## Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot Chapter 6

###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:1:1:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:1:1:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/6:1:1:1)

**שבועת הדיינין.** כיצד שתי כסף לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור. משמע דמשום דלאו הודאה ממין הטענה הוי וכדפרש"י ז"ל וכן נראה דהא כיצד קתני ואע"ג דלרב דקי"ל כוותיה דבעינן כפירת טענה שתי כסף בלאו הכי פטור דהא חסרה לה טענה מ"מ קתני טעמא בהא דכ"ע מודים בה והך בבא אפי' כשמואל אתיא:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:1:3:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:1:3:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/6:1:3:1)

**אתיא כבית שמאי דלא ילפי כסף מכלים.** מהכא הוי משמע דשמואל לא ס"ל כלל כב"ה ולדידיה לא בעינן להטענה אלא מעה כב"ש דהא לית ליה היקישא כלל. וכבר כתבתי מזה בקידושין דסוגיא דהתם בריש פרקין היא סותרת בהא דמשמע דלשמואל אית ליה היקישא דכסף לכלים דשתי מעין בעינן ומכסף הוא דלמד דמה כסף דבר חשוב אף כל דבר חשוב ולאפוקי כלים דיצאו למה שהן ואפי' שוה פרוטה לא בעינן בכלים כגי' רש"י ז"ל ופירושו וכדעת הגאונים ז"ל והרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' טוען הל' ה' דאפי' עשר מחטין בפרוטה וטענו שתי מחטין והודה באחת וכפר באחת חייב שנאמר כסף או כלים כל הכלים ככסף. ודבריו ז"ל עולין כדברי רבו הר"י מיג"ש ז"ל דגריס כגי' התוס' מה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב אבל אינו מפרש כפירושם אלא דה"ק מה כסף כל שהוא הוי דבר חשוב אף כלים כל שהן דבר חשוב הן. ומה שמביאין התוס' והרא"ש ז"ל ראיה לפירושם ולדעתם מהא דר' חיננא דהכא וכתבתי שם דקשה מהא דמסיק הכא דהא לא אתיא אלא כב"ש ואלו לב"ה א"כ צריך שיהו הכלים שוין שתי מעין ומצאתי בחידושי הרמב"ן ז"ל בכ"י שכתב כן דאין ראיה מהכא דהאי שקלא וטריא לא אתיא כגמרא דילן וכן כתב הרשב"א והר"ן ז"ל. ובארתי שם עוד דהא דהקשה הה"מ שם על מ"ש הרמב"ם בהל' ב' ולפי שזה שהצריכו להיות כפירת הטענה שתי כסף הוא מדבריהם וכו' דהא משמע דמקראי ילפינן יש ליישב מהא דמשמע מהכא דב"ה דסברי הטענה שתי מעין היינו כל הטענה וכשמואל דהתם וא"כ יש לומר דדבריו ז"ל על הא דהצריכו כפירת הטענה שתי כסף קאי דהא הוי מדבריהם וכדאמר נמי התם דקראי כוותיה דשמואל דייקא ומה דפסקו הגאונים ז"ל כרב משום דסתמא דמתני' כוותיה אתיא ומשום זה עשו אותה שתי כסף של ירושלים שהן שתי מעין כדמסיים שם זהו דבר הנראה בשיעור כפירת הטענה:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:1:4:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:1:4:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/6:1:4:1)

**כל ששנים מחייבין אותו ממון עד אחד זוקקו לשבועה.** האי דינא ברייתא היא כדמייתי התם דף מ' ע"א ושמואל קמ"ל דלמדנו מברייתא זו דבעד אחד אפי' בפרוטה מחייבו שבועה כדמסיק דלא אמרו שבועת הדיינין וכו' אלא בשחיוב השבועה ע"פ טענת עצמו היא כדאמר התם וכך היא המסקנא וכתב הרמב"ן ז"ל בחידושיו כ"י ומביאו הרשב"א והרא"ש והר"ן ז"ל דלמדנו מסוגיא דהכא מדלא מקשי והרי שנים מחייבין אותו בשמא ועד אחד אינו מחייבו בשמא ש"מ שאפי' בטענת שמא נשבעין בעדות עד אחד וזה מוסכם מרוב גדולי הפוסקים הראשונים והאחרונים ז"ל דכן דעת הרי"ף ז"ל בפ' כל הנשבעין וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל סוף פ"ד דגזילה ובזה חולק על רבו הר"י מיג"ש ז"ל ורבינו אפרים ז"ל שדקדקו מדקאמר שמואל התם ל"ש אלא בטענת מלוה ולוה אבל טענת מלוה והעדאת עד אחד אפי' בפרוטה חייב משמע דטענת המלוה בברי בעינן ואין להאריך במבואר כמ"ש הטור בסי' ע"ה ובש"ע שם סעיף כ"ג וכתב בה"ת בשער ל"ו ח"ד דקרא ומתניתא מסייע ליה להרי"ף ז"ל דכתיב לא יקום עד אחד וגו' אבל קם הוא לשבועה ומשמע דלגבי שבועה אחשביה כשנים דמחייבי אף בספק תובע וכן מהברייתא דקתני כל מקום ששנים מחייבין ממון וידוע הוא ששנים מחייבין אותו אף בשמא כשמביאם לב"ד. ומה שפלפל שם בג"ח אינם דברים מוכרחים. ועיין לעיל בפ"ד הל' ד' ד"ה הרגת את שורי מ"ש בפירוש התוספתא דסנהדרין בעניו טענת שמא:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:1:5:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:1:5:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/6:1:5:1)

