## Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia Chapter 1

###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:1:1:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:1:1:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Metzia/r/1:1:1:1)

**שנים אוחזין בטלית.** הא דנקט טלית ולא שאר דבר משום דסתם טלית דבר שאינו ראוי ליחלק היא וכדמסיק בגמ' דהתם דף ח' ע"א דחלוקה דקתני במתני' לדמי הוא ומוכח מדקתני סיפא היו שנים רוכבין וכו' מה התם לדמי ה"נ לדמי וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ט מטוען הל' י'. וכל חלוקה האמורה כאן בדמים לא שיפסידו עצמו של כלי או של טלית או שימיתו הבהמה. ומשמע דלהמסקנא אף בבהמה טהורה אמרינן דהחלוקה לדמי הויא ולפיכך סתם דבריו ולהכי נקט הני תרי דיני במתני' טלית ובהמה ללמוד מזה על זה דאין כאן חלוקה אלא בדמים. והרשב"א ז"ל כתב הביאו הה"מ שם בדין ז"א כולה שלי וז"א חציה שלי וז"ל ומסתברא דבדבר הראוי ליחלק לשליש לרביע אילו רצה נוטל ממנו החצי ואח"כ נשבע על מחצית מה שנשאר שאין לו בה פחות מחציה אבל בדבר שאין ראוי ליחלק נשבע על כל השלשה חלקים עכ"ל ואפשר שלמד זה מדדייק התנא במתני' ונקט בלישני' הכי דברים שאינן ראוין ליחלק אבל מסתימת שאר הפוסקים אינו נראה כן אלא לעולם צריך הוא לישבע על כל השלשה חלקים וכדלקמן. וטלית ובהמה דנקט לאשמעינן דבכל כה"ג אין אחד יכול לכוף לחבירו לחלק אלא דוקא בדמים:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:1:1:2
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:1:1:2](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Metzia/r/1:1:1:2)

**זה אומר אני מצאתיה.** כתב הרא"ש ז"ל ובמקום שהיא של מוצאה כגון בעיר שרובה עכו"ם עכ"ל וכלומר מפני שכבר נתייאשו בבעלים והרי היא של מוצאה דהא טלית סתם קאמר ואפי' ניכר שהיא של ישראל ומכאן ראיה לדעת הסוברים דאפי' בא בעל האבידה ואמר סימני' ועומד וצווח לא נתייאשתי אינו כלום דאל"ה ניחוש שמא יבאו בעליה ויאמר לא נתייאשתי ויתן הסימן ולא יוציאו הב"ד מידם וזה אפי' לשי' הרמב"ם ז"ל דבעיר שרובה עכו"ם מודה הוא דעומד וצווח לא מהני ועיין בפ' דלקמן בריש הפ' ובד"ה מה שמלה שם ביארתי לכל השיטות והדעות מתחלקות והיוצא מהן בס"ד:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:1:1:3
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:1:1:3](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Metzia/r/1:1:1:3)

**זה אומר כולה שלי.** מסקינן התם רישא במציאה וסיפא במקח וממכר וצריכא וכו'. לכאורה קשה לדעת התוס' והרא"ש ז"ל דאפי' במקום דאיכא ודאי רמאי כגון זה אומר אני ארגתיה וכו' יחלוקו וא"כ אמאי לא מוקי סיפא בדאיכא רמאי ואשמעינן דאפ"ה יחלוקו ולא אמרי' יהא מונח עד שיבא אליהו ואפי' לר' יוסי גבי שנים שהפקידו וכו' דהתם אין החלוקה יכולה להיות אמת דודאי מנה השלישית דחד מינייהו אבל הכא אע"פ שבטענתם ודאי חד מינייהו רמאי מ"מ החלוקה יכולה להיות אמת דאימר דתרווייהו הוא כדפי' התוס' ד"ה יחלוקו. ורישא אשמעינן דלעולם החלוקה בשבועה היא ומשום תקנת חכמים שלא יהא כל א' תוקף וכו' וזה שייך יותר בפשיטות גבי מציאה דבמכר צריך לידע ממי לקח ובאיזה אופן הוא כדפריך לקמן ולחזי זוזי ממאן נקט וכו'. וראיתי בשיטה מקובצת למב"א ז"ל שכתב בשם אחד מהגדולים וז"ל והא דלא מוקי סיפא בדאיכא ודאי רמאי דאי משום הא ליתני כולה שלי ותו לא דכולה שלי משמע בכל גוונא א"נ ליתני אני ארגתיה ותרתי למה לי עכ"ל ומבואר הוא דלא תירץ כלום דעיקר הרבותא לאשמעינן ברישא דאע"ג דבדין הוא שיחלוקו בלא שבועה מ"מ רמו רבנן שבועה עליה מפני התקנה שלא יהא כל אחד תוקף וכו' והא לא הוי ידעינן אי היה תני אני ארגתיה לחוד או כולה שלי סתמא דה"א בדאיכא רמאי מיירי ורמו רבנן שבועה עליה כי היכי דליפרוש וקמ"ל דחשיד אממונא לא חשוד אשבועתא. ולענ"ד נראה ליישב קושיא זו בפשיטות למאי דכתב הרא"ש ז"ל בזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי וכו' דמן הדין היה לו ליטול החצי שהוא מודה לו בלא שבועה והחצי האחר שהן דנין עליו יחלוקו בשבועה אלא כדי שלא יוכל לכוין שום רמאות בשבועתו וכו' ע"ש והשתא אפילו לא הוה תני אלא שתי החלוקות דסיפא שפיר הוה ידעינן דאף דבמקום דאיכא למימר דמן הדין הוא דהחלוקה יהא שלא בשבועה דהכא בסיפא דסיפא ג"כ נראה שאינו רמאי שזה לא טען אלא החצי והודה לו על החצי ואפ"ה חייב שבועה גם על אותו החצי ומצד התקנה וה"נ במציאה כן וע"כ מדתני לכולהו הני בבי דאתינן לצריכותא דהש"ס ומטעם הנזכר נתבאר דאף בדבר שראוי ליחלק צריך לישבע על כל השלשה חלקים וכדלעיל:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:1:1:4
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:1:1:4](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Metzia/r/1:1:1:4)

