## Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Peah Chapter 1

###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Peah 1:2:1:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Peah 1:2:1:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/1:2:1:1)

**הכל לפי גודל השדה ולפי העניים.** בנוסחת המשנה לפי רוב העניי' ואין נ"מ בזה. ופירשתי בפנים על דרך הרמב"ם ז"ל כמ"ש בסוף פ"א מהלכות מתנות עניים כיצד שדה שהיא קטנה ביותר שאם הניח ממנה אחד מששים אינו מועיל לעני הרי זה מוסיף על השיעור וכן אם היו עניים מרובים. מוסיף ואם זרע מעט ואסף הרבה שהרי נתברך מוסיף לפי הברכה ע"כ. ובשדה גדולה ועניים מועטין שנותן לפי השדה זה פשוט הוא ולא היה צריך לבארו דלא אמרו אלא להוסיף במקום שצריך הוספה ומהיכי תיתי שיפחות מכשיעור שתקנו חכמים וכן כתב הרא"ש ז"ל בפי' המשנה שלו. ולמדנו עוד מדברי הרמב"ם ז"ל דהא דאמרו שיש לו להוסיף לפי הברכה היינו דוקא אם היו עניים מרובים שהרי לא כתב זה ואם זרע מעט וכו' עד אחר חלוקה וכן אם היו עניים מרובים וכן פי' המשנה ולפי רוב הענוה אחלוקה דלעיל מינה ולא תקשי הא בלא"ה צריך להוסיף הוא בעניים מרובים הא ליתא דודאי מוסיף הוא בכדי שיגיע חלק לעני שיהא מועיל לו ואם יתן להם כ"א כשיעור לא יגיע לכל אחד כ"א הדבר מיעוט ואינו כלום ולפיכך אמרו בזה להוסיף אבל אם נתוסף לו ברכה בשדהו צריך הוא להוסיף לפי הברכה יותר ויותר ולא דמיא האי הוספה להאי הוספה. כך היה נראה מדבריו ז"ל בחיבורו אלא שבפי' המשנה כתב וכן אם תוציא הארץ זרע רב והעניים מועטים יתנו הרבה והכריחני להוציא סברא זו מדבריו בחיבורו דנראה שכך הוא נלמד מדברי הש"ס דהכא דקאמר ביתר מכשיעור בהא הוא דתני בברייתא דאין אומרין לו הבא גמלים וטעון אבל בכשיעור אומרים לו הבא גמלים וטעון אלמא דהיכא דאם מוסיף הוא יגיע לעני אחד הרבה ביותר וכגון שעניים מועטין בזה אין אומרי' לו הבא גמלים וטעון כלומר שבזה לא אמרו להוסיף הרבה והרבה לפי הוספת הברכה כדלעיל אלא דבכשיעור אומרים לו הבא גמלים וטעון שהרי אי אפשר לפחות משיעור שתקנו חכמים ובהא לא איכפת לן אם מגיע לעני אחד הרבה ביותר דאי לא תימא הכי ולחלק לפי הסברת שזכרנו א"כ מ"ש דבכשיעור לא חששו אם מגיע לעני אחד הרבה ביותר ומ"ש ביותר מכשיעור דחששו לכך:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Peah 1:2:1:2
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Peah 1:2:1:2](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/1:2:1:2)

והר"ש ז"ל פי' בזה דאין אומרי' לו הבא גמלים וטעון אם יתעשר העני בפאה אין להרבות בפאה שלא יפקיע את המעשר. וכי קאמר במתני' ביותר מכשיעור והיינו בשדה מיעוטה ועניים מרובין שנותן יותר מששים התם הוא דקתני דאין אומרים לו הבא גמלים דאין להרבות כ"כ שיתעשרו בה אבל בכשיעור דהיינו בששים אומרים לעני הבא וטעון דכיון שהוא עני עתה יכול ליטול הרבה כאחת כדתנן בסוף מכילתין היו לו מאתים חסר דינר אפי' אלף נותנין לו כאחת עכ"ל ומי יתן וידעתי זה להבין דאם יכול הוא ליטול הרבה כאחת כשהוא עני עתה א"כ מאי איכא בין נתינת בעה"ב בכשיעור לבין יותר מכשיעור הלא העני יכול הוא לקבל הרבה כאחת לעולם ומאי איכפת לן אם יתעשר ואם דחששו להפקעת המעשר א"כ מפני מה אמרו להוסיף כלל על תקנת חכמים דכשבאנו לחששא זו אין לנו סברא לחלק ולומר דפעם חששו להפקעת המעשר ופעם לא חששו אלא ודאי דבלא"ה ליתא דכל שהוא נותן משום פאה אין כאן הפקעת מעשר דפטור הוא ממעשר מדינא ובהדיא אמרו הכא בריש מכילתין דאחר שקצר שבולת הראשונה יכול הוא לעשות כל שדהו פאה. וכבר זכרתי שם ד"ה הרי אין אדם וכו' דדעת הרמב"ם בזה נמי כן שכתב ואם נתן להם רוב קציר משום פאה ה"ז פטור מן המעשרות וכהאי ברייתא דנדרים ע"ש והתם סתמא קתני עושה אדם את כל שדהו פאה ולא מחלקינן אם שדהו גדולה או לא ואף אם אין כאן אלא עני א' ואם יקח את הפאה יתעשר ולפי מה שפירשנו להא דמחלק בגמ' בין יתר מכשיעור לכשיעור הכל ניחא וכמו שבארנו דהך תוספת שהיא מחמת הוספת הברכה והיא הוספה ביותר זה לא אמרו אלא בעניים מרובין בכדי שלא יגיע לעני אחד עד שאומרים לו הבא גמלים. וכלומר דמסתמא אם הן מרובים לא יגיע לאחד מהן כל כך הרבה והכוונה דלא החמירו על הבעה"ב בהך הוספה שהיא מרובה ביותר אלא בעניים מרובים. ובכשיעור ודאי לא איכפת לן אם יגיע לעני אחד הרבה ביותר דהא אין לו לפחות משיעור תקנת חכמים. ופירוש זה עולה יפה בהסוגיא ובלי שום פקפוק לדינא. ועולה לדברי הרמב"ם בחיבורו אבל לא למ"ש בפירושו ורואין אנו שחזר בו מפירושו כמו שנראה בהרבה מקומות בחיבורו ובפרט בסדר הזה תמצא ברוב המקומות שחזר בו בחיבורו מפירושו במשנה:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Peah 1:3:1:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Peah 1:3:1:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/1:3:1:1)

**רבי שמעון אומר ובלבד שיתן בסוף כשיעור.** כדמסיק בגמ' דר"ש אית ליה נמי דמה שנתן תורת פאה עליה אבל אינה פוטרת אלא למה שקצר ולא מה שהיה עתיד לקצור ובהא הוא דפליג את"ק והלכך צריך שיתן בסוף כשיעור המשתייר וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' מתנות עניים בהלכה י"ב אין מניחין את הפאה אלא בסוף השדה וכו' עבר והניח הפאה בחחילת השדה או באמצעה הרי זו פאה וצריך שיניח בסוף השדה כשיעור הפאה הראויה למה שנשאר בשדה אחר שהפריש את הראשונה ופסק כר"ש בכל דבריו דגם ריש דבריו דלכתחילה אין מניחין וכו' דברי ר"ש בתוספתא פ"ק הן כר"ש מפני ד' דברים אמרה תורה לא יתן אדם פאה אלא בסוף שדהו וכו' וטעמא דפסק כותיה משום דבפשיטות אתמר לסברי' דר"ש בפ' במה מדליקין (דף כג) ומנא תימרא דחיישינן לחשדא דתניא אר"ש בשביל ד' דברים וכו' וכיון דעיקר מצות פאה לבסוף היא פסק נמי בדיעבד כסברת ר"ש דצריך שיתן ג"כ בסוף כשיעור המשתייר ובכ"מ הוסיף בטעם פסק זה משום דבירושלמי מפרש מילתיה אלמא סבר דהלכה כותיה. ואי משום הא אין כ"כ ראיה דהא מפרש נמי מילתיה דת"ק וכן מלתי' דר' יהודה ומאריך בפירושא דדברי ר' יהודה כמו שמבואר בגמ' ר' חייא בשם ר' יוחנן וכו' ועיין מזה בדבור דלקמן ואם יש להוסיף עוד טעם אחר להאי פסקא זה הוא משום דר' יונה מסיק בגמ' דלא דריש רשב"ל כהא דקא"ר יוסי משמיה אלא כך הוא דדריש ליתורא דקרא דלקצור דבקצרכם לאחת בתחלה ולקצור לאחת בסוף וכדפרישית בפנים והיינו כר"ש:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Peah 1:3:4:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Peah 1:3:4:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/1:3:4:1)

רבי חייא בשם ר' יוחנן במחובר וכו' מסתברא דפליגי במילתיה דר' יוחנן היאך מפרש להאי דברי ר' יהודה במתני' כמבואר בפנים וראיתי להר"ש ז"ל שהביא להאי. וכגי' שהוא לפנינו אלא כי אנן קיימין בשאינו מתכוין לפטור שדהו ויש שם ט"ס בדבריו בסיום הפירוש שפי' בזה ומיהו קשה להבין דבריו ולפירושו נראה דהך פלוגתא מילתא באנפי נפשה היא ולא לפרש דברי ר' יהודה דמתני' שכך סיים שם והשתא דר' יוסי דלא כר' יהודה וצ"ל וכו' וזהו לשיטתו שפי' לעיל דברי ר' יהודה דמתני' דאם שייר קלח אחד במחובר איירי ודוקא במחובר שאז יכול להוסיף עליו אבל לא בתלוש וכו' אבל היכא דלא נתן כלל במחובר מודה ר' יהודה דנותן מן התלוש כדמוכח בתוספתא ונראה שהיה מפרש להתוספתא דלקמן לא נתן מן הקמה יתן מן העמרים וכו' כסיומא דמילתיה דר' יהודה היא והלכך מחלק בין אם נתן איזה פאה במחובר ובין אם לא נתן כלל ואף דאין סברא לחילוק הזה אליבא דר' יהודה. והתוספתא לא נתן מן הקמה וכו' נראה דברייתא אחריתא היא וכך הובאה בהגוזל קמא דף צ"ד ובכמה מקומות בש"ס ולא בשם דברי ר' יהודה והכא פליגי אם ר' יוחנן היה מפרש מילתיה דר' יהודה במחובר או בתלוש וכן מדקאמר בפשיטות אם במתכוין לפטור את שדהו כבר נפטרה אלמא דלא שייך כלל הוספה. אם כבר נפטרה שדהו וזה בין בתלוש בדס"ל לר' יוסי משום ר' יוחנן במילתיה דר' יהודה ובין אם מפרש כר' חייא בשם ר' יוחנן דבמחובר מיירי ר' יהודה והיינו דא"צ להוסיף אם כבר נתן כל הפאה לאותה השדה. וגם להתוספתא שלפנינו דלא כתוב בה ב' פעמים א"ר יהודה כמו שהועתקה בדברי הר"ש (או שיש ט"ס בדבריו) כ"א אחר דברי ר' יהודה כתוב סתם בד"א בזמן שנתן את הפאה ומבקש להוסיף. נוכל לפרש דלא אדברי ר' יהודה לחוד קאי אלא בד"א דפליגי ת"ק ור"ש ור' יהודה לעיל בזמן שנתן בתחלה או באמצע את הפאה של כל השדה ועכשיו מבקש להוסיף לבסוף כדי לקיים מצות לא תכלה דכך היא עיקר מצות הפאה ובהא פליגי דלת"ק א"צ להוסיף כלום לבסוף אלא כבר יצא כדקתני בהדיא התם במילתיה דת"ק ואם נתן בין בתחילה בין באמצע בין בסוף יצא. ולר"ש צריך שיתן בסוף כשיעור המשתייר כדלעיל ולר' יהודה אם שייר וכו' ונוכל לפרש השתא לדבריו או במחובר או בתלוש וכדפליגי הכא אבל אם לא נתן בתחלה את כל הפאה לכ"ע צריך שיתן אותה לבסוף ואף הת"ק מודה בזה. והשתא נוכל לקיים פי' הרמב"ם במשנה במילתיה דר' יהודה כדפרישית ודקדוק התי"ט דליתני אם נתן קלח וכו' דקדוק קל הוא וכמה פעמים ששנינו במשנה לשון שייר ואף ששייך בו יותר ל' נתן:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Peah 1:4:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Peah 1:4:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/1:4:2:1)

קוטף מנין ת"ל קצירך כך היא שנויה הברייתא בת"כ שם ובתוספת' פ"ק שנינו היה מקטף ומכניס לתוך ביתו אפי' כל שדהו פטור מן הלקט שכחה ופאה וחייב במעשרות וגרסי' בפ' ראשית הגז דף קנז ע"א תני חדא השוטף את הרחלים ומעבירן בנהר ליפותן והצמר נתלש מהן פטור מראשית הגז ותניא אידך חייב לא קשיא הא רבנן הא ר' יוסי דתניא ר' יוסי אומר לקט קצירך ולא לקט קיטוף אלמא קצירך דוקא ה"נ גז דוקא א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי מודה ר' יוסי במידי דאורחיה ופירש"י ז"ל כגון בצלים ושומין דקיטוף שלהן זו קצירן דתניא ר' יוסי אומר קציר אין לי אלא קציר עוקר מנין ת"ל לקצור תולש מנין ת"ל בקצרך. והשתא לכאורה איכא למימר דכמו דשני התם דל"ק דר' יוסי אדרבי יוסי ומחלק בין מידי דאורחיה ללאו מידי דאורחיה כן נמי נוכל לשנויי ברייתא דת"כ דלא תקשי עלה דתוספתא דבת"כ מיירי במידי דאורחיה ובתוספתא במידי דלאו אורחיה וא"כ אזלי תרוייהו כר' יוסי אלא דאנן חזינן דא"א לשנויי הכי דהא לבתר הכי הוא דק מר בת"כ אין לי אלא תבואה קטנית מנין וכו' אלמא דבתבואה דריש ליה לרבות את הקוטף והתם ודאי לאו מידי דאורחיה הוא ועל כרחך דברייתא דתוספתא פליגא אברייתא דת"כ. והרמב"ם ז"ל פסק כדברי התוספתא שכך כתב בפ"ב ממתנות עניים בהלכה ו' וכן כל הקוטף מלילות מעט מעט ומכניס לביתו אפי' קטף כן כל שדהו פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה והכ"מ פלפל בזה אם פסק כר' יוסי או לא והעלה דלא פסק כר' יוסי אלא כהתוספתא וירושלמי דפ"ג שהביא שם בסוף פ"ד. ומירושלמי שצייו מוכח שהוא דוקא אם קטף למלילות ויתבאר מזה במקומו אי"ה. ועיין לקמן פ"ג בהלכה ג' דעם כל זה אין להשוות התוספתא עם הברייתא דת"כ אלא דזהו האמת שהכריע הרמב"ם כהתוספתא נגד ברייתא דת"כ וכדאמרינן בסוף מס' חולין כל מתניתא דלא תניא בי ר' חייא ובי ר' אושעיא משבשתא היא ולא תותבו מינה בי מדרשא ובענין קושית הר"ן ז"ל והביאו שם דאמאי פסק הרמב"ם בפ"י מבכורים בהלכה ו' התולש צמר רחלים בידו ולא גזז חייב בראשית הגז וע"ז כתב הכ"מ דאע"ג דבגמ' דידן מדמי תולש צמר לקיטוף מלילות אינו מוכרח ואפשר לחלק ביניהם עכ"ל ולא כתב טעם הסברא לחלק בזה וכדסיים הר"ן בקושיתם דמנין לו להרמב"ם לחלק בזה בצמר רחלים ועוד אומר אני דכד דייקת בדברי הרמב"ם בכל עניני דינים כאילו תמצא דדעתו בהיפך הוא מדברי הכ"מ שהרי בפ"ג דבכורות ד' כה שקיל וטרי הש"ס אם תולש היינו גוזז או לאו היינו גוזז ומסיק דלאו היינו גוזז בצמר כ"א בתולש כנף בשבת דחייב משום דהיינו אורחיה וע' בתוס' שם דכתבו עוד בסברא לחלק בין שבת לשארי דינים. מיהו חזינן להדיא דהרמב"ם פסק דתולש לאו היינו גוזז כדכתב בפ"א מהל' מעילה בהלכה ז' ותולש אינו כגוזז וא"כ נתחזקה קושית הר"ן ועוד דטפי קשה דבצמר גופיה נראה דסתרי הני תרי פיסקי אהדדי ההיא דפ"י דבכורים עם ההיא דפ"א דמעילה אלא דנראה דגם בראשית הגז היינו טעמיה כמו שאמרנו בטעמא דפאה דהכריע הוא ז"ל כהתוספתא נגד שארי ברייתות דהברייתא דקמייתא שהביא הש"ס בפ' ראשית הגז השוטף את הרחלים פטור ברייתא בספרי הוא פ' שופטים ראשית הגז ולא ראשית השטף וברייתא בתרייתא תוספתא היא בפרק י' דשחיטת חולין הגוזז עזיו פטור מראשית הגז השוטף רחליו חייב בראשית הגז וברייתא דתוספתא עיקרית היא כדר' זירא בסוף חולין שהבאתי לעיל. ואפשר ליתן טעם להתוספתא דכתיב וראשית גז צאנך תתן לו וכדדריש בעלמא תתן לו מ"מ. ומ"מ פיסקיה דהרמב"ם נתברר כמו שאמרנו:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Peah 1:4:2:2
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Peah 1:4:2:2](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/1:4:2:2)

**תלמוד לומר קצירך.** לא מצינו בתורה קצירך גבי פאה כ"א בלקט וצ"ל ת"ל בקצרך כמו שהוא בפ' ראשית הגז שהבאתי בדבור דלעיל וכן לקמן צ"ל ת"ל בקצרך. תני זורעין זרעים וזרעי אילן כאחת. כהאי רישא דהתוספתא פסק הרמב"ם ז"ל דפ"א דכלאים בהלכה ו' ומותר לזרוע זרעים וזרע אילן כאחד וכו' והכ"מ הביא שם להא דהכא וכתב על דברי ר' זעירא נראה דדייק מדלא כתיב כרמך לא תזרע כלאי' כדכתיב שדך לא תזרע כלאים ש"מ מדסמיך כלאים לכרמך דאפי' עיקר כרמך שהם החרצנים עכ"ל בזה ולא משמע כן בפ"ח דכלאים וכמה שהבאתי בפנים אלא דמייתורא דקרא כולי' הוא דדייק להאי מ"ד כדקאמר בהדיא דלר' יונתן הא כתיב שדך לא תזרע כלאים לאיזה דבר נאמר לא תזרע כרמך כלאים וכדפרישית וכה"ג דריש נמי בספרי פ' כי תצא לא תזרע כרמך כלאים מה אני צריך והלא כבר נאמר שדך לא תזרע כלאים מלמד שכל המקיים בכלאים בכרם עובר בשני לאוין ור"ז דריש אליבא דר' יונתן דאפי' עיקר כרמך נטוע לא תזרע כלאים ולשון עיקר דנקט לאשמועינן נמי דאין מלקות אלא על עיקר הכרם והכי אמרינן בהדיא לקמן בפ"ז דכלאים בסוף הלכה ג' א"ר יוסי אין לוקין אלא על עיקר הכרם וכלומר לאפוקי אם זרע בתוך ד"א שהוא עבודת הכרם שאע"פ שאסור ומקדש מ"מ אין מלקות על זה ומה שפי' עיקר כרמך אפי' עיקר כרמך שהם החרצנים מאי רבותא היא וכי ס"ד דדוקא הזמורה צריך שיטע ובכל מקום בהש"ס אמרינן חרצן לכלאי הכרם. ולמאי דפרישית הרבותא היא אפי' כבר עיקר כרמך הוא נטוע דלא בעי ר' יונתן שני מינים במפולת יד ודלא כר' יאשיה גם בזה דאמרינן אליביה בכל מקום עד שיזרע במפולת יד ומה שתמה הכ"מ שם למה השמיט הרמב"ם דין האיסור בב' מינין גבי כלאי הכרם דאע"ג דלא קיי"ל הכי לענין מלקות אלא כר' יאשיה מ"מ למה לא יהא הלכה כמותו לענין איסור וצ"ע עכ"ל ובפי' כתב הרמב"ם בפ"ה בהלכה א' דאפי' בצד הגפנים אסור לזרוע ירקות או תבואה וכו' אע"פ שאינו לוקה ה"ז קידש וכו' עיי"ש ויתבאר זה במקומו מהא דמוכח בכמה מקומות בש"ס דאף לענין איסור קיי"ל כר' יאשיה וא' מהן מההיא דקידושין דף לט רב חנן ורב ענן הוו שקלי ואזלי באורחא חזיוה לההוא גברא דהוי זרע חיטי ושערי בי גופני א"ל ניתי מר נשמתיה א"ל לא צהריתו לא קיי"ל כר' יאשיה וכו' אלמא דאפי' באיסור קיי"ל כר' יאשיה שהרי אף אם היה עובר על איסורא בלחוד היה להם לשמתיה וזה ברור וכן רש"י ז"ל פירש שם נשמתיה דהא עבר על ד"ס אלא דהתם בח"ל הוה ועיין בפ"ח דכלאים מה שיתבאר שם עוד בס"ד:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Peah 1:4:5:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Peah 1:4:5:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/1:4:5:1)

**יאמר זית ואל יאמר כרם וכו'.** אתרוייהו לא מצי פריך דאל יאמר כרם וזית ונילף מכללא דבקצרך דכל מה שאתה קוצר בכלל כדקאמר אפי' קציר אורז וכו' דהא אצטריך כרם לדונו בדין פרט מה דליתא בשאר אילנות וא"ת יכתוב כרם ולדונו בפרט ולא ליכתוב חיובא דפאה בכרם הא כבר נכלל הוא בדברי הש"ס שאלו נאמר זית ולא נאמר כרם והיינו חיובא דפאה בכרם הייתי אומר וכו' והיינו דקאמר יצא זית ולימד על כל האילנות פאה דמכרם לא מצינן למילף כל האילנות דא"כ לילף למי לפרט בכל האילנות וכ"ת אה"נ א"כ קשיא לא יאמר זית ונלמד כולן מכרם ולחיוביה בפאה ובפרט אלא מדכתב זית ש"מ למילף מיניה מה דכתיב ביה דוקא וכמו שהוא אינו חייב בפרט כך כל האילנות והשתא ניחא נמי בהא דר' אבון דלקמן עכשיו שיצא כרם וזית וכו' וכדפרישית בפנים ולא תקשי למה לי למיכתב זית כלל דודאי אצטריך ואע"ג דעל שינויא דהש"ס דקאמר הכא אלו נאמר כרם ולא נאמר זית וכו' איכא למידק לכאורה הא הוה ילפינן לזית מכללא דבקצרך מ"מ לשינויא דאמרן לק"מ והש"ס לא חש להאריך כ"כ ועוד מצינן למימר דאי הוה כתב כרם לחוד היינו דנין במדת כלל ופרט בקצרך כלל כרם פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט אבל השתא דכתב לתרוייהו אין לנו לדון במדה זו דא"כ תרי פרטי למה לי והתוס' בפ' הזרוע דף קלא הקשו למה לא גמרינן בג"ש דאחריך דליהוי פרט בזית כמו בכרם והניחו בצ"ע ומסוגיא דהכא ממילא מיתרצא קושיתם. ודע דהר"ש ז"ל כתב לדינא אחר שהביא במתני' להאי דרשה דת"כ וז"ל ומסתברא דדרשה דת"כ אסמכתא בעלמא מדאיצטריך קרא בפ' הזרוע לכרם וזית ומדאורייתא לא מיחייב בפאה אלא דגן תירוש ויצהר דלא שייך קצירה אלא בתבואה ותירוש ויצהר דהוא כרם וזית דריש התם מדכתיב אחריך עכ"ל וכן דעת הרא"ש ז"ל בפי' המשנה דשאר כל הפירות לא מיחייבי אלא מדרבנן אבל אין דעת הרמב"ם ז"ל כן שהרי אחר שכתב בפ"א ממ"ע בהלכה ו' וז' והביא הכתוב כי תחבוט זיתך וגו' כתב וה"ה לשאר אילנות וביאר שם מדין מתנות עניים ד' בכרם הפרט והעוללות השכחה והפאה ג' בתבואה הלקט והשכחה והפאה ב' באילנות השכחה והפאה וכו' ואח"כ כתב בהלכה י"ד כל מתנות האלו אינן נוהגות מן התורה אלא בא"י כתרומות ומעשרות וכו' וא"כ בא"י כולם מן התורה הן גם האילנות שהזכיר למעלה סתם ולאו דוקא זית אלא כדקאמר הכא יצא זית ולימד על כל האילנית וקושית הר"ש מדאיצטריך כרם וזית ממילא מתורצת היא לפי רהטת הסוגיא דהכא וזה מבואר הוא וע' לקמן ריש פ"ג:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Peah 1:5:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Peah 1:5:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/1:5:2:1)

**הפריש בכורים מכרי ממורח.** וכו' האי דינא מבואר הוא וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' בכורים בהלכה יט כיצד מפרישין הבכורים וכו' לא הפרישן במחובר ולא קרא להם שם ותלשם ה"ז מפריש אחר שנתלשו ובכלל אחר שנתלשו הוא ג"כ אף לאחר שנגמרה מלאכתן למעשר ומחלק הבכורים ודאי פטור הוא מתרומה וממעשרות דהן קודמין לכל וכדמסיק ר' יוסי לטעמיה מהך מתני' דתרומות אלא דס"ד דרב חגיי להוכיח ממתני' דידן מדלא קתני תרומה והיה רוצה לחלק בין תרומה למעשר ודחי ליה ר' יוסי כמבואר היטב בפנים. ולא תקשי לפי המסקנא מ"ש תרומה גדולה דנקט הא ודאי הבכורים פטורין מן הכל די"ל דלרבותא נקט דאע"פ שהתרומה חמורה היא אפ"ה פטור מלהפריש מהבכורים ואפי' הופרשו מכרי ממורח ומכ"ש למעשרות והתוס' בפ' הגוזל קמא (דף צ"ד) הוקשה להם כהאי דיוקא דרב חגיי שכתבו שם על הא דקאמר בברייתא לא הפריש מן הקמה מפריש מן העמרים וכו' עד שלא מירחו מירחו מעשר ונותן לו וא"ת תרומה נמי ליתני שתורם ונותן לו ואין לומר דתרומה בלאו הכי יפריש העני וכל פאה חייבת בתרומה חדא דא"כ מקדים מעשר לתרומה גדולה ועוד דתנן במס' תרומות בפ"ק אין תורמין מן הלקט ושכחה ופאה ונראה לפרש משום דתרומה דבר קל לתרום לא חש להזכיר וי"מ דלהכי אין תורם משום דבגורן רגילים לתרום כדתנן במס' מעשר פ"ב מצא פירות ממורחין בשדה מכונסין אסורות משום גזל מפוזרין מותרין משום גזל בין כך ובין כך חייבין במעשרות ופטורין מן התרומה לפי שא"א לגורן שתעקר אלא א"כ נתרמה תרומה גדולה ע"כ הך דכתבו ועוד דתנן במס' תרומות וכו' אינה ראיה כ"כ לכאן דהתם אין תורמין על שאר הפירות קתני ומלקט שכחה ופאה שניתנו עד שלא נתחייבו בתרומה ומעשרות דלא ליהוי מפטור על החיוב ולעולם מיניה וכו' יכול הוא לתרום והיינו אם לא תרם הבעה"ב ולא עישר צריך העני לתרום ולעשר כל שבאו לידו אחר שנגמרה מלאכתן לתרומה ולמעשרות ומהאי טעמא גופה החובה על הבעה"ב אם מירחו לתרום ולעשר וליתן לעני כי היכי דלא ליהוי פסידא להעני וכל פאה פשיטא היא דפטורה מן הכל ומה שהביאו הי"מ כדתנן וכו' ברייתא היא בהאי תלמודא בפ"ג דמעשרות והאי טעמא דהי"מ דלא קתני תרומה יש לכלול גם לזה במסקנת דברי ר' יוסי וכל הקודם את חבירו וכו' כלומר דמכאן שמעינן דבכורים פטורין מתרומה גדולה לעולם ואפי' לא הפרישן אלא מכרי ממורח שנגמרה מלאכתו למעשרות ומעתה מתורץ גם דיוקא דידך דלא קתני במתני' דידן תרומה משום הא גופא דכל הקודם את חבירו חבירו מתחייב בו וא"כ מסתמא אחר שהפריש בכורים כמצותן לכתחילה הפריש ג"כ אח"כ תרומה גדולה וכעין האי דאמרו א"א לגורן שתעקר אא"כ נתרמה תרומה גדולה:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Peah 1:5:3:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Peah 1:5:3:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/1:5:3:1)

**מתניתין דב"ש היא.** הר"ש ז"ל כתב בזה וז"ל משמע שרוצה לומר דאיירי כשנתן פאה שכבר נפטר מן הפאה ואח"כ בא להוסיף עליה בכל מה שמוסיף עד שלא נתמרח פטור מן המעשר לב"ש מטעם הפקר אע"פ שאין מפקיר אלא לעניים דהא משום פאה נותן אף התוספת ולב"ה לא מיפטרה התוס' עד שיופקר לעניים ולעשירים כשמיטה עכ"ל וקשיא לי מה דקרי התוספת הפקר ולאוקמי פלוגתא דב"ש וב"ה בתוספת פאה כדפליגי בהפקר דעלמא הא מדינא יכול לעשות כל שדהו פאה ובלבד שישייר לו דבר מועט וכל מה שנותן משום פאה פטור מן המעשר לכ"ע כדקאמר הכא בפשיטות בריש מכילתין דמשקצר שבולת הראשונה עושה כל שדהו פאה וע"ש וכבר זכרתי מזה כמה פעמים והקשיתי על שיטת הר"ש בכעין זה לעיל בהלכה ב' ד"ה הכל לפי גודל השדה ע"ש ונראה דהביאו ז"ל להאי פירושא ולומר שכבר נתן פאה משום דהא צריך הוא ליתן פאה והיאך יתן זה לעני משום הפקר לשיטתא דהאי ש"ס דמוקי לה כב"ש ואי משום הא לא אריא דמתני' דינא קמ"ל לענין פטורא דמעשר שאם עבר ולא נתן משום פאה אלא משום הפקר ולא אשמועינן אלא האיך דינו למעשר ומצינו כה"ג בריש שבת כמ"ש שם הרא"ש ז"ל וכן בכמה מקומות בש"ס ולפי מה שפירשתי בפנים דס"ל להאי ש"ס דמתני' או או קתני והלכך הוא דמוקי לה כב"ש ניחא ומיהו טעמא בעי מאי דוחקיה דמוקי לה כב"ש ונראה דלישנא דמתני' קשיתיה דקתני ונותן משום הפקר ואי אהפקר דעלמא קאי הול"ל וכן אם הפקיר פטור וכו' אלא מדקתני הכי משמע דה"ק או שנותן לעני משום פאה או שנותן לו משום הפקר וזהו כב"ש:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Peah 1:5:4:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Peah 1:5:4:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/1:5:4:1)

**ואתיא דר"ע כחניות בני חנון.** האי ברייתא דחנויות בני חנון מייתי לה בבבלי פ' הפועלים (דף פח) ע"א מפני מה חרבו וכו' מפני שהעמידו דבריהם על דברי תורה שהיו אומרים עשר תעשר ואכלת ולא מוכר. תבואת זרעך ולא לוקח וכתב הר"ש ז"ל אין ר"ל דר"ע סובר כוותיה לפוטרן אפילו מדרבנן דח"ו שהרי מזכיר אותם לגנאי וכו' אלא ה"ק אתיא דר"ע לאפקינהו לדידהו דמשמירח אסור לזרוע עד שיעשר מדרבנן וכו' ולישנא ואתיא דר"ע כחנויות בני חנון לא משמע אלא דס"ל כוותייהו ובהך דרשה וכדפרישית בפנים והאי דרשה דמן התורה הוא פטור למסקנא היא וככ"ע אלא דממילתיה דר"ע וממילתייהו דהנך בני חנון שמעינן לה להך דרשה ובלא"ה ח"ו דאין לדמות לעובדא מה דשמעי' מר"ע להך עובדא דבני חנון דהם הוציאו עצמן לגמרי מחיובא דמעשר דהתבואה שלהן מכרו ומה שהיו צריכין לעצמן לקחו מאחרים ונמצא שלא היו מעשרין כל עיקר אחר שהעמידו דבריהם על ד"ת אבל לר"ע אשכחן לעולם חיובא דמעשר מה שאינו זורע ואפי' מה שזורע אם הוא אחר המירח חיובא דרבנן מיהו איתא:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Peah 1:5:5:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Peah 1:5:5:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/1:5:5:1)

**קנס קנסו להן וכו'.** זה הטעם כתב הרמב"ם בדין זה בפ"ו מהל' מעשר הלכה ט"ו והראב"ד השיג עליו שם וכתב אני אומר שאינו קנס אבל מפני שאומר להם מנתא דכהן לא זבני לך כדאיתא בפ' הזרוע ומזה הטעם בעצמו וכו'. כוונת הראב"ד מפני שהוקשה לו על טעמא דהכא משום קנס דא"כ אף אם קנו קודם מירוח ליקנסו להם וכעין דמקשי ר' יוסף לקמן על האי דטבח כהן דאם משום קנס אף שבת אחת לא יפטור לו ומש"ה הוה ס"ל להראב"ד דגם בענין דינא דמתני' מיפרך הוא טעמא דקנסא דהא ר' יודן מדמי לה להדא דר' יוחנן ואם מיפרך האי טעמא גבי טבח כהן ה"ה דמיפרך בדינא דמתני' ומשום הא דאמרן ולפיכך הלך לו לטעם אחר והיה רוצה ללמוד זה מהא דרבא סוף פרק ראשית הגז דמפרש טעמא דמתני' דפ' הזרוע א"ל מכור לי בני מעיה של פרה וכו' משום דמתנות דכהן לא מזבין אינש והלכך קודם מירוח לא דאכתי לא נתחייבו המעשרות שלהם ורצה ג"כ לדמות דין דהתוספתא דפ"ו דדמאי לזה והוא שהביא הרמב"ם שם אח"ז בהלכה ט"ז כהן או לוי שמכרו וכו' וכמו שסיים ומזה הטעם עצמו כשמכר הלוי לישראל וכו' זהו דעת הראב"ד. אבל לדעת הרמב"ם נראה דכל זה אינו דהאי טעמא דרבא בסוף ראשית הגז לא שייכא כלל להא דהכא דהתם בישראל שמכר לישראל מיירי והלכך אומר לו מתנה דכהן לא זבני לך אבל הכא דכהן ולוי הם הלוקחים ובדין היה שלא יוציאו מידם מה שזכו במתנותיהם אלא דטעמא משום קנס הוא ולא קנסו חכמים אלא בשקנו הפירות אחר שנתחייבו במעשרות וזהו שכתב ויקנו טבלים כדי להפקיע וכו' ועוד דלא שכיח שיקנו קודם המירוח ושיצטרכו לטרוח בזה והרי זה דומה להא דלקמן דרבי דפליג על ר' יודה נשיאה דקאמר משום קנם וס"ל דדוקא בעשיר אבל בעני דלא שכיח הוא שיקנה לא קנסו. ודין דהתוספתא עיין לקמן פ"ו דדמאי בהלכה ד' ד"ה המעשרות לבעלים:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Peah 1:5:6:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Peah 1:5:6:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/1:5:6:1)

טבח כהן וכו' בפ' הזרוע (דקל"ב ע"ב) גרים זקני דרום אמרו כהן טבח שתים ושלש שבתות פטור מן המתנות מכאן ואילך חייב והא דדריש רבא התם לעיל כשהוא אומר מאת זובחי הזבח אפי' טבח כהן במשמע כבר פירשו התוס' שם דמיירי בששחיט בהמת ישראל אבל אם היתה שלו אפי' למכור רחמנא פטריה אלא מדרבנן גזרו כשהוא טבח ליתן מתנות כהונה אפי' הבהמה שלו כדי שלא ירגילו טבחי ישראל לשתף כהנים עמהם וכו' וכעין זה קאמר הכא אלא דמוסיף וקאמר משוס קנס ומדמי לה להא דר' יוחנן וכדפרישי' וע"ז מקשי ר' יוסף ואי משום קנס אפי' שבת אחת לא יפטור דהא במתני' קנסו להם אפי' בפעם ראשונה שלקחו הגורן אחר המירוח אלא דטעמא משום גזירה כדכתבו התוס' ובב' וג' שבתות דאיכא למימר לדידיה הוא שחיט לא גזרו רבנן. וההיא דחנווני הוא כדקאמר התם דאי קבע מסחתא לא פטרינן ליה כלל כדחייביה ר"נ שם אלא דהתם נראה דטעמא משום דגלי אדעתיה דקביע כדפירש"י ז"ל והכא מוסיף בטעמא משום דכשהוא חנווני יכול להערים:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Peah 1:5:7:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Peah 1:5:7:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/1:5:7:1)

תני לא נחלקו רבי ור' יהודה הנשיא וכו' האי ר' יהודה הנשיא בהאי ש"ס הוא ר' יהודה נשיאה המוזכר בש"ס דילן וכדאשכחן בפ"ב דע"ז דקרי ליה ב"ד דשרו משחא וקאמר התם ג"כ ר' יהודה הנשיא. בג' מקומות נקרא ר' יהודה הנשיא רבותינו בגיטין ובשמן ובסנדל וכו' והוא ר' יהודה נשיאה נכדו של רבי ור' יהודה הנשיא בש"ס דילן הוא רבי. ובברייתא זו לא מצאתיה במקום אחר כמו שהיא כתובה כאן ומיהו האי דינא דפירות מחוברין ותלושין מן העכו"ם מבואר בכמה מקומות וכדפסק הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות תרומות וזכרתי מזה בסוף פ"ק דע"ז דכמה עקרים בדין הזה נלמדו' מהאי ש"ס דפ"ה דדמאי ויתבאר עוד מזה בהגיעי לשם בס"ד כי שם מקומו. ומאי דקאמר הכא בדין פלוגתייהו בלוקח פירות תלושין מחבירו וטעמא דרבי לקט שכחה ופאה אינן טובלין כמעשר עני וכדפרשית בפנים שאין דין טבל להם ויכול הוא לאכול מהם קודם שמפרישן משא"כ במעשר עני. החמת שהדין הוא כך אבל לא היה צריך לזה דהתם במתני' דהמוכר וכו' במוכר את השדה וקמתה מיירי כדמוקי הש"ס שם לקמן ומטעמא דהמוכר אינו מותר אלא בכה"ג ומיהת שמעינן דהתם במחובר איירי והכא בפירות תלושין איירי ובלאו הכי לא דמיא לדהתם ולפיכך נראה דאה"נ דה"ק לטעמא דר' לקט וכו' אינן טובלין כלומר שהרי התם במחובר איירי ולא באו לידי חיוב ביד המוכר כ"א אח"כ ביד הלוקח כשיקצור את השדה והלכך אינו יכול הלוקח לזכות בהן מאחר שהחיוב ברשותו היא דחל והעני מוזהר על שלו ליתן לעניים אחרים אבל הכא בלוקח פירות תלושין וכבר נטבלו עד שהוא ברשותו של ראשון איירי והרי זה כמו שכבר הופרש מעשר העני וכהאי דאמרינן מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וזכה העני הזה במה שבא המעשר לידו ועיין ס"פ דלקמן ובפ"ה בהלכה ה' ד"ה המוכר את השדה מה שבארתי שם בס"ד:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Peah 1:5:7:2
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Peah 1:5:7:2](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/1:5:7:2)

סליק פירקא בסייעתא דשמיא