**הטוען לחבירו טענת גנב אינו חייב עד שיודה מקצת.** זהו סברת ר' יוחנן ג"כ בבבלי פרק הגוזל קמא דף ק"ו ע"ב. והמסקנא דהכא כדהתם דקי"ל כר' חייא בר יוסף דעירוב פרשיות כתוב כאן וכדאמר הכא דכל חברוי פליגי עליה וכדאמר לקמן דמתני' אתיא כחברוי דר' יוחנן. וכבר כתבתי לעיל בפ"ק דסנהדרין הלכה א' ד"ה מה אנן קיימין בענינא דעירוב פרשיות דיש בה ג' שיטות ודעת הרמב"ם ז"ל כשי' ריב"א בתוס' שם דדוקא בטענת שומרין כגון שטוען שנגנבה שאבדה וכיוצא בו הוא דלא בעינן הודאה במקצת אבל בטענה השייכ' גם במלוה כגון להד"מ בזה שויו הן מלוה ופקדון דאם כופר בו ואומר לא נעשיתי לך שומר פטור הוא משבועת התורה ואינו נשבע אלא היסת. ולמדנו עכשיו מסוגיא דהכא ראיה לדברי הרמב"ם ז"ל בדין שומרין בענין דלא בעינן נמי כפירת טענת שתי כסף כדכתב בפ"ג מטוען הלכה ו' דבשבועת השומרין אפי' הפקיד אצלו פרוטה או שוה פרוטה וטוען שאבדה נשבע. וזה דהא למאי דאמר דמתני' אתיא כחברוי דר' יוחנן דעירוב פרשיות יש כאן ולפיכך למדנו דבעינן הודאה ממין הטענה דכי הוא זה במלוה הוא דכתיב וא"כ רישא דמתני' דבעינן הטענה שתי כסף וההודאה בפרוטה נמי במלוה דוקא הוא דמיירי. ולא מיבעיא לרב דקאמר התם ריש פרקין דמכי הוא ומזה שמעינן לתרווייהו ולתרווייהו איצטריך חד להודאה במקצת הטענה וחד להודאה ממין הטענה ואף דמקשי ליה שמואל לאו ממילא ש"מ דחסרה לה טענה והוכרח רב למילף לסברי' דבעינן כפירת טענה שתי כסף מדאייתר כסף בקרא מיהת האי טעמא והאי סברא קאי אליביה דתרווייהו צריכי להודאה במקצת ולהודאה ממין הטענה וכדאמרינן עירוב פרשיות כתוב כאן א"כ כוליה קרא במלוה הוא דמשתעי דוקא ולא בשומרין הלכך לא הודעה במקצת ולא טענת שתי כסף בעינן בשומרין. אלא אפי' לשמואל נוכל לומר כן דהא בעירוב פרשיות לא פליגי ולכ"ע ילפינן מחדא להודאה במקצת ומחד למין הטענה וזה פשוט דלא פליגי בהא אלא בענין הטענה מר כסבריה ומר כסבריה. ועכ"פ שמעינן מדאוקי מתני' הכא דהא דקי"ל עירוב פרשיות א"כ כולה מתני' במלוה הוא דמיירי. ועל פי מה שנתבאר נוכל לפרש נמי דהא דאמר אתיא כחברוי דר' יוחנן אדר' זירא קאי דמפרש להטענה שתי כסף דמתני' ואזלא מילתיה כרב וכדקי"ל כוותיה והכוונה דהא לדידיה ע"כ הוא דס"ל עירוב פרשיות כמבואר והיינו כחברוי דר' יוחנן. אלא דאין אנו צריכין לזה. נקטינן מיהת דמבואר מהכא דלא בעינן בשבועת שומרין לא הודאה במקצת דבהא כ"ע מודים לפי המסקנא מלבד לשי' ר"ת כמבואר שם ולא טענת שתי כסף כדעת הרמב"ם ורבו ז"ל והסוברים כוותייהו בענין זה וכן הסכים הרשב"א ז"ל בחידושיו לזה ובמה שנתבאר לעיל במה דס"ל להרמב"ם כשי' הריב"א מתיישב נמי קושית בעל המאור והרמב"ן והביאם הרא"ש ז"ל בפרקין שהקשו על דעת הר"י מיג"ש ז"ל דסבר דלא בעינן טענת שתי כסף בשומרין דהא לא אמרינן עיקור פרשיות כתוב כאן אלא עירוב פרשיית כתוב כאן דמה שכתוב בפרשה זו קאי גם אפרשה אחרת ולא שאנו עוקרין אותו ממקומו תדע דהא כופר בכל בפקדון נמי פטור זהו דקדוקם ז"ל אבל לדעת הרמב"ם ורבו ז"ל יש לומר דהא דבפקדון כופר בכל פטור היינו משום שהוא כמלוה ממש דהוי טענת כפירה כמו דשייכא במלוה ולא אימעט פקדון מהודאת מקצת אלא בטענת דשייכא גביה ולא במלוה כגון נגנב או נאבד וכיוצא בו ולפ"ז בטענה דלא שייכא אלא בפקדון אימעט מהכל ממודה מקצת ומטענת שתי כסף והיינו נמי דאמרינן עירוב ולא עיקר שהרי בכופר בכל מלמדנו הכתוב דדינו כמו מלוה ומשום האי מילתא לחודה שייך שפיר לישנא דעירוב ולאפוקי מדעת הסוברים דבפקדון אפי' אמר להד"מ חייב שבועה:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:1:7:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:1:7:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/6:1:7:1)

**רב ור' יוחנן תרויהון אמרין והוא שהלוהו בעדים וכו'.** הרי דפליגי הכא רב ור' יוחנן עם ר' יודן בסברת רבה כמו שפירשו התוס' בריש ב"מ ובכמה מקומות להא דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע וכו' כלומר שיהא נאמן במיגו דאי בעי כופר הכל או נילף מהכא דלא אמרינן מיגו בעלמא ומשני דאין זה מיגו דאין אדם מעיז פניו לכפור הכל הואיל וחבירו מכיר בשקרו אבל במקום שיכול להעיז כגון בבנו ואמר מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס נאמן במיגו דאי בעי כפר הכל והשתא למאי דפרישית דנראה דר' יודן בניחותא קאמר ודעת ר' יודן דהכא כדעת רבה דהתם דאין אומרים מיגו דהעזה וקאי למסקנא כדאמר לקמיה מתני' פליגא בר' יוחנן וזה מוסכם בכגון זה שהוא לפטורי משבועה אין אומרים מיגו כזה כמ"ש הרמב"ן ז"ל בחידושיו כ"י והביא הריב"ש ז"ל בתשו' סי' שצ"ב בדיבור ואחרי שמתקנת של גאונים ז"ל וכו' דלאפטורי משבועה לא אמרינן מיגו דמעיז לשאינו מעיז כההיא דרבה מ"מ אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע וכו' אבל בשבועה מיהת מהימן דבשבועה אמרי' מיגו דמעיז לשאינו מעיז כדמשמע מההיא עובדא דהנהו עיזי דאכלי חושלי בנהרדעא דנאמן בשבועה לטעון עד כדי דמיהן במיגו דלקוחין בידי אע"ג דהוי מיגו דמעיז לשאינו מעיז וכן הסכמת האחרונים ז"ל. והביא זה הש"כ בסי' ע"ה. ודעת ר' יודן הוזכר לעיל בפ"ד הל' ד' כדאמר התם ועיין עוד לקמן פ' כל הנשבעין הל' א' ד"ה אמר ר' יוחנן ושם כתבתי דאשגרת לישנא דהאי ש"ס משמע דהא דר' יודן בתמיה מיתפרשא וכי אין אומרים מיגו בממון ולפ"ז דברי ר' יודן כדברי רב ור' יוחנן הם ומיהו מה שפירשתי בפנים דברי ר' יודן אתיא שפיר לדינא לפי מסקנת הפוסקים:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:1:7:2
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:1:7:2](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/6:1:7:2)

**מתניתא פליגא בר' יוחנן וכו'.** הא דלא פריך ממתני' דהכא גופה דקתני מנה לי בידך אין לך בידי פטור ואי בהלווהו בעדים מיירי הרי הוחזק כפרן משום דאיכא למימר דבמתני' במתרץ דיבורו הוא שאומר אין לך בידי שאמרתי שהרי פרעתיו לך והלכך פריך ממתני' דלקמן דקתני אין לך בידי חייב אלמא דאין לך בידי סתם הוי כאומר להד"מ והשתא ע"כ מתני' דהכא לאו בהלווהו בעדים מיירי וזהו כדעת רב האי גאון ז"ל מביאו הטור סי' ע"ט דאין לך בידי כמו להד"מ הוא. ועיין בהרא"ש ז"ל במתני' דלקמן דמשמע מדבריו שכתב לדעת רש"י ז"ל דאין לך בידי דחייב היינו שפירש ואמר אין לך בידי מעולם וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל בריש פ"ו מהל' טוען דאין לך בידי סתם לא הוחזק כפרן ולפ"ז צ"ל דהא דפריך הכא ממתני' דלקמן היינו טעמא משום דקתני בהדיא אין לך בידי חייב בשיש עדים שהודה בפניהם והשתא היכי מפרש לה ר' יוחנן מתני' דהכא בהלווהו בעדים וקתני אין לך בידי פטור ואם אין לך בידי סתם להד"מ משמע קשיא מתני' דהכא ואי לאו משמע להד"מ אמאי התם חייב. והם ז"ל כתבו כן לפי המסקנא דבאמת בלאו הכי לא מיתפרשא מתני' דהכא כר' יוחנן אלא כר' יודן דס"ל כרבה דהתם כפי שנתבאר לעיל:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:1:8:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:1:8:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/6:1:8:1)

**אסי אמר המלוה לחבירו בעדים וכו'.** הכי נמי מותיב תיובתא התם בדף מ"א ללי' קמא דרב אסי ואף דמשני התם דשאני היכא דמעיקרא אוזפי' בעדים למתני' דהימני' מעיקרא פסקו הפוסקים ז"ל כלי' בתרא דרב אסי התם דהמלוה חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:2:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:2:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/6:2:2:1)

**אמר ר' בון דרך בני אדם וכו'.** הנכון דדברי ר' בון בסוף הלכה דלעיל גרסינן לה והתם שייכא דמשני להקושיא שהקשה הש"ס על מילתיה דאסי ממתני' וקאמר דשאני מתני' דמעיקרא הימניה והלווהו שלא בעדים ואע"ג דתבעיה בעדים משום שדרך בני אדם לעשות כן והלכך נאמן הוא לומר נתתיו לך. והוי כשינויא דמשני התם אליבא דרב אסי והבאתי לעיל:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:2:3:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:2:3:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/6:2:3:1)

**מעשה בא לפני רבי ואמר יבאו פלוני ופלוני.** לכאורה נראה הוא כדפרישית בפנים וזה דעת הרי"ף ז"ל שכתב בההיא עובדא דהתם דף מ"א ע"ב דא"ל פרעין לי באפי ראובן ושמעון ואזל ופרעיה באפי תרי מעלמא וקאמר רבא דלהכי קא"ל באפי ראובן ושמעון כי היכי דלא נדחייה וכתב הוא ז"ל דאיפסלי להו שאר אינשי לגביה ההוא פרעונא קאמר והכריח להאי סברא מדקאמר רב פפא משמיה דרבא לעיל המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים ואם אמר אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים ואם אמר פרעתיך בפני פ' ופ' והלכו להם למדינת הים אינו נאמן והשתא היכי אמר רבא הכא להכי א"ל ראובן ושמעון כי היכי דלא לדחייה דמשמע דאי לא א"ל ראובן ושמעון מדחי ליה והא אמר רבא אע"ג דלא אמר ראובן ושמעון לא מצי מדחי ליה אלא ש"מ האי דאמר רבא כי היכי דלא לדחייה אע"ג דכי אייתי סהדי ומסהדי דפרעיה הוא דלא מקבלינן מינייהו כלל אלא אמרינן ליה זיל פרע דכמאן דפסיל להו דמי וזהו לפי גירסתו ז"ל דגריס אינו נאמן בהא דרב פפא משמיה דרבא לעיל. אבל הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו ממלוה הלכה ב' כתב שמצא במצרים מן הנוסחאות הישנות דגריס לעיל נאמן ולפ"ז חולק ג"כ בהאי עובדא דרבא שם וכתב שהדין האמת שאם באו עדים שפרעו בפניהם נפטר ואין כאן מקום חשש. ולדעתו ז"ל הא דקאמר רבא כי היכי דלא לדחייה שלא יאמר לו פרעתיך בפני אחרים והלכו למדינת הים ולזה הסכימו רוב הפוסקים ז"ל כמבואר בטור סי' ע'. ולפ"ז מפרשינן להא דהכא ג"כ בענין זה דמעשה בא לפני רבי שטען זה ואמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני אחרים ואמר יבאו פ' ופ' שאמרת ויעידו שאע"פ שייחד עדיו מהני אם יבאו אלו ויעידו שפרע בפניהם:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:2:4:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:2:4:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/6:2:4:1)

