## Marganita Tava on Sefer HaMitzvot, Shorashim

###### Marganita Tava on Sefer HaMitzvot, Shorashim 8:1:1
[Marganita Tava on Sefer HaMitzvot, Shorashim 8:1:1](https://torahapp.org/share/book/Marganita%20Tava%20on%20Sefer%20HaMitzvot/s/Shorashim/r/8:1:1)

**כתב** הרמב"ן וז"ל, ביאר הרב ז"ל העיקר הזה ענין השלילות וכו' ת"ל יבמה יבא עליה מצוה וכו' עכ"ל. וכתב ע"ז בעל ספר מגילת אסתר וז"ל נ"ל כי אין בדברי הרמב"ן תוספת כלל על דברי הרב וכו' מ"מ נקוט מיהא פלגא בידך שדעתו הוא כי להקרות שלילה צריך שיהא הכתוב מוצרך אליו, עכ"ל בעל ספר מגילת אסתר:


###### Marganita Tava on Sefer HaMitzvot, Shorashim 8:1:2
[Marganita Tava on Sefer HaMitzvot, Shorashim 8:1:2](https://torahapp.org/share/book/Marganita%20Tava%20on%20Sefer%20HaMitzvot/s/Shorashim/r/8:1:2)

**תו** כתב הרמב"ן וז"ל וכיון שהענין כן ראוי לומר בלא תצא כצאת העבדים שהיא מניעה וכו' ממונא מקנסא לא ילפינן וכו' עכ"ל. אמנם מצאתי ראיתי שגם התוס' כתבו כמו שכתב רבינו הרמב"ם, והוא בקידושין (דף כ') בד"ה שאינו יוצא בראשי איברים כעבד וז"ל שם דס"ד דלא גרע מעבד כנעני שאינו יוצא בשש וביובל ובגרעון כסף ועובד את הבת ואפ"ה יוצא בראשי איברים עכ"ל, הרי מבואר שגם התוס' קיימי בשיטת רבינו. והנראה לי בישוב הקושיא שהקשה הרמב"ן, די"ל דהא דקים להו לחכמינו דיציאת עבד כנעני בראשי איברים קנסא הוא כמו שהזכירו בכל מקום היינו אחר שכתב רחמנא לא תצא כצאת העבדים דהוקשה להם אי ס"ד דיציאת עבד כנעני בראשי איברים דינא הוא א"כ לקתה מדת הדין דעבד כנעני יצא בראשי איברים ועברי לא יצא יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, ודמיון כזה מצינו בחולין (דף ע"ה) גבי הטילה נפל ר"י אומר חלבו כחלב בהמה ר"ל אומר חלבו כחלב חיה, איתיביה ר"י לר"ל מה חלב ושתי הכליות האמור באשם מכלל שליל אף כל מוציא מכלל שליל, בשלמא לדידי היינו דאיצטריך קרא למעוטי, אלא לדידך אמאי איצטריך קרא למעוטי, א"ל טעמא דידי נמי מהכא, ופירש"י טעמא דידי דאמינא לאו חלב הוא מהכא ילפינן לה דהכא אפקיה רחמנא מכלל חלב דמעטיה מהקרבה ואי לאו דמעטיה ה"א דחלב הוא, ובד"ה מש"ה מעטיה פירש רש"י לאשמועינן דלאו חלב הוא אלא לדידך דאמרת חלב הוא לענין אכילה אמאי מעטיה מהקרבה ודוק, וכה"ג איכא טובא בש"ס, א"ו דיציאת עבד כנעני בראשי איברים אינו אלא קנסא ואקנסא ליכא לאקשויי מידי, אבל אם לא כתב רחמנא לא תצא כצאת העבדים לא היינו אומרים דמטעם קנסא עבד כנעני יוצא בראשי איברים אלא היינו אומרים דמדינא עבד כנעני יוצא בראשי איברים דזכות הוא דזכתה תורה שיצאו עבדים בשינוי גופם כמו שיוצאת אמה עבריה בשינוי הגוף דנערות, וכמ"ש