז"ל כן דממ"נ אם מחשבינן שור האיצטדין כאנוס גם לענין נזקין וכנראה מדעת התוס' הנזכר א"כ פטור לגמרי הוא ולא דמי לבעל הכלב וכ"כ הנ"י בפ"ב גבי המשסה וכו' וז"ל וכתב הריטב"א ז"ל דשור האצטדין דפטור היינו ממיתה אבל לשלם נזקין אפשר דחייב ולי נראה דהשור ההוא אנוס הוא שאינו מנגח ע"י שיסוי לבד אלא ע"י שמצערין אותו שאין בו דעת ואינו כמו הכלב דסגי ליה בשיסוי עכ"ל. וזה כדעת התוספות אלא שהתוספות נתנו טעם יותר פשוט דהתם נלח' עמו האדם וא"כ לדעת הזה ודאי פטור לגמרי הוא ואי דאמרינן דדעת הרמב"ם בזה אינו כדעת התוספות אלא דשור האצטדין הוא דומה לשיסוי הכלב וסמך על מה שכתב בפ"ב לענין חיוב בעל הכלב וכן חייב בעל השור בח"נ. קשה לענ"ד מאד הדבר הזה לאומרו דאם לא מחשבינן ליה כאנוס לענין נזקין א"כ במועד ודאי נ"ש משלם ולמה לא ביאר דעתו בזה. ולא עוד אלא דשור האיצטדין כמועד הוא שהרי הורגל בכך ואם מחלקינן בין מיתה לנזקין לענין אונס א"כ לעולם נ"ש משלם וגם במ"ש בדין השיסוי סתם דבעל הכלב ח"נ הוא דמשלם אכתי טעמא בעי ולפי דברינו נתחזקה קושית הראב"ד בפ"ו בדין זה דשם כתב הרמב"ם גוף הדין דשור האצטדין הל' ה' שוורים שמשחקין בהן ומלמדין אותן ליגח זה את זה אינם מועדים זה לזה ואפילו המיתו את האדם אינן חייבין מיתה שנאמר כי יגחו ולא שיגיחוהו. וכתב עליו הראב"ד ולמה לא וליהוי כשור שהוא מועד לשופרות ועוד שכבר פסק למעלה משסה כלבו של חבירו בחבירו חייב בעל הכלב. והה"מ תמה על הראב"ד וכתב שרבינו נזכר מזה ואמר בפרק ב' שבעל הכלב חייב בח"נ וכן הוא האמת וכו' וכיון שהם פטורין ממיתה דין הוא שלא יעשה מועדין עכ"ל. החליט בדבריו שדעת הרמב"ם לחייב בעל השור ח"נ כמו שם בעל הכלב. ולפענ"ד זו היא קושית הראב"ד דר"ל דאם כמ"ש למעלה גבי בעל הכלב חייב ח"נ בתם הוא דכך הם דבריו שם המשסה וכו' שאירע דרך מקרה והלכך ח"נ הוא ולפי שכיון שהוא יודע וכו' כדכתב שם אבל עכ"פ אינו מועד לכך ועל זה כתב הראב"ד שם דרך פשיטות ואם הוא מועד נ"ש הוא משלם ולא דיקדק אלא על סתימת דבריו וכאן הקשה דלמה לא יהא מועד לשלם נ"ש דהרי זה דומה לשיסוי דהכלב. וכבר כתב בעצמו למעלה דשייך חיובא לבעל הכלב אלא דשם מיירי בתם וכאן דמועדין הן לענין נזקין ולמה לא יהו משלמין נ"ש ואם דממיתה פטור מטעם דרשת הכתוב בנזקין יהא חייב דהרי זה דומה לשיסוי זהו כוונת הראב"ד ז"ל והקושיא עדיין במקומה עומדת למה שדימה הראב"ד דין דהאצטדין לדין דשיסוי. וכן דעת הה"מ בזה אבל לא העלה ארוכה לעיקר הקושיא דהראב"ד ז"ל לפי זה. אשר על כן לענ"ד נראה ברור דאין דעת הרמב"ם בזה כמו שרצה הה"מ לפרש דבריו אלא שדעתו ז"ל כדעת התוספות דלא דמי כלל דין דאיצטדין לדין שיסוי דהכא אנוס הוא ופטור הוא לגמרי בין לענין מיתה בין לענין נזקין. וזהו שכתב ואפילו המיתו וכו'. ולהכי כתב ג"כ אינם מועדין זה לזה מפני שאין לכנוס להם שם אחר. ואם היה בהן צד חיוב היו כמועדין שהרי הורגלו לזה אלא שאין בהן צד חיוב כלל שהן כאנוסין שמשחקין בהן ומלמדין אותן וכו'. ובמשסה לא כתב אלא דין דתם דביה איירי בהש"ס בדין זה המשסה וכו' שאירע זה במקרה. ופשוט