**הרי שבא בשטר ובחזקה וכו'.** ברייתא זו נשנית בבבלי פ' גט פשוט דף קס"ט ע"ב והמסקנא התם דפליגי בצריך לברר וכדפי' התוס' בשם ר"ת ז"ל בפרקין דף מ"ב ע"א ד"ה כל מילתא דהא דקאמר התם ואף רבי לא אמרה אלא לברר כלומר לברר אמתת הדברים ולא אמרינן שאם לא מצא השטר וכך נמי בהא דאיירי בפרקין התם שבאו העדים ואמרו להד"מ שיפסיד והביאו ראיה מדהכא דמבואר להדיא כן אלא שקיצרו בהעתקה. וכן דעת הרמב"ם ז"ל בר"פ ט"ו מהל' טוען בענין חזקה שאם אי אפשר לו לקיים השטר סומכין על עדי החזקה וכן דעת הרא"ש ז"ל סוף גט פשוט והטור סי' ק"מ. וראיתי בחידושי הרמב"ן ז"ל בכ"י שהביא להא דהכא וכתב וז"ל וכך נראה פירושו ונימר דהא דאמר רבי אף בשטר בשלא חזר בו אלא שעדיין הוא טוען ואומר יש לי שטר ולא הביאו או שהביאו ולא נתקיים בחותמיו שאמרו העדים אין אנו זכורים ואין מכירין חתימת ידם אבל חזר בו ואמר כסבור הוא שיש לו שטר ואין לו ידון בחזקה. אפי' תימר מדחזר ביה אמר רבי שצריך להביא השטר וא"ת למה יביא לא ביקש רבי אלא לעמוד על אמתתו של דברים שמא יבאו עדי השטר ויאמרו הכי והכי הוה עובדא ומתוך כך יצא הדין לאמיתו עכ"ל. ולא ידעתי למה הכניס עצמו לדוחק הזה דחזר ולא חזר ארבי קאי וכדפרישית בפנים וכן תמצא בפ"ב דגיטין סוף הלכה א' אתיא דר' יוסי כר' אימי עד לא יחזור ביה א"ר מנא אפי' מן דחזר ביה אתיא וכהנה בהרבה מקומות בש"ס הזה אלא דהוא ז"ל רצה ללמוד מזה כמו שסיים שם למדנו מכאן שיכול לחזור בו ואפי' חזר בו ואמר אין לו עדים צריך להביא אותו פ' ופ' שמא כך היה המעשה ואין ספק שאם באו אחר שחזר בו ואמר אין לי עדים ואמרו להד"מ שלא הוחזק כפרן ונאמן דטוען יחוזר וטוען עד שלא יבאו עדים ואפ"ה צריך לברר שמא יאמרו דבר משלם עכ"ל בזה רצה לתרץ מה שנתחבטו בה גדולי המפרשים ז"ל דקשיא מההיא דפרקין שם דאמר רבא כל מילתא דלא רמיא על איניש לאו אדעתיה מההיא דגט פשוט כמו שהקשו בתוס' הנזכר ורצה הוא ז"ל לומר דמיירי הכא שחזר בו כמו דלמד מההיא דחזקה ושטר ועם כל זה אין אנו צריכין לכל אלו הדברים דכבר מתורץ בדברי ר"ת וכדפרישית ומ"מ נראה גם מדבריו ז"ל דדעתו בזה כר"ת והרמב"ם ז"ל דלא הוחזק כפרן אלא שמתחלה צריך לברר דבריו דקי"ל כרבי דהכא וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ו מטוען הל' ד' בהאי דינא דרבא שאם באו העדים ואמרו להד"מ שלא הוחזק כפרן וכן שם בהל' ה' שאם אמר פרעתיך בפני פ' ופ' שמתחלה צריך לברר דבריו ולהביאם ודמיא לדינא דשטר וחזקה. וכ"ע מודים אליבא דר' שאם נמצא השטר פסול שאין החזקה כלום וזה פשוט ונלמד מהתוספתא דלקמן:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:2:4:2
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:2:4:2](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/6:2:4:2)

**המחזיק מחמת אונו וכו'.** תוספתא פ"ב דב"ב האוכל שדה מחמת אונו ונמצאת אונו שהיא פסולה ה"ז אינה חזקה. והביאה הרמב"ן ז"ל בחידושיו פ' גט פשוט ולדהכא ופירשה כן וכתב בשם רב האי גאון ז"ל שפי' לתוספתא זו משום שצריך לברר ואליבא דר' ואתיא כר' ירמיה ירושלמי עכ"ל. וכבר נתבאר לעיל דזה מוסכם מהרמב"ם ז"ל ג"כ ומהסוברים כוותיה דבהביא השטר ונמצא פסול שאינה חזקה ומה"ט אמרינן דצריך לברר ולהביא השטר:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:2:5:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:2:5:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/6:2:5:1)

**המתחייב בב"ד לא כל הימנו וכו'.** בפ' שנים אוחזין התם דף י"ו ע"ב גרסינן וכפרן הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא וכו' ופסקו הפוסקים ז"ל כרב זביד משמיה דר"נ דבין אמרו לו צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי נאמן. ויש לומר דהכא איירי בלא קבל עליו הדין מתחילה כדמחלק הרי"ף ז"ל בין צאית דינא דנאמן לומר פרעתי ובין לא צאית דינא דאינו נאמן וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' טוען הל' ה'. א"נ י"ל דהכא מיירי שכפר בתחילה ואמר אין לך בידי כלום ובאו עדים ואמרו שיש לו וחזר אח"כ ואמר פרעתי דאינו נאמן דהוחזק כפרן לאותו ממון וכן נראה מדקאמר מדהודה וכו' והיינו מפי אחרים דקאמר וכן נראה דהיינו עובדא דהתם אלא דהתם גריס שבתאי בריה דר' מרינוס כתב לה לכלתיה אצטלא דמילתא וכו' ואמר להד"מ אתו סהדי ואמרו אין כתב לה לסוף א"ל פרעתיך אתא לקמיה דר' חייא א"ל הוחזק כפרן לאותה איצטלא והיינו הא דהכא וכן הא דלקמן אף בשבועות כן וכו' מיירי דאמר נשבעתי והעדים מעידין אותו שלא נשבע דשוב אינו נאמן לומר אח"כ נשבעתי דהוחזק כפרן לאותה שבועה אבל בלאו הכי נאמן לומר נשבעתי וכדרבי אבהו ור' אבין משמיה דר' יוחנן שם וכ"כ הרמב"ם ז"ל שם והסכימו רוב הפוסקים לזה כמבואר בטור סי' פ"ז:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:3:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:3:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/6:3:2:1)

**שמונה דינרי זהב וכו'.** התוספתא דמעשר שני שהעתקתי בפנים ופירשתיה עולה למאי דכתבו התוס' בפ' הזהב וכן בפ' יש בכור דף נ' ע"א שדוקא בימי חכמי הגמרא היה החשבון של דינר זהב עולה לכה"ג של כסף אבל יש בימים שלא היו שוין כ"א י"ב דינרי כסף כדמוכח במדרש וע"ש:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:3:2:2
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:3:2:2](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/6:3:2:2)

**אשכח חצי דינר זהוב זהב פטור.** הא מסייע ליה לגי' ר"ח ז"ל התם דף מ' ע"א דינר זהב זהוב לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף פטור כ"כ הרמב"ן ז"ל והביאו הרא"ש והר"ן ז"ל ולפי פירושם שם להמסקנא דרב אשי מפרש להברייתא דלאו דוקא דקאמר זהוב אלא באומר דינר זהב מסתמא זהוב קאמר וכי אמר לו אין לך בידי אלא דינר כסף פטור דמה שטענו לא הודה לו ומפרשינן לפ"ז להא דהכא ג"כ בענין זה אשכח חצי דינר זהב באומר זהוב ופטור ולא כדאמרו בקדמייתא דבעו לחלק בין דינרי לדינר. ולרש"י ז"ל גי' אחרת בתוספתא דמכילתין. ודעת הרמב"ם ז"ל מסכים לגי' ר"ח ולפירושו כמבואר בדבריו בפ"ג מטוען הל' ה' ומתני' בשטענו בדינר מטבעות מיירי:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:4:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:4:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/6:4:2:1)

**המתן עד דיגלגל עלך וכו'.** מכאן למדו הפוסקים ז"ל דהטוען את חבירו טענות הרבה אין משביעין אותו על כל טענה אלא שבועה אחת על הכל כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' א' מטוען הל' י"ד והטור והש"ע סי' פ"ז:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:4:2:2
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:4:2:2](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/6:4:2:2)

**ואפילו על דר"ל לית היא פליגא דתנינן וכו'.** למאי דנתבאר ממה דפרישית בפנים וכפי הגירסא דכתובות והיא עיקרית עולה לפי המסקנא כדקי"ל כרב נחמן אמר שמואל התם דף מ' ע"א דטענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן חייב וכר"ל דהכא ואדמון דכוותיה קי"ל ס"ל נמי הכי כמבואר בפנים וכסוגיא דפירקין התם ע"ב דאמר ר' חייא בר אבא לימוד ערוך הוא בפי ר' יוחנן דברייתא טענו שור ושה וכו' כאדמון היא. והתוס' שם ד"ה לימוד ערוך וכו' הקשו מסוגי' דכתובות דהתם דקאמר ר' חייא בר אבא גופיה דאדמון ס"ל דטענו חטין ושעורין והודה בא' פטור וכו' ובחידושי הרשב"א ז"ל כתב שהם אחת מהסוגיות המתחלפות בגמרא וכ"כ הר"ן ז"ל בחידושיו. וכבר מבואר בפנים בענין סוגיא דהכא דאף למאי דמוקמינן פלוגתייהו דאדמון ורבנן במשמעות הלשון הוא מ"מ ס"ל אדמון כר"נ אמר שמואל ואזלא אליבא דהלכתא. ודע דלעיל סוף פ' המניח מביא האי ש"ס התוספתא דס"ל טענו בחטין והודה לו בשעורין חייב בדמי שעורין וכבר כתבתי שם דכר"ג אתיא אלא דלפי מ"ש התוס' סוף הפ' שם דר"ג לא פליג אלא בענין חיוב השבועה דלא בעי הודאה ממין הטענה אבל מודה הוא דפטור מדמי שעורים ע"ש הוי קשיא דא"כ הך תוספתא כמאן אתיא ואפשר היה לומר דהתוספתא אפי' כרבנן אתיא ומיירי שהנתבע עומד בדבריו וכמ"ש הראב"ד ז"ל והביאו בס' התרומות שער ז' ח"ב דין י"ט שלא אמרו פטור משעורים אלא בשאומר הנתבע אחר שהודה בשעורים אין לך אצלי לא חטים ולא שעורים ומשתק הייתי בך אבל אם עומד בשעורים חייב בשעורים עכ"ל אבל כבר הסכימו רוב הפוסקים ז"ל דלעולם הוא פטור אף מדמי שעורים ונשבע היסת ואין להאריך:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:4:2:3
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:4:2:3](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/6:4:2:3)

**וישאלוניה בהוא דאישתתק.** שמעינן מהכא דהיכי דאיכא ספיקא בטענת התובע ובמשמעות לשונו נאמן. הוא לומר כך היתה כוונתי כדי לחייבו לזה שבועה דאורייתא ומרוב פשיטות הדבר לא זכרו הפוסקים ז"ל לזה שהרי אפי' בנתבע אמרינן דחוזר וטוען כל שאינו סותר טענתו הראשונה כמבואר בחה"מ סי' פ':


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:4:3:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:4:3:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/6:4:3:1)

**כיני מתניתא כפר במקצת קרקעות פטור וכו'.** כמו שכתבתי בפנים דטעות דמוכח הוא. וביאור הדברים כמו שבארתי בפנים אלא שצריך תוספת ביאור בענין הכוונה והדין. ונראה דזהו כוונת התוס' בהקושיא ובהתירוץ כמ"ש שם ד"ה הודה במקצת קרקעות פטור. איצטריך דלא תימא טעמא דפטור ברישא משום דהוי כטענו חטים והודה לו בשעורים. ולכאורה דבריהם צריכין ביאור דהא טענו כלים וקרקעות קתני ומהרש"ל ז"ל כתב בזה פי' דלא תימא דס"ל דאפי' טוענו בשני מינים והודה באחת הוי כמו טענו חטים והודה בשעורים דפטור עכ"ל ומלבד שזה נראה דוחק לפרש כן והעיקר חסר בדבריהם אלא דאכתי קשה דסיפא לא איצטריך דאי משום הכי הא נמי מרישא גופה שמעינן לה דאי ס"ד דטעמא לאו משום דקרקע לאו בת שבועה אלא דה"א משום דתנא דמתני' ס"ל טענו שני מינין והודה לו באחד מהן פטור למה ליה למיתני הודה בכלים וכפר בקרקעות בקרקעות וכו' באריכות לשון כל כך לא ליתני אלא טענו כלים וקרקעות והודה לו באחת מהן פטור אלא ודאי דקמ"ל דלא הודאת קרקע ולא כפירת קרקע מביאו לידי שבועה וסיפא למה לי ותו איכא למידק לפי דבריו כדלקמן. והנלע"ד בכוונת דבריהם כך הוא. ולפי הס"ד במה דאיכא למיטעי בפירושא דרישא אי לא הוי תני סיפא דינא שמעינן מדבריהם. וזהו הדין המוזכר בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ג מטוען הל' י"ב כור חטין יש לי בידך אמר לו הן וכור שעורין א"ל אין לך בידי שעורין ה"ז פטור ואין זה מודה במקצת עד שיאמר לו בבת אחת חטין ושעורין יש לי בידך. והביא זה הטור והש"ע סי' פ"ח סעיף י"ו. והשתא נמי פי' דברי התוס' בענין זה הוא דאי לא הוי תני סיפא ה"א למיטעי בטעמא ובפירושא דרישא דלאו בטוענו שניהם בבת אחת מיירי אלא ה"ק טענו כלים וקרקעות שטענו לשניהם ובזה אחר זה ולאחר שטענו בכלים הודה בהן וחזר וטענו קרקעות וכפר בהן וכן איפכת והוי אמינא דטעמא דפטור משום דהוי כטענו בחטים והודה לו בשעורים ור"ל דאף דטענו לשתיהן מ"מ לא הוי אלא כטענו חטים וכו' משום דלא טענו כאחת והא קמ"ל תנא דמתני' דהא דאמרי' בטענו שני מינין והודה לו באחד מהן דחייב וכדתנינין בברייתא דשור ושה דוקא בטענו כאחת הוא. ולאפוקי מדעת הי"א שהביא הטור דבהא נמי רואין אם הנתבע מיהר להודות ע"ש. והדין הוא אמת אלא בפירושא ובטעמא דקרקעות הוי אמינא למיטעי להכי איצטריך סיפא דמתני' לאשמעינן אפי' היכא דאיכא הודאה וכפירה במקצת בקרקעות גופייהו פטור מטעמא דאין נשבעין עליהן ואין כפירה והודאה שלהן מביאו לידי שבועה דאורייתא. ודע דדין זה בטענו לשניהן בזה אחר זה דלא מיקרי מודה במקצת הוא מדברי הר"י מיג"ש ז"ל בחידושיו וכתב שם וז"ל והיכא דאמר אינש לחבריה חטים יש לי בידך וא"ל הנתבע הן ולאח"כ א"ל ושעורין נמי יש לי בידך וא"ל הנתבע אין לך בידי שעורין מסתברא לן דבכה"ג לא הוי הודאה במקצת הטענה חדא דהא מילתא דתליא בסברא הוא דכיון דלא טענו חטים ושעורין כאחד קודם שיודה לו בחטים נמצאת הודאת החטים בכל הטענה הוי ומשעה שהודה נתחייב בה והויא לה הטענה של שעורים אח"כ טענה בפני עצמה ואינה מתחברת עם הראשונה ועוד דהא טעמא דמודה במקצת הוי משום דאין אדם מעיז פניו בפני ב"ח והא לא משכחת לה אלא בטענו חטין ושעורין ואודי בחד מינייהו דהוי ליה בשעת ההודאה מודה במקצת וכופר במקצת אבל היכא דאודי ליה מקמיה דליתבעיה בההוא מידי דכפר ביה מי איכא למימר דהודאתו משום דאין אדם מעיז פניו הוא והא אכתי לא תבע ליה בההוא דכפר ביה עכ"ל בזה. ומתוך דבריו ז"ל למדתי על תירוץ אחד במה שיש לדקדק לפי דברי התוס' ומה גם לפי' מהרש"ל הנזכר דאי לא הוי תני סיפא ה"א דטעמא הוי משום דס"ל טענו ב' מינין והודה לו בא' מהן פטור א"כ מאי אריא קרקעות דתני להו לישמעינן האי דינא בחטין ושעורין כי היכי דתני לעיל במתני' אמנם לפי דרכינו בפי' דברי התוס' ולסברת הר"י הלוי ז"ל ניחא גם להא דה"א דמתני' טובא קמ"ל ולא מיבעיא קאמר לא מיבעיא היכא דהכפירה בקרקעות הוה דלאו ככפירה במקצת ומודה במקצת דיינינן ליה ומטעמא דאמרן דלא טענו כאחת. דהא פשיטא הוא משום דבלאו הכי לא שייכא טעמא דמודה במקצת וכפירה במקצת גבי קרקע דהא טעמא הוי משום דאין אדם מעיז ומודה במקצת ואישתמוטי מישתמיט וכופר במקצת ובקרקע לא שייכא משתמט כדכתבו התוס' בפ"ק דמציעא דף ה' ע"א ד"ה למ"ד הילך פטור וכו' דמשום האי סברא יש לומר דלעולם כופר מקצת בקרקע פטור דאין אדם מעיז טפי שייכא מכיון דאישתמיט לא שייכא כל כך ע"ש. אלא אפי' ההודאה בתחילה היה בקרקע והכפירה בכלים הוא דהויא דשייכא אישתמט אפ"ה פטור משום דלא מיקרי במקצת הואיל וטענתו עליהן בזה אחר זה הוה כדאמרן ומש"ה איצטריך סיפא דמתני' לאשמעינן דטעמא משום דאין נשבעין על כפירת והודאת קרקעות הוא דהויא זהו הנלע"ד בזה. ומיתפרשא הא דהכא שפיר כמבואר:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:5:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:5:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/6:5:2:1)

**לית הדא פשיטא על דר' יוחנן וכו'.** זהו ג"כ קושית ר' אבא בר ממל בבבלי פ' הגוזל קמא דף ק"ו ע"ב ומשני לה התם כדהכא כגון שיאכלו כשהוא קטן אלא דלפי הך שינוייא צריך להגיה בברייתא עד שתהא אכילה ותביעה שוין כדאמר התם ורב אשי שם קאמר שאני בקטן דלא אתיא מכח בן דעת וא"כ אפי' הפקדון בעין אינו יכול להשביעו והברייתא כדתנינא וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' גניבה הל' ט' וצריך שתהיה הנתינה והתביעה שוין בגדול:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:5:2:2
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:5:2:2](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/6:5:2:2)

**ביורשיו היא מתניתא.** לפי הך גירסא ביורשיו שפיר מיתפרשא כמבואר בפנים אלא דלא אתיא כהך דתני ר' אמי התם בפ' כל הנשבעין דף מ"ז ע"א דגריס ולא מבין היורשין וכדמפרש שם דא"ל מנה לאבא ביד אביך וא"ל חמשין ידענא וחמשין לא ידענא וכו'. ומדאמר התם דמהאי ברייתא סייעתא לר' אבא דס"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם והוא רבותינו שבארץ ישראל מזה נראה דהאי ש"ס לא פליגא וה"נ גרסינן כאן ביורשין היא מתניתא ומיתפרשא כדהתם דהכי קי"ל כר' אבא בהא כמבואר בדברי התוס' שם. וכן הוא במכילתא פ' משפטים פ' י"ו בין שניהם להוציא את היורשין וזהו שהגיה ר' אילא דברי השונה להוציא את היורש וא"ל ביורשין היא מתניתא כדתנינן להוציא את היורשין דיורש הא' הוא התובע ליורש האחר דלהוציא את היורש לא מיתפרשא וכמבואר התם אליבא דר' אבא:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:5:3:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:5:3:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/6:5:3:1)

**אם המשביע משביע לשקר וכו'.** כן הוא בתוספתא פ"ו ורש"י ז"ל פי' בדף ל"ט ע"ב תלה על שניהן ששניהן נענשין בה שלא דיקדק למסור ממונו ביד נאמן ובאו לידי חילול השם. והרמב"ם ז"ל בפי"א משבועות העתיק הברייתא שנשנית התם ככתבה ומשמע מסתימת דבריו ז"ל לקמן שם דמפרש כדמשמע מהתוספתא ודאמרינן סורו נא וגו' מפני שאין אנו יודעין האמת עם מי הוא:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:5:3:2
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:5:3:2](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/6:5:3:2)

**עובדא הוה בחדא איתא וכו'.** כעין ההוא עובדא קאמר בבבלי גיטין פ' השולח דף ל"ה ע"א מעשה באדם אחד בשני בצורת שהפקיד דינר זהב אצל אלמנה אחת והניחתו בכד של קמח ואפאתו בפת וכו' והקשו בתוס' שם מ"ט איענש דהא אונס הוא והאדם בשבועה בעינן וכו' ותירצו משום דפקדון הוה והיה לה להזהר ביותר דהוי לה לאסוקי אדעתה שתבא לידי שבועה. והך תירוצא לא שייכא בעובדא דהכא ונ"ל דהאי ש"ס לשיטתיה אזיל דהא עיקר קושית התוספות התם מדאמרינן בפ"ג דנדרים כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועת שגגות מותרין ה"ד שבועת שגגות כדרב כהנא ורב אסי וכו' ומשמע דאפי' עונש ליכא דמותרות קאמר. והאי אזלא אליבא דסוגית הבבלי דפסק שם דארבעה נדרים אלו אין צריכין היתר חכם אבל לשיטתא דהאי תלמודא דס"ל בפ"ג שם דצריכין היתר חכם משמע דכל שלא נשאל עליהן אע"ג דאין חיוב קרבן בשבועות כאלו כדאמר הכא בהדיא בריש פ"ג דמכלתין עונש מיהא איכא. ועיין במה שכתבתי ריש פ"ג דנדרים:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:6:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:6:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/6:6:2:1)

**עבר ונשבע וכו'.** מה דשמעינן מהך סוגיא אליבא דר' יוחנן דמיחייב משום שבועת ביטוי הכי הלכתא כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ז משבועות הל' ג'. וכבר בארתי מזה בסוגיא דריש פ' שבועת העדות והנה כתובה היא בפ' זה בורר הלכה ט'. מיהו הך דתוספתא כמה שהבאתי בפנים לאו דהלכתא היא ואתיא כמ"ד משביע עדי קרקע חייב ואנן קי"ל כר' יוחנן דהתם בהא דס"ל דפטור וכבר הוזכר מזה בפ' שבועת העדות ובפ' שבועת הפקדון הל' ב' ע"ש:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:6:3:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:6:3:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/6:6:3:1)

**מיכן אמרו המוכר שטרות לבסם יש לו אונאה.** והכי אמרינן בבבלי פ' הזהב דף נ"ו ע"ב. והרמב"ם ז"ל לא זכר מזה משום דאמרינן התם לאפוקי מדרב כהנא דאמר אין אונאה לפרוטות והוא ז"ל פסק כוותיה דרב כהנא וכפירושו בזה וכבר נתבאר מזה לעיל בפ' הנזכר הל' ג' ד"ה תני ר' לוי האונאה פרוטה ע"ש:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:6:4:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:6:4:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/6:6:4:1)

**המקרע שטרות חבירו חוץ מדעתו וכו'.** בבבלי פ' הגוזל קמא דף צ"ח ע"א אמר רבה השורף שטרו של חבירו פטור דא"ל ניירא קלאי מינך וכו' אמר אמימר מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא הוה עובדא וכפייה רפרם לרב אשי ואגבי ביה כי כשורא לצלמא. ופסקו רוב גדולי הפוסקים ז"ל כרפרם דקי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי. והנה ההפרש שבין גרמי לגרמא בנזקין דפטור לשלם רבו בהם הדעות והלא המה בכתובים ואין רצוני להאריך בזה כ"א לבאר בקצר' ובמה שצריך לעניינו וכן לבאר דעת הרמב"ם ז"ל בעיקר חיוב דינא דגרמי אם הוא מדינא או מקנסא ואם יש חילוק בין גרמי לגרמא ואופן החילוק כיצד הוא לדעתו ז"ל ועיין בקונטרס אחרון בסי' ד':


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:6:4:2
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:6:4:2](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/6:6:4:2)

**ודא ארמלתא דתפסה שטרייא.** בדין הזה אין לנו להאריך דמבואר הוא בדברי הפוסקים ז"ל כנלמד מההיא דפ' הכותב דף פ"ה ע"א ההיא איתתא דהוה מיפקדה גבה מלוגא דשטרי וכו' וכדפרישית בפנים כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ' י"א מהל' מלוה הל' ח' לפי דינא דגמרא דב"ח התופס שטרות למשכון וטען שמחיים תפס עליו להביא ראיה לפי שאינן אלא לראיה שבהן. ומ"ש שם בהני י"א אבל במערב היו כותבין בשט"ח שיש לגבות מן הקרקע ומן המטלטלין וכו' זהו כדברי ר' מנא דהכא:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:7:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:7:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/6:7:2:1)

**תני ר' חייה ולא ידעין מה תני וכו'.** בתוספתא פ"ה גרסינן עשר עבדים ועליהן כסות לי בידך א"ל אין לך בידי אלא עבד אחד ועליו איזור קטנה עשרה בתים מליאין פירות לי בידך אין לך בידי אלא בית א' ובתוכו כור אחד חטים חייב. והשתא מספקא ליה להש"ס אי האי חייב אסיפא הוא דקתני דבהא שפיר הוא דחייב דדבר שבמדה הוא והודאה ממין הטענה הוי אבל אי אמרי' דחייב גם ארישא קאי כדמשמע מפשטה דברייתא א"כ היינו אזור גדול ואזור קטן ומה שטענו לא הודה לו ואי אמרינן דלא קאי אלא אסיפא וברישא פטור קשיא ההיא מתני' דפרק השואל כדפרישית בפנים. ובבבלי פרק השואל דף ק' ע"ב פריך לה נמי אהאי אוקמתא דעבד בכסותו דמה שטענו לא הודה לו ומוקי לה בדלייפי ופי' רש"י ז"ל שבגד שלם היה ועדיין מחובר זה אומר כסות גדולה וזה אומר קטנה. ושמא דהאי ש"ס לא ניחא ליה בהאי שינוייא דלא שכיחא כולי האי דהא ודאי לדינא מודי בהא דמ"ש ממנורה של חוליות וכדמדמי לה נמי התם בפרקין דף מ"ג ע"א אזור גדולה ואזור קטנה בדלייפי למנורה של חליות וכן דעת הפוסקים ז"ל. אלא דהרמב"ם ז"ל לא העתיק זה לא בפ"ג דטוען בהל' ט' גבי דין מנורה גדולה ואזור גדול וכו' ע"ש שלא הזכיר שינויא דחליות ולייפי ולא בפ' עשרים מהל' מכירה בהל' י"ב גבי האי דינא דפ' השואל היו לו שני עבדים אחד גדול וכו' לא הזכיר דין דעכד בכסותו דמשתבע ע"י גלגול ואפשר נמי משום דלא שכיחא לא ביאר אלא כלים דמתני' וכתב נשבע היסת כדינו ומדברי הה"מ נראה דפי' דסמך עצמו על מה שכתב בפ"ה מטוען בהל' ג' בדין כלים וקרקעות וכו' אבל אם הודה במקצת כלים וכו' וכו הדין בטענו כלים ועבדים וכו'. וזה הדין בהודה לו מקצת הכלים ממה שטענו הלה מיירי. ומיהו בדלייפי ודאי נמי הדין כן כדמוכחא מהסוגיא דהשואל ומסוגיא דפרקין. אלא דמדברי הר"י מיג"ש ז"ל נראה דדעתו לחלק באיזור ואין להאריך:


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:8:2:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:8:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/6:8:2:1)

**נאמן המלוה לומר עד כדי משכון הלויתיך וכו'.** כל זה מבואר הוא כדפרישית בפנים ודינים אלו מבוארים כר' יוחנן בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' טוען בהל' ו'. וראיתי בס' התרומות בשער מ"ט ריש ח"ב שהביא להאי עובדא חד בר נש קם עם חברוי בשוקא וכו' ופי' שם להא דקאמר אוחרנא ייתי עלוי סהדי פ' נעמיד עדים על הודאתו שיודה בפניהם שהמשכון זה הוא בידו ושהוא שוה ב' דינרים ואח"כ ישבע הלוה שאינו חייב לו אלא דינר ויוציאנו מידו. וא"צ לזה דמבואר הוא כדפרישית ולענין הכוונה חדא היא. ולדינא מבואר הוא בחה"מ סי' ע"ב דנאמן המלוה כדלעיל ועיין עוד מזה בפרק דלקמן הלכה ב':


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:8:4:1
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:8:4:1](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/6:8:4:1)

**שמואל אמר שאין השבועה זזה מביניהן וכו'.** כדאמר שמואל נמי התם דף מ"ג ע"ב דאסיפא דרישא קאי והמסקנא כרב אשי דמי נשבע תחילה וכו' כדפרישית במתני' רב הונא בשם רב אמר אנת לית ידע אהין ידע. מה דפרישית בפנים הוא מפי' הרמב"ן ז"ל כפי אשר ראיתי בחידושיו כ"י ומביאו הרא"ש ז"ל בפרקין. וכתב שם ומוחלפת היא שיטה זו דמאי תמן הכא בשמעתין ומאי הכא תמן אלא שזה דרך הירושלמי בכמה מקומות לפי שבמקום אחר נשנית השיטה ובלשונה נכתבה כאן. עכ"ד. ובודאי לישנא דתמן והכא לא דייקינן בש"ס הזה ולמאן דמרגלא בפומיה ותני וגמיר וסביר ביה במחזה שדי בכמה וכמה מקומות יחזה וכהני אשלי רברבי וביחוד האשל הגדול הרמב"ן ז"ל דהוה פקיע ביה ובכמה מקומות האיר עינינו זכרונו לברכה. אמנם האמת יורה דרכו דאלו הוא ז"ל הראה לנו מקומו היכי תנינן בהאי ש"ס דינא דמנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור שפיר הוה ואנן במסכינן חפשנן בתר האי דינא בכל הש"ס הזה ולא אשכחן ואיפכא אשכחן אליבא דרב הונא גופיה דגרסינן לעיל בפ' הגוזל בתרא הלכה ז' הוצאתי מן הכיס ונתתי לך והוא אומר איני יודע רב הונא אמר אומרין לו את לית ידע אהן ידע. והיינו רב הונא דבבלי כדפרישית שם דרב הונא ורב יהודה דאמרי תרווייהו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב והשתא היכי מפרשינן להא דפריך והכא את אמר הכין ואם שהוא ז"ל נטה קו לפרש אליבא מאי דקי"ל כר"נ ור' יוחנן דאמרי פטור מ"מ הא גברא והא תיובתא דרב הונא הוא דאמר חייב וה"נ א"ר הושעיה הכא לעיל ריש פ' הבית והעליה על היה אחד מהן מכיר וכו' ז"א ששולטת היד מצד א' כלומר כל מי שאומר אני יודע ידו על העליונה ע"ש. ובשאר דוכתי לא תמצא עוד מהאי דינא בהאי תלמודא וכן לא מצינו לפרש דהאי תמן ארב הונא דהגוזל קאי דהא ודאי ליתא דהתם טעמא דברי עדיף וכן הכא דהלוה טוען ברי לי שהי' שוה כך וכך יותר מדמי החוב. וגם במה שפי' הוא ז"ל בענין חילול שבועה נראה דוחק ולא מצינו שנשתמש הש"ס הזה בלשון חילול לענין חלות השבועה ובפרקים הקודמים לא תמצא כ"א לשון חלה השבועה או לא חלה וכן בכולה מסכת דנדרים ונזיר אשר על כן נראה לדעתי הקלושה לפרש בענין אחר דאדלעיל קאי ואליביה דרב גופיה הוא דפריך דקאמר מי נשבע ארישא קאי דהמלוה נשבע ונוטל אע"פ שמן הדין היה להלוה לישבע וליפטר ושדיוה אמלוה שהוא ישבע ויטול כדפרישית בפנים והשתא פריך הא תמן גבי הא דאמרן דאם המלוה אומר איני יודע כמה היה שוה יותר אמרינן דיפה כחו של הליה מחמת דטוען ברי וזה אומר איני יודע ומשלם להלוה בלא שבועה והכא את אמר הכין בפירושא דמתני' דמגרעינן כחו של הלוה ואע"פ שמן הדין הוא שלא להוציא מידו ולכל הפחות יפטר בשבוע' להחזיק במה שבידו ואכתי לא הוי ברירא ליה להמקשה טעמא דמתני' עד לבתר דשני לה. ומשני תמן בדינא דמתני' יש חילול שבועה כדמפרשינן בפנים דבאמת הדין הוא שישבע הלוה ליפטר אלא שחששו חכמים משום חילול שבועה דשמא ישבע ויוציא הלה את הפקדון ונמצא שם שמים מתחלל אבל הכא גבי דיניה דרב דהמלוה אומר איני יודע כמה אין כאן חילול שבועה כלל דהא מחויב המלוה שבועה ואינו יכול לישבע וכיון שכן אמרינן דברי דהלוה עדיף ונוטל בלא שבועה ונמצא שלא יבא כאן לידי חילול שבועה. זה הנלע"ד בפשיטות פירושא דהאי סוגיא ועיין בקונטרס אחרון סי' ה':


###### Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:8:4:2
[Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shevuot 6:8:4:2](https://torahapp.org/share/book/Mareh%20HaPanim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shevuot/r/6:8:4:2)

סליק פירקא בסייעתא דשמיא