## Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia Chapter 2

###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 2:1:1:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 2:1:1:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Metzia/r/2:1:1:1)

**אילו מציאות.** מנין ליאוש מן התורה. משמע מהכא דעיקר דין יאוש שקונה באבדה נלמד מהאי קרא. והתוס' פ' מרובה דף ס"ו ע"א ד"ה מוצא אבדה וכו' כתבו בשם הר"י דנפקא לן דיאוש קני באבדה מהא דאמר באילו מציאות מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין ויש לה תובעין ופי' ע"י שיש לה סימנין יש לה תובעין שאין הבעלים מתיאשין כיון שיש בהם סימן והעלו שם דאף ע"ג דלמ"ד סימנין לאו דאורייתא ואין מחזירין אבדה אלא בעדים מ"מ ע"י שיש לו בה סימן ימצא עדים ששואל לבני אדם ראיתם הדבר שאבדתי וכך וכך סימנין יש לי בו ואינו מתיאש הימנו אבל אם אין בו סימן מתיאש וכ"כ עוד בפרקין דף כ"ז ע"א ד"ה מה שמלה וסיימו ומיהו בירושלמי יליף מנין ליאוש מן התורה א"ר יוחנן אשר תאבד ממנו וכו' עכ"ל. מדבריהם נראה דהאי לימודא דיליף הכא נוכל ליישב גם לשיטת' דתלמודא דהתם ולכאורה אין נראה כן דהתם יליף לה מהאי קרא לאבדה ששטפה נהר כדאמר בדף כ"ב ע"ב והתם לעולם מותר בין איאש בין לא איאש ואפי' עומד וצווח דרחמנא שרייה ונעשה כמי שצווח על ביתו שנפל וכדקאמר בהדיא התם דף כ"א בריש שמעתתא דיאוש שלא מדעת בדבר שיש בו סימן כ"ע ל"פ דלא הוי יאוש וכו' בזוטו של ים ובשלליתו של נהר אע"ג דאית ביה סימן רחמנא שרייה ואפילו בא ליד המוצא לפני יאוש וכדפי' רש"י ז"ל וא"כ אין ללמו' מהתם להיתירה דאבידה מתמת יאוש.. וכדי לברר הדבר בעיקר הדין דיאוש באבדה והנ"מ בין הלימודים האלו והיוצא מזה לדינא אראה לבאר בהאי ענינא ומה דאשכחן בגויה בס"ד. ועיין בקונטרס אחרון בביאר הסוגיות והשיטות סי' ב':


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 2:1:3:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 2:1:3:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Metzia/r/2:1:3:1)

**אלומות בין בר"ה בין ברה"י חייב להכריז.** כדפרישית ואזלא אליבא דרבא דהתם דף כ"ג ע"א דהכי מסקינן ומתקנת כל הפוסקים כוותיה דסימן העשוי לידרס הוי סימן וכדפסק הרמב"ם בפ' ט"ו הלכה ח' ומקום נמי הוי סימי והלכך כריכו' ברה"י דקתני נוטל ומכריז מקום הוא דמכריז דהא כולה ברייתא וכן המתני' בשאין בו סימן מיתוקמא לרבא והא בהא תליא וכן לרבה איפכא הוי דקאמר דמקום לא הוי סימן ומתני' בכריכות שיש בהן סימן מיירי והילכך ע"כ לדידיה סימן לידרס נמי לא הוי סימן וכדכתבו התוס' ד"ה ורבה אמר ולפי דס"ל לרבה וכו' כלומר דלא תיקשי מנ"ל לרבה הא ולאוקמי מתני' בדבר שיש בו סימן לפי דס"ל לרבה ניקום לא הוי סימן וא"כ ע"כ בשיש בו סימן מיירי והוצרך לומר דסימן העשוי לידרס נמי לא הוי סימן ובר"ה הרי אילו שלו. וכן לרבא איפכא והלכך דחיק לאוקמי מתני' וכן הברייתא בדבר שאין בו סימן. ושיטתא דהכא מוכרחת ומוכחא כרבא מדקאמר בעגול של דבילה דדוקא באילין עגולייא רברביא מיירי א"כ ע"כ מתני' בשאין בו סימן מיתוקמא והלכך באלין זעיריא שיש בהן סימן כפי אשר נעשים בבצרה חייב להכריז כדפרישית בפנים. ורברבייא דקאמר לאו שהן גדולים וכבידים הרבה קאמר דא"כ דין אלומות להם והמקום הוי סימן אלא לאפוקי מאותן הקטנים הנעשים בבצרה קאמר לפי שהמה ניכרים וסימני המקום אשר נעשים שם עליהם. וכן צריך לפרש הא דקאמר התם דף כ"ח ע"ב בעגולי דבילה אגב דיקירי מידע ידיע. ובלאו הכי הא כתב הטור בסי' רס"ב שלכל אלו אין דרך להניח ע"ג קרקע ודרך נפילה באי שם ואין ידוע מקומן. ולא דמו לאלומות. ובהא דהקשו התוס' ד"ה אי דליכא סימן וכו' על פיי רש"י בענין מכריז מקום וכו' יתבאר אי"ה לקמן בהלכה דשמלה:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 2:2:1:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 2:2:1:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Metzia/r/2:2:1:1)

**ר' יהודה אומר כל דבר שיש בו שינוי וכו'.** גי' דהכא מסייע ליה להרא"ש דלא גריס במתני' לר"מ ברישא ולפיכך פסק כסתם מתני' דלעיל. דסימן הבא מאיליו לא הוי סימן וכדכתב הכ"מ בפ' ט"ו וכן בב"י בסי' רס"ב והרמב"ם גריס ברישא דברי ר"מ ופסק שם הל' י"א כר' יהודה דהלכתא כוותיה לגבי דר"מ. ובלאו הכי סתמא דהתוספתא שהבאתי בפנים כר' יהודה היא:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 2:2:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 2:2:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Metzia/r/2:2:2:1)

**ואפילו בר"ה בנתון בו וכו'.** כדפרישית דכשנתון בו דרך הינוח שוב אין אנו חוששין לשמא נפלה עליו דרך נפילה וזהו כפי' רש"י ז"ל בסימן הבא מאיליו שפי' שהוא לפעמים נופל מאיליו והוא כיון שמונח אמרין לשם סימן נתנו שם ולא נפל מאיליו. דלפי' התוס' ד"ה סימן הבא מאיליו צריך לדחוק די"ל דאימר ידע שנפל לו לשם ע"ש וכ"כ הטור שם לפי שלפעמים יתן אל לבו לזכור שהוא בתוכו. וזהו דוחק דכיון דאין דרך לתת מעות בככר כדהקשו התוס' מאין ישים אל לבו לדבר זה אלא כפי' רש"י מוכרח הוא מדהכא דאמרינן שנתנו לדעת לשם מכיון שמצאו דרך הינוח וכך הם דברי רמב"ם שם מצא עיגול ובתוכו חרס ככר ובתוכו מעות וכו' חייב להכריז שלא עשאום בעליהם אלא לסימן וכן מוכח מהתוספתא:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 2:2:3:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 2:2:3:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Metzia/r/2:2:3:1)

**דו בעא מיפתרוניה כהדא דרשב"א במתני'.** כדפרישית בפנים דר' יוחנן לטעמיה אזיל דקאמר לעיל ותני לה ואלו הן וכו' דמשמע דוקא כגון אלו מיקרו שלא שבעתן עין דאין רגילות להיות מכיר בהן אבל מטוה זה דמיא לדינא דמתני' דלקמן גיזי צמר בלקוחות מבית האומן דניכרין הן וכן במטוה כי האי דכריך במקטורה א"נ דשאל לו אם בפלטיא מצא דטעמא אחרינא איכא דרבים מצוין שם והבעלים מתיאשין ממנו. ולפ"ז א"צ לפרשו דבשאין בו סימן מיירי אלא אפי' יש בו סימן ובפלטיא שרובו עכו"ם מיירי. ומילתיה דר' יוחנן תני לה הכי איתא בתוספתא ריש פ"ב ומייתי לה בבבלי דף כ"ד ע"א. ומסיים שם וכן היה רשב"א אומר כל אלו שאמרו הרי אלו שלו אימתי בזמן שמצאן א' א' אבל אם מצאן שנים שנים חייב להכריז וכן פסק הרמב"ם ז"ל בריש פ' ט"ז מאבידה ומה שתמה הכ"מ וכן בב"י סי' רס"ב מ"ש מב' מטבעות וכן מ"ט שינה הרמב"ם מלשון הברייתא דקאמר בדי מחטין והוא ז"ל כתב המוצא מחטין כבר רבו התירוצים בענין זה ולענ"ד גם הוא ז"ל מפרש כפי' רש"י דמעיקרא קאמר ואלו הן כלים חדשים וכו' כגון בדי מחטין ועליה קאי הא דמפרש הש"ס לקמן מאי בדי שוכו אלא דמתחלה סיים הברייתא והדר מפרש לה וא"כ ברישא דברייתא דקאמר בדי מחטין היינו מחט א' בבד א' וזה אינו חייב להכריז דאין כאן סימן והדר קאמר אימתי וכו' אבל מצאן שנים שנים כלומר לא בבדין אלא שנים שנים מחטין ביחד הוי סימן כך וכך זוגות מחטין ולפ"ז לא היה מן הצורך להרמב"ם להעתיק ברישא בבדין דאין נ"מ בזה ועיקר הדין דכשהן שנים שנים הוי סימן ולא דמי לשני מטבעות. ובעיקר הדין דכלים שלא שבעתן העין הרי"ף ז"ל הביא להא דרשב"א משמע דס"ל דהלכתא כוותיה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' י"ד הלכה י"ב וכן פסק הרא"ש ז"ל כרשב"א וכדפי' רב יהודה אמר שמואל התם כלים חדשים וכו' נ"מ לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעות עינא ומסתימת דברי גדולי הפוסקים האלו משמע דאפילו במקום שאין ת"ח מצוין במקום שנמצא מלבד הטור שכתב במקום שת"ח מצוין כגון בבית המדרש והוא דעת הרמב"ן ז"ל מביאו הה"מ ולא ידעתי מ"ט כתב הרמ"א בהגהה סוף סימן רס"ב בפשיטות ודוקא אם מצאו במקום שת"ח מצוין בלתי רמז דעת החולקין:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 2:3:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 2:3:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Metzia/r/2:3:2:1)

**ואפילו שלשתן של מלך אחד וכו'.** הכי מסיק לה נמי בבבלי דף כ"ה ע"א אלא אי איתמר הכי איתמר וכו' וה"ד דעשוי כמגדלין וכו' ודקאמר מאי מכריז טבעא וכו' וכמו שפי' הרא"ש ז"ל:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 2:3:3:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 2:3:3:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Metzia/r/2:3:3:1)

**מהו כגון אהן מצובה כגון אהין קרפיפא וכו'.** האי מילתא לא דמי' לההיא דכחצובה דקאמר התם דעל מנין צורת מציאת המטבעות קאי והכא מפרש לה להא דר' יוחנן לענין אחר. והא דנמצא בספרי הדפוס כדי יין וכו לא שייך ג"כ הכא. ומילתיה דר' יוחנן למאי דמפרש לה הש"ס אזדא כדרב נחמן התם בדף כ"ו ע"ב דדוקא אם נפל משלשה אינו חייב להחזיר ואת שמע מינה דקאמר ממילתיה דר' חלפתא ס"ל דאף משנים ולענין אם מצאה אחר דנמי לא ידע למאן ליהדר ועיין לקמן ד"ה בפונדק איתפלגון:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 2:4:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 2:4:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Metzia/r/2:4:2:1)

אשכח חסר בחפיסה ונסביה וכו' התוספות והרא"ש דקדקו מכאן גבי הא דאמר ר' אבא בר זבדא גופיה התם בשם רב בדף כ"ה ע"ב כל ספק הינוח לכתחל' לא יטול ואם נטל לא יחזיר דדוקא כשנטלה והלך לו לביתו דבהא יש לחוש שמא יבאו הבעלים בתוך כך ולא ימצאו מה שהניחו שם ושוב לא יחזרו לבקשה וכדמוכח מהאי דקאמר ליה רב אבל אם נטלו ולא זז משם וראה שלא באו בעלים בתוך כך יחזיר. והאי סברא מוכרחת היא ואף דמדברי התוס' שם ד"ה ואם נטל וכו' משמע שחזרו מזה שכתבו ומיהו אם נטל משמע אע"ג דלא הוליכה לשום מקום לא יחזיר מדברי הנ"י שהביא בשם מפרשים לא משמע כן כדלקמן אלא דסברא מוחלפת היא דמכיון שלא זז משם וראה שעדיין לא באו הבעלים אין כאן שום חששא ואמאי לא יחזיר. ובענין הפירוש דהאי עובדא העלו שם התוס' דבדבר שהיה בו סימן הוא דסתם חפיסה יש בו סימן ומש"ה כתבו דהכא במקום שמשתמר לגמרי איירי דאי לא הוה משתמר לגמרי א"כ שפיר עשה שנטלה שהרי יש בה סימן ואם יבאו הבעלים יחזיר להם בסימן ואמאי אמר דלא עבדת טבות וסוגיא דהתם דמוכחא דבדבר שאין בו סימן מיירי דהא לפרושי מתני' קאי התם ר' אבא בר זבדא אמאי דפריך וליהוי קשר סימן ואמאי לא יגע בהן יטול ויחזור למי שיאמר הסימן ותירץ דבמקושרין בכנפיהן וכו' וא"כ הוה ליה ספק הינוח וכל דאפילו ספק הינוח לא יטול וכו'. פירש התוס' דבמקום שמשתמר קצת מיירי ובספק אבידה וכלומר דאפילו אמרינן אינש אצנעינהו יש להסתפק אם מדעת הניחה שם או שמא שכחוה שמה וכיון שכן לא יטול דאם היה ודאי אבדה היה מחויב להתעסק בהשבתה עכשיו שהוא ספק לא יטלנה ואם נטלה והגביהה כבר נתחייב בשמירתה מספק והלכך לא יחזיר. וזהו כוונת התוס' לשיטתם דאם נטלה והגביהה אע"פ שלא הוליכה לביתו לא יחזיר מטעם הנזכר. נקטינן מיהת דהאי עובדא דהכא ביש בו סימן מיירי והתם אף דמיירי בשאין בו סימן כדמוכחא הסוגיא מ"מ לאחר שלמד ר' אבא הדין מרב מהאי דאמר לו לא יאות עבדת וציוה לו שלא יחזיר למד ג"כ הדין בדבר שאין בו סימן וכל חד וחד לפי טעמו וכדלקמן ועיין בקונטרס אחרון בביאור הסוגיות והשיטות סי' ג':


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 2:4:3:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 2:4:3:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Metzia/r/2:4:3:1)

שדרך האשפה להיטלטל כן כתיב בתוספתא ולפי נוסחא זו הוה מסייע ליה לפירושא דרב פפא דהתם דף כ"ה ע"ב דרמי ברייתא אמתני' ומוקי לה רב פפא הברייתא בשעשויה ליפנות וכלומר דלפעמים כשנמלך עליה עשויה ליפנות ולאו דודאי עשויה ליפנות דאי הכי אבדה מדעת היא ואינו מחויב להיטפל בה אלא אינה עשויה ליפנות אם לא כשנמלך עליה לפנותה. והכי נמי מפרשינן לנוסחא דהכא שהיא עשויה לפעמים להיטלטל ממקומה והלכך חייב להכריז דאלו לרב זביד דמוקי התם לברייתא בכלים קטנים כגון סכינים וכיוצא בהן ופירש ללשון הברייתא שכן דרך אשפה לפנות לה כלים קטנים. ולפי נוסחא דהכא אין במשמע לפרש כן שהרי האשפה קאמר והמשמעות להיטלטל על האשפה קאי. ומ"מ כל הפוסקים הסכימו דשתי אוקימתות האלו הלכתא לנינהו. ויש לדחוק ולפרש נוסחא דהכא והתוספתא גם כן כפירוש דרב זביד שכן דרך האשפה להיטלטל לתוכה כלים קטנים:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 2:4:3:2
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 2:4:3:2](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Metzia/r/2:4:3:2)

**של אמוריים היו.** ובבבלי שם קאמר כגון דשתיך טפי וניכר שהוא מימים רבים ושנים קדמוניות. והקשו בתוס' ולמה לא יקנה לו חצירו לבעל הכותל ותירצו דאפשר שלא ימצא לעולם ובכה"ג אין חצירו של אדם קונה לו וה"ט דמצא בחנות דלקמן במקום שהוא שלו ולא אמרי' דחצירו קונה לחנווני או לשלחני לפי שהמעות דבר קטן הם ולא שכיחי להמצא. ומהרש"ל רצה להכריח מדבריהם ממאי דמייתו ראיה מחנות הא גבי חנות הוי יאוש שלא מדעת אלא ש"מ דגבי חצר כל זמן שהבעלים מתייאשין קנה ואע"פ שבשעת נפילה לא היה מתייאש דחצר עדיפא מידו לענין זה והלכך צריכין לטעמא דלעיל ודלא בהרא"ש והנ"י דכתבו דחצר כידו לענין יאוש שלא מדעת. ובמה שהשיגו מהרש"א וכתב דגבי חנות ברוב עכו"ם מיירי ולא שייכא טעמא דיאוש של"מ וכדכתבו התוס' שם ד"ה אפילו צרורין וכו' כבר השיב ע"ז הש"כ בסי' רס"ח דהתוס' בעצמן לא כתבו שם אלא שיש לגרוס צרורין וברוב עכו"ם מיירי ע"ש. וכן מה שהקשה הוא שם דאי אמרת טעמא דחנות משום יאוש של"מ הוי א"כ מתני' דחנות קשיתי' לרבא ומ"ט לא אותבי הש"ס מהאי מתני' ותיובתא אלימתא היא. גם זה אינו מוכרח דאטו גבי חנות לאו טעמא אחרינא נמי איכא והרבה טעמים נאמרו בהא כמו שהביא הדרישה בסי' ר"ס וא' מהן מה שהביא בשם ר' ברוך ממגנצא הביאו המרדכי דלא אמרי' חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלא בהפקר גמור אבל לא גבי אבידה אפילו היכא דאיכא יאוש כיון דאלו הוה ידע ליה לא הוה מפקירו וכתב דזהו הטעם הכולל לכל הדינים הנאמרים בענין זה ול"ק קניית חצר. וא"כ לאו הוכחה ולאו תיובתא לרבא איכא ממתני' דחנות דלעולם טעמא דחנות משום יאוש של"מ והא דלא מותבינן לרבא מינה משום דאיכא למידחי ולמימר בה טעמא אחרינא. ומ"מ דיני' דהרא"ש והנ"י אמת הוא דלא עדיפא חצירו מידו כדמייתי הנ"י ראיה מההיא דאשכח כופרא בי מעצרתא דף כ"ג ע"ב דלא קני ליה לבעל הגת וזה אפילו לטעם הנזכר בשם ר' ברוך דהא קאמר התם דחזיא דקדיח בה חילפי וא"כ מזמן מרובה היה ובודאי לבתר תריסר ירחי שתא הוו דהויא כהפקר גמור ואינו בכלל אבידה וכמ"ש בשיטה בשם תוספות חיצוניות דנפקא לן מדכתיב נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד וגזרו על המת שישתכח מן הלב לבתר י"ב חדש ומקיש כלי אובד למת. ובזה מתיישב ג"כ קושית התוס' על רש"י בדף כ"ד ע"ב ד"ה לבתר תריסר ירחי שתא וכו' ע"ש. וא"כ השתא מ"ט לא מיקני האי כופרא דבי מעצרתא לבעל הגת דהוי כהפקר גמור אלא ודאי משום דמעיקרא באיסורא אתי לידי' שנפל שם קודם יאוש וחצר כידו לענין יאוש של"מ דלא קני. ובמה שאמר שם הש"כ דדברי הרמב"ם בפ' ט"ז הלכה ד' וה' בדין חנות ושלחני כגי' התוס' הם דגריס צרורין אינו מוכרח ואין אנו צריכים לכל זה דהרמב"ם כתב שם לדינא אפילו היו צרורין וכו' והוא שיהיו רוב עכו"ם וכו' וכלומר ברוב ישראל אם אינם צרורין וברוב עכו"ם אפילו צרורין ובזה כ"ע מודים ולא שייך כאן חלופי גירסאות וכמו הדין בלוקח מן התגר וכו' ואם היו צרורין וכו'. ובדין הנמצא בגל נתן הרמב"ם טעם שם הלכה ח' דחצירו אינו קונה כאן לפי שאינה ידועה לו והרי זה המטמון אבוד ממנו ומכל האדם וכו' וכתב שם הראב"ד שיש כאן טעם אחר שאינה חצר המשתמרת וכו' ובודאי שגם הרמב"ם מודה לטעם הזה כמו שכתב שם גבי חנות אלא לרווחא דמילתא כחב כאן שאפי' היה עומד בצדו ואמר תזכה לי חצירי לא מהני בכה"ג ולא שייך כאן כלל בל"ה שהרי אינה ידועה לו ולכל האדם:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 2:4:4:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 2:4:4:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Metzia/r/2:4:4:1)

**בפונדק איתפלגון.** למאי שפירשתי בפנים מתבאר דר' ירמיה ור' יוסי דהכא בפלוגתא דפליגי רב מנשיא ור"נ התם דף כ"ו ע"א באוקמחא דמתני'. והכא בפונדק סתמא קאמר ומשמע אפילו של ישראל. ודברי ר' ירמיה כדברי רב מנשיא דלרשב"א אפי' בפונדק לישראל אבל לרבנן דוקא בפונדק של עכו"ם דאין הלכה כרשב"א אלא ברוב עכו"ם. ודברי רב מנשיא קאי למסקנא דרבא התם לקמן כוותיה ס"ל כדכתב הרי"ף ז"'ל וכ"פ הרמב"ם ז"ל בסוף פט"ז:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 2:5:1:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 2:5:1:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Metzia/r/2:5:1:1)

**מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנין.** כבר נתבאר בדברי בארוכה בריש פרקין ד"ה מנין ליאוש מן התורה ותמצא זה בקונטרס אחרון סימן ב'. דלדעת התוס' יאוש דקני באבידה מהכא נפקא לן. ולדעת הרמב"ם תרווייהו צריכי קרא דשמלה וקרא דממנו דדריש האי ש"ס וכמבואר שם דקרא דשמלה אתי להיכא דאין לו תובעין ודשמעיניה מיניה דמייאש דהיא גופה בעי קרא ומקרא דממנו למדנו להיכא דלא בעינן דלידע דאמר ואיאש אלא דמסתמא אמרינן דבחזקת יאוש הוי כגון אבידה ששטפה נהר וכיוצא בה. ושם ביארתי הנ"מ בין הני דרשות והשיטות לענין עומד וצווח לא נתיאשתי דלדעת הרמב"ם בכל גוונא דאמרינן מסתמא מייאש הוא עומד וצווח מהני וחולק על דעת התוס' והרא"ש בזה מלבד במצא במקום שרוב עכו"ם מצוין דבהא מודה הרמב"ם דעומד וצווח לא מהני כמבואר שם. בטעמו דמתחלה הוא אומר שמא בא ליד העכו"ם ואין לו תקנה אבל בשארי מקומות אע"פ שהן בחזקת יאוש מסתמא מ"מ כיון שלא עלה על דעתו שימצאנו שום אחד ושלא יכול להוציא מתתת ידו ואם מצאו ישראל ואומר סימנים מהני לדעת הרמב"ם ז"ל. וזה מבואר מהש"ס להדי' גבי רוב עכו"ם כדאמר בהאי שוקא דגלדאי וכדמוכח ג"כ ממתני' דריש מכלתין זה אומר אני מצאתיה וכו' ובודאי במצאו במקום שרוב עכו"ם מצויין מיירי וכדכתב שם הרא"ש ז"ל וא"כ אפילו עומד וצווח לא מהני דאל"ה ניחוש שמא יבא ישראל ויתן סימניה ויאמר לא נתיאשתי. ועוד נ"מ בין הני דרבותא דלעיל דאי ילפינן ליאוש מקרא דשמלה דהתורה אמרה דדוקא שמלה שיש בה סימנין וע"י זה יש לה תובעין דלא נתיאשו הבעלים אבל אם אין בו סימן נתיאשו וכדפי' התוס' א"כ שמעת מינה דסימנין דאורייתא נינהו. דאף דהתוס' כתבו כאן וכן בפ' מרובה דאף למ"ד סימנין לאו דאורייתא וכדתירצו שם לפי' ר"ת בההיא דאמר סימנין כדי נסבה וע"ש שצריך לדחוק בפירושם ובפי' כדי נסבה. עכ"פ לדעת הרמב"ם ז"ל דאיהו סובר בפירוש דרשת דשמלה כפי' התוס' כמבואר לעיל ובהדיא כתב בריש פי"ד מה השמלה מיוחדת שיש לה סימנין וחזקתה שיש לה תובעין וחייב להחזיר וכו' וזהו כפי' התוס' מעיקרא בפ' מרובה ודלא כפי ר"ת שפי' ע"י סימנין ומצא עדים. ומפרש בסוגי' כפשטה דאי אמרינן סימנין דרבנן כדי נסבה אבל למ"ד סימנין דאורייתא בדוקא קתני סימנין. וזה מבואר דהוא ז"ל לשיטתו הולך שכתב בפי"ג הלכה ה' דסימנין דאורייתא לענין אבידה. ולדעת התוס' והרא"ש דמבואר לעיל דס"ל דעיקר דרשה דיאוש משמלה נפקא לן ודרשה דממנו לא איצטריך אלא למציאה אבודה מכל אדם דלעולם הוי שלו ואפילו עומד וצווח לא נתיאשתי דלא מטעם יאוש נגעו בה אלא מגזרת הכתוב ורחמנא אפקריה כמבואר הכל שם א"כ איכא למימר דסימנין לאו דאורייתא וכפי' ר"ת בדרשה דשמלה. ולפ"ז במה דכתב הרא"ש וז"ל דיש לומר דלרבא בהסוגיא מספקא ליה אי סימנין דאורייתא או דרבנן. איכא למימר דלרבא דס"ל דיאוש שלא מדעת הוי יאוש א"כ ע"כ דס"ל לדרשא דקרא דממנו דלעיקר יאוש דקני באבדה הוא וכקושית הרמב"ן ז"ל דמבואר לעיל ס"ל לרבא לדידיה באמת הכי ומדרשא דשמלה לא נפקא ליה יאוש אלא דמפרש לה כפי' רש"י במתני' ותובעין איצטריך ליה וסימנין כדי נסבה ובמה שפסק הרמב"ם ז"ל כאן סימנין דאורייתא כבר מבואר וזכרתי מזה בחיבורי מסדר נשים בפ' האשה בתרא הלכה ג' דדעת הש"ס הזה דסימנין דאורייתא בכל מקום ופסקיה דהרמב"ם אזלא למאי דאמרו שם בפ"ק דמכלתין דף כ"ח ע"ב רב אשי מספקא ליה סימנין דאורייתא או דרבנן. והלכך בממונא פסק הוא ז"ל דאורייתא וכדנפקא לן מדרשה דשמלה לשיטתו ולפירושו ובמילתא דאיסורא פסק דרבנן. וכעין דאמרינן נמי בפ' א"ט לענין סימני עוברי דגים דלא סמכינן עליהן משום דסימנין לאו דאורייתא ויתבאר מזה בסוף פרק ב' דע"ז. והיינו בסימנין מובהקין במקצת דלא סמכינן אלא בממונא אבל לא במידי דאסורא וכמוסכם מהמפרשים דבעיא דהסוגיא אי סימנין דאורייתא או דרבנן בסימנין מובהקין במקצת היא. ובסימנין מובהקין ביותר סמכינן אפילו במידי דאסורא ודאורייתא הוו כגון גבי גט נקב בצד אות פ' וכיוצא בזה ובמעידין עליו להשיא את אשתו בשינוי א' מאבריו וכיוצא בזה אבל בסימנין שאינן מובהקין כלל וכלל כגון בחיוור וסומק ארוך וגוץ וכיוצא בזה לא סמכינן כלל אפילו בממונא כמבואר הכל שם. והבאתי שם ראיה והוכחה למאי דכתב הב"י באה"ע סי' י"ז דהרי"ף והרמב"ם ז"ל סבירא להו דחיישינן לשאלה וזה אינו מבואר להדיא ואדרבה לכאורה נראה הדברים בהיפוך דלדידהו שפסקו בלישנא בתרא דהתם ואם כן לא חיישינן לשאלה דהא קאמר ולהך לישנא דרבא דאמר סימנין דאורייתא וכו' חיישינן לשאלה אבל להאי לישנא לא וכדכתבו התוספות. וכבר עמדו הרבה מאחרונים על דבר זה. ואני הבאתי ראיה לדברי הב"י כדעת הרמב"ם בזה מדפסק בפ"ג מגירושין הלכה ט' אבד הגט אם מצאו בכלי שהניחו בו ויש לו טביעת עין בארכו וכו' וגירסתו במתני' דפ' כל הגט המביא גט וכו' מצאו בחפיסה או בדלוסקמא אם מכירו כשר ולא כהך ספרים דגרסי או מכירו וס"ל אפילו מכיר להחפיסה צריך שיכיר הגט ואי דלא חיישינו לשאלה כיון שמכיר להכלי אפילו אינו מכיר להגט די בכך כדדייקו התוס' שם דף ק"כ ד"ה ואיבעית אימא ע"ש וש"מ דס"ל דחיישינן לשאלה. ודע דעוד איכא מילתא דאיסורא ונ"מ בה אי סימנין דאורייתא או דרבנן וזהו איסורא דכלאים וכדגרסינן פ' אותו ואת בנו דף ע"ט ע"ב א"ל ר' אבא לשמעיה אי מעליית לי כודנייתא בריספק עיין להנך דדמיין להדדי ועייל לי אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב וסימנין דאורייתא ובודאי האי מילתא לכאורה נגד שיטת הרמב"ם בענין דפסק בפ"ט מהלכות כלאים הלכה ח' גבי כלאים דהנהגה שאין לוקה עליהם מן התורה אלא דוקא בב' מינין שאחד טמא ואחד טהור ובב' מינין שהן טמאין או טהורין אין איסורן אלא מד"ס וא"כ אמאי קאמר דס"ל סימנין דאורייתא. והרא"ש בתשובה כלל ב' סי' י"ז הקשה זה על הרמב"ם ז"ל ושאל להרשב"א כמ"ש שם. ולפי הנראה מדבריו שם הלכה ז' דס"ל בכלאים דהרבעה בכל ב' מינין מן התורה הוא. וכן נראה מדבריו הלכה ח' הנזכר שהרי כתב אבל מד"ס ב' מינין שהן כלאים בהרבעה אסורין לחרוש בהן א"כ משמע דהרבעה מן התורה הוא וגי' שהביא הכ"מ עיקר והכ"מ שם בעצמו לא הכריע הגי' ע"ש. וכתב שם לפיכך הרוצה להרכיב פרד על פירדה או למשוך בב' פרדות בודק בסימנין אזנים וכו' בידוע שאמן מין אחד ומותרין. וא"כ צ"ל דהני סימנין מובהקין לגמרי הן וסומכין עליהן באיסור כלאים דהרבעה כמו בכלאים דהנהגה. ובענין קושית הרא"ש הנזכר וכן בענין במה שתמה בדין דלעיל הלכה ו' מביאו הכ"מ יתבאר במקום אחר בעזה"י:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 2:5:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 2:5:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Metzia/r/2:5:2:1)

כיני מתניתא ע"ג כסא שלו ע"ג תיבה שלו נראה הא דדייק בתחלה מהסיפא משום דברישא מצא בחנות קתני דלכאורה משמע בחנות דוקא והילכך דייק מעיקרא מסיפא דאפילו על כסא שלו מדלא קתני רבותא מצאו על הכסא הרי אלו של שלחני וכד דייקא ליה מסיפא מפרש הכין גם ברישא דסובר ר' לעזר דאין סברא לחלק בין חנווני לשלחני בזה דגם בחנות דרך הקונים להניח מעותיהן ע"ג התיבה עד שיקבלו הסחורה והלכך איכא למתלי דשל הבאין הן ולא של חנווני. ובבבלי דף כ"ו ע"ב לא דייק ר' אלעזר אלא בסיפא דקאמר אפילו מונחין ע"ג שלחן ומש"ה כתב הטור בסי' ר"ס על הרמב"ם ז"ל שפסק פ' ט"ז מאבדה הל' ד' כהאי דהכא על התיבה ואצ"ל וכו' הרי הוא של מוצאו והשיג עליו ואמר ולא נהירא ומה שרצה הב"י ליישב שם כבר השיב עליו בדרישה ובאמת אינו נראה כן מן הסוגיא דהא בהדיא קאמר רבא מתני' קשיתי' מאי אריא וכו' א"נ מצא בשלחנות כדקתני רישא מצא בחנות וכו' וא"כ חזינן דלא דייק ליה הכי ברישא. אבל מצאתי בשיטה דהאי אי נמי וכו' גירסת הראב"ד והרשב"א ז"ל ונראין הדברים דגי' אחרת היה לו להרמב"ם שם ולא גריס אי נמי וכו' ועיקר הדיוק מדלא תני על השלחן ותו לא וסמיך אדהכא דבהדיא פסק ר' אלעזר גופיה בתרווייהו וכנראה מדבריו שם בדין השלחני שכתב בלישנא דהאי ש"ס מצאן על הכסא לפני השלחני וכו' ובמ"ש שם אפילו היו צרורין וכו' מבואר הוא דרוב עכו"ם אצרורין קאי ואם אינן צרורין אפילו ברוב ישראל דאין סימן למעות וכבר כתבתי מזה בהלכה דלעיל ד"ה של אמורים היו וכן בענין הטעם דלא קנה לו החנות הכל מבואר שם והרא"ש ז"ל שכתב כאן הטעם משום דלא סמכה דעתו לפי שרבים מצוין שם לשיטתיה אזיל דס"ל בחצר שאינה משתמרת בעומד בצדו סגי ולא בעינן עד שיאמר תזכה לי תצירי והרמב"ם לטעמיה אזיל עד שיאמר תזכה לי כמבואר ב' דעות אלו בטור סי' רס"ח בענין דין זה:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 2:6:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 2:6:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Metzia/r/2:6:2:1)

**התקינו שיהיו מכריזין שלשה ימים.** ובתוספתא גריס שלשים יום. ולמאי דשני אביי התם דף כ"ח ע"א אהא דרמי ממתני' דתענית שואלין את הגשמים וכו' שהוא ט"ו יום אחר החג וקאמר איפכא מסתברא הא במקדש ראשון דנפישי ישראל טובא דמצות עלמא וכו' וא"כ גי' התוספתא ניחא דמשחרב המקדש ראשון קאמר דבעינן שלשים יום להליכה ולחזרה. וכן יש לגרוס הכא. והתס גריס לקמן בברייתא משחרב בית המקדש שיבנה במהרה בימינו התקינו שיהיו מכריזין בבתי כנסיות ובבה"מ. משרבו האנסין וכו' כדהכא:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 2:7:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 2:7:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Metzia/r/2:7:2:1)

**ואית דאמרין אזיל לכנישתא ושמע סימנין וכו'.** נראה דהני תרי לישני פליגי במאי דפליגי רב יהודה ורב נחמן שם דף כ"ח ע"ב דרב יהודה סבר אבדתא מכריז ולא גלימא דחיישינן לרמאי ורב נחמן סבר גלימא מכריז ולא חיישינן לרמאי. והיינו דקאמר הכא איזהו רמאי שחוששין לו וקאמר עבד גרמיה וכו'. כלומר דלרמאי כזה שעושה עצמו צבוע חוששין ובודקין אחריו אבל בסתם אין חוששין לרמאי וגלימא מכריז כרב נחמן ואית דאמרין סברין דלעולם חוששין לרמאי והיינו דקאמר ושמע סימנין וכלומר מבין הסימנין שהרי סימניה בודאי אין מכריזין אלא דה"ק דאי אמרת דגלימא מכריז א"כ חוששין אנו שישים אל לבו ויבין סימני האבדה שמכיר בה וילך לבהכ"נ אחרת ויגיד ולפיכך אבידתא מכריז כרב יהודה. ופסק הרי"ף כר"נ וכן הרמב"ם בריש פ' י"ג דאין חוששין דהא בעינן עד שיאמר סימנין מובהקין שבה:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 2:8:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 2:8:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Metzia/r/2:8:2:1)

**הלכה כר' טרפון בדבר שיש בו סימן.** לכאורה היה נראה לפרש דעל מעות אבידה קאי דאי על דמי אבידה מאי בדבר שיש בו סימן דקאמר פשיטא הוא דאם אין בו סימן לא שייך האי דינא כלל דכבר נתבאר דין שאין בו סימן דאם דרך הינוח הוא ואפילו ספק לא יטול וכו' ולפי שיטות החולקין בזה כמבואר הכל לעיל ואם דרך נפילה הוא ה"ז שלו ולא שייך לדינא דמתני' ובחילוקי דינים הנאמרים בה אבל במעות אבידה שייך שפיר והכוונה דר"ט במעות אבידה נמי קאמר ולא משכחת לה מעות אבידה לענין דין זה אלא בדבר שיש בו סימנין כגון שעשוין כמגדלין או צרורין בקשר שיש בו סימן. אבל הא ליתא דהא רב הונא קאמר בפשיטות לקמן הכל מודין שאם היה צרור מעות לא יגע בהן וכדקאמר התם דף כ"ט ע"ב ל"ש אלא בדמי אבידה הואיל וטרח בהו וכו' ובהא נחלקו והלכה כר"ט אבל בדמי אבידה אף ר"ט מודה. ומשמע דרב הונא דהכא לא פליג ארב רביה דלעיל ואמעשה דהורה רבי. לכך נראה דודאי בהא ל"פ סוגיא דהכא ודהתם וכדרב הונא והא דקאמר בדבר שיש בו סימן ה"פ. דלמאי דגרסי' שם דף כ"ח ע"ב בברייתא כל דבר שעושה ואוכל וכו' מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן. ובתוספתא גריס יתר על כן מוכרן בב"ד. וזה מבואר כפי' רש"י ז"ל בהא דפירש שם דמיהן מוכרן ומניח הדמים אצלו. וכמו שפי' הרא"ש ז"ל לכוונת רש"י בזה דמשמע לפירושו שצריך למוכרן בב"ד. ומהתימא על הרא"ש ז"ל שהחליט שם פי' התוס' שהביא דלישנא דשם דמיהן משמע כפירושם ששם לעצמן ולא בעינן בב"ד וכ"כ לקמן על דברי הרי"ף ז"ל שכתב ומוכרן בב"ד ולא ידענא טעמא מאי והרי בתוספתא מבואר להדיא כפרש"י וכדברי הרי"ף בזה ועיין לקמן ומה שדקדק הוא ז"ל אלישנא דשם דמיהן לפירושו וכן כתב דמסתברא כפי' התוס' דלא תיהוי הך ברייתא דלא כהלכתא ור"ל דאי כמשמעות מפי' רש"י שיניח הדמים אצלו ולא ישתמש בהן א"כ הך ברייתא דלא כהלכתא דקי"ל כר"ט וכן פי' בדרישה לכוונת הרא"ש ע"ש. יש לומר לפי' רש"י דלא היה כוונתו בזה דלא ישתמש בהן וכן שלא ישום אותן לעצמן דמודה הוא ז"ל בזה אלא דס"ל לרש"י שאף שישום אותן לעצמן צריך השומא להיות בפני ב"ד וזהו כדעת הרמ"ה ז"ל הביאו הטור בסי' רס"ז שיכול לשומם לעצמו אבל ב"ד מיהא צריך. וכדברי התוספתא. וכן אין כוונת רש"י שאינו רשאי להשתמש בהן דלא נחית השתא לזה שהרי הברייתא פירושא דרישא דמתני' בהא דקתני יעשה ויאכל וקאמר הש"ס ולעולם וכו' וכן בדבר שאינו עושה ואוכל ימכר. והדר מפרש התנא מההיא בדמים וכו' וא"כ עד כאן לא איירינן מה יעשה בדמים וזה לענ"ד ברור בכוונת רש"י ז"ל. והשתא למאי דקי"ל כר"ט דישתמש בהן א"כ לעולם מותר להשתמש בדמי אבידה ואפילו בשם האבידה לעצמו דאין זה ענין לזה והדמים יניח אצלן ר"ל עד שיבאו בעליהן ובין כך ובין כך ישתמש בהן דעכ"פ טרח בהו וזהו עיקר טעמיה דר"ט כדקאמר התם. והשתא היינו נמי דקאמר הכא דבדבר שיש בו סימן והוא טרח בו להשיבו וליטפל בשומא עד שיבאו הבעלים ויגידו הסימן ויחזיר להן דמי שיווי האבידה מסתברא דהלכה כר"ט דמותר להשתמש בהן. ואגב שמעינן נמי דלעצמו ג"כ יכול לשום האבידה ובלבד בב"ד לפי דעת הרמ"ה ומבואר שי"ל ג"כ לדעת רש"י. ודעת הרמב"ם ז"ל בענין פי' השומא בענין אחר הוא שכתב בפ' י"ג הלכה ט' אם היה דבר שעושה ואוכל וכו' מכאן ואילך שם דמיהן עליו והרי הן שלו ושם הבעלים בשותפות כדין כל השם בהמה מחבירו. ובפי' השומא מודה לו הראב"ד ז"ל וכן הסכימו האחרונים. ואח"כ כתב מצא עגלים וסייחין וכו' מיכן והילך מוכרן בב"ד וכו' נראה מדעתו ז"ל שפי' התוספתא דקתני מוכרן בב"ד על אסיפא דוקא ולא על דבר שעושה ואוכל. והכי איתא בתוספתא כל דבר שעושה ואוכל כגון פרה וחמור יעשה ויאכל לא יעשה בהן יותר ממה שהן אוכלין כל דבר שאין עושין ואוכלין כגון אווזין ותרנגולין מיטפל בהן ג' ימים בעגלין ובסייחין ל' יום יתר על כן מוכרן בב"ד. ובענין חילוקי הזמנים כבר מבואר הוא בש"ס שם. אלא דבענין השומא גריס התם בכל אלו הדינים שם דמיהן ומניחן ולא מצאתי מי שדקדק בזה לפי התוספתא ולפי הברייתא השנויה התם ולחלק בענין השומא לפני הב"ד או לא בין דבר שעושה ואוכל או לא. ומדברי הטור נראה שכל אלו הדינים תליא בפלוגתא זו לדעת החולקין שהרי אחר שכתב כל הדינים של דבר העושה ואוכל ודבר שאינו עושה ואוכל לפי חילוקי הזמנים כתב דעת החולקים אם צריך ב"ד או לא וכן הרמ"א בהגהה סעיף כ"ד כתב על דין אווזים ותרנגולים זכרים וכו' דעת התוספות והרא"ש שאין צריך ב"ד ויכול לשומן וכו' מזה נראה דלפי התוספתא אין לחלק בענין ב"ד וכדעת הרמ"ה וכן לדעתי לשיטת רש"י וכמה שנתבאר. ועיין בדרישה בענין הפי' של ולא ידענא טעמא מאי שכתב הרא"ש ז"ל. ובכל הדברים שהביאו לא ראיתי מי שהזכיר התוספתא. ולדעת הרמב"ם היה נלע"ד שבעינן השומא שכתב ולא הזכיר ב"ד סמך עצמו על מקום אחר דמבואר הוא לדעתו שאין לחלק בין אבדה לשארי דינים דלא ס"ל סברת התוס' וא"כ דמיא להא דאמרינן בפ' אלמנה ניזונת דף צ"ח ע"א גבי ההוא גברא דאפקידו גביה כיסתא דיתמי אזל שמא לנפשיה וכו' אתא לקמיה דר' אמי א"ל מאן שם לך ומבואר במקומו הוא:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 2:8:3:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 2:8:3:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Metzia/r/2:8:3:1)

**רבי יוסי הוה יתיב מתני וכו'.** כבר מבואר הוא בפ"ז דנזיר וכדפרישית בפנים דמספק' ליה אם מותר להטמאות כדי ללמוד תורה. ומסקינן בבבלי מסכת ע"ז דף י"ג ע"א דדוקא בטומאה דרבנן כגון ארץ העמים וכיוצא בזה מותר כדאמר התם מעשה ביוסף הכהן שהלך אחר רבו לצידון ללמוד תורה אבל לא בטומאה דאורייתא כדפסקו הרי"ף והרמב"ם ז"ל והובא בטור וש"ע י"ד סי' שע"ב. ומ"מ יש ללמוד מזה אם הכהן יושב ושונה אם מחוייב להפסיק ולצאת בשביל טומאה דרבנן כגון בבית הסמוך לבית שהטומאה בתוכו דאינה אלא דרבנן כמבואר שם בדברי האחרונים ואין כאן מקומו:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 2:9:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 2:9:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Metzia/r/2:9:2:1)

**ולא יקרו בו שלשה בכרך אחד.** בבלי דף כ"ט ע"ב רמי אמתני' דהא משמע מהברייתא דשנים קורין ואמר אביי ל"ק כאן בענין ח' כאן בשני ענינים ופי' רש"י ז"ל בשני ענינים קורין דלא אתי לשמוטי מהדדי בענין א' אין קורין והרמב"ם ז"ל פ' י"ג הל' י"ג פי' בהיפוך ולא יהיו שנים קורין בשני ענינים שמא ימשוך זה וימשוך זה ויכלה הספר אבל בענין א' קורין ולא יקראו ג' בספר א' ואפילו בענין אחד. והביאו האחרונים לדברי הרמב"ם ולא כתבו מאיזה טעם פי' כן ונראה דדעתו ז"ל לדקדק מזה דקתני בכרך אחד דמשמע ג"כ בענין אחד וא"כ לפרש"י מדייק המקשה הא שנים קורין בענין אחד והשתא קשה מאי משני כאן בענין אחד וכו' אכתי מאי שנא ג' דנקט אפילו שנים אין קורין בענין א' ולפי' הרמב"ם ניחא דברייתא מיירי בענין א' ואפ"ה ג' אין קורין דנפישי גברי ושנים קורין ומתני' בשני ענינים מייריי. ובמה דמחלק הכא בין חדשים לישנים לא גריס בבבלי כן באבידה כ"א במפקיד גריס התם אליבא דסומכוס הכי והרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' שאלה ופקדון פסק כהת"ק דברייתא דלא מחלק אלא לעולם כל י"ב חדש דדוקא במפקיד כדמשמע מפשטה דברייתא והב"י בסי' רצ"ב כתב דנראה דכן דעת הרי"ף והר"ש ז"ל. ובודאי דעת הרא"ש נראה כן דהעתיק כלישנא דהברייתא. והש"כ נטה לדברי הב"ח ע"ש:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 2:10:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 2:10:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Metzia/r/2:10:2:1)

**בכל אתר את אמר מצות עשה וכו'.** אטומאה דאל יטמא מפני השבת אבדה לא פריך דטומאה אית בה עשה ולא תעשה ואע"ג דהשבת אבידה נמי ל"ת איכא כבר תירצו בזה בענין הסוגיא דהתם דלענין הדחייה לא חשיב הל"ת אלא העשה כדכתב הרי"ף ז"ל. ודע דיש להרמב"ן ז"ל סברא אחת בענין זה דפי' דהשבת אבידה כך דינה הרואה אבידה ואינו משיבה אינו עובר אלא אל"ת דלא תוכל להתעלם לבד ופילפלו בזה ואין כן דעת הרמב"ם ז"ל בריש פי"א ובהל' י"ט ע"ש בענין טעם דאל ישמע לאביו וכו' לפי שאבדה עשה ול"ת היא והוא לכאורה קשה דהא בדף ל"ב אמרו טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו וכו' סד"א הואיל והוקש וכו' וכבר בארתי מזה בחיבורי הגדול ומכל השייך לשיטות האלו. וכן במה שהביא הנ"י כאן בענין הקושיא דהא קי"ל דבעינן בעידנא וכו' ובטומאה משום השבת אבדה בלאו הכי לא משכחת לה בעידנא אפילו אי ליכא בה אלא לאו גרידא דהא כי מטמא עבר ללאו דטומאה ועשה דאבדה לא מקיים עד דמהדר למריה. ובשם הרנב"ר תירץ דהכא נמי איכא בעידנא דהואיל ומתעסק בהשבתה ואתחילתה דמצוה היא ולא כמכשירי מצוה ודמיא למילה בצרע' דדחיא ואע"ג דקי"ל מל ולא פרע כאילו לא מל אלא משום דהויא אתחלתה דמצוה ובשם הר"ר יוסף הביא שכתב דלא דמיא למילה דהתם הוי התחלה בגוף המצוה אבל גבי אבידה עיקר גוף המצוה הוי ההשבה לבית בעלים והשאר הוי כמכשירי מצוה. והכל בארתי שמה מחלוקי הדינים המסתעפים והמתבארי' משי' הש"ס ואין כאן מקום להאריך:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 2:10:4:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 2:10:4:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Metzia/r/2:10:4:1)

כדברי חכמים לא פורק ולא טוען וכו' מבואר הוא ממה שפירשתי בפנים דרבנן דס"ל דמסיימי קראי כדמפרש התם דף ל"ב ע"א בענין עיקר פלוגתייהו ופריקה לגופה לא אצערי' אלא דאי לא הוה כתיבא והוה ילפי' לגופה מטעינה לא הוה ידעינן דטעינה בשכר היא. ולפ"ז נהי דאיצטריך כדי ללמד על הטעינה מ"מ שפיר הדר ילפינן פריקה מטעינה לענין אחיך ולא תיקשי דא"כ לכתוב אחיך בפריק דקדים ונילף טעינה מינה בק"ו לענין דפטור מבהמת עכו"ם זה אינו דאי הוה כתב אחיך בפריקה ה"א דלהכי איצטריך פריקה לגלות דאפי' בפריקה דאיכא צער ב"ח אחיך דוקא ולא הוה ידעינן דטעינה בשכר. ולר"ש פשוט הוא דאחיך גבי טעינה כתיב ולדידיה בל"ה תרווייהו צריכי. וכל זה לסוגיא דהכא דחזינן דתלי האי דינא בפלוגתייהו דר"ש ורבנן. אבל משיטתא דהתם המסקנא כדאמר רבא מדברי שניהם נלמד דצער ב"ח דאורייתא. ובענין האי דינא דקאמר התם לימא מסייע ליה בהמת עכו"ם וכו' ולדיחויא קאמר דלא תסייע מהכא ועכ"פ נלמד דלרבנן דקי"ל כוותייהו ס"ל דצער ב"ח דאורייתא ובהמת עכו"ם ומשאוי לפרוק חייב משום צער ב"ח אבל לטעון תליא באם המחמר עכו"ם פטור ואם לאו חייב אף לטעון משום צער ישראל וכדברי הרמב"ם ז"ל פ' י"ג מהל' שמירת נפש ע"ש. שכתב ובבהמת ישראל והמשאוי של עכו"ם חייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל. וכלומר דבכאן א"צ לחלוק בין מחמר וכו' כדאמרינן דסתמא דמילתא אינש בתר חמרי' אזיל וע"ש ואין להאריך:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 2:11:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 2:11:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Metzia/r/2:11:2:1)

**רבי יודן אומר כל שרוב תלמודו ממנו.** ור' יוחנן כר' יהודה וכן אמר התם דף ל"ג ע"א הלכה כר' יהודה וכן פסק הרמב"ם ז"ל פי"ב מאבדה הלכה י"ב ודבריו שם עיקר כדכתב בהגהת מיימוני' ריש פ"ה מתלמוד תורה:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 2:11:2:2
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia 2:11:2:2](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Bava%20Metzia/r/2:11:2:2)

סליק פירקא בסייעתא דשמיא