## Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Sheviit Chapter 6

###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Sheviit 6:1:1:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Sheviit 6:1:1:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sheviit/r/6:1:1:1)

**שלש ארצות לשביעית.** לא נאכל ולא נעבד. פירשתי בפנים לפי פי' הרמב"ם במשנה ובחיבורו חזר בו וכתב בפ"ד בהלכה כ"ו כל שהחזיקו בו עולי בבל עד כזיב אסור בעבודה וכל הספיחין שצומחין בו אסורין באכילה. ונראה דטעמו דחזר בו דלפי פירושו במשנה קשה דלא נעבד ולא נאכל מיבעי למיתני דהא אם נעבד אסור לאכול מה שתוציא קאמר ולפיכך פי' דהאי לא נאכל לא קא אדיעבד אם עבדו אלא כל חד וחד באפי נפשיה מיתפרש לא נאכל היינו הספיחין הצומחין בשביעית כדין הספיחין שזכר לעיל שם ולא נעבד הקרקע בשביעית ומזה תבין דמ"ש הרב בפ"א ותפסו לעיקר לא נאכל אחר שביעית בלא ביעור ולא נעבד בשביעית והוא פי' הר"ש וע"ז בלא"ה קשה דדין ביעור לא איירי כאן אלא לקמן בפ"ז והכא לשביעית קתני ועוד דלפי' נמי קשה לא נעבד ולא נאכל מיבעיא ליה דהא לא נאכל לאחר שביעית הוא אלא העיקר כדברי הרמב"ם בחיבורו ומפני שאיסור הספיחין הוא קודם דכולל הספיחין שצומחין מהזרע שנפל קודם שביעית ואותן הבאין מאיליהן וכו' כדכתב שם בראש הפ' לפיכך הקדים התנא לא נאכל והדר לא נעבד:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Sheviit 6:1:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Sheviit 6:1:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sheviit/r/6:1:2:1)

**מה תפילין ות"ת שאינן תלויין בארץ וכו'.** בפ"ק דקידושין כתבתי הא דלא יליף האי ש"ס כדיליף בבבלי שם (דף לז) צא ולמד ממה שאומר בענין אבד תאבדון את כל המקומות וגו' מה ע"ז מיוחדת שהיא חובת הגוף ונוהגת בין בארץ בין בח"ל אף כל וכו' וכן דריש בספרי פ' ראה משום דקשיא ליה אהאי ילפותא הרי חובת הגוף שלא לעבוד ע"ז לא כתיבא התם בהאי ענינא שאין הכתוב מדבר אלא לעקור אותה ולשרש אחריה והאי אינו אלא בארץ וזו היא קושית הרמב"ן מביאו הריטב"א ז"ל ומה שתירץ שם בשמו לפי שיטת הבבלי דאפשר שאנו למדין ממה שאמר בפרשה לא תעשון כן לה' אלהיכם כי אם אל המקום ויש בכלל זה איסור במות בח"ל עכ"ל אבל זה דוחק גדול והש"ס לא הביא אלא קרא דאבד תאבדון וקאמר בהדיא מה ע"ז שהיא חובת הגוף וכו' ולענ"ד נראה דהקושיא מעיקרא ליתא דאין חילוק בין א"י לבין ח"ל בענין לעקור ע"ז ולשרש אחריה אלא שבא"י אתה מצווה לרדוף אחריה ואי אתה מצווה בח"ל לרדוף אחריה והכי דריש בספרי שם מדכתיב ואבדתם את שמם מן המקום ההוא אבל אם באה לידו ויש לו יכולת אף בח"ל מצווה הוא לעקור ולשרש אחריה וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בריש פ"ז מהלכות ע"ז מצות עשה היא לאבד ע"ז וכו' ובא"י מצוה לרדוף אחריה עד שנאבד אותה מכל ארצנו אבל בח"ל אין אנו מצווים לרדוף אחריה אלא כל מקום שנכבוש אותו נאבד כל ע"ז שבו וכו' א"כ גם מ"ע זו נוהגת בין בארץ בין בחו"ל ומיהו השתא הדרינן להני שינויי הדרשות דהכא ודהתם ונהי דלהאי תלמודא מצינן למימר דדריש מקרא הקודם לשיטת הש"ס הבבלי מאי איכא למימר אמאי לא יליף לה מהקודם בכתוב ונראה דלשיטתייהו הוא דאזלי דסתמא דהש"ס בבבלי פוסק בכל מקום כרבנן דקי"ל ב' כתובים הבאים כאחד אין מלמדין כמו דקאמר בפשיטות בקידושין לעיל בסוגיא דמ"ע שהזמן גרמא ובהרבה מקומות הלכך לא מצינן למילף מתפילין ות"ת דהוו ב' כתובים אבל שיטתא דהאי ש"ס מסיק בכמה מקומות כר' יהודה דסוף פ"ז דסנהדרין דב' כתובים הבאים כאחד מלמדין כמו שתמצא בריש פ"ו דנזיר וכבר זכרתי שם מזה ד"ה והא תני בשם ר"א ע"ש וכן תמצא בשבת פרק כלל גדול ובפ"ז דסנהדרין דסתמא דהאי ש"ס אליבא דר"י דסנהדרין היא ולפיכך יליף לה מהכתוב הקודם:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Sheviit 6:1:3:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Sheviit 6:1:3:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sheviit/r/6:1:3:1)