**וזה נוטל רביע.** הקשו התוס' דיהא נאמן בשבועה דחציה שלו במגו דאי בעי אמר כולה שלי ותירץ ריב"ם דמגו להוציא לא אמרינן וכו' ומלבד דהאי מילתא לאו מוסכם הוא דמוכח מכמה דוכתי בש"ס דאמרינן מיגו להוציא כדלקמן וכבר כתב הריב"ש בסי' של"ו דרוב האחרונים הסכימו והוכיחו בראיות ברורות דאמרי' מגו להוציא והובא דעתו בחה"מ בהגהה סי' פ"ב סעיף י"ב. אלא דקשיא לי הא רב פפא דאיהו מרה דשמעתתא הכא דמפרש למחני' ומוקי לה רישא במציאה וכו' ואיהו ס"ל דאמרינן מגו להוציא כדמוכח מהאי דאמר בשבועות דף מ"ב ע"א גבי ההוא דאמר לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא א"ל פרעתיך א"ל הנהו סטראי נינהו ואמר רב נחמן איתרע שטרא ורב פפא אמר לא איתרע שטרא וכו' והילכתא איתרע שטרא וה"מ דפרעיה באפי סהדי ולא אידכר שטרא אבל פרעיה בין דידיה לדידיה מיגו דיכיל למימר להד"מ יכול נמי למימר סיטראי נינהו. וא"כ לרב פפא דאמר לא איתרע שטרא והוי שטרא מעליא לעולם פשיטא הוא דס"ל דהיכא דפרעי' שלא בעדים דמהימן המלוה מטעמא דמגו והרי כאן מגו להוציא הוא וכן מוכח מההיא דלקמן פ' המקבל דף ק"י ע"א דרב פפא ס"ל דאמרי' מגו להוציא ועיין לקמן. ובעיקר קושית התוס' דהכא ראיתי כמה תירוצים בדברי המפרשים דהנ"י כתב דהוי מגו מדבר לדבר ולא אמרי' מגו אלא באותו דבר עצמו שהוא תובע או כופר וכבר נסתר טעם הזה הובא בשיטה מקובצת בשם השר מקוצי ז"ל שהרי אמרו בגמרא מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע וכו' הרי דאמרי' מגו מממון לממון אחר. וכן במה שפי' עוד הנ"י והם דברי הרמב"ן ז"ל בחידושיו תמצא בחזקת הבתים גבי ההיא עובדא דגחין ולחיש ליה דמייתו התוס'. ותירץ העיקר הוא מה שהובא שם בשם השר מקוצי דהיינו טעמא דהכא לא נחית לשקר אלא שסבר שהגביה חלקו בשעה שהגביה חבירו ואילו נחית לשקר הוה אמרי כולה שלי וראיה לדבר מהא דאמרי' אמרה מת בעלי במלחמה אינה נאמנת מת במטתו נאמנת ונהימנה במגו דאי בעיא אמרה מת במטתו אלא משום שסבורה היא דבאמת מת במלחמה הוא וכל כה"ג לא אמרי' מגו עכ"ד. ולפי טעם זה ניחא לפירש"י וכן לדעת הרמב"ן ז"ל מביאו הטור בסי' קל"ח דבליכא רמאי מיירי המתני'. אבל לדעת התוס' והרא"ש דאפילו בדאיכא רמאי נמי דינא הכי ולא שייך האי טעמא בטוען חציה שלי ונחית לשקר הוא. ודע דדעת הרמב"ם ז"ל לא פירשו המפרשים היכן דעתו נוטה בזה אם כדעת רש"י והרמב"ן או כדעת התוס' והרא"ש ולענ"ד נראה מסתימת דבריו בפ"ט מטוען דלא כתב אלא טענת כולה שלי וכו' ולא זכר כלל מלשון מציאה אלא דהכל נכלל בטענה זו וא"כ טענת אני ארגתיה ג"כ בכלל דלא ביאר אם יש חילוק בזה. ובענין מגו להוציא כבר ביארתי במקצת בחיבורי מסדר נשים בכתובות פ"ק הלכה ז' גבי מוכת עץ ודעת הרא"ש כדעת התוס' שכתבו בכמה וכמה מקומות דלא אמרי' מגו להוציא. אבל הבאתי שם הדעה דכל היכא דאיכא טענת ברי אמרי' מגו להוציא כמו התם והה"ד הכא במתני'. ודעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל הביא הה"מ בפי"ג ממלוה בהל' ו' דאמרי' מגו להוציא. וכן ראיתי בחידושי הרמב"ן ז"ל בפ' חזקת שם שהחליט כן מכמה ראיות וחדא היא. מההיא דהמקבל דלעיל גבי מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש וכו'. דאף דהטור בסי' ק"ל כתב בשם ה"ר יונה דלא הוי מגו להוציא כיון שכבר זכה בקרקע והחזיק בה וכו' מ"מ רואין אנו לדעת הרמב"ן שהחליט שם דהוי מגו להוציא דקרקע בחזקת בעליה עומדת. ומהתם מוכח לרב פפא דס"ל הכי מדאמר שם על דברי רב יהודה דאמר מלוה נאמן מגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי וא"ל רב פפא לרב אשי רב זביד ורב עוירא לא ס"ל הא דרב יהודה מ"ט האי שערא כיון דלגוביינא קאי מיזהר זהיר ביה וכו' ע"ש. ותיפוק ליה דהוי מגו לאפוקי ממונא אלא מדלא אמר הכי ש"מ דס"ל דאמרי' מגו לאפוקי ממונא וכמו שציינתי לעיל. ודעת הרמב"ם ז"ל בענין מגו להוציא נראה להדיא דס"ל כדעת רבו הר"י מיג"ש ז"ל ואם שלא זכרוה המפרשים לענין זה. והובא בספר התרומות שער י"ז ח"ב שכתב לחלק דבההיא עובדא דחזקת דהוי שטרא זייפא הוא דלא אמרי' מגו לאפוקי ממונא אבל בשטרא מעליא כההיא דסטראי בשבועות כנזכר וכההיא דאבימי ברי' דר' אבוה בפ' הכותב דף פ"ה ע"א דלקיומי שטרא מעליא אמרי' מגו לאפוקי ממונא זהו תוכן דבריו ז"ל וזהו דעת הרמב"ם בפי"ד ממלוה בהל' ו' בדין טענת שטרא זייפא דאינו נאמן במגו כדסיים שם שהרי זה השער כחרס הוא חשוב ובהל' ט' שם כתב בדין דסטראי דנאמן היכא דיש לו מגו. וא"כ מבואר דעתו ז"ל בגוף החילוק בענין מגו להוציא. ואם נאמר שדעתו כאן בדינא דמתני' כדעת התוס' והרא"ש דאפילו בדאיכא רמאי שייך הכא החלוקה בשבועה וכמו שזכרנו א"כ ליתא לתי' השר מקוצי לדעתו וצ"ל דהוא ז"ל ס"ל דאין אומרין כאן מגו להוציא וכתירוץ התוס' בקושייתם ומטעמא דאע"ג דטוען ברי לא אמרי' מגו להוציא אלא דוקא בהיכא דאיכא שטרא מעליא. וההיא דמוכת עץ דכתובות איכא נמי טעמא אחרינא בהדי טענת ברי דידה דבחזקת בתולה נישאת. ואין להאריך כאן יותר ויתבאר עוד במקום אחר בעזה"י ב"ה:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:1:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:1:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Metzia/r/1:1:2:1)

**משנים אוחזין בטלית דרבי חייה רובה.** היינו תני ר"ח קמייתא דהתם בדף ג' ע"א ופסקו כל הפוסקים כוותיה דר' חייא דאע"ג דבגמ' מקשה התם על הא דקאמר ותנא תונא וכו' היינו דדחי לה דממתני' ליכא סייעתא וכדדחי ר' יוחנן הכא לקמן אבל דיניה דר' חייא אתיא ונלמד מבינייא מפיו ועד א' וכו' כדאמר התם. ומשמע מהכא שהעדים מעידים שעדיין הוא חייב לו החמשים זוז כגון שאומרים לא זזה ידינו ממנו ויודעין אנו שלא פרעו דהא שחייב לו וכו' קאמר וכן משמע לישנא דהתם דקאמר והעדים מעידין אותו שיש לו חמשים זוז. וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בסוף פ"ד דטוען להדיא שכתב והעדים מעידין עליו שעדיין יש לו אצלו חמשים. והר"ן ז"ל הקשה על זה דא"כ למה נשבע והא קי"ל שעבודא דאורייתא וכיון שכן חמשים הללו שמעידין בה העדים שעבוד קרקעות נינהו ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ולפיכך פי' דהכא מיירי שהעדים אינם מעידין אלא שהלוהו ומיניה הוא דגבי דכיון דאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי אבל מן הלקוחות לא גבי דאינהו לית להו למיסמך אטענה דידיה אלא אמרינן דילמא לוה ופרע עכ"ל. ולדברי הרמב"ם צ"ל דלית ליה האי סברא דהוה ליה שעבוד קרקעות וכדלקמן וכמו דמוכח מדבריו מכמה דוכתי וכן באותו פרק הנזכר בהלכ' ד' אין מודה במקצת חייב שבועה וכו'. ומשמע שם דדוקא בשטר ס"ל כן אבל לא במלוה ע"פ ואע"ג דס"ל שעבודא דאורייתא כמו שפסק בפי"א מהלכות מלוה והבאתי דעתי בפרק הגוזל קמא הלכה ב' במה שכתב לחלק בענין יורשין בין ירשו קרקע לבין ירשו מטלטלין ושלמד כן מהאי תלמודא דפרק התקבל וע"ש. ולדעתו ז"ל נמי א"א לפרש כמו שמסיק שם הר"ן דהשתא דתקין רבנן דמלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות אפילו מסהדי סהדי דאוזפיה ולא פרעיה ויש לו קרקע ישבע על השאר משום דלבתר תקנתא אין כאן שעבוד קרקעות עכ"ל דלא משמע כן מדעתו ז"ל שהרי לגבי יורשין יש לו שיעבוד מדאורייתא כמבואר מדבריו ואכתי שיעבוד קרקעות הוי ואינו נראה מדבריו דמחלק בזה בין יורשין לבין לקוחות וצ"ל לדעתו דס"ל דהא דאמרו אין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות דוקא בשכתב לו בפירוש בשטר כן. ואע"ג דממילא נשתעבדו לו לא הוי כטענו קרקעות וכלים וכו' דהא לא טענו אלא החוב שנתחייב לו בע"פ. ודע דהתוס' מקשין קושיא זו בענין מודה מקצת היכי משכחת לה שבועה מן התורה הא שעבודא דאורייתא ותירצו בכמה דוכתי במכלתין דף ד' ע"ב ובשבועות דף ל"ז דלא משכחת לה אלא בשאין לו קרקע א"נ בשמחל לו השעבוד ושני תירוצים האלו הביאו בכל מקום ומלבד בפרק גט פשוט דף קע"ה בסופו הוסיפו עוד לתרץ על קושית הר"י מקורבי"ל שהקשה קושיא זו וכתבו ואומר ר' כשמחל שעבודו או בדליכא עדים דהא דשעבודא דאורייתא היינו ע"פ עדים אבל ע"פ עצמו לא עכ"ל. ומזה אמרתי לתרץ קושית הט"ז בסימן פ"ח על מה שהביא הטור שם בסעיף ל"ת דעת התוס' והרא"ש דלא משכחת לה שבועה במודה מקצת אא"כ אין לו קרקע א"נ בשמחל השעבוד והקשה הוא ז"ל מהא דאמר בפ' יש נוחלין דף קכ"ח ע"ב שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא המוציא שט"ח על חבירו מלוה אומר לא נפרעתי כלום ולוה אומר פרעתי מחצה והעדים מעידין שפרע כולו ה"ז נשבע וגובה מחצה מנכסים בני חורין אבל ממשועבדין לא דאמרי אנן אעדים סמכינן. והשתא קשה ע"ז קושית התוס' הא אפילו במלוה ע"פ הוי שיעבוד קרקעות וליכא לשנויי דמיירי שאין לו קרקע או שמחל כתירוץ התוספות דהא קאמר גובה מחצה מב"ח אלמא דיש לו קרקע וכן מדקאמר דלא גבי מלקוחות דאמרי אנן אעדים סמכינן א"כ ש"מ דיש שיעבוד עכ"פ ע"כ הקושיא שלו וכתב מי שיכול ליישב דבריהם בדבר זה אומן יקרא ושכר הרבה יקח מן השמים ואח"כ כתב שנגלה לו בחלום תירוץ על קושיא זו שמיירי שמחל לו אח"כ השעבוד וכו' ואין להאריך בתירוץ הזה והרוצה לעמוד על דבריו יע"ש. ולפי תירוץ התוס' דפ' גט פשוט הנזכר כבר מיושב בטוב טעם הקושיא זו שהרי כתב בעל התרומות בטעם דין הנזכר הביאו הסמ"ע סוף סימן פ"ב דהטעם דמשלם המחצה דלגבי דידיה מחשבינן העדות כמאן דליתא שהוא הכחיש העדים בהודאתו והודאתו כמאה עדים דמי וע"ש. וכן נראה מדברי התוס' פ' י"נ שם וא"כ הוי כמלוה ע"פ בלא עדים ולפי הכלל שכתבו התוס' בזה לכ"ע לא אמרינן במלוה ע"פ בלא עדים דשעבודא דאורייתא וה"נ משלם ע"פ עצמו הוא ולא ע"פ העדים וזה ברור. שוב עיינתי בספר התרומות בעצמו וז"ל בשער שמיני ח"א סי' ג' והא דינא דנשבע וגובה אית ביה כמה פרכי שהקשו הראשונים ז"ל וכו' למה צריך לישבע על המחצה שכפר והלא העדים מעידין כדבריו ודבר שיש עליו עדים למה צריך שבועה וכי מודה במקצת בעלמא אם יבאו עדים כדבריו משביעין אותו ויש לומר דהאי דאמר פרעתי מחצה יש לומר הכחשה הוא ויש לומר שאינו הכחשה לגבי לקוחות לא חשבינן ליה הכחשה דאמרי אנן אעדים סמכינן ובטל שטרא אבל לגבי נפשיה הכחשה היא דכיון דאיכא עדים ארתותי אירתת ולאו כמשיב אבידה הוא אלא כמודה מקצת דעלמא הוא ולא סמכינן עלייהו גם יש להקשות כאן דטענת מלוה מחמת שטרא הוא וכפירת לוה כפירא דשטרא היכי משתבע ליה שבועת התורה והא קי"ל דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ויש לומר מכי אסהידו סהדא עליה דפריעא הוא ולא גבי ביה מידי מלקוחות אזל ליה שעבוד קרקעות ואבטיל ליה דליתה תביעה בשטר אלא כשאר תביעה דעל פה הדרא ולפיכך קרינן ליה מודה מקצת ונשבע עכ"ל מדבריו למדני שדעתו ז"ל כדעת הרמב"ם בענין כפירת שעבוד קרקעות דליתא אלא דוקא בתביעה בשער אלא שלדעת התוס' הוה קשה כנ"ל ולפי מה שנתבאר מסברתו ודבריו ז"ל דלגבי דידיה הוי הכחשה וכמאן דליתנהו לעדים דמי ולפי כלל התוס' הנזכר גם לדעת התוס' ניחא כמו שנתבאר:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:1:3:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:1:3:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Metzia/r/1:1:3:1)

