## Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai Chapter 4

###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 4:1:1:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 4:1:1:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/4:1:1:1)

**הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות אימת שבת עליו וכו'.** כדמפרש הש"ס דנ"מ בינייהו אם שאלו בחול ועוד נ"מ איכא אם יש לו מאותו המין דלמ"ד מפני כבוד שבת ליכא דהרי יש לו מאותו המין ולמ"ד מפני אימת שבת עליו אפי' יש לו מאותו המין מותר הוא בשבת לאכול על פיו והאי מ"ד מפני כבוד שבת מופרך הוא מהתוספתא כדפרישית והלכך פסק הרמב"ם ז"ל בריש פי"ב מהל' מעשר כמ"ד מפני אימת שבת עליו ואפי' יש לו פירות מתוקנין מאותו המין ומ"מ בחשיכה מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר כדמסיק הכא לטעמא מפני שגזרו משום אחד שאין אימת שבת עליו ובמ"ש שם שלא הקלו והאמינוהו אלא לצורך אותה שבת ולפיכך צריך במוצ"ש לעשר גם על מה שאכל בשבת כדכתב שם דזהו ג"כ איכא בינייהו בין הני טעמי דאלו למ"ד שמפני כבוד שבת התירו לא היה צריך לעשר על מה שאכל בשבת ועי' לקמן ד"ה חשיכה מוצאי שבת ועי' בפי' הרא"ש והוא בהגה בפי' הר"ש שפי' שעשו טעם אימת שבת סעד עם כבוד שבת ואין דרך הרמב"ם ז"ל כן כדמוכרח מדבריו אלא כדפרישית ובהא דגריס על ידי עולי עולה פירשתי בפנים לפי' הגי' ובתוס' במנחות (ד' ל' ע"ב) וכן בחולין (ד' עה ע"ב) גרסי' ע"י עילה כלומר עילה בעלמא מצאו חכמים שלא יאכל עד שישאל ואע"פ שלטעם הזה לא היה צריך שאלה ובהא דקאמר לקמן לא אמר אלא שוגג וכו' פירשו דשינוייא הוא להא דפריך למ"ד מפני כבוד שבת א"כ אפי' שואלו בחול יאכל בשבת ומשני לא אמרו וכו' וצ"ל לפי פירושם דה"ק דהרי לא התירו אלא בשוגג דוקא דהא ושכח לעשרן תנינן ואם בחול שאלו וא"כ השים אל לבו בחול והוי כמזיד דמפני מה לא תיקן הוא בעצמו. ולמאי דפרישית דהרמב"ם הכריע כהאי מ"ד מפני אימת שבת משום דאידך מופרך הוא צ"ל דהוא ז"ל לא פירש האי דלא אמרו וכו' דלשינוייא איתמר וטעמיה דמה בכך ששאלו בשעה שלקח ממנו ואם אח"כ שכח מלעשרן שוגג הוא ולא מזיד אלא האי לא אמרו ענין בפני עצמו הוא דמפרש הש"ס דלא אמרו שיסמוך על פיו בשבת אא"כ היה שוגג אחר שבא לידו ולא נזכר לעשרן כדתנינן ושכח אבל לא אם נזכר אחר שבא לידו ושוב שכח מזיד הוא דאמאי לא עישרן מיד שנזכר:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 4:1:3:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 4:1:3:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/4:1:3:1)

**בשאין עמו תנאי וכו'.** וצ"ל דשכח גם להתנות מע"ש דאל"כ אלא דסמיך על השאלה שישאלנו למחר א"כ מזיד הוא אלא ודאי דגם מהתנאי שכח וה"ז בכלל דקתני ושכח לעשרן והיינו נמי דקאמר בשאין עמו תנאי:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 4:1:4:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 4:1:4:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/4:1:4:1)

**חשיכה מוצאי שבת מעשר מזה על זה וכו'.** לפי הגי' אשר לפנינו א"כ להאי מ"ד משום אימת שבת א"צ לעשר על מה שאכל בשבת דלא משני מידי אליביה דהאי מ"ד. והרמב"ם שכתב הטעם מפני אימת שבת עליו ופסק שצריך לעשר גם על מה שאכל בשבת כמה שציינתי בריש פרקין צ"ל דגי' אחרת היה לו ואיפכא מ"ד מפני שאימת שבת עליו ניחא ומ"ד מפני כבוד שבת למה לי מעשר מזה על זה ויש פנים לכאן ולכאן דלפי גי' הספר יותר מסתברא הוא דלמ"ד מפני שאימת שבת עליו שא"צ לעשר על מה שאכל בשבת דהא אינו משקר וא"כ דבר מתוקן הוא שאכל אלא דלא רצו חכמים להקל ולסמוך עליו גם מה שיאכל אחר שבת כדקאמר לעיל ויש לומר נמי איפכא דלמ"ד משום כבוד שבת א"כ כשהתירו לגמרי התירו דלא חששו על הספק אצל כבוד שבת וא"צ לעשר אח"כ על מה שאכל בשבת ולמ"ד מפני שאימת שבת עליו ולא הקילו אלא לצורך השבת אבל אח"כ לא סמכו על כך מפני שיש שאין אימת שבת עליו כדלעיל וא"כ גם על מה שאכל בשבת צריך לעשר מפני חשש זה דשמא לזה המוכר אין אימת שבת עליו ויש ראיה לסברא זו מהאי דתנינן פ"ג דגיטין המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומות ומעשרות וכו' ואם אבדו חושש הוא לכל מה שתיקן והפריש וכחכמים לפי מסקנת הש"ס דהכא ודהתם. וכמ"ש הרמב"ם בפ"ה מהל' תרומות ובפ"ז מהל' מעשר ובדין הזה לא הצריך לתקן על מה שאכל כדכתב כאן והטעם לזה כבר בארתי בחבורי על סדר נשים וכתבתי שם שהוא נלמד מהש"ס הזה דמחלק שם בין דבר שלא הובררה מעולם התרומה והמעשר כמו הלוקח יין מן הכותים וכו' למאן דחייש שמא תבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע ובין דבר דהחשש הוא שמא אח"כ נתקלקלו וכדינא דהתם שאבדו אח"כ הפירות שהניח להפריש מהן ולפ"ז דינא דהכא ג"כ לא הוברר מעולם שהרי בתחילה בחזקת דמאי הוא ובספק שלא הופרש עליו מעולם והלכך לא התירו אלא לאכול בשבת ואח"כ צריך לעשר גם על מה שאכל כשבת משא"כ בהמניח פירות וכו' דא"צ לתקן מה שאכל כ"א למה שהפריש עליהן ועודן בעין וזהו שלא כדקדוק התי"ט שרצה שם להשוות דעת הרמב"ם עם דעת רש"י לפי דקדוקו בדברי רש"י ואם לא אכלן וכו' ורצה שם לומר דלהרמב"ם למאי דפסק כחכמים חששא מעלייתא היא ואף אם אכלן צריך להפריש עליהן ע"ש ואין כן דעת הרמב"ם אלא דסתימת דבריו איפכא הן נראין דבדין המניח פירות לא כתב אלא לכל מה שתיקן לכל מה שהפריש ולא על מה שאכל כדכתב כאן וסברא זו נלמדת מהש"ס דהכא בגיטין שם וכדאמרן:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 4:1:6:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 4:1:6:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/4:1:6:1)