הוא שאם הועד לכך כמועד לכל דבריו כמו שביאר במקום אחר שצריך העדה בפני בעלים ובית דין ולפיכך לא כתב בדין דמשסה אלא כלשון הש"ס דלא היה כאן העדה ולא התראה. ואם היה העדה ודאי דינו כדין שנתבאר בדבריו בריש פרק ו' בדין המועד. זה נלע"ד ברור ואמת ונכון לדעת הרמב"ם ז"ל:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 4:5:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 4:5:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Kamma/r/4:5:2:1)

**תיפתר בשעבר ושחטו.** והא דר"א לא משני ליה הכי מפרק לה בבבלי דף מ"ב ע"ב משום דס"ל לר"א דאכתי להכי לא איצטריך קרא דמכיון דמעיקרא בר קטלא הוא לאו בר תשלומין הוא משום דמעיקרא איכא למימר הביאהו לב"ד ואשלם הילכך אע"ג דקדם ושחטיה מיפטר. והא דאקשי' לי' ר"ע לר"א ולא ניחא לי' אליביה דר"א בהאי שינויא דמשני אליבא דנפשיה מפרק לה התם דסבר דילמא אית ליה טעמא אחרינא דעדיף מהאי ונימא ליה. ולשיטתא דהאי תלמודא לאית דאמרי דמן דילפה מן דר"א עוד הוא אומר כן ניחא טפי. ואיכא למימר דהיינו טעמא דאית בעי מימר משום דללי' קמא אכתי קשה מאי מקשי ליה ר"ע לר"א. והתוס' שם בד"ה ונימא ר"ע לנפשיה כתבו דלא בעי הש"ס התם למימר הכי דאחר ששמע מר"א וקיבל ממנו אמר לדינים משום דמסתמא היה יודע ר"ע מהני שינויי אלא שלא היה חושש להם משום דר"ע ס"ל כרבה דאמר לקמן אם אין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר. וא"כ אכתי קרא ל"ל למעוטי בתם הא בכה"ג אפי' מועד אינו משלם כופר. ולקמן בד"ה מה כשחייב בבן חורין וכו' כתבו להוכיח זה דר"ע לא קיבל תשובה דר"א דהא לא דריש ר"ע נקי מחצי כופר ואפ"ה פוטר כאן בתם והיינו משום דכי לא מחייב סקילה פשיטא דפטור מכופר. פי' דבריהם כך הוא. דלכאורה קשה הא ע"כ הכא במתכוין איירי והשור בסקילה דהא ר"ע קאמר התם בברייתא מה כשחייב בב"ח חלקת בו בין תם למועד ואי בשאין מתכוין אף במועד פטור מכופר אי ס"ל כרבה. ועוד מאי האי דקאמרי דהא לא דריש ר"ע נקי מחצי כופר ואפ"ה פוטר כאן בתם למה לי דרשא הא בתם מסברא ידעינן דפטור מכופר והיינו דאקשי ליה ר"ע לר"א הביאהו לב"ד וכולה הך ברייתא במתכוין איירי. אבל באמת לק"מ דמהאי גופא הוכיחו לומר כן. דהוה קשיא להו הא דקאמר ר"ע והלא דין הוא וכו' מה בב"ח חלקת בו בין תם למועד וכו' מה ראיה היא זו דמה שחלקנו בין תם למועד הוא דבמועד אפשר לשלם כופר מן העליה ובתם לא שייכא תשלומין דהביאהו לב"ד ואי דאה"נ קאמר דמש"ה גם בדמי עבד נאמר כן. א"כ קשה למה לו לר"ע להאריך ולסבר בדברים וללמוד בדרך בנין אב ה"ל לאקשויי בפשיטות והלא דין הוא דהביאהו לב"ד וכדאקשי לעיל לר"א ועוד דלישנא חלקת בו וכו' לא שייך מה"ט דע"כ לחלק בו. אלא ע"כ דה"ק מה בבן חורין חלקת בו בין תם למועד דלא אשכחן בשום פנים כופר בתם ולא אמרינן דכל חד משלם כופר היכא דשייך ביה מועד אפילו במתכוין ותם בשאינו מתכוין וקשה מהיכן למד זה ר"ע דהא לא דריש נקי מחצי כופר אלא ע"כ דס"ל כרבה דכי לא מחייב סקילה פשיטא דפטור מכופר ומועד במתכוין דוקא ובתם לא משכחת לה כלל ומש"ה נמי לא דריש נקי מחצי כופר אשאינו מתכוין כר"א. וכן מדמי עבד לא דריש כ"א משום טעמיה דמסיק מחמירני בעבד וכו' וא"כ לא קיבל ר"ע תשובת ר"א. והמהרש"א כתב דבריהם תמוהים והניח בצ"ע. ולענ"ד הדברים מבוארין. ולהאי שיטתא דהכא לאית דבעי מימר דס"ל דר"ע קיבלה להתשובה מר"א והילכך דריש מנקי לדמי עבד בשאינו מתכוין לא קשיא האי ברייתא דחלקת בו וכו' דלשיטתא דהכא גם ר"ע ס"ל דתם פטור מחצי כופר דדריש לה מואם כופר יושת עליו דבמועד דוקא כדקאמר לקמיה ולא צריך לדחוק דר"ע ס"ל דרבה. ומזה ודאי קשה על התוס' דהשתא לא מוכחא האי ברייתא דר"ע לא קיבל מר"א ומדלא בעי למימר התם שלא היה יודע וכו' כדכתבו בדיבור דלעיל ודאי אינו הוכחה דכל כמה דאיכא לשנויי בשינויא כל דהוא משנינן ולא בעינן למימר דלא ידע ר"ע וביותר אני תמה על הרשב"א ז"ל דנהירין ליה שבילי דרקיע דהאי תלמודא והוא פי' הברייתא כדברי התוס' והכא מבואר בהדיא דקיבלה מיניה ר"ע מדר"א וכופר דריש לה מאם כופר וגו' עליו דוקא. ולמה לנו לעשות מחלוקת בין הסוגיות בחנם והתם אינו נזכר כלל וגם לא מוכחא דלא קיבלה ר"ע. והברייתא מתפרשת כפשטה. ועכ"פ נשמע מהאי סוגיא דהכא דכ"ע מודים בחצי כופר וכן בדמי עבד אלא דמר דריש לה מהאי קרא ומר דריש מקרא אחרינא. ור"ע שפיר קיבלה התשובה מר"א לענין דמשני בהכי לדרשא דידיה כדמשני ר"א לדידיה. וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפרק עשירי מנ"מ הל' י"ג דתם לעולם פטור מן הכופר ומן קנס של עבד וזה כר"ע. כדקאמר הכא בהדיא. דאית ליה תרווייהו. ובענין שפסק שם דשלא בכוונה חייב בחצי דמי העבד עיין לקמן ד"ה לא תהא תוספת וכו'. ובענין דמי ולדות בלאו הכי לא שייך בשוורים דאנשים כתיב ולא שוורים ועיין לקמן ד"ה אלא כיני. ודע דבענין התשובה שהשיב ר"א לר"ע גרסינן בבבלי דף מ"א ע"ב עוד אחרת שהשיב לו אין דיני אלא כשהמית את האדם ע"פ עד אחד וכו' וקאמר התם הי' א"ל ברישא רב כהנא משמיה דרבא אמר מתכוין א"ל ברישא משל לצייד וכו' משכח רברבי וכו' ע"ש. ובאמת טעמא בעי להני מתלי דמתלי להו כמילי דעלמא וחכמי הש"ס לא נקטו למילתייהו בפטומי כשאר אינשי. וכן לא איכא נ"מ רבתא בהי א"ל ברישא לפי' רש"י והרמב"ן ז"ל אם הדר ביה ר"א מקדמייתא או לא. ואדרבה לכאורה נראה. נ"מ טפי לפי' בעל המאור ז"ל דפי' לרב טביומי היה צריך ר"א לחדודי לר"ע ולרב כהנא לא הוה צריך ע"ש וזה ללמדינו בענין תשובת הרב לתלמיד דכל היכא דידע ביה דלא בעי תו לחדודיה מיבעי ליה למימר מילתיה להדיא בהדיה. ולכל הפירושים עדיין דוגמת המשלים מבלתי מובן הם. וראיתי בזה דרכים מאיזה מחבר על דרך דרוש ודרך רחוקה ואם לדברים כאלה באנו כבר נוכל לסבב ולהקיף בחבילי תילתין לתלות חבל בחבל עד נאמר דפליגי בפז"ר קש"ב ובשני פעמים לשוא לשוא הצפרדע והצב. ולענ"ד הדברים מתבארים במקומן באמת לאמיתו ובמדת סאה גדושה מדד כל א' וא' סאתו לרמז לנו סברתו ודעתו. ובמקום דבעלמא בעי הש"ס קיבלה מיניה או לא קיבלה מיניה למילתא הדא רמזו לנו כאן בדרך משל וחידה. ובהא פליגי דרב טביומי סבר המית א"ל ברישא דאכתי לא אשכח ר"א טעמא אחרינא וסבור שיקבל' ר"ע ממנו לפי התשובה הזאת וכשראה שלא קיבלה מפני דמוקשה הוא דפשיטא דפטור הוא ול"צ קרא למעוטי וכדפרש"י ז"ל אהדר ר"א בתר טעמא דעדיף טפי וא"ל מכוין וזו התשוב' קיבלה מיניה ר"ע משל לצייד וכו' דמעיקרא שקיל זוטרי ואפילו מסופק הוא אם ימצא קונים למינים קטנים דאכתי לית ליה אחריני וכדמשכח רברבי שדי לזוטרי דלרברבי שהן מינים משובחי' שכיחי קונים ומחמת שאין הכלי מחזיק לכולן משליך ומוציא את הספק מפני הודאי. ובזה רמז לנו רב טביומי דודאי קיבלה ר"ע מר"א לתשובה זו. ורב כהנא סבר דמתכוין א"ל ברישא ואפ"ה לא קיבלה מיניה ר"ע וא"כ למה אמר לו עוד לטעמא דהמית דגריע מינה לזה אמר משל לצייד וכו' משכח רברבי שקיל זוטרי שקיל וכלומר ודאי דלא קיבל ר"ע התשובה אלא דדמיא מילתיה דר"א להצייד דבתר דאשכח רברבי ועדיין לא מכרם ומטריח עצמו לחזור אחר מינים הקטנים ופחותין מפני שמחשב בדעתו אם עדיין לא מצאתי קונים להחשובים מה איכפת לי אם יהיה לי גם מאלו ואפשר כשאמצא קונים איכא דניחא להו בהני ואיכא דניחא להו בהני וכך מילתיה דר"א אע"פ שלא קיבלה ר"ע מיניה מ"מ לפי דרכו מהדר בתר אחריתא ואם דלא עדיפא כקדמייתא. הרי שרמזו לנו הני אמוראי בהני מתלי במה דפליגי אליבא דר"ע ואיכא נ"מ רבתא לדינא דאם נאמר שלא קיבלה צ"ל דאית ליה לר"ע הא דרבה דכל שאינו בסקילה הבעלים פטורין מכופר וכדעת התוס' ומפרשינן להברייתא לא חלקת בו וכו' כפירוש התוס' הנזכר. ואם אמרינן דקיבלה מיניה ובדעת האי תלמודא שלא העתיקו כאן אלא התשובה דנתכוין וכו' מפני שהיא אחרונה ועיקרית א"כ ר"ע לית ליה דרבה ומתפרשת הברייתא כפשטה ובתר דקיבלה אית ליה נמי הא דר"א בדין כופר ומדרשא אחריתא כדאמר הכא ומהטעם והסברא אשר בארנו לעיל. ודע דלמאי דקאמר התם בהא קדמייתא כשהמית ע"פ עד או ע"פ בעלים ע"פ בעלים מודה בקנס הוא קסבר כופרא כפרה. משמע מדקאמר בפשיטות הכי דלמ"ד כופרא כפרה לא מיפטר משום מודה בקנס והא ודאי למ"ד ממונא פשיטא דלא שייך מודה בקנס אלא דקאמר הכי למאי דקיימינן הכא בתם דכולא מילתיה קנסא הוא כדכתבו התוספות דקי"ל פלגא נזקא קנסא. ועכ"פ נשמע מפשיטות הש"ס דאפילו למ"ד כופרא כפרה לא שייך גביה מודה בקנס ומזה לכאורה קשה על מה שפירש רש"י ז"ל במתניתין דסוף פ' אלו נערות דף מ"א ע"א המית שורי את פלוני וכו' קסבר כופרא ממונא הוא וכן דעת התוספות שם דמה שכתבו בד"ה זה הכלל וכו' לא שייך לפלוגתא אי כפרה או ממונא דהתוספות לא כתבו זה אלא דלכ"ע כמה שהזיק הוא ולמ"ד דמי מזיק פדיון נפשו הוא נותן ור"ל אע"פ שלפעמים הוא שוה יותר מהניזק משלם לפי מה שהזיק בנפשו ופדיון שלו הוא נותן. תדע דלמאי דקאמר התם דכ"ע כפרה והכא בשיימינן קמיפלגי ובדרשא דקראי וא"כ אפי' אם נאמר דכ"ע כופרא ממונא היה יכול לתרץ כן אלא דקאמר הכי משום דקאי אבריית' דהתם דס"ל דכופרא כפרה ובעי רב חסדא לאוקמא כתנאי קאמר רב פפא עלה דכ"ע כפרה והך ברייתא ככ"ע אתיא ומ"מ עיקר פלוגתייהו לא שייכא להא אי משום כפרה אי משום ממונא ורב פפא מוקי לה לכ"ע אליביה דאמת ומשום דהכי מוכחא מכמה מקומות בש"ס דכופרא כפרה כדקאמר התם לקמן בפשיטות חייבי כופרין מאי כיון דכפרה הוא וכו' וכן הכא קסבר כופרא כפרה ור"ע לא השיב לו ע"ז וכן בריש פ"ק דמכות גבי ברייתא ד' דברים נאמרו בעדים זוממין וכו'. וכבר כתבתי בחיבורי מסדר נשים בסוף פ' אלו נערות דמהאי תלמודא סייעתא לדעת רש"י דקאמר התם בפשיטות ואין כמ"ד דמי מזיק כולו קנס הוא ולענין דאינו משלם ע"פ עצמו איתמר התם ע"ש ובד"ה ואין כמ"ד וכו' ומסוגיא דהכא הוה קשה לרש"י ושם הקשיתי לדעת הרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכות סנהדרין הלכה י"ד דפסק דכופר משלם ע"פ עצמו אבל לק"מ דמהאי סוגיא למד לומר כן דהא בפשיטות קאמר הכא דכופרא כפרה הוא ולא מיפטר משום מודה בקנס ור"ע לא השיב כלום ש"מ דר"ע נמי אית ליה האי סברא דאף אם כופרא כפרה וכדמצינו לר"ע בפ"ק דמכות שם דקאמר משום ר"ע אמרו אף וכו' ש"מ דמודה בקמייתא דהתם אפ"ה לא מיפטר בהודא' עצמו. ולמאי דנתבאר לעיל ניחא גם לרש"י שהרי משמע מסוגיא דהתם דר"א חזר בו מקמייתא לרב טביומי משמיה דרבא וזהו מטעמא דקדמייתא פריכא היא וכפי' רש"י לעיל דראיה קטנה היא דאיכא לאותבי' מודה בקנס פטור ואע"ג דשני להא דקאמר קסבר כופרא כפרה ע"כ אם אמרינן דחזר בו ר"א משום דהדר ביה מהאי סברא הוא דלמאי דס"ל כופרא כפרה כקנס הוי ואינו משלם ע"פ עצמו דלאו ממונו הוא וכסברת האי ש"ס בכתובות ולפיכך פי' רש"י בכתובות כן דמשמע ממסקנא דהכא דראיה קטנה עכ"פ לכ"ע הוי ואיכא לאותביה. וכל זה לשיטת רש"י דהכא בפירושו וכן בכתובות הילך לשיטתו כמה שפירש שם וכמבואר. אבל לשיטת הרמב"ם אין אנו צריכין לזה דכבר נתבאר דאיהו סבירא ליה דרבי עקיבא קיבלה להא מדר"א כדמוכח מש"ס דהכא ואע"ג דלא הביא האי ש"ס אלא האי בתרייתא משום דהיא ראיה פשוטה ביותר מכל מקום איכא למימר דגם להאי קדמייתא קיבל ועוד דאף אם נאמר דלא קיבלה לקדמייתא הוא מטעמא דאמר לו בדבריו נמי בעד א' והא ודאי פריכא היא דתרי בעינן לאפוקי ממונא ועכ"פ בסברא דר"א דאף אם כופרא כפרה לא מיפטר על פי עצמו מודה בה ר"ע אלא דניחא ליה טפי טעמא דבתרייתא בעיקרא דמילתא ותני לה הכי:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 4:5:3:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 4:5:3:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Kamma/r/4:5:3:1)

**החזיר את שניהן לנזקין.** האי טעמא אליבא דר"ע היא דסבירא ליה לעיל בפ"ג אף תם שחבל באדם משלם נזק שלם והיינו החזיר את שניהן לנזקין דבנזקי אדם שוין הן דאע"ג דלענין שישלם מן העליה לא משוי ליה ר"ע לתם כמועד כדאמר התם בסוגיא דף הנזכר ובכמה מקומות דתברי' ר"ע לגזיזיה מ"מ לענין נ"ש שוין הן וכבר נתבאר דלשיטתא דהכא דקיבלה ר"ע להתשובה מר"א ואם כן מגופו לק"מ דבשאינו מתכוין מיתוקמא ולר"א דהכא דמודה נמי דפטור מדמי עבד כדדריש לה מג"ש ולא מצינו לר"א דס"ל דמועד ותם שוין בנזקי אדם הן. לדידיה נ"ל דטעמא דאיצטריך ג"ש כר' אילא לקמיה דבכל אתר את מחמי' בעבד כדברי ר"ע דהתם. והני אמוראי ר' שמואל ור' אילא לא פליגא בטעמייהו אלא מר מפרש לה אליבא דר"ע ומר מפרש לה אליבא דר"א ועיין לקמן ד"ה לא תהא תוספת:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 4:5:3:2
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 4:5:3:2](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Kamma/r/4:5:3:2)

**אלא כיני אנשים שאינן מתכוונין וכו'.** האי דיוקא דהכא אתייא כדיוקיה דרב אדא בר אהבה בבבלי דף מ"ב ע"א. במקצת ולא בכוליה. ועיין בקונטרס אחרון בביאור הסוגיות סי' ה':


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 4:5:4:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 4:5:4:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Kamma/r/4:5:4:1)

**שלא תהא תוספת יתירה על העיקר.** התוס' כתבו דף מ"ב ע"ב ד"ה נקי מירמי עבד פירוש משלשים של עבד ויש מפרשים דאפילו דמים לא משלם וכ"ש קנס. ומבואר הוא דהכא פלוגתא דאמוראי היא. ונראה דהני אמוראי פליגי במה דפליגי ר' שמואל ור' אילא לעיל במה דאיצטריך מיעוטא לדמי עבד בתם דלמר דס"ל משום דבכל אתר מחמיר בעבד וזה לענין קנס הוא דמחמרינן והילכך מיעוטא נמי לענין קנס הוא דאימעיט אבל לא מדמים ולמר דס"ל דטעמא הוי משום דהחזיר את שניהן לנזקין וזה בדמים איירי והילכך מיעוטא נמי אפילו לענין דמים ומכ"ש לענין קנס. ומזה הטעם היה אפשר לומר דהכריע הרמב"ם בסוף פ"י מנ"מ וכתב שם נראה לי וכו' אם המית שלא בכוונה משלם חצי דמי העבד. וזה כהאי מ"ד דטעמא משום דמחמירנן וכו' וכדר"ע בסוגית הבבלי והוא ז"ל הוסיף בסברא כאלו המית שור חבירו או חמורו. ומזה היה אפשר ג"כ לבאר בענין השגת הראב"ד ז"ל דלמה לא נאמר בב"ח כן וכבר העיר הה"מ בזה ואין להאריך יותר בהלכה זו:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 4:6:1:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 4:6:1:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Kamma/r/4:6:1:1)

**שור שהיה מתחכך בכותל.** מהאי דינא נתבאר לעיל פ"ב הלכה א' ע"ש בד"ה מהו שתקבל העדאה:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 4:6:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 4:6:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Kamma/r/4:6:2:1)

**ואיש כי יכה וכו' להביא וכו'.** דין זה פלוגתא דר"י בן בתירא ורבנן בבבלי סנהדרין דף ע"ח וכן נתבאר מזה הענין בהאי תלמודא פ' הנשרפין. ואיידי דתני במתני' נתכוין להרוג את הבהמה וכו' דמשמע נתכוין להרוג אדם זה והרג זה חייב כדדייק בבבלי הכא דף מ"ד ע"ב כן ותליא האי דינא בדינא דנתכוין וכו' ובזרק אבן לגו מייתי לה הכא. ועיקרא דמילתא יתבאר אי"ה בסנהדרין בהגיעו לשם בס"ד:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 4:6:2:2
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 4:6:2:2](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Kamma/r/4:6:2:2)

**בכופר שלאחר מיתה שנו.** כדר"ל אליבא דר"ע בבבלי דף מ"ב ע"ב ומוסכם הוא ועיין בפרק דלקמן בהלכה ד"ה בא על אמו מה שכתבתי שם בס"ד:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 4:6:3:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 4:6:3:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Kamma/r/4:6:3:1)

**המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן.** במס' שביעית פ"ה גריס לה האי פלוגתא ומוקי לפלוגתייהו בשמכרו לסרסור וכדמוקי לה בבלי ריש פ' הפרה בגברא דזבין להא ולהא ופריך התם ונחזי בדמי לא צריכא דאייקור בישרא וקאי בדמי רדיא. והרמב"ם לא כתב לאוקמתא זו דאיקר ולא חילק בפי"ו מהל' מכירה הל' ה'. וטעמו דפסק כרבנן בפ' הספינה דאין הדמים ראיה. והתוס' שם ד"ה ונחזי וכו' כתבו דאפילו כרבנן דהתם אתיא. ועיין במ"ש ריש פ' המניח ובפ' הספינה הל' ב' יתבאר מזה בס"ד:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 4:6:3:2
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 4:6:3:2](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Kamma/r/4:6:3:2)

**אית תניי תני נפש ניזק.** כרבנן בבלי פרקין דף מ' ע"א. ובענין הנפקותא לא נתבאר מזה ועיין לעיל ד"ה תיפתר שעבר ושחטו מה שכתבתי בסוף הדיבור מענין זה. ולפי מאי דמבואר מהכא דתליא בפלוגתא דקירוב מיתה מילתא היא או לא ולמאי דקיימא לן כרבנן דר"י בן בתירא שהובא לעיל דסבירא ליה דשניהם פטורין אם כן לענין כופר דמשום מיתה הוא שניהם פטורין ולענין נזקין נראה דתליא בפלוגתא דר' יהודה ור"ש התם דף מ"ד ע"ב דפליגי בנזקין שלא בכוונה אם ילפינן מכופר או מקטלא ולר' יהודה דאמר דנין תשלומין מתשלומין ה"נ לענין האי דינא כן. ומימרא דרבה בסוף פ"ב התם דזרק תינוק מראש הגג ובא שור וקיבלו בקרניו דמוקי לה בפלוגתא דר' ישמעאל בנו של ר"י ב"ב ורבנן אי בנפש ניזק או בנפש מזיק שיימינן לא שייך למיפשט הכא מידי ומשום דבענין אוקמתא דהתם דפליגי לענין השור בלבד יש לומר דלמ"ד נפש ניזק גברא קטילא הוא ופטור כפי' רש"י שם או איפכא כמה שהביא הרשב"א שם בשם ר"ת דלמ"ד נפש מזיק פטור ומשום דאי אמרינן קירוב מיתה לאו כלום הוא כרבנן דר' יהודה בן בתירא א"כ אם הוא פטור כ"ש שורו. ומדברי התוס' בפ"ק דף י' ע"ב ד"ה כולן פטורין מוכח דחשבינן להזורק דלעיל להכהו מכת מיתה שכתבו שם דבשאין בראשון כדי להמית אפילו רבנן מודו דהאחרון חייב וא"כ למאי דאוקי התם מימרא דרבה דלעיל בזורק תינוק ובא אחר וקיבלו בסייף בהאי פלוגתא דר"י בן בתירא ורבנן ולרבנן שניהן פטורין ש"מ דמחשבינן להזורק כהכהו מכת מיתה ובמה שכתבו התוס' שם כדמוכח בפ' כל הנשרפין כוונתם בהא דקאמר התם בתני תנא קמיה דרב ששת וכו' אין בו כדי להמית פשיטא וכו' ומשמע דהאי פשיטותא לכ"ע הוא וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ד מהל' רוצח הל' ו' והל' ז' ע"ש:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 4:7:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 4:7:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Kamma/r/4:7:2:1)

**היך עבדין עובדא וכו'.** לענין נזקין מסקנת הפוסקים כר' יהודה כמ"ש בפ"ק הל' ב' במתני' ע"ש ד"ה מנכסין המיוחדין ותמצא מילתא בטעמא ולענין כופר לא נתבאר ומשמע מדברי הרמב"ם פ"י מנ"מ הל' ו' דלענין כופר לא פסק כהאי דהכא. ובענין כופר משור היתומין ואפוטרופין דאין משלמין מבואר בבבלי וכמה שפסק שם וזה מטעם אחר דאע"ג דאית ליה בעלים יתמי לאו בני כפרה נינהו וכופרא כפרה הוא. ומצאתי בכתבי מוהר"ר בצלאל שכתב בשם הרב המאירי דהפקר והקדש אינם בני כפרה:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 4:8:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 4:8:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Kamma/r/4:8:2:1)

**רבי יוחנן אמר כל הקודם בו זכה.** וכן אמר בבבלי כריתות דף כ"ד ע"א וכדאסיק רבא למילתיה התם דמסתברא דאמרו לי' נרבע שורו אבל אמרו רבע שורו הוא בעצמו מידע ידע דלא רבע ולא מפקיר ליה וטרח ומייתי עדים. ולא פליג התם ר"ל כדהכא. והא דקאמר ר"ל התם בעיר הנדחת שהוזמו עדיה כל המחזיק בה זכה בה לא קשיא אדידיה דהכא ס"ל יאוש טעות הוא דמשנינן כדמשני התם אהא דפריך מדר"ל אהא דרבא דשאני עיר הנדחת דרבי' נינהו כל חד אמר בדעתיה אנא לא חטאי אחרינא חטא ומפקיר ממוניה. אבל הכא ס"ל ר"ל דלעולם אמרינן יאוש טעות הוא ואפילו בנרבע שורו משום דבענין יאוש טעות גופי' איכא לחלק בין דיחיד לדרבי' מהאי סבר' דהתם טפי מיאש כל חד דלא ידע בדחבריה ובכולהו. וההיא דעבד לא הוזכר בבבלי וכן לא זכר הרמב"ם מדין זה בעבד כ"א בשור הנסקל פסק כר' יוחנן בסוף פי"א מנ"מ ולא נתבאר בדבריו בדין העבד ולא במקום אחר. ונראה דהיינו טעמיה דהוא ז"ל פסק בפ"ח מהל' עבדים כרב וכר' יוחנן בפ' השולח דהתם גרסינן בר' יוחנן דס"ל המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שיחרור וכיון דבעי גיטא עדיין הוא ברשות רבו ועכ"פ לא יכול לזכות בעצמו וכן יכול אדם אחר לזכות בו כל זמן שמעוכב גט שיחרור. אבל שיטתיה דר' יוחנן דהכא אזלא כהא דגריס לה בהאי תלמודא בפ' השולח הלכה ד' ר' אבהו בשם ר' יוחנן אמר המפקיר את עבדו אינו רשאי לשעבדו ואינו רשאי לכתוב לו גט שיחרור. והאי אינו רשאי אינו מחויב הוא כדפרישית התם וכדקאמר ר' זעירא בהדיא שם אליבא דר' יוחנן דא"צ גט שיחרור וא"כ לא אגיד ביה ומדמייאש מיניה הפקר גמור הוא והילכך קאמר הכא זכה עצמו:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 4:9:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 4:9:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Kamma/r/4:9:2:1)

**שמירת נזקין כו'.** כבר מבואר היטיב בפנים ולמה שביארתי אזלא האי סוגיא בכל חלוקי דינין לכל חד כדאית ליה כמבואר. ומבואר הוא דהיכא שקיבל סתם מקבל עליו שמירת הכל והכא כשהכיר בו שהוא נגחן בהא אמרינן דסתמא דמילתא דלא אזיל איהו ומזיק לאחרינא קיבל עליו דאתו אחרינא ומוקי ליה לדידיה לא אסיק אדעתיה וכבר נתבאר זה בדברינו בפ"ק הל' ב' שהוא מוסכם מרוב הפוסקים וע"ש ד"ה אלא זה שומר חנם מ"ש שם:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 4:9:2:2
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 4:9:2:2](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Kamma/r/4:9:2:2)

סליק פירקא בסייעתא דשמיא