**במה נתחייבו ר"י ב"ח אמר מד"ת נתחייבו וכו'.** כבר זכרתי מזה בפ' אלמנה לכ"ג בהלכה ג' ובכמה מקומות דפלוגתא דרבוותא בענין תרומות ומעשרות בזמן בית שני היא פלוגתא דאמוראי הכא דהתוס' פ' הערל (דף פ"ב) ד"ה ירושה ראשונה ושניה יש להן וכו' ס"ל דמן התורה נתחייבו ורצו לפרש שם דגם דמ"ד הכא מאיליהן קבלו וכו' שחייבו עצמן מאליהן וקדשו למה שהחזיקו וכיון שקדשו קדשו מן התורה וכן הוא דעת הראב"ד ז"ל בהשגה סוף פ"א דהל' תרומות ודעת הרמב"ם ז"ל שם דתרומה אפי' בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהם וכו' ובענין פירושו להאי דר"א דהכא דמפרש כפשטן דמאליהן קבלו ומדרבנן הוא ולא כפי' התוס' כדלעיל פשוט הוא דזה נלמד מכמה וכמה מקומות בהאי ש"ס בסוף פרק הרואה דקאמר בפשיטות כמ"ד מאליהן קבלו את המעשרות ומדרבנן משמע ובפ"ג דדמאי בהלכה ג' וכן בפ"ק דתרומות וביבמות בפ' הנזכר ובפ' י"ג ובפ' עשרה יוחסין קאמר סתמא דהש"ס כמ"ד מאליהן וכו' וכיון שכן הכריע האי ש"ס כהאי מ"ד ומדרבנן ועוד דבפ"ז דיבמות קאמר אביי בהדיא דתרומה מדרבנן כמ"ד מאליהן קיבלו את המעשרות וכיון שכן תו לא קשה נמי הא דדקדק הראב"ד מההיא דר' יוחנן דסוף פ' הערל דהלכתא כאביי דבתראה הוא וכך אמרו בפ"ד דגיטין בהלכה ג' ועיין לקמן בפ"י בהלכה ג' ד"ה אימתי פסקו היובלות מה שיתבאר עוד מענין זה ומההיא דפ"ט דערכין בס"ד:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Sheviit 6:1:5:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Sheviit 6:1:5:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sheviit/r/6:1:5:1)

**רבי אומר אדום ומואב וראשית בני עמון.** היינו שאר עמון ומואב שלא טיהרו בסיחון ואותם לא כבשו עולי מצרים אבל עמון ומואב שטיהרו בסיחון הרי הן עבר הירדן ארץ סיחון ועוג שכבש משה וכ"כ התוס' בפ' חזקת הבתים (דף נו) גבי האי פלוגתא דפליגי נמי התם מם הן קני קניזי וקדמוני ועיין לקמן ד"ה קשיתה קומי ר' יסא ליתי עמון ומואב דמשה:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Sheviit 6:1:6:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Sheviit 6:1:6:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sheviit/r/6:1:6:1)

