## Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Megillah Chapter 2

###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Megillah 2:1:1:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Megillah 2:1:1:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/2:1:1:1)

**הקורא את המגילה למפרע לא יצא.** דכתיב ככתבם הכא דריש לה מתיבת ככתבם דמשמע ליה דעל הקריאה קאי ואע"ג דבפסוק הזה לא כתוב אלא עשייה להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם מ"מ מדככתבם מיותר היא דהו"ל למכתב להיות עושים וגו' כזמנם בלחוד ש"מ דככתבם על הקריאה קאי ולמעוטי למפרע. ובבבלי ריש פרקין דדריש מה זמנם למפרע לא וכו' ופריך מידי קריאה כתיבה הכא עשייה כתיבה להיות עושים אלא מהכא דכתיב נזכרים ונעשים איתקש זכירה לעשיה מה עשיה למפרע לא וכו'. ולא ניחא ליה למידרש מיתורא דככתבם על הקריאה משום דכבר כתיב נזכרים וכשבאנו אל המקרא הזה אם כן דרשינן הקישא לעשיה ויתורא דככתבם י"ל דלכתב אשורית היא דאתא וכמ"ד לעיל בפרק א' בהלכה ח' וכן התם בפ"ב דסנהדרין דבתחלה היה להם כתב אשורית וכדאמר התם לעיל דף ט' בהדיא דמגילה מ"ט אשורית דכתיב בה ככתבם וכלשונם:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Megillah 2:1:3:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Megillah 2:1:3:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/2:1:3:1)

**ניחא בקריאת המגילה וכו'.** יש לפרש לכל זה ברהיטא אחת וכלומר דמכיון דדרשת יתורא דככתבם דלקריאה היא דאתא א"כ שפיר נפקא לן הכל בין בקריאת הפסוקים בין בקריאת הפרשיות דלא יקרא אלא כסדר הכתיבה דככתבם בעינן אבל בהלל מהיכא נפקא לן אי משום דכתיב ממזרח שמש עד מבואו וגו' אימא לך לפסוקים בלבד הוא דאתא ומה את ש"מ מזה דגם הפרשיות צריך שיאמר כסדר דילמא אין סדר לפרשיות ואי נימא דבאמת הוא כן וקאמר ר' אבון דלא היא דאף היא נאמרה בפרשיותיה על הסדר מלשעבר עד לעתיד לבא וא"כ קרא דממזרח שמש קפיד ג"כ על הפרשיות הואיל וכסדר נאמרו ואפשר לומר כזה גם לענין דדריש התם הלל מנלן רבה אמר ממזרח שמש וגו' רב יוסף אמר זה היום עשה ה' רב אויא אמר יהי שם ה' מבורך רב נחמן בר יצחק ואיתימא רב אחא בר יעקב מהכא מעתה ועד עולם. דלכאורה יש לדייק אמאי לא גריס מהכא בכולהו כ"א בהאי דרשה דרב נחמן בר יצחק הא אינך נמי דרשו כל חד וחד ממקרא אחר אלא משום דלכלהו אית להו האי פירכא אימא קרא לפסוקים בלחוד הוא דקפיד ומנלן דגם לסדר הפרשיות הוא כן הלכך קאמר מהכא כלומר מהכא הוא דנפק לן שפיר גם לסדר הפרשיות דלמפרע לא דכתיב מעתה ועד עולם הללויה שצריך שיהא ההלל והשבח לפי סדר הזמן העבר עבר קודם ואח"כ ההווה והעתיד ומעתה נמי נפקא לן דעל סדר הפרשיות ג"כ הוא דקפיד שהן כפי סדר הזמן:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Megillah 2:1:4:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Megillah 2:1:4:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/2:1:4:1)

**הדא הוא דתני מה בין ספרים למגילת אסתר וכו'.** אע"ג דבמתני' נמי תנינן הכי לקמן עד שתהא כתובה אשורית וכו' ניחא ליה למיפרך מהאי ברייתא דקתני בהדיא דאינה נכתבת אלא אשורית והאי ברייתא הובאה בבבלי פרק כל כתבי דף קטו דאמר רב אשי תניא אין בין ספרים למגלה וכו' ועיין לקמן ד"ה ר' אבהו בשם ר' אלעזר מה שיתבאר מענין זה בס"ד:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Megillah 2:1:4:2
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Megillah 2:1:4:2](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/2:1:4:2)

**תפתר שהיתה כתובה גיגנטון.** לשון יוני הוא בדבר שחציו כך וחציו כך וכדפרישית בפנים. ודמיא להא דאמרינן בבבלי פרקין דף יח ע"ב גבי השמיט בה סופר וכו' ל"ק הא בכולה הא במקצתה. ולמסקנא לא צריכין להאי שנויא דחוקא בפירושא דסיפא דמתניתין אלא אף על פי שכתובה כולה אשורית והלועז שמעה כך יצא וכדר' שמואל דלקמן היתה כתובה כהלכתה וכו' והכי מסיק לה בבבלי שם ע"א אף על גב דלא ידע מאי קאמר וכו' וכדפרישית במתני' רבי אבהו בשם ר' אלעזר יודע אשורית ויודע לעז וכו'. לפי גירסת הספרים אשר לפנינו בדפוס וויניציאה שפיר מתפרשת השמועה כפשטה והכי קיימא לדינא דביודע אשורית ולעז פשיטא ליה לר' אבהו דלעצמו יוצא או בזה או בזה וכי קא מיבעיא ליה להוציא אחרים מהו ופשיט ליה יבא כהדא וכו' וכדפרישית בפנים דמכיון שיודע בשניהן מחויב בדבר קרינן ביה שהרי לעצמו פשיטא לן דיוצא הוא אף בלע"ז מאחר שהוא יודע גם בלה"ק כמו שהמגילה כתובה היא א"נ אם היא כתובה בלע"ז שמבין בה יוצא בלע"ז אע"פ שהוא מכיר ג"כ בלשון הקודש וכך נראה מדברי הרמב"ם שאביא לקמן. והר"ן ז"ל כתב במתני' אבל קוראין אותה ללועזים בלעז פירש"י ז"ל שיודעים לשון אחר שאינו לשון הקדש מכלל דס"ל ז"ל שיודעין לשון הקדש כיון שהוא יודע לועז ג"כ יוצא ידי חובתו בלע"ז וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל ור"ל מדכתב הרמב"ם בפ"ב ממגילה בהלכה ד' היתה כתובה תרגום או בלשון אחרת מלשונות הגוים לא יצא ידי חובתו בקריאתה אלא המכיר אותו הלשון בלבד והוא שתהיה כתובה בכתב אותו הלשון משמע מדכתב סתם אלא המכיר אותו הלשון שזה הוא אפילו הוא במכיר ג"כ לה"ק יוצא בלע"ז מאחר שהוא מבין בזה הלשון לע"ז שהמגלה כתובה בו וכדמשמע נמי ממה שפירש"י ז"ל וכתב הר"ן עוד והקשה הרמב"ן ז"ל דכיון דכל לשון אינו כשר לכתוב במגילה ואפי' לדברי האומר ספרים נכתבין בכל לשון כדאיתא בפ"ק בגמרא אמאי מכשירין ביה מפני שיודע בו יקרא בלשון הקודש לפיכך פירש הוא ז"ל ללועזים היינו שאינן יודעים בלשון הקדש וכו' אבל יודע אשורית אינו יוצא לעולם אלא באשורית וכו' והכי משמע בירושלמי דאמרי' התם ר' אבהו בשם רבי אלעזר יודע אשורית ויודע לעז מהו שיוציא את האחרים בלע"ז יבא כהדא כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן כלומר כשם שמי שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתם כך זה כיון שלעצמו אינו מוציא בלעז כיון שהוא יודע לשון הקודש אינו מוציא כמו כן ללועזות אלו דבריו ז"ל ולענין קושיתו ז"ל לא קשיא לי מידי משום דכיון דמתני' רבנן היא דאמרי שהספרים נכתבים בכל לשון וכדמסקינן הכי בגמרא ומגילה נמי הכי דינא אי לאו מיעוטא דככתבם וכלשונם כדאיתא בפ"ק בגמרא סברא הוא דלא אתא אלא למעט שאר לשונות כשאינו מכיר בהם הא במכיר כשרים וכו' ור' אבהו בשם ר"א דאמר בירושלמי דיודע אשורית ויודע לעז אינו מוציא ידי אחרים בלעז אפשר דכר"ג ס"ל אבל לרבנן מוציא ולישנא דמתני' נמי הכי דייק דקתני אבל קורין אותה ללועזות בלע"ז ולא קתני אבל קורין הלעוזות בלע"ז זהו דעתי במשנתנו אבל יש לחוש לדברי הרמב"ן ז"ל מדאיפסקא הנכתא בספרים כר"ג ואפשר נמי דבמגלה נקטינן כוותיה עד כאן תוכן דברי הר"ן בזה והאריך שם בפלפול ואין אנו צריכין לכל זה דרואין אנו דלכל אלו גדולי האחרונים ז"ל להרמב"ן ולהרשב"א מביאו הה"א שם ולהר"ן לכולם היה להם ירושלמי בגי' אחרת ובנוסחא נשתנית מהנוסחא והגי' אשר לפנינו וכבר זכרתי מזה במסכתא זו בכמה מקומות ובשארי מסכתות במקומות הרבה בחיבורי על כל הש"ס הזה שעין בעין נראה שלפני הרמב"ם היתה הגי' והנוסחא הנכונה כמו שהיא לפנינו בדפוס. והרי גם בכאן תראה שנוסחא מהופכת וחסירה נזדמנה להן לכל אלו גדולי המפרשים בהאי דר' אבהו בשם ר' אלעזר שבנוסחא שלפנינו מבואר בהדיא דביודע שניהן לעז ולה"ק פשיטא ליה שיוצא לעצמו או בזה או בזה ולהוציא אחרים היא דמיבעי ליה והשתא הפשיטות מהאי דכל שאינו חייב בדבר וכו' על כרחך דא"א לפרש בענין אחר אלא דפשיט ליה דמכיון שיכול הוא להוציא עצמו באחד משניהן מחויב בדבר קרינן ביה ויכול הוא להוציא אחרים באותו לעז וה"ז להיפך מדעת הרמב"ן ומפירושו לפי הנסחא שהביא דחסר בה מה דהוה פשיטא ליה לר' אבהו ולא היה לפניו כ"א הבעיא דבעי ומה דפשט ליה ולפיכך פירש בהיפך והגי' הנכונה שלפנינו כל משמעותה כדעת רש"י והרמב"ם וכן כסברת הר"ן אלא שהוא ז"ל כתב זה מסברת עצמו והרי מבואר לפניך בהדיא כן ותי לא מידי בזה. ובענין קושית בעל המאור ז"ל על הרי"ף ז"ל במה שלא הביא הא דרב ושמואל לעז יוני לכל כשר ומה שהשיב הרמב"ן ז"ל על זה והביא הר"ן לקמן בגמרא לפלפל אם ר"ג מודה לחכמים במגלה או לא והאריך בזה והיה לנו להשיב גם בזה דהא רב אשי דבתראה הוא ומייתי להאי ברייתא בפרק כל כתבי שזכרתי לעיל ד"ה הדא הוא דתני ולא הובא שם אלא אשורית ולא הוזכר יונית כלל אבל כבר כתב הר"ן שם לבסוף שעכשיו אין אנו יודעין מהו לעז יוני וכבר כתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' ס"ת שכבר נשתכח יוני מן העולם ונשתבש ונאבד ומעתה אין לנו להאריך בזה:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Megillah 2:2:3:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Megillah 2:2:3:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/2:2:3:1)

**ומי גדול בחכמה או בשנים.** כבר כתבתי בשביעית שם לטעמא שלא הובאה בבבלי מזה גבי מה ששמעו מאמתא דבי רבי לא בכאן ולא בר"ה משום שהיה זה מבואר להם מהאי דר' אמי המוזכר בפרק יש נוחלין דף ק"ך בישיבה הלך אחר החכמה ובמסיבה הלך אחר הזקנה וה"ה לכל כיוצא בזה וההיא דהכא בימי רבי הוה ולא מייתי התם מה ששמעו מאמתא דבי רבי אלא מה שלא שמעו כן מדורות של אחריו מפי אחר:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Megillah 2:2:4:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Megillah 2:2:4:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/2:2:4:1)

**הלכה כר' מנא.** ובבבלי פרקין דף יח מסיק דלמאי דגריס דרב הוא דאמר אין הלכה כר' מנא הוא העיקר וא"כ הלכתא כרב באיסורי כדכתבו התוס' שם וכן דעת גדולי הפוסקים הרי"ף והרמב"ם גבי ק"ש שאינו חוזר אלא למקום שפסק אלא דבתפלה החמירו וכדאמר בברכות דף כב בתפלה דכ"ע חוזר לראש. ובברכות שם בארתי מענין זה וכן בההיא דתקיעות דלקמן דהר"ן מעתיק בזה בפשיטות בסוף מסכת ר"ה בדין היה זה צריך פשוטה ראשונה וכו' ומביאו הב"י בסי' תקפ"ח ואמרתי דזה נלמד ג"כ מדאמר התם אפסקי תקיעתא מהדדי לא מפסקינן משמע דכל היכא דלא בעינן לאפסוקי תקיעתא וכגון זה היה צריך לפשוטה שלפניה וכו' מסתברא שתקיעה אחת מוציאה ידי שניהן:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Megillah 2:2:5:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Megillah 2:2:5:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/2:2:5:1)

**חזור לך דלא כוונית.** אם מנשה זה היה הקורא כדמשמע מדקאמר ליה חזור לך הוה קשה דהא תנינן קראה מתנמנם יצא וראיתי במרדכי שהביא לזה וכתב ואיכא למימר דלא פליג אמתני' דאם קראה מתנמנם מאחר שהוציאה בפיו יצא אבל אם שמעה מתנמנם לא יצא ע"כ ולפ"ז צ"ל דהא דא"ל חזור לך היינו שתקרא בעצמך הפסוקים ששמעת במתנמנם משום דלא כוונית בהן לשמען מפי הקורא:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Megillah 2:2:6:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Megillah 2:2:6:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/2:2:6:1)

**הדא אמרה שמותר בעשיית מלאכה.** ודחי לה דנאמר בי"ד בכרכים וכדפרישית והרא"ש ז"ל הביא לזה בפרקין ולא העתיק הדחיה דדחי לה הש"ס. והר"ן ז"ל העתיק והגירסא לפניו הדא אמרה שהוא מותר בעשיית מלאכה נמי בי"ד בכרכים ופירשה על ט"ו שחל בשבת שקורין הכרכים בי"ד שאפי' נימא דפורים אסור בעשיית מלאכה הכרכים מותרין כשקורין בי"ד שלא נאסר פורים בעשיית מלאכה למאן דאית ליה בפ"ק אלא בזמנו ואעפ"י שי"ד זמן קריאה לכל היא וא"צ לומר לבני כפרים המקדימין שהן מותרים במלאכה והא דנקט בירושלמי בני הכרכין הקוראין בי"ד לרבותא נקטיה אעפ"י שהוא זמן קריאה לכל עכ"ל ומלבד שזה דוחק אלא דקשיא מאי הדא אמרה דקאמר מהיכן שמעינן להא דלמא להאי מ"ד דאית ליה אסור בעשיית מלאכה מפרש להמתניתין דמיירי בבן עיר הקורא בכרך בי"ד כדפרישית לפי הגירסא שלפנינו א"נ בבן כרך שהלך לעיר וכו'. ומפני שדבר זה תלוי בהפירושים השונים במתני' דלקמן וכן להא דמשני ודחי להאי הדא אמרה וכו' דנאמר בי"ד בכרכים הוה קשיא הא קאי כאן לא תתגודדו למאן דפסק כאביי דבעיר אחת איכא לעולם לא תתגודדו וכמו שזכרתי מזה בריש מכלתין ויתבאר מזה הכל לקמן בהלכה ג' בס"ד:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Megillah 2:2:6:2
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Megillah 2:2:6:2](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/2:2:6:2)

**רבי יוחנן הוה קרי כולה יהודים.** זהו כדנהגינן האידנא. ובמרדכי הביא הגירסא הוה קרי כולה יהודיים. וזה ודאי ט"ס הוא דלמה יקרא כן במקום שכתוב יהודים:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Megillah 2:2:6:3
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Megillah 2:2:6:3](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/2:2:6:3)

**קל הקילו בתפירתה וכו'.** זהו כעין הא דרב בבבלי דף י"ט אגרת שאם הטיל בה שלשה חוטי גידין כשרה. ובודאי הכא נמי בגידין קאמר דהא בעינן נמי שתהא דומה במקצת כספר:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Megillah 2:3:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Megillah 2:3:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/2:3:2:1)

**אמר ר' יוסי אוף כאן בעתיד להשתקע עמהן.** כדפרישית דר' יוסי מתרץ הרישא דמתני' ג"כ כעין הסיפא דמתני' וכל אחד ואחד לפי ענינו דברישא בבן עיר שהלך לכרך הדבר תלוי בשעתיד להשתקע עמהן והיינו בזמן קריאתם שהוא ליל ט"ו וסיפא בן כרך שהלך לעיר בשעתיד להשתקע עמהן בזמן קריאתם שהוא ליל י"ד והאי שעתיד להשתקע היינו שדעתו היה בתחלה לכך אע"פ שאח"כ לא נתקיימה מחשבתו ודעתו שבתחלה והכל כמבואר בפנים. והרי דברי ר' יוסי דהכא מתפרשין ממש כדברי רבא דהתם בדף יט ע"א בענין פירושא דמתני' לפי פירש"י ז"ל והסכימו כל המפרשים לפירושו וכן פירשו מפרשי הרמב"ם ז"ל לדעתו במ"ש בפ"א ממגילה בהלכה י' בן עיר שהלך לכרך וכו' אם היה דעתו לחזור למקומו בזמן קריאה ונתעכב ולא חזר קורא כמקומו וכו' היינו בזמן קריאת המקום שהוא בו עתה לא זמן המקום שיצא משם כן פי' הה"מ וכן הכ"מ אחר שהאריך בזה הסכים לפי' הה"מ בדעת הרמב"ם ושדעתו כפירש"י דמה דקאמר רבא שם לא שנו אלא שעתיד לחזור בלילי י"ד וכו' דהאי בלילי י"ד לא קאי אלא אסיפא בן כרך שהלך לעיר אם היה בדעתו לחזור בזמן קריאת העיר שהוא לילי י"ד שאז קורא כמקומו בליל ט"ו ואינו צריך לקרות עמהן בליל י"ד ואם לאו קורא עמהן בי"ד וברישא בבן עיר שהלך לכרך הדבר תלוי אם היה בדעתו לחזור בליל ט"ו שהוא זמן קריאת הכרך והא דנקט רבא דבריו אסיפא וללמוד פירושא דרישא מהסיפא כל חד וחד לפי ענינו ולא נקט' איפכא לפרושי בתחלה הרישא ולמימר לא שנו אלא שעתיד לחזור בלילי ט"ו והיינו למדין ופירושא דהסיפא מהרישא דבבן כרך שהלך לעיר הדבר תלוי אם היה דעתו לחזור בלילי י"ד וכו' כבר תירץ הר"ן לזה שפי' לדברי הרי"ף ז"ל ג"כ כפירש"י וכמה שבארתי להמתני' בפנים וכתב מה שפירשו בן כרך שהלך לעיר תחלה היינו משום דבהאי קרא דיליף רבא מיניה מפורש דפרוז בן יומו נקרא פרוז. וזהו חלוקה דהסיפא ומינה גמרינן למוקף דג"כ מוקף בן יומו קרוי מוקף וזהו חלוקה דהרישא כתבתי את כל זה ואם שמבואר בכתובים בדברי מפרשי הקדמונים להאי סוגיא דהבבלי משום שלא ראיתי לשום אחד מהן שהביא ראיה לפירוש זה לדברי הרמב"ם וכפירש"י שמבואר הכא כפירושם וכדעתם ז"ל שהרי ר' יוסי קאמר הכא ליישב כולא מתני' ולא למחוק רישא דמתני' מינה כדעת ר' יודן דקאמר לית כאן בן עיר וכו' וקאמר אוף כאן וכו' דגם רישא זו ניחא הוא ומפרש לה בעתיד להשתקע עמהן וכלומר דכולא מתני' מיירי בכה"ג דהא בעינן לפרש להני תרי בבות דרישא ודסיפא בחדא מחתא ולא למימר הא כדאיתא והא כדאיתא והיינו דרישא בן עיר וכו' מיירי בעתיד להתעכב עמהן. וסיפא בן כרך וכו' כפשטא מתפרשא שהלך לעיר בי"ד והוא שם וכדפרישית לפי הס"ד דהא קשה ניחא בן כרך וכו' דהא ודאי לאו מילתא הוא דלא אמרינן בכולי הש"ס הא כדאיתא והא כדאיתא אלא היכא דא"א לאוקמי בענין אחר משום איזה קושיא וכיוצא בזה אבל היכא דמצינן לאוקמי לכולא מתני' בחדא מחתא וכדהכא למה לא נוקי לכולה הכי ודבר זה א"צ לפנים. ובהיות כן דר' יוסי אתא לפרושי לכולא מתני' בעתיד להשתקע עמהן שמעינן בהדיא מדקאמר עמהן דהכוונה בזה עמהן עם המקום שדעתו היה להשתקע ולהתעכב שם בזמן קריאתם וא"כ אי אתה יכול לפרש בענין אחר אלא דברישא בן עיר שהלך לכרך דעתו היה בתחלה להתעכב עמהן בזמן קריאתם בליל ט"ו וסיפא בן כרך שהלך לעיר דעתו היה להתעכב עמהן בזמן קריאתם בליל י"ד והשתא מילתא דרבא דבעי לפרושי מילתא דסיפא ומינה לגמור גם לרישא וכטעם הנזכר לעיל ה"ק בן כרך שהלך לעיר דתנינן אם עתיד לחזור למקומו קורא כמקומו לא שנו אלא שעתיד לחזור בלילי י"ד וכו' ובבן עיר שהלך לכרך דוקא בעתיד לחזור בליל ט"ו וכו' וזהו ממש כפי' רש"י והרמב"ם בפירושא דמילתא דרבא ומסתייעא לפירושא הך דר' יוסי דהכא שהן כדברי רבא והכל לפי פירושם ז"ל. הארכתי בזה מפני שראיתי להרא"ש ז"ל שכתב ליישב מילתא דרבא ' אכולה מתני' ובענין אחר ומפני שיש לי עוד דבר שנתחדש לי ונלמד מכאן בענין דלא תתגודדו ובישוב דרבי רמב"ם בזה שפסק כאביי דיבמות בהל' ע"ז בפי"ב בהלכה י"ד ודלא כרבא דהתם וזכרתי מזה בריש מכלתין ויעדתי מקום לזה כאן בהלכה זו והנני הנני מבאר לך בביאור היטב הדק. ובתחלה ראיתי להעתיק דברי הרא"ש. דכאן ומה דאיכא למידק בדבריו וביותר מהצריך לענינא דלא תתגודדו וז"ל הרא"ש אחר שהביא לפירש"י בהא דרבא כתב. ולא רצה לפרש מלתיה דרבא (ר"ל בלילי י"ד דקאמר) גם אבן עיר שהלך לכרך דלא מסתבר למימר שאם ישנו בכרך ביום י"ד שחלה עליו קריאת מוקפין וישאר שם יום ט"ו ויקרא הוא עמהן או אף אם יחזור לעירו יקרא בט"ו כיון דעדיין לא הגיע זמן קריאת מוקפין למה תחול עליו חובת קריאתו זהו סברת רש"י מיהו לישנא דהש"ס משמע דרבא קאי אכולה מתני וכן מוכח בירושלמי ויש ליישב דברי רבא אכולה מתני' דכמו שמועיל לבן כרך להיות כבן עיר כשעמד שם ליל י"ד ומקצת היום ההוא זמן קריאתה של בני העיר וחלה עליו חובת קריאתו כמו כן מועיל לבן עיר שהלך לכרך ועמד שם עד מקצת יום י"ד כיון שבזמן חיוב קריאת בני מקומו אינו עמהם נסתלק מעליו חובת קריאת אנשי מקומו ונכלל עם בני כרך להתחייב בזמן קריאתו וקרינן ביה מוקף בן יומו כיון שהוא בכרך בזמן קריאת בני עירו ונסתלק מעליו חובת מקומו הקוראים ביום י"ד וקרינן ביה מוקף בן יומו ואף אם יחזור לעירו יקרא ביום ט"ו עכ"ל הרא"ש בזה הנה מה שכתב ז"ל וכן מוכח בירושלמי אפשר שכוונתו היתה בענין פירוש לכולה מתני' דכמו ר' יוסי דהכא בא לישב אף להרישא דהמתני' בן עיר וכו' כך היה נראה לו ז"ל לישב מלתא דרבא בהא דקאמר בדעתו לחזור בלילי י"ד תליא מילתא דקאי נמי ארישא דמתני' ולא כפירש"י דבלילי י"ד לא קאי אלא אבן כרך שהלך לעיר ובבן עיר שהלך לכרך בדעתו לחזור בלילי ט"ו תליא מילתא אבל בעיקרא דמילתא בפירושא דידיה דבלילי י"ד דקאמר רבא אכולה מתני' קאי ואף ארישא בזה ודאי אי אכשר להשוות מילתיה דרבא דהתם כהאי מילתא דר' יוסי דהכא דהא בעתיד להשתקע ולהתעכב עמהן קאמר וכדייקינן לעיל דעמהן עם זמן קריאתן של המקום אשר הוא עתה שם משמע וע"כ לא מיתפרשא אלא כפרש"י והרמב"ם דברישא בן עיר שהלך לכרך דעתו היה להתעכב עמהן בזמן קריאתן שהוא ט"ו ובסיפא בן כרך שהלך לעיר דעתו היה להתעכב עמהן בזמן קריאתם שהוא ביום י"ד והיינו פירושא דואם לאו דהמתני' דאם לא היה דעתו לחזור למקומו בזמן קריאת המקום אשר הוא עתה שם אלא דעתו היה להתעכב עמהן קורא עמהן ובין ברישא ובין בסיפא הכי מיתפרשא. ודבר זה נראה בהשקפה הראשונה באין צורך להעמיק ולהאריך כלל. וכ"כ הרמב"ן ז"ל להוכיח מכאן כדברי הרי"ף ז"ל דבדעתו לחזור תליא מילתא ובהא דרבא כפרש"י ז"ל וע"ש במה שפירש לדברי המקשה ניחא וכו' וכמה דפרישית בפנים עולה כמשמעה וכפשטה. אך מה שנראה לי דאיכא נ"מ גדולה לדינא בין פרש"י ובין פי' הרא"ש ובענין היוצא מביניהם זהו דצריכין אנחנו לבאר כאן והיינו בענינא דלא תתגודדו דתליא בפלוגתא דאביי ורבא ביבמות דף י"ד והוזכר בדברינו ריש מכלתין דהרי לפרש"י מילתיה דרבא קיימא בין לדידיה ובין לאביי במה דפליגי שם בלא תתגודדו דלאביי שני ב"ד בעיר אחת איכא משום לא תתגודדו ולרבא לית ביה לא תתגודדו אלא בב"ד בעיר אחת פלג מורין כב"ש ופלג מורין כב"ה והשתא אם אנו מפרשין כפרש"י דבבן העיר שהלך לכרך הדבר תלוי באם דעתו לחזור בליל ט"ו דאז קורא כמקומו בלילי י"ד אפי' באותו כרך עצמו אין כאן משום לא תתגודדו אפי' לאביי דלא הויא כב' ב"ד בעיר אחת משום דדעתו לחזור מיהת למקומו אח"כ שהרי לא יתעכב שם לעולם וכסברת הר"ן לעיל ריש מכלתין גבי הכפרים שכתב שם ויש לשאול האיך מתירין לספרים להקדים קרי כאן לא תתגודדו הניחא לרבא וכו' דאנשי העיר ואנשי כפר כ"א כב"ד לעצמו אבל לאביי דאמר אפי' בשני ב"ד בעיר אחת איכא משום אגודות אגודות היכי שרינן ותירץ דה"נ כשני ב"ד בשתי עיירות מיקרו שהרי בני הכפרים מצויינין לעצמו ודעתו לחזור וכו' והבאתי מזה ומחי' התוס' ביבמות בענין זה לעיל ריש מכלתין ע"ש ולפ"ז ג"כ בנידון דאיירינן הכא שפיר הויא נמי לאביי שהרי עכ"פ עתיד זה הבן העיר לחזור אח"כ למקומו והויא כשני ב"ד בשתי עיירות וליכא משום לא תתגודדו לכ"ע אלא לפי פירוש הרא"ש והנמשך מסברתו דכשהוא ביום חובת זמן קריאתו בכרך אז נסתלק מעליו חובת זמן בני עירו והרי הוא כא' מבני כרך א"כ אף אם יחזור למקומו ביום י"ד צריך הוא לקרות כמקומו בט"ו כבן כרך וכמ"ש הוא ז"ל בעצמו כן הרי לאביי איכא הכא משום לא תתגודדו וע"כ דנאמר דלפי פי' הרא"ש הך מלתא דרבא לא קיימא אלא אליבא דידיה גופיה כהאי דלא תתגודדו דזה הויא כשני ב"ד בעיר אחת וליכא משום אגודות דזה הבן עיר שנעשה עכשיו כבן כרך וקורא בעיר בט"ו כב"ד בפני עצמו דמי ואחר שנדע הנ"מ זו בין אלו הפירושים וברורה היא באין ספק נדעה נרדפה לבקש מקור מוצא הדין דהאי לא תתגודדו ולמצוא ישוב לדעת הרמב"ם בפרק י"ב מהל' ע"ז דכתב כאביי בזה ולא כרבא וכנזכר לעיל ואם יש לך דרך ישכון אור לסיוע לדעתו ז"ל. והנה מ"ש הכ"מ שם בזה דשמא יש לומר דלא אמרו הלכה כרבא אלא היכא דפליגי אליבא דנפשייהו ולא היכא דפליגי אליבא דמ"ד דברים אלו אינן מתקיימין כלל ובפרטות לדעת הרמב"ם ולחלק אליביה כן וכבר כתבתי בחיבורי על סדר נזיקין בפ' המפקיד בהלכה ד' ד"ה ר' אבהו בשם ר' יוחנן וכו' בשם מהרי"ק בשורש קל"ז דהאי כללא דהלכתא כרבא לגבי דאביי אפי' היכא דפליגי לאו משמיה דנפשייהו וכן בריש פ' השואל הבאתי מדברי התוס' בפ' שור שנגח דף נ"ד ד"ה או מיבעי ליה לחלק וכו' דגם מדבריהם נראה כדעת מהרי"ק ועוד הרי הרמב"ם גופיה בריש פ"ז מהל' שאלה ופקדון פסק כרבא אמר רב נחמן לדברי חכמים שם ואין להאריך בזה דמוכרח מכמה וכמה מקומות דלדעת הרמב"ם האי כללא קאי אף במקום דפליגי אליבא דתנאי ואמוראי. ומה שהיה נראה לנו בתחלה בענין זה דממקומו יש להכריח דאין כאן פלוגתא בין אביי ורבא אלא לפי הס"ד דהתם ולא לפי המסקנא דהרי ביבמות שם שקיל וטרי מעיקרא אי עשו ב"ש כדבריהם או לא ופליגי רב ושמואל בזה ולרב לא עשו והדר פריך למ"ד עשו קרי כאן לא תתגודדו אמר אביי כי אמרינן לא תתגודדו וכו' א"ל רבא והא ב"ש וב"ה כב' ב"ד בעיר אחת דמי אלא אמר רבא כי אמרינן לא תתגודדו וכו' הרי דכל העיקר שקלא וטריא דאביי ורבא אינו אלא אם אמרינן עשו אבל לרב דהלכתא כוותיה באיסורי וכגון הכא דאיכא נ"מ נמי לדינא בענין לא תתגודדו לא פליגי אביי ורבא כלל בפירושא דלא תתגודדו אלא דכ"ע סברי דאזלינן בתר סברא ובתר טעמא דלא הויא אלא משום שלא ירבה המחלוקת בישראל ואם השני ב"ד בעיר אחת הן ודאי דבר זה גורם למחלוקת וא"כ אליבא דרב אף רבא מודה לאביי ועוד דבר מן דין קאמר התם לבסוף להכריע כמ"ד לא עשו ודחי לה הש"ס לא לעולם עשו דמודעי להו ופרשי ה"נ מסתברא וכו' וכתבו התוס' שם דלגירסת ר"ת אתיא הך הוכחה דמודעי להו אפי' למ"ד לא עשו ע"ש. וא"כ לפי גי' זו נתחזקה סברת רב בענין היוצא מזה לדינא ול"פ אביי ורבא כלל אליביה וכנזכר ולק"מ. ומ"מ אוסיף בזה דמכאן נמי קצת הוכחה דאביי ורבא ל"פ שם לדינא כ"א לפירושא במ"ד עשו ולא קיימא לפי המסקנא דהתם דהא מיהת כאן איכא למידק אמאי לא קאמר רבא מילתיה ארישא בתחלה ואף שהבאתי לעיל קצת ישוב לזה בשם הר"ן מ"מ אכתי איכא למידק דלמה היה לו לרבא לנקוטי מילתיה במה שיש לו ב' פנים לפרשו דהשתא איכא לפרושי למילתיה כסברת רש"י ואיכא נמי לפרושי כסברת הרא"ש כנזכר והוה ליה למימר בהדיא רישא בדעתו לחזור בליל ט"ו וסיפא בדעתו לחזור בלילי י"ד זה לפירש"י ולפי' הרא"ש איפכא דה"ל לפרש דבריו מתני' בדעתו לחזור בלילי י"ד ובין הרישא ובין הסיפא ולא יתן מקום לטעות דהרי יש פנים לכאן ולכאן אלא דשמעינן מיהת מכאן דרבא לא רצה להאריך בדבריו משום דליכא למיטעי ולפרש דבריו בענין אחר אלא כפי פרש"י וסברתו דאי לאו הכי קרי כאן לא תתגודדו והרי מכאן ראיה דלא פליג אדאביי לדינא אלא בפירושא דמילתא להאי מ"ד התם דס"ל עשו הוא דפליגי וכדלעיל ולא לפי המסקנא ולדינא. ודע דבהאי תלמודא גריס לענינא דלא תתגודדו לעיל בפרק מקום שנהגו בהלכה א' ופריך שם נמי הרי פורים הרי אלו קורים בי"ד ואלו קורים בט"ו א"ל מי שסידר את המשנה סמכה למקרא משפחה ומשפחה וגו' וכלומר רמז מן המקרא מצאו כשם שאלו ב' זמנים מפורשים בכתוב הן כך יש לנו לרבות לזמן הכפרים הנשנה במשנה וכדדרשו הכי נמי לעיל בסוף הלכה א' בפ"א וכבר נתבאר לעיל בהלכה ב' דהאי תלמודא ס"ל דכפרים קורין בעריהן ויום הכניסה בבית הכנסת שלהן הוא לקרות בתורה ולפיכך בעינן עשרה וע"ש:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Megillah 2:3:3:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Megillah 2:3:3:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/2:3:3:1)

**ייבא כהדא כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן.** בריש מכלתין הבאתי דבענין שלמדו התוס' דפ"ט דיבמות מכאן וכן הר"ן ז"ל דא' מבני העיר א"י להוציא לבני הכפרים ידי חובתן בזמן קריאתם משום שאינו מחויב בדבר ביום זה והקשיתי על זה מדברי התוס' בעצמן בפרק שלשה שאכלו דף מח גבי הא דא"ר יוחנן התם להוציא את הרבים ידי חובתן אינו מוציא עד יאכל כזית דגן והקשו הא כזית מדרבנן והיכי מפיק בר חיובא מדרבנן לבר חיובא מדאורייתא והא אמרינן דקטן שהגיע לחינוך אינו יכול להוציא לבר חיובא מדאורייתא ותירצו דשאני הכא בגדול דאע"ג דהשתא לאו בר חיובא מדאורייתא הוא מ"מ בר חיובא קרינן ביה וכו'. ובסוף דבריהם העלו דאפי' לא אכל גדול כלל מפיק הוא לבר חיובא דאורייתא מטעמא דכל ישראל ערבים זה בזה ולפ"ז קשיא אמאי לא נימא נמי הכא כן דהא מיהת האי בן עיר בר חיובא ביומא הוא ואי במידי דאורייתא כדהתם אמרינן דמטעמא דכל ישראל ערבין זה בזה מפיק הוא לאחרים מכ"ש דנימא הכי במידי דרבנן כמגילה וכיוצא בה. ועל האי תלמודא לק"מ דלשיטתיה אזיל דס"ל להאי ש"ס דכזית דגן מדאורייתא הוא וכמה שמבואר שם לדיעות המחלוקת בזה וכן ס"ל נמי דנשים חייבות בברכת המזון מדאורייתא דהא בהא תליא כמו שביארתי שם הכל. וא"כ לא צריכין לטעמא שכתבו התוס' שם גבי כזית דגן משום ערבות דהא השתא איהו גופיה נמי בר חיובא מדאוריי' הויא אבל לדעת התוס' קשיא דפסקו כזית מדרבנן בעלמא הוא וכרבינא דפ"ב דהתם ועל כרחך דאתינן להאי טעמא דערבות מכח האי קושיא היכי אתי דרבנן וכו' וא"כ אמאי לא נימא נמי גם במקרא מגלה כן דהא מיהת בר חיובא ביומא הוא ומטעם דערבות מצי מפיק להני דבני חיובא בהאי יומא נינהו. והנה בענין קושיא זו מההיא דכזית דגן הוה מצינן לתרוצי דאכתי לא דמיא דשאני התם דהא אי בעי אכיל כדי שביעה ומצי בהאי שעתא לבא לידי חיובא דאורייתא משא"כ כאן במגלה לא מצי לבא לידי חיוב בהאי יומא כלל וכלל. אלא דאי קשיא מהאי דקידוש קשיא דאמרינן בפ"ד דברכות מתפלל אדם של שבת בע"ש מבע"י ואומר קדושה על הכוס והיכי מצי נפיק בקידושא דהאי שעתא הא לא מצי לבוא לידי חיוב השתא אלא כשיגיע זמן קידוש. וא"כ ה"נ נימא במגלה כן וכיוצא בזה מביא המרדכי בפרקין גבי הא דנשאל ה"ר טוביא מווינא האיך סומא פוטר בני ביתו בקידוש הא איהו לא מחייב אלא מדרבנן והיכי אתי דרבנן ומפיק לבני חיובא מדאורייתא והשיב דכוותה אשכחן גבי קידוש גופיה דאמרינן פ' תפלת השחר מתפלל אדם של שבת וכו' כדלעיל ועל הראיה מההיא דכזית דגן כתב דלאו ראיה הוא דהתם יכול הוא להביא עצמו לידי חיובא דאורייתא כי אכל כדי שביעה וכדאמרן אבל ההיא ראיה מקידוש ראיה היא דאמרינן שרשאי לומר על הכוס מבעוד יום אע"פ שאין בידו להביא עצמו לכלל חיובא דאורייתא באותן שעות דהוה ליה לגבי יציאת ידי קידוש כמקדש באמצע השבוע לשם שבת זהו תוכן דבריו שם והדרינן השתא לקושיין אמאי לא נימא גם במגלה כן דהא גבי קידוש אמרינן דאפילו לעצמו מוציא שלא בשעת החיוב ומשום דהא מיהת אתי לכלל חיוב בשעתה ומכל שכן דנימא כאן לענין להוציא אחרים דיכול הוא להוציא מכיון דאיהו בר חיובא ביומיה ולא עוד אלא דאפשר לדין דבדיעבד איהו גופיה נפיק נמי בקריאת המגלה מקודם כמו בההיא דקידוש ונהי דבאיהו גופיה אין ראיה מוכרחת כל כך מקידוש דהתם מקדים לקידוש בהאי יומא מכל מקום לענין להוציא אחרים דבני חיובא היום נינהו ראיה היא מהאי דקידוש וכסברת המרדכי שזכרנו:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Megillah 2:4:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Megillah 2:4:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/2:4:2:1)

**מאן דאמר מאיש יהודי ומה ראו על ככה וכו'.** כעין דרשות אלו דריש נמי בבבלי פרקין דף י"ט ונשתנו במקצת הן:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Megillah 2:4:5:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Megillah 2:4:5:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/2:4:5:1)

**עתיד הקב"ה להיעשות ראש חולה לצדיקים לעתיד לבא וכו' לחולה כתיב.** בספרים שלנו כתיב לחילה וזה אחד. מחילופי מדינחאי ומערבאי כמו שהבאתי בריש פ"ק דסנהדרין בשם הרשב"א ז"ל ע"ש:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Megillah 2:4:5:2
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Megillah 2:4:5:2](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/2:4:5:2)

**והצדיקים מראין אותו באצבע ואומרים כי זה אלהים אלהינו עולם ועד וכו'.** בבבלי סוף מסכת תענית קאמר נמי עולא ביראה א"ר אלעזר הכי ודריש התם מקרא אחרינא וגריס עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו וכתבו התוס' כל א' וא' מראה הקב"ה באצבעו שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו. נראה דכוונת התוס' בזה דאין מביאין אלא חצי הכתוב דמביא הש"ס ככתבו משום דמדקדקין כפל הדברים במקרא הזה הנה אלהינו זה וגו' זה ה' קוינו לו וגו' וברישיה אמר שם אלהינו ובסיפיה לשם המיוחד הלכך מפרשי דכך הוא פי' הכתוב הזה דהא למאי דגריס התם והוא יושב ביניהם בג"ע ולא כמו דגריס הכא ראש חולה לצדיקים משמעות גי' דהתם מדקאמר ביניהם א"כ יש כאן כיתות כיתות מימין ומשמאל והקב"ה יושב ביניהם וזה כנודע ממאמר חז"ל בהרבה מקומות שאין כל כתי הצדיקים שוים במדרגתם וכהאי דאמרו פרק החליל כל א' וא' נכוה מחופתו של חבירו וכן בהקומץ רבה גבי מפני מה העוה"ז נברא בה"י מפני שדומה לאכסדרה שכל הרוצה לצאת וכו' ומפני מה העה"ב נברא ביו"ד מפני שצדיקים שבו מועטים ומפני מה כפוף ראשו מפני שצדיקים שבו כפוף ראשיהם מפני מעשיהם שאין דומין זה לזה. וא"כ מסתמא אותן החשובים שהם מימין הם מזכירים שם המיוחד בשבתם ובשמחתם ואותם שהם משמאל מזכירין שם הכינוי בשמחתם ובשבתם וקרא ממטה למעלה קחשיב וכדי שלא תקשי הרי בכתוב לא נאמר נגילה ונשמחה בישועתו אלא בחיפיה גבי הצדיקים שמזכירין שם המיוחד שהם אומרים נגילה עכשיו במחול הזה ונשמחה בישועתו לנו וזה אשר קוינו לו ויושיענו מכף כל אויבינו ומן היצה"ר ומכל צרה וצוקה הצילנו. וא"כ מה אומרים כתות אחרות שהמה משמאל ומזכירין שם הכינוי ואם אינם שמחים בגיל המחול הזה לכך מציינין התוס' ומביאים חצי המקרא הזה ללמדנו פי' הכתוב דהאי נגילה ונשמחה בישועתו קאי על רישיה ועל סיפיה שאלו אומרים הנה זה אלהינו קוינו נגילה ונשמחה בישועתו ואלו אומרים זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו ונמצאו כולם יחד נכללין בגיל ושמחת המחול הזה יה"ר שישים חלקנו בתוכם א"ס. וברש"י ז"ל כתוב המקרא הזה בשניהם שם המיוחד ולא כמה שהוא לפנינו בישעיה. ולפי האי גי' דגריס הכא ראש חולה משמע דהקב"ה הוא לפניהם וכולן אחריו כראש המסדר המחול והכל אחריו ולפיכך דורש מקרא כי זה אלהים אלהינו וגו' כאילין עלמות שמסבבין במחול ונמשכין אחר ראש המסדר ואיכא למימר ששתי הדרשות הללו אמת הן שאחר שהקב"ה יושב ביניהם ומשתעשע עמהם עושה הוא אחר כך ראש המחול וכולם אחריו ואומרים המקרא הזה כי זה וגו' להורות כי כל כנויי השמות יתעלה ב"ה כולם נכללים בשם המיוחד כמבואר בספר גינת האגוז להר"י גיקטלייא ז"ל:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Megillah 2:4:6:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Megillah 2:4:6:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/2:4:6:1)

**מכאן שקבעו לו חכמים מסכת.** מסכת כמשמעה לשון יתד תקועה וכלומר מכאן אמר שאינה עתידה להבטל אף לימות המשיח וכדדריש הכא לעיל בפ"ק בהלכה ד' מהכתוב הזה:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Megillah 2:5:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Megillah 2:5:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/2:5:2:1)

**אמר רב מתנה דר' יוסי היא.** האי סוגיא דגרסינן לה בברכות שם ובארתי בה קצת בחבורי על סדר זרעים ויעדתי מקום הביאור היטב כאן בהגיעי למקומו והנה בעזרת האל וברוב חסדו שזיכני לזה אבאר מה דשייך לדינא ומהיוצא מבין סוגיא דהכא וסוגית הבבלי בפרקין דף יט ע"ב ועיקרה בברכות דף ט"ו ובקצרה בכל האפשרי. התם נמי קאמר מאן תנא חרש דיעבד נמי לא אמר רב מתנה ר' יוסי היא וכו'. והמעיין היטב הדק בכלל הסוגיות האלה דהכא ודהתם ויתבונן בהם יתבאר לו העולה ממסקנת הסוגיות הללו אליבא דהני תנאי וההפרש מהסברות וחלוקי הדיעות אליבייהו לפי האוקמתות ויראה וימצא דזהו ההפרש בין סוגיא דהכא לבין סוגית הבבלי. לפי סוגית הבבלי עולה המסקנא דבין לר' יהודה בין לר' יוסי לא מחלקינן בין מידי דאורייתא למידי דרבנן ופליגי בהא בלחוד דלר' יוסי בשתיהן אפי' בדיעבד נמי לא יצא ולר' יהודה בשתיהן לכתחלה הוא דלא הא בדיעבד שפיר דמי. והעולה לפי סוגיא דהכא כך הוא דלר' יוסי הוא דמחלקינן בין מצות דאורייתא לבין מצות דרבנן וכמה דגריס הכא בברכות שם ומלבד במצות מקרא מגילה דדמיא לדידיה למידי דאורייתא בהאי דינא ואמינא בה טעמא לר' יוסי דשאני מצות קריאת מגלה מברכות שאר מצות חוץ מברכת המזון דלית להו רמז מהכתוב בתורה וכך הוא לברכת הנהנין כדמסקי' בריש פ' כיצד מברכין דסברא בעלמא היא ואסמכוה אקרא מדברי קבלה לה' הארץ ומלואה וכו' אבל מגלה הואיל ואית לה רמז באורייתא כדדרשינן מכתוב זאת וגו' בספר זו מקרא מגלה החמירו בה כשאר מצות דאורייתא דדריש הכא מוהאזנת למצותיו ישמעו אזניך וכו' וע"כ לומר כן כדמוכרח מהסוגיא וכל זה הוא דוקא לר' יוסי אבל לר' יהודה לא מחלקינן בין מידי דאורייתא לבין מידי דרבנן אלא דבשניהם אפי' לכתחלה א"צ להשמיעו לאזניו וזה מוכרח הוא מסוגיא דהאי תלמודא בברכות מדאוקי שם רישא דהמתני' בק"ש כר"מ דהתוספתא ולא כר' יהודה ומתני' דהכא במגלה משבש לה רב חסדא ואמר לית כאן חרש ומוקי לה כר' יהודה דלדידיה חרש אפי' לכתחלה מותר ומתני' דתרומות מוקי לה כר' יוסי דוקא ולא כר' יהודה ומשום דלר' יהודה אפי' לכתחלה תורם הוא וא"כ לא שאני ליה לר' יהודה בין מידי דאורייתא למידי דרבנן ואפי' במידי דאורייתא כגון ק"ש לא צריך להשמיע לאזנו ואפי' לכתחלה והלכך ע"כ רישא דמתני' דברכות בק"ש כר"מ דהתוספתא הוא דאתיא ולא כר' יהודה וכן ברייתא דבהמ"ז לפי סוגיא דהכא ע"כ דכר"מ הוא דמוקמי' לה ולכתחלה לא וקרא דוהאזנת למצותיו צ"ל לר' יהודה דלא דריש לה כר' יוסי אלא אליבא דר' יהודה י"ל לדרשא אחריתא הוא דאתיא וכדדריש לה ר"א המודעי במכילתא פרשת בשלח והאזנת למצותיו זו הלכה ושמרת כל חקיו זו פרשת עריות ומשום דבעריות שייך לשון שמירה וכדדרשי' ביבמות מושמרתם עשו משמרת למשמרת ובדבר הלכה שייך האזנה שתהא קרובה אליך להאזין ולהבחין בה ומיהת דרשא אחריתא הוא ומעתה נלך ונראה לבאר בעיקרי דינים האלה ובטעמם ובמה שיש לפלפל מתוך הסוגיות הללו. דהתם בברכות גרסי' לבתר הכי א"ר יוסף מחלוקת בק"ש אבל בשאר מצות ד"ה לא יצא דכתיב הסכת ושמע ישראל מיתיבי לא יברך בהמ"ז בלבו ואם בירך יצא אלא אי איתמר הכי איתמר א"ר יוסף מחלוקת בק"ש אבל בשאר מצות ד"ה יצא והכתיב הסכת ושמע ישראל ההוא בדברי תורה כתיב. והנראה מדברי רב יוסף דעל כל מחלוקת דהני תנאי דלעיל הוא קאי דכ"ע לא פליגי דבשאר מצות יצא בדיעבד. וא"כ מתני' דתרומות וכן ברייתא דבהמ"ז בין לר' יהודה ובין לר' יוסי שפיר אתיא וכן מתני' דהכא במגלה לית לן לאוקמה כיחידאה אלא דבין לר' יהודה ובין לר' יוסי לצדדין היא מתפרשא דחרש לכתחלה לא יקרא הא דיעבד שפיר דמי ושוטה וקטן אפי' דיעבד נמי לא אלא דהך ברייתא דתני יהודה בריה דר"ש בן פזי חרש המדבר ואינו שומע תורם לכתחלה ע"כ דכר"מ מוקמינן לה דלדידיה בתרומה אפי' לכתחלה מותר וכ"כ הרשב"א ז"ל בברכות שם דכך הוא אליבא דר' יוסף וכן נראה מדקאמר בשאר מצות ד"ה יצא ש"מ הא לכתחלה אפי' בשאר מצות לא בין לר' יהודה בין לר' יוסי והקשה הרשב"א בשם הראב"ד ז"ל דמנלן בשאר מצות לכתחלה לא הא הסכת בד"ת הוא דכתי' ותירץ דהסכת לחודיה הוא דקאמר בד"ת הוא דכתיב כלומר הסכת כדי שתקיים אותם אבל ושמע שפיר הוא דדרשינן לשמיעת אוזן לכתחלה וגבי ק"ש פליגי דר' יוסי סבר כיון דבשאר מצות נמי לכתחלה צריך שמועת אוזן מדכתיב ושמע א"כ שמע דכתיב גבי ק"ש למר לי ש"מ לעיכובא ור' יהודה סבר ושמע דכתיב בק"ש בכל לשון שאתה שומע הוא ושמיעת האוזן לכתחלה בק"ש נפקא לן משאר כל המצות דכתיב ושמע וע"ז כתב הרשב"א ולדידי קשיא לי דהא ר' יהודה משמיה דרביה דמצריך שמועת האוזן בק"ש לכתחלה משמע ישראל מפיק ליה ואפ"ה בדיעבד יצא וגדולה מזו דהא ר"מ אפי' לכתחלה שרי בלא שמיעת האוזן וכ"ש בשאר מצות ואע"ג דכתיב הסכת ושמע אלא שנצטרך עוד לומר דבהסכת ושמע גופיה פליגי דלר' יוסי ור' יהודה משמיה דרביה דרשי ושמע להשמיע לאזניך ולכתחלה ור' יהודה משמיה דנפשיה ור"מ לא דרשי ליה כלל אלא לד"ת כלומר הסכת וקבל ובשמע ישראל נמי פליגי דר' יהודה דרש מיניה שמיעת האוזן ולכתחלה ור"מ מוקי ליה לכל לשון שאתה שומע אבל השמעת האוזן ל"צ כלל דכתיב על לבבך אחר כוונת הלב הן הן הדברים עכ"ל הרשב"א ולפי דבריו היה צ"ל דהשתא דמסיק לה דר' יהודה כרביה ס"ל א"כ בשאר מצות ס"ל כרביה בדיניה וכטעמיה דהא מוקמינן להאי ברייתא דבהמ"ז נמי כר' יהודה כדכתב הוא ז"ל בעצמו לעיל ומנלן דלכתחלה לא וע"כ דדריש ושמע בשאר המצות להשמיע לאזניו לכתחלה ובק"ש דס"ל כרביה ע"כ דנאמר דכדיניה דרביה הוא דס"ל אבל לא כטעמיה דדריש משמע ישראל דהא לא איצטריך דמושמע דבשאר מצות שפיר נמי נפקא לן גם בק"ש דלכתחלה לא אלא דדריש לשמע ישראל לכל לשון כדאמר התם בריש הסוגיא ות"ק סבר שמע בכל לשון שאתה שומע וא"כ זהו ממש דברי הראב"ד דהראב"ד נמי לבתר דמוקמינן דר' יהודה כרביה ס"ל כתב כן אליבא דר' יהודה מיהו הא קשיא לן דאמאי לא הביא התם דרשה דוהאזנת למצותיו לשאר המצות ולר' יהודה ללכתחלה הוא דאתא דנהי דלסוגיא תירצנו לעיל דאפשר דר' יהודה ס"ל כדרשה דהמכלתא היינו משום דלא אשכחן בהאי סוגיא דהכא בהדיא דס"ל לר' יהודה דבשאר המצות צריך שמיעת האזן לכתחלה ואדרבה כל הסוגיא דהכא מוכחת דס"ל לר' יהודה אפי' לכתחלה לא צריך לשמיעת האוזן וכמבואר לעיל ואפי' גבי ק"ש לא שמענו בסוגיא דהכא מידי לר' יהודה אלא דהתם היא דגריס בהסוגיא דדברי ת"ק דמתני' דק"ש דברי ר' יהודה הן והשתא לבתר דמסיק התם לקרא דהסכת דבד"ת הוא דכתיב אמאי לא נימא דבשאר מצות סמכו אדרשה דקרא והאזנת למצותיו המוזכרת כאן ולר' יהודה אלכתחלה ולר' יוסי נמי בשאר מצות לכתחלה ובק"ש נפקא ליה מדהדר כתב שמע ישראל לעיכובא. ושמא דלא ניחא ליה להש"ס הבבלי למידרש מהאי קרא לכך משום דוהאזנת למצותיו לשון רבים הוא מצותיו והא אברכות קאי וכדפרש"י ז"ל שאר המצות בכל הברכות ואנן לא אשכחן ברכה מן התורה ומצות עשה אלא בבהמ"ז בלבד. והש"ס דהכא ס"ל דמ"מ יש לסמוך גם למצות דרבנן בהאי קרא דהן בכלל לאו דלא תסור ושפיר סמכינן אהאי קרא דבכלל מצותיו הן הדרינן השתא להסוגיא דהתם דשמעינן מיהת מהא דרב יוסף דס"ל דבין לר' יהודה ובין לר' יוסי צריך שמיעת אוזן לכתחלה כשאר מצות ולא לעכב ומתני' דכאן במגלה שפיר אתיא כתרוייהו ומשו"ה יש לתמוה על מ"ש הכ"מ בריש הל' מגלה על נסחא אחת של הרמב"ם שהיה כתוב בה והוא שישמע וכו' לפיכך אם היה הקורא חרש קטן או שוטה השומע ממנו לא יצא ותמה על זה והא מסקינן בברכות הלכה כר יהודה וא"כ לא קיי"ל כההיא מתני' דמגלה דכר' יוסי מוקמינן לה ופירש שם דאפשר לומר לנסחא זו דשאני מגלה דבעינן פרסומי ניחא וכבר העיד בעצמו שם שהוא דוחק. ובאמת קשה לומר זה דמאי איכפת משום פרסומא ניסא אם השמיעה הוא ממי שהוא שומע בעצמו או לא וביותר היה לומר משום דמגלה רמיזא באורייתא היא אלא דזה ג"כ לא קאי דמי עדיפא מק"ש הוא והיותר נכון דנסחא שאין כתוב בה חרש בדברי הרמב"ם היא עיקרית דבחרש יוצא בו בדיעבד. ומ"ש שם דדרך זה צ"ל לדעת הרי"ף והרא"ש שכתבו גבי מגלה סתם מתני' דלא יצא וגבי ק"ס פסקו דיצא. ובב"י סי' תרפ"ט כתב נמי כן ותירץ זה הדוחק בעצמו ולא היה צריך לכל זה דלא מצינו לא להרי"ף ולא להרא"ש שכתבו במגלה דלא יצא אלא העתיקו המשנה כצורתה הכל כשרים וכו' וכבר מבואר היא דלרב יוסף האי מתני' דידן ככ"ע אתיא בין לר' יהודה ובין לר' יוסי ולצדדין מתפרשא חרש לכתחלה לא ושוטה וקטן אפי' דיעבד נמי לא והא כדאיתא והא כדאיתא. ובפרקין לא הביא הרי"ף על המתני' כ"א דברי רב יוסף דברכות וכבר כתבו התוס' שם ד"ה אבל בשאר מצות יצא דרב יוסף פליג אסוגיא דלעיל. וברור הוא דנקט הרי"ף לדברי רב יוסף להלכתא ומשום דהש"ס מייתי ליה להמסקנא ומדייק בלישניה וקאמר אלא אי איתמר הכי איתמר ומה דמשמע ממלתיה דרב יוסף בענין אוקמתי דהני מתני' שהביאו בהסוגיא כבר נתבאר הכל לעיל:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Megillah 2:5:4:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Megillah 2:5:4:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/2:5:4:1)

**דכתיב ביום אשר שברו וגו'.** ניחא ליה להאי ש"ס להביא המקרא הזה משום דיליף לה נמי מהאי קרא לקמן דכל היום כשר לקריאת המגלה דודאי כל היום שברו לשלוט בהם ונהפוך הוא ששלטו בשונאיהם כל היום שהרי לא נחו עד למחר כדכתיב:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Megillah 2:6:1:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Megillah 2:6:1:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/2:6:1:1)

**לתנופה ולהגשה.** בפ"ה דמנחות קחשיב במתני' יש טעונות הגשה ואין טעונות תנופה הגשה ותנופה תנופה ולא הגשה לא תנופה ולא הגשה וכו' ואין בכל המנחות שטעונות שתיהן אלא מנחת העומר ומנחת קנאות והטעונות שתיהן והן מנחת יחיד כגון מנחת קנאות עיקר התניפה בבעלים היא והכהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניפין וכן הדין בכל המנחות יחיד הטעונות תנופה כדאמרי' שם בגמ' דף סא ע"ב ועי' בתוס' שם ד"ה כהן מניח ידו תחת יד בעלים וכו' והגשה בכהן הוא כדאמרינן בפ"ב דסוטה דף יד ע"ב דמייתי הברייתא דספרא סדר מנחות כיצד וכו' ומוליכה אצל הכהן וכהן מוליכה אצל המזבח ומגישה בקרן דרומית מערבית וכו' וקומץ וכו' וכן הביא הרמב"ם בפי"ג ממעשה הקרבנות בהל' ודיני התנופה יב מביא לעיל בפ"ט ע"ש וכן הוא במנחות הטעונות תנופה וביאר שם שאין האשה מניפה חוץ מהסוטה והנזירה בלבד. ודע דהתוס' בפרקין בדף ע ע"ב כתבי בד"ה לקמיצה ולהקטרה וכו' וכן תנופה והגשה א"צ בהן כהן במנחה לפני הקמיצה וסותרין דבריהם בעצמן במה שכתבו בפ"ק דמנחות דף ט' ע"א על הא דדריש התם והביאה אל בני אהרן הכהן וקמץ מקמיצה ואילך מצות כהונה וכו' וכתבו הגשה ותנופה נמי בעו כהונה שאין זר קרב אצל המזבח אלא הכא בד' עבודות שבמנחה איירי שמתחילין משעת קמיצה. והד' עבודות הן קמיצה ונתינת קומץ בכלי שרת והולכה והקטרה. וא"כ מ"ש כאן א"צ בהו כהן קשה הוא. והתי"ט הביא דבריהם ולא כתב בזה כלום. ואין לפרש דבריהם דכאן אלא לומר דהאי א"צ שכתבו ט"ס הוא וצ"ל אין מעכב בהו כהן לענין שאם עשאן זר לבדו כשירה אבל לכתחלה בעו כהונה. א"נ לפרש דא"צ לעכב קאמרי וכלומר שהרי עיכוב דכהונה לא נאמר אלא מקמיצה ואילך וא"כ תנופה והגשה לא מיקרי עבודה שיוכל ללמדם מקרא דלהקריב:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Megillah 2:6:1:2
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Megillah 2:6:1:2](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/2:6:1:2)

הדרן עלך פרק הקורא למפרע