## Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shekalim Chapter 7

###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shekalim 7:1:1:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shekalim 7:1:1:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/7:1:1:1)

**מעות שנמצאו וכו'.** כתב הרב כאן והאומר רוב וקרוב הלך אחר הרוב מוקי מתני' כגון ששקלים ונדבה שוין. ולא נמצא כן בשום מקום לאוקמתא למתני' דידן בהכי ואדרבה הרמב"ם בפ"ג מהל' שקלים בהל' י"ד וט"ו לא כתב דין המתני' אלא כפשטה ואעפ"י שפסק כהאי דר' חנינה בפ' לא יחפור וכמו שכתב בסוף פ' טו מהל' אבדה ובפ"ט מהל' רוצח בהלכה ו' מענין רוב וקרוב דהולכין אחר הרוב וכמבואר שם. וכבר עמדתי על זה בחיבורי על סדר נזיקין וביארתי ובררתי שם בשמעתתא דניפול מכל הענין השייך לזה ושדעת הרמב"ם לפסוק כהאי דר' חנינא אבל לא במקום דאיכא קורבא דמוכח דבכה"ג פסק כהאי דרב שם גבי חבית שצפה בנהר וכמבואר מדבריו בפ"ב ממאכלות אסורות בהל' כ"ח ע"ש וע"כ דס"ל לחלק בין קורבא דלא מוכחא דבכה"ג אזלינן בתר רובא ובין קורבא דמוכחא דבכה"ג אזלינן בתר קורבא וכמו שהוכחתי מההכרח לזה מהסוגיא דהתם וכן מדברי התוס' שם ונתבאר שם הכל וגם מהקושיא שמקשין על דלא הביא הרמב"ם כפי האוקימתא דהתם בענין עגלה ערופה ביושבת בין ההרים ובשמעתתא דניפול בשביל של כרמים תירצתי שמה הכל על נכון בס"ד. לפי גי' רש"י דהתם וכן לפי גי' הרמב"ן בחידושיו דלא גריס כגי' רש"י וע"ש. ובענין דינא דבמתני' דידן אף דלכאורה איכא למידק אמאי לא הצריך כאן שיהיה שניהם שוין דהאי סברא דקורבא דמוכחא עדיפא לא שייכא אלא נגד רובא דעלמא וכמבואר זה בתוס' שם ד"ה מתיב ר' זירא והרי הכא לאו נגד רובא דעלמא הוא ונראה דעת הרמב"ם באלו הדינים הנזכרים דבכה"ג פסק כהאי דר' חנינא ולכאורה קושיא היא אלא שיישבתי שם גם בזה ע"י מה שלמדתי מתורתו של הרמב"ן ז"ל בחידושיו שם שכתב ואי' קשיא לך היכי מקשינן ממתני' דניפול עליה דר' חנינא הא אין הולכין בממון אחר הרוב לאו מילתא היא דכי אמרינן אין הולכין בממון אחר הרוב הני מילי דלא לאפוקי ממונא משום דקיי"ל זה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה. אבל היכא דליכא חזקה דממונא אזלינן בתר רובא ואי בתר רובא ליכא למיזל כ"ש בתר קורבא דהא רובא עדיף לר' חנינא עכ"ל. ודבריו ז"ל לתרץ על דס"ד דהתם למיקשי ממתני' דדין ממון הוא על האי דר"ח וכמבואר. והשתא בנידון דמתני' דידן אף על גב דליכא הכא חזקה דממונא לענין לאפוקי מדחבריה ולומר המוציא וכו' מ"מ איכא חזקה ואומדנא דמוכח דמהקרוב הוא או אם הוא לשקלים או אם לנדבה ובכה"ג אין הולכין בשום מקום אחר הרוב דמוכח הוא שמהקרוב הוא שנפל ודמיא האי דינא לגמל האוחר בין הגמלים דאי לאו משום דהתם אפוקי ממונא הוא כ"ע הוו מודו להא דר' אחא וכמוזכר זה שם בריש פ' שור שנגח את הפרה ע"ש במה שמבואר מהאי דר' אחא עד כאן מה שבארתי שם מענין זה והשתא אמינא דמסוגיא דהכא מוכח ומוכרח הוא דע"כ אין לנו לומר כאן