**המהלך מעכו לאכזיב מימינו למזרח הדרך טהורה וכו'.** לפי הך גירסא וכ"ה בתוספתא היה נראה דכזיב הוא לצד דרום ולהלן מעכו ועכו הא תנינן בריש גיטין דבצפונה של א"י היא וא"כ היה אפשר לפרש כדפרישית בפנים ובבבלי גיטין (דף ז' ע"ב) איפכא הוא דגריס בהך ברייתא דפריך התם אמתני' למימרא דעכו בציפונא דא"י קיימא ורמינהי היה מהלך מעכו לכזיב מימינו למזרח הדרך טמאה משום ארץ העמים וכו' ומשני אביי רצועה נפקא וא"כ לפי הס"ד דמקשה הוה משמע מהאי ברייתא דעכו הוא להלן מצפון א"י וכזיב היא יותר בצפון מעכו וא"כ המהלך מעכו לכזיב הוי מהדרום לצפון ושתיהן בגבול מזרחו של א"י ולפיכך מימינו למזרח הדרך טמאה וכו' ומשמאלו למערב הדרך טהורה וכו' ומשני לעולם עכו במקצוע צפונית מזרחית ממש אלא דנפקא עוד רצועה לצד צפון עד כזיב ואותה רצועה מא"י היא לפי פירש"י ז"ל שם ומיתרצא שפיר הברייתא לפי הגי' דהתם והיא נגד הגי' דהתוספתא ודהכא וזה ודאי א"א לומר דפליגי במציאות היכן הוא כזיב אם לצפונה של עכו כדמשמע מהתם או לדרומה כדמשמע מהכא והתי"ט מביא בשם הר"מ ז"ל מפירושיו בכ"י שכתב שא"י הולך כולה עד כזיב אלא שמכזיב תצא רצועה אחת מארץ העמים הולכת עד עכו וכל צדדיה הם א"י ובתוספתא מס' אהלות פרק בתרא אומר היפך גמרין ההולך מעכו לכזיב מימינו למזרח הדרך טהורה וכו' ויש לתרץ שאותה רצועה לה שני דרכים אחת אל השפה המזרחית ואחת אל השפה המערבית עכ"ל ולפי התירוץ הזה היה אפשר לתרץ גם לפירש"י דהרצועה היה מא"י וכל צדדיה הוא ח"ל ובתוספתא מיירי שהולך בשפה הנוטה למערב ומימינו היא טהורה מארץ העמים שהיא רוחב הרצועה וכו' ובגי' הגמרא דהתם מיירי שהולך בשפה המזרחית והרמב"ם בחיבורו פ"א מהל' תרומות בהל' ז' הולך לשיטתו ולפירושו דהרצועה היא מארץ העמים שכתב שם לפי הגי' דהתם כל הארץ שהוא מימינו שהוא מזרח הדרך הרי הוא בחזקת ח"ל וכל הארץ שהיא שמאלו שהוא מערב הדרך הרי הוא בחזקת ארץ ישראל וכו' וא"כ הולך הוא בשפה המערבית ומלישנא דברייתא משמע כפירושו דהרצועה היא מארץ העמים וממנה ואילך והיא בכלל הכל ח"ל הוא ומשמאל הדרך הכל א"י עד הגבול המערבי של א"י:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Sheviit 6:1:7:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Sheviit 6:1:7:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sheviit/r/6:1:7:1)

**ומה טעם ויחנו על הירדן וכו'.** וזה בתלמיד גמור אבל בתלמיד חבר שרי כדאמרינן בעירובין (דף סה) גבי רבינא ורב אשי וכדכתבו התוס' שם וכן בפ"ק דסנהדרין (דף ה') גבי הני עובדי דמייתי נמי התם דכיון דממשה גמרינן משמע דבתלמיד גמור איירי וכך הוא דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ה מת"ת שכתב דין זה שם בהלכה ב' ובהלכה ג' עם שארי דינים שבין תלמיד לרבו וסיים שם בהלכה ט' בד"א ברבו מובהק שלמד ממנו רוב חכמתו אבל אם לא למד ממנו רוב חכמתו ה"ז תלמיד חבר ואינו חייב בכבודו בכל אלו הדברים:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Sheviit 6:1:20:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Sheviit 6:1:20:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sheviit/r/6:1:20:1)

**קשיתה קומי ר' יסא לית עמון ומואב דמשה.** למאי דפרישית בפנים כנראה לכאורם וכן בענין שינויא דמשני ר' יוסי בר בון דמספקא ליה לר"ל אם טהרה מיד סיחון ועוג או לא טהרה משמע דעל הארץ שכבש משה קאי מדהביא האי קרא כי חשבון עיר סיחון וגו' א"כ בה מיירי ואף על גב דבפשיטות אמרינן בגיטין (דף לח) ובכמה דוכתי עמון ומואב טהרו בסיחון וכדמשמע קראי בהא הוה מצינן למימר דה"ק אם אותה הטהרה נשארת גם עכשיו לענין שחייבת בשביעית או דילמא כיון שלא קדשו עולי בבל בטלה קדושתה אלא דמ"מ קשה דא"כ היינו עבר הירדן ואנן תנינן בפ"ט ג' ארצות לביעור עבר הירדן וכו' וא"כ חייבת בשביעית ומאי מספקא ליה לר"ל לכך נראה דהכי פירושא דהקושיא והשינויא דבריש חגיגה דמייתי להא דמסיק במס' ידים עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית והקשו התוס' שם וכן בפ"ק דיבמות (דף טז) וכן בפ' חזקת הבתים שהבאתי לעיל על הא דפירש"י ז"ל עמון ומואב שכיבש משה מסיחון ונתקדשו בקדושת א"י ועכשיו בבית שני בטלה קדושתה וזורעין בשביעית וכו' והא אנן תנן ג' ארצות לביעור עבר הירדן וכו' ועבר הירדן היא ארץ סיחון ועוג אלמא שקדשוה עולי בבל וע"ז מפרשין בשם ר"ת ב' פירושים. הא' דמאי דמשמע מהמתני' דשביעית דעבר הירדן חייבת בשביעית התם בארץ סיחון ועוג שלא היתה מעמון ומואב אבל ארץ סיחון ועוג שכיבש מעמון ומואב לא קדשו עולי בבל ולפי התירוץ הזה נתקיים פירש"י דעמון ומואב דמסכת ידים היינו ארץ סיחון ועוג ובטלה קדושתה. ועוד מפרשים דעמון ומואב דמסכת ידים מצינו למימר דזה עמון ומואב ממש שלא כיבש סיחון מעולם ושלא קדשוהו אפי' עולי מצרים וזה דלא כפירש"י. והיינו דמקשה הכא וכב' קושיות הן לית עמון ומואב דמשה כלומר באיזה עמון ומואב מספקא ליה לר"ל אם בארץ סיחון ועוג שכיבש משה א"כ חייבת בשביעית. לית עמון ומואב דראב"ע. כלומר ואם בעמון ומואב דמס' ידים קאמר והיינו שאר עמון ומואב שלא כיבש סיחון ולא כיבש משה א"כ קשה לאידך גיסא מאי מספקא ליה הא נמנו וגמרו מעשרין מעשר עני בשביעית וא"כ אינה חייבת בשביעית וממ"נ מתמה על ר"ל וכי לית וכו' ומאי מספקא ליה ומשני ר' יוסי בר' בון דודאי ארץ סיחון ועוג שכיבש משה היתה חייבת בשביעית דטהרו בסיחון כדכתיב כי חשבון וגו' ור"ל דמספקא ליה היינו בפירושא דעמון ומואב דמסכת ידים הוא דמבפקא ליה אם זו היא שטהרה מיד סיחון ועוג וכפירש"י ז"ל והא דשנינו דעבר הירדן חייבת בשביעית היינו אותה שלא היתה מעמון ומואב וכתירוץ ר"ת לפי' הא' אבל ארץ סיחון ועוג שכיבש משה בטלה קדושתה עכשיו ודקאמר אין תימר טהרה חייבת היינו שהיתה חייבת או לא טהרה. כלומר או דאמרינן דעמון ומואב דמסכת ידים היינו ארך עמון ומואב ממש שלא טהרה מעולם ואותה ודאי לעולם היתה פטורה משביעית וכפי' השני דר"ת וא"כ ארץ סיחון ועוג שכיבש משה לא איירי בה במסכת ידים ואיכא למימר דחייבת בשביעית היינו דמספקא ליה לר"ל ולפ"ז הך דר' תנחומא פליגא דס"ל דמעולם לא קדשה גם ארץ סיחון ועוג שכיבש משה כדדריש החל לרשת עשיתי את ארצו חולין לפניך כל זה נראה לפרש להבין משמעות הסוגיא ומיהו אין מכאן איזהו הכרח ללמוד לדינא כמו שרצה הכ"מ לומר דמ"ש הרמב"ם בפ"ד בהלכה כ"ח עבר הירדן שביעית נוהג' בה מדבריהם וכו' לציין לסוגיא זו וסיים משמע בהדיא דחייבת בשביעית ואין כאן לא משמעות לא למסקנא ולא למ"ש הרמב"ם דמדבריהם נוהגת וספיחי שביעית שלהן מותרין באכילה אלא דהנכון בדעת הרמב"ם כך הוא דהואיל ולא קדשוה עולי בבל וכדתנן דלא קדשו אלא עד כזיב ומשם עד נחל מצרים שהוא בדרום וכן משם עד אמנה שהוא בצפון לא קדשו כ"א עולי מצרים הוא שקדשום וכמו שהביא זה בפ"א מהל' תרומות הלכה ח' ומה שהביא הכ"מ שם דברי הר"ש בפי' זה לצד המזרח וכו' אין זה דעת הרמב"ם וע' בתי"ט מה שהביא בשם בעל כפתור ופרח במתני' ומ"ש שם הרמב"ם מכזיב ולפנים כנגד המזרח היינו לומר לאפוקי כזיב עצמה כדסיים שם ור"ל דכל מה שהיא למזרח א"י באורך וברוחב אותה החזיקו עולי בבל עד לפני כזיב אבל מכזיב ולחוץ ועד אמנה לצד צפון וכן עד הנהר לצד דרום כל אותה הארץ לא החזיקו עולי בבל וא"כ פשוט הוא דעבר הירדן לא קדשו עולי בבל א"כ דין הוא דנאכל ולא נעבד והיינו דסיים וכתב לא יהיו ארצות האלו חמורין מא"י שהחזיקו בה עולי מצרים ומה שדקדק עליו הראב"ד דמה צורך לזה הרי לא החזיקו עולי בבל. וא"כ מה לו להאריך בק"ו זה. פשוט הוא משום דמצינו בהדיא דתנינן בהו חיובא דשביעית בעבר הירדן בפ"ט ג' ארצות וכו' ובסוריא במתני' דלקמן במחובר משו"ה הוא דסיים להחזיק דבריו דאין זה אלא בעבודה מדבריהם אבל ספיחין שבהן מותרין באכילה לא יהיו ארצות אלו חמורין וכו' ובההיא דעמון ומואב דמסכת ידים פי' הוא ז"ל כפי' הב' דר"ת דלעיל וזה מוכרח לדעתו ז"ל ועיין עוד לקמן בפ"ט מדין ביעור בעבר הירדן:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Sheviit 6:1:22:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Sheviit 6:1:22:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sheviit/r/6:1:22:1)

**תני איזו היא הארץ וכו'.** בתוספתא הגי' משובשת וגי' דהכא עקרית וכך הובאה בבבלי פ"ק דגיטין (דף ח). עושין בתלוש בסוריא אבל לא במחובר. הרמב"ם ז"ל סתם דבריו בדין הזה שכתב בפ"ד בהל' כ"ז סוריא אע"פ שאין שביעית נוהגת בה מן התורה גזרו עליה שתהיה אסורה בעבודה בשביעית כארץ ישראל כדי שלא יניחו א"י וילכו וישתקעו שם ולא הזכיר כלום מחילוק בין התלוש להמחובר. ונראה דהוא ז"ל היה מפרש דר"ע פליג את"ק וסובר דלכל ענין עשו סוריא כא"י בשביעית ובין בתלוש ובין במחובר מה שעושין אותו בא"י עושין אותו בסוריא ומה שאסור בא"י אסור גם בסוריא מדבריהם וכן משמע מדבריו בפי' המשנה שכתב ודברי ר"ע אמת וא"כ מה שאמרו בגמ' דבתלוש לא חששו שילך וישתקע בסוריא מפני שהוא ריוח מועט אליבא דת"ק דוקא הוא אבל לא אליבא דר"ע וטעם דהוא ז"ל הכריע להלכה כר"ע ולא כהת"ק משום דסמיך אהאי ברייתא שנשנית בהש"ס דילן בפ"ק דגיטין (דף ח) בשלשה דרכים שוותה סוריא לא"י וכו' חייבת במעשרות ובשביעית כא"י ומשמע דלכל עניני דשביעית עשו אותה כא"י וכר"ע דמתני':


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Sheviit 6:2:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Sheviit 6:2:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sheviit/r/6:2:2:1)

**בתלוש למה הוא מותר וכו'.** כדפרישית דרווחא קריב הכוונה שהוא ריוח מועט והלכך לא חששו דבשביל כך לא נפיק לסוריא והר"ב כתב ובתלוש התירו כדי שימצאו העניים שבא"י קצת ריוח בסוריא שהיא קרובה להם ולא יצטרכו לצאת מא"י לחו"ל וכן פי' הר"ש ג"כ דכתב כיון שימצא לו בקרוב ריוח מועט בשביעית לא יצא מא"י להשתקע בח"ל. וממשמעות הענין נראה דלא דברו כאן מחשש שילך לח"ל אלא מחשש שלא ילך מא"י להשתקע בסוריא ובתלוש לא חששו לכך מפני שבשביל ריוח מועט לא נפיק. וכל זה הוא אליבא דהת"ק אבל לא אליבא דר"ע כמבואר בדיבור דלעיל:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Sheviit 6:2:3:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Sheviit 6:2:3:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sheviit/r/6:2:3:1)

**מהו לטחון עם העכו"ם בארץ וכו'.** ומשמע מכאן דפשט ליה דאסור דמתני' אמרה דוקא בסוריא אבל בא"י אסור בשום פנים אפי' עם העכו"ם. והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ד בהלכה כ"ט גוי שקנה קרקע בא"י וזרעה בשביעית פירותיה מותרין וכו' ועיין בכ"מ מה שהאריך בזה בשם בעל כפתור ופרח ובסתיר' דבריו ולבסוף הביא ראיה לדברי רבינו מדגרסי' בירושלמי ספ"ט דשביעית ריב"ל הוה מפקד לתלמידיה וכו' וסיים שם והא דאמרינן בירושלמי שאסור לטחון עם העכו"ם בארץ בשביעית צריך להעמידה בספיחים שגדלו בשדה ישראל עכ"ל ולפ"ד היה צ"ל שמכרה לו הישראל או נתנם לו במתנה או כיוצא בזה דאפי' בפירות שביעית שניתנו לאכילה והיינו בפירות האילן או במינים שאין זורעין אותם רוב האדם כדכתב הרמב"ם שם בריש הפרק בהלכה ג' דתבואה וקיטנית וכיוצא בהן אסורין הן שגזרו עליהן ואפי' באלו אסור להאכילן לגוי כדאמרו בתוספתא סוף פ"ה ופסק כן הרמב"ם בפ"ה בהלכה י"ג וא"כ היה צריך להעמיד באופן הנזכר וכל זה דוחק ולא נאריך בזה דבלא"ה לא קשה מהאי דאסרו כאן לטחון עם העכו"ם בארץ כמו שכבר ביארתי מזה לעיל בפ"ד בהלכה ג' ד"ה הורי ר' אימי לרדות עמו ע"ש ותמצא מבואר דעת הרמב"ם דכללא הוא דכל שהוא במלאכת מחובר אסור לסייע עם העכו"ם בשביעית וכל שהוא במלאכת תלוש מותר לסייע עמו אף בארץ מכיון דפשוט הוא דלענין שביעית ודאי יש קנין לגוי בא"י להפקיעה משביעית ולא אמרו אלא לענין מעשרות דבלוקח הישראל הפירות ממנו קודם שנגמרו ונגמרו ביד הישראל לחיוב המעשרות בזה הוא דאמרו דאין קנין לעכו"ם בא"י וכל זה מבואר לעיל בכמה מקומות וע' בפ"ה דדמאי בהל' ט' ד"ה מתני' דר"מ דאמר אין קנין לגוי בא"י וכו' ובריש פ"ב דדמאי בהלכה א' ובמקומות המצויינים שם. ובענין החילוק בסיוע להגוי בין תלוש למחובר תמצא מבואר בדבריו בפ"ח בהלכה ח' שכתוב שם אסור לסייע אותו ביד במלאכת המחובר ובעניני תלוש התיר שכתב ומותר לרדות עמהן בכוורת וזה למד מהוראה דר' אימי דלעיל לפי פירושו דהאי לרדות אכוורת קאי כמו שמבואר הכל לעיל וא"כ ר' אימי פליג אהא דהכא דדין רידוי הכוורת ודין הטחינה שוין הן דתרוייהו בתלוש נינהו והכריע כר' אימי משום דסתמא דהש"ס דלעיל מייתי להוראה דיליה בפשיטות משמע דהלכתא כותיה וכדאמרינן בעלמא מעשה רב וההיא דריב"ל דסוף פ"ט בגינתא דסיסרא האי עובדא גרסי' לה נמי לעיל בפ"ב דדמאי בהלכה א' ומשמע להדיא התם דלאו בא"י הוה אלא במקומות הסמוכין לה כגון בית שאן וכיוצא בה שנשנו שם ואח"כ התירו אותן משום דלא חשיבא מא"י ועלה הוא דקאמר זכור לטוב זיל אמור לרבך וכו' ואין בעית מחמרא על נפשך אישתרי לחברך כמבואר שם משום שכבר התירו לאותן המקומות ועוד אזכיר מזה לקמן סוף פ"ט בס"ד:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Sheviit 6:2:4:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Sheviit 6:2:4:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sheviit/r/6:2:4:1)

**לא משום דאסור וכו'.** כדפרישית דהרי אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית וכך אמרינן בפשיטות בבבלי פ"ק דע"ז דף טו ע"ב) ומהענין אשר הוזכר שם בזה עיין בפ' דלעיל בהלכה ח' ד"ה רב כב"ש:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Sheviit 6:3:1:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Sheviit 6:3:1:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sheviit/r/6:3:1:1)

**בצלים שירדו עליהן גשמים וצמחו כו'.** הך מתני' מייתי לה בבבלי נדרים (דף נח) וכדפירש"י ז"ל שצמחו מאליהן בלא נטיעה ור"ל מפני שדרך ליטע הבצלים בארץ כדי שיצמחו העלין ואותן לא נטען בשביעית אלא נשארו בארץ מששית וירדו עליהן גשמים בשביעית וצמחו מאליהן והן הן דברי הרמב"ם בפ"ד הלכה כ' הבצלים וכו' ואם השחירו הרי הן כנטועין בארץ כלומר כמי שנטען בארץ בשביעית וסיים שם ובין כך ובין כך הבצלים עצמן בהיתרן עומדין מפני שנשארו שם מששית והן עצמן לא ניתוסף עליהן בשביעית. רבי זעירא אמר מכיון שרבה עליו החדש מותר וכו'. פלוגתייהו דר"ז ור' הילא ור' אימי כעין האי דשקיל וטרי בנדרים שם בבעיא דישמעאל איש כפר ימא שהעלה בידו דין זה בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו אם גידוליו מעלין את האיסור או לא ופשט לי' התם מעיקרא מההיא דר' ינאי בצל של תרומה שנטעו ורבו גידוליו על עיקרו מותר ובסוף הפרק שם מוקי להאי דר' ינאי בגידולי גידולין ואפי' דבר שאין זרעו כלה הוא ואנן תנן הטבל גידוליו חולין בדבר שזרעו כלה אבל דבר שאין זרעו כלה אפי' גידולי גידולין אסורין דמיירי דרבו הגידולי גידולין על הגידולין. וכן פסק הרמב"ם בפי"א מהל' תרומות בהלכה כ"ב ויתבאר עוד מזה במקומו בס"ד והדר בעי התם למיפשט בעיא דלעיל בשביעית לאיסורא מהאי דר' יוחנן בערלה ודר' יונתן בכלאי הכרם דמייתי ליה נמי הכא ומסיק דשאני שביעית הואיל ואיסורה ע"י קרקע ביטולה ע"י קרקע אבל ערלה וכלאים לאו ע"י קרקע מיקרו דערלה איסורא תליא בשנים וכלאים בתערובות. ולפ"ז ר' זירא ור' אילא ורבי אימי דפליגי בהא אם נדמה שביעית לערלה וכלאים או לא וא"כ תו לא קשיא נמי להא דמקשי לר' זירא מהאי דגידולי גידולין בדבר שאין זרעו כלה דבלא"ה שאני שביעית דביטולה הוא ע"י קרקע ואע"ג דהתם תנן נמי ספיחי שביעית מ"מ הא דמחלק בין דבר שזרעו כלה לבין דבר שאין זרעו כלה לא קאי אספיחי שביעית אלא דבטבל או בתרומה וכה"ג מיתניא ולא צריכין לתירוצא דהכא דמחלק בין ביעור לאכילה לפי המסקנא דהתם והלכך פסק הרמב"ם בדין זה בפ"ד בהל' כ"א בצל שעקרו בשביעית וכו' העלו גידוליו את עיקרו והתיר הכל וכו' וזהו בין לענין ביעור בין לאכילה להך טעמא דמסקנא דהתם דהואיל ואיסורא ע"י קרקע כך בטילת' ע"י קרקע ועיין בד"ה ר' אבהו וכו' לקמן:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Sheviit 6:3:4:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Sheviit 6:3:4:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sheviit/r/6:3:4:1)

