## Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma Chapter 8

###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 8:1:1:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 8:1:1:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Kamma/r/8:1:1:1)

**החובל רואין אותו כאילו עבד נמכר.** עיין לקמן הל' ג' ד"ה אמר ר' יצחק מ"ש מזה על קושית הרא"ש בפי' רש"י הכא:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 8:1:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 8:1:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Kamma/r/8:1:2:1)

**חמשה נותן לו חמשה וכו'.** לכאורה יש לפרש דקמ"ל בתוספתא מה דאשמועינן תנא במתני' דצער שלא במקום נזק משתלם מדקתני אפי' על צפורנו וכן אשמועינן התנא דברייתא ארבעה וכו' דאע"ג דליכא נזק משלם לו כל הד' דברים ואגב תני נמי לאינך. והאי תלמודא מייתי לקמן דרשה דכוייה וכו' ויליף לה דמתחייב בצער אפילו שלא במקום נזק כדיליף לה בבבלי. ואפשר לומר דהא דדריש לקמן מכויה וחבורה לענין דחייב בצער וכן ברפואה שלא במקום נזק וממנו למדין אנו ג"כ לשארי דברים ויש נ"מ בזה כדלקמן. ודברי הרמב"ם ז"ל בריש. פ"ב מחובל הם ממש דברי התוספתא וכפירושא דהאי ש"ס ולא נמצאו הדברים מסודרין כן בש"ס דילן כמו שציין הה"מ ואם דלדינא אינם מחולקין האי ש"ס דהכא ודהתם:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 8:1:2:2
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 8:1:2:2](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Kamma/r/8:1:2:2)

**במקום שאינו נראה.** כגון על ברכיו או בגבו וכיוצא בזה כן פי' הרמב"ם שם וכלומר שאינו נראה לאחר מכאן והראב"ד ז"ל כתב שם שלא במקום רואין. נראה שהוא מחולק בפירוש שאינו נראה דקאמר הכא ופשוט הוא דאלו במקום רואין איכא נמי בשת בשעת הכאה כדמיירי לקמן:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 8:1:3:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 8:1:3:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Kamma/r/8:1:3:1)

**רבי ירמיה בעי קטע ידו וכו'.** האי בעיא דר' ירמיה הוי כעין בעיא דרבא דף פ"ה ע"ב דגרסי' התם בעי רבא קטע את ידו ולא אמדוהו שיבר את רגלו ולא אמרוהו ולבסוף חירשו מהו וכו'. נ"מ דבעי למיתב ליה צער ובשת דכל חדא נהי דנזק וריפוי ושבת דכל חדא לא יהבינן ליה דכיון דיהי' ליה דמי כולו וכו' ואת"ל כיון דלא אמדוהו קא יהיב ליה דמי כולהו בהדדי אמדוהו מהו וכו' תיקו ומשמע לפי גירסת רש"י ז"ל ופירושו דמספקא ליה בלא אמדוהו אם צריך ליתן צער ובושת וריפוי לא מספקא ליה כלל דלא בעי למיתב ליה כמו שפי' שם שהרי לא נתרפא בינתיים וכו' והתוס' בד"ה נהי דנזק וכו' הקשו על זה ע"ש דהעלו שם דפשיטא ליה לאידך גיסא דבעי למיתב צער וריפוי ושב' דכל חדא ומבעי ליה לענין אומדנא וכו'. ובעיא דהכא מסתייעא ליה לגי' רש"י ופירושו דהא לענין צער מבואר להדיא הכא דמספקא לן וטעמא דהכא דכיון דמשלם לו דמי ידיה וצערו דהשתא איכא למימר דלא בעי למיתב ליה צערא דמעיקרא מכיון דלא אמדוהו בתחל' חשבינן ליה הכל כאומד אחד ומובלע בו גם צערו דשעה ראשונה וא"כ מכ"ש לענין הבעיא דהתם דכיון דיהיב ליה דמי כולו וכמאן דקטליה דמי כדאמר התם מעיקרא ולא אמדוהו בתחלה איכא למימר דלא יהיב ליה אלא דמי כולו נזקיה ותו לא. ומה שהקשו בתוס' ועוד דלעיל אשכחן דחייב ריפוי שלא במקום. נזק וכלומר דנהי דהכא הוי כמו שלא במקום נזק לענין כל אבר ואבר דהא אינו משלם אלא נזק דמי כולו לפי האי ה"א מ"מ הא אשכחן לעיל דחייב ריפוי שלא במקום נזק. י"ל דהכל נכלל בטעמא דהאי בעיא דכיון דלא אמדוהו עד השתא ובאומד דהשתא יהיב ליה דמי כוליה לא מחייבינן ליה ריפוי ושבת דכל חדא. וכן במה שתמהו התוס' פעמים שהוא מרויח וכו' זה ג"כ מתיישב בכך דכיון דלא אמדוהו מעיקרא מה איכפת לן דירויח לפעמים ירויח וירויח. ועיין במהרש"א במה שפירש בדברי התוס' בהאי ועוד דלעיל אשכחן וכו' ובמ"ש מתיישב דקדוקי וא"צ לדחוק בדבריהם. ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דהיה גורס כגי' רש"י ופירושו שהרי כתב בדין זה בפ"ב מחובל הל' י"ג סימא את עינו וכו' הואיל ולא אמדוהו וכו' נותן לי דמי כולו וזה כדרכו ז"ל לפסוק בכ"מ כפשיטות ואת"ל אמדוהו וכו' ואם תפס הניזק נזק כל אבר ואבר ודמי כולו אין מוציאין מידו. הרי שדקדק וכתב נזק וכו' דלשיטת התוס' היה הספק בזו הבעיא ג"כ לענין צער וכו' ולענין אומדנא וה"ק כיון דאמדוהו חדא וחדא בפני עצמה בעא למיתב ליה לפי אומדנא דכל חדא עם הצער ורפוי ושבת דכל חדא וחדא שהוא עולה הרבה או דילמא כיון דלא שלים וכו' ויהיב באומד הכל ביחד וצער וכו' של כל א' וא'. וזהו שי' הראב"ד ובה"ג. וזהו שהשיג שם הראב"ד אלא דהוא ז"ל בריפוי לא ס"ל כדעת התוס'. והה"מ היה לו דרך אחרת ע"ש ואין להאריך:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 8:1:4:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 8:1:4:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Kamma/r/8:1:4:1)

**הוי צריך לומר שוגג וכו'.** מסוגיא דהכא משמע דפשיטא ליה להש"ס דבשוגג ממון הוא דמשלם דביה לא שייכא עין ממש ולא צריכא לדרשא אחרת וקרא אחרינא דאתי למזיד ילפינן ליה מקרא דנאמר בשוגג דעל ממון קאי. וכעין דרשה זו מצאתי בספרי פ' שופטים ר' יהודה אומר נאמר כאן יד ורגל ונאמר להלן יד ורגל מה כאן ממון אף להלן ממון. ובבבלי לא נחית להא כ"א דכולהו תנאי ואמוראי דילפי כל חד וחד מדרשא דידיה דעל ממון נאמר סתמא קאמרי. וממילא ידעינן דאין חילוק בין שוגג למזיד לענין זה דהא דרשינן מפצע תחת פצע לחייבו על שוגג כמזיד וא"כ בתרווייהו משתעי קרא. ואפשר נמי לומר דהיינו דמסיים הכא שאם היה סומא וכו' וכלומר וכ"ת דמנא לן למילף מזיד משוגג ודילמא במזיד עין ממש קאמרינן ועלה קאמר הא לא מצית אמרת שהרי אם היה סומא וכו'. והוי כחד מדרשות הבבלי בענין זה ועיין בדיבור דלקמן:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 8:1:4:2
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 8:1:4:2](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Kamma/r/8:1:4:2)

**שאם היה סומא וכו'.** כדרשא דר"ש בן יוחי בבבלי דף פ"ד ע"א. והתם דחי לה דילמא היכא דלא אפשר לא אפשר ופטרינן ליה. והא דלא קאמר דילמא כל כי האי שקיל ממונא דהא כבר איפרוק לעיל התורה אמרה משפט א' וגו' ובפטרינן ליה לק"מ דמידי דהיה אטריפה שהרג את השלם. והתם דריש לה עוד מכמה דרשות דבי ר' ישמעאל תנא וכו' רב אשי אמר אתיא תחת תחת וכו' מתחת אשר עינה. והרמב"ם ז"ל לא הביא שום חד דרשה מכל הני דאיתא התם כ"א כדורש בפני עצמו שכתב בפ"א מחובל הל' ה' ומנין שזה שנאמר באברים עין תתת עין תשלומין שנא' חבורה תחת חבורה ובפירוש נאמר וכי יכה וגו' רק שבתו יתן וגו'. הא למדת שתחת שנא' בחבורה תשלומין וה"ה לתחת האמור בעין ובשאר איברים. ובאמת זה קשה שלקח ובירר דרך לעצמו ולא מצינו דרשה זו בהש"ס. והה"מ דיקדק בדרשה דלקמן הל' ז' ומנין שמזיק בחבירו וכו'. וזה יותר קשה ואם נאמר מפני שדרשה זו מפורש' היא כמו שאמר ובפירוש נאמר וכו' א"כ קשה כל התנאי ואמוראי דדרשי התם אמאי לא דרשי כהאי וכמה שמפורש במקרא במקומו. וראיתי לקושיא זו שהובא בשיטת מב"א ז"ל בשם הר"מ וז"ל הקשה הר"מ היכי מצינן למימר עין תתת עין ממש הא כתיב בחובל בחבירו רק שבתו יתן ורפא ירפא ושמא היינו דוקא חבלה של ראשי איברים אימרי ממש עכ"ל. והשתא קשה טפי על הרמב"ם דמנא ליה למידרש הכי באיברים דאין לו ללמוד ג"ש בעצמו מה שלא מפורש בהדיא ובקרא דכי יכה לא נאמרו איברים. ומצאתי במכילתא משפטים בפסוק אם יקום וגו' דדריש הכי ונקה המכה מן המיתה שומע אני מן השבת וריפוי ת"ל רק שבתו יתן ורפא ירפא חוץ ממה שנותנין לו דמי איבריו נותנין לו דמי שבתו וריפויו ע"כ. ועיקר האי דרשא ללמדנו שמשלם שבת וריפוי מלבד דמי נזק וזהו שכתב הרמב"ם שם הל' ח' ומנין שהוא חייב בשבת בפני עצמו וכו' ועכ"פ למדין אנו דגם באיברים הדין כן וראה הוא ז"ל להביא כדרשת המכילתא בענין שמפורש במקומו שבחובל תשלומין הוא וז"ש ובפירוש נאמר וכו' ומה שסיים הא למדת וכו' והנלמד מן המכילתא וכפירוש דברי הברייתא הוא דמהיכן למדו לומר כן חוץ ממה שנותן לו דמי איבריו וכו' הא איברים לא נאמרו שם ודילמא חבלה באיברים ממש הוא ולא דמים אלא ודאי דסמנו על תחת שנא' בחבורה דדמים הוא כמו שמפורש וה"ה לתחת שנאמרו באיברים. ובירר הוא ז"ל דרשא דמכילתא משום דמפורש במקרא במקומו הוא בענין עיקר הלימוד דחובל בחבירו בתשלומין הוא ונלמד ג"כ בחובל בראשי איברים ובענין צער במקום נזק בהל' ז' סמיך אג"ש דרב אשי דיליף ממון משם וממילא נשמע דמשלם צער בפני עצמו כמו דהוא משלם שם הצער מלבד הקנס ובזה מסולקת תמיהת הה"מ. וממה שנתבאר חבין ג"כ הא דכתב הרמב"ם לקמן בפ"ד הל' ט' החובל בחבירו ביוה"כ וכו' שהרי בפי' רבתה התורה חובל בחבירו לתשלומין שנא' רק שבתו יתן. ולכאורה הוא דלא כדרשת הש"ס בפ' אלו נערות דף ל"ב ע"ב חובל בחבירו נמי מכדי כתיב כאשר עשה וגו' כן ינתן בו ל"ל דבר שיש בו נתינה ומאי ניהו ממון והה"מ כתב שם וכר"י האי פיסקא הוא כר"י אבל בהאי דרשא לא דיקדק כלום ובפירוש המשנה כתב הוא ז"ל דרשה דיד ביד דהתם ודיקדק התיו"ט עליו במשנה ג' ע"ש. ובחבורו לא השגיח וכן במה שדקדק בענין בהיכי דאתרו ביה והוא מדברי התוס' שם ד"ה חובל בחבירו וכו' ולא השגיח בדיבור דלעיל מכדי כתיב וכו' דהעלו דסוגיא דהתם אתיא כמאן דמפיק הכא עין תחת עין ממון מקרא דיד ביד והיינו דקאמר מכדי וכו' ע"ש וכן במ"ש בריש דיבור דחובל וכו' דמשמע ממון כדאוכחן מייתורא דיד ביד וכו' וא"כ האי אתיא כולא כדתני דבי ר"ח הכא בדרשא דממון. ומהשתא ממילא מבואר הכל דהרמב"ם בחיבורו שחזר בו מטעמא דתפס לדרשא דמכילתא לעיקר בענין חובל בחבירו דתשלומין הוא דדרשה מפורשת במקומה היא וסוגיא דכתובות כדתני דבי ר' חייא דהכא והכל ניחא בס"ד:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 8:1:5:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 8:1:5:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Kamma/r/8:1:5:1)

**כתיב כויה תחת כויה וכו'.** ברייתא במכילתא היא שם ואתיא נמי כמסקנת הבבלי דף פ"ד ע"ב דחבורה לגלוי עליו דכויה הוא וכו'. והעיקר דמה דצריך הש"ס למידרש לצער שלא במקום נזק היינו במקום שלא נעשה בו רושם כדבמתני' וכדכתבו התוס' לעיל בפ"ב דף כ"ו ע"ב ד"ה האי מיבעי ליה וכו'. וצער שלא במקום נזק בגוונא דהנזק עושה בו רושם פשוט הוא דמשתלם ול"צ קרא וכדכתבו שם וזהו דאמר הכא לעיל אתוספתא הכהו על ידו וצבת וכו'. וכן אנו למדין לשארי דברים שלא במקום נזק כדלעיל ובענין צער במקום נזק דכתבו שם דלרב זביד דהכא בדף פ"ה ע"א ילפינן כולהו מצער ולרב פפא ילפינן כולהו מריפוי ולכאורה צריך טעם מאי נ"מ בהא וכן בעיקר הלימוד בצער גופיה בהני דרשי דקראי דמר דריש לה מפצע וגו' ומר דריש לה מרפא ירפא. ונראה דנ"מ איכא דלמאן דדריש מפצע לא שמעינן כ"א בראשי איברים דנאמרו שם ולמאן דדריש לה מרפא שמעינן גם בשארי חבלות כדמיירי וממילא נשמע גם לחבלה דראשי איברים וכעין דרשת המכילתא שנתבאר לעיל וכן לענין צער שלא במקום נזק דיליף מכויה ובדרשה שהביא הרמב"ם גם בזה כבר נתבאר בדיבור דלעיל:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 8:1:6:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 8:1:6:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Kamma/r/8:1:6:1)

**אמר ר' זעירא חמיי בר נש וכו'.** לר' זעירא לא הוה קשיא ליה קושיא דמר עוקבא דהוא מפרש לה כרב הונא בריה דרב יהושע התם דף פ"ה ע"א ליטול מזה וניתן לזה והילכך מפרש דשמין כמה אדם רוצה ליתן שלא יגיע לו הצער הזה כגון שהיה ידו מוכתבת נמלכות לקטוע בסייף וכמה רוצה ליתן שיקטעו בסם וכדאבוה דשמואל שם אלא דלמר עוקבא דמפרש ליטול כפשטה דמתני' קשיא הא דאקשו שם מעיקרא דמי פתי יסור הנה ולשקול כל ממון שבעולם ולצער נפשו ונראה דהתם לפרש צער במקום נזק היכי שיימינן קאי והילכך פריך הכי אבל הכא לפרושי להמתני' קאי דקתני על צפורנו וכו' והוי צער שלא במקום נזק וכעין שכתב הרא"ש ז"ל דבצער שלא במקום נזק אי אפשר לשום בענין אחר אלא כמה אדם רוצה ליטול להיות מצטער בכך וכלומר דבכה"ג ל"ק נמי הא דלעיל דאפשר דהואיל שלא במקום נזק הוא ימצא איזו שרוצה ליטול איזה סך בעד צער לפי שעה כזה ובכך שמין ליתן לו וכתב עוד הרא"ש א"נ ממילתי' דאבוה דשמואל שמעינן נמי פי' דמתני' דלעולם אין שמין כמה רוצה ליטול דכל אשר לאדם יתן בעד נפשו ואין ערך לשומא זו אלא שמין מי שחייב למלכות לכוותו על צפורנו כמה היה נותן להנצל מצער הזה ושומא להנצל מצער יותר קלה משומא לקבל צער. ולפ"ז נוכל לפרש דבהאי סברא פליגי הכא ר' זעירא ומר עוקבא דקאי אמתני' דר' זעירא סבר דאפילו בצער כזה א"א לשום כמה אדם רוצה ליטול אלא ליתן להנצל מזה ומר עוקבא ס"ל דבצער שהוא לפי שעה נוכל לשום כמה רוצה ליטול:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 8:1:6:2
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 8:1:6:2](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Kamma/r/8:1:6:2)

**תני בן עזאי אומר נכאי מזון.** דיני' דבן עזאי הוא בתוספתא בלי שום חולק ולא זכרו פוסקים הראשונים מזה ואפשר דבכלל ריפוי הוא כדכתב הרמ"א בהגהה סימן ת"כ:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 8:2:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 8:2:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Kamma/r/8:2:2:1)

**רבי ירמיה בעי עלו בו צמחים וכו'.** האי בעיא אזלא כפרושא דרבה דמפרש לה לרבנן דבי רב שם דף פ"ה ע"א דבאגד יתירא פליגי התם בברייתא וקמיבעיא ליה אי כר' יהודה דמחייב ליה ברפוי ולא בשבת או אי כרבנן קמאי דמחייבי בתרווייהו ואי כרבנן בתראי דפטרי מתרווייהו ופשיט ליה דהוי כעבר על דברי רופא ופטור מריפוי ומכ"ש משבת. ור' יוסי בר' יודן דהכא כדס"ל התם למאי דאמר התם לאיכא דאמרי דכאבוה ס"ל ור"ש דהכא כת"ק באידך ברייתא דהתם. ומ"ש בספרי הרמב"ם שלפנינו בדבריו פ"ב מחובל הלכה י"ט עלו בו צמחים שלא מחמת המכה חייב לרפאותו ואינו נותן לו דמי שבחו. ותמהו עליו כל המפרשים דבשלא מחמת המכה ליכא למ"ד דמחייב בריפוי ובהשגת הראב"ד והה"מ רצה להגיה שם והכ"מ הקשה על הגהתו ופי' שם והעיד בעצמו שהוא דוחק. ולענ"ד נראה שאם אנחנו מוכרחין להגיה בדבריו כך היא הגהה דא"צ למחוק אלא תיבת שלא ועלו בו צמחים מחמת המכה צ"ל והצעת הדברים כך הן דמתחילה כתב דברי המשנה נסתרה המכה וכו' ואח"כ כתב עלו צמחים מחמת המכה וזהו דין הברייתא דפליגי בה וכפירושה שם באגד יתירא וזהו מחמת המכה והכריע הוא ז"ל כר' יהודה וטעמא משום דר' יוסי ברי' קאי כוותיה וכאיכא דאמרי התם וא"כ פליגי על הת"ק. וכרבנן בתראי בלאו הכי לא רצה לפסוק דהא לדידהו האי ורפא ירפא כדתני דבי ר' ישמעאל דניתנה רשות לרופא לרפאות והוא ז"ל לא ס"ל כהך דרשה אלא ורפא ירפא אתי דבריפוי חייב בכה"ג ולא בשבת כדדרשי ר"י ור' יוסי בר"י להך דרשה:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 8:3:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 8:3:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Kamma/r/8:3:2:1)

**אמר רבי יצחק תרין שבתין אינון וכו'.** וזהו כרבא שם דף פ"ו ע"א דבהכהו על ידו וצמחה וסופה לחזור דבזה אינו נותן לו דמי ידו והילכך בכה"ג לא שיימינן השבת כאלו הוא שומר קישואין אלא צריך שיתן לו דמי שבתו שבכל יום ויום כפי מה שהוא בטל ממלאכתו. ובענין השומא של שבת זו כבר כתב הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל דשמין אותו כפועל בטל של אותה מלאכה שבטל ממנה. ובקטע ידו או רגלו שצריך לשלם לו דמי ידו או רגלו בזה אין לו השבת כ"א כאלו שומר קישואין בקטע ידו וכאלו שומר הפתח בקטע רגלו וכדרבא לעיל. וזה הפירוש מוכרח לפי הגי' שלפנינו כאן ובתוספתא ועולה כפי סוגית הבבלי הנזכרת וכפי הסוגיא דשם אשר יתבאר. וכן הדין מוסכם הוא מכל גדולי הפוסקים והמפרשים מלבד מה שנראה מדברי הרמב"ן ז"ל כדלקמן. ובהא דאמר אביי התם בדין צמחה ידו נותנין לו שבת גדולה ושבת קטנה פרש"י ז"ל שבת גדולה דמי ידו ולכאורה קשה דמאי דמי ידו שייך כאן. והרי"ף ז"ל פי' אליבא דאביי לאו דמי ידו לגמרי הוא אלא שמין אותו כמה הוא שוה קודם שצמחה וכמה הוא שוה לאחר שצמחה ידו וסופו לחזור ויהיב ליה ההוא דביני ביני. וטעמו של רש"י ז"ל משום דקאמר התם מילתא דבעיא ליה לרבה פשיטא ליה לאביי וכו' והיינו כדקאמר שבת הפוחתתו בדמים וכדפי' התוס' לעיל דפחתו מדמים אם היה רוצה למכור עצמו שאין בני אדם בקיאין וכו' והלכך פי' דמי ידו ושמעינן עכ"פ כפי הנראה מסוגיא זו וכן מדאמר לעיל דף פ"ד ע"א לר"א דאין שמין אותו בניזק וכו' אבל לכולהו תנאי דהתם לא דרשי כר"א אית להו דבדניזק שמין א"כ כמוכר עצמו הוא דשמין וה"ט דרש"י שפי' במתני' שהיה מוכר עצמו כעבד עברי. ומה שהקשה הרא"ש ז"ל דבע"ע אין לו שומא לימכר לעולם וכו'. וכלומר שהרי אם ישומו אותו שימכור עצמו לשש ויחזור וימכור עצמו אחר שש וכן כל ימיו א"כ השומא הזאת עולה הרבה ואנן קי"ל דשמין להקל וכעין שכתב לקמן בענין דאין שמין היד בפני עצמה ולפיכך פירש הוא ז"ל דרואין אותו כאלו הוא עבד כנעני. יש לומר לדעת רש"י דאה"נ דאין שמין אותו אלא כפי שהוא שוה עתה להמכר בשעה זו ולא בשומת מכירה אחר מכירה ומה"ט גופיה דכל שומא בענין זה רואין אותו להקל וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל פ"א הל' ב' ע"ש. נחזור להענין שלפנינו דבדין קטע ידו ורגלו והשבת שלו גרסי' לעיל דף פ"ה ע"ב ת"ר שבת רואין אותו כאלו הוא שומר קישואין וא"ת לקתה מדת הדין וכו' אלא דלי דוולא וכו'. כבר נודע זה דבמה שפי' רש"י ז"ל בדלי דוולא שנקטעה רגלו ובאזל בשליחותא שנקטעה ידו רצה מהרש"ל להגיה ולהפוך הדברים ומטעמא שהוקשה לו דהא אכתי אפי' נותן לו דמי ידו ורגלו ושבת כשומר קישואין לקתה מדת הדין שהרי בנקטע רגלו יכול הוא לכשיתרפא לדלות דוולא ובנקטע ידו למיזל בשליחותא. וכתב שם לפרש דברי רש"י כפירוש התוס' דכי מיתפח האי גברא בתחלה שהיה בריא קודם שנקטע ידו ורגלו וכלומר דהשתא הכל נכלל בדמי ידו ורגלו שנותן לו. וכתב שט"ס הוא ברש"י ומי שטעה ולא הבין שמיתפח וכו' כמו שפי' התוס' וכו' ע"ש. ובמחילת כ"ת אפשר שבא לידו פי' ישן אבל לא מפי' רש"י והרבה פי ישנים ראיתי ונדפסו עכשיו בשיטה של מב"א ז"ל ורובם ככולם הם כפירוש התוס' ואין לנו לערב פירוש רש"י והתוס' זע"ז ולפי הגהתו היה צריך להגיה גם זה בדברי רש"י בענין כי מיתפח מחולי זה דאינו סובל בשום פנים כפי' התוס' ובגמרא לשון דכי מיתפח האי גברא יותר סובל פי' רש"י מפי' התוס' וכן פי' רש"י ז"ל בהדיא בפ"ק דגיטין דף י"ב ע"ב בדין הקוטע יד עבדו וע"ש ועיקרן של הדברים הוא כפי' רש"י כפי' הגי' שהיא לפנינו ברישא רגלו ובסיפא ידו וכבר עמדו על ענין זה הבעל המאור והרמב"ן ז"ל בס' המלחמות ע"ש. ובענין הקושיא דלקתה מדת הדין דברי הרשב"א ז"ל הם עיקר אחר שעיינתי בכל הפירושים והובא ג"כ בשיטה הנזכרת שפי' בשם הראב"ד ז"ל שאע"פ שבנשברה רגלו יכול הוא לדלות דוולא ובנקטעה ידו למיזל בשליחות לא לקתה מדת הדין שכבר נתן לו דמי ידו ורגלו וכלומר שהרי אמדוהו כמה היה שוה ביד וכמה הוא שוה עכשיו בלא יד וכל הלוקח אותו בלא יד אינו לוקח אותו אלא כשומר קישואין מפני כי הוא רוב מלאכתו ופוחת מדמיו עד דמי שומר קישואין וכל מה שפוחת זה מדמיו מוסיף זה בתשלומין ומש"ה אין לנו לשום את שבתו עכשיו אלא כשומר קישואין עכ"ל. ובסברא זו נוח לנו לפרש גם דברי רש"י והיינו דכתב מדת הדין לא לקתה וכו' ולכשיתרפא אינו ראוי לדלות ולילך בשליחות ולכאורה אלו הדברים צריכין פירוש דהרי ראוי וראוי הוא זה לדלות וזה לילך בשליחות אלא כוונתו דאינו ראוי לימכר בכך. לפי שרוב מלאכתו אינו עכשיו אלא לשמור קישואין ועל זה אמרו רואין אותו כאלו שומר קישואין שלזה ראוי הוא מסתמא ולזה רואין אותו לכשיתרפא ועכשיו מחמת חליו הוא מתבטל מזה ונותנין לו דמי שבת בכך ומדת הדין לא לקתה עכשיו שהרי כבר נתן לו דמי ידו ודמי רגליו ושבתו כפי מה שהוא ראוי להמכר אח"כ לכך ועכשיו פי' רש"י וכפי הגי' שלפנינו מתיישב ביותר דלפי' התוס' קשה האי לישנא דכי מתפח כמו שהקשו על זה וכן דחה הרשב"א ז"ל פירושם ועוד קשה דאכתי לדידן הוי האי. מילתא כמו שלקתה מדת הדין שהרי עכ"פ ראוי הוא לדלות בנקטעה רגלו וכו' וכמו שהקשה מהרש"א ואמר ליישב בדוחק. ולפי פי' רש"י והמבואר בכוונת דבריו לפי האי סברא ניחא והרמב"ן ז"ל שם לא גריס כלל בגמרא דכי מיתפח וכו' ובמה שנראה מדבריו שם דרצה לומר דבאמת נותנין לו בשבת דמי דוולא או מלאכתו שיהיה ראוי לעשות לכשיבריא וכתב על זה ומצינו בירושלמי דאמרי הכי הכא את אמר וכו' ובריש דבריו שם בהעתקת האי סוגיא ודאי ט"ס הוא וצ"ל רואין אותו כאלו הוא חגר וכו' אלא מה שמסיים בגי' אחר תיבת חייב לרפותו והשבת רואין אותו אם היה עושה מנה ביום וכו' וכלשון הזה שנוייה בתוספתא עכ"ל. לא ידעתי אפשר היתה הגי' זו לפניו והגי' שלפנינו הכא וגם בתוספתא היא נכונה ומתפרשת בלי שום דוחק ואין לפקפק בפירוש זה שהוא עולה כדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל. ודעתי נוטה בדברי הרמב"ן ז"ל שגם הוא לא רצה לפרש שהשבת של אם היה עושה מנה וכו' קאי אקטעה יד אלא אצמחה ידו וכן הוא האמת ולא הביא הירושלמי והתוספתא לראיה לדבריו שכתב לפניו אלא ענין אחר הוא מה שהתחיל ומצינו וכו' ולראיה למה שסיים אח"כ בדבריו שכתב ולמדנו מכאן ששמירת הקישואין לאחר שהוא חגר הוא. יהיה מה שיהיה כבר נוח לנו הגירסא שלפנינו ופירושה לפי דעת גדולי הפוסקים האלה. אלא שבענין שבת בנשברה רגלו כבר נתבאר שפסקו ז"ל כשומר על הפתח וכדברי רבא בגמרא דילן ואין להאריך יותר:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 8:3:3:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 8:3:3:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Kamma/r/8:3:3:1)

**ולא אשת שליח ב"ד.** ובבבלי ריש פ' המניח דף כ"ח ע"א דרשו בהאי דינא פרט לשליח ב"ד ולפי פי' רש"י על השליח ב"ד גופיה קאי דפטור על הבושת וי"ל כדרשת הברייתא בספרי דעל אשת שליח ב"ד קאי דבה מיירי ובדברי הרמב"ם ז"ל אינו מבואר מדין בושת בשליח ב"ד אבל נלמד במכ"ש מדבריו פ"ה מהל' רוצח דהוא ז"ל פסק דאפילו הרגו לבעל הדין בשוגג פטור מגלות כפי פירושו דיצא שליח ב"ד שאמרו אם הכה הבעל הדין. שנמנע לבא לדין ויתבאר מזה במקומו אי"ה:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 8:4:1:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 8:4:1:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Kamma/r/8:4:1:1)

**והחובל ביום הכפורים.** עיין לעיל הלכה א' ד"ה שאם היה סומא מ"ש מזה:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 8:4:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 8:4:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Kamma/r/8:4:2:1)

**זו אחר זו יוצא לחירות וכו'.** עיין בהלכה דלקמן מ"ש שם:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 8:4:2:2
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 8:4:2:2](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Kamma/r/8:4:2:2)

**המקדיש מעשה ידי עבדו.** כבר כתבתי וביארתי מזה בכתובות פ"ה דהרמב"ם בפ"ו מערכין הלכה י"ז פסק כסתמא דהכא בברייתא השנויה התם דמחלק בין המקדיש עבדו ובין מעשה ידי עבדו וכמסקנת הבבלי פ' השולח דף ל"ח ע"ב דרבה ורב יוסף פליגי התם בהא ואיתותב רבה ושני אליביה רב תנא ופליג וחכמים דברייתא כדהכא ובענין המקדיש עצמו פסק כתוספתא דערכין וכשי' הבבלי שם דעושה ואוכל שלא הקדיש אלא לדמיו:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 8:4:2:3
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 8:4:2:3](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Kamma/r/8:4:2:3)

**הקוטע ידי עבד חבירו.** ובבבלי פ"ק דגיטין דף י"ב א"ר יוחנן הקוטע יד עבדו של חבירו נותן שבתו ורפואתו לרבו וכו' וכן צערו ובשתו כדפי' שם רש"י והתוס' ומשמע מהתם דאין לרבו מדמי רפואתו אלא המותר על כדי רפיו מחמת צערו דפריך רפואתו דידיה הוא דבעי איתסויי ביה לא צריכא דאמדוהו לה' יומי ועבדו ליה סמא חריפא ואיתסי לתלתא יומי מ"ד צערא דידיה הוא קמ"ל. ומהכא משמע דכל דמי רפואתו לרבו והוא מתרפא מן הצדקה כמו החובל בעבד כנעני שלו דפטור מכלן וכן הרי"ף ז"ל הביא הך דהכא כפשטה. והרמב"ם ז"ל ביאר להדיא כן שכתב בפ"ד מחובל הל' י' החובל בעבד כנעני של חבירו רבו של עבד נוטל חמשה דברים ואפילו צערו בסם ונתרפא במהרה הרי כל רפואתו לרבו ולא ראיתי למי שדקדק בדברי הרמב"ם בזה ומצאתי בספר דרך תמים שהקשה קושיא זו בשם רבינו אפרים על הרי"ף וכתב אישתמיטתיה למרן ז"ל הא דאמרן בפ"ק דגיטין א"ר יוחנן הקוטע וכו' דלא שקיל רבו אלא ההוא שיורא הילכך ליתא לסברא דירושלמי ברפואתו ובאמת צ"ע. ואפשר גי' אחרת היתה להם דלא גרסי רפואתו דידיה הוא אלא דגרסי רפואתו נמי פשיטא דכיון דניזוק מן הצדקה רפואה בכלל מזונות הוי ל"צ דאמדוהו וכו'. ובענין הסוגיא דהתם איכא למידק דהא דקאמר ש"מ מדר"י יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך ע"כ מדקאמר שבתו לרבו דייק לה דהא כאן אינו עושה העבד שהרי חולה הוא ועוד דלפי הסברא דקאמר הכא דשאני עבד קיטע דמצויין וכו' יותר מן השלימין וא"כ אין ראיה לעבד בעלמא מדברי ר"י אלא מדשבתו לרבו ולפ"ז מאי פריך שבתו פשיטא הא איצטריך לאשמעי' דיכול הרב לומר וכו' דאי לא קאמר אלא ניזון מן הצדקה לא שמעינן מידי. ומכח האי קושיא איכא סייעתא להגירסא דלא הוו גרסי שבתו פשיטא אלא רפואתו פשיטא הוא דפריך וא"כ דין עבד כנעני של חבירו שוה לדין עבד שלו בזה כקושית התוס' שם מהמתני' ולא ניחא להו לחלק כדמחלקי התוס' וע"ש:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 8:5:1:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 8:5:1:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Kamma/r/8:5:1:1)

**אבל משלמין לאחר זמן.** מדברי הרא"ש ז"ל משמע דדוקא בעבד ואשה אבל קטן אפילו לאחר שיגדיל פטור מלשלם כיון דבשעת מעשה לאו בר עונשין הוה. ובהג"א כתב דקטן חייב לשלם כשיגדיל וכן פי' רש"י בהגוזל וכו' ואפשר דבילדותו דקאמר לאו בקטנותו מיתפרשא אלא דכוונת רש"י היה דרב אשי ודאי לא היה שורף שער חבירו לאחר שיבא לכלל דעת. ויש לי ראיה מהתוס' דקידושין דף י' ע"א דקטן חייב לשלם כשיגדיל מה שעשה בקטנותו דשם בד"ה ומקבל את גיטה כתבו להוכיח דלאחר שנשאת אף כשהיא קטנה עכשיו אין אביה מקבל גיטה מהאי תלמודא ריש פ"ח דתרומות דפריך גירשך מי לא ידעה תפתר כשאמרה התקבל גטי במקום פלוני וכו' ומדדחיק לאוקמי בכה"ג ולא מוקי לה בשנשאת כשהיא קטנה ואביה מקבל גיטה משמע דמשנשאת אין אביה מקבל גיטה ובודאי דבריהם כשהיא עדיין קטנה בשעת קבלת הגט דאי נשאת כשהיא קטנה קאמר. ועכשיו נתגדלה בהא ליכא לספוקי דאין אביה מקבל גיטה וא"צ ראיה לזה דהא גדלי נשואיה עמה. וכן נראה מדברי הר"ן בפ' התקבל במתניתין נערה מאורסה היא ואביה וכו' דכשעדיין קטנה היא מיירי. והשתא אי סלקא דעתיה דקטן אינו חייב לשלם כשיגדיל מאי מביאין ראי' מדין דתרומה הא התם לענין חיוב קרן וחומש מיתניא גבי פלוגתא דר"א ור"י ואי אפשר לאוקמי בקטנה אלא ודאי דסבירא להו להתוספות דקטן חייב לשלם כשיגדיל. ודעת הרמב"ם ז"ל מבואר הוא שפטור אפילו לאחר שהגדיל כדכתב בהדיא פ"ד מהלכות חובל הלכה כ' שבשעה שחבלו בהן לא הוו בני דעת. וכן כתב בפרק א' מהלכות גניבה הלכה ח' קטן שגנב פטור מן הכפל וכו' ואפילו לאחר שהגדיל ומכל מקום יש לומר דסבירה להו כדעת התוספות בקידושין לענין דאין אביה מקבל את גיטה לאחר שנשאת ולא מטעמייהו אלא מטעמא דמה שאמרו משהשיאה שוב אין לאביה רשות בה לכל מילי אמרו:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 8:5:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 8:5:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Kamma/r/8:5:2:1)

**שכן הרב אומר.** למאי דפרישית בשתי כיתי עדים ל"ק למה ליה לרב דאמר הכי וכדהקשה בעל המאור ז"ל במרובה בשמעתתא דמיפך והזמה שכבר תירץ הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות שם דכמה פעמים שאדם מודה על האמת לטובתו או מפני שהוא סבור ליפטר בכך מדמי העין וכו' ע"ש וכעין שכתב שם נמצא בתוס' בההיא שמעתתא ואין להאריך בזה. ומסיפא דהתוספתא דמדייק עלה הכא סימא שתיהן כאחת וכו' דההוא שפיר מתפרשא בשני כיתי עדים מוכחא ג"כ דכל הברייתא מתפרשת כפשטה הכי ושמעינן עכ"פ מההיא ברייתא דמכילתא דלעיל ומהתוספתא וכן ממסקנת הבבלי דפ' מרובה דף ע"ד דבזו אחר זו יוצא הוא לחירות בראשונה ומשלם לו דמי שניה וכן בשינו ועינו. וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' עבדים הלכה י"ד. ומ"ש בפ"ד מחובל הל' י"א לפיכך המפיל שן עבדו ואח"כ סימא עינו יוצא בשינו ואינו נותן לו דמי עינו וכו'. והשיגו הראב"ד בהל' עבדים דבריו סותרין זה את זה וכו'. נלע"ד דדברי הכ"מ בתירוץ הראשון שם הוא העיקר דשם מיירי בשכבר כתב לו גט שיחרור. והרי לשונו משמע שם כן שכתב הרי יצא לחירות בשינו ובהלכות חובל כתב יוצא בשינו וכו' ודלא כהב"ח בי"ד סי' רס"ז שנדחק והביא לבעל מ"ע כמסייע לו וכתב שכאן עמד על העיקר. ומה שחזר הכ"מ וכתב א"נ מאי נותן לו וכו' זה ודאי אינו סובל בפי' דברי הרמב"ם. אלא דהוקשה לו דבאם כתב לו ג"ש א"כ מאי קמ"ל וי"ל דהא קמ"ל דאע"פ שהוא עדיין תחת ידו ובשכתב לו ג"ש וזיכה לו ע"י אחר אבל לא מסרו לידו ועדיין מצוי אצלו הוא כדמשמע דבהכי מיירי וע"ש:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 8:6:3:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 8:6:3:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Kamma/r/8:6:3:1)

**עד גופו עד כליו.** לפי משמעות הסוגיא מתפרשת כמ"ש בפנים והוא נגד מסקנת הבבלי דף צ"א ע"א ויש לדחוק ולפרש דעד כליו אדלמטה קאי כדי להשוות אותן לדינא ואם שאין הלשון סובל כן:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 8:6:4:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 8:6:4:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Kamma/r/8:6:4:1)

**מעידין אנו באיש פלוני שהרג וכו'.** הרי למאי דפרישית בפנים יש קצת סברא דאשמעינן אע"פ שהעדים לא העידו ששורו של זה הרג ובתוספתא דסנהדרין ריש פ"ו גרסינן העדים שאמרו מעידין אנו באיש פ' שהרג שורו של פלוני וקצץ נטיעותיו של פ' והלה אומר איני יודע חייב. ולגירסא זו קשה מאי קמ"ל פשיטא דאיני יודע לא מהני בהעדת העדים ואפשר משום הסיפא נקט לה אתה אמרת לקוצצו ולהרגו וכו' כדגריס לקמן פ"ד דשבועות הל' ה' וע"ש. ובבבלי פרקין דף צ"א ע"ב גרסי' תני רבה בב"ח קמיה דרב שורי הרגת ונטיעותי קצצת אתה אמרת לי להורגו אתה אמרת לי לקוצצן פטור א"ל לא שבקת חיי לכל בריה כל כמיניה א"ל אסמייה א"ל תתרגם שמעתתך בשור העומד להריגה ובאילן העומד לקציצה אי הכי מאי קא טעין דאמר ליה אנא בעינא למיעבד האי מצוה וכו' וכתב הנ"י ואי תימא ומאי קושיא לא שבקת חיי וכו' לוקמא כגון דליכא עדים שקצצן ונאמן מגו דאי בעי אמר לא קצצתי. וי"ל דאם כן לא אשמעינן מידי אלא דין מגו ומאי למימרא עוד כתב הר"א ז"ל בשם רבו זקנו הר"ז ז"ל דכיון דהא מילתא מיחזי כשקרא שאין כן דרך בני אדם הרי הוא כמגו במקום חזקה ולא אמרינן וכתב ז"ל וכן מפורש בירושלמי עכ"ל ובודאי רמז הוא ז"ל על האי דגרסינן בשבועות שם דהוזכר מענין מגו ולכאורה התם לא קאמר רב חגיי אלא בשור העומד ליהרג ובנטיעות בטילות העומדות ליקצץ דנאמן לומר אתה אמרת לי וכמסקנת הבבלי ור' יודן דפליג שם ארב חגיי ומתמה וקאמר ואין אומר בממון מאחר וכו' ולפי דברי הר"א ז"ל צריך לגרוס שם איפכא מאחר דו יכיל למימר ליה לא הרגתי ולא קצצתי אע"ג דו אמר ליה אתה אמרת לי להרוג ולקוץ פטור וא"כ הוא כך פירושו דמתמה אהא דקאמר רב חגיי דבעומדות לכך הוא דנאמן לומר אתה אמרת לי הא אפילו באין עומדות לכך מצינו דנאמן במגו אם אין עדים בדבר ולפ"ז אינו מפורש בירושלמי כדבריו ז"ל אם לא דנפרש דברי ר' יודן בניחותא ובאמת דברי התוספתא שהבאתי שם בעדים מעידין איירי וכבר עמדתי במקומו על זה בענין פירושא דדברי ר' יודן דהא עוד איכא הכא טעמא אחרינא דלא נימא מגו דהוי מגו דהעזה ועיין שם במה שציינתי בכמה מקומות במה שביארתי בענין מגו דהעזה ובמה שנראה מסוגיא דהאי תלמודא:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 8:7:3:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 8:7:3:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Kamma/r/8:7:3:1)

**יעשה שורת בני אדם ויפייסנו.** אפשר שמזה יצא לו להרמב"ם ז"ל במ"ש בפרק ה' מחובל הלכה י' כיון שבקש ממנו החובל ונתחנן לו פעם ראשונה ושנייה וכו' דכשלא מחל לו פעם ראשונה צריך לו עוד להרבות רעים בפעם שניה:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 8:8:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 8:8:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Kamma/r/8:8:2:1)

**בהן שהוא בלאו היא מתניתא.** למאי דפרישית בפנים פליגי ר' לעזר ור"ל בפלוגתא דר' אושעיא ורבא ובסברת ר' יוחנן דהתם סוף פרקין. וסוגי' דהתם משמע דלר' יוחנן ל"צ להני טעמי אלא בנזקי גופו שאני דלעולם הן הוא כלאו ובנזקי ממונו לעולם לאו הוא כהן ועיין בתוס' שה והרי הוא כר"ל דהכא בפירושא דרישא:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 8:8:2:2
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 8:8:2:2](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Kamma/r/8:8:2:2)

**אבל ממון פלוני אפי' נטל ונתן ביד פטור.** בפירושא דהאי מילתא פליגי בה רבוותא דרבינו האי גאון ור"ח ובעל העיטור ז"ל למדו מכאן לומר דבשייחד לו ממון של פלוני אפילו נשא ונתן ביד פטור והא דאמרינן בבבלי פ' הגוזל בתרא דף קי"ז ע"א ואם נטל ונתן ביד חייב היינו באנסוהו להראות ממון סתם והרי"ף ז"ל חולק עליהם וס"ל בנשא ונתן ביד לעולם הוא חייב ככתוב שם בביאור ראיותיו באורך וכן דעת הרמב"ם ז"ל בריש פ"ח מהל' חובל ומזיק בהל' ד' ולזה הסכימו רוב גדולי האחרונים ז"ל ופי' הרמב"ן ז"ל דהא דהכא מיירי בנפקד ודמייא לההיא עובדא דכסא דכספא התם ע"ב דאמר רב אשי אי אדעתא דכספא אתו פטור כמ"ש הוא ז"ל בס' המלחמות וכן הובא בנ"י בשמו וכתב הלשון דהירושל' מוכיח כן דתנו בה אנסוהו ונטלו ממנו בפניו משמע שהיו מופקדין אצלו משל חבירו וכ"כ הרא"ש ז"ל בפ' הגוזל בתרא ויש לפרש הירושלמי כגון שידע האנס הממון שבבית אותו פלוני ואנסוהו להביאו. ובזה שוין הסוגיות לדינא דברייתא דהתם מיירי שלא היה ממון חברו אצלו ובכי הא אפילו אנסוהו להביא של פלוני והביא חייב לשלם ומשום דלאו אדעתא דהאי ממונא דפלוני דאיתא לגביה קאתו והכי מוכחא נמי לישנא דהתוספתא דמייתי הכא דקתני ממונו כמוזכר. ואין לנו להוסיף במה שמבואר הכל בדבריהם ז"ל אלא בענין מה שהביא הרמב"ן ז"ל שם ראיה לדין זה מההיא דהכונס דף ס' ע"ב גבי דוד דקאמרו קא מיבעי ליה מהו להציל עצמו בממון חבירו ואם הוא חייב לשלם בשמציל עצמו מפני פיקוח נפש ואמרו לו שאסור אלא על מנת ליתן דמי' ואין הפרש בין אונסין אותו להביא ממון חבירו ובין מציל עצמו ע"י ממון חבירו בכולן חייב לשלם וע"ש. ולא תקשי מהא דאמר רבא בפשיטות בפ"ב דכתובות דף י"א ע"א השתא אילו אתו הני סהדי לקמן לאמלוכי אמרינן זילו חתומו ולא תתקטלון דאמר מר אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא ע"ז וג"ע וש"ד בלבד והרי הכא מציל עצמו בממון חבירו הוא ומשמע דפטורים מלשלם ואע"ג דמפסידין ממון לזה ע"י חתימתן שקר דהא ליתא דשאני גרמא ממעשה בידים וכדמחלק הרי"ף ז"ל משום האי טעמא בין הראה ממון חבירו לנושא ונותן בידים וע"ש דמייתי סייעתיה לסבריה מההיא דמותיב ר' אבהו לרב אשי בשמעתין דהגוזל אמר לו אנס הושיט לו פקיע עמיר זה וכו' חייב ומשני הב"ע דקאי בתרי עברי נהרא דלא מצי שקיל ליה ומ"ה חייב אלמא דמאן דשקיל ליה ממונא דחברא וממטי ליה בידיה לגבי דאנס חייב והראב"ד ז"ל בספרו הקשה עליו דמאי סייעתא היא זו דהא אנס דקתני התם לא קא אניס ליה כלל תדע דהא אוקי ליה רב אשי דקאי בתרי עברי דנהרא וא"כ מאי אונסא קא ממטא ליה מיניה אלא להכי קרי ליה אנס משום שהוא נוטל ממון חבירו שלא מדעת חבירו ור' אבהו דהוי מותיב ליה הוה ס"ל דכל נשא ונתן ביד חייב לא שנא ייחד לו ממונו של פלוני ול"ש ממון סתם וכו' ומיהו אנן אמסקנא דגמרא סמכינן וכדמוכח מההיא כסא דכספא. ובמה שמבואר לעיל אין ראיה מכסא דכספא וכמ"ש התוס' ג"כ כזה שם ומההיא דדוד ראיה גמורה היא וכדמחלקי' לבין ההיא דכתובות כדלעיל וע"ע מזה לקמן בפ"ב דע"ז בהלכה ב' ד"ה לא סוף דבר שאמר לו הרוג את איש פלוני. ומהאי דגרסינן הכא לעיל בריש פ' המניח בדין מציל עצמו בממון חבירו נמי ראיה דכל היכא שמציל עצמו בשל חבירו חייב מאחר דלא בא האונס עליו מכח ממון חבירו שבידו וע"ש. ומיהו מוכרח מהתם דדוקא בשמציל עצמו בשל חבירו אחר שכבר בא האונס עליו ורוצה לפטור עצמו ולגלגל ההיזק על חבירו אבל אם עושה איזה דבר או אומר להשלטון איזה דבר כדי שלא יגיע לו היזק אע"פ שמתוך כך יוגרם היזק לאחר אין זה נקרא מציל עצמו בממון חבירו הני מוכח בהדיא שם והביא לזה הרמב"ן ז"ל בחידושיו בפ"ק דב"ב והבאתי לעיל שם בהלכה א' מקצת דבריו בענין פירושא כריסו ארגירא וע"ש:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 8:8:2:3
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma 8:8:2:3](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Kamma/r/8:8:2:3)

סליק פירקא בסייעתא דשמיא