רוב וקרוב הולכין אחר הרוב. חדא מהא דמדייק בריש הסוגיא אמאי דלא קתני בין שקלים לקינים וכמפורש ומבואר הקושיא והתירוץ בפנים. והגע עצמך דאכתי אמאי לא דייק הש"ס הוה ליה למיתני נמי האי חלוקה אם נמצא בין שקלים לקינים מה דינו דהא כמו דשכיחא שימצאו בין שקלים לנדבה הסמוך להן מכאן לפי הך שינויא דר' אבון כך הוא שכיח שימצאו בצד האחר בין שקלים להקינים הסמוך להן ואם הולכין אחר השקלים שהן הרוב מסתמא כמו שהסברתי בפנים או לא אלא דע"כ דודאי לעולם הולכין כאן אחר הקרוב ולא אחר הרוב ומטעמא דאמרן דאיכא אומדנא דמוכח שמהשופר הקרוב הוא שנפלו. ואידך דמוכח ומוכרח זה ג"כ מההיא דסיפא מחצה על מחצה דפריך לא צורכה וכו' וכמו שהסברתי בפנים אהא דלא פריך האי קושיא אקורבה דרישא אלא ודאי דהכא לא שייכא כלל האי דר' חנינא וכטעמא דאמרן ובזה נתגלה לנו טעמו של הרמב"ם שלא הצריך בהני דיני דמתני' שיהיו שניהן שוין ותו לא מידי ומה שפי' עוד כאן הרב בהסיפא בחלוקה דגוזלי עולה ובירושלמי פריך וכו' ומשני ב"ד הממונים על הקינים וכו' יש לתמוה על זה שראה דלא משני הכי אלא כהאי דר' יוסי דסוף פרקין היא דמשני והכי הוא דמסיק דהלכתא כוותיה ולמה כתב שלא אליבא דהלכתא ומה שסיים עוד והחטאת לא תהא נאכלת. מאין למד לומר כן וכי דין חטאת הבאה על הספק יש כאן. ולא עוד אלא שהכ"מ בהלכות שקלים שם העתיק לדברי הרב וסיים ואיני יודע למה השמיטו רבינו עכ"ל יפה עשה שהשמיט לדברים שאין להם עיקר ועורש. וכענין הקושיא דהש"ס במה היא מכפרת והתירוץ לא היה צריך להזכיר זה כאן דכבר כתב בפ"ז מהל' כלי המקדש דשם מיירי בדיני דהמספק את הקינין וכתב בהל' ט' שם וכן קן שנמצא פסול או שנפסל קודם שיקריב נותן אחר תחתיו וה"ז האובדות שאמרו כאן ג"כ בכלל וקרב כדינו ונאכלת החטאת ושלא כדברי הר"ב וזה פשוט וברור דלא אמרו חטאת העוף הבאה על הספק אינה נאכלת אלא אם הספק הוא אם בר חיובא בחטאת העוף הוא אם לא אבל הכא מה לנו לומר שמא כבר כיפרה האשה בקן שלה והר"ז חטאת שכיפרו בעליה ומה שמקריב עכשיו הויא כחטאת הבאה על הספק הא ליתא דלא שייכא האי מילתא גבי קינין דהא קיי"ל אין הקינין מתפרשות אלא או בלקיחת הבעלים או בעשיית הכהן כדאמרינן ביומא דף מא ובסוף כריתות וא"כ האשה הזאת שהביאה מעות לקינתה ונמצאו בין תיבת הקינין לבין גוזלי עולה דאמרינן יפלו לגוזלי עולה והמספק את הקינין צריך שיביא קן אחר וליתן להקריב בשביל האשה זו שנאבדו מעות הקן שלה והשתא היכי קרינן בה שמא כבר נתכפרה הא אכתי לא הקריב הכהן כלו' בעבור האשה הזאת עד עכשיו שמביא המספק ומקריבין בשבילה והיינו דשואל הש"ס במה היא מתכפרת דאכתי לא הביאו כפרתה ומשני וכדאמרן. ושאר הסוגיא מבוארת היטב בפנים:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shekalim 7:2:1:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shekalim 7:2:1:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/7:2:1:1)

**מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה וכו'.