מהרש"א בתוס' ד"ה הנ"ל וז"ל בד"ה שאינו יוצא בראשי איברים כו', דס"ד דלא גרע מעבד כנעני שאינו יוצא בשש ולעיל גבי אמה עבריה דדריש אינה יוצאת בראשי איברים מלא תצא לא הוצרכו לכך אלא דסד"א כיון דיוצאת בשינוי הגוף דסימנים מכ"ש דיוצאת בשינוי הגוף דשן ועין עכ"ל, ודוק: 
**אמנם** יש להקשות לשיטת רבינו הרמב"ם מהא דקאמר הש"ס דקידושין (דף כ') ת"ר אם בגפו יבא בגפו יצא בגופו נכנס בגופו יצא ראב"י אמר יחידי נכנס יחידי יצא, וקאמר הש"ס מאי בגופו נכנס בגופו יצא לומר שאינו יוצא בראשי איברים כעבד, א"ל אביי ההוא מלא תצא כצאת העבדים נפקא, ומשני אי מהתם ה"א ניתיב ליה דמי עיניה וניפוק קמ"ל, ולשיטת רבינו הרמב"ם מאי קושיא דאביי דלמא מש"ה איצטריך בגפו יצא בגופו יצא לאגמורן דלא תצא כצאת העבדים לאו גמור הוא ולא שלילה דאי מלא תצא כצאת העבדים לחודיה ה"א דלא תצא כצאת העבדים אינו אלא שלילה לשלול מהם דין דעבד כנעני כמ"ש רבינו ולא לאו גמור, משא"כ השתא דכתב רחמנא בגפו יצא בגופו יצא דעבד עברי אינו יוצא בראשי איברים כעבד כנעני וילפינן עבריה מעברי בהיקשא כי ימכר לך העברי או העבריה מקיש עבריה לעברי וכמו שהביא רש"י בחומש והוא לשון המכילתא בפרשת משפטים לא תצא כצאת העבדים כיציאת עבדים כנענים שיוצאים בשן ועין וכו' או אינו אלא לא תצא כצאת עבדים בשש וביובל ת"ל כי ימכר לך העברי או העבריה מקיש עבריה לעברי וכו', ומהו לא תצא כצאת העבדים לא יצא בראשי איברים כעבדים כנענים יכול העברי יוצא בראשי איברים ת"ל העברי או העבריה מקיש עברי לעבריה מה העבריה אינה יוצאת בראשי איברים אף הוא אינו יוצא בראשי איברים עכ"ל, וכן הש"ס יליף מהאי גז"ש מילי טובא, על כרחין דלא תצא כצאת העבדים לאו גמור הוא דלשלילה לא איצטריך שכבר נלמד מבגפו יצא בגופו יצא ומהיקשא דעבריה לעברי כנ"ל, דבשלמא לשיטת הרמב"ן ניחא דאפי' אי לא הוה כתיב אלא לא תצא כצאת עבדים לחודיה הוה ידעינן דלאו גמור הוא דלשלילה לא איצטריך דבלא"ה ליכא למילף מעבד כנעני דהא דעבד כנעני יוצא בראשי איברים קנסא הוא ומקנסא לא ילפינן אלא לשיטת רבינו קשה. ומה שנראה לי בישוב קושיא זו הוא, ע"פ מ"ש החכם הגדול מוהר"ר יהודה רוזאניס בספר הגדול משנה למלך בפ"ג מהל' עבדים סוף הל' י"ג וז"ל, וא"ת למה לי קרא דאף לאמתך תעשה כן ללמד על ענין האמה תיפוק ליה דהקיש הכתוב עברי לעבריה דמינה ילפינן יציאת היובל לאמה ושאין העבד עברי יוצא בראשי איברים ושהעברי נקנה בכסף וא"כ ה"נ נימא דאיתקש להענקה דהא קי"ל דאין היקש למחצה, וי"ל דלא ילפינן מהיקש אלא שהדינים שיש למוכר עצמו שיהיה ג"כ לאמה משום דאמה דמיא למוכר עצמו אבל הענקה דלא הוי אלא במכרוהו ב"ד לא ילפינן מההיקש אי לאו דכתביה קרא בהדיא והראיה שלא למדנו מן ההיקש אלא יציאת יובל דהוי אף במוכר עצמו אבל שש דלא הוי אלא במכרוהו ב"ד לא למדנו מן ההיקש אלא משום דכתיבא קרא בהדיא וכמ"ש הרב מוהר"ר אליה מזרחי בפ' משפטים בד"ה כי ימכר לך. ומ"מ אכתי תקשי דלמה לי קרא דלו לאגמורן למעט מוכר עצמו מהענקה תיפוק ליה מדאיצטריך ואף לאמתך דאם איתא דהענקה שייך אף במוכר עצמו למה לי קרא ללמד על ענין האמה תיפוק ליה מדהקיש הכתוב עברי לעבריה, וי"ל דלא ילפינן מההיקש אלא מילתא דשייך בה כמו יובל אבל הענקה דהויא לאביה לא ילפינן אי לא דכתביה קרא בהדיא עכ"ל, וכ"כ מוהרימ"ט דף מ"ו. ואין להקשות תינח לתנא דס"ל דענק אמה העבריה לאביה אלא לתנא דס"ל דענק אמה העבריה לעצמה כדאיתא בקידושין (דף ט"ז:) מא"ל, י"ל דהאי תנא ס"ל דלו דהענקה אתי ללו ולא לבעל חובו כדאיתא בקידושין (דף ט"ו). אמנם יש להקשות לר"א דס"ל דאף למוכר עצמו מעניקין ואף לאמתך למה לי תיפוק ליה מהיקשא דעברי לעבריה, ונ"ל די"ל דאי לאו דכתב רחמנא ואף לאמתך ללמוד דמעניקין לאמה לא היינו מרבים הענקה באמה מהיקשא דעברי לעבריה משום דה"א דלו דהענקה מיעט ולא לה כמו דדרשינן אזנו ולא אזנה, וכן תירץ הרב מוהר"י רוזאניס על קושיא אחרת שם, גם א"ל א"כ דלא ילפינן אמה העבריה בהיקש מעברי אלא ממוכר עצמו מדאיצטריך קרא ליכתוב בהדיא דאמה יוצאת בשש כנ"ל, היכי קס"ד דגמ' דאף לאמתך אתי לרציעה הא תיפוק ליה מדהקיש הכתוב עבריה לעברי מוכר עצמו ומוכר עצמו אינו נרצע ואין היקש למחצה, די"ל דאפ"ה ה"א דאף לאמתך תעשה כן אפיק מהיקשא מדסליק קרא מרציעת העבד וכתב וכן תעשה לאמתך משמע על מה דקאי, וכן תירץ הריטב"א על קושיא אחרת שהקשה דלמה לי תעשה ללמד על ענקה דאמה ת"ל מואף לאמתך תעשה כן ואין היקש למחצה, ותירץ דלא אמרינן הכא היקש לגמרי דכן מיעוט הוא, ועל מה דקאי משמע ודוק: 
**והואיל** וזכינו לדין דלא ילפינן עבריה בהיקשא מעברי אלא ממוכר עצמו כנ"ל, נתישבה קושיתי שהקשיתי דלמא איצטריך בגפו יצא בגופו יצא לאגמורן דלא תצא כצאת העבדים הוא לאו גמור ולא שלילה כמש"ל באריכות, משום דגם השתא דכתב רחמנא בגפו יצא בגופו יצא אכתי אין הוכחה דלא תצא כצאת העבדים לאו שלילה היא דלעולם שלילה היא, דהשתא אין להקשות דלשלילה לא איצטריך דילפינן שלילה מבגפו יצא בגופו יצא ומהיקשא דעבריה לעברי דהרי בגפו יצא במכרוהו ב"ד כתיב דהא כי תקנה עבד עברי במכרוהו ב"ד איירי כמ"ש רש"י בפרשת משפטים ולא הוה ילפינן מוכר עצמו ממכרוהו ב"ד, די"ל דשאני מכרוהו ב"ד דקנסיה רחמנא שלא יצא בראשי איברים משום דעביד איסורא שגנב דמהאי טעמא איצטריך ושב אל משפחתו ולא ילפינן שכיר שכיר כדאמר רנב"י בקידושין (דף ט"ו.) לעולם יליף שכיר שכיר ואיצטריך סד"א מוכר עצמו הוא דלא עביד איסורא אבל מכרוהו ב"ד דעביד איסורא אימא ניקנסיה, ובהיקשא דעבריה לעברי לא הוה ילפינן דלא ילפינן בהיקשא דעבריה לעברי אלא ממוכר עצמו כמ"ש בשם החכם מוהר"י רוזאניס הנ"ל ודוק: 
**ומיהו** האי מלא תצא כצאת העבדים נפקא פריך שפיר משום דילפינן בהיקשא דעברי לעבריה אפי' מכרוהו ב"ד דהא כי ימכר לך העברי או העבריה במכרוהו ב"ד את העברי איירי דהא בפ' דהענקה כתיב והענקה אינה נוהגת אלא במכרוהו ב"ד והא דאמרינן דלא ילפינן אמה העבריה בהיקשא מעברי אלא ממוכר עצמו ולא ממכרוהו ב"ד אע"ג דהעברי איירי במכרוהו ב"ד היינו מדאיצטריך לכתוב בהדיא דאמה העבריה יוצאה בשש, ואי ס"ד דילפינן אמה עבריה בהיקשא ממכרוהו ב"ד לשתוק קרא מהא דאמה עבריה יוצאת בשש ונילף מעברי שמכרוהו ב"ד א"ו דלא ילפינן אלא ממוכר עצמו ומוכר עצמו אינו יוצא בשש ולכך איצטריך למיכתב בהדיא דאמה עבריה יוצאה בשש וכמ"ש החכם מוהר"ר יהודה רוזאניס שהבאתי לשונו לעיל, ודוק היטב: 
**ואין** להקשות נהי דליכא למילף אמה העבריה מבגפו יצא דאינה יוצאת בראשי איברים משום דלא ילפינן עבריה בהיקשא מעברי אלא ממכרוהו ב"ד, אכתי הוה ידעינן דאמה אינה יוצאת בראשי איברים מבגפו יצא דהרי אחר שגילה לן הכתוב דעבד עברי אינו יוצא בראשי איברים נתגלה לן דהא דעבד כנעני יוצא בראשי איברים אינו אלא קנסא כמש"ל, וא"כ מהיכא תיסק אדעתין דאמה העבריה תצא בראשי איברים, ואי בק"ו מעבד כנעני הא כבר נתגלה לן דקנסא הוא ומקנסא לא ילפינן כמ"ש הרמב"ן. דשתי תשובות בדבר, חדא דמהא דעבד עברי שמכרוהו ב"ד שאינו יוצא בראשי איברים אכתי אין הוכחה דהא דעבד כנעני יוצא בראשי איברים קנסא הוא, דדלמא לעולם דינא הוא והא דמכרוהו ב"ד אינו יוצא היינו משום דקנסיה רחמנא משום דעביד איסורא וכנ"ל, ועוד י"ל אע"ג דליכא למילף אמה עבריה דתצא בראשי איברים מעבד כנעני משום דגבי עבד כנעני קנסא הוא אכתי איכא למילף שתצא אמה עבריה בראשי איברים בק"ו מאמה גופה שיוצאת בשינוי הגוף דסימנים כ"ש שתצא בשינוי הגוף דשן ועין כמ"ש מהרש"א הנ"ל: 
**ודע** שהייתי יכול ליישב קושית הרמב"ן שהקשה מהיכא תיסק אדעתין דאמה עבריה תצא בראשי איברים דמעבד כנעני ליכא למילף דהא עבד כנעני קנסא הוא בקיצור ע"פ סברא זו של מהרש"א ודוק, אלא שהארכתי ליישב לשון הרמב"ם דנקט למילף בק"ו מעבד כנעני והא דנקט הרמב"ם הק"ו מעבד כנעני ולא נקט הק"ו מאמה גופא וכמ"ש מהרש"א, י"ל דקושטא נקט דמדעבד כנעני נמי איכא למילף בק"ו כמו שהארכתי לעיל, והא דנקט במכילתא שהעתקתי לעיל וז"ל לא תצא כצאת העבדים בראשי איברים יכול העברי יוצא בראשי איברים ת"ל העברי או העבריה מקיש עברי לעבריה מה עבריה אינה יוצאת בראשי איברים אף העברי אינו יוצא בראשי איברים עכ"ל, למה ליה למילף מהיקשא דעברי לעבריה תיפוק ליה דמהיכא תיתי לרבויי עברי שