## Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim Chapter 1

###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:1:1:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:1:1:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Pesachim/r/1:1:1:1)

**אור לארבעה עשר בודקין את החמץ.** רש"י ז"ל פי' שלא לעבור עליו וכו' כמו שהבאתי בפנים. והר"ב שהעתיק בתחלה לדברי רש"י וסיים וכתב ואע"ג דבביטול בעלמא סגי חיישינן שמא ימצא גלוסקא וימלך על ביטולו ויחשוב עליה לאכלה ויעבור עליו וכו'. והסביר התיו"ט דבריו משום דהביטול היא במחשבה בלבו. וה"נ במחשבה בעלמא חוזר מביטולו וזוכה דמחשבה מבטלת מחשבה עכ"ד. ולענ"ד אי אפשר לומר כן לדעת רש"י שהרי בהדיא פי' בדף ו' ע"ב על הא דאמר רב יהודה אמר רב הבודק צריך שיבטל וכדמסיק רבא לטעמא גזרה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עלויה. ופי' הוא ז"ל חס עליה לשורפה ומשהא אפי' רגע אחד ונמצא עובר עליה בבל יראה ובבל ימצא אבל משבטלה אינו עובר דלא כתב אלא תשביתו. מבואר הוא מדבריו שאם בטלו ליכא למיחש שמא ימלך ויחזור מביטולו. וזה מוכרח חדא דאי חיישת להכי א"כ אין לדבר סוף. ומאי אהני לך האי תקנתא דביטול. ועוד הא בהדיא תנן לקמן פ"ג ההולך לשחוט את פסחו וכו' ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער ואם לאו מבטלו בלבו. וא"כ שמעת מינה דלא חיישינן כלל לשמא ימלך דאי לאו הכי ניחוש שמא יחזור מביטולו ויעבור על בל יראה ובל ימצא וכ"ת משום חששא מדרבנן בעלמא שמא ימלך לא דחינן מצוה דאורייתא תינח לשחוט את פסחו ולמול את בנו אלא לאכול סעודת אירוסין מאי איכא למימר הא ודאי אף למאי דמסיק בבבלי דף מ"ט לכ"ע סעודה ראשונה מצוה אינה אלא מצוה דרבנן דאין לנו אפי' רמז בעלמא מן הכתוב לסעודת אירוסין (ועיין בתוס' כתובות דף ז' דאף לברכת אירוסין דאמרו במס' כלה רמז מויברכו את רבקה אינו אלא אסמכתא בעלמא דפשטיה דקרא לא איירי בברכת אירוסין) אלא ע"כ דלחששא שמא ימלך לא חיישינן ואין לנו לתרץ קושיא זו לדעת רש"י דהא מדאורייתא בביטול בעלמא סגי כדאמרינן התם בדף ד' ע"ב ובדיקת חמץ אינה אלא מדרבנן. אם לא נאמר כדברי הר"ן ז"ל שכתב לדרך רש"י בדיקה וביעור או ביטול לחוד תרווייהו מדאורייתא נינהו דזה שאמרה תורה תשביתו יכול להתקיים באחד משני דברים או שיבטל בלבו ויוציאנו במחשבתו מרשותו וסגי בהכי מדאורייתא אפי' בחמץ הידוע או אם לא ביטלו בלבו צריך מן התורה שיבדוק אחריו בכל מקום שהוא רגיל להמצא שם ויבערנו מן העולם. ובביעור זה הוא שנחלקו ר' יהודה וחכמים במה יבערנו. ומה שכתב רש"י שלא לעבור עליו היינו במי שאינו מבטל ותנא דמתני' לא איירי בביטול אלא אם בדק בלחוד לבערו נמי סגי מדאורייתא ורב יהודה הוא שחידש ואמר הבודק צריך שיבטל מטעמא שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עליה ויעבור על בל יראה ובל ימצא. והיינו משעת מציאתה ואילך אבל לא שיעבור למפרע דהא בדק לבער ובזה יצא ג"כ י"ח מן התורה. זהו תוכן דברי הר"ן לדרך רש"י ז"ל ועל פי זה פי' בפנים לפי דעת רש"י ודעת התוס' דהבדיקה אינה אלא מדרבנן דהואיל ולא בדיל מיניה חששו חכמים דלמא אתי למיכל אי נמי הואיל וחמור איסורו דעובר בבל יראה ובל ימצא החמירו לבדוק דילמא אתי למיכל כדכתבו בריש מכלתין. ודעת הרמב"ם ז"ל בחדא כדעת רש"י ובחדא כדעת התוס'. דזה דבענין הבדיקה דעתו כדעת התוס' שאינה אלא מדרבנן כדכתב בפ"ב מהל' חמץ ומצה בהל' ג' ומדברי סופרים לחפש אחר חמץ במחבואות ולבדוק אחריו. ובענין השבתה דעתו כדעת רש"י בזה כמ"ש שס בהל' ב' כפי נוסחת הכ"מ אשר מצא. שכתב ומה היא השבתה זו האמורה בתורה שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וכו'. וכן כתב רש"י בדף ד' ע"ב השבתה בלב היא השבתה מדכתיב תשביתו ולא כתב תבערו. והתוס' הקשו שם מדקאמר בשמעתין לר"ע מצינו להבערה שהיא אב מלאכה וכו'. ולתרץ קושייתם לדעת הרמב"ם וכן לתרץ קושית הר"ן שהקשה דא"ת תשביתו בביטול בלב בלחוד סגי. א"כ מהו שנחלקו ד' יהודה ורבנן בביעור ור"י יליף מנותר שצריך שריפה אלמא דביעור מן התורה הוא. ולזה נאמר דאי משום הא לא הוה קשיא דחדא מיתרצא בחבירתה דלדעת ר"ע ודאי שביעור מן התורה ובשריפה ור' יהודה תלמודו דר"ע ס"ל כרבו. אבל לדעת חכמים עיקר הביעור אחר שכבר ביטלו אינו אלא מדרבנן לפיכך או שורפו או מפררו וזורה לרוח ופסק כחכמים כדכתב בפ"ג. וכל הסוגיא בדף כח שם אינה אליבא דר' יהודה. וחכמים שהשיבו לו לפי דעתו השיבו ותדע דרבא גבי הא דר"ע קאמר ש"מ מדר"ע תלת וכו'. והא אנן קיי"ל כב"ה דאמרי' מתוך שהותרה הבערה לצורך וכו'. אלא אליבא דר"ע הוא דקאמר וכן לענין ביעור בשריפה וזה פשוט. אמנם כל זה הוא לפי גי' הכ"מ בדברי הרמב"ם. אבל לקמן בהלכה ד' יתבאר שהעיקר כפי נוסחא הראשונה בספרי הרמב"ם ודעתו כפי דעת הר"ן לדרך רש"י ז"ל ע"ש בד"ה ר"מ אומר ויאמנו לך הדברים. ובענין שהקשו תוס' על פי' רש"י בהאי דקאמר ודעתי' עלויה דמאי פריך כי משכחת לה ניבטלה הא פי' ודעתיה עלויה שחס עליה לבטלה. י"ל דכוונת רש"י כך דדייק בלישניה ופי' ודעתיה עלה חשיבה היא בעיניו וחס עליה לשורפה ומשהה אפי' רגע אחד ונמצא עובר עליה וכו'. כלומר לא שחס עליה לבטלה לגמרי או לשורפה דאטו ברשיעי עסקינן. אלא כי משכח לה מחשב בלבו הלא יפה היא הלואי הייתי יכול לאכלה ומתוך כך משהא מלשורפה או לבטלה. ונמצא שע"י שהייה זו אפי' בשהיית רגע אחד עובר עליה בבל יראה ובל ימצא. ופריך וכי משכח לה ליבטלה דקס"ד שמוצא אותה קודם זמן איסורה. והרי על בל יראה ובל ימצא אינו עובר אלא בהגיע ימי מועד. א"כ מה בכך שחס עליה שעה אחת הלא עדיין יכול לבטלה. ולא אתי לעבור עליה בלאו. ומשני דילמא משכח לה לבתר איסורא ולאו ברשותיה קיימא הלכך תיקנו שיבטל סמוך לבדיקה ותו לא משכחת גוונא כלל שיעבור עליה. ודעת הרמב"ם ז"ל לפרש להאי דקאמר ודעתיה עלויה בענין אחר ולשעבר קאי. שכך כתב בפ"ג הלכה ז' וכשגומר לבדוק אם בדק קודם שש שעות צריך לבטל וכו' לפיכך אם לא ביטל קודם שש ומשש שעות ולמעלה מצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור ולא ביערו ה"ז עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא ביטל וכו'. ולפירושו צ"ל הא דנקט רבא בלישניה שמא ימצא גלוסקא יפה היינו משום דסתם חמץ יפה שוהה הוא מלבטלו בשעת הבדיקה שחושב בלבו עדיין יש שהות לאכלו עד שעת הביעור אלא שמא ישכח אח"כ לבערו והוא לא ביטלו ונמצא שיעבור עליו בלאו בימי מועד. וזהו שכתב שהיה דעתו עליו כלומר שלא לבטלו עד הביעור והיה בלבו לבערו ואח"כ שכח וכו'. והיינו נמי ודעתיה עלויה דקאמר רבא:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:1:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:1:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Pesachim/r/1:1:2:1)

**כתיב ושמרתם את המצות וכו'.** הא דנקיט האי קרא דקודם קרא אך ביום הראשון. ועיקר דרשא דאם אינו ענין מהאי קרא בלחוד מצי למידרש פירשתי בפנים משום דדריש קרא דושמרתם אקרא דבתריה קאי. וכלומר תעשו שימור מקודם הביעור והיינו בדיקה כדי לבערו. ולר' מנא דדריש דמכאן רמז שהבדיקה צריכה בלילי י"ד שיהו הלילה והיום משומרין טפי ניחא להא דמייתי קרא דושמרתם. ולהך שיטתא דס"ל דיש עיקר להבדיקה מן התורה כמבואר בדיבור דלעיל איכא קצת סייעתא מהא דהכא. ולאידך דס"ל דהבדיקה אינה אלא מד"ס צ"ל דאסמכתא בעלמא היא. מיהו נלמד מסוגיא זו דראשון על י"ד קאי וכרב נחמן בר יצחק בבבלי דף ה' ראשון דמעיקרא משמע כדכתיב הראשון אדם תולד וכר' יהודה דהכא לקמן בהלכה ד' דס"ל אך ביום הראשון זה ארבע עשר. ועיין לקמן שם יתבאר מה בין סוגיא דהכא להא דהתם בענין פלוגתא דר"מ ור' יהודה והיוצא מביניהם בס"ד:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:1:6:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:1:6:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Pesachim/r/1:1:6:1)

**הדא אמרה אפי' ביום צריך לבדוק לאור הנר.** דעת בעל המאור ז"ל ללמוד מכאן דביום י"ג נמי יש לו לבדוק לאור הנר ואפי' ביום י"ד קאמר. וכבר השיב עליו הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות דביום י"ד הוא דקאמר אם לא בדק בלילה. אבל ביום י"ג אינו בודק כלל וכדרב נחמן דהתם דקאמר בשעה שבני אדם מצויין בבתיהן ואור הנר יפה לבדיקה. וכן הר"ן ז"ל השיב על זה. וראי' מדקאמר לקמן מבואות האפלים וכו' לא כמה דהוא מנהר בלילא הוא מנהר ביממא. אלמא דאם בא להקדים ולבדוק ביום י"ג לאור הנר אינו רשאי:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:1:6:2
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:1:6:2](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Pesachim/r/1:1:6:2)

**לא סוף דבר בית שאין בו אורה וכו'.** והתם בדף ח ע"א אמרינן ואכסדרה שאורה רב לאורה נבדקת. וה"ה לארובה שבחדר במקום שהאור רב וכך היא מסקנת הפוסקים. ואפשר דה"נ דקאמר אפי' בית שיש בו אורה וכו' היינו על הצדדים הוא דקאמר שאינו יכול לסמוך על האורה שבבית אבל במקום שהאור רב כאכסדרה דמי:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:1:9:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:1:9:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Pesachim/r/1:1:9:1)

**נדה כהנת חופפת וסורקת וכו'.** וכך הוא דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"א מהל' מקוואות מדין חפיפה וסריקה. וסתם דבריו משום דתקנת עזרא דסוף פ' מרובה בזה בסתמא היא נשנית. ועוד שלא תחלוק בין נדה לנדה ומה שהשיב ר' מנא וקאמר לשומרת יום וכו' כדפרישית בפנים בלשון הב' דר"ג דהכא פליג והקשה ולפי דבריו השיב לו כן אבל עיקר הטעם מפני שלא תחלוק הוא:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:1:10:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:1:10:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Pesachim/r/1:1:10:1)

**תיפתר שהיו שניהם סמוכין לכותל אחד למעלה מעשרה וכו'.** הטור בסי' תל"ג כתב ובירושלמי חשיב גבוהים למעלה מעשרה טפחים ואינו נראה שעיקר תשמיש אדם הוא למעלה מעשרה אלא כדפרישית שאין יד האדם מגעת שם. והב"י רצה לתרץ די"ל דהנחת חמץ בחורין ובזיזין תינוקות מצויין בו יותר מהגדולים. וכיון דקטנים אין תשמישן אלא בתוך עשרה אין החורין והזיזין צריכין בדיקה אלא כשאינן גבוהין יותר מעשרה עכ"ל. ולפ"ז קשה טפי על הא דקאמר ואחד למטה מעשרה דמשמע דלפרש התחתונים הוא דקאמר ואינן צריכין בדיקה אלא דנראה דבלא"ה לק"מ דנהי דמיירי הכא בתינוקות. וכדמשמע מהא דלקמיה דקאמר מתיירא היא התינוק לילך לשם ומ"מ ע"כ לפרש דלמטה מעשרה לאו דוקא שהוא בתוך עשרה דא"כ אמאי אין צריך בדיקה הא עיקר תשמיש הוא שם ואף לתינוקות אלא למטה מעשרה ונמוך הרבה. וא"כ למעלה מעשרה נמי והוא גבוה הרבה הוא דקאמר וכלפי שקורא להתחתון למטה מעשרה קורא להעליון למעלה מעשרה. ועוד נראה דר' יוסי דהכא לא קאמר אלא דרך דחיה בעלמא דלא תפשוט מהכא דחשו לנפילה וכך הוא לקמן וכן בסוף הלכה:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:1:11:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:1:11:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Pesachim/r/1:1:11:1)

**מטה שהיא חוצצת בתוך הבית וכו'.** כדפרישית וכך פירשו התוס' בדף ח' להא דגריס התם מטה החולקת בתוך הבית. ומביאין ראיה לפירושם מהכא וכתירוץ הב' שם להא דלא משני שם שיש עצים ואבנים. דה"ק במידליא אין צריך דלא ניחא לעלות על גבה ולעבור ומכיון שיש עצים ואבנים תחתיה כדגריס בהאי ברייתא בתרייתא א"צ בדיקה כלל לצד הפנימי. ובזה שוין הן הסוגיות דהכא ודהתם. והרמב"ם ז"ל שהביא לדין חורי הבית וכו' בפ"ב בהל' ו' ולא הביא מדין מטה החולקת מפני שדינין אלו וכיוצא בהם נכללו במ"ש שם שבמקום שדרך להכניס שם חמץ צריך בדיקה ואם ידוע לו בודאי שלא הכניס שם חמץ אין צריך בדיקה וכל הדינין דלקמן פשוטים הם ומבוארין ג"כ שם:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:1:12:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:1:12:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Pesachim/r/1:1:12:1)

**יש חצר שהוא כמבוי וכו'.** דוגמא לזה נשנה בהאי תלמודא בכתובות פרק המדיר בהל' ו' לענין העוברת על דת יהודית ע"ש:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:1:13:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:1:13:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Pesachim/r/1:1:13:1)

**הדא דתימר בשיש בדעתו לחזור וכו'.** בבבלי דף ו ע"א גרסינן מימרא דרב יהודה אמר רב המפרש והיוצא בשיירא קודם שלשים יום אין זקוק לבער תוך שלשים יום זקוק לבער. שמשלשים יום ואילך חל עליו להזהר בהלכות פסח. אמר אביי הא דאמרת תוך שלשים יום זקוק לבער לא אמרן אלא שדעתו לחזור אבל אין דעתו לחזור אין זקוק לבער א"ל רבא ואי דעתו לחזור אפי' מראש השנה נמי אלא אמר רבא הא דאמר' קודם שלשים יום אין זקוק לבער לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור אבל דעתו לחזור אפי' מר"ה זקוק לבער. ופי' רש"י ז"ל ואי דעתו לחזור בימי הפסח אפי' מר"ה נמי דכי הדר ביה בימי הפסח עבר עליה וההיא שעתא לאו ברשותיה הוא דליבטליה שהרי איסור הנאה הוא ואינו שלו וכשראהו עבר עליה. ולפ"ז מפרש להא דרבא גופיה לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור בתוך הפסח אבל דעתו לחזור בתוך הפסח אפי' קודם ל' יום זקוק לבער כדי שכשיחזור בתוך ימי הפסח לא ימצא חמץ בתוך ביתו. וכ"כ הר"ן ז"ל לפי פירש"י וסיים וכתב ולפ"ז איכא למימר דלא פליג אירושלמי דאמר ולא אמרן אלא בשדעתו לחזור אבל אין דעתו לחזור אפי' קודם שלשים יום זקוק לבער. וה"ק לא שנו שאין זקוק לבער אלא בשדעתו לחזור קודם הפסח אבל אין דעתו לחזור עד תוך הפסח אפי' קודם ל' יום זקוק לבער. ואחרים פירשו דשאין דעתו לחזור כלל עד אחר הפסח אבל דעתו לחזור בין בתוך הפסח בין קודם הפסח צריך לבער שמא יחזור ע"פ בין השמשות ולא יהי' לו פנאי לבער וכ"כ הרמב"ם ז"ל בסוף פ"ב מהל' חמץ ומצה. ובירושלמי לא משמע הכי עכ"ל הר"ן בזה. ואומר אני שאם באנו להשוות להא דהכא עם הא דרבא דהתם לפי פי' רש"י בדוחק כדפי' הר"ן דאין דעתו לחזור דקאמר היינו עד תוך הפסח וכדי לדמות בכוונת הענין לדינא לסברת רבא דהלכתא כוותיה טפי ניחא לן לפרש להא דהכא כדפרישית בפנים. ועולה לדינא כהאי דרבא וכפי פי' הרמב"ם ז"ל דהא דתימר קודם ל' יום א"צ לבדוק ולבער בשיש בדעתו לחזור מיד ולא יתעכב שם דתלינן שיבא זמן מה קודם הפסח בכדי שיהא לו פנאי לבער אבל אין בדעתו לחזור מיד חיישינן שמא יתעכב עד סמוך לחג הפסח. ולא יבא עד ע"פ בין השמשות ולא יהי' לו פנאי לבער הלכך אפי' קודם ל' יום צריך לבדוק ולבער באופן שפי' הזה יותר מתיישב על הלשון והכוונה לדינא דעל פירש"י יש לדקדק דמאי קמ"ל פשיטא אם דעתו לחזור בתוך הפסח שצריך לבער עכשיו. וכבר דקדקו כזה על פירש"י. ועוד מאי ס"ד דאביי למימר דהא דאמרן תוך ל' זקוק לבער אלא שדעתו לחזור בתוך הפסח וכו'. דכך צריך לפי פירש"י דמשום הכי פריך ליה רבא ואי דעתו לחזור וכו'. וכי איצטריך ליה למימר דבדעתו לחזור בתוך הפסח שזקוק עכשיו לבער עד דאקשי ליה רבא להא. ולפי' הרמב"ם ניחא דה"ק אביי לא אמרן דתוך ל' יום זקוק לבער אלא שדעתו לחזור לביתו קודם הפסח. הלכך הואיל וחל עליו בתוך ל' יום חובת הלכות פסח יבער קודם צאתו דשמא לא יספיק לו זמן לבער כשיבא. אבל אין דעתו לחזור כלל לביתו קודם הפסח לא חל עליו מצות ביעור ואין זקוק לבער ועלה אקשי ליה רבא ואי דעתו לחזור וכו' כלומר ואי הכי מיירי שדעתו לחזור קודם הפסח א"כ אפי' יוצא מר"ה יהא זקוק לבער דשמא לא יספיק לו זמן לבער בבואו קודם הפסח. אלא אמר רבא הא דאמרן קודם ל' יום וכו' כמבואר לעיל לפי פי' הרמב"ם ואתיא שפיר לדינא נמי להא דהכא ממש כהאי דרבא כמבואר אלא שבענין דעתו לחזור ואין דעתו לחזור דהכא צריך לפרש כדפרישית ואין כאן שום דוחק דסתם לשון חזרה הוא כך שדעתו לחזור לביתו בכל עת שיכול למהר חזרתו. עוד כתב הר"ן וז"ל וגרסינן בירושלמי ובספק אבל בודאי אפי' מר"ה. כלומר דכי אמרינן קודם לפסח ל' יום אין זקוק לבער הני מילי בספק כלומר שאין שם חמץ ידוע אבל יש שם חמץ ידוע בודאי אפי' מר"ה זקוק לבער. ואינו נראה כן לפי גמרתנו דמדאמר לישנא דאין זקוק לבער ולא אמר אין זקוק לבדוק משמע דקודם ל' יום אפי' יש שם חמץ ידוע אין זקוק לבערו לפי שעשאוהו כחמץ שנפלה עליו מפולת דסגי ליה בביטול בעלמא עכ"ל. ולפע"ד קשה לי האי פירושא דלפי דקדוקו מגמ' דילן דנקט לישנא דלבער אפי' בחמץ ידוע מיירי. א"כ הכא דנקט לישנא דלבדוק היאך אנו מפרשין על חמץ ודאי הלא אין צריך לבדוק אחריו. וה"ל למימר אפי' מר"ה יבערו ובלאו הכי האיך שייך הכא לחלק בין ספק חמץ לודאי חמץ לתלותו בענין חזרה דאיירי הכא וכמדומה לי שהיותר נכון לפרש דספק ודאי דקאמר ג"כ על ענין החזרה דאיירי כאן הוא דקאמר כדפרישית בפנים. דהא דאמרן בשאין דעתו לחזור מיד אפי' יצא לפני ל' יום צריך לבדוק. והיינו לבער דכך הוא לישנא דהאי ש"ס. וכשתתבונן בכל הסוגיא דהלכה זו תמצא דלבדוק דקאמר היינו לבדוק כדי לבערו. וע"ז קאמר דוקא בספק לו אם יחזור מיד או לא ואין דעתו בודאי לחזור מיד בהא הוא דאמרינן דלא מחמרינן אלא אף לפני ל' יום זמן מה אבל בודאי שמחליט בדעתו שלא לחזור לביתו עד קודם הפסח אפי' יצא מר"ה צריך הוא לבדוק ולבערו דהשתא חיישינן טפי שמא לא יבא עד ע"פ בין השמשות. ולא יהי' לו פנאי לבדוק ולבערו. ולפ"ז לית כאן שום פלוגתא אגמרא דילן אלא דפירש לן טפי מגמרא דילן דסתם רבא דבריו. ומיהו מסתמא משמע דלפי גמרא דילן אין לחלק. והאי דר' בא נמי שפיר טפי מיתפרשא אם אנו מפרשין דלא איירי כאן בספק חמץ ובודאי חמץ אלא הכל לענין החזרה הוא דאיירי הכא ותו לא מידי בזה:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:1:14:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:1:14:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Pesachim/r/1:1:14:1)

**לית כאן אפי' נשים וכו'.** למאי דכתבו התוס' בדף ד' ע"ב ד"ה הימנוהו רבנן בדרבנן כו' גבי בדיקת חמץ אע"ג דבידן מ"מ אי הוי מדאורייתא לא מהימנינן להו משום דאיכא טירחא יתרתא וצריך דקדוק גדול כדמוכח בירושלמי שמפרש מפני שהנשים עצלניות הן א"כ איכא למימר דר' ירמיה דהכא ס"ל כהאי שיטתא דבדיקת חמץ מדאורייתא כמוזכר לעיל בריש מכלתין. הלכך קאמר סמי מכאן נשים. מיהו לדידן וכהסכמת רוב גדולי האחרונים דהבדיקה אין לה עיקר מדאורייתא שבקינן להברייתא כפשטה שאפי' נשים נאמנות הן:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:1:16:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:1:16:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Pesachim/r/1:1:16:1)

**שואלין בהלכות הפסח בפסח וכו' בבית הועד שואלין קודם לשלשים יום.** למאי דמבואר הכא א"צ למה שפלפלו האחרונים בזה. וכמה שהקשה הב"י ריש סי' תכ"ט וא"ת והא תניא בפ' בני העיר משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בהלכות פסח בפסח וכו' ע"ש דהכא בבית הוועד מיירי כדקאמר הכא וכדילפינן ממשה דהיינו בבית הוועד והתם שלא בבית הוועד קאמר ולכל אחד ואחד בביתו תיקן משה הלכות פסח בפסח:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:1:17:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:1:17:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Pesachim/r/1:1:17:1)

**תניי שלמטה ממנה.** הכי תני בתוספתא ומסיים שם אבל שלפנים הימנה א"צ לבדוק וה"ק נמי בבבלי דף ח' ע"ב תני ר' חייא כוותיה דרב והכי מסקנת רוב הפוסקים. ובגמרא שלפנינו גריס והלכתא כוותיה דשמואל וכבר כתב הרא"ש ז"ל דגי' הגאונים היא וכך היא גירסת הרי"ף ז"ל ואינה מן הש"ס ואני כבר ציינתי לאיזה מקומות בש"ס בסוף כלאים דכך נשנה ואינה אלא גירסת הגאונים בפ"ו דברכות דף ל"ו והלכתא כמר בר רב אשי וכו' ומדלענין ערלה לאו פירא וכו'. ואינה מן הגמרא אלא לישנא דבה"ג היא וכאן בהא דשמואל ובפ"ח דבכורות דף נ"ט גבי פלוגתא דרב ושמואל כתוב בגמרא שלפנינו ואע"ג דהלכתא כרב באיסורי הכא הלכתא כשמואל ג"כ אין זה מלשון הגמרא כמ"ש הרא"ש ז"ל שם ובנדה דף ס"א כתוב והלכתא כמר זוטרא מדאפקנהו רחמנא בחד לישנא. וע"כ לישנא דבה"ג הוא וכמ"ש הרמב"ם שם בפי' המשנה כך אמרו מקצת הגאונים וזה אצלי מאמר בלתי אמיתי וע"ש:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:2:1:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:2:1:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Pesachim/r/1:2:1:1)

**אין חוששין שמא גררה חולדה.** פירשתי בפנים כפרש"י ז"ל דאין חוששין שהביאם ממקום שאינו בדוק למקום הבדוק. ולפי פי' זה דקדק ר' יונה בהסוגיא דאיפכא הו"ל למיתני. והרמב"ם ז"ל מפרש בענין אחר כמ"ש בפ"ב מהלכות חמץ ומצה בהלכה ז' אין חוששין שמא גררה חולדה חמץ למקום שאין מכניסים בו חמץ שאם נחוש מבית לבית נחוש מעיר לעיר ואין לדבר סוף וזהו כמו שפירשתי בפנים לר' יוסה דקאמר אפי' כמתני' אתיא היא דלפי פי' זה שפיר נשנה במתני' על הסדר ומה דמסיים שאם מבית לבית אי אתה חושש וכו' הוא לטעמא דמילתא וכלומר דא"כ היינו חוששין אף מבית שאינו בדוק לבית הבדוק אבל השתא אם מבית לבית אי אתה חושש וכו' כמבואר הכל בפנים. וכן הסביר הה"מ שם וסיים ופי' רבינו עיקר ויפה כיון אבל לא הביא ראיה לפירושו. ומכאן ראיה לפירושו וכמסקנת ר' יוסה דאי כפי' קמא קשיא דקדוקו דר' יונה. ומ"ש הכ"מ על דברי הה"מ דלא שייך לומר פי' זה עיקר או זה עיקר מכיון דלדינא לא נפקא לן מידי י"ל דמכיון דלפי' זה מתורץ דקדוק דר' יונה א"כ ניחא טפי. ועוד נלע"ד דאיכא איזה נפקא מינה לדינא. וזה למאי דפריך התם דף ט ע"ב ומי אמרינן אין חוששין שמא גררה חולדה והא קתני סיפא ומה שמשייר יניחנו בצינעא שלא יהא צריך בדיקה אחריו. ומסיק רבא דה"ק יניחנו בצינעא שמא תטול חולדה בפנינו ויהא צריך בדיקה אחריו. ורבא לטעמיה דאסיק בריש שמעתין דמכיון דחזינן דשקל הוי ליה ודאי ומי יימר דאכלתה הוי ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. וכל זה דוקא באותו בית וכדכתב הרמב"ם שם אם ראה עכבר שנכנס לבית וחמץ בפיו אחר בדיקה צריך לבדוק פעם שנייה משמע אבל לבית הסמוך והוא מקום שאין מכניסין בו חמץ לעולם אין חוששין שמא הביא העכבר לשם אע"ג דחזינן דשקל. ואם שזה פשוט הוא לדעת הרמב"ם ומסתברא דכך הוא הדין מ"מ לחזק סברא זו יש לנו ללמוד לזה ממשנה יתרה דאין חוששין. וכמו שהקשו התוס' שכתבו וא"ת והא מרישא שמעינן דקתני כל מקום שאין מכניסין בו חמץ א"צ בדיקה תריץ דהוה מוקמינן בשאין חולדה וברדלס יכולין להלך שם ומדבריהם משמע דמפרשי להמתני' כפי' הרמב"ם אין חוששין שמא גררה חולדה לבית שאין מכניסין בו חמץ. דאילו לפירש"י אין חוששין שמא הביאה ממקום שאינו בדוק למקום הבדוק. קושייתם מעיקרא לא קשיא דזה לא הוה שמעינן מרישא. מיהו תירוצם דוחק הוא דמהיכי תיתי לאוקמי במקום שאין החולדה יכולה להלך שם. הא סתמא קתני מקום שאין מכניסין בו חמץ א"צ בדיקה וטפי ניחא לתרץ דהמשנה יתרה זו אשמועינן להאי דינא דאמרן דאע"ג דחזינן דשקל אין חוששין מבית לבית שאין מכניסין בו חמץ. ומרישא לא הוה שמעינן אלא דא"צ בדיקה בסתמא. והשתא כולהו איצטריכו דרישא קמ"ל דמסתמא א"צ בדיקה ואין חוששין קמ"ל דאע"ג דחזינן לעכבר דשקל לעולם אין חוששין שמא הביאה לבית אחר וא"צ בדיקה אם הוא מקום שאין מכניסין בו חמץ וסיפא קמ"ל דכי חזינן דשקל חוששין באותו בית שאעפ"י שבדק צריך לבדוק פעם שנייה כדאוקי רבא מה שמשייר וכו'. וזהו מוכרח לדעת הרמב"ם וכפירושו באין חוששין אבל לפירש"י לית לן משנה יתרה. ואיכא למימר דהיכא דחזינן דשקל חיישינן נמי שמא הביאה לבית הסמוך ואפי' הוא מקום שאין דרך להכניס בו חמץ אפשר שעכשיו יהא צריך בדיקה. ומעתה נתבאר דאיכא נמי איזה נ"מ לדינא בין פירש"י ובין פי' הרמב"ם ז"ל. וכבר נתבאר לעיל דר' יוסה דהכא ס"ל לפרש כן:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:3:4:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:3:4:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Pesachim/r/1:3:4:1)

**וכרבי יודה חוששין.** לשיטתא דהכא דר' אבהו אליבא דר' יהודה ס"ל דפליג אסתמא דמתני' דאין חוששין אלא אפי' בסתמא דלא חזינן דשקל חוששין שמא גררה חולדה. ע"כ צ"ל דאפי' לר' יהודה אין החשש אלא באותו הבית שבו החמץ. ור"ל דבשעת הבדיקה צריך להזהר שלא תבוא החולדה ותגררנו דודאי אין סברא לומר דלר' יהודה חוששין אף מבית לבית שאין מכניסין בו חמץ. דא"כ אין לדבר סוף וכקושית התנא דמתני' ולא מסתברא דליפלוג ר' יהודה בהא גופה. ועיין בדבור דלעיל במה שנתבאר מפירושים השונים במתני' דאין חוששין. ונתבאר עוד משיטתא דהכא דלא ס"ל כהאי דרבא דהתם דף ט' ע"ב בהאי מעשה דר' יהודה דמשני לא תימא שהטילה נפל לבור אלא אימא שהטילה כמין נפל לבור והוה ספק וספק וכו' ולשיטתא דהכא השליכה ודאי נפל והוי ודאי וודאי כדקאמר בשר גוררת ואוכלת וכו'. ולפיכך טיהרו אותו וה"ז כעין סברא דר"ז דהתם בהא דמחלק בין בשר ללחם בבשר משיירא וכו'. ולתרץ הקושיא ממתני' דמדורות הנכרים וכו'. אלא דלר' זירא לא אתינן להא אלא לפי דיוקא דהמתני' טעמא דלא חזינן הא חזינן דשקל חיישינן משום דבלחם משיירא. ולשיטתא דהכא פליג תנא דמתני' בהא גופא עם ר' יהודה להתנא דמתני' לא חיישינן להא כ"א בדחזינן דשקל ולר' יהודה אפי' בסתמא חוששין. ומיהו בהאי מעשה דר' יהודה גריס ר"ז כהאי דהכא ואין להאריך:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:4:4:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:4:4:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Pesachim/r/1:4:4:1)

**רבי מאיר אומר משש שעות ולמעלן מדבריהן.** לשיטתא דהכא דמבואר הוא דמפרש דר"מ ור' יהודה פליגי בגופה דפירושא דקרא דאך ביום הראשון תשביתו לר"מ הראשון זה ט"ו ולר' יהודה הראשון זה י"ד וזה לא כשיטת הבבלי בהא דהתם בדף ד' ע"ב קאמר בפשיטות דכ"ע מיהת חמץ משש שעות ולמעלה אסור וכדפירש"י ז"ל אסור מן התורה וכדמוכחא כולה סוגיא דהתם דמן התורה אסור. וכדי לתרץ לכל שיטתא ושיטתא מאי דקשיא לן בגוה נבאר בקצרה ובהיוצא לדינא לכל הני שיטות הפוסקים והמפרשים בענין פירושא דתשביתו כמוזכר בריש מכילתין. ומתוך הדברים ומוכרחים המה יתבאר לך דעיקר כגי' הישנה בספרי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' חמץ ומצה בהל' ב' ומה היא השבתה זו וכו' כדלקמן. ובתחלה נבאר ונאמר דלפי שיטתא דהכא דר"מ ס"ל חמץ משש שעות ולמעלה אינו אלא מדבריהם דדריש עליו על אכילתו. והאיך מקיים קרא דלא תשחט על חמץ דם זבחי. וכדדריש רבא באמת מהאי קרא דהשבתת חמץ מחצות ולמעלה. ואם הזהירה התורה על ההשבתה באותו זמן. וכדכתבו התוס' בדף ה' ע"א ד"ה זמן שחיטה וכו'. א"כ ממילא נפקא לן איסור אכילת חמץ באותו זמן ומאי עביד ליה ר"מ בהאי קרא. וע"כ צ"ל דס"ל כקושיין דהתם דפריך על הא דרבא ואימא כל חד וחד כי שחיט ומשני זמן שחיטה אמר רחמנא ופירש"י ז"ל לכולם זמן אחד קבע. וכן ביארו בתוס' שכתבו אע"ג דאמת היא דלא תשחט על חמץ כל חד וחד כי שחיט דאמרינן פ' תמיד נשחט השוחט את הפסח על החמץ עובר בלאו מ"מ כיון דאשכחן דהזהיר על ההשבתה והזהיר שלא לשחוט הפסת על החמץ סברא הוא שבזמן שחיטה הזהיר על ההשבתה. והשתא לר"מ דהכא צ"ל דאין ה"נ דס"ל כהך סתמא דמתני' דמשמע דכל חד וחד כי שחיט קאמר רחמנא ולא ס"ל כהך סברא דרבא ופליג על האי בריייתא דמייתי התם תניא נמי הכי וכו'. ולר' יהודה היא דשפיר אמרינן דזמן השבתה וזמן שחיטה חדא היא כדקאמר הכא. ולא תיקשי דא"כ ל"ל קרא דלא תאכל עליו חמץ לר' יהודה דממילא נפקא מלא תשחט ומאך תשביתו דהא ליתא דאיצטריך לא תאכל עליו על עשייתו לר' יהודה ליחודי ליה בלאו על אכילת חמץ מחצות ולמעלה ולוקה על זה דאי מהתם לא הוה נפקא לן אלא איסור אכילת חמץ מן התורה מאותו זמן. אך קשה לי על שיטת הבבלי לרבא דדריש מלא תשחט דזמן השבתה דקאמר רחמנא היינו זמן שחיטה דאז חל העשה דתשביתו וכמו שהסבירו התוס' א"כ השוחט הפסח על החמץ עובר בלאו ובעשה דתשביתו. וכדקאמר הכא בהדיא דלר' יהודה דמחייב בעשה ול"ת על ביעורו. א"כ הוה ליה למיתני במתני' השוחט את הפסח על החמץ עובר בל"ת ועשה וזה קשה דווקא לפי שיטת הבבלי דדריש הכי אליבא דכ"ע וניחא לפי שיטתא דהכא דאיכא למימר דההיא סתמא דמתני' דפ' תמיד נשחט אליבא דר"מ הוא דאתיא ולית ליה האי סברא דרבא וכדאמרן הניחא לשיטת התוס' דס"ל לפרש תשביתו דקרא היינו הבערה וכמוזכר לעיל בריש מכלתין א"כ לא קשה אמאי לא חשיב בהאי מתני' דעובר בעשה משום דאכתי יכול לקיים העשה ולבערו עד שתחשך. ודמיא להאי דאמרינן פ' ואלו הן הלוקין גבי לאו הניתק לעשה דכל זמן שיכול לקיים העשה אינו לוקה על הלאו. וה"ה ה"נ לענין העשה שאי אתה יכול לומר עליו שעבר על העשה דתשביתו כל זמן שעדיין בידו לקיים העשה ואע"פ שעבר על זמן ההשבתה מיהת קיום העשה גופה בידו הוא עד שתחשך ולא עבר על העשה קרינן ביה אלא דלשיטת הסוברים דתשביתו דקרא היינו השבתה בלב דווקא וביעור אינו אלא מד"ס קשיא דהרי אחר זמן שתיטה דהפסח שוב אינו יכול לבטלו דלאו ברשותו הוא וא"כ אמאי לא חשיב התנא דעובר בל"ת ועשה ודאי לפי שיטת הר"ן בדרך רש"י כמוזכר בריש מכלתין לק"מ דפי' תשביתו דקרא יכול להתקיים בשני דברים אי בביטול לחוד בין לחמץ הידוע ובין לחמץ שאין ידוע או בבדיקה וביעור לחמץ הידוע לפ"ז נמי ניחא דלא קחשיב התנא להעשה דתשביתו דנהי דלבטל אינו בידו בביעור מיהת בידו לקיים העשה וביעור ג"כ בכלל תשביתו דקרא אלא דלפי גי' הכ"מ בספרי הרמב"ם דגורם השבתה זו שיחשוב בלבו שהחמץ הוא כעפר. ולפי גי' זו אין הביעור נכלל בתשביתו דקרא קשיא טובא מהאי מתני' דאמאי לא חשיב העשה וכן הרמב"ם בעצמו בפ"א מהל' ק"פ לא קחשיב אלא הלאו דלא תשחט בלחוד וקושיא זו צ"ע לפי גי' הכ"מ אשר ע"כ נראה לדעתי הקלושה שהנכון והאמת כפי נוסחא הישנה בספרי הרמב"ם ואף שכתב הכ"מ ולהר"ן שיטה אחרת בזה בפי' ההלכות. וא"א לפרש אותה שיטה לדעת רבינו לעניות דעתי אפשר ואפשר. ולא עוד אלא שמוכרח הוא לפרש כך מכח קושיא הנזכרת שהרי כך היא הנוסחא הישנה והביאה הכ"מ שם. ומה היא השבתה זו האמור בתורה הוא שיסיר החמץ הידוע לו מרשותו ושאינו ידוע יבטלו בלבו וישים אותו כעפר וכו'. והרי זה ממש כדעת הר"ן לפי דרך רש"י. ומפני שתשביתו דקרא כולל ב' דברים ביעור לחמץ הידוע וביטול לשאינו ידוע לו. וא"כ זהו שכתב שיסיר החמץ הידוע לו וכו' שזה מצוה עליו לבערו ואת שאינו ידוע לו סגי בביטול ואינו מוטל עליו לחפש אחריו כדי לבערו אלא שמד"ס לחפש אחר החמץ במחבואות וכו' כמו שסיים שם הרמב"ם. ולא תידוק מדבריו שדעתו דהביטול לא מהני מדאורייתא אלא לחמץ שאינו ידוע בלבד וכך הבין הכ"מ בדבריו ולפיכך כתב מה שכתב. אבל זה אינו מוכרח כלל וכלל בדברי הרמב"ם אלא שכתב להמצוה האמורה בתורה וכפירושה כדרכו בכל מקום ועיקר המצוה להשבית ולבער מרשותו להחמץ הידוע לו שלא יהי' מצוי ברשותו ולשאינו ידוע לו א"צ לחפש אחריו אלא יבטלנו בלבו. ובודאי אם לא הסיר החמץ הידוע מרשותו וביטלו להחשיבו כעפר בעלמא יצא ג"כ י"ח מן התורה שהביטול נכלל נמי בתשביתו דקרא אלא לקיים המצוה כתיקונה ועל צד היותר נבחר הוא שכתב שיסיר החמץ הידוע לו מרשותו. והיינו לבערו ובביעור זה היא שנחלקו ר' יהודה וחכמים והרי זה ממש כדברי הר"ן בלי שום פקפוק. ומה שרצה הכ"מ לעשות ט"ס לנוסחא הישנה. וכתב שא"א ליישב נוסחא זו דאמרי' בגמרא אהא דאמר רב יהודה וכו'. ואם איתא דמדאורייתא בעי ביעור לחמץ הכי ה"ל למימר וכי משכת לה ליבערה וכו' זאת הקושיא ג"כ לפי דרכו היא למאי שהבין בדברי הרמב"ם שדעתו דלחמץ הידוע לו מהני אלא הביעור דווקא אבל אין זה דעת הרמב"ם כלל וכלל אלא כדאמרן שמצוה עליו לבערו ואם ביטלו מהני מדאורייתא. והשתא פריך שפיר דנהי דמצית אמרת דכי משכת לה לא יהי' לו פנאי לטרוח ולבערה לבטלו מיהת מצי מבטל ליה לכי משכח לה והא נמי סגי מדאורייתא שלא לעבור עליו וזה פשוט. וכן במה שכתב עוד הכ"מ אח"כ מצאתי שכתב רבינו בסוף הל' ברכות שמשעה שגמר בלבו לבטל וכו'. הרי מפורש דבביטול בלא בדיקה סגי עכ"ל בזה גם הוכחה וראיה זו לפי דרכו הוא ולפי דרכנו בדעת הרמב"ם והנוסחא הישנה היא שמדוייקת וכמו שנתבאר ניחא. ולא עוד אלא דבלאו הכי אין ראיה משם כלל וכלל שהרי הבדיקה הוא לעולם להחמץ שאינו ידוע דלהידוע א"צ בדיקה ורצה שם הרמב"ם ליתן טעם שתקנו נוסחת הברכה להבדיקה שהיא התחלת הביעור בנוסחת על ביעור ולא לבער מפני שהיא כמו אחר העשייה ולא קודם העשייה כמו שביאר שם למעלה ועל זה אמר וכך הוא מברך על ביעור חמץ וכו' מפני שהרי משעה שגמר בלבו לבטל אותו חמץ שאינו ידוע לו שלזה הוא רוצה לבדוק אחריו וא"כ כבר נעשית מצות הביעור לחמץ הזה קודם שיבדוק ולא שייך לומר לבער החמץ. ופשיטא לפי מה שבארנו דלעולם הביטול מהני מדאורייתא אף להחמץ הידוע א"כ פשוט הוא דמבואר הטעם למה שתיקנו נוסחת הברכה על ביעור חמץ. סוף דבר מכח הקושיא החזקה שהקשית למעלה מהאי מתני' דפ' תמיד נשחט אין כאן ספק שנוסחא הראשונה בספרי הרמב"ם היא העיקרית ודעתו כדעת הר"ן לפי דרך רש"י ז"ל והיינו טעמא דלא קחשיב התנא דהמתני' בהשוחט את הפסח על החמץ שאינו עובר אלא בל"ת דלא תשחט משום שעדיין עכ"פ בידו לקיים העשה דתשביתו ולבער החמץ שברשותו עד שתחשך כפי אשר נתבאר למעלה. וכל המעיין המבין ודרכו להודות על האמת יודה לדברי שכך הוא האמת והנכון. ודאתאן עלה מיהת לפי שיטתא דהאי תלמודא דלר"מ ע"כ לומר דכל חד וחד כי שחיט אמר רחמנא כמוזכר לעיל נבאר עוד כאן דבר אחד במה דלכאורה קשיא מהאי שיטתא דפרק הנזכר דגרסינן שם בהאי תלמודא בהלכה ד' על המתני' השוחט את הפסח על החמץ וכו' מנין שעובר בל"ת שנא' לא תשחט על חמץ דם זבחי אין לי אלא השוחט הזורק מניין ת"ל ל"ת על חמץ דם אמר ר' שמואל במה שהוא מתחייב על הזריקה הדא אמרה פסח עצמו כשר אמר ר' יוסה תיפתר שנתמנה לו חמץ בין שחיטה לזריקה או שהיה זה שוחט וזה זורק ע"כ. והנה לאוקמתא בתרייתא שהיה זה שוחט ולא היה לו חמץ שכבר ביער ולהזורק היה לו חמץ. ע"כ לומר דהש"ס לשיטתיה אזיל דלכל חד וחד כי שחיט אמר רחמנא. א"כ אין כאן אלא ל"ת בלחוד דאי זמן שחיטה לכולם אמר רחמנא וההזהרה על ההשבתה ג"כ באותו זמן כמבואר לעיל כפי' התוס' וכדקאמר בהדיא הכא. א"כ הזורק שלא ביער בזמן שחיטה עבר גם על עשה דתשביתו ואמאי לא חשיב ליה. אלא דזה קשיא לכאורה דהא אנן אמרינן הכא דזה אליבא דר"מ דווקא כמבואר בהסוגיא דאיהו ס"ל אחר חצות איסור חמץ מדבריהם בלבד הוא וכדלעיל ואלו לר' יהודה והלכתא כוותיה וכדדריש רבא דזמן שחיטה אמר רחמנא הדרן קושיא לדוכתה. וע"כ לומר משום דתשביתו כולל לביעור ג"כ. והרי עדיין בידו לקיים העשה. וזה שרציתי לבאר כאן דגם מהאי תלמודא מוכח ומוכרח הוא אליבא דר' יהודה דתשביתו כולל ב' דברים כדברי הר"ן וכדרך רש"י והרמב"ם ז"ל וכפי נוסחא הישנה ובזה הכל ניחא בס"ד:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:4:6:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:4:6:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Pesachim/r/1:4:6:1)

**אילו חטים קרטבניות במדבר וכו'.** היינו דרב גידל בבבלי דף ז' המקדש בו' שעות ולמעלה אפי' בחיטי קורדנייתא [אין] חוששין לקידושין ומשמע מהכא כפי' התוס' שם ד"ה מו' שעות ולמעלה וכו' וכן דעת הרמב"ם ז"ל בריש פ"ה מהל' אישות דבחמץ גמור אפי' בשעות דרבנן לא הוו קידושין וא"כ ה"ה בחמץ נוקשה דמדרבנן ובשעות דאורייתא כדפרישית בפנים. ודעת הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות דאם א' מדרבנן או החמץ או השעות חוששין לקידושין וכן קבע הב"י באה"ע סי' כ"ח להחמיר וה"ז ספק מקודשת:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:4:6:2
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:4:6:2](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Pesachim/r/1:4:6:2)

**כלום אמרו ליגע בהן ומכרן וכו'.** לפי מסקנת הבבלי פרקין דף י"ג ככ"ע אתיא דביותר מכדי חסרונן אפי' לרבנן דרשב"ג מוכרן בב"ד וכ"ש הכא דפסדי לגמרי:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:4:7:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:4:7:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Pesachim/r/1:4:7:1)

**לא מסתברא דלא חלופין וכו'.** לפי מסקנא דהכא לענין תרומה הואי תרומה וצריך ליתנה לכהן והיא יסיקנה דשעה חמישית מותר בהנאה. אבל למאי דקאמר בבבלי פ' כל שעה דף ל"ב במפריש תרומת חמץ ד"ה אפי' לר' יוסי הגלילי דס"ל חמץ בפסח מותר בהנאה אינה קדושה. א"כ ה"ה נמי בשעה חמישית לד"ה אינה תרומה ואפשר דר' יוסי דהכא דקאמר בפשיטות ה"ז תרומה ס"ל כהאי מ"ד התם בדף ל"ג לחלק בין אחמיץ במחובר דאינה קדושה דלא היתה לה שעת הכושר והיכא דאחמיץ בתלוש קדושה וכדאמר התם בגזרת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאלתא וכן מורן בבי מדרשא כוותי והיינו כר' יוסי דהכא דג"כ אחמיץ בתלוש איירי מיהו למאי דמסיק רב הונא ברי' דרב יהושע שם אפי' אחמיץ בתלוש אינה קדושה כדיליף מקרא ראשית שיהו שירים נכרין לישראל יצתה זו שאין שיריה נכרין דמעיקרא נמי כי הוה טבל חמץ שרי בהנאה ואסור באכילה וא"כ ה"ה נמי לענין שעה חמישית דמיהת באכילה אסורה מדרבנן ואין כאן שיריה נכרין:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:5:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:5:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Pesachim/r/1:5:2:1)

לא אוכל ואת אמר יפדה ויאכל כדפרישית ובבבלי דף י"ג ע"ב אהא דקאמר ר' ינאי נמי התם כשירות היו אלא שלא נשחט עליהן הזבח וכו'. ופריך בפשיטות ונפרקינהו ונפקינהו לחולין והכא מדחה לה ר"ח להקושיא. ונראה משום דאין הקושיא מוכרחת כל כך דנהי דבחמישית אמרינן לא אוכל מ"מ נפרקינהו מעיקרא היא דפריך דאכתי מותרין באכילה מקודם שיגיע חמישית והלכך צריך להאי שנויא דמשני אלא לעולם שנשחט עליהן הזבח ונשפך הדם. והיינו הך דקמשני אבתרה פסולות היו מפני שהן ממהרין להביא תודותיהן וכו' ובי"ג איירי כדפרישית במתני'. וזהו כפי' ריב"א שמביאין התוס' שם ד"ה אלא לעולם וכו' דהשתא הדר ביה ממה שאמר כשרות היו דבי"ג איירי וכו' וגרסי בדבריהם להא דהכא דר"ח גופיה הוא דמשני האי שנוייא וע"ש. ולפ"ז הדר ביה נמי הכא ממאי דהקשה לא אוכל ואת אמר יפדה ויאכל אלא דשפיר הוה מצי לאפרוקינהו מעיקרא וכדאמרן:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:5:3:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:5:3:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Pesachim/r/1:5:3:1)

**וירושלים לא במקום שנהגו וכו'.** וכן פירשו התוס' בדף י"ד וכמו שהסברתי בפנים שהרי בארץ יהודה היו עושין מלאכה בע"פ עד חצות והלכך צריכין להאי טעמא דשאני ירושלים דסברא הוא לנהוג שם איסור וכו'. ונראות כחורשות היינו שהיו כלי מחרישה עליהן שיהיו עומדות במקומן וכדפרישית בפנים:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:5:6:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:5:6:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Pesachim/r/1:5:6:1)

הלכה כר"ג דאמר מעין שניהן ובבבלי דף י"ג אין המסקנא כן דקאמר ונימא מר הלכה כר"ג דמכריע ר"ג לאו מכריע הוא אלא טעמא דנפשיה קאמר וא"כ הלכה כר' יהודה וכדפרישית במתני' בר קפרא אמר אב הטומאה ד"ת ולד הטומאה מדבריהם מפשטות השמועה הוה משמע דבר קפרא ור' יוחנן פליגי נמי לדינא ולא באוקמתא דדברי ר"ח במתני' בלחוד ולבר קפרא אין ולד הטומאה מדאורייתא אלא מדבריהם בלבד וכן משמע מפלוגתייהו בעלמא בהא גופה כדגריס לה בפ"ג ממעשר שני ובפ' בתרא דשקלים וכדפי' הר"ב שם במתני' ר"א אומר את שנטמא באב הטומאה וכו' דס"ל ולד הטומאה טהור מדאורייתא ולפי משמעות דברי בר קפרא בזה פירשתי כן בפנים. ומיהו היינו לענין לטמא לאחרים ואין שני מד"ת לבר קפרא דאלו ראשון לטומאה מפורש בקרא בהדיא וכל אשר יגע בו הטמא יטמא כדפרישית. וכן במעשר שני שם וזה דלא כמשמעות הסוגיא דהבבלי פירקין דמשמע דלכ"ע אפי' הנוגע בולד ולד טמא מדאורייתא הוא בקודש כדקאמר התם ר' יוסי בברייתא בדף י"ח ע"ב ולמדנו שלישי בקודש מן התורה דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל מי לא עסקינן דנגע בשני ופירש"י ז"ל דהא שני נקרא טמא דכתיב כל אשר בתוכו יטמא ובודאי מהאי קרא אין כאן קושיא לבר קפרא דמצינן למימר דס"ל לבר קפרא כהאי ס"ד דהבבלי שבת פ' תולין דף קל"ח ע"ב וכן בהסוגיא בבבלי דף כ' דאמר ליה רב אדא בר אהבה לרבא ולחזייה האי תנורא כמאן דמלייא טומאה ותיהוי הפת ראשונה וכן' ובר קפרא ס"ל לפי האמת כן ופליג אהאי דרשא דמייתי רבא שם להכריח דהפת שנייה היא מן התורה ולדידיה אין שני לטומאה מן התורה ומיהו כל זה היה נראה לפרש כן לפי משמעות הדברים דהכא אבל דעת התוס' לפרש פלוגתייהו דהכא ממש כעין פלוגתא דהבבלי בענין הסוגיא דלא פליגי אלא באוקמתא דדברי ר"ח סגן הכהנים. וכדגריס התס בבי"ת באב הטומאה דאורייתא ולד הטומאה דרבנן כדפירשו רש"י והתוס' שס בדף י"ד ע"ב והיינו דמיירי בולד הטומאה שאינו אלא מדבריהם כגון כלי שנטמא במשקין וכו'. והתוס' שם ד"ה התם פסול וטמא וכו' מציינין להאי פלוגתא דהכא ולענין האי שנויא דמשני תפתר בטבול יום דבית הפרס שהיא מדבריהם וסיימו שם אך שמחליף דברי ר' יוחנן לבר קפרא וא"כ מתפרש הא דהכא ג"כ כעין דהתם באב הטומאה וכו' ובולד הטומאה וכו' ובאוקמתא בלחוד הוא דפליגי. ועיין לקמן ד"ה תיפתר בטבול יום דבית הפרס מה שיתבאר מענין זה בס"ד:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:6:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:6:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Pesachim/r/1:6:2:1)

**שהשלישי שנגע בראשון נעשה שני.** כלומר דמשני דבולד ולד מיירי כדמשני התם והרמב"ם ז"ל שהעתיק דברי ר"ח ודברי ר"ע דמתני' בפ' י"ט מהל' פסולי המוקדשין בהל' י' שכתב מימיהם של כהנים לא נמנעו מלשרוף וכו' עם הבשר שנטמא בולד ולד הטומאה שהרי הוא שלישי אעפ"י שמוסיפין לו טומאה על טומאתו (כך הוא בדפוס ישן ובכ"מ מדפוס חדשים יש שם ג"כ ט"ס שכתב הגי' נכונה וחסר בדברי' תיבה אתת) והאי שלישי והוספת טומאה שכתב הכל מדבריהם הוא שהרי הוא ז"ל פוסק כמ"ד אין אוכל מטמא אוכל מד"ת ומקרא מלא דבר הכתוב ואין משקין מטמאין אחרים מדאורייתא כר"מ בזה כמבואר בדבריו בכ"ז מהל' אה"ט ובשאר מקומות. וא"כ אי אתה מוצא בשום פנים שלישי לבשר זה ושיהא בו תוספת טומאה כששורפין אותו עם הבשר שנטמא באב הטומאה אלא הכל מדבריהם. וזה פשוט הוא לדעתו ז"ל. ודע דלר"מ דס"ל טומאת משקין לטמא אחרים לאו דאורייתא אי אמרינן דס"ל נמי אין אוכל מטמא אוכל לעולם לא תמצא שלישי דאורייתא אליביה אלא מדרבנן וכתבתי זה להראות שהתוס' מרמזין כך בדבריהם שכתבו בדף ט"ו ד"ה ולד טומאה דאורייתא הכא דקיי"ל אליבא דר"ל לא אשכחן שלישי דאורייתא למ"ד אין אוכל מטמא אוכל אלא ע"י משקין וכו'. וצ"ל דלא נגזרה גזירה עדיין דכל הפוסל וכו' והא דנקט ר"ל ולד טומאה דאורייתא כלומר אפי' אם נאמר וכו' ביאור דבריהם כך הוא דבתחלה מתרצין למ"ד אין אוכל וכו' מאי תוס' טומאה איכא וצ"ל דלא נגזרה וכו' והדר מתרצין בהא דמסיימי והא דנקט ר"ל וכו' וכלומר דלא תיקשי הא ר"ל מוקי לדברי ר"ח במתני' בולד טומאה דאורייתא בין לר"מ ובין לר' יוסי ומדבריהם לא קאי אהא דר"ח וא"כ היאך אתה מוצא למ"ד אין אוכל מטמא אוכל שיהא הבשר הזה שלישי דאורייתא לר"מ ס"ל דמשקין אין מטמא אחרים מדאורייתא לא ע"י משקין ולא ע"י כלי. ומאי האי דמפרש ר"ל לדברי ר"ח דמתני' בולד טומאה דאורייתא הרי סוף סוף לא משכחת לה לכל דברי ר"ח אלא הכל מדבריהם להכי מסיימי והא דנקט ר"ל וכו' כלומר דה"ק אפי' אם נאמר דר"ח לא ס"ל להא דר"מ דאין משקין מטמאין אחרים מדאורייתא אלא כר' יוסי אליבא דר"ע דמדאורייתא הוא ושפיר משכחת לה שלישי דאורייתא ע"י משקין לא תיקשי דהשתא מאי מדבריהן דקאמר ר"מ משום דאיכא למימר דבאמת מדבריהם דקאמר לאו אדר"ח אלא מדבריהם דר"א ור' יהושע ובזה מסולקת קושית מהרש"א בדבור הנזכר שכתב צ"ע דהא לכ"ע מוקי להא דר"ח בולד טומאה דאורייתא ואכתי תיקשי לר"מ וכו' ולמאי שביארנו התוס' בעצמם הרגישו קושיא זו והיינו דמסיימי והא דנקט ר"ל וכו' כדאמרן ודע דהא דכתבו התוס' כמה פעמים בהסוגיא דאכתי לא נגזרה דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה היינו לר"ח סגן הכהנים דווקא אבל לר"ע ע"כ דכבר נגזרה גזרה זו וכדמסיים רבא בדף י"ד ע"ב בהדיא להא דקאמר ש"מ קסבר ר"ע טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא וכו' אי מדרבנן מאי איריא באב הטומאה אפי' בראשון ושני נמי כדתנן כל הפוסל וכו' ומשום דר"ע בתר י"ח דבר הוה כדכתבו התוס' לקמן דף י"ט ע"ב ד"ה ונימא אין טומאת ידים וכו'. ובהך סברא דאכתי לא נגזרה וכו' מתרצין החוס' גם להקושיא שהקשו שם לעיל ד"ה ולד טומא דרבנן וכו' הקשה ר"י למ"ד אין אוכל מטמא אוכל וכו' וזו היא קושית רש"י בעצמה שהקשה לקמן בשנויא דר' ירמי' ד"ה ר' יוסי לטעמיה שכתב ואכתי איכא לאקשויי וכו' ומסיים ורבינא דס"ל מקרא מלא דיבר הכתוב לא ס"ל דר' ירמיה וכו' ולתי' החוס' לא צריך לכל זה אלא דרבינא אית ליה נמי שנויא דר' ירמיה אלא דאכתי לא נגזרה דכל הפוסל כו' וצ"ל לשיטח רש"י דס"ל כדעת הרמב"ם בזה דגזירה דכל הפוסל וכו' גזירה קדמוניות היא. ואכתי בימי חגי נגזרה גזרה זו כדמוכח מהך שמעתתא דלקמן שם בפלוגתא דרב ושמואל אישתבוש כהני וכו' לפי פירוש הרמב"ם בזה בהקדמתו לסדר טהרות ובפ"ה דסוטה בארתי דבריו שם וכן לכל השיטות המתחלקות בפי' הך שמעתתא ולא רציתי להאריך כאן בזה בשכבר נתפשט שם דברי בדפוס והרוצה לעמוד על זה יעיין שם:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:6:3:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:6:3:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Pesachim/r/1:6:3:1)

**תיפתר שנטמא בכלי זכוכית.** וכדמסיק לקמן ר' יוסי סבר מימר ארץ העמים תלויה וכלי זכוכית שריפה אבל לא קיימא המסקנא דבבלי פ"ק דשבת הכי דהתם בדף י"ז דשקיל וטרי כלי זכוכית מ"ט גזרו בהו טומאה וכו'. ומסיק לטעמא להא דלא גזרו טומאה לפשוטיהן משום דעביד רבנן בהו היכרא כי היכי דלא לשרוף עלייהו תרומה וקדשים. וכ"כ הרמב"ם בפ"א מהל' כלים בהל' ה' שלא גזרו עליהן אלא לתלות. מיהו הא דקשיא ליה אי להש"ס בפשיטות דקאמר וקודם לאושא לא היתה שריפה לדבריהן ומשמע דס"ל דאף על ודאי דדבריהן לא גזרו שריפה עד דאתי רבנן דאושא וגזרו ג"כ על ששה ספיקוח אלו בהא נמי לא משמע הכי בש"ס הבבלי לא בסוגיא זו בפרקין ולא במקום אחר. ורש"י ז"ל שפי' בפ"ק דשבת שם בד"ה עבדו רבנן היכרא וכו' להודיע שהוא מדבריהם ולא ישרפו עליה תרומה וקדשים דלא שרפי תרומה בשום טומאה דרבנן בר מן ששה ספיקות עכ"ל. ר"ל בהך טומאה דרבנן דלית לה עיקר מן התורה כלל. כגון כלי זכוכית וכיוצא בזה. אבל ולד הטומאה דמדבריהם מ"מ עיקר הטומאה באה מכח טומאה דאורייתא שורפין כדמשמע מכולא סוגיא דהתם דאוקי ולד הטומאה דדבריהן בבשר שנטמא במשקין שנטמאו מחמת שרץ דלמ"ד אין משקין מטמאין אלא מדבריהן. והכי קיי"ל ושורפין:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:7:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:7:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Pesachim/r/1:7:2:1)

**תיפתר בטבול יום מבית הפרס שהוא מדבריהן.** התוס' בדף י"ד ע"ב ד"ה התם פסול וטמא וכו' הקשו כעין קושיית הש"ס דהכא. וכתבו ובירושלמי פריך לה וכו' תיפתר בטבול יום וכו'. ועיין במהרש"א שדקדק וכתב לפ"ז ק"ק דאימא דר"ח בולד הטומאה דאורייתא איירי. ומדבריהם דקאמר ר"מ אדר"ע קאי דאיירי בטבול יום דרבנן ויכול לעשות דאורייתא. ובהא גופה נמי איכא למימר דמוסיף אדר"ח עכ"ל דבריו הם אם אמרינן דהשתא אכתי לא ס"ד דהש"ס להקושיא דלקמן אי הכי אמאי אינה היא המדה ואכתי לא אתינן נמי לשנוייא דר' ירמיה. אבל משמעות הסוגיא דמעיקרא נמי למאן דמוקי בולד הטומאה דרבנן. ומדבריהם דר"מ אדר"ח קאי ע"כ דצריך לשנוייא דר' ירמיה. דאל"כ קשיא הא דר' יוסי אמאי אינה היא המדה. אלא דהש"ס הפסיק בהך פלוגתא דאמוראי באוקימתא דדברי ר"ח ושקיל וטרי עד דאתא להך שנויא דר' ירמיה להאי מ"ד דמפרש ולד מדבריהן ור"מ אדר"ח קאי. וכן משמע מדברי התוס' בדף ט"ו ד"ה ולד הטומאה דרבנן וכו'. ונראה לר"י דולד הטומאה דרבנן היינו כדמפרש ר' ירמיה וכו' ור"מ לטעמיה ור' יוסי לטעמיה וכו'. וא"כ מעיקרא סמיך אהך דר' ירמיה והשתא לא מצינן לפרש דמדבריהן דר"מ אדר"ע קאי דאי הכי אמאי אינה היא המדה לר' יוסי. ועוד נראה דבלאו הכי לק"מ דתינח אי אמרינן דר"מ אדר"ח קאי היינו דקאמר מדבריהם לשון רבים דודאי ר"ע מודה להא דר"ח אלא שמוסיף על דבריו. ואי אדר"ע הרי לא מצינו דר"ח מודה לר"ע וא"כ מאי מדבריהם דקאמר מדברי ר"ע מיבעי ליה וזה פשוט:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:7:4:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:7:4:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Pesachim/r/1:7:4:1)

**מאן דאמר טמא מת בכלי שטף.** מהכא משמע כדעת התוס' והראב"ד דבחלל חרב דקרא בכלי מתכות בדוקא מישתעי. ובפ"ז דנזיר בהלכה הארכתי בענין זה והבאתי ראיה מכמה מקומות להכריח כדעת הרמב"ם דה"ה בכל הכלים מלבד כלי חרס ואפי' שלא בחיבורין אם נגעו במת או באב הטומאה מטומאת מת הרי הן כמוהו וע"ש:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:8:1:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:8:1:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Pesachim/r/1:8:1:1)

**מדבריהם למדנו וכו'.** פירשתי בפנים לפי תירוץ התוס' לקושיא שהיה קשה לרש"י בשינוייא דר' ירמיה כמו שזכרתי בהלכה דלעיל בד"ה שהשלישי שנגע בראשון ומוכרח הוא כמבואר הכל שם:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:8:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:8:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Pesachim/r/1:8:2:1)

**מדברי ר"ע מדברי ר"ח סגן הכהנים.** לישנא דמדבריהם הוא דדייק דמשמע מדברי שניהם במה שהן מודים זה לזה. והלכך נמי לא מצינו לפרושי דמדברי ר"ע לחוד הוא דיליף דא"כ מאי מדבריהם דקאמר ובבבלי דגריס ומאי מדבריהם מדברי ר"ח סגן הכהנים אתי נמי שפיר דהא ודאי ר"ע מודה נמי לר"ח אלא שמוסיף על דבריו. אבל לר"ח איכא למימר דלא ס"ל כהאי דר"ע. וכבר ביארתי לעיל בד"ה תיפתר בטבול יום וכו' מזה. מיהו הא דר' יוחנן דהכא לא אתייא כר' יוחנן דהתם אלא בפירושא דדברי ר"מ אבל לא בפירושא דדברי ר"ח דהתם מפרש לה בולד הטומאה דרבנן והכא קאמר זה וזה דבר תורה. ועיין לקמן במה דשקיל וטרי ר' יוסי תלמידו דר' יוחנן בענין דבריו בזה:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:8:2:2
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:8:2:2](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Pesachim/r/1:8:2:2)

**רבי יסי בשם ר' יוחנן הכל מודים בששה עשר ששורפין טהורה וטמאה.** והתם בדף ט"ו גריס אמר ר' אסי א"ר יוחנן מחלוקת בשש אבל בשבע ד"ה שורפין. וטעמא דהני תלופי נוסחאות משום דכל חד וחד מהני שיטות לפום חלוף השיטות מפלוגתא דר"מ ור' יהודה דלעיל בהלכה ד' הוא דאזלא דהכא מפרש לעיל שם לר"מ דאין איסור חמץ משש שעות ולמעלן אלא מדבריהם. וא"כ לר' יוסי דמתניתין אפשר דג"כ ס"ל בהא כר"מ דהיא לא אשכחן בהדיא מאי דס"ל בענין זה ומיהו לר"מ דקאמר בהדיא לעיל ביום הראשון זה ט"ו ואינו אסור מן התורה בי"ד אלא שעה אחת לפני שקיעת החמה והלכך לא מצי לחלק כאן בין שש לשבע. ובאותו זמן מועט לפני שקיעת החמה נמי לא ניחא ליה למימר דהכל מודים בה דמסתמא מאן דאית ליה חמץ לבער לא משהי ליה עד סמוך לשקיעת החמה ולא אשכחן לחלק אלא בין י"ד לבין ששה עשר. אבל לשיטת הבבלי דקאמר בריש מכלתין דכ"ע חמץ משש שעות ולמעלה אסור מן התורה הלכך שפיר מחלק בין שש לשבע:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:8:3:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:8:3:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Pesachim/r/1:8:3:1)

**אלא שנייה היא איסור שנייה היא טומאה.** ואמר ר' יסי בשם ר' יוחנן הכל מודים וכו'. כדפרישית דזה הכל ממסקנת קושיא דר' יסי למאי דלא הוה שמיע ליה לאידך דרבי יוחנן בפירוש מילתיה דר"ח סגן הכהנים והוה ס"ד דבהא מודה לבר קפרא דבולד הטומאה מדרבנן הוא דקאמר ר"ח והוה קשיא ליה א"כ אמאי קאמר ר' יוסי דמתני' אינה היא המדה מידה ומידה היא ואם תימצי לומר משום דלא ילפינן איסור מטומאה אכתי קשיא על הא דר' יוחנן דקאמר הכל מודין בששה עשר וכו'. ומשום דהשתא הטהורה ג"כ באיסור תורה היא אלמא דילפינן איסור מטומאה והדרא קושיא לדוכתה. ולפי סברת התוס' בדף ט"ו ע"ב בענין זה דמחלקינן בין איסור דרבנן דלא ילפינן מטומאה ובין איסור דאורייתא דשפיר ילפינן מטומאה כדכתבו שם בד"ה נימא קסבר ר' יוחנן א"כ הוה ניחא לן לתרץ קושיא דר' יסי דהכא לפי הס"ד דידיה דר' יוחנן כבר קפרא ס"ל דר"ח בולד הטומאה דרבנן קאמר. והשחא ניחא הא דר' יוסי במתני' דקאמר אינה היא המדה וניחא נמי הא דקאמר הכל מודין בששה עשר והא דלא משני ליה ר' יסי דהכא כן יש לומר משום דאי הכי אכתי הוה קשיא ליה דא"כ מ"ט דר"מ דיליף הכא מדר"ח סגן הכהנים לפי האי שיטתא דסלקא אדעתיה דלכ"ע בולד הטומאה מדרבנן הוא דקאמר ר"ח וכדאשכחן בהא דלקמיה דלבתר דשמיע ליה קושטא דמילתא דר' יוחנן בפירושא דדברי ר"ח סגן הכהנים דזה וזה ד"ת קאמר והוה ניחא ליה להא דר' יוסי במתני'. ואכתי קושיא ליה להא דר"מ כדקאמר וקשיא דר' יוחנן על דר"מ והדא דר' יוסי וכו' וכדפרישית. ונמצא דבין כך ובין כך אי דמפרשינן כדקס"ד דר"ח בולד מדבריהן קאמר קשיא ואי דמפרשינן דבולד מד"ת קאמר קשיא או הא דר"מ או הא דר' יוסי. ולפ"ז הוה ניחא לן הא דסליק בקשיא לר' יוחנן כדאמרן אבל אי קשיא הא גופה קשיא דאמאי לא משני דבהאי סברא גופה פליגי ר"מ ור' יוסי למאי דס"ד דר"ח בולד הטומאה מדרבנן איירי ופליגי בהא דר"מ ס"ל דאין חילוק בין מילתא דמדרבנן למילתא דאורייתא לענין מילף איסור מטומאה. והלכך יליף מדברי ר"ח דכמו דהתם מטמאינן לטומאה דרבנן בטומאה דאורייתא ה"נ מטמאינן לאיסור מדרבנן בטומאה דאורייתא ושורפין טהורה עם טמאה בע"פ. ור' יוסי ס"ל דאיסור דאורייתא הוא דילפינן מטומאה דאורייתא וכסברת התוס' אליבא דשנוייא דר' ירמיה דר' יוסי ס"ל דבולד הטומאה דאורייתא איירי ר"ח. וה"נ נימא למאי דס"ד דבולד הטומאה מדרבנן איירי ר"ח ולפיכך מודה הוא דבשבע שורפין טהורה עם טמאה. אבל באיסורא דרבנן לא ילפינן מטומאה ולפיכך פליג אדר"מ וקאמר אינה היא המדה ואפי' אם נאמר דלשיטתא דהאי תלמודא יש לתרץ קושיא זו דבאמת היינו דקא משני לקמן לבר קפרא דהכא דאיהו כר' יוחנן דהתם דמוקי להא דר"ח בולד הטומאה מדרבנן ומדייק אליביה. וקשיא דבר קפרא על דר' יוסי וכו' ומשני ר' אבין ר"מ כדעתיה וכו'. והיינו הך דאמרן דלר"מ אין לחלק במידי דמדרבנן לבין מידי דאורייתא וילפינן איסור מטומאה. ולר' יוסי לא ילפינן איסור מטומאה אלא במידי דהאיסור מדאורייתא. מיהו לשיטת הבבלי הקושיא במקומה עומדת דמאי דוחקיה דר' ירמיה לשנויי דר"מ ור' יוסי פליגי אי ולד הטומאה מדרבנן קאמר ר"ח או מדאורייתא וקאמר דמר לטעמיה ומר לטעמיה. והך לטעמיה דר' יוסי ע"כ דלאו לטעמיה דנפשיה קאמר דהא לא ס"ל לר' יוסי גופיה דטומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא אלא בשיטת ר"ע רביה קאמר וליה לא סבירא ליה כדאמרינן שם לקמן בהסוגיא ולמה ליה לר' ירמיה לאהדורי כולי האי נימא דלכ"ע בולד הטומאה מדבריהם איירי ר"ת ובהא והוא דפליגי דר"מ יליף איסור דרבנן מטומאה דרבנן דשרי לטמויי במידי דאורייתא ור' יוסי ס"ל דלא ילפינן איסור דרבנן מטומאה דרבנן. אבל אם האיסור הוא מדאורייתא כגון בשבע מודה הוא דשורפין עם הטמאה והרי ע"כ דאתינן להך סברא אליבא דר' יוסי מדמודה בשבע וכסברת התוס' דלעיל אלא דהם כתבו לפי השנוייא דר' ירמיה דקמן דר' יוסי ס"ל בולד הטומאה דאורייתא מיירי ר"ח ויליף איסור דאורייתא מטומאה דאורייתא ולדידן למאי דאמרן לא צריכין לזה אלא אי אמרינן דלר' יוסי נמי בולד הטומאה מדרבנן מוקי להא דר"ח ג"כ שפיר הוא דמודה בשבע דשורפין דבאיסור דאורייתא דחמיר מטמאינן ליה בטומאה דאורייתא כ"א בשש הוא דפליג דלדידיה לא ילפינן איסור דרבנן מטומאה דרבנן ובהא עיקר הפלוגתא דר"מ ור' יוסי. ולמה ליה לר' ירמיה לאהדורי ולמימר דר' יוסי בשיטת ר"ע רביה קאמר וליה לא ס"ל הא בהך שנוייא דאמרן שפיר טפי ניחא בין לר"מ בין לר' יוסי. ולכאורה קושיא זו צריכה ישוב נכון. ואומר אני דלישב קושיא זו צריך להתבונן ההפרש בין שיטת רש"י ובין שיטת התוס' בענין קושיא הנזכר לעיל דאי אמרינן כל הפוסל תרומה מטמא משקה להיוח תחלה א"כ מאי תוספת טומאה איכא לר"ח דרש"י תירץ דע"כ ר' ירמיה ס"ל כרב אדא או כאביי דאוכל מטמא אוכל מדאורייתא בקודש. והתוס' תירצו דהך גזירה דכל הפוסל וכו' אכתי לא נגזרה. ולפ"ז מצינו דענין ישוב הקושיא שהקשיתי תליא בהאי החילוק שבין אלו ב' השיטות דרש"י והתוס' ומתחלה נבאר עוד במה שכתבו התוס' בדף ט"ו כנזכר דאם לא הוה מצינו דר"מ יליף איסור מטומאה מסברא אין לנו ללמוד איסור מטומאה וכו'. דלכאורה קשה והלא בעלמא כתבו התוס' בפשיטות דילפינן איסור מטומאה כמבואר בדבריהם פ' אלו טריפות דף ס"ד ד"ה שאם ריקמה וכו' שכתבו אבל ביצת השרץ אדרבה מסתברא דילפינן מטומאה כדדריש פ' העור והרוטב לטומאה בעינן ריקום וכו' ושפיר ילפינן איסור מטומאה כיון דאשכחן במס' מעילה פ' קדשי מזבח דמשוי להו בענין בכעדשה וכו' ע"ש. ואף דפ"ק דבכורות דף ז' ע"ב כתבו כמסתפקים בכך דלר"ח שלא רצה להתיר חטה שנמצאת בפסח במעי תרנגולת לפי שמחלק בין איסור לטומאה וכו'. ולבסוף כתבו ואם באנו לומר דאין חלוק בין איסור לטומאה וכו' ע"ש. מ"מ מבואר מהך דמס' מעילה דשפיר ילפינן איסור מטומאה אפי' לקולא. וא"כ היאך כתבו כאן דמסברא אין לנו ללמוד איסור מטומאה וצ"ל דלא דמיא להך חולין ודמעילה דודאי בענין חומרא וקולא שיהא חל על עצמו של האיסור שפיר ילפינן בעלמא מטומאה כהאי דהתם. אבל הכא לענין אם אתה יכול לקלקלו להאיסור בקלקול היותר ומדרבנן להשוותו למדאורייתא אין לנו ללמוד מטומאה דשאני טומאה דמכיון דאיכא על הטומאה מדרבנן מטמאינן לה במדאורייתא דשם טומאה חד הוא. אבל היאך נקלקל האיסור דמדרבנן להשוותו מדאורייתא ולטמאו בטומאה דאורייתא וזכינו מזה דהשתא תליא הך סברא אם ללמד איסור מטומאה אפי' בכה"ג שמקלקלו ביותר ומדרבנן למדאורייתא וכדעת ר"מ דיליף הכי מדר"ח או אם באנו לקלק דבקלקול מדרבנן ומדאורייתא לא ילפינן איסור מטומאה וכדעת ר' יוסי למאי דהקשינו דלמה ליה לר ירמיה לאהדורי ולאוקמי לדר' יוסי בשיטת ר"ע רבו וליה לא ס"ל הוה ליה לאוקמי לכ"ע להא דר"ח בולד הטומאה דרבנן. ור"מ ור' יוסי פליגי בהאי סברא גופה לר"מ ילפינן איסור מטומאה אפי' היכא דמקלקלא מדרבנן למדאורייתא. ולר' יוסי לא ילפינן איסור מטומאה בכה"ג. זה הכל תליא בענין החלוק שבין שיטת רש"י לבין שיטח התוספות בסברא דר' ירמיה. דלשיטת רש"י דר' ירמיה ס"ל כמ"ד אוכל מטמא אוכל מדאורייתא. א"כ שפיר הוה מצינו לאוקי פלוגתייהו דר"מ ור' יוסי דפליגי בהך סברא גופה וכדאמרן. ולר"ע הא דר"ח בולד הטומאה מדרבנן הוא דאיירי והוה קשיא כקושיא שהקפינו דאם ע"כ לומר דר' ירמיה ס"ל דאוכל מטמא אוכל מכח הך קושיא שהקשה רש"י סוף סוף וכו'. ומאי תוספת טומאה איכא א"כ אכתי קשה קושיין דלמה ליה לר' ירמיה לאהדורי וכו' כדאמרן. אבל לשיטח התוס' דמתרצין להאי קושיא דרש"י דאכתי לא נגזרה גזרה דכל הפוסל וכו'. א"כ שפיר איכא למימר דר' ירמיה כרבינא ס"ל דאין אוכל מטמא אוכל אלא מדרבנן. והשתא תו ליכא לאוקמי לכ"ע בולד הטומאה מדרבנן ופליגי ר"מ ור' יוסי בהך סברא אם נילף איסור מטומאה בענין לקלקלו בקלקול היותר דהא מאי קלקול היותר איכא הכא אם אין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא. ודאי דאין לומר דמקלקלו מאיסור דרבנן לטומאה מדרבנן כששורף הטהורה עם הטמאה דמאי שנא איסור דרבנן מטומאה דרבנן. והתוס' בדף י"ד ע"ב בד"ה התם פסול וטמא וכו' לא כתבו אליבא דסברת ר"י שם דלא דמיא קלקול דרבנן לקלקול דאורייתא אלא לענין קלקול היותר כדכתבו שם. דלא דמי דמקלקול דאורייתא שיכול לקלקלו עוד יותר אין ללמד שיכול לקלקל קלקול דרבנן יותר אפי' בקלקול דרבנן תדע וכו' ע"ש. אבל אי הוה מוקמינן דלכ"ע בולד הטומאה מדרבנן ופליגי ר"מ ור' יוסי אם ילפינן איסור מטומאה לענין לקלקו בקלקול היותר זה ודאי אי אפשר אלא א"כ אוכל מטמא אוכל מדאורייתא וכדלעיל. דאלו למ"ד אין אוכל מטמא אוכל אלא מדרבנן הוה קשיא מ"ט דר' יוסי דפליג הרי אין כאן קלקול היותר בשום פנים. ואדרבה בעלמא איכא סברא דחמיר איסור מטומאה וכדאשכחן לסברת ר"ח בבכורות כדלעיל. ועכ"פ למאי דמוכח מההיא דמעילה דילפינן איסור מטומאה בגוונא דאין כאן קלקול היותר. א"כ שמעינן מיהת דהיינו איסור והיינו טומאה ולא עוד אלא דהוה קשיא לדר' יוסי ומה היכא דאיכא קלקול היותר במדרבנן וכההיא דר' חנינא דמשלישי דרבנן עביד שני דרבנן ואפ"ה לא חיישינן הכא בתרומה דלא עביד אלא מאיסור דרבנן לטמאה מדרבנן לכ"ש. ואמאי קאמר אינה היא המדה. באופן שזכינו דלדברינו אלה הכלל היוצא מזה דלשיטת רש"י בענין תירוץ קושיא דמאי תוספת טומאה איכא שפיר מצינו להקשות כדאמרן דלמה ליה לר' ירמיה לאהדורי וכו'. אבל לשיטת התוס' בענין תירוץ דהקושיא דתוספת טומאה משום דאכתי לא נגזרה גזרה דכל הפוסל וכו' שפיר מיושבת קושיין דלא מצי ר' ירמיה לאוקי פלוגתייהו דר"מ ור' יוסי אלא דמר ס"ל בולד טומאה דרבנן מיירי רח ומר ס"ל בולד הטומאה דאורייתא וכשיטת ר"ע רבו. זה שרציתי לבאר כאן בהסוגיא דהתם ודהכא ואם דיש ללמוד דבר מדבר ולחדש כמה וכמה בשיטה זו ומכח הסברות והשקליא והטריא שזכרנו לא רציתי להאריך עוד והמעיין המבין מאליו יבין. ותן לחכם ויחכם עוד:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:8:4:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:8:4:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Pesachim/r/1:8:4:1)

**חבית של תרומה שנולד לה ספק טומאה וכו'.** פירש"י ז"ל כגון שנכנס אדם טמא לשם ספק נגע בה ספק לא נגע. והקשו התוס' בשם ריב"א דממ"נ אי ברה"י ספיקו טמא וכו' וקושיא זו הקשה ג"כ הר"ש בתרומות. ותירץ כתירוץ הריב"א כגון שתי חביות ברה"י וכו' ואני הקשיתי דהאיך מתרצין להאי מתני' דפ"ד דטהרות טמא שפשט את רגליו לבין חביות טהורין וכו' דקשה ג"כ האי ממ"נ ולא שייכא שם תירוצם. וביארתי שם דכל דבריהם דהתוס' לשיטתייהו דסוברים ספק טומאה ברה"י בודאי מדאורייתא. ולפיכך צריכין הן לחלק בין דבר שיכול להיות אמת כסוטה. ובין דבר דא' מהן ודאי טהור כדכתבו כאן. ולתרץ גם ההיא דנזיר דלא אמרינן דכל אחד יבוא קרבן טומאה. אבל לשיטת הרמב"ם דס"ל דכל ספק דאורייתא שאמרו להחמיר אינו אלא מד"ס ובין באיסור ובין בטומאה כמבואר בדבריו בפי"ח מהל' א"ב ובסוף פ"ע מהל' טומאת מת ובריש פ' י"ו מהל' אבות הטומאה. א"כ בלאו הכי לק"מ. דלענין קרבן ודאי לא מייתי על ספק טומאה ברה"י הן בנזיר והן על ביאת המקדש. וכאן בתרומה דאין שורפין אותה כמבואר בהש"ס מדברי שלשתן תלויה אסור לשורפה. א"כ מיירי באדם ראשון לטומאה ספק נגע וכו'. וכן צריך לפרש לדעת רש"י ז"ל. אם היה אב הטומאה ודאי וספק נגע וכו' שורפין כפי הכלל שביאר הרמב"ם בפי"ג מהל אה"ט בהל' י'. וגם שם תירצתי להסוגיא דבכורות שמביא הר"ש וע"ש:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:8:6:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:8:6:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Pesachim/r/1:8:6:1)

**חבריא בשם ר"א חבית הראשונה וכו'.** מבוארת היטב הדק כל הסוגיא בפנים. וממנה תראה ההפרש בכמה עניינים בין סוגיא דהכא להא דהתם בענין האוקימתות ובענין דמשני הכא דומיא דר' יהושע אדר' יהושע כתנאי דר"מ ור"ש. והתם משני בסוף פרקין הא ר"ש אליבא דר' יהושע הא ר' יוסי אליבא דר' יהושע משום דהכי אשכחן בברייתא בהדיא לר' יוסי משום ר' יהושע. אבל לר"מ לא אשכחן בהדיא אלא למאן דמפרש דמדבריהם דקאמר מדברי רבי יהושע והא איכא נמי מאן דמפרש מדבריהם אר"ח סגן הכהנים קאי והשאר הכל מבואר. ואין להאריך כמובן ומבואר הכל בפנים:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:8:6:2
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:8:6:2](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Pesachim/r/1:8:6:2)

הדרן עלך פרק אור לארבעה עשר