**יום טוב הסמוך לשבת כו'.** כן פסק הרמב"ם בפי"ב ממעשר כדמסיק הכא דלכ"ע לא נראה לעשר בינתים וכפשטא דהתוספתא דהאי פתרא דר' יונה דחייה בעלמא היא וכן ר' יוסה דחי להאי סייעתא דר' מנא לדר' יונה כדפרישית בל' הב' בפנים. וכן נראה דהגי' היא לקמן א"ר יוסה תמן בההוא דשאל על נפשיה וכו' דאילו לגי' הספר אמר רבי יונה אם כן הוא בעצמו דחה לסייעתיה והיה צ"ל דהכי קאמר אי מהכא לא תסייע לי. תני תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה מדמעת וכו'. כדברי התוספתא שהבאתי בפנים כך העתיק הרא"ש בשם האי תלמודא לדברי חכמים דס"ל דבכל מקום מדמעת וכך הובא בדפוסים חדשים בהגה בפי' הר"ש ולפ"ז ניחא מ"ש הרמב"ם בדין זה שם בהלכה ד' בין למקומה בין למקום אחר וכו' דפסק כחכמים דהתוספתא ולא כמה שציין הכ"מ שם בזה כר"ש והתי"ט הניח בצ"ע למה פסק כר"ש ועוד דדברי ר"ש בכל מקום אינה מדמעת הוא דס"ל וכך הוא בתוספתא ומזה נתברר לנו דתרומת מעשר של דמאי דין דימוע יש לה כמו בשל ודאי וכסתמא דמתני' דריש פ"ב דערלה וכגי' האי ש"ס התרומה ותרומת מעשר של דמאי והחלה וכו' ואע"ג דמוקי הש"ס התם להמתני' כר"מ דמחמיר בדבריהם וכעין אוקימתא דשמואל בש"ס דילן בפ' הזהב לענין חומש מ"מ הכריע הרמב"ם להלכה דשל דמאי נוהג בה חומש וכן דין דמוע. וטעמיה בחומש שלא יזלזלו בה כמ"ש בפ"י מהל' תרומות בהלכה ד' וזה נלמד ממסקנא דהאי ש"ס לעיל בפ"ק בהלכה א' ר' זעירא בשם רבנן בדין היה תרומת מעשר של דמאי שלא יפריש עליה חומש ולמה אמרו שיפריש מפני גדירה וכו' ואף דמשמע מסוגיא דהש"ס דילן הנזכר דמוקי לה כר"מ וכחד מ"ד הכא לעיל שם תפס לעיקר אוקימתא דר' זעירא דלעיל משום דלדידיה מתני' דפ"ק ככ"ע אתיא ועוד דבענין אוקימתא דשמואל הקשו עליה שם דלאו שפיר הוא דמשני להמתני' ורבא דקאמר התם שפיר משני לה לתרץ אליבא דשמואל קאמר ועוד דלקושטא דמילתא לא איפסקא הלכתא כר"מ דמחייב חומש מדינא אלא מפני תקנת גדר הוא שינהגו בה קדושה וא"כ אוקימתא דהש"ס דילן דאוקי לההיא מתני' כר"מ ולאו דהלכתא היא היינו מדינא ומסקנת הש"ס דלעיל דהכא היינו מפני התקנה כדקאמר בדין היה שלא יפריש חומש וכו' והשתא לא פליגי כלל לדינא וכך הם דברי הרמב"ם בענין החומש דתרומת מעשר של דמאי בפ' הנזכר וכבר בארתי זה לעיל שם ד"ה תמן ר"מ עיי"ש. ובדין דימוע דתרומת מעשר של דמאי פשוט הוא דתפס להלכה דיש לו דימוע כהחכמים דהתוספתא שהבאתי וסוגית הש"ס דריש פ"ב דערלה דמוקי להמתני' כר"מ אזלא כר"ש דהתוספתא דס"ל אינה מדמעת לעולם ולפיכך הוכרחו התם לאוקמי להמתני' דערלה כר"מ דמחמיר בדבריהם אבל באמת האי מתני' כהלכתא היא וכחכמים כנזכר ועיין עוד לקמן ריש פ"ב דערלה שם תמצא טעם כעיקר בדין הזה וכ"כ עוד הרמב"ם בהדיא דתרומת מעשר של דמאי יש לה דימוע בסוף הל' תרומות שכתב שם דין תרומה וחלה ותרומת מעשר והבכורים לענין אכילה ודמוע אחד הוא וכו' ודין תרומת מעשר של דמאי בכל אלו הדרכים כתרומת מעשר של ודאי אלא שאין לוקין על אכילתה וכבר זכרתי מזה לעיל בפ"ק שם דמבואר הוא דלא כהתי"ט בפ' הזהב שרצה לומר דהרמב"ם השמיט לתרומת מעשר של דמאי בט"ו ממ"א בהל' י"ג וכ"כ ברפ"ב דערלה דלאו מילתא היא שהרי בפירוש כתב בסוף הל' תרומות דיש לו דין דימוע אלא דבהלכות מ"א לא כתב אלא דרך כלל ואלו הן השעורין שנתנו חכמים וכו' וכהאי ברייתא השנויה בנדרים (דף נח) כמו שביאר שם לעיל ולקמן ובמקומו ביאר דרך פרט ודין של דמאי והרי לפניך ביאורי הדברים וטעמם בדין תרומת מעשר של דמאי ועוד יתבאר לקמן במה שיש חילוק בין תרומת מעשר של דמאי ושל ודאי בענין ביטול לדעת הרמב"ם. ונבא אל הביאור בעיקרא דדינא דאיירי הכא במתני' בתרומת מעשר של דמאי ובביאור דברי הרמב"ם בדין זה ובפי' השגת הראב"ד ובמאי דפליגי. ואומר אני דאחר שנתבאר לפניך הסוגיא דהכא עד סוף הלכה כמפורש בפנים תראה דמילתיה דר' אבין דקאמר לא דמיא ההיא שאילתא וכו' קאי לתרץ הא דפריך על ר' אחא דקאמר אין הלכה כר"ש שזורי וזה א"צ לפנים וממילא אזדי להו כל הדוחקים שרצה הכ"מ שם לפרש לפי דעת הרמב"ם שמעולם לא עלתה על דעתו לפרש כן ומבלתי צורך להאריך בזה אלא דפשוט הוא דכל זה הוא אליבא דמ"ד דלאו הילכתא כר"ש שזורי ומפרש הטעם דמ"ש ברישא שהאמינוהו וכו' וכמבואר. והרמב"ם פסק כתני בר קפרא וכר' חנינא דהכא וכסוגית הש"ס דילן במנחות ובכמה מקומות שציינתי בריש פרקין דפסקו הלכה כר"ש שזורי דאימת דימוע עליו ואומר האמת וביאור דברי הרמב"ם בזה כך הם. מי שאינו נאמן שראינוהו שהפריש וכו' שזה צריך שנדע שהפריש תרומת מעשר דאל"ה אינו נאמן לומר שהפריש דאין אימת טבל של תרומת מעשר על ע"ה. וזה ידוע הוא ורש"י ז"ל ביאר זה בנדרים (דף פד ע"א) דאע"ג דתרומת מעשר במיתה כמו תרומה גדולה מ"מ נחשדו ע"ה עליה דלא למדנו בה עון מיתה אלא מהקישא דתרומה גדולה והואיל ולא כתיב בה בפירוש מיתה משו"ה לא ציית ע"ה להקישא ולא מפריש תרומת מעשר. וראינוהו שחזרה ונפלה וכו' והיינו לפחות ממאה שמדמעת בין למקומה בין שלא למקומה וכחכמים דלעיל וחזר ואמר הפרשתיה היינו שעירב והוסיף בידים עד שיהיה שם כדי להעלותה בא' ומאה וזה מבואר הוא לשיטתו ז"ל דפסק בפט"ו מה' מ"א בהלכה כ"ו דבאיסור של דבריהם מבטלין האיסור לכתחילה ואפי' בדבר שיש לו עיקר מן התורה ודלא כדעת התוס' ברפ"ק דביצה (דף ד) שרוצים לחלק כן וזה מבואר מדבריו שאחר זה עיי"ש ובהדיא כתב בפ"ב מהלכות כלאים גבי סאה שיש בה רובע ממין אחר דימעט מהרובע או מוסיף על הסאה שאין האיסור אלא מדבריהם מפני מראית עין כמה דאמרינן הכא לקמן בפ"ב דכלאים בהלכה א' ומשם הוא דלמד דאפי' בדבר שיש לו עיקר מן התורה כמו כלאים ואיתיה לאיסורא בעיניה אפ"ה מבטלין לכתחילה בדרבנן ועיין לקמן שם ד"ה כל האסורין והשתא לא צריכין לדוחק הכ"מ גם בזה שכתב שנתערב עם פירות חולין שלא במתכוין עד שעלתה בק"א אלא במתכוין מותר לעשות כן בדמאי לדעת הרמב"ם וזהו החילוק שרמזתי לעיל בין דמאי לודאי דאף שיש לדמאי דין דימוע כמו בשל ודאי היינו כל זמן שלא הוסיף על הדמוע או שאין לו להוסיף דין דמוע יש לו בכל אבל בשיש לו להוסיף פשוט הוא לדעתו דאחר שהופרשה התרומה של דמאי ונפלה למקום שמדמעת דיש לה תיקון להוסיף עד שתוכל לעלות בק"א ולישני' דייק הכי וחזר ואמר הפרשתיה וכלו' שאמרו לי להוסיף במתכוין והוספתי והפרשתיה נאמן לפי שאימת דימוע עליו דכל זמן שלא תיקנה דמוע ממש הוא ובזה מסולקת תלונת הראב"ד עליו אלא לפי שדעת הראב"ד אינו כן בעיקר הדין דביטול לכתחילה ודעתו כדעת הרשב"א שהביא הטור י"ד סי' צט שאפי' באיסור דרבנן אין מבטלין איסור לכתחילה או כדעת התוס' הנזכר דבדבר שיש לו עיקר מדאורייתא וכמו דמאי וכיוצא בו אין מבטלין לכתחילה לפיכך עלתה על דעתו שדברי הרמב"ם הן בשנפלה למאה ולפיכך השיג וכתב מה שכתב אבל באמת כוונת דברי הרמב"ם הוא כמו שנתבאר ודי בזה לענין ביאור הדין כאן במקומו:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 4:2:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 4:2:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/4:2:2:1)

**בשבת של פרוטגמייא.** הר"ש ז"ל פי' לסעודת בחור שנשא בתולה קורין בל' יון פרוטגמא בויקרא רבה פרוטגמא של צדיקים לע"ל וראיתי ברבה ריש פ' שמיני גבי שבע שנים של גוג ואותן שבע שנים הן הן פרטגמיא של צדיקים לע"ל וסימנא דעביד פרטגמיא אכיל משתותא וגריס להא בהאי תלמודא לקמן פ"ד דשביעית ונשתנית הנוסחא במקצת דהתם קאמר ר' יונה בשם ר' חנינא המת בשבע שני גוג אין לו חלק לע"ל סימנא דאכיל פרטגמייא אכיל משתותא ומביאו הערוך בערך משתיתא ופי' דאכיל סחורות בעוה"ז כגון פרטקמיא אכל משתה שלו שהיה מזומן לו לע"ל כלומר לא נשתייר לו מה לאכול לע"ל ופי' זה קצת דחוק הוא לפי הענין המוזכר שם וכן להמוזכר בב"ר. ולפי הנראה דאביל פרטגמייא גרסי' בבי"ת וזה דומה ממש לגי' דהמ"ר דעביד פרטגמייא. ופירושו מי שמוליך ומביא לבית המשתה מיני מגדים ופירות הוא הסימן שיאכל שם בסעודת המשתה. פרוטגמייא מלה לעז היא כנזכר וזהו מעין שושבינות הנשנה בפ"ט דב"ב והכוונה המטריח עצמו יאכל מהסעודה לפי טרחתו. וזהו דאמרו במ"ר אותן ז' שנים הן הן וכו' שהן הן הכנה לשכרן של צדיקים לע"ל כפי הטרחא שיהיה להם באותן ז' שנים והיינו נמי דקאמר בשביעי' וסימנא דאביל הפרטגמייא וכו' ולפיכך המת באותן ז' שנים אין לו חלק לע"ל וזה מוסכם לפי הענין והכי משמע נמי לקמן שם וה"ז נוטה במקצת לפי' הר"ש בהא דהכא ודעת הרמב"ם ז"ל בפי' פרוטגמייא מלשון הזמנה והכנסה לסעודה הוא שכך כתב סתם בפי"ב ממעשר בהלכה ג' הנשבע על חבירו שיאכל עמו בשבת והוא אינו מאמינו על המעשרות שואלו ואוכל על פיו בשבת הראשונה בלבד ולא הזכיר שבת של נשואין ומפני איבה היינו לפי שזה מפצירו ומדירו לפיכך התירו שיאכל עמו בשבת ראשונה של הזמנה שמזמין אותו ולא יותר:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 4:2:2:2
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 4:2:2:2](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/4:2:2:2)

**שאלו בשבת הראשונה וכו'.** הכא לא פשיט לה דסמיך על הא דלעיל בהלכה א' דקאמר בהדיא השנייה לא יאכל עד שיעשר וכו' עיי"ש:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 4:3:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 4:3:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/4:3:2:1)

**מכיון שהוא יודע שהוא בעון מיתה מפריש.** זהו כדקאמר רב הכא אבל בבבלי פ' אלו הן הלוקין (דף טז ע"ב) אמר רב אכל טבל של מעשר עני לוקה והלאו הוא לא תוכל לאכול בשעריך וכו' כדדריש התם ר' יוסי וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' מ"א בהלכה כ' דאין מיתה אלא בתרומה גדולה ובתרומת מעשר ופירשתי בפנים דר"א ורבנן פליגי בהא דלר"א סבר כהאי דרב דהכא והלכך לא נחשדו ורבנן סברי כרב דהתם דבלאו והלכך נחשדו והיינו בלא כך דאמרי והר"ש ז"ל פי' בלא כך דיהא פשיטא לך שהוא מפריש הא סגי בקריאת שם וכו' ויש לפרש בלשון מה בכך הא א"צ אלא קריאת שם בלבד ואיך שיהיה מיהת שמעינן דלרבנן סבירא להו דנחשדו ע"ה על מעשר עני ולא פליגי סוגיא דהכא עם סוגיא דהתם דמכות וכן בנדרים (דף פד ע"ב) אלא בטעם פלוגתייהו דהתם קאמר נמי דר"א סבר לא נחשדו ורבנן סברי דנחשדו ומפרש טעמא בנדרים דר"א סבר כיון דאילו מפקיר נכסיה והוה עני ושקיל ליה הוא לית ליה פסידא ורבנן סברי נכסי לא מפקר אינש דמירתת דילמא זכי בהו אינש אחרינא הלכך נחשדו והכי מפרש טעמא לר"א דלא נחשדו משום דבעון מיתה הוא ולרבנן בלאו בעלמא ונחשדו. ומשו"ה בחנם הוא מה שהרעיש בכאן התי"ט וכתב דהרמב"ם פסק כסוגיא דהכא דלרבנן לא נחשדו והראב"ד לא השיגו בזה והכ"מ לא העיר בזה כלום עכ"ד ומאין לנו לומר דדעת הרמב"ם הוא דלא נחשדו אם מפני שהוסיף עוד בטעם בפ"ט מהל' מעשר בהל"ג שקורא שם למעשר עני כדי שיקבע מעשר שני בזמן שהוא נוהג שמעשר עני הוא במקום מעשר שני בשלישית ובששית וע"כ הטעם הזה אינו עוקר להטעם שנחשדו שהרי בפי' כתב בריש הפרק בימי יוחנן כ"ג וכו' ומצאו שהכל זהירים בתרומה גדולה ומפרישין אותה אבל מעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני היו ע"ה מישראל מקילין ע"ע ולא היו מפרישין אותן לפיכך גזרו וכו' הרי שדעתו שנחשדו גם על מעשר עני וכרבנן דפליגי אדר"א וא"כ הגע עצמך שאין זה אלא להסביר הטעם דהואיל וספק הוא ואין העני יכול להוציא מידו מפני מה הצריכו לקריאת שם דבשלמא קריאת שם של מעשר ראשון הוא מפני הפרשת תרומת מעשר שצריך ליתנו לכהן וא"א להפרישה קודם המעשר לכתחילה כדכתב שם אלא במעשר עני קריאת שם למה ומאי מהני הלכך כתב דמהני מפני מעשר שני בזמן שהוא נוהג שלא ישכח מלקבוע אותו וזה מוכרח הוא לפרש לדעתו ז"ל שהרי בפירוש כתב שנחשדו כדלעיל:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 4:3:3:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 4:3:3:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/4:3:3:1)

**הנאמן לראשון נאמן לשני הנאמן לשני אינו נאמן לראשון.** כן פסק הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות מעשר בהלכה ה' וסיים שם לפיכך מי שאינו נאמן שהוציא פירות מביתו ואמר אלו מעשר ראשון נאמן ואין מפרישין מהן תרומות ומעשרות וכו' והשיג הראב"ד ז"ל ואמר שאין זה לא בתוספתא ולא בירושלמי שלא אמרו אלא הנאמן לראשון וכו' כלומר שראינו שהפריש אותו אבל לא אמרו שיהא מסתמא נאמן לומר מעשר ראשון הוא זה ויהיו פירותיו מעושרין מן הראשון. ומ"ש שם הכ"מ בפירוש לפיכך הזה בלתי מובן הוא ומאי א"צ להפריש מהן תרומה גדולה דקאמר וכי האינו נאמן על המעשר חשוד הוא לתרומה גדולה. ומאי שייכא תרומ' גדולה בכאן וא"צ לאריכות דברים בזה. ולענ"ד פירוש דברי הרמב"ם יתבארו אחרי שנבין מי הוא המוציא פירות דקאמר אם הבעה"ב מוציא אותן ואומר של מעשר ראשון הן א"כ ללוי הוא צריך ליתנו והלוי הוא המפריש תרומת מעשר ומאי האי דקאמר ואין מפרישין מהן וכו' אלא דנראה דאין כוונת דבריו על הבעל הבית אלא על הלוי שהוא הבעה"ב של מעשר ראשון ואם הוא אינו נאמן על המעשרות ובו הוא דאיירי ואף שכ' דין בן לוי שאינו נאמן לקמן שם בהל' ט"ו וכן בן לוי שאמר פירות אלו ממעשר ראשון שנטלה תרומתו ה"ז נאמן לעולם על תרומת מעשר כשם שנאמן הישראל על תרומה גדולה אבל אינו נאמן עליו לפוטרו ממעשר שני ודין זה הוא ממתני' דפ"ח דפאה ומה דתני עלה בהאי ש"ס כמבואר שם בהלכה ב' ושם דקדקתי מפני מה לא הזכיר מה שחילקו בהאו ש"ס לעיל דאם אומר מעשר ברור הוא נאמן אף לפוטרו מן השני אבל באומר ניתן לי או באומר משלו הן אין נאמן על מעשר שני. וכתבתי שסמך הוא ז"ל על מה שכתב למעלה הנאמן על הראשון נאמן על השני ובן לוי ג"כ בכלל אם אומר מעשר ברור הוא והרי הוא ז"ל קיצר במקום א' וסמך על מה שביאר במקומו בדין הזה. וזהו שכתב כאן לפיכך מי שאינו נאמן וכו' והוא בן לוי שאומר אלו מעשר ראשון וברור הוא אין מפרישין מהן לא תרומת מעשר ולא מעשר שני לפי שבזה הוא בכלל הנאמן על הראשון נאמן על השני ועל תרומת מעשר נאמן הוא לעולם ואם אמר אלו מע"ש אינו נאמן וכו' דנאמן על השני אינו נאמן על הראשון ובן לוי ג"כ בכלל וסיים ויראה לי שהוא פודה את כולם לפי שהוא ספק ושמא באמת מעשר שני הן ומספק גם התרומת מעשר שמפריש פודה אותו ומה שכתב עוד הראב"ד שם עוד אמרו הוציא להם מעשר שני וכו' משיג הוא מפני מה לא הזכיר חילוק דין הזה כמו שאמרו בירושלמי ולדעת הרמב"ם פשוט הוא דסמיך אמסקנא דמסיק ר' חנניא בשם ר' איסי דכר"א הוא דאתיא ולא כחכמים דהא מ"מ יש כאן חשש על הראשון דנאמן על השני אינו נאמן על הראשון ועיין במס' פאה שם יתבאר לך להא דלעיל ולקמן ד"ה אתא ר' חנניא ויתבאר עוד מענין ישוב השגה השניה:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 4:3:3:2
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 4:3:3:2](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/4:3:3:2)

**והתנינן ר"א אומר אין אדם צריך לקרות שם וכו'.** בלא האי דיוקא הוה מצי למיפרך בפשיטות דאם נחשדו על מע"ש מכ"ש שנחשדו על מע"ר אנא משום דלא שמעינן ליה לר"א בהדיא דס"ל דנחשדו על השני דשמא ס"ל דגם טבל של מעשר שני במיתה כמו של מעשר עני לשיטתו ולא נחשדו והלכך דייק מדקאמר ר"א א"צ לקרות שם למעשר עני משמע הא לשני צריך משום שאינו במיתה ונחשדו דאל"כ לישמועינן רבותא טפי דאפי' על מעשר שני הוא בעון מיתה ומכ"ש על מעשר עני אלא ודאי דמודה ר"א דאין טבל מעשר שני במיתה ונחשדו והשתא ק"ו דנחשדו על הראשון דצריך הוא להוציא מידו:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 4:3:4:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 4:3:4:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/4:3:4:1)

**אתא רבי חנניא בשם ר' איסי דר' אליעזר היא.** דברי ר' חנניא קאי למסקנא משום דקשיא על אוקימתא דר' יוסי דמוקי לה כד"ה דנהי דהמעשר שני עצמו פטור מן הראשון דמדמית ליה כתוספת בכורים בדמאי מ"מ מדקתני סתמא נאמן משמע דנאמן הוא גם על כל פירותיו שהן מתוקנין מן הכל והא לא אתיא אלא כר"א דס"ל נאמן על שני נאמן על הראשון והיינו טעמיה דהרמב"ם לא הביא החילוק בהוציא פירות מע"ש אם אמר פדוי הוא דנאמן משום דלאו כהילכתא היא והלכך כתב דלעולם אם אמר על הפירות אלו מע"ש אינו נאמן וצריך להפריש מהן תרומת מעשר ולא כר' יוסי דמדמי ליה לתוספת בכורים ועוד דבתוספתא ספ"ק דמכילתין דקחשיב התם הפטורין מדמאי ומנה לתוספת בכורים כדתנן בסוף מס' בכורים ופסק כן הרמב"ם לקמן בפי"ג ממעשר בהלכה י"ד עם השנויים במתני' דפ"ק ולא קתני התם אלא הלקוח בכסף מעשר שני ולא קחשיב להאי דהכא ובזה מסולקת תלונת הראב"ד גם בזה במ"ש בהשגות פ' י"ב והבאתי לעיל ד"ה הנאמן לראשון וכו' וע"ש. שוב מצאתי לברייתא זו בתוספתא דתרומות פ"ד וכך היא שנויה שם הוציא מע"ש מביתו אמר פדוי הוא לא אמר כלום פדאוהו לכם נוהג בו טבל ומע"ש דברי ר' רשב"ג אומר אינו נוהג בו אלא מע"ש בלבד ואנכרי דמיירי התם לעיל קאי והכי מייתי לה הש"ס לקמן סוף פ"ג דתרומות ובתר הכי גריס ישראל החשוד והוציא מע"ש מתוך ביתו ואמר פדוי הוא לא אמר כלום פדאוהו לו פדאוהו לכם דבריו קיימין וזה דלא כדגריס הכא והביאו הראב"ד ואין ספק דהרמב"ם סמיך אהא דתוספתא ולא כמו ששנויה כאן וגם למאי דגרים הכא מסיק לה כר"א וכדאמרן. כיני מתניתא לא ניתנום בשבת וכו'. למאי דתנינן התם במתני' מוקי לה הש"ס למתני' דהכא ככ"ע דלתרומה אף לב"ה אין מוליכין אבל המסקנא בבבלי פ"ק שם אמר שמואל הלכה כר' יוסי. דקאמר לא נחלקו ב"ש וב"ה על המתנות שמוליכין ולא נחלקו אלא על התרומה שבש"א אין מוליכין וב"ה אמרי מוליכין וכ"פ הרמב"ם בסוף פ"ד מהלכות י"ט כר' יוסי אליבא דב"ה וא"כ מתני' דהכא לא מיתוקמא אלא כב"ש ולפיכך לא זכר הרמב"ם בחבורו מן חלוקי הדינים שיש בה דעיקרא לאו דהילכתא היא:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 4:3:5:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 4:3:5:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/4:3:5:1)

הדא ילפא מן ההיא וההיא ילפא מן הדא וכו' והתוס' בפ"ק דביצה (דף יב) שכתבו שם בשם האי תלמודא דלאו דוקא אין מוליכין דה"ה אם יבא הכהן לביתו לא יתנם לו והעתיקו להא דהכא וגרסי היא ילפינן מההיא וההיא ילפינן מהיא ופירשו דאותה של ירושלמי קרי היא ולפי' הגי' אשר לפנינו הדא וכו' פשוט הוא ואין שום נפקותא בזה וכבר נתבאר לעיל דלפי המסקנא דהתם האי מתני' דהכא לאו כהילכתא היא:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 4:3:6:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 4:3:6:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/4:3:6:1)

**תני לא יסרב אדם בחבירו וכו'.** מקצת מהאי ברייתא מייתי לה בבבלי פג"ה (דף צד) וקאמר התם אם בשביל כבודו מותר וכבר ביארתי מזה בחבורי על סדר נזיקין בפ"ק דע"ז וכן בהא דלקמן:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 4:5:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 4:5:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/4:5:2:1)

**ועד א' נאמן.** כדפרישית דפריך וכי האיך נאמן על מה שאין בידו לתקנו במקום דאיתחזק איסורא והכי משמע בבבלי פ' האשה רבה (דף פח) דקאמר גבי טבל והקדש וקונמות האי טבל ה"ד אי דידיה משום דבידו לתקנו וכו' א"כ דאחר לא מהימן בכה"ג והלכך איצטריך לשנויי קל הקילו באכסניא וכן דעת התוס' בריש גיטין ודעת הרא"ש ז"ל בפ' הנזקין גבי כללי דעד אחד נאמן באיסורין דבמקום דאיתחזק אסורא בעינן דבידו לתקנו הוא אבל דעת הרמב"ם ז"ל אינו כן אלא סתם וכתב בפי"א מהל' עדות בהלכה ז' עד אחד נאמן באיסורין וזהו לשיטתו שאף בחשוד כתב שם דעל שלו אינו נאמן אבל על של אחרים נאמן הוא דפסק כרשב"ג דלקמן כמ"ש ג"כ בסוף פי"ב ממעשר ובכמה מקומות. והראב"ד השיג עליו והקשה מהאי דריש פרקין לא מצאו א"ל אחד שאינו נאמן על המעשרות מעושרין הן ובמוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר הרי שאינו נאמן גם על של חבירו וכר"מ דלקמן ולדעת הרמב"ם יש לומר דשאני בריש פרקין שהרי במוצ"ש יכול לתקנן ולא הקילו אלא לצורך שבת אבל היכא שיכול לתקן לא הקילו כדלעיל שם. ומה שהקשה עוד מהא דהוכרח לשנויי הכא אכסנאי הקילו יש לומר נמי דההיא אליבא דר"מ אזלא והיינו דמייתי הש"ס עלה להך ברייתא דפלוגתא דרבי ורשב"ג דפליגי בפלוגתייהו דר"מ ורשב"ג דבכורות וכיון דהרמב"ם פוסק בזה כרשב"ג דסמך על מה שאמרו חזקה אין אדם חוטא ולא לו א"כ לא קשיא ליה מההיא דהכא לקושיא בפ"ע אלא בכלל הקושיא היא שהשיג שם דסבירא ליה להראב"ד דהילכתא כר"מ היא. ומה שהרמב"ם הכריע כרשב"ג י"ל בזה דמלבד הא דאמרו חזקה אין אדם חוטא בשביל אחרים יש עוד ראיה וסיוע מההיא דמתני' דלקמן החמרים שנכנסו לעיר דטעמא דרבנן דאינן נאמנין מפני שהן גומלין זה את זה כדאמרי' בפ"ב דכתובות. ובמתני' דהכא דהתירו בגומלין היינו משום אכסנאי והשתא אי כר"מ דהחשוד על הדבר אינו נאמן אף על של אחרים למה לי טעמא דגומלין תיפוק ליה משום דהן חשודין על המעשרות ואין נאמנין אף על של אחרים אלא דמשמע דכרשב"ג אזלו הני מתני' ובמקום דאיכא למיחש לגומלין היא דחיישינן ולא התירו אלא באכסנאי:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 4:5:4:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 4:5:4:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/4:5:4:1)

**תני הנכנס לעיר וכן'.** ומסיים בתוספתא בד"א בזמן שאין מכיר אדם שם אבל אם היה מכיר שם אדם לא יטול אלא מן המומחה ופסק הרמב"ם כן שם בהלכות מעשר והראב"ד בהשגה פי' להתוספת' דבזמן שהוא מכיר באחד שהוא מומחה קאמר והלכך לא יסמוך עוד על א' מן העיר שיאמר לו פלוני נאמן ולא יקח אלא מן הידוע לו והרמב"ם שהעתיקה כפשטה נראה דכך היה דעתו בפירושה דאהיכא דאיכא חששא דגומלין קאי וכמ"ש שם לפני זה הלך ליקח ממנו וא"ל מי כאן מוכר יין ישן וכו' אע"פ שהן כגומלין זא"ז הרי אלו נאמנין וטעמא דבאכסנאי התירו אפי' בחששא דגומלין ועלה קאמר בד"א דדין אכסנאי יש לו בזמן שאין מכיר אדם שם אבל אם מכיר אדם שם אין לו דין אכסנאי שיתירו לו מפני חיי נפש כדקאמר הכא משום דיכול הוא לילך לזה מכירו והוא ימציא לו מן המתוקן והלכך לא יקח אלא מן המומחה והיינו נמי דמסיים ואם שהה שם ל' יום וכו' וכך הוא בתוספתא ומהאי טעמא גופא דשוב אין לו דין אכסנאי. ומה שהביא הראב"ד שם בירושלמי שלא בפניו נאמן וכו' גירסת התוספתא כך היא ולפי גי' דהכא אינה מתפרשת אלא כמבואר בפנים וענין אחר הוא ולא על האומר איש פלוני נאמן מיתפרשא:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 4:5:4:2
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 4:5:4:2](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/4:5:4:2)

סליק פירקא בסייעתא דשמיא