**סליקו הן דרב ביניי.** קושית רב שהקשה לר' חייא לכאורה שייכא ג"כ אדר' חייא גופיה דהא חשוד הוא שכפר בו אבל הא ליתא דאטו רב לא ס"ל האי דאמרו הכא בסוגיא דהתם דף ד' ובכמה דוכתי דהכופר במלוה כשר לעדות ובזה כ"ע מודים ולא מצינו חולק בהא ומשום דאישתמוטי הוא משתמט עד דאית ליה הלכך נראה דרב אדינא דמתני' קאי והיינו דקאמר סליקו הן דרב ביניי וכדפרישית בפנים. ור' חייא שלא השיבו אלא בדרך שאלתו ולא חש להשיבו בעיקר הקושיא מ"ט מסרינן ליה שבועה במתני' הא חשוד הוא. מצינו לפרש בב' אופנים אי משום דס"ל דודאי חשוד אממונא הוא אלא דחשוד אממונא לא חשוד אשבועתא וכנראה דכן מסקנת הש"ס דהתם בדף ו' ע"א אהא דפריך התם אטעמא דקאמר ר' יוחנן התם וכן הכא דשבועה דמתני' תקנת חכמים הוא שמא ילך ויהיה תוקף בטליתו של חבירו וא"כ חשוד הוא ונימא מגו דחשוד אממונא וכו' אלא לא אמרינן מגו דחשוד אממונא חשיד אשבועתא. וכן נראה מדברי התוס' דלעיל דף ג' ע"ב ד"ה בכוליה וכו' דלמסקנא איתמר הכי. וכן נמי מצינו לפרש אליבא דסוגיא דהאי ש"ס דאינו מבואר להדיא כדמייתי התם דר' חייא הוא דתני גבי חנוני על פנקסו שניהם נשבעין ונוטלין מבה"ב. וא"כ אפשר דס"ל כאביי דהתם דקאמר שם טעמא דמתני' משום דחיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו וא"כ לאו חשוד אפי' אממונא אבל בעלמא ס"ל דחשיד אממונא חשיד אשבועתא. וכדפרש"י שם דאביי פליג עם ר' יוחנן. וכן נראה מדברי הרא"ש ז"ל דפליגי שכתב ומדלא הביא רב אלפס ז"ל אלא דברי אביי מכלל דס"ל דאמרינן מאן דחשיד אממונא חשיד אשבועתא וכו' ע"ש דמ"ש ומיהו אין נפקותא בזה דלא אשכחן לאביי מאן דחשיד אממונא בלא עדים דאמר שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו דאל"כ תקשה לאביי מכל הלין דמוכח מינייהו דלא אמרינן מגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא עכ"ל נראה דאף דודאי לענין למסור לו שבועה לכתחילה אין נ"מ דכל זמן שאין עדים שלקח ממון חבירו אינו חשוד על השבועה הוא וכן קבע הטור להלכה בסי' צ"ב ומשום האי טעמא דשמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו מ"מ איכא נ"מ בעלמא אם חשוד על ממון קרינן ליה דנהי לענין שבועה לאו חשוד הוא דלאו גזלן בעדים הוא אפ"ה לדעת ר' יוחנן דקרינן ליה חשוד אממונא לאו מהימן אממונא הוא לענין למסור לו ממון יתומים וכה"ג ולאביי לא מיקרי חשוד כלל מטעמא דספק מלוה. ועוד דלדעת התוס' שכתבו בדף ה' ע"ב ד"ה דחשיד וכו' דלמאן דס"ל דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא אפילו גזלן בעדים לא פסיל לשבועה אלא מדרבנן ע"ש דכן מוכרח דבגזלן בעדים איירי שם וא"כ לאביי בגזלן בעדים פסול מדאורייתא לשבועה כמו לעדות ונ"מ טובא איכא. ודעת הרמב"ם ז"ל כבר נתבאר לעיל שהוא תופס דברי ר' יוחנן שכתב בפ"ט מטוען הל' ז' ושבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהא כל א' תופס בטליתו של חבירו ונוטל בלא שבועה נראה מדבריו דס"ל דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא בלאו האי טעמא דאביי וכנראה מסתמא דהש"ס אליבא דר' יוחנן. אלא דיש להסתפק בדבריו אם ס"ל כדעת התוס' בזה דגזלן פסול מדרבנן הוא לשבועה ובפ"ב מטוען סתם דבריו. ובהא דאמרינן בפ"ז דשבועות דף מ"ז גבי חשוד היה א' מהן משחק בקוביא וכו' תנא פסולי דאורייתא וקתני פסולי דרבנן לכאורה הוה קשה על סברת התוס' הנזכר דהא משמע מהכא דדוקא גזלן דרבנן פסול מדרבנן קרינן ליה וצ"ל דמפרשי דאפסולי עדות קאי ויתבאר עוד במקומו אי"ה. ודע דלסברת אביי לא משכחת לה ודאי רמאי בדינא דמתני' דאפילו אומר אני ארגתיה איכא למימר דניחוש לספק מלוה וכו' ולעולם יחלוקו בשבועה וכ"כ הראב"ד ז"ל בספרו סי' קצ"א. ובסברא זו יש לתרץ כמה קושיות בשיטתא דריש פרקין דהתם ואין להאריך:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:1:4:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:1:4:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Metzia/r/1:1:4:1)

**שנים שהיו תופסין בשטר.** וכן הובא ברייתא זו בבבלי דף ז' ע"א ור"א דקאמר התם לחלק בין טופס לתורף והוי כעין דקאמר הכא דיש סברא לחלק בין תופס במקום עיקר השטר לבין שאר מקום השטר. וכן פי' הרמב"ן ז"ל הובא בשיטה למב"א ז"ל שהתפוס בעדים האמור כאן הוא תורף הנאמר שה וחולק עם רש"י ז"ל בענין פירושו בתורף. ושם אינו גורס זמן כפי הגי' אשר לפנינו. ובתוס' אמרו דהירושלמי פליג בענין דר"א וע"ש. ובמה שפירשו בענין עידי מסירה כרתי בשאר שטרות יתבאר במקומו אי"ה. ומשמע מהכא דדברי ר"א לא קאו במסקנא דאליבא דר"ש אתיא. ומחלוקת ר' ור"ש במודה בשטר וכו' ולענין קיום הוא דאם מקיים ליה פליג מלוה ואי לא לא והלכה כדברי ר' וכמה שפסקו הרי"ף והרמב"ם בפי"ד ממלוה הלכה י"ד ולא זכרו כלום מהחילוק בין טופס לתורף. וכבר נודע מה שהעידו האחרונים בדבר דהב"י תמה ע"ז בסימן ס"ה וכן הש"כ ביאר שם טעם דהרמב"ם דלא מפרש כפי' רש"י וע"ש שמאריך בדקדוקים על דברי רש"י ובקל נוכל ליישב אותם ואין להאריך כ"א זה ארמז בקצרה וכגון דא צריך לאודועי שדברי רש"י שפי' בשם ר"י בר מנחם דמחלוקת דקאמר ר"א פירושו יחלוקו הוא ועל דברי ר"ש קאי וכו' ע"ש. המה נלקחים מדברי הש"ס דהכא דקאמר רב חסדא בהדיא הכי אין שמעתוניה אתיא כר"ש אבל לדברי ר' הכל הולך אחר קיום השטר. וא"כ דברי ר' יוחנן דהתם ג"כ לפרש דאדברי ר"א קאי ואליבא דר"ש וכמה שפרש"י בזה ופסקו רוב הפוסקים כאוקמתא דרבא לעיל וכר' וכמבואר:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:1:5:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:1:5:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Metzia/r/1:1:5:1)

**זה אומר חציה שלי.** כלומר טענת חציה שלי האמור במתני' ודינו הכי נמי הוא בשזה אומר שלישה שלי והשבועה והחלוקה לפי חשבון וזה פשוט ונלמד מהתוספתא וכדפרישית בפנים:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:2:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:2:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Metzia/r/1:2:2:1)

**תניי תמן אשה וכו'.** ברייתא זו הובאה בבבלי קידושין פרק האומר דף ס"ה ע"ב. והרמב"ם ז"ל הביא לדין כפי המוזכר שם בפי"ב מהני גירושין הלכה י' וכתב שם שהיא מותרת לכל הואיל וכל אחד העיד לעצמו אינן נאמנין להחזיקה בא"א וטעמו מדקאמר התם בפשיטות ותסברא עד א' בהכחשה מי מהימן אלא למשרי לעלמא לכ"ע לא פליגי דשריא והכא ה"ק צריכה ב' גיטין כדי לגבות כתובתה מן החבילה ור"מ היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה. וא"כ אליבא דרבנן מדינא דגמרא אינו גובה כלום ומ"מ היה לו לבאר דין החבילה המוזכר בברייתא ומה יעשה בה ואפשר דסמך עצמו על הדין המוזכר במקומו שאם כולם מוחזקין בהן אם כן דינא דכולן חולקין בשוה ואם לאו כל דאלים גבר כדין הטוענין בדבר ואין אחד מהם מוחזק בו. אלא דאכתי מדין השחרור דקאמר הכא לא ביאר כלום. וצ"ל דבזה נמי ס"ל דאין כל אחד נאמן בשביל הכחשת חבירו. ושם לא הוזכר ג"כ מדין שחרור בברייתא. ולא הובא דין זה בדברי אחרונים. שוב מצאתי בחידושי הרשב"א ז"ל שם שפילפל שם בדין זה עם דעת הרמב"ן ז"ל והאריך בענין זה ובסוף סיים בדבריו והא דגרסינן בירושלמי פ' שנים אוחזין צריכה גט משניהם והיא משחררת את שניהן ושניהם משחררין זה את זה ובבהמה ובמשוי שלשתן שוין התם כשהחבלה יוצא מתחת ידן ומפני שכל אחד הכחיש טענתו ע"י קבלת גיטיהן ונמצאת טענת כלן והכחשתן שוה לפיכך שלשתן שוין בחבילה והאי דלא קתני ניטלת כתובתה איכא למימר דרבנן היא דאמרי מטלטלי לכתובה לא משתעבדי עכ"ל ולפי גי' דהכא דקתני וצריכה לשחרר משמע דמדינא בעו שיחרור ולפי פירושו ז"ל הוא דוקא אם קיבלו גט שחרור דבזה הכחישו טענתן הראשונה. ואם באנו לפרש דבשיש עדים מיירי א"כ הדין נשתנה לפי העדאת עדים וסתמא דברייתא מיתוקמא שם לפי המסקנא דבשאין עדים מיירי וכפשטה וכנראה מסתימת דברי הרמב"ם ז"ל באלו הדינים:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:3:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:3:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Metzia/r/1:3:2:1)

**הדא הילכתא לית ש"מ כלום.** יש לפרש נמי מהדא הילכתא דמתני' לית ש"מ כלום לענין דינא דהמגביה מציאה לחבירו והיינו הך כגוונא דפרישית בפנים דאי אפשר למידק ממתני' דהכא לא מרישא ולא מסיפא. ובבבלי נמי למד רמי בר חמא האי דינא דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו דף ח' ע"א ממשנה יתירה דלעיל בדיוקא דקתני בזמן שהן מודין וכו' ומאי קמ"ל אי לאו לאשמעינן האי דינא. והיינו דקאמר התם ר' יוחנן על משנה זו דף י' ע"א המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו וא"ת משנתינו דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי כלומר ממשנתינו ל"ק אהאי דינא משום דאיכא למימר דהיינו טעמא דלא אמר זכה לי. ואי קשיא א"כ ליתני במתני' זכה לי ולישמעינן האי דינא בהדיא וליתני הכי ואמר לחבירו זכה לי נטלה ואמר אני זכיתי בה לא זכה בה הא ליתא משום דאיכא למימר דהא קמ"ל דכי אמר תנה לי אע"ג דלא אמר המגביה תחלה זכה ואפי' בשעת הגבהה הגביה בשביל חבירו ומטעמא דלא אמר זה זכה לי ורישא בודאי דלא אמר תחילה מיירי דהא בסיפא הוא דמיירי דאמר תחילה ותנא סיפא לגלויי רישא דלא אמר תחילה וכעין דאמר התם לעיל לאידך מ"ד ה"נ מצינן למימר להאי ועיקרי הדברים מובנים דלא אפשר למידק ממתני' האי דינא וגם כי נקטינן להאי דינא מעלמא אי אתה יכול להקשות עלה ממתני' משום דאיכא למידחי להאי גיסא ולהאי גיסא. ושמעינן ממה שנתבאר דבדאמר תנה לי מעולם אינו זוכה זה עד שיגיע לידו ואע"פ שהגביה מתחלה לצורך חבירו יכול הוא לחזור בו וכך הם דברי הטור בסי' רס"ט. ומה שדיקדק בזה התיו"ט אין דבריו מוכרחים ולא ידענא מאי קאמר וריהטא דשמעתתא וכו' ע"ש. והא משמעתתא דלעיל לא מוכחא מידי דאיכא לתרוצי ולדחויי להאי גיסא ולהאי גיסא כדאי' בסוגיא ורב נחמן גופיה דס"ל לא קנה חבירו הדר ביה מדיוקא דמתני' דבעי לאוכוחי מעיקרא אלא דטעמיה דמדמי לה לדין התופס לב"ח במקום שחב לאחרים ובהא פליגי עם ר' יוחנן וכדלקמן ומהא גופא ראיה והוכחה דלא דייקינן מידי ממתני' כדבעי לאקשויי בריש הסוגיא דהא ר"נ מהדר אחר טעמא אחרינא. אלא ודאי עיקר הדין באומר זכה לי ובזה הדבר תלוי באם עדיין לא נתנה לו וכפשטה דמתני' וכדמפרש ר' יוחנן. וכך המה מדויקים דברי הרמב"ם ז"ל בפ' י"ז מהל' אבידה הל' ב' היה רוכב וכו' ואמר לתבירו זכה לי בה. כיון שהגביה לו קנה וכו' ואמ"פ שלא הגיע לידו ואם אמר לו תנה לי ונטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בו הנוטל ואם משנתנה וכו' הרי דקאמר ונטלה ואמר וכו' משמע שנטלה לצורך חבירו והגביהו בשבילו ואעפ"כ יכול הוא לומר אני זכיתי בה עד שיתן לרוכב וכן בתשובה לרשב"א ז"ל שהביא הא דקאמר לאחר שאגבהנה ואתננה לך ודוקא אגבהנה ואתננה ותו לא מידי בזה. יפסקו הפוסקים כר' יוחנן דלא דמי האי דינא לתופס לב"ח וכו' דקאמר ר' יוחנן גופיה בפ' הכותב דף פ"ד דלא קנה דשאני מציאה דאיכא טעמא דמגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה ותופס לב"ח נמי אם היה חייב נמי להתופס הוה זכי נמי לחבריה במגו דאי בעי הוה זכי לנפשיה כ"כ הרא"ש בשם ר"ת ז"ל וכ"כ התוספות שם ד"ה א"ר יוחנן וכו'. וכן פסק הטור בסימן ק"ה אם ראובן חייב גם כן ליהודה מהני מה שתפס לצורך שמעון ואפילו לא תפס לצורך עצמו כ"א בשביל שמעון מגו דאי בעי זכי לנפשיה וכו'. אבל הרמב"ן ז"ל מביאו הר"ן ז"ל כתב לתרץ בענין אחר הקושיא דלעיל דמה שפסק ר' יוחנן במציאה דקנה חבירו ובתופס לב"ח במקום שחב לאחרים דלא קנה דשאני במציאה דאין כאן חוב לאחרים דכיון דלא זכה בה אדם לאו חובה היא הם אינה מוצאה ובעל אבידה גופיה כבר נתייאש ממנה ולא מפסיד מידי בהאי הגבהה. ולדבריו אין חילוק בין אם היה חייב הלוה להתופס או לא דלעולם חובה לאחרים היא ולא אמרינן ביה מגו דלא דמי למציאה. ודעת הרמב"ם ז"ל נראין כסתומין בענין חילוק דין זה ולא הביאו האחרונים דעתו משום דלא חילק בהדיא. ולעניות דעתי נלמד מדקדוק דבריו שגם הוא מודה לדעת רוב הפוסקים שאם התופס גם הוא בעל חוב של הלוה מהני תפיסתו בשביל בעל חוב אחר שהרי בפרק עשרים דמלוה הלכה ב' כתב לוה וכו' וחזר ולוה וכו'. אין דין קדימה במטלטלין וכו' קדם אחד משאר אדם ותפס מן המטלטלין של זה כדי לזכות לאחד מבעלי חובות לא זכה שכל התופס וכו'. דקדק הוא ז"ל בלשונו וכתב קדם אחד משאר אדם ותפס וכו' וזה לאפוקי אם אחד מבעלי חובות תפס בשביל חבירו כמו דאיירי בהלכה זו וכמו כן נמצא בלשון הגאונים בענין דין זה כמו שכתב בס' התרומות בשער ס"ז ריש ח"ב בענין דין זה אדם מן השוק שתפס מטלטלין של ראובן לצורך שמעון וכו' וכמו שמבואר לדעת רוב הפוסקים:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:4:1:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:4:1:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Metzia/r/1:4:1:1)

זכת לו וכדפרישית וכך היא מסקנת הש"ס דהתם ומסקנת הפוסקים דבעינן שיהא עומד בצד שדהו לפי שהשדה חצר שאינה משתמרת היא ושיהא רץ אחריהן ומגיען דאי לאו הכי לאו כלום הוא שעומד בצד שדהו הא אחרים רצין וכל הקודם זכה ולדעת הרמב"ם ז"ל בעינן נמי שיאמר זכתה לי שדי כמבואר בדבריו בפרק י"ז מהל' הנזכר בהל' י"א וע"ש עוד בהל' ח':


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:4:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:4:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Metzia/r/1:4:2:1)

**אדם זכה במציאה בתוך ד' אמות שלו.** עיקרה דהאי סוגיא שנויה בפרק הזורק ומבואר שם ובארתי כאן לפי הכרח הענין ולא נעתקה הכא הסוגיא בשלימות וכמבואר בפנים. והמסקנא דאין ד' אמות קונות לו בר"ה וכן היא המסקנא שם ודוקא בסימטא ובצדי ר"ה קונות לו ד' אמות שלו. ומתוך מה שנתבאר בפנים דיש בפיאה מה שאין במציאה ויש במציאה מה שאין בפיאה לפי הס"ד והיינו דמקשי ליה מתרווייהו ואע"ג דידע שינוייא כיון דנפל גלי אדעתיה וכו' וכמו כן נראה מדאמר התם מותיב ר' חייא בר יוסף פיאה מותיב ר' יעקב בר אידי נזקין ובחד שינויא הוא דדחי להו וא"כ מאי דייקא להו דלמר קשי' ליה מפיאה ומשני לה ולמר מנזיקין ומשני לה נמי הכי אלא משום דאיכא סברא בכל חדא מה דליתא באידך והיינו דבפיאה איכא למימר כיון דהתורם זכתה לו גילוי דעתיה לאו כלום הוא וכדאמר התם דזכי לה רחמנא דס"ד דהתם קני לה מיקני אי אמרינן דד' אמות קונות קמ"ל דלא היא וכן במציאה איכא למימר כיון דהוא ראה אותה בתחלה ולא היה שם אחר כשראה ונתקרב אצלה הלכך לאו כלום הוא מה דנפל עליה ולא אמרינן דגלי דעתיה דבנפילה הוא דליקני משא"כ בפיאה יש עניים אחרים שם קמ"ל דאפ"ה אמרי' בתרווייהו כיון דנפל גלי אדעתיה וכו'. ולמסקנא אע"ג דלא נפל ולא גלי אדעתיה אין ד' אמות קונות לו בשדה חבירו ובר"ה וזה מבואר:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:4:3:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:4:3:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Metzia/r/1:4:3:1)

האומר יזכה לי ביתי במציאה וכו' מבואר הוא דמאי דאמר ר' יוסי ב"ח התם חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו בחצר המשתמרת דוקא ובשכבר באה המציאה בחצירו וכדמיירי בסיפא דהאי ברייתא אבל מה שאמר יזכה לי ביתי במה שעתיד ליפול לתוכה לא אמר כלום כמבואר בתוספתא:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:5:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:5:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Metzia/r/1:5:2:1)

**לא דאמר ר"ש בן לקיש אכן.** בפירוש אלא דנלמד מכח האי קושיא מה דמקשה על דר' הושעיה כו' וכלומר דבאמת לאו פירכא מעיקרא היא כלל דנהי דמצי הדר ביה כל כמה דלא הדר ביה כיד בעל הבית היא כדאמר התם בדף י' ע"א וכי הדר ביה טעמא אחרינא הוא דכתיב כי לי בני ישראל עבדים וכו'. וליכא למשמע מינה לענין אם אחר זוכה ממש לחבירו במציאה דליכא מהאי בנייתא לא תיובתא למ"ד המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו דאיכא למימר דשאני פועל דידו כבה"ב ולא סייעתא למ"ד קנה חבירו. והמסקנא כר' יוחנן דהתם וכן בהאי ש"ס בפ"ד דפאה דקנה חבירו. ובענין דין דמציאה פועל המסקנא התם דף י"ב ע"ב כרב פפא דלעולם היא לעצמו שלא הגביה אותה בשביל הבה"ב אא"כ שכרו ללקט מציאות כגון דאקפי אגמא בכוורי דאז אפי' מצא כיס מלא מעות הרי הוא של בה"ב כדכתב הרמב"ם בסוף פ"ט מהל' שכירות:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:5:4:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:5:4:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Metzia/r/1:5:4:1)

**מציאת אשתו שגירשה וכו'.** הרי"ף ז"ל כתב ומסתברא לן דגמרא דילן לית ליה האי סברא דאי אית ליה ל"צ לאוקומי במגורשת ואינה מגורשת ואשכחן סייעתא להאי סברא דילן בפ' שני ד"ג וכבר פירשנוה התם עכ"ל. וכבר תירץ הרא"ש ז"ל בפרקין הקושיא שהקשה הוא ז"ל בכתובות ע"ש וסיים וכיון שאין ראיה דפליגא גמרא דידן אירושלמי עבדינן כגמ' הירושלמי. וכן פסק בעל העיטור וכתב דמה דאוקי בש"ס דילן במגורשת ואינה מגורשת רבותא קמ"ל דאפ"ה מציאתה לעצמה דליכא למיחש משום איבה דאלו מגורשת לגמרי ליכא שום חידוש וכתב הנ"י וכן קצת דעת אחרונים ז"ל לסמוך על הירושלמי ומיהו הר"ן ז"ל כתב הביאו הנ"י שאין לזוז מדברי הרי"ף ז"ל שדבריו דברי קבלה וכ"ש לאפוקי ממונא. ובכתובות לא כתב הר"ן כן ולא מצאתי שם אלא שפירש בדברי הרי"ף שם וכתב אפשר דכי אמרי' בירושלמי דחייב במזונותיה דוקא בחייו וכו' ע"ש והרמב"ם ז"ל לא הביא כלל מהאי דהכא. ולענין אם תפסה על מזונותיה יש לנו לסמוך על אלו גדולי האחרונים ז"ל:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:6:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:6:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Metzia/r/1:6:2:1)

**תני בשם ר מאיר וכו'.** כבר הערתי בפנים בזה דגירסת זו א"א להעתיקה ואם נאמר דטעות יש כאן צריך לשבש הברייתא כולה. אם לא נאמר דברייתא זו באנפי נפשה מיתניא ולא שייך להא דלקמן ואפשר כך מצאו איזה ברייתא השנויה בשם ר"מ הכי. ומאי דקאמר על דעתיה דר"מ וכו' לא מצינן לפרש על הברייתא ולא על המתני' וא"כ צ"ל דחסר הגי' בכאן וצריך להיות עוד ברייתא א' בשם ר"מ כמו שהיה שמואל שונה בשמו בבבלי דף י"ג ע"א אומר היה ר"מ שטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה לא ממשעבדי ולא מבני חרי ומפרש על דעתיה דר"מ וכו' כמה דאיתמר התם וטעות דמוכח הוא וא"א לפרש בענין אחר ואם נפרש דעל דעתיה דר"מ על האי ברייתא קאי ולפי האי סברא דר"מ מוקי הש"ס להמתני' בשאין חייב מודה וא"כ מדינא הוא דלא יחזיר ובאין בו אחריות יחזיר לצור ע"פ צלוחיתו. וא"כ צריך לדחוק ולומר דביש בו אחריות לא יחזיר לו כדי לצור וכו' דלא ניפוק מיניה ריעותה דאתי למיגבי מיניה כיון שיש בו אחריות. וכל זה דוחק דהא שוין הן לר"מ לפי האי סברא ולא נאריך בדוחקים:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:6:2:2
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:6:2:2](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Metzia/r/1:6:2:2)

**שמואל אמר דאיקני אינו גובה ממשועבדין.** כבר ביארתי לעיל בפ' הגוזל בתרא הלכה א' בזה. דע"כ עיקר פלוגתייהו במלוה ע"פ הוא דעל מילתי' דרב קאי דקאמר כשם שמלוה בעדים וכו' ועלה קאמר שמואל אנא דאיקנא הכי דדוקא ממשועבדים הוא דאינו גובה הא מבני חרי גובה לא שנא מדידיה ול"ש מיורשין דיורש אינו כמשועבדין. וזה מוכרח מהענין דהתם דמפרש לכל חד להמתני' דהגוזל דמלוה ע"פ היא וכן מהכא דקאמר אינו דומה וכו' למי שלא שיעבד כל עיקר ומילתי' דשמואל היא ושטר שאין בו אחריות גרם ממלוה בעדים כדאמר התם אליבא דהך ברייתא לר"מ וכדפי' רש"י ז"ל ועיין במה שנתבאר לעיל פ' הגוזל. ובבבלי סוף פרק ג"פ בענין מלוה ע"פ קאמר רב ושמואל דאמרי תרווייהו מלוה ע"פ אינו גובה לא מן היורשים וכו' וכבר נודע דמצוי הוא בש"ס הזה בחלופי דעות לתנאי ואמוראי והאי תלמודא כמהדורא קמא לתלמודא דילן במו שאתה מוצא נוסחא דהכא הכסף קונה את הזהב והיא נוסחת רבי בילדותו. ומ"מ אשכחן סייעתא מהאי דיוקא דשמואל דהכא כדדייק ממתני' דהתם למאי דקי"ל כמסקנא דהתם מלוה ע"פ אינו גובה מן הלקוחות אבל מן היורשין גובה דשיעבודא דאורייתא וכר' יוחנן דגיטין בהאי תלמודא ובלבד בעדים אבל מלוה ע"פ בלא עדים לא הוי שעבודא דאורייתא וכמבואר בתוס' כמה שנתבאר הכל לעיל בהלכה א' ד"ה משנים אוחזין בטלית דר' חייה רובא וע"ש מ"ש בס"ד:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:6:3:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:6:3:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Metzia/r/1:6:3:1)

**ותליתהון מתברן.** כדי לבאר תוכן סוגיא זו אבאר מסוגיא דאיתמר התם לפי האוקימתות דאמוראי בפי' המתני' ומה דשייך לענין זה ובקצרה מה שמצאנו בס"ד. ועיין בקונטרס אחרון בביאור הסוגיות והשיטות סי' א':


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:6:4:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:6:4:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Metzia/r/1:6:4:1)

**אם היה זמנו יוצא לבו ביום.** עיין לקמן בד"ה אדם מצוי שם יתבאר מקור הדין והשייך לזה בס"ד:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:7:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:7:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Metzia/r/1:7:2:1)

**תני מצא גיטין וכתובות ה"ז יחזיר.** לא מצאתי לדין זה בתוספתא שלפנינו ולא במקום אחר ולמאי דפירשתי בפנים וכפי הנראה דין זה פשוט הוא דאלו מצא כתובה כמות שהיא לא עדיפא משאר שט"ח דאפילו הבעל מודה לא יחזיר דחיישינן לקנוניא וכמה שפסק הרמב"ם ז"ל פי"ח מהלכות אבידה הני י"ב והה"מ כתב שה פשוט הוא. ואפשר דמכאן נלמד דבריו בכתובה דדוקא מצא הגט והכתובה ביחד הוא דיחזיר דנראין הדברים שנתגרשה וכבר נפרע כתובתה כדפרישית ויחזיר הגט לראיה שנתגרשה ואפשר לפרש נמי הא דקאמר וכתובה לא היא חזקה בניחותא כלומר אבל אם מצא כתובה כמות שהיא לא יחזיר:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:7:3:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:7:3:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Metzia/r/1:7:3:1)

**אדם מצוי ללות ולפרוע לבו ביום וכו'.** מבואר הוא וכמו דמשני לי' ר' אסי לר' זירא התם בדף י"ז ע"א גבי האי מימרא דר' אסי א"ר יוחנן המוצא שט"ח וכו' זמנו בו ביום והבאתי לעיל בד"ה ותליתהון מתברין ותמצא זה בקונטרס אחרון סימן א' ושם כתבתי דבענין קושית הריב"ש בסימן שפ"ב שהקשה לדעת רש"י דס"ל שט"ח המוקדמין פסולין היינו לטרוף ממשועבדין אבל מבנ"ח מיגבא גבי אם כן מאי קאמר התם בהא תיפוק לי' דהוה ליה מוקדם הא נמחל שעבודו גריעא הוא דאפי' מבנ"ח לא גבי ואמרתי שלדעת רש"י יש לומר דגם בנמחל שעבודו גובה מבנ"ח ס"ל ושוב ראיתי דבהדיא כתב רש"י ז"ל כן בפ' הכותב דף פ"ה ע"א בסופו דנמחל שעבודו הוי כמלוה על פה ואינו גובה מן הלקוחות וכן פי' הוא ז"ל בפ"ג דגיטין וכמו דנראה מפירושו דהכא במה שפי' ד"ה ומפסדי לי וכו' דמדמי נמחל שעבודו לדין שט"ח מוקדם ולטרוף מן הלקוחות הוא דפסול. וא"כ לדעת רש"י ז"ל לק"מ אלא דאכתי יש לעיין לדעת הרמב"ם ז"ל בענין זה דס"ל בשט"ח המוקדמין כדעת רש"י דאינו פסול כ"א לטרוף מן הלקוחות אבל מבנ"ח גובה כמו שכתב בריש פכ"ג ממלוה ובנמחל שעבודו פסק בפי"ד מהלכות הנזכר הלכה ז' דכחרם הוא וא"כ אינו גובה בו כלום ואפי' מבנ"ח ולפ"ז הדרי קושית הריב"ש אליביה לדוכתה. ובסוף הדיבור תמצא ישוב נכון לקושיא זו ועל קו האמת. ובודאי לרב כהנא דמוקי התם לההיא דר' יוחנן במצא שט"ח שזמנו בו ביום דבשחייב מודה מיירי וי"ל דגם האי מילתיה דר' יוחנן בענין נמחל שעבודו בשהוא מודה מיירי וכדלקמן ובלאו הכי נראה כן דקאמר אינו חוזר ולוה בו דמשמע שהלוה רוצה ללות ומודה לו ואפ"ה אינו לוה משום שנמחל שעבודו ולענין לטרוף מן הלקוחות ולפ"ז לא הוי קשה מההיא ערבא דא"ל הב לי מאה זוזי וכו' דבפ' חזקת דף ל"ב ע"ב דמשמע דאף מבנ"ח אינו גובה בנמחל שעבודו דשאני התם דא"ל ולאו פרעתיך. אלא שמדברי הרמב"ם בפי"ד לא משמע לחלק כן שהרי כתב שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו שכבר נמחל שעבודו ונעשה כחרם. וא"כ אפי' הוא מודה בו אינו גובה ממנו מכח השטר הזה דכחרם בעלמא הוא אלא כמלוה ע"פ ממש הוי ויתבאר מזה לקמן. ובתחלה אבאר לפי שיטת הפוסקים בעיקר דין דמצא שט"ח ומכח מה שנתבאר בהלכה דלעיל בביאור הסוגיות ואין מן הצורך להאריך במה שכבר מבואר חילוקי הדעות בפוסקים כ"א במה שמצאתי ראיה לדעת הרי"ף והרמב"ם והסוברים כוותייהו ומוכרח כדבריהם. כבר מבואר הוא דבדינא דמתני' מצא שט"ח וכו' פסקו הרי"ף והרמב"ם ז"ל בפי"ח מאבידה כטעמיה וכאוקמתא דר' יוחנן דחיישינן לפרעון ולקנוניא. וא"כ אפי' השטר מקוים חיישינן לזה וכמ"ש הרמב"ם להדיא בריש פ' הנזכר. ועיקר טעמייהו דפסק כר' יוחנן כתב הרי"ף דתניא כוותיה וכו' וכלומר דהא אינהו פסקו כרב אסי בהא דכותבין שטר ללוה וכו' דדוקא בשטר שיש בו קנין הוא כדפירשו ז"ל לשטר הקנאה דקאמר וכמ"ש הרמב"ם בפכ"ג ממלוה הלכה ה' ובשטר שאין בו קנין אין כותבין דחוששין שמא כתבו ללוה ממנו בניסן ולא ילוה עד תשרי. אלא משום דמתני' סתמא קתני ומשמע בין שטרי הקנאה ולאו הקנאה ובין מקוים או לא והלכך לא מתוקמא כרב אסי וכמו שנתבאר לעיל. גם שם בארתי דמילתיה דרב אסי בענין אוקימתיה אליבא דר"מ אזלא כפי שיטתיה דפ' א"נ דס"ל דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו וכר"מ דס"ל הכי. ור' יוחנן דס"ל נמי דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו כדאמר בהדיא בפ' מי שמת דף קנ"ד ע"ב. אבל לדידיה אין ענין כלל לפי אוקמתיה דמתני' בדין זה דחיישינן לפרעון ולקנוניא. ומ"מ בעיקר דין ובחשש שמת כתבו ללות וכו' הסכמת גדולי הפוסקים ורוב הדעות כרב אסי ודלא כאביי דלא ס"ל כוותיה בענין עדיו בחתומיו זכין לו כמבואר בדברי הטור סי' ל"ט בחלוקי הדעות בענין זה. ובמה שהקשה הרא"ש ז"ל כאן על דברי הרי"ף בהא דלא פסק כאביי מכח האי כללא דהלכתא כבתראי אף כנגד רבותייהו. כבר כתבתי בפ' הגוזל קמא הלכה ג' שהוא נגד דבריו בפ' עושין פסין בענין זה וע"ש. וכן נמי נתבאר לעיל בביאור הסוגיות דלר' יוחנן נמי ס"ל דחיישינן שמא כתב ללות וכו' והיכא דאיכא חשש קנוניא חיישינן לקנוניא והיכא דליכא חשש קנוניא כגון בשטר שנמצא בו ביום אכתי אם לית ביה הנפק חיישינן להרוחת פשיטי דספרא ושמא כתב ללות ולא לוה עדיין כלל וכמבואר ומוכרח שם מהסוגיא דדף י"ז בד"ה ור' יוחנן מוקי לה התם וכו' ע"ש. ובזה נתבארו דברי הרי"ף והרמב"ם והסוברים כוותייהו גם בדין זה בשטר שנמצא בו ביום שפסקו דאף אם חייב מודה בעינן ג"כ שיהיה השטר מקוים וכמ"ש הרמב"ם בפי"ח מאבידה הלכה ב' ואם אינו מקוים לא יחזיר שמא כתבו ללות ועדיין לא לוה. ובדין זה רבתה המבוכ' באחרונים וכמה מהם סמכו על קושית הרשב"א ז"ל הביאו הה"מ שם שהקשה למאי דפסקו כרב כהנא בחייב מודה א"כ למה הצריכו הנפק דאי משום קנוניא ליכא דאי בעי כתיב ליה שטר אחר מהשתא דלא בירושלם יתבינן דכתבי שעות אלא לרב כהנא ודאי לא צריך שיהא כתוב בו הנפק ולדבריו ליתא בדרב אסי א"ר יוחנן הנפק כלל עכ"ל. והש"כ סי' ס"ה ס"ז הביא דברי מעד"מ שכתב דאיכא למיחש שעכשיו רוצים לעשות קנוניא והשיג עליו דהא משמע בהש"ס דבזמנו בו ביום ליכא חשש קנוניא וע"ש דהעלה דלא כהרי"ף והרמב"ם. ופשוט הוא דבזמנו בו ביום חשש קנוניא ליכא. אבל כבר נתבאר דחשש פשיטי ספרא איכא. ומוכרח מהסוגיא דגם לרב כהנא אית לי' הא דרב אסי דהנפק בעינן ולא פליגי עליה אלא בענין פריעה בת יומא דס"ל לרב כהנא דבשאין חייב מודה חיישינן גם לפריעת בת יומא וכמו שהכרחתי לעיל בביאור הסוגיות שם בזה דאל"כ קשה הא דאמר רב כהנא מ"ד האי מיפרע פרעיה וכו' ואי בדלית בי' הנפק מיירי אמאי לא קאמר דעדיין לא אוזפיה כלל. וכבר מוכרח הוא ג"כ מהסוגיא דלרב כהנא נמי ס"ל האי חששא שמא כתב ללות ולא לוה דאל"כ מאי מקשה עליה לקמן ומ"ש וכו' ואוקימנא וכו' ומשום שמא כתב ללות וכו' וכפי אשר נתבאר הכל לעיל. מכל הלין מוכרח הוא דגם לרב כהנא הנפק בעינן והעיקר כדברי הרי"ף והרמב"ם וזה שדקדק הרמב"ם וכתב שמא וכו' ועדיין לא לוה. והחשש הוא משום דהלוה רוצה להרויח פשיטי דספרא ולא משום קנוניא וכבר החזקתי שם בסברא ובראיות דבכה"ג אמרינן דשביק מלוה ומתרצה להלוה. וכן הרא"ש ז"ל כתב להא דא"ר אסי א"ר יוחנן וכו' והוא שחייב מודה והיינו כרב כהנא וסיים וליכא למיחש לכתב ללות ולא לוה דכתיב ביה הנפק. וכבר תמה הדרישה על הב"י בזה דכתב בשם הרא"ש שלא הביא הנפק וע"ש שכתב ג"כ הסברא דפשיטי דספרא אבל לא הכריח מהסוגיא דמוכרח הוא לרב כהנא לומר כן כאשר נתבאר. וכן הטור בקיצור פסקי הרא"ש כתב המוצא שטר מקוים וביום שנכתב וכו'. וכן פסק בס' התרומות בשער נ"ב ח"א. ובס' ג"ת מצאתי שם שדקדק ג"כ בענין שכתבתי לעיל מ"ד מיפרע פרעיה וכו' ולא קאמר כתב ללות ולא לוה עדיין. אבל עדיין יש לטעון ע"ז דמנא לן דס"ל לרב כהנא האי חששא שמא כתב ללות וכו' ובמה שהוכחתי לעיל נתבאר הכל בס"ד. נשאר עלינו לבאר עוד בענין דין שט"ח המוקדמין שכתבתי לעיל דלדעת הרמב"ם דס"ל דגובה מבנ"ח ובנמחל שעבודו ס"ל דכחם הוא ואינו גובה בו כלל ואפי' בחייב מודה כמלוה ע"פ הוא וא"כ נשאר עדיין דקדוק הריב"ש במקומו הא דקאמר תיפוק ליה דמוקדם הוי. ואם דאפשר לדחות לזה ולומר דעיקר הקושיא על לכתחלה הוא דקאמר אינו חוזר ולוה בו מאי אריא שכבר נמחל שעבודו ואסור ללות בו תיפוק ליה דהוי מוקדם ואסור לכתחלה אפי' מוקדם כי האי שלא ילוה לו בזמן הכתיבה כמבואר הוא וכך רצה לומר בעל ג"ת שם. אבל האמת יורה דרכו דל"ק כלל האי קושיא דהריב"ש דהא הכא אליבא דר' יוחנן קיימינן ואיהו ס"ל דגם בנמחל שעבודו מלקוחות היא דאינו טורף אבל מבנ"ח גבי כדמשמע פי' הכותב שציינתי לעיל וכפי' רש"י שם וכן בפ"ג דגיטין וא"כ דין מוקדם ונמחל שעבודו דמיין להדדי אליביה דקאמר בפ' איזהו נשך דף ע"ב דלרבנן משום גזירה שמא יגבה מזמן הראשון הוא וכפרש"י שם והתוס' דרצו לדחוקי ולפרש שם הא דר' יוחנן גם לענין ב"ח ע"ש שלא החליטו אליבא דרבנן אלא אליבא דר"מ וכן משמע מדבריהם בפ' מי שמת דף קנ"ז ע"ב ד"ה מוקדמין פסולין וכו' ע"ש. ועכ"פ נוכל לפרש לדברי ר' יוחנן כפי' רש"י וכן לדעת הרמב"ם דבתרווייהו במוקדם ובנמחל שעבודו מבנ"ח הוא גובה וא"כ בסוגיא דהכא אליבא דר' יוחנן לק"מ. והשתא בדין מוקדם פסק הרמב"ם שם כר' יוחנן וכפי' רש"י שם ובדין נמחל שעבודו פסק כאביי דפ' חזקת גבי ההוא ערבא שהבאתי לעיל דבתראה הוא וכן מסקנת הש"ס שם והכל ניחא בס"ד:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:7:3:2
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:7:3:2](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Metzia/r/1:7:3:2)

**בשלא נשתעבדו הנכסים.** למאי דפרישית בפנים קשה מה בכך שלא התנה בפירוש עכשיו אם מוסר לו השטר כמות שהוא מהמלוה הראשונה ויש לפרש דה"ק בשלא נשתעבדו הנכסים כלל בשטר שפירש לו ע"מ שאין בו אחריות וכלומר דבריך הם בשאין כאן שיעבוד נכסים אלא מלוה עצמו הוא גובה דבהא שייך לומר הלא באותו הזמן ואלו העדים בעצמן הן ואין חשש כלל אבל אם יש שיעבוד נכסים אפי' באותו יום נמחל שיעבודו הוי ואזלא כמסקנא דהתם והרי מכאן ראיה ברורה למה שפסקו הע"ש והסמ"ע בסי' מ"ח דכתיבת יד שאינה אלא לראיה בעלמא ואינו טורף בו ממשעבדי שחוזר ולוה בו דהכא נמי הוי ככת"י לענין זה. וכן היש אומרים דהכא נמי פירושו כן בשלא חתמו העדים וכו' התם שייך דבריך שחוזר ולוה בו וזהו ממש הדין בכת"י כמ"ש. ועוד יש לפרש וג"כ בענין זה בשלא חתמו העדים על אותה המלוה הראשונה וא"כ לא שייך בזה בטלה עדותם כשפרעו. ובכה"ג הוא דחוזר ולוה בו וחותמים העדים על המלוה השניה. א"נ בעידי מסירה דג"כ חוזר ולוה בו וכדכתב הב"י שם בשם המרדכי ע"ש:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:8:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:8:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Metzia/r/1:8:2:1)

**אם היה אישור הדיינין ה"ז יחזיר.** האי כמילתי' דר' ירמיה גופיה בבבלי דף י"ו ע"ב דאותביה לר' אבהו בהא דאמר אע"פ שכתוב בו הנפק ה"ז לא יחזיר והא קתני כל מעשה ב"ד וכו'. ומסקנא דהתם דמתני' בשטרי חלטתא ואדרכתא:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:8:3:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:8:3:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Metzia/r/1:8:3:1)

**נכתבה אונו באחד בניסן וכו'.** בבבלי פרק גט פשוט דף קע"ב ע"א גרסינן א"ל רבא בר שילא להנהו כתבי שטרי אקניאתא כי כתביתו שטרי אקניאתא אי ידיעתו יומא דקניתו ביה כתבו ואי לא כתבו יומא דקיימיתו ביה כי היכי דלא מתחזי כשיקרא. ופירש הרמב"ן ז"ל בחדושיו שם דבשטרי קנין קאמר ול"ש בשטרי מכר ול"ש בשטרי הלוא' וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ג ממלוה הל' ו' עדים שקנו מיד הלוה או המוכר וכיוצא בהן ונתאחר' כתיבת השטר אם יודעים יום שקנו בו וכו'. ופשוט הוא דהתם בשיש בו קנין וא"כ אין חשש מוקדם והלכך אמרינן טעמא משום דלא ליתחזי כשיקרא. אבל הכא בסתם שטרות שאין בו קנין איירי ואיכא חששא דמוקדם והלכך קאמר אם יודעין הן יום נתינת הכסף שהוא מאוחר ונתעכב מאיזו סיבה כמה ימים אחר יום הכתיבה כותבין כך וקמ"ל דמהני שלא יהא מוקדם שהרי בשעת הכתיבה לא ידעו מזה דנימא דפסולין הן מלהעיד ובלאו הכי ברור הוא דבמוקדם כי האי שלא נתכוונו לשקר ולא הקדימו הזמן מיום הכתיבה דאין העדים פסולין בכך:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:8:4:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:8:4:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Metzia/r/1:8:4:1)

**סימפון שיוצא מתחת ידי המלוה וכו'.** בבבלי סוף פירקין א"ר ירמיה אמר רב סימפון היוצא מתחת ידי מלוה אע"פ שהוא כתוב בכתב ידו אינו אלא במשחק ופסול וכו' ומסיק התם דמתני' דקתני יעשה מה שבסימפון מיירי שנמצא בין שטרות פרועין וקרועין שלו. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפי"ו ממלוה הלכה ח' וכתב אע"פ שהוא בכתב ידי המלוה וכו' והטור בסימן ס"ה כתב אפי' אם הוא כתב ידי הלוה או המלוה עצמו וכן העתיק הרב המחבר בש"ע שם סעיף י"ח והוא מדברי בעל התרומות וז"ל בשער נ"ג ח"ג סימן ז' ויש לברר שובר היוצא מתחת ידי מלוה וכתוב בכתיבת ידו של לוה מה דינו על זה נסתפק ה"ר יהודה אלברצלוני ז"ל וכתב שיש לנו לומר כיון שכתיבת ידי הלוה נתחברו יחד המלוה והלוה וי"ל שפרע הממון ושכח השובר ביד המלוה או יש לנו לומר דאדרבא כיון שכתב אותו שובר בכתיבת הלוה ובודאי נתחברו יחד הלוה והמלוה אם איתא שפרע הלוה בודאי היה מוליך השובר ומדלא הוליכו ודאי לא פרע לו הממון והשובר אינו אלא כמצחק ופסול ע"כ וכתב על זה ולדידן מסתברא דפסול דכללא הוא דכל סימפון שאין עליו עדים וקיום אותו סימפון פסול אא"כ נמצא השטר בין שטרות קרועין ומה לנו לחוש לכתיבת הלוה וכו' עכ"ל. ובאמת דבר תימה הוא שלא ראו האי דרבא וכיון שיש סברא לכאן ולכאן לא היו מכריעים כן אבל מה נעשה והרמב"ם ז"ל סתם דבריו. וא"כ הכריע הוא ג"כ דדוקא שנמצא בין שטרות פרועין בעינן לעולם. והש"כ כתב שם שמצא זה הירושלמי ומה שהאריך בפירושו וחילוק בין אם הוא ביד הלוה שנקרא שובר וכו' ומדברי התוס' הוא וכל זה הוא ללא צורך והרי סוגיא דהכא מתפרשת כפשטה וכמבואר. ולפי פשטות הסוגיא דהתם אין לנו הכרח לומר דפליג אדהכא כ"א מדעת רוב הפוסקים שלא הביאו זה וכתבו דדוקא בין שטרות קרועין אם היא יוצא מתחת ידי המלוה כ"א בהא דקאמר הכא לעולם וכו' דמשמע אפילו יוצא מידי אחר וזה לכאורה דלא כמסקנא דהתם ומסקנת הפוסקים דביוצא מידי השליש כשר. וכן רצה הש"כ שם דאתיא כלישנא בתרא דר"נ דזה בורר אבל הא ליתא דאפשר לומר דהכא מיירי שלא עשאוהו שליש לכך א"נ שאין עליו עדים ואין השטר עמו ביד השליש דבכה"ג לא מהני וכמבואר בטור שם והוא ג"כ מדברי בעה"ת וזה ברור שהרי בסימפון ביד מלוה ג"כ באין עדים מיירי ועלה קאי הא דקאמר לעולם:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:8:4:2
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 1:8:4:2](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Metzia/r/1:8:4:2)

סליק פירקא בסייעתא דשמיא