**דתני זה הכלל שהיה ר"ש אומר וכו'.** הך תוספתא מייתי לה נמי בבבלי נדרים שם ומשמע מתשובת ר"ש דמה ששנינו השביעית אוסרת כל שהוא במינה היינו לענין חיוב ביעור דוקא אבל לא לענין אכילה שאם נתערבו פירות שביעית בפירות אחרות שתהא קדושת שביעית חלה על אותן פירות אחרות בין במינן בין שלא במינן בנ"ט ומיהו זו סברת ר"ש אבל לא קיי"ל לדינא הכי אלא אף לאכילה אם נתערבו בפירות אחרות במינה בכל שהוא וצריך לאכול כולן בקדושת שביעית ושלא במינן בנ"ט ועיין בס"פ דלקמן ד"ה והשביעית אוסרת בכל שהוא ושם תמצא ביאור דין זה בס"ד:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Sheviit 6:3:5:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Sheviit 6:3:5:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sheviit/r/6:3:5:1)

**רבי אבהו על לארבל וכו'.** מהמעשה זה השיג הראב"ד ז"ל שם על הרמב"ם דהא ר' אבהו לא עשה מעשה אלא במרוכני' וכו' ופי' כיון שעשה כן גלה דעתו דלא ניחא ליה בגידוליהן וכו' ואין נ"מ בזה אם אנו מפרשים כפירושו דמשמע שהטה אותן עכשיו בשמינית או בתחלה בשביעית קודם שעקרן ודמיא להאי וריכנו דלעיל בפ"ה בהלכה ב' וע"ש ד"ה ר' יוסי פתר לה מתני' וכו' מ"מ עיקר השגתו דהא ר' אבהו לא סמיך למעשה אהאי היתרא דגידולין מעלין את העיקר בשביעית ולדעת הרמב"ם ז"ל נאמר דאם דבלא"ה אין זו השגה למאי דמסיק ר' יודה בר פזי אנא ידע ראשה וסופה וכו' ואם כן מצד חומרא בעלמא אמר לה ולדחותם שלא יעשו עוד כן מאחר דשמע דר' הילא ור' אימי פליגי מיהו לפי האמת לכ"ע ל"ק מההיא דהכא דהא קאמר הכא דאף לר"ז גופיה דוקא באכילה התיר ולא פטרו מן הביעור וא"כ חשש שלא ינהגו בו קדושת שביעית כלל לפיכך החמיר עליהן וזהו למאי דקא משני הכא לר"ז מהאי דתרומות אבל למסקנא דהתם בנדרים כמו שנתבאר בדיבור דלעיל אין חילוק בין ביעור לאכילה אלא דהגדולי היתר מעלין את האיסור בשביעית בכל ענין א"כ מהיכי תיתי להחמיר בו וזהו דעת הרמב"ם ז"ל בזה. הורי ר' אימי כהן תניא קמיא לקולא. ואיהו דריש בארצך אלכתחילה דוקא וכן ת"ק מתני' ס"ל כהת"ק דהתוספתא ומייתי לה בבבלי פ' מקום שנהגו (דף נב ע"ב) וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ה הל' י"ג פירות שביעית אין מוציאין אותן מהארץ לח"ל ואם הוציאן מתבערין במקומן כדכתב מזה בפ"ז בהל' י"ב וכדמסיק ר' הילא ובלבד שלא יעבירם ממקום למקום ועיין לקמן בפ"ט מדין ביעור בהלכה ב' ובהלכה ג' ד"ה כתיב מן השדה תאכלו את תבואתה:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Sheviit 6:3:5:2
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Sheviit 6:3:5:2](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sheviit/r/6:3:5:2)

סליק פירקא בסייעתא דשמיא