## Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai Chapter 6

###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:1:1:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:1:1:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/6:1:1:1)

המקבל שדה מישראל וכו' בגמרא קאמר זו דברי רשב"ג דהתוספתא אבל חכמים חולקין עליו ופסק הרמב"ם כרשב"ג הואיל וסתם לן תנא כותיה כמ"ש בפ"ו מהל' מעשר בהלכה יא:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:1:1:2
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:1:1:2](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/6:1:1:2)

**החוכר שדה מישראל תורם ונותן לו.** כתב הר"ש מסתברא דמנכה ליה מחכירות את התרומה ואחריו נמשך הר"ב ובאמת לא מצינו זה לא בהש"ס הזה ולא בהש"ס בבלי בפ' השואל (דף קא) דמייתי מהאי ענינא ולא בתוספתא וכן דעת הרמב"ס ז"ל שנותן לו חלקו משלם אחר שיפריש את התרומה שכך כתב שם אבל החוכר שדה מישראל אם נתן לו מזרע אותה שדה תורם ואח"כ נותן לו מזו שקצץ ליתן לו ובעל השדה מעשר לעצמו וכו' הרי שאחר שתרם נותן לו שקצץ ליתן לו. והחילוק שבין חוכר לבין המקבל בענין זה מבואר הוא לקמן בהלכה ב בהסוגיא כדפרישית שם בפנים ד"ה קנסו חכמים. וכן מה שכתב הר"ש בפי' הפלוגתא דחברייא ור' לא בשם ר' יוחנן דלקמן דפליגי אי יש קנין לנכרי או לא וע"ש ומלבד שהם דברים שאינם מוכרחים האמת יורה דרכו דפלוגתא זו מבוארת בהאי ש"ס בפ"ט דב"מ גבי פלוגתא דרשב"ג וחכמים המקבל שדה מחבירו לזרעה שעורים לא יזרענה חטים וכו' וכמו שביארתי שם פלוגתא דחברייא ור' לא שמביא הש"ס שם ברמיזה ובקצרה ועיין בהלכה דלקמן ד"ה חברייא בשם ר' יוחנן שמביא שם הסוגיא דב"מ ומה ששייך לביאורה ומתוכה יתבאר הכל בס"ד:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:1:3:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:1:3:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/6:1:3:1)

**אתם עושין שליח ואין העכו"ם עושה שליח.** עיין מזה במקומו לקמן בפ"ק דתרומות מה שיתבאר לפי שיטות החולקין בענין דאין שליחות לעכו"ם:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:1:7:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:1:7:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/6:1:7:1)

**תני ר' חייא מאותה השדה בין מאותו המין וכו'.** מבואר היטב בפנים במאי דפליגי הני תרי לישני ובפלוגתא דרשב"ג וחכמים דפ"ט דב"מ ועיין בד"ה חברייא דלקמן:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:1:7:2
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:1:7:2](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/6:1:7:2)

**במקום פלוני שלא נהגו לעשות שעורים כפלים כחטים.** כצ"ל וזהו טעות דמוכח וכמבואר הכל בפנים ובדיבור דלקמן מהאי סוגיא דפ"ט דב"מ:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:1:8:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:1:8:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/6:1:8:1)

חברייא בשם ר' יוחנן קנסו חכמים בחוכר מן הגוים וכו' דברי חברייא ודברי ר' לא בשם ר' יוחנן הוזכרו בפ"ט דב"מ ברמז מועט ובארתי שם הסוגיא ומה שצריך לענינה לפי המתבאר מתוך הסוגיא דהכא ובמה שהוזכר בסוף הלכה דלעיל מפלוגתייהו דרשב"ג וחכמי' במתני' דהתם והנני מעתיק הסוגיא דהתם וביאורה ומתוכה יתבאר במה דפליגי חברייא ור' לא הכא והנ"מ דאיכא בינייהו לדינא דהא בדינא דהכא ליכא בינייהו מידי דלא פליגי אלא בטעמא למר טעמא משום קנסא ולמר דינא הכי הוא ומיהו לכ"ע החוכר מישראל תורם ונותן לו ומן הנכרי מעשר ונותן לו אלא מסוגיא דהתם למדנו מה דאיכא בינייהו לדינא ולפי שיטתא דהאי תלמודא דגרסי' התם בהלכה ז' על המתני' המקבל שדה מחבירו לזרעה שעורי' לא יזרענה חטים חטים יזרענה שעורים ורשב"ג אוסר והובא זה בסוף הל' דלעיל וקאמר עלה בגמ' ניחא שעורים לא יזרענה חטים חטים לא יזרענה שעורים פי' בתמי' ולרשב"ג הוא דפריך אמאי אוסר בשתיהן ניחא שעורים לא יזרענה חטים דאיכא טעמא שמכחישו' את הקרקע אלא אם קיבל לזורעה חטים אמאי לא יזרענה שעורים ומשני ואתיא כר' לא או כדברי הכל במקום שאין שעורים כפלים כחטין אבל במקום ששעורין מעלין כפלים כחטין זורעה שעורים והיינו ר' לא דהכא ובני פלוגתיהו חברייא דהכא והכי פירושא דהואיל דר' לא סבר דמן הדין הוא כאן שעל החוכר לעשר ומתני' דהכא בחוכר מן הנכרי מדינא קאמרה ומתני' דלעיל בחוכר מישראל לא תפשה בו מדת הדין כמבואר זה בפנים והשתא דאתינן להכי שמעינן דר' לא כשיטת לישנא קמא דסוף הלכה דלעיל סבירא ליה דהא איהו קאמר דמן הדין על החוכר לעשר ולא אמרו במתני' דלעיל בחוכר מישראל שא"צ לעשר ומפני שלא תפסו בו מדת הדין כ"א דוקא בנותן לו מאותו המין ג"כ אבל אם שינה מחטין לשעורין ואפי' במקום דעבדי שעורין כפלים כחטין לאו כלום הוא דכל היכא דאיכא שינוי אוקמוהו רבנן אדינא והיינו דקאמר ואתייא כר' לא דלדידיה לק"מ הא דרשב"ג אוסר בקיבל לזרוע חטין שלא יזרענה שעורים משום דלעולם אסור לו לשנות דעתו של בעל השדה ומהאי טעמא נמי אוקמוהו רבנן אדינא לענין מעשר ושמעינן נמי מינה דלדידיה ע"כ. דמתני' דכאן דלעיל כרשב"ג דהתם מיתוקמא וזהו כל"ק בהלכה דלעיל דמפרשי דלרשב"ג לעולם שינוי הוי ממין למין ותני ר"ח כחכמים דהתם ופליגי או כד"ה כלומר או כדאמרינן כשיטת חברייא דהתם דאינהו ס"ל דלעולם החוכר א"צ לעשר מדינא ובחוכר מהנכרי טעמא משום קנסא הוא ובחוכר מישראל לא קנסו בו והשתא לדידהו הא דאמרינן דחוכר מישראל צריך שיתן לו מאותה השדה ומאותו המין ואז הוא דא"צ לעשר על כרחך טעמא משום קפידא דבעל השדה הויא ומינה דכל היכא דליכא קפידא ואפי' במשנה ממין למין וכגון במקום שהשעורין עושין כפלים כחטין א"צ לעשר וזהו כלישנא בתרא דלעיל דקאמר דמתני' ותני ר"ח לא פליגי ולכ"ע כל היכא דליכא פסידא וליכא קפידא דא"צ לעשר ואפי' נותן לו מין אחר שזרע באותה השדה אלא דמתני' מיירי במקום שאין השעורין עושין כפלים כחטין ותני ר"ח מיירי במקום שעושין כפלים כחטין וכיון שכן הוא ולהאי לישנא בתרא דל"פ מתני' עם תני ר"ח וכדאמרן א"כ ממילא שמעת מינה דתרוייהו ככ"ע דהך מתני' דב"מ ס"ל והיינו דכמו דאמרינן לענין מעשר דכל היכא דשינה לו מחטין לשעורין צריך הוא לעשר דבהא מסתמא קפיד בעל השדה ובדלא עבדי כפלים כחטין ובהכי מיירי מתני' דלעיל ובמקום שעושין כפלים כחטין דבהא אמרינן דמסתמא לא קפיד בעל השדה אם שינה לו מחטין לשעורין ובהכי מיירי הא דר"ח א"כ ה"ה הכא נמי במתני' דב"מ דרשב"ג וחכמים ל"פ כלל אלא לד"ה במקום שאין השעורין עושין כפלים כחטין אם אמר לו חטין לא יזרענה שעורין אבל במקום שמעלין שעורין כפלים כחטין לד"ה אם אמר לו חטין זורעה שעורין ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ע"כ מה שבארתי שמה לצורך הסוגיא שהבאתי לעיל. ולפי סוגיא זו שנתבארה ממילא תבין מהנ"מ לדינא דאיכא בין ר' לא ובין חברייא דר' לא כל"ק ס"ל ולמתני' דלעיל אם נותן לו ממין אחר צריך הוא לעשר ואפי' במקום דעבדי שעורין כפלים כחטין ולחברייא דס"ל כלישנא בתרא דל"פ המתני' עם תני ר"ח ומחלקינן בין מקום דעבדי שעורים כפלים כחטין או לא. והנה לפניך במאי דפליגי חברייא ור' לא כדמוכרח מסוגיא דב"מ ומסוגיא דסוף הלכה דלעיל והוספתי לבאר עוד שם בחידושי מראה דשמעינן מהסוגיא דהש"ס לא רצה לפרש מין אחר דקתני במתני' דלעיל כ"א בשינה מחטין לשעורין אבל איפכא לא ומשום דבשינה משעורין לחטין מן הסברא הוא דלאו שינוי מקרי לענין מעשר ואע"ג דאמרינן התם לזרעה שעורים לא יזרענה חטים היינו דלכתחילה לא ישנה משום הכחשת הקרקע אבל אם שינה וזרע ונותן לו חטים תחת אשר קיבל עליו ליתן לו שעורים לא בשביל כך יתחייב במעשר אם נותן לו ממין המשובח ביותר ולפיכך לא פירש הש"ס כ"א בשינה מחטין לשעורין וביארתי עוד לדינא לדעת הרמב"ם שפוסק בפ"ו ממעשר שם כשיטת חברייא בדינא דחוכר מהנכרי דטעמא משום קנסא וטעמו יתבאר לקמן ובדינא דמתני' דב"מ פוסק כחכמים דרשב"ג דהתם ואע"ג דלכאורה קשיא הא מסוגית הש"ס דהכא מוכחא דהא בהא תליא ולשיטת חברייא מחלקינן בין מקום דעבדי שעורין כפלים כחטין או לא וכ"ע ל"פ בהא וכתבתי שמה דהוא ז"ל סמיך אסוגיא הבבלי דפ' המקבל שם דמשמע דלא מחלקינן בהכי ופוסק כחכמים דרשב"ג. וזה מבואר במקומו ובמה דפסיק בההיא כטעמא דחברייא עיין בדיבור דלקמן:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:1:9:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:1:9:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/6:1:9:1)

**מתניתא מסייעא לחבריא החוכר שדה מן העכו"ם מעשר ונותן לו.** כצ"ל ונתחלפו הני מסייעא בדפוס בטעות זה מוכח והטעות נראה וניכר הוא וכמבואר הכל בפנים ומזה תראה דטעמו של הרמב"ם דפסק כטעמא דחברייא מפני שלדברי הברייתא בתוספתא מיתוקמא המתני' אליבא דחכמים ולא כר"ש. ולדברי ברייתא קמייתא דמסייע לר' לא ולטעמיה לא מיתוקמא המתני' אלא כר"מ ולא כחכמים ומשו"ה תפס לטעמא דחברייא לעיקר וכחכמים דהתוספתא וזה מבואר הכל בפנים ומיהו אנן צריכין לבאר עוד בדברי הרמב"ם שם בפ"ו ממעשר בענין דברי ר' יהודה דמתני' וכן המקבל שדה אבותיו מהנכרי וכו' דמוקי לה הכא במסיקין שנו וכו' כדלקמן בסוף הלכה וכן תנינן לדברי ר' יהודה בברייתא בהדיא דמייתי לה בבבלי פ' השואל (ד' קא) ר"י אומר המקבל שדה אבותיו ממציק נכרי מעשר ונותן לו ובדברי הרמב"ם שסיים שם דין הזה לא כתב אלא סתם וכן המקבל שדה אבותיו מן העכו"ם קנסוהו שיעשר וכו' ולא הזכיר המציק ופשוט הוא דטעמיה דלא הביא הש"ס שם ברייתא זו אלא להכריח דשדה אבותיו לאו שדה אברהם יצחק ויעקב היא כדקאמר התם מעיקרא דאי הכי מאי איריא מציק אפי' אין מציק נמי כדפריך התם אלא שדה אבותיו ממש וכמ"ד יש קנין לנכרי וכו' כדאיתא התם וא"כ להמסקנא באמת אין חילוק בין מציק לאינו מציק ואפי' קנה זה הנכרי השדה מאבותיו דזיל בתר טעמא ולפיכך סתם וכתב כן ובענין יש קנין לנכרי כבר מבואר לעיל דעתו של הרמב"ם בזה ועיין בפ' דלעיל בהלכה ט' ד"ה מתני' דר"מ וכו' ובמקומות אשר ציינתי שם. ולדעתו ז"ל לק"מ הא דמוקי התם כמ"ד יש קנין לנכרי דה"ק אלא לעולם יש קנין כלומר לא תדחוק לאוקמי הך מתני' המקבל שדה אבותיו וכו' כמ"ד אין קנין דוקא דאפי' כמ"ד יש קנין מיתוקמא דהכא טעמא אחרינא איכא דמאי שדה אבותיו וכו' ומשום קנסא וזה פשוט:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:2:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:2:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/6:2:2:1)

**אמר להן אין אתם מודין לי שאם התנו ביניהן שהן חולקין במעשרות.** מדקאמר להן הכי בפשיטות משמע דאה"נ דדינא הכי הוא וכדהשיבו לו שאני התנו דהוה כאומר תלוש מן הקרקע וכו' ולכאורה קשה דהא דבר שלא בא לעולם הוא ובהדיא אמרינן לקמן דאינו יכול להקנות מעשרות שדהו לחבירו מטעמא דהוי דבר שלב"ל וכן מוכח מההיא דתוספתא דלקמן ומייתי לה בבבלי פ' המוכר את הבית (ד' סג) בן לוי שמכר שדה לישראל וא"ל על מנת שהמעשר שלי המעשר שלו ופריך והא אין אדם מקנה דבר שלב"ל כיון דא"ל על מנת שמעשר ראשון שלי שיורי שיירי' למקום מעשר אלמא דדוקא בכה"ג היכא דהמוכר התנה שיהא שלו דגבי בעל השדה הוא דשייך שיורי שייריה למקום המעשר אבל לא במקבל דלא מהני בי' תנאה בדשל"ל וכדמסיים בהא דלקמן אלא מוכר לו שדה ומשייר לו מעשרותיו מוכר לו שפחה וכו' וצריך לומר דהכא לדבריו דר"א אמרו לו שהשיב להן אין אתם מודין לי שאם התנו וכו' ועל זה השיבו לו דאפי' לדבריך לא דמי היכא דהתנו בחחילה דנעשה כאומר תלוש וכו' להיכא דקבלו סתם אבל באמת לענין דינא לא מהני הכא מידי כ"א בגוונא שיהא לבעל השדה המעשרות וכדאמרן והתי"ט העתיק לדברי ר"א ולתשובת חכמים נעשה כאומר לו וכו' וסיים ובהכי קני כדתנן במשנה ז' פ"ה דב"ב משמע דמדמינן לה להא דהתם ולכאורה לא דמי דהתם דבר שבא לעולם הוא כדקתני הלוקח פשתן מחבירו וכו' ואם היה מחובר לקרקע ותלש כל שהוא קנה וכדמוקי לה בגמ' התם (דף פז) דא"ל יפה לך קרקע וקני כל מה שעליה אבל הכא לא קנה כלל ולא מהני תנאי לגבי מעשר כ"א לגבי בעל השדה וכן הרמב"ם י"ל שהביא דינא דמתני' בפ"ו מהל' מעשר בהלכה י"ז כהן ולוי שקבלו שדה מישראל וכו' וכחכמים דמתני' ולא כתב כלום שאם התנו בתחילה דמהני התנאי שיהיה המעשרות שלהם כ"א בהאי דינא דהתוספתא כהן שמכר שדה לישראל וכו' כתב בהל' י"ט דמהני מפני שאצל בעל השדה הוא דשייך לומר שיורי שיירי' למקום מעשר או אם המעשרות של בעל השדה הן כגון ישראל שקבל מכהן ולוי כהני דיני דתוספתא דלקמן דבזה הדין דהמעשרות לבעלים לפיכך יכול הוא לסלק עצמו אף בדבר שלב"ל מזכותו ויהיה לישראל המקבל ממנו ולהתנות עמו על המעשר שיהא לשניהם או הכל לישראל ועל זמן מה כמבואר לקמן וכמ"ש הרמב"ם שם בהלכה כ' ולא תמצא בדבריו שם שביאר להדיא דליהני תנאי לענין מעשר כ"א בגוונא דאמרן ועיין לקמן ד"ה תיפתר באומר לו תלוש וכו' ובד"ה כהן שמכר שדה לישראל מ"ש מהאי דשיורי שיירי':


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:2:4:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:2:4:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/6:2:4:1)

**ישראל שקיבל שדה מכהן וכו'.** והיינו שאם התנה שיהו המעשרות של ישראל על איזה זמן דאלו לעולם אינו רשאי שאין כהן עושה כהן כהאי אידך ברייתא דתוספתא והובאה לקמן בסוף הלכה אלא דגריס שם ישראל שמכר וע' לקמן שם וכל דיני דהתוספתא שהובאו כאן מבוארים הן ויש שהוא נלמד זה מזה דבכל מקום ששייך למיחש שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות אסור ואם לאו מותר ולכן תמצא שהרבה דינים השניים בהתוספתא והובאו בהסוגיא כאן ולא הזכירם הרמב"ם כלל לפי שהן נלמדין דבר מדבר:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:2:6:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:2:6:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/6:2:6:1)

**פתר לה ברוצה ליתן לשנים כהנים ובן בתו א' מהן וכו'.** למאי דנראה ממשמעות הלשון שהיה רוצה ליתן החצי לזה והחצי לזה והלכך הואיל ובלא"ה היה רוצה ליתן לו בחנם רשאי ליתן לו סלע שיתן לו כולו אבל נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שלא היה מפרש כך שכתב בפי"ב מהל' תרומות גבי אסור לכהן לסייע בבית הגרנות וכו' וכתב שם בהלכה כ ורשאי ישראל לומר לישראל אחר הא לך סלע זו וכו' וזהו כמסקנא דהכא אליבא דר' יוחנן דכהן לכהן אסור כמבואר בפנים והכי מסיק לה בריש פ"ד דמס' בכורות. בד"א כשהיו הבעלים רוצים ליתן לאחד משני כהנים אלו או לאחד משני הלוים אלו בחנם ואמר לחבירו הא לך סלע ותן לזה. ולפ"ז פי' הוא ז"ל להא דהכא דקאמר ברוצה ליתנו לשנים כהנים היינו או לזה או לזה וטעמא דהתירא לפי דעתו צ"ל דהא מיהת רצה ליתן בחנם לאחד מהן והא דקאמר ותן כולו לבן בתי כהן פירוש שיתנו לו לבדו וכך הוא מובא בטי"ד סי' של"א:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:2:8:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:2:8:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/6:2:8:1)

**פתר לה בתרומה שנפלה לו משל אבי אמו כהן.** ובבבלי סוף פ' האיש מקדש מוקי לה בטבלים שנפלו לו מאבי אמו כהן דאי בתרומה פשיטא ומאי קמ"ל אבל בטבלים קמ"ל דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ועיין לעיל בפ"ד דפאה ד"ה המוכר את שדהו מה שנתבאר מענין מתנות שלא הורמו. תיפתר באומר לו תלוש מן החורבה הזו וכו'. והא קרקע לפניו וכו'. משמע דמדמי להו לענין שלא קנה אע"פ שאמר לו כן דהא באויר חורבה ודאי לא קני כדקאמר אויר חורבתו לא עשה כלום ופריך עלה ואיך אפשר וכו' וכלומר ומאי קמ"ל דלענין מאי מוכר לו האויר ומשני תיפתר באומר לו תלוש מן החורבה וכו' והיינו כדי להוציא לשם זיזין וגזוזטראות כדפי' ולא קנה משום דאויר דבר שאין בו ממש הוא וכמ"ש הרמב"ם בדינים אלו בפכ"ב מהל' מכיר' בהלכה י"ג והטור חו"מ בסי' רי"ב ביאר להדיא כדברי הש"ס דהכא ומדברי הרא"ש שהביא כן בפ' המוכר את הבית והשתא הא דמסיים וכא באומר לו תלוש מן הקרקע וכו' נמי לא קנה ומשום דאין יכול להקנות לו דשלב"ל וכמדמי להו ברישא דלא עשה כלום כ"א דוקא לעצמו יכול הוא לשייר כדקאמר אלא מוכר לו שדה וכו' וכדפסקו הם ז"ל שם וזהו שרמזתי לעיל בריש הלכה דמשמע לענין דינא דלא מהני שיור למעשרות לחבירו משום דדשלב"ל הוא אלא דמדברי הרא"ש שם והביאו הטור בסוף סי' ר"ט דגבי תנאי מהני אף לדשלב"ל דאע"ג דאין אדם מקנה דשלב"ל מתנה הוא על דשלב"ל והיינו בתולה מקחו בהתנאי שאם לא יתקיים התנאי יהיה המקח בטל וכיוצא בזה כמבואר שם ולפ"ז גם במעשר כן שאפי' הישראל הוא בעל השדה ומתנה עם המקבל הכהן ולוי שיהו המעשרות שלהם התנאי קיים וזהו כדמשמע בריש הלכה והכא מיירי בלא תנאי כ"א שמוכר לו המעשרות שיבואו אח"כ דבהא הוא דלא קנה ומיהו בדעת הרמב"ם יש להסתפק דיש לדון מדלא הביא בפ"ו ממעשרות שום דין אחר בעניני תנאי המעשרות מהתוספתא ומהסוגיא כ"א דינא דמתני' ובעניני התנאי לא הביא כ"א בגוונא דהכהן הוא בעל השדה וא"כ י"ל דדוקא בכה"ג הוא דמהני אי משום דשיורי שייריה לעצמו מקום המעשר כמו שהוזכר בהלכה י"ט שם או משום דיכול לסלק עצמו מזכותו אף בדבר שלב"ל וזהו שהוזכ' שם בהלכה כ ישראל שקיבל שדה מכהן וכו' וזהו מוסכם לכ"ע כדמוכח מההיא דר"פ הכותב וכמה שזכרתי לעיל מזה ועיין עוד בדיבור דלקמן:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:2:10:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:2:10:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/6:2:10:1)

**כהן שמכר שדה לישראל וא"ל על מנת שיהו המעשרות שלי וכו'.** ברייתא זו היא המובאה בבבלי פ' המוכר את הבית (ד' סג) בן לוי שמכר שדה לישראל וכו' וזכרתי מזה בריש הלכה וכ"פ הרמב"ם בפ"ו שם בהל' יט. ובענין מה שהוקשו על דבריו דהא קיי"ל דעל מנת תנאה הוי ולא שיורא והוא בעצמו פסק כן בפ"ט מהל' בכורים בהלכה י"א בהתנה הכהן עמו שהוא שותף חוץ מן המתנות הרי המתנות לכהן וכו' דחוץ הוי שיורא אבל ע"מ תנאה הוי והואיל ולא שייר לו הכהן שותפות לא קנאן בתנאי זה והט"ז הניח זה בתימא בי"ד סוף סי' סא וכבר ישבתי זה בחבורי על סדר נזיקין בפ' איזהו נשך בהלכה ב' ד"ה על מנת שהמעשרות שלי ביארתי דדעתו ז"ל כדעת רבו הר"י מיגאש ז"ל הביאו הרמב"ן ז"ל בחידושי ב"ב שכתב לחלק בין דבר שבא לעולם לדשלב"ל דבמעשר שהוא דשלב"ל הלוקח גופי' מקנה לו המקום בעין יפה לשיור המעשר ובין דאמר חוץ ובין דאמר לו ע"מ שיורא הוי דכיון דתלו מקחו בזה ואם יבטל התנאי גם מקחו יהא בטל ולא קנה השדה משא"כ גבי מתנות דהתם דבר שבא לעולם הוא וקנה הלוקח מקחו אף שאין התנאי כלום וכדאמרי' בפ' הזרוע (דף קלד) ולפ"ז איכא למימר דלדעת הרמב"ם ג"כ בהבעל שדה ישראל היא ומתנה עם המקבל הכהן שיהו המעשרות שלו דהתנאי קיים ומטעם הנזכר וכדעת הרא"ש והטור בזה שזכרתי בדבור דלעיל אלא שלא ביאר בדבריו בהדיא כן:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:2:10:2
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:2:10:2](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/6:2:10:2)

**לי ולבני ולי וליורשי וכו'.** למאי דגריס הכא ולי וליורשי שפיר מדייק הוא מלישנא יתירא דאף ביורשין שאינן מדבר תורה המעשרות שלהן כדמסיק והרמב"ם העתיק הברייתא שם כמו שהובא' בבבלי שם ואם אמר לי ולבני מת יתן לבניו ומיהו י"ל דלאו דוקא לבנו וה"ה לאיזה יורש שלו ואפי' הוא יורש מדרבנן כמ"ש וכדפשיט הכא והכי משמע גבי פלוגתא דרשב"ג וחכמים בגיטין (דף עד) למ"ד לי אף ליורשי לאו דוקא בנו ה"ה לכל היורשים וא"כ ה"ה הכא אם פי' לי וליורשי דבזה כ"ע מודים וכדמשמע מדברי הפוסקי' שלמדו מההיא דגיטין לכל תנאי דלי ולא ליורשי הוא למאי דקיי"ל כחכמים דרשב"ג וא"כ אם פירש פירש וכמה שהביא הב"י בסי' ר"ט בשם הרמב"ן דמחלק בין דבר המסויים לשאינו מסויים וכגון באומר על מנת שדיוטא עליונה שלי וכיוצא בזה דבכה"ג לכ"ע אף שלא פירש לי וליורשי יורשין בניו זכותו אחריו וזה נלמד ג"כ מההיא דגיטין דדוקא בדבר שאינו מסויים כהאי דהתם פליגי רבנן עליה דרשב"ג ובמה שהניח הב"י בצ"ע על הרמב"ם במ"ש בפ"ג מהל' מכירה בהלכה ד' במכר אילן ושייר פירותיו לעצמו דבעין יפה שייר לעצמו ולא הזכיר מבניו אחריו דמשמע דלעולם ירשו בניו אחריו אע"פ שלא פירש והרי בפ"ו ממעשר כתב שדוקא אם פירש לו ולבניו ובכ"מ תירץ דשמא י"ל שסמך פה על מ"ש שם. ואין ספק שסמך ג"כ על מ"ש בהל' גירושין הלכה כ"ב בעל מנת שתתן לי מאתים זוז שאינה יכולה ליתן ליורשיו והרי כל עיקר דין התנאי בענין זה נלמד מההיא דגיטין כדאמרן:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:2:11:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:2:11:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/6:2:11:1)

ואתיין אילין פלוגוותא כאילן פלוגוותא דתנינן תמן וכו' לפי הגי' שלפנינו פירשתי בפנים אבל בבבלי סוף פ' הכותב גבי קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת פליגי אם יש לה תוספת כלל שהיא תנאי כתובה והכי משמע מהאי ש"ס התם ומריש פ' הנושא דפליגי נמי בהמגרש את אשתו והחזירה אם יש לה תנאי כתובה או אם אין לה כלל ולפ"ז היה צריך להפך הגי' כאן מ"ד לכתובה אבל לא לתנאין אין לו במעשרות לפי שבטל תנאי הראשון ומ"ד בין לכתובה ובין לתנאין יש לו במעשרות ובברייתא דמייתי הבבלי פרק המוכר את הבית הגי' כתני ר"ח דהתוספתא שאם אמר כל זמן שהוא בידך מכרה וחזרה ולקחה אין לו עליו כלום וכ"פ הרמב"ם בהל' מעשר שם:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:2:11:2
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:2:11:2](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/6:2:11:2)

**והתני ר' חייא מכרה.** הבמל"מ הביא זה ופי' והתני רבי חייא דכהנת שמכרה לישראל והתנית על מנת שהמעשרות שלי וכו' עיי"ש ולא מצינו לזה דתני ר"ח כן כ"א קיבל שדה מכהנת קתני כדמייתי הכא ובעי לחלק כאן שמכר כאן שקיבל ועלה פריך והתני ר"ח מכרה משמע שבהדיא תני הכי ועל הא דלעיל בתוספתא קאי ושמכרה להשדה לישראל אחר לבתר דקיבל זה ממנו וכמבואר הכל בפנים גם מה שפירש להא דלקמן יכול הוא למחות בידו וכו' אתא עובדא קומי ר' אחא בר עולא וכו' דיש לומר דהמעשה היה בא"ל ד' או ה' שנים וכו' וא"א לפרש כן דא"ה אמאי קנסיה בחד מן עשרייתי דקניא הרי הוא יכול למחות בידו כאותן השנים ואם זה עבר על התנאי היה צריך לשלם לו דמי מעשר מעליא אלא ודאי הך עובדא באומר לו ע"מ שהמעשרות שלי לעולם הוי ולדינא ס"ל לרב אחא בר עולא כהך ברייתא דאם הכהן התנה עמו ע"מ שיהא שלי לעולם הרי הן שלו לעולם דפשוט הוא דברייתא דלעיל פליגי על הך ברייתא דהרי אם הכהן יכול לשייר לעצמו המעשרות לעולם למה לא ימחה בידו שלא ליטע ולזרוע מאלו שאינם חייבין במעשרות ולפיכך זה שעבר על תנאו קנסו כדי שלא יוסיף עוד לעשות כזה ולהפקיע מהמוכר המעשרות. ומה שדקדק למה לא הביא רבינו מדינים אלו לא אלו בלבד דנקט חד מעשיירתא מהסוגיא וכתב למה לא הביא והרי כמה וכמה דינים בהלכה זו ומהתוספתא שלא הביא והכלל הוא לדעת הרמב"ם מה שהוא נלמד דבר מדבר אינו מבאר הכל בהדיא והרי הך עובדא דנלמד מהאי ברייתא דלעיל וכפי אשר פירשתי ואותה הברייתא הביא וכן הא דבת כהן אם נשאת לישראל אין לה דין בעלים שיהא התרומה שלה וכשנתאלמנה או נתגרשה פשוט הוא שחזרה לכבתחילה ודינה כדין המתניתין ישראל שקבל מכהן ולוי ואותה הביא שם וכן כל כיוצא בזה:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:2:12:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:2:12:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/6:2:12:1)

**כהן שמכר שדה לישראל וא"ל ע"מ שיהא המעשרות שלך וכו'.** והרמב"ם בהל' מעשר שם בהל' כ העתיק כגי' התוספתא ישראל שקיבל שדה מכהן וכתב הראב"ד בהשגות (גי' הירושלמי היא עיקר וכך היה לפניו בהתוספתא. ואם היה דעת הרמב"ם כמו שבארנו בריש הלכה דדוקא בכהן שמכר השדה לישראל ומשייר המעשרות לעצמו בהא הוא דאמרינן דיכול לשייר בדשלב"ל וכן בישראל המקבל ממנו הואיל ויש לו להכהן זכות במעשרות מן הדין יכול הוא לסלק עצמו ולזכות לישראל הזה כדין הסילוק דמהני בדשלב"ל הייתי אומר דבכוונה כתב כנוסחת התוספתא ולא כנוסחא דהכא להשמיענו דעתו בזה דבענין אחר לא מהני התנאי להיות המעשר לישראל וכגון בכהן שמכר השדה לישראל שאין לכהן כלום בהשדה ולא יכול להתנות שיהיו המעשרות לישראל דאין זה בידו להתנות בכה"ג והראב"ד חולק עליו בעיקר דין התנאי בדבר שלב"ל וסובר כדעת הרא"ש והטור שהבאתי לעיל ולפיכך כתב דגי' דהכא היא עיקר דמהכא שמעינן אפילו בכה"ג שאין לו זכות במעשרות שיבואו מ"מ יכול הוא להתנות על דשלב"ל ומיהו לעיל כתבתי דבעיקר דין התנאי בדבר שלב"ל יש להסתפק בדעת הרמב"ם להיכן דעתו נוטה בוה ומהאי דינא אין כל כך הכרח דיש לומר דחדא מגווני נקט דלא נתכוין אלא להשמיענו דאין יכול להתנות שיהו המעשרות לישראל לעולם שאין כהן עושה כהן:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:3:1:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:3:1:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/6:3:1:1)

**המעשרות לבעלים.** וכדמפרש בתוספתא שם דאם כהן הוא בעל השדה התרומה שלי ומעשר ראשון ומעשר שני חולקין ביניהן ואם לוי הוא מעשר ראשון שלו והתרומה ומע"ש חולקין ביניהן וכ"כ הרמב"ם בפ"ו שם בהלכה יז. ותו גרסי' בתוספתא אח"כ כהן ולוי שמכרו פירות לישראל במחובר לקרקע מעשרות שלהן בתלוש מן הקרקע עד שלא מירחו מעשרות שלהן משמירחו מעשרות שלו מפריש תרומה ומעשר ונותן לכהן והשאר שלו מכר הוא להן פירות עד שלא מירחו מעשרות הרי אלו שלו משמירחו מעשרות הרי אלו שלהן ופסקה הרמב"ם שם לעיל בהלכה י"ו להרישא דהתוספתא. וטעמא דהך מילתא משום דכל זמן שלא נגמרו מלאכתן למעשר לא היה לו להמוכר להפריש והלכך אמרינן דמסתמא לא מכר לו חלק המעשרות אלא דמה שלא הפריש מפני שעדיין לא נתחייבו במעשרות ומשו"ה המעשרות להמוכר אבל אם מכר אחר שמירחו א"כ היה לו להפריש המעשרות ומדלא הפריש אמרינן דאת הכל מכר לו והמעשרות של הלוקח ולפ"ז חדא טעמא הוא דהויא להרישא ולהסיפ' וכמו שהיא שנויה בהתוספת'. והיינו מדינא דוקא דהא לכאורה קשיא על הסיפא דהא אנן איפכא תנינן במתני' בפ"ק דפאה כהן ולוי שלקחו את הגורן המעשרות שלהן עד שימרח אלא דהתם טעמא משום קנסא הוא כדמפרש לה הש"ס סתם ולא קנסו להם כ"א בשלקחו אחר המירוח כדפרישית שם ומיהו אף דהיינו יכולין ליישב סיפא דסיפא דהתוספתא דהא דקתני משמירחו המעשרות שלהן היינו מדינא מ"מ אכתי תקשה רישא דסיפא דקאמר עד שלא מירחו הרי המעשר של ישראל המוכר והיינו טעמיה דהרמב"ם שלא פסק כ"א להרישא דהתוספתא משום דמתני' דפאה קשיא להסיפא וכדכתבו שם בדין דלעיל להמתני' וכטעמא דהש"ס ועיי"ש בהשגת הראב"ד במה שמשיג על טעמיה דהרמב"ם בדין דלעיל וכתב שם טעם אחר וכבר ביארתי דעתו וטעם דעתו של הרמב"ם בפ"ק דפאה בהלכה ה' ד"ה קנס קנסו להן ועיי"ש:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:4:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:4:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/6:4:2:1)

**רבי יודה עביד זיתים כקרקע וכו'.** פירשתי בפנים על דרך הרמב"ם בחיבורו שכתב שם בהלכה י"ח כדעת חכמים ומפני שהשמן חשיב הוא וכמו שפי' בפי' המשנה דלחכמים על דרך כלל הוא דלעולם חולקין הן. וכמו שהבאתי במתני' ונראה דלמד פירושו ממאי דקאמר מעתה אין יסבור ר' יודה כר"א וכו' דלכאורה קשה מאי קמ"ל בזה אלא דקמ"ל דפלוגתייהו דחכמים אף בכהן ולוי שקבלו מישראל והיינו דאשכחן פלוגתא זו אליבא דר"א דלעיל דלר"י איכא למימר דאם לסברת ר"א דהתם ה"נ כן הוא דהמעשרות שלהן הוא דהא עביד זיתים כקרקע ולרבנן דהכא דפניגי ס"ל דאף לר"א דהתם מודה הוא הכא דחולקין הן משום דזיתים חשובין הן ולפיכך דעת הישראל הנותן בקבלה ג"כ הוא שיחלוקו ביניהן את הכל:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:4:4:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:4:4:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/6:4:4:1)

**כהן שנתן מעות לישראל ליקח בהן פירות למחצית שכר וכו'.** למאי דמשמע לכאורה שהנותן אמר כך להמקבל שאם הותירו או פיחתו שלי וא"כ אין לפרש דמשום איסור דרבית איירי הכא לא לפי גי' התוספתא שהבאתי בפנים דגריס אסור ברישא דאם הנותן מקבל עליו האחריות מאי איסורא דרבית איכא הכא הרי הוא קרוב להפסד ורחוק מהשכר ולגי' דהכא מותר נמי קשה מאי קמ"ל והיה צריך לומר דאגב הסיפא נקט ואיסורא דהסיפא משום חשש כהן המסייע הוא כדפרישית בפנים מיהו נראה דבענין איסור רבית משתעי הברייתא וכגי' התוספתא דגריס ברישא אסור וצריך לפרש דהאי א"ל הותירו או פחתו שלי אמקבל קאי שהמקבל קיבל עליו האחריות וזה ודאי אסור הוא דהיינו מתני' דפ' איזהו נשך אין מקבלין צאן ברזל מישראל דכל היכא שנותן לו מחצית השכר כל זמן שהמעות בידו ועל המקבל כל אחריות הקרן היינו צאן ברזל לא מהני הכא שנותן לו שכר עמלו כ"א במקבל פלגא ברווחא ופלגא בהפסידא וכהאי מתני' אין מושיבין חנווני ואין נותנין מעות ליקח פירות למחצית שכר בהא הוא דאמרו אא"כ נותן לו שכרו וכו' כמבואר שם ואף לגי' התוספתא אסור איכא למידק מאי קמ"ל פשיטא דאסור אם כל האחריות על המקבל וצריך לדחוק דה"ק דאף שהמקבל אומר לו והמעשרות שלך אפ"ה אסור משום דהנותן אין לו באחריות כלום ועל כרחך זו היא סברת התוספתא בטעמא דהסיפא שהישראל היא הנותן והכהן הוא המקבל וא"ל המקבל האחריות הקרן יהי עלי והמעשרות שלך דהואיל והמעשרות של ישראל הנותן הוי כאילו אין להמקבל חלק בריוח כלל ובכה"ג איכא צד התירא כמו שזכרתי בחבורי על סדר נזיקין בפ' א"נ בהלכה ה' ד"ה לא פעמים שמתנה ש"ח להיות כשואל דהבאתי שם בשם בה"ת דכל היכא שהמקבל נותן כל הריוח לבעל הבהמה אף שמקבל עליו כל האחריות הבהמה בנכסי צאן ברזל בהא אית דאמרי דודאי שרי דהא לא מקרי הלואה אלא שליחותיה קעביד וכתבתי שם דאין לפקפק בזה דכך הוא נלמד מהאי ש"ס שם ומיהו בהא דתלי הכא להתירא באם נותן לו שכרו אכתי קשה דהאי התירא במקבל בעיסקא הוא דשייכא כדלעיל ובגוונא דהאחריות על המקבל עיקר ההיתר הוא אם מתנה שלא יהיה לו בריוח כלום דזהו כש"ח שמתנה להיות כשואל סוף דבר אין כאן דבר ברור לדינא מההיא תוספתא ואיך שתפרש יש לפקפק בה והרמב"ם לא זכרה ולא למד ממנה כלום. ישראל שהיה מוכר זיתים בששים לוג טבולים וכו'. תוספתא זו מבוארת היטב בפנים ודינה מבואר כפי אשר פירשתי בה ובאוקימתא דהש"ס וכבר נכלל דין זה בדיני הרבית בפ' הנזכר ובדברי הרמב"ם במקומו בהל' מלוה מדין כיוצא בו וזה נלמד דבר מדבר הוא:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:5:3:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:5:3:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/6:5:3:1)

**כשם שאמר קטן חומרין וכו'.** מבואר היטב בפנים על איזה דין של קטן שאמרו בו לחומרא קאי ולפי מה שהבאתי במתני' פי' הרמב"ם במשנה שפירש לפלוגתייהו דב"ש ודב"ה באם מותר לגרום טומאה לחולין של א"י א"כ הא דקתני בברייתא שוין שאין מוכרין גדיש של חטים וכו' היה צריך לומר דבכה"ג מודו ב"ה משום דהוי כודאי הוכשרו ומ"מ הוי קשה דאם מותר לגרום טומאה לחולין של א"י מאי איכפת לן שהוכשרו לכן נראה שחזר בו הרמב"ם מפירושו במשנה אלא דפלוגתייהו אם תולין להקל שמא לאכילה לקחם או לא כדמשמע מהסוגיא ודוקא כשלא הוכשרו מיירי במתני' ולפיכך תני עלה בברייתא ושוין שאין מוכרין וכו' דבכה"ג אפי' ב"ה מודו דלא תלינן להקל מכיון שמסתמא הוכשרו אין מוכרין אותן למי שאינו עושה בטהרה והשתא אזלא המתני' והסוגיא כולה אליבא דמשנה ראשונה דסוף פ"ד דע"ז שהיו אומרין אסור לגרום טומאה לחולין של א"י ומפני דאנן קיי"ל כמשנה אחרונה דהתם חזרו לומר וכו' ומותר לגרום טומאה לחולין של ארץ ישראל לפיכך לא זכר הרמב"ם בחיבורו כלום מדין המשנה והברייתא ומה דאיתמר עלה בהסוגיא דהכל אליבא דמשנה הראשונה הוא שנשנה:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:5:6:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:5:6:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/6:5:6:1)

**אין לך אלא כההיא דאר"י ד"ה היא וכו'.** כדפרישית. וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות מעשר הלכה י"ג שנים שבצרו כרמיהן בתוך גת אחת והאחד מהן אינו נאמן על המעשרות אע"פ שעישר זה הנאמן על חלקו כשהוא נוטל חלקו מן היין חייב להפריש ממנו מעשר דמאי על חלק ע"ה כיצד היה מחצה למחצה ונוטל בחלקו מאתים לוג יין ה"ז מפריש ממנו לוג אחד תרומת מעשר ועשר מע"ש כנגד המאה לוג שהרי הפריש המעשר של ודאי תחלה על חצי כל שדרכו בגת. והרי היא כמסקנא וכפירושא דר' יוחנן דעל חלק ע"ה שבידו והוא חצי חלקו שהן מאה לוג מפריש עליו כדין דמאי אחר שכבר הפריש כדין ודאי על כל המאתים לוג שלו שהן חצי כל שדרכו בגת וטעמו מבואר בפנים ומה שהקשה הראב"ד שם ממתני' דלקמן שנים שקבלו השדה באריסות וכו' אלמא יש ברירה כבר פי' הכ"מ דבמתני' שאני דמיירי שחלקו בתחל' בענבים ואח"כ נתערבו בנתינתם בגת דבכה"ג לכ"ע אין ברירה דלא אמרינן הוברר לכאו"א חלקו שבתחלה וכמו שכתב הרמב"ם בפי' המשנה ובזה מבוארת המשנה כמו שהבאתי במתני' ומבוארין דבריו בחבורו ועיין עוד בהלכה דלקמן:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:6:1:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:6:1:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/6:6:1:1)

**שנים שקבלו את השדה באריסות וכו'.** הר"ש פי' להמתני' כגון שחלקו שדה בקמתה וכו' ואחריו נמשך הר"ב וכתב שם משום דהש"ס מייתי להברייתא עלה דמיירי בכה"ג וכו' ואין זה מוכרח כלל דבכמה וכמה מקומות מצינו דהש"ס מייתי איידי דאיירי בכעין זה וה"נ איידי דבמתני' מיירי משותפות מייתי הך ברייתא דשותפות ואף שאין דינם שוות ואין ענין זה לזה והבאתי בפנים לפי' המשנה ע"ד הרמב"ם בחיבורו דזהו עיקר הטעם במתני' וכמה שזכרתי מזה בדיבור דלעיל:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:6:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:6:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/6:6:2:1)

**ישראל ועכו"ם שקנו שדה בסוריא.** הכי נמי גריס בהדיא בתוספתא. ובבבלי גיטין (דף מ"ז) וכן בפ' ראשית הגז (דף קלה) דמייתי הך ברייתא לא גריס בהדי' בסורי' אלא דמוקי לה בגיטין דבסוריא מיירי משום הקושי' דמקשי התם לרבה דס"ל אין קנין לנכרי בא"י להפקיע ממעשרות ופריך מהאי ברייתא דע"כ ל"פ אלא דמר סבר יש ברירה ומ"ס אין ברירה אבל דכ"ע יש קנין לנכרי בא"י ומשני בסוריא שנו ופירש"י ז"ל דלמ"ד טבל וחולין מעורבין צריך לעשר חלק של ישראל מניה וביה ולא ממנו על טבל גמור ולא מטבל גמור עליו שלא יהא מן הפטור על החיוב ומן החיוב על הפטור והתוס' שם הקשו על זה והעלו דטבל זה אין לו תקנה דכיון שאין ברירה שמא הגיע לו כל חלקו של נכרי או חציו ולא ידעינן כמה ואי מעשר מניה וביה שמא מעשר מחלקו והשאר חלק של נכרי או איפכא או מקצתו ומיהו יכול לתקנן שיפריש עליו ממקום אחר ויפריש גם עליו ממקום אחר ואחרון אחרון מקולקל וכו' ועיין בפירש"י בראשית הגז שם שמאריך בענין זה ונבאר לדעת הרמב"ם בהאי דינא שכך כתב בפ"א מהל' תרומות בהלכה כ' שותפות העכו"ם חייבת בתרומות ומעשרות כיצד ישראל ועכו"ם שלקחו שדה בשותפות אפי' חלקו שדה בקמתה ואצ"ל אם חלקו גדיש הרי טבל וחולין מעורבין בכל קלח וקלח מחלקו של עכו"ם אע"פ שמרחן העכו"ם וחיובן מדבריהם כמו שבארנו בד"א בא"י שהמעשרות של תורה ובשל תורה אין ברירה אבל אם לקחו שדה בסוריא הואיל והמעשרות שם מדבריהם אפי' חלק הגדיש חלקו של העכו"ם פטור מכלום וביאור דבריו כך הם דמ"ש וחיובם מדבריהם כמו שבארנו ר"ל מ"ש שם לעיל בהלכה יג בישראל שמכר פירותיו לעכו"ם אחר שבאו לעונת המעשרות אע"פ שגמרן העכו"ם חייב בכל מדבריהם וכן העכו"ם שגמר פירות ישראל הואיל ודיגונן ביד העכו"ם אינן חייבות במעשרות אלא מדבריהן. והכוונה דאף על גב דפסק לעיל כמאן דאמר אין קנין לעכו"ם בא"י היינו דוקא בגמרן ישראל להפירות שגדלו בקרקע של הנכרי שקנה בא"י דאז חייבין מן התורה אבל אם גמרן העכו"ם לפירות שלו פטורין מכלום כמ"ש בהלכה י"א וכאן שהפירות הן של ישראל והגיעו לעונת המעשר בידו משו"ה כשמכרן לעכו"ם ומרחן העכו"ם אי אתה יכול לחייבן מן התורה דהא לפירות יש קנין לעכו"ם כמבואר לעיל בפ"ה בהל' ט' דאע"ג דקנין קרקע אין לו קנין פירות יש לו ובשמרחן. ולפוטרן מכלום ג"כ אי אתה יכול לפוטרן דהא הגיעו לעונת המעשר ביד ישראל והלכך חייבין מדבריהן זהו ביאור הדין הנזכר בהלכה י"ג והשתא דין הזה דשותפות העכו"ם ואפי' חלקו שדה בעודה בקמתה והרי עכ"פ הגיעו לעונת המעשרות שהוא משהביאו שליש וא"כ חלק הישראל שמעורב בחלק העכו"ם הוי כמו פירות של ישראל שמכרן להעכו"ם שהרי הוא נוטל חלק ממנו כנגד חלקו ובחלקו מעורב פירות העכו"ם. וזהו שכתב הרי טבל וחולין מעורבין בכל קלח וקלח מחלקו של עכו"ם כלומר דודאי זה פשוט הוא דבחלקו של עכו"ם אילו היה ברירה היה פטור מכלום שהרי יש קנין לעכו"ם בפירות כמוזכר ובפירות של עכו"ם ומרחן העכו"ם לא היה שום חיוב כאן אלא מדקי"ל אין ברירה בדאורייתא א"כ יש בכל קלח וקלח של חלק העכו"ם ג"כ חלק ישראל מעורב בו ודינו כמו פירות של ישראל ומכרן להעכו"ם כנזכר ואע"פ שמרחן העכו"ם יש כאן חיוב מדבריהם והוא הדין נמי בחלק הישראל הוא כן וזהו שרמז וכתב מחלקו של עכו"ם ולא כתב בחלקו של עכו"ם אלא דר"ל דגם בחלק ישראל שהוא טבל יש בו ג"כ מחלקו של עכו"ם בכל קלח וקלח והוא חולין שהרי יש קנין פירות לעכו"ם אלא דהואיל וא"א לברר דאין ברירה ובכל קלח וקלח יש משניהן ועיקר הדין מידי דאורייתא הוא הלכך דינן דאף שמרחן העכו"ם חייבין במעשרות מיהת מדבריהם ועיין בכ"מ ובמה שהביא בשם הר"י קורקוס ז"ל ובמה שכתבתי נתבארו דבריו על נכון ואין שום קושיא בדין זה לפי שיטתו ז"ל. נשאר לנו לבאר בעיקר הדין דשותפות העכו"ם דבריש פ' ראשית הגז שם משמע דמאי דמחייב בשותפות העכו"ם מדאורייתא הוא מיחייב וכהאי לישנא דאב"א התם דקאמר דשותפות העכו"ם אפי' לרבנן חיובי מחייבי ודייק מהאי ברייתא דפלוגתא דרשב"ג ורבי דלעיל דע"כ ל"פ אלא דמ"ס יש ברירה ומ"ס אין ברירה אבל שותפות דנכרי ד"ה חייבת וכך הוא דעת הרמב"ם וכבר ביארתי טעמו לעיל בפ"ד דפאה הלכה ד' ד"ה ישראל ועכו"ם שהיו שותפין בקמה בהא דלא פסק כרבא דהתם כ"א בבכורה ולא באינך דחשיב שם ע"ש ותמצא דבכל הדינים דפסק שותפות הנכרי חייבת מדאורייתא הוא כדמשמע מהסוגיא דהתם ומהך אב"א בדין תרומה וא"כ לכאורה יש לשאול מ"ט כתב כאן על הא דפסק שותפות העכו"ם חייבת בתרומות ובמעשרות ומפרש כיצד וכו' ונקט גוונא דלא מיחייב אלא מדבריהם אבל הא ל"ק כלל דהא קאמר אע"פ שמרחן העכו"ם וכו' וזה בא להשמיענו דאף שמרחן העכו"ם מ"מ חיובא מדרבנן מיהת איכא דדמיא להאי דינא שזכר לעיל וכמו שנתבאר למעלה ואיו ה"נ דאם מרחן ישראל מדאורייתא חיובי מחייב מכיון שאין ברירה ודמיא להאי דינא שכתב לעיל בהלכה י"א דפירות העכו"ם שלקחן ישראל אפי' אחר שנתלשו אלא שלא נגמרה מלאכתן למעשרות וגמרן הישראל דחייבין מן התורה וה"נ כן דמטעמא דאין ברירה הוי כמכר כמו שבארנו למעלה וא"כ שותפות הנכרי מן התורה חייבת ובהא דמחלק בין א"י לסוריא פשוט הוא דהואיל דקי"ל כר' הושעיא דפ' אין משילין דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה כדפסק הוא ז"ל שם בהל' תרומות ובכמה דוכתי ודאי יש חילוק בין סוריא ובין א"י בהאי דינא וסוגיא דגיטין דמשני בסוריא לתרץ הקושיא על רבה דאמר אין קנין לעכו"ם ומשמע דמיהת לרבי אין ברירה אף בסוריא התם אליבא דרבה הוא דמשני ואיהו ס"ל כרב יוסף בפ' בכל מערבין (דף לז) דאין חילוק בין דאורייתא לדרבנן בדין ברירה ע"ש ותמצא דרבה ורב יוסף לא פליגי בהאי סברא כ"א בטעמא אחרינא בהאי שנויי דהתם וכן הא דלא משני בגיטין דמיירי בשמירח העכו"ם ואפי' בא"י וכדקדוק הר"י קורקוס שהביא הכ"מ ע"ש שתירץ בדוחק אבל מעיקרא לק"מ דהא בשמירת העכו"ם גופא איכא פלוגתא כדאמרינן במנחות (דף ס"ז) דתנאי היא אי מירוח העכו"ם פוטר או לא ובפ"ד דפאה מבואר יותר ופליגי התם אם יש קנין פירות לעכו"ם או לא וע"ש והלכך לא בעי הש"ס לשנויי הכי ומוקי לה בסוריא דלכ"ע יש קנין לעכו"ם בסוריא ואין להאריך יותר כ"א במה שרמזתי וציינתי תמצא הכל מבואר בס"ד:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:7:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:7:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/6:7:2:1)

**חבר וע"ה שירשו את אביהם ע"ה וכו'.** כתב הר"ש הא כבר תנא ליה רישא או שירשו והא דתני ליה הכא משום דבעי למתני ונכרי וכו' וזהו לפירושו במתני' דלעיל אבל לפי' הרמב"ם בחבורו והבאתי לעיל דהתם טעמא דכמוכר טבל הוא ול"צ לאוקמי שירשו אביהם ע"ה וכמבואר לעיל והכא טעמא משום דכמוכר דמאי הוא וכן מה דמסיים הר"ש ועוד משום דקתני הכא לח ויבש דאסור למכור לע"ה לח ויבש כדתנן לעיל בפ"ב ואחריו נמשך הרב וא"כ האי מתני' לא הוה אתיא אלא כמשנה הראשונה דסוף פ"ד דע"ז דאסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל וכמו שכתבתי לעיל בפ"ב בהלכה ג' אבל לא צריך לכל זה דמתני' דהכא אתיא אף למשנה אחרונה דהתם דקי"ל מותר לגרום טומאה לחולין של א"י דכולא טעמא דרישא דמתני' דכאן משום דמאי הוא דכשמחליף עמו הוי כמוכר דמאי וכ"כ הרמב"ם בפירושו ובחבורו פי"א ממעשר הלכה ו':


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:7:2:2
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:7:2:2](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/6:7:2:2)

**ישראל ועכו"ם שקנו ביתו של עכו"ם וכו'.** למאי דמסיק הכא מכיון שקנה כמי שנכנסה לרשותו א"כ דין זה דהתוספתא נכלל בהאי דינא דברייתא הנשנית בבבלי פ"ב דע"ז (דף ע"א ע"ב) הלוקח גרוטאות מן הנכרי ומצא בהן ע"ז אם עד שלא נתן מעות משך יחזיר ואם משנתן מעות משך יוליך לים המלח וכו' כדמפרש לה התם וה"ה הכא בשותפות עם העכו"ם דמכיון שקנה אע"פ שלא נכנס לרשותו אסור לו להחליפן ולכן לא הביא הרמב"ם לדינא דהתוספתא בהדיא כ"א דינא דמתני' גר ועכו"ם שירשו את אביהם עכו"ם כתב בפ"ז מה' ע"ז בהלכ' ה' ודינא דהתוספתא נכלל במ"ש שם לעיל האי דינא דהלוקח גרוטאות ועיי"ש:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:8:1:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:8:1:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/6:8:1:1)

**עם הארץ שאמר לחבר קח לי אגודת ירק.** בבבלי פ' בכל מערבין (דף ל"ז ע"ב) דמייתי האי מתני' והפלוגתא דפליגי בברייתא מוקי לה התם דפליגי ביש ברירה או לא ופירש"י ז"ל שהיה החבר הולך לשוק ליקח לו ירק לעצמו ואמר לו ע"ה קח גם לי אגודת ירק וא"צ החבר לעשר דיש ברירה כשנותנו לע"ה שזה לצורכו לקחה ואין חבר זה מוכרה לו וכך פי' הר"ש להמתני' ואחריו נמשך הר"ב בפי' הא'. והרמב"ם לא רצה לפרש בענין זה וטעמיה כדלקמן ופי' בענין אחר דלאו משום ברירה נגעו בה אלא כדפרישית בפנים וזה נלמד מהסוגיא דהכא כדמפרש הש"ס במאי דפליגי ר' יוסי ור' יהודה בתוספתא וכן בחיבורו בפ"י מהלכות מעשר דפסק כסתם מתני' זהו כר' יוסי דהתוספתא ודבריו בחיבורו הן מתפרשין לפי דבריו בפי' המשנה וזה מבואר ומיהו לכאורה טעמא בעי אמאי הניח סוגיא דהש"ס דילן מפני סוגית הש"ס דהכא אלא דלמאי שזכרתי לעיל בהלכה ח' ד"ה ישראל ועכו"ם שקנו שדה בסוריא תראה דלק"מ דכל הסוגיא דבכל מערבין אזלא למ"ד דאין חילוק במידי דאורייתא למידי דרבנן בענין ברירה כדקאמר התם בהדיא מאן האי תנא דאפי' בדרבנן לית ליה ברירה וכו' וכדקאמר רב יוסף לקמן שם מאן דאית ליה ברירה ל"ש בדאורייתא ול"ש בדרבנן אית ליה וכו' וסוגיא דהכא ס"ל כמסקנת הסוגיא בפרק משילין דקאמר ר' הושעיה בדרבנן אית ברירה ובדאורייתא לית ברירה וא"כ תו לא מצינן לאוקמי פלוגתייהו דר' יודא ור' יוסי בענין ברירה דבמידי דרבנן כמו הכא בדמאי לכ"ע יש ברירה אלא בדעת המוכר פליגי למי היה דעתו לזכות כדמפרש לה בהסוגיא וכמבואר היטב בפנים ולפיכך הוא דנאדי הרמב"ם מסוגיא דהתם וסמיך אסוגיא דהכא ובענין מה שהביא הר"ש לריש הסוגיא דהכא ופירש דפריך מיחלפא שיטתיה דרבי יוסי דקאי על האי ברייתא דמייתי לה בבבלי פ' אלמנה ניזונת (דף צה) הוסיף לו אחת יתירה הכל לשליח דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר חולקין. לא היה צריך לכל זה דבהדיא פליגי בתוספתא בהאי דינא גופיה כמו שהבאתי בפנים. גם מה שפירש להא דמשני והעתיק שם באותן מעות שלי זהו רגלים של זה כלומר שאומר למוכר אני שלוחו של פלוני ולכן פטור מלעשר עכ"ל ודברים אלו קשי הבנה הם דמאי שייכא הך לשינויא דהקושיא דר' יוסי אדר' יוסי בענין החלוקה מהאחת יתירה וכמדומה שאף לפי גירסת העתקתו אין מקום לדברים אלו ועיקר התירוץ דמתרץ הש"ס פשוט הוא וכמבואר בפנים דאטעמא דחולקין קאי לר' יוסי וכעין דאמרו במדרש אנא ברגלי ואת בפרוטה. וכדמסיק בהדיא כאן ע"י מעותיו של זה וכו' שניהן חולקין. ובעניו ההיא דכתובות נתבאר במקומו דבדבר שאין לו קצבה אם הוסיף הכל הוא לבעל המעות ובדבר שיש לו קצבה מסקנת הפוסקים דחולקין השליח והמשלח:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:8:3:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:8:3:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/6:8:3:1)

תני עכו"ם שהיה צוח ואומר וכו' רישא דהתוספתא בבבלי שילהי יבמות (דף קכב) ופירש"י ז"ל שם דנראה לו דהאי עזק שם עיר שבא"י היא ופירותיה משובחים ואף דבענין מה שהקשה רש"י על מי שפירש עזיקה פרדס מעזק הגדר סביב ושנת שביעית היא וכו' דמה איסור יש כאן כבר תירצו התוס' שם דיש איסור מן המשומר בשביעית מ"מ בענין פירושא דעזיקה נראה כפי' רש"י כדמסיים התם טעמא שאינו נאמן שלא נתכוין אלא להשביח מקחו וכך היא בתוספתא וא"כ ברייתא כולה משום האי טעמא הוא. ובענין הפלוגתא אם אמר מעכו"ם פלוני הבאתים גריס בתוספתא דרבי ורשב"ג פליגי בה רבי ס"ל דנאמן להחמיר ור' שמעון בן גמליאל אומר אינו נאמן שדברי העכו"ם לא מעלין ולא מורידין ולפי הך גירסא הלכה כרבי דהא קיי"ל הלכה כרבי מחבירו אפי' לגבי רשב"ג אבוהי כדמוכח מכמה מקומות שזכרתי לעיל וכהך פלוגתא דפ' גט פשוט (דף קסט) הבא לידון בשטר ובחזקה דפליגי רבי ורשב"ג ופסקו כל הפוסקים הלכה כרבי וכך הביא הרא"ש ז"ל בפ' אלו מגלחין בפיסקא דברייתא שמועה קרובה וכו' (דף כ) כהאי גי' דהתוספתא ובענין שרצה האבי העזרי להביא ראיה דנכרי מסל"ת נאמן לענין אבילות מהך דרבי דנאמן להחמיר ובשם רבינו מאיר כתב שם לסתור ראיה זו דשאני התם שהפירות הן שלו ונאמן הוא לאוסרם אבל לאסור פירות חבירו שהיינו מוחזקין בו להיתר לא מהימן וע"ש שהביא ראיה אחרת דעכו"ם מסל"ת נאמן לענין אבילות. וכהאי סברא דרבינו מאיר כתב ג"כ הרשב"א בתשובה סי' קי"ח ע"ש ומיהו בעיקרא דדינא דהכא נראה מדבריהם דבמקום דלא שייך להשביח מקחו היה נאמן לאסור במה שתחת ידו והן שלו במיגו דאי בעי לא היה מזבין לן כדכתב שם הרשב"א וא"כ בהך דינא דאומר של ערלה הן וכו' ומעכו"ם פלוני לקחתים לסברת רבי דבכה"ג לא שייך להשביח מקחו כדמוכח מדמחלק בתוספתא כן היה נאמן להחמיר ולפ"ז היה קשה על מה שפסק הב"י בסוף סי' רצ"ד שהביא הברייתא דיבמות ומסיים שם בשם רבינו ירוחם דאפי' אמר מאיש פלוני אינו נאמן הא לפי גירסת התוספתא הלכה כרבי דנאמן הוא להחמיר בכה"ג והש"ך ביו"ד (סי' קכז) הביא לדברי הרשב"א ולדברי הרא"ש הנ"ל ובדינא דערלה דלעיל לא ראיתי למי שכתב טעם לדעת רבינו ירוחם הנז' ומיהו לגי' דהכא ניחא דגריס דחכמים פליגי עליה דרבי וס"ל דדברי הנכרי לא מעלין ולא מורידין ודעת הרמב"ם אינו מבואר לנו בדין זה. ישראל שהיה לו אריס בסוריא וכו' כן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות תרומות הלכה י"ט ומשמע מדבריו שכתב סתם הרי אלו פטורין אפי' לא אמר לו האריס הרי אלו מעושרין וכתב הכ"מ שם שנוסחא אחרת היה לו לרבינו בירושלמי. ואפשר שהוא ז"ל פי' להא דגריס הכא ואמר הרי אלו מעושרין לאו דוקא אלא כיון ששילח לו הפירות סתם ולא א"ל שיתקנם הוי כאילו א"ל הרי אלו מעושרין שהרי זה סומך עליו ויאכלם כך ועיקר הטעם דבשיש אותו המין מצוי בשוק תולין להקל כיון שבסוריא חיוב המעשרות מדרבנן הוא ולפיכך סתם וכתב הרי אלו פטורין:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:8:7:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:8:7:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/6:8:7:1)

**תני רשב"ג אומר אם החליף את המעה צריך לעשר.** וכן פסק הרמב"ם שם בהאי דינא והכ"מ דחק עצמו שם לבאר זה לפי דעת הרמב"ם בעיקר דינא דמתני' וכפי פירושו וכתב ואפשר לומר שכשראה המוכר שהחליף את המעה חושב שחוזר בו משליחותו ונותן לו דמאי וכל זה דוחק הוא דאטו בראית המוכר עסקינן כאן אלא דעיקר הטעם דהכא לאו משום דידעינן בודאי שזה המוכר תיקן קאמרינן אלא דכל היכא דהמוכר ידע מהשליחות ששלח ע"ה לחבר הזה לקנות בשבילו תלינן לקולא דמסתמא מה שהוא נותן בשביל ע"ה אינו נותן כ"א מהדבר המתוקן שיש לו ואינו עובר למסור לע"ה דמאי וכשהחליף זה השליח החבר המעה ונתחייב באחריות המעות הוי כשלו ועליו מוטל הדבר שלא להוציא מתחת ידו עד שיתקן דבכה"ג לא תלינן לקולא כדפרישית בפנים והאי דקאמר הכא הדא אמרה וכו' ואף דלכאורה נלמד זה ממתני' דהמפקיד שאם הפקיד אצל בעה"ב בין צרורין בין מותרין לא ישתמש בהם לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן ומשמע דאם השתמש בהן חייב באחריותן מ"מ מכאן נלמד דאפי' לא השתמש ממש אלא החליף מעה שלו במעה של המשלח הוי כשליחות יד וחייב באחריותן והביא זה הגהמ"י בפ"ז מהל' שאלה ופקדון ע"ש:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:8:8:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:8:8:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/6:8:8:1)

**שמואל אמר במחלק בידיו וכו'.** הר"ש ז"ל כתב גם בזה וז"ל ובמחלק בידיו לא אנתערבו קאי וכו' עיי"ש ולמאי דפרישית בפנים הדברים כתיקונן וכהווייתן הן בלי שום דוחק:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:8:9:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:8:9:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/6:8:9:1)

**תני אומר הוא אדם לפועל הילך דינר זה וכו'.** תוספתא זו הובאה בבבלי פ' בתרא דע"ז (דף סג) על הא דקאמר התם לעיל דבי ר' ינאי יזפי פירות שביעית מעניים ופרעי להו בשמינית ומתיב רב ששת מהאי ברייתא אומר אדם לחמריו ולפועליו לכו ואכלו בדינר זה וכו' ואם אמר להם צאו ואכלו ואני פורע חושש משום שביעית וכו' ומוקי לה רב פפא במסקנא דהסיפא מיירי כגון שהקדים לו דינר להחנווני דהשתא מדבעל הבית קאכלי ואיסורא דידיה הוא ותני ברייתא צאו ואכלו ואני מחשב ורב אשי מוקי לה כגון שנטל ונתן ביד ותני טלו ואכלו וטלו ושתו. והרמב"ם ז"ל בפי"ג מהמ"א לא כתב אלא כאוקימתא דרב פפא כמבואר בדבריו שם בהלכה כ"ח ואע"ג דלכאורה משמע דרב אשי לא פליג עליה דרב פפא לדינא וכ"כ הרשב"א ז"ל בתה"א בשער השני מבית החמישי ומסתברא דרב אשי ל"פ אדר"פ אלא דניחא ליה טפי לאוקמי הברייתא בהכין דלישנא דברייתא לא ניחא ליה לאוקימתא דר"פ משום דאני מחשב מיבעיא ליה ואיתא לדרב פפא ואיתא לדרב אשי עכ"ל והביאו הכ"מ ובב"י ביו"ד (סי' קלב) מ"מ הרמב"ם הכריע בפירושא דברייתא כאוקימתא דר"פ וטעמו הוא חדא דאילו לר"א צריך להגיה בברייתא דלאו צאו ואכלו קאמר אלא טלו ואכלו ולאוקימתא דר"פ הא דקאמר ואני פורע היינו שאני מחשב חשבון הפרעון כפי מה שתאכלו בהמעות שהקדמתי להחנווני ועוד דאי שנטל ונתן ביד צריכא למימר דאסור הא ספי להו איסורא בידים ולפיכך לא העתיק הרמב"ם אלא כאוקימתא דר"פ ואף דלדינא הא דרב אשי פשיטא דאסור הוא ולא היה צריך לבארו. ולפי סוגית הש"ס דהכא נראה להדיא דלא בעי לפרושי כהני אוקימתא דהתם אלא הברייתא כפשטה היא מתפרשא דהא לפי גי' דמייתי הכא בהסיפא ואני נותן לך דמים וא"כ לא מיירי כשהקדים הדינר להחנווני ועוד דלמאי דמפרשי ר"ז ור' אילא לטעמא דהסיפא למר החנווני כשלוחו של בעה"ב הוא ולמר הפועל הוא מזכה לבעה"ב משל חנווני וקאמר דחנווני חרש איכא בינייהו ואי בשהקדים מעות לחנווני לא שייכי הני טעמי ועוד דבהא לעולם אסור הוא לכ"ע דהרי איסורא דאכלי משל בעה"ב הוא ופשיטא דלא מצינן לאוקמי בשנטל ונתן ביד דלא הוה שייכא כלל להא דר"ז ור' הילא עלה אלא דהאי ש"ס ס"ל לפרש להברייתא כדס"ד דמעיקרא התם וזה פשוט הוא ועיין עוד בדיבור דלקמן ובענין קידושין מה שלמדין אנו מסוגיא דהכא נתבאר במקומו פ' האיש המקדש ע"ש ד"ה תניה לעני וכו' ובדיבור שלאחריו מ"ש שם בס"ד:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:8:10:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:8:10:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/6:8:10:1)

**תני לא יאמר אדם לחבירו הילך מאתים דינר וכו'.** והתם בע"ז (דף עא) גריס בהאי ברייתא אל יאמר אדם לנכרי עול תחתי לעוצר ול' אוצר הוא וכפירש"י בל' הב' שם ולדינא חדא הוא דהתם מיירי לענין יי"נ והכא לענין פירות טבל וכדפרישית בפנים. ובפירושא דברייתא יש בה פירושים שונים דרש"י מפרש מה שחייב לתת למנת הילך יין או תבואה וכן היא דעת הראב"ד בהשגות והרמב"ם מפרש בהל' מ"א בפי"ג אחר הלכה המוזכר בדיבור דלעיל במלך שהי' מחלק יינו לעם ולוקח מהן דמיו כפי מה שירצה והרשב"א בת"ה שם מביא לשני הפירושים וכן הטור בסי' קלב פוסק כב' הפירושים לדינא ונראה דיש ללמוד מכאן לב' הפירושים לדינא דהכא מייתי להברייתא בתרי גווני לא יאמר אדם וכו' ושקול על ידי לאוצר וכו' וכן לא יאמר אדם וכו' ושקול על ידי לאומנות וכו' דמהו אוצר ומהו אומנות אלא דאוצר הוא מתפרש על דרך הרמב"ם שהמלך הוא שמחלק יינו ונותנין לו דמים עבורו לאוצר ולאומנות מתפרש למנת המלך ועל דרך רש"י והראב"ד מה שצריך ליתן למנת המלך מיין ותבואות כך וכך לשנה מכאו"א ותרוייהו שוין הן לאיסורא דגוונא דרישא והן להתירא לגוונא דהסיפא וכמו שפוסק הרשב"א והטור לשתיהן והרמב"ם לא העתיק כ"א לא' וכפי' משמעות אוצר שנשנה שם ומפני שדין הב' למד מחבירו הוא. ומיהו במה שהקשה הרשב"א בת"ה שם עלה מהאי ברייתא דלעיל דהכא משמע דכי א"ל עול תחתי לאוצר אסור הא לעיל גבי צאו אכלו ואני פורע דאוקמה ר"פ בשהקדים לו דינר ורב אשי אוקמה בשנשא ונתן ביד הא לאו הכי שרי משום דשעבודא בלחוד הוא דאית לי' וכי קא פרע ליה לאו דמי יי"נ קא פרע ותירץ הראב"ד ז"ל דהתם בשעת הפרעון כבר שתו הפועלים להיין וכו' והביא לזה הב"י שם והרמב"ן ז"ל תירץ דהכא נמי בשהקדים לו דינר כי התם והכין משמע בגמרא דבני מערבא בפ"ו דדמאי דגריס התם לא יאמר אדם לחבירו הילך מאתים דינר ושקול על ידי לאוצר אלמא בשהקדים לו מעות מיירי עוד יש לנו לומר דגבי פועלין אינו חייב ליתן להם יין דוקא אלא מעות אבל במנת המלך שחייב לו יין ממש אלא שלפעמים שהוא לוקח מעות לפיכך עול תחתי לאוצר והוא פורע יין הרי הוא כאילו קונהו ובמצותו נתנו הנכרי לאוצר אבל באומר מלטני מן האוצר אע"פ שהוא פייס ביין כיון שלא אמר לו לפייס ביין אלא בכל דבר שיוכל לסלק את המלך ה"ז מותר עכ"ל ולפי מה שנתבאר בדיבור דלעיל קשיא על תירוץ הא' דאי הכי דהאי ברייתא בדוקא קתני שהקדים לו המעות אבל לא הקדים אפי' שקול על ידי לאוצר שרי א"כ מ"ט דאסור בברייתא דלעיל אם א"ל צא וקח לך וכו' וע"כ בשלא הקדים המעות לחנווני מיירי התם כדמוכרח למאי שביארתי לעיל ומזה היה נראה דתירוץ האחרון של הרשב"א היא העיקר:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:8:10:2
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 6:8:10:2](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Demai/r/6:8:10:2)

סליק פירקא בסייעתא דשמיא