** פירשתי בפנים על דרך הרמב"ם כדין משנתינו וכטעמו וכדנלמד ממה דאמרו הכא בגמרא בשם ר' יוחנן חזקה וכו' וכך הם דבריו בסוף פ"ג מהל' שקלים ובפ"ו מהל' מעשר שני בהל' י' וע"ש ובבבלי פסחים דף ז' דמייתי להאי מתני' למותבינה על הא דאמר רב שם הפת שעפשה כיון שרבתה מצה מותרת ומאי אריא כי רבתה מצה אפילו כי לא רבתה מצה ניזיל בתר בתרא מי לא תנן מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה וכו' ופירש רש"י הטעם דבהר הבית חולין משום דבירושלים הא דאמרינן בשאר ימות השנה חולין משום דרוב מעות העיר חולין ובשעת הרגל מעשר כדמפרש התם טעמא בגמרא מה טעם בשעת הרגל מעשר ולא אמרינן קודם הרגל נפול כדאמרי' בנמצאין בהר הבית הואיל ושוקי ירושלים עשוין להתכבד בכל יום ואי נפול קודם הרגל הוו משתכחי בשעת כיבוד אבל הר הבית מתוך שהוא משופע והרוח מכבדתו וכו' אין עשוי להתכבד וכו' ע"ש. והרי כאן ב' דברים בענין זה דלא רצה הרמב"ם לפרש כדברי רש"י חדא כהטעם דבהר הבית חולין וכמבואר לפניך וטעמו דאי משום דהר הבית אינו עשוי להתכבד לפיכך הנמצא בו חולין דתלינן דמקמי הרגל נפול. א"כ קשה אמאי בהר הבית לעולם חולין ולא מחלקינן בין בשעת הרגל או לא הא מיהת בשעת הרגל ליחוש לחומרא דשכיחי מעות מעשר הרבה מעולי לרגל ולאכול המעות מעשר שני שלהן בירושלים ואימא מדידהו נפלו כשהלכו לקיים מצות ראיה בעזרה. ועוד דבלאו הכי קשה כקושיית התוס' שם האיך נמצאו בהר הבית הא אמרינן בפ' הרואה לא יכנס אדם בהר הבית במעות הצרורות וכו' ע"ש שתירצו בדוחק הרבה ולחלק בין נושאין בפרהסיא או בצינעא ולפי טעמא דאמר הכא וכך הם דברי הרמב"ם ניחא דעיקר הטעם הוא דתלינן שהן מהגזברים אשר המה שמה והמעות כבר נתחללו על הבהמות ולא אמרי' שהמעות מתרומת הלשכה הן ולא דיברו בחלוקה זו מטעם חששא דמעשר שני כלל. ואידך מה דקשה על פירש"י במה דפירש דהא דאמרו שם הואיל ושוקי ירושלים עשוין להתכבד קאי לטעמא דאמרו בשעת הרגל מעשר ולא תלינן מקמי רגל נפול ותיפוק ליה דכל היכא דמספקינן אי חולין או מעשר הן אזלינן לחומרא וכדתנינן בריש פרקין בין חולין למעשר שני וכו' מחצה על מחצה להחמיר וה"נ כמחצה על מחצה דמי דיש להסתפק אי מקמי רגל או האידנא ברגל הוא דנפול ולפיכך לא רצה הרמב"ם לפרש כן אלא הא דקאמר התם מאי טעמא הואיל ושוקי ירושלים וכו' לפרש טעמא דבשאר ימות השנה חולין הוא דקאי וכדכתב שם בהל' מ"ש בהל' ט' ושפיר הוא דצריכין להאי טעמא הואיל ושוקי ירושלים וכו' דאי לאו הכי הוה חיישינן לחומרא. וכענין שכתב שם בהל' יא תיבה שנשתמש בה חולין ומ"ש וכו' ודקדק הכ"מ אמאי השמיט אוקמתות דנאמרו בפסחים שם עלה כבר ביארתי לזה בסוף פ"ד ממעשר שני וע"ש:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shekalim 7:2:1:2
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shekalim 7:2:1:2](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/7:2:1:2)

**בשר שנמצא בעזרה וכו'.** הביא הרמב"ם לדין זה בפי"ט מהל' פסולי המוקדשין בהל' ד' וסיים על מה שאמרו הכל תעובר צורתך ויצא לבית השריפה שמא נותר הוא וזה כדאמר הכא בגמרא ויאות וכו'. אם כן מה הואיל שתהיה חזקתו עולה או חטאת או שלמים למי שעבר ואכל. וכתב הראב"ד על זה לספק מעילה ועיין בכ"מ שם שהבין לכוונת הראב"ד לחייבו באשם תלוי קאמר וכתב על זה דא"א לומר כן דהלכה כת"ק דפ"ד דכריתות דאינו חייב על ספק מעילות אשם תלוי. ואין כוונת הראב"ד כאן על ספק הקרבן אלא דמשיג מפני מה סתם דבריו וכתב למי שעבר ואכל ולא ביאר בהדיא שיש בידו החטא מספק מעילה דשמא בשר חטאת או שלמים ואין בהן מעילה לה אוי לאוכלן. והרמב"ם סמך על מה שביאר במקומו מדיני מעילה:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shekalim 7:2:4:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shekalim 7:2:4:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/7:2:4:1)

**איברין נבלות לוקין עליהן וכו'.** ובבבלי פ' גיד הנשה דף צה דמדייק ממתני' על הא דאמר רב התם בשר שנתעלם מן העין אסור ופריך עליה מהאי ברייתא דתשע חנויות דקתני ובנמצא הלך אחר הרוב ומשני הנמצא ביד הנכרי דתלינן לקולא הואיל ורוב של ההיתר הוא וזהו ממש כדברי ר' יוחנן דהכא לקמן הנמצא ביד העכו"ם כנמצא בפלטיא ותלינן לקולא וכשיש כאן מקולין ישראל והרוב של היתר הן אלא דר' מנא בשם רבי יוסי דאמר לקמן והן שרואהו אותו יוצא וכו' מצד החומרא אמר לו כן ובשביל. האי עובדא דחזי לחד ארמאי דמקטע מן סוסיה וכו' וכלומר מצד הדין תורה ודאי מותר אף בנמצא ביד הגוי אלא שבאמת יש לחוש לחומרא ולאסור אף בנמצא ביד גוי אא"כ רואה אותו יוצא ממקולין של ישראל והרי כהאי עובדא דחזית. וא"כ דברי ר' יוחנן דהכא מסכימין לדברי רב דהתם. וכן הכא לקמן דמצד החומרא אסרינן בשר שנתעלם מן העין ולא מצד דין תורה אלא דר' יוחנן מוסיף להחמיר וכדלקמן והן הן דברי הרמב"ם בפ"ח מה' מ"א בענין בשר הנמצא ביד גוי כמ"ש שם בהל' יב דמדין התורה מותר אלא שחכמים אסרו כל הבשר הנמצא בין בשוק בין ביד גוי אע"פ שכל השוחטין וכל המוכרין ישראל ולא עוד וכו' וזהו כחומרא דרב דהתם ודהכא וכר' יוחנן דהכא דדוקא שראו אותו יוצא ממקולין של ישראל והבשר בידו. אלא דיש לומר דלרב דמחמיר בזה א"כ צריך שיהא בידוע בודאי שלקח מן ההיתר. ומיהו סוגיא דהכא ומסקנת סוגיא דהתם חדא נינהו ועיין בדברי הה"מ שם שהביא הא דהכא וסיים אבל כיון דחזינן בירושלמי דרב משום חומרא אמרה ודאי בכל גוונא הוא ונמצא ביד גוי נמי אסור זהו דעת רבינו ואינו מתחוור לפי גמרתנו עכ"ל ולמאי שכתבתי אתחוור הוא די"ל דהתם דמשני להא דלעיל אליבא דרב ומוקי בנמצא ביד הנכרי דבכה"ג הולכין אחר הרוב היינו נמי שראו אותו יוצא מן המקולין של רוב ההיתר ובזה לא דיבר הרמב"ם אלא שכתב לאסור מצד החומרא אף הנמצא ביד הגוי ואפילו כל השוחטין והמוכרין ישראל. והיינו בסתמא שלא ראוהו יוצא מן המקולין של רוב ההיתר דבכה"ג איכא טעמא דמחמרינן ומשום חשש כעין עובדא דהכא. אבל בעומד ורואהו ליכא למיחש למידי וכדמשני התם אליבא דרב גופיה ואף דלא משני הכי אלא אההיא דפריך ממתני' דמכשירין מצא בה בשר וכו' ומשמע דבנמצא ביד הנכרי א"צ שיהא עומד ורואהו אליבא דרב מ"מ אף דנודה בזה לדברי הה"מ דלפי גמרתנו אינו מתחוור מיהו מתחוור הוא פסקיה דהרמב"ם במ"ש מצד החומרא מהא דר' יוחנן דהכא דקאמר ר' יוסי בהדיא דלא אמר ר' יוחנן אלא והן שראו אותו יוצא ממקולין של ישראל ומוסיף להחמיר טפי מחומריה דרב וא"כ רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. ובענין דקאמר הכא בפשיטות באברין בגבולין דלוקין עליהם משום נבלות. ולכאורה נראה דמסיק הכי נמי התם אליבא דרב דפריך עליה נמי מהאי מתני' דלא מצית לאוקמי להא דקתני חתיכות מותרות בעומד ורואהו דא"כ אברין נבלות אמאי וקאמר מידי היא טעמא אלא לרב הא איתמר עלה רב אמר מותרות משום נבלה ועל חתיכות קאי וכדפירש רש"י שם. וא"כ באברים מחזקינן להו כודאי נבלה ולוקין עליהן והרמב"ם לא כתב בשום מקום בהדיא כהאי דסיפא דמתני' מדין האיברין ולענין שלוקין עליהם וצריך טעם לזה ונהי דבענין מלקות הדין עמו שלא כתב ללקות עליהן דאין כאן אלא משום ספק נבלות האיך נלקה עליהם וכמ"ש בהדיא בפי' המשנה ואמר בשר הנמצא בגבולין עניינו בשאר מקומות אם הוא אברים נחוש שמא נבלה הוא וכו' וע"ש בענין חתיכות מותרות שכתב וזה בעיר שכולה ישראל וכו' וזהו ממה דבחיבורו לא כתב כן אלא אפילו כל המוכרין ישראל חיישינן לאסור מצד החומרא שהחמירו חכמים לאסור בשר שנתעלם מן העין וטעמו כבר נתבאר דפסק כהאי דר' יוחנן דהכא וכדאמרן. ומיהו לענין מלקות על האברין לא פסק כהאי דר' יוסי בן חנינא דהכא וטעמו משום דר' יוסי בן חנינה דהכא דמפרש נבלות ממש ולוקין עליהן מביא ראיה מחתיכות מותרות דאמרו במתני' מה כאן מותרות ממש אף איברין נבלות ממש (וכדפרישית בפנים ובודאי אין לפרש בענין אחר ודלא כמי שרצה לפרש דהאי חתיכות מותרות לא ממש בניחותא הוא ואין לשון הש"ס כן בכל מקום אלא דוכי לא ממש מיתפרשא. והיינו דקאמר ודכוותה וכו' וא"צ להאריך בזה) וזהו דוקא אליבא דלוי דגיד הנשה שם דקאמר מותרות באכילה אבל לרב דקיי"ל כוותיה בבשר שנתעלם מן העין כפי דעת רוב גדולי הפוסקים אליביה מפרשינן כדקאמר בהדיא מותרות משום נבלה היינו דלא מטמאי וא"כ אברין נבלות דקאמר לענין טומאה הוא אבל לא לענין שלוקין עליהן באכילתן ורש"י שכתב שם ואלו אברים נינהו מחזקינן בודאי נבלה ולקי באמת צריך עיון לדבריו ז"ל דהאיך שייך מלקות על דבר שאין האיסור אלא משום ספק ואין כאן אלא חששא שמא נבלה הוא ואפשר דהוא ז"ל מפרש להאי דר' יוסי בר חנינא דהכא דככ"ע אתיא ואכתי טעמא בעי. ומיהו לענין טומאה שפיר הוא דודאי לא שייך כאן לומר הרי ספק טומאה בר"ה היא דלא אמרו דספק טומאה בר"ה טהור אלא אם הנגיעה בספק הוא או שנגע בר"ה בדבר שהוא ספק טמא ספק טהור וכו' כדתנן בפ"ו דטהרות אבל הכא אמרינן דתני אברין מחזקינן להו בספק נבלות והנוגע בהן ברה"י ספקו טמא כדין ספק טומאה ברה"י וזה א"צ לפנים. והדרינן למאי דדייקינן אמאי לא ביאר הרמב"ם להאי דינא דאברין הנמצאין בגבולין ולענין ספק טומאה כדאמרן. ואחרי שחזרתי ועמדתי על כל המקומות בחבורו השייכים לענין זה ולכיוצא בו מצאתי בענין שכתב בפ"ד מהל' שחיטה בהלכה ח' אבד לו גדי או תרנגול ומצאו שחוט בבית מותר שרוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן מצאו בשוק אסור שמא נתנבל ולפיכך הושלך. וא"כ סמיך היא ז"ל על מה שכתב כאן דכל שנמצא בשוק חוששין בו משום ספק נבלות ולענין טומאה אלא דבחתיכות דמצד הדין הן מותרות במקום שרוב מוכרין ישראל ומצד החומרא הוא שאסרו חכמים באכילה בלבד וזה הוא מה שביאר כאן במאכלות אסורות. ועי' בכ"מ שם במה שהביא בשם הרשב"א והר"ן ז"ל שפלפלו מהאי עובדא דאלו מציאות דף כד ר' חנינא מצא גדי שחוט וכו' והתירו לו מדר' חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי וכו' וזהו כעין עובדא דהכא דלקמן גדי צלי אישתכח וכו' והעלה שם דהלכה כר' יהודה לגבי ר' חנינא. וממה שנתבאר סתמא הוא דסתמא דמתני' דהכא מסייעא ליה בענין חששא דנבלה וכדאמרן:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shekalim 7:2:10:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shekalim 7:2:10:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/7:2:10:1)

**גדי צלי וכו'.** עיין בדבור דלעיל מה שהוזכר מכעין דהאי עובדא והמסקנא לדינא לדעת הרמב"ם ז"ל:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shekalim 7:3:1:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shekalim 7:3:1:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/7:3:1:1)

**גוי ששלח עולתו ממדינת הים וכו'.** האי ושלח עמה נסכיה דקתני אין לפרש אלא על דמי נסכים דודאי לא ישלח סלת ויין ושמן לנסכים ממדינת הים לכאן וזהו דדייק הרמב"ם וכתב בפ"ד מהל' שקלים בהל' ג' וכן גוי ששלח עולתו ממדינה אחרת ולא שלח עמה דמי נסכים יביאו נסכיהם מתרומת הלשכה. ואם כן אם שלח דמי נסכים קריבין הן משלו כדתנינן במתני' והא דתנינן בברייתא ומבוא הש"ס הבבלי במנחות דף עג אזרח מביא נסכים ואין הגוי מבוא נסכים וכו' היינו נסכים ממש שאם הביא הנסכים עצמן אין מקבלין הימנו להקריבן עם עולתו וגזירת הכתוב הוא כך אלא הנסכים קריבין משל צבור כדמסיק התם לר"ע וכדקאמר ואב"ע ר"ע עולה וכל חבירתה והיינו עולה קריבה היא עצמה וכל חברתה שהן הנסכים קריבין הן משל צבור וכדיליף התם מהכתוב והן הן דברי הרמב"ם בפ"ג מהל' מעשה הקרבנות בהל' ה' ע"ש ותמצא כדברי וכן בענין תנאי ב"ד על כ"ג שמת וכו' שכתב כאן בהל' שקלים שם שאם לא מינו אחר תחתיו קריבין החביתין מתרומת הלשכה. היינו מצד התקנה ואחר שהתקינו כך משום דחזו דהיורשין פשעו בה וכדאמרינן במנחות דף נא ע"ב וכדפרישית בפנים. ומה שכתב פ"ג מהל' תמידין ומוספין בהל' כב שאם לא מינו כהן אחר מביאין היורשין וכו' היינו מדינא והלכה כר' יהודה וזהו קודם התקנה שהתקינו לאחר מכאן דאלו לאחר התקנה לכ"ע משל צבור. ובזה נוחין כל דבריו בענין דהמתני' וא"צ לכל מה שדחקו בעצמן המפרשים בזה ומביאן ' התי"ט במתני' וע"ש:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shekalim 7:3:9:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shekalim 7:3:9:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/7:3:9:1)

**לבא בדמיהן שנו.** הכי אמר נמי ר' הושעיה בבבלי קדושין דף נה ופריך עליה ר' יוחנן וכי אומרים לו לאדם חטא בשביל שתזכה וכהאי דהכא ובקדושין שם כתבתי דלמסקנא דהכא אינן עולין דברי ר' יוחנן להאי דהתם וי"ל דהכא נמי דקאמר כיצד הוא עושה מוציאן לחולין היינו שממתין עד שתומם. ומיהו דקאמר התם ומייתי שתי בהמות ומתנה. וזה כמו שציינתי בפנים בב' חצאי עגולה. לא משמע כן מסוגיא דהכא אלא מוכרן ועושה אותן עולות וכדמדמי לה לדין דמותרות על פי תנאי ב"ד והתם לא מדמי אובדות למותרות בענין זה ולפיכך צריך להתנות. והרמב"ם פסק כמסקנא דהתם לר' יוחנן כמבואר בדבריו בפ"ו מהל' פסולי המוקדשין בהל' יח ע"ש:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shekalim 7:3:10:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shekalim 7:3:10:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/7:3:10:1)

**רבי יוחנן בעי מה שלימה בשחרית וכו'.** כה"ג גריס בבעיא דר' יוחנן שם דף נב וכן בענין הקמצים של לבונה דלקמן פליגי התם תנאי אם הן שני קמצין ומקריב קומץ שחרית וקומץ בין הערבים וכו' ופסק הרמב"ם שם בהל' כב כרבנן וכדמסיק התם לקמן דלבונתה ושמנה לא הוכפלו וכו' ע"ש. והא דקאמר הכא כלום למדו שלשת לוגין לא מתמיד של בין הערבים. נראה דהאי מילתא תליא בפלוגתא דרבי ורבנן בבבלי יומא דף לד ונסכו רביעית ההין ולמד של שחרית משל ערבית רבי אומר ערבית משל שחרית בשלמא לרבנן האי בתמיד של בין הערבים כתיב אלא רבי מ"ט אמר רבה בר עולא אמר קרא לכבש האחד וזהו תמיד של שחר וכו' וא"כ למאי דאמר הכא אתיא כרבנן בענין קרא דקאי על תמיד של בין הערבים ונ"מ לדינא היכא דאין להם נסכים אלא לאחד כדכתבו התוס' שם דלרבי שחרית עיקר ולרבנן ערבית עיקר. ולמאי דמדחי וקאמר מה תמן צריכה ליה וכו'. ובמקום אחר הארכתי בענין זה. וכלומר דאין ה"נ איכא לספוקי ג"כ דילמא ונסכו רביעית ההין דקאמר קרא אשניהן קאי על של שחר ועל של בין הערבים א"כ איכא נמי למימר דהיכא שאין להם נסכים אלא רביעית ההין מסתברא הוא דיש לחלקו ולהקריב מחצה לשל שחר ומחצה לבין הערבים דמוטב להקריב מקצת מלהקריב אחד מהן בלא נסכים כלל:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shekalim 7:3:10:2
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shekalim 7:3:10:2](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/7:3:10:2)

הדרן עלך פרק מעות שנמצאו


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shekalim 7:3:30:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shekalim 7:3:30:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/7:3:30:1)

**רבי אומר תופיני רכה.** ובבבלי מנחות דף ב ע"ב גריס איפכא רבי אומר תאפינה נאה וכו' ופסק הרמב"ם כרבי כמ"ש בהל' תמידין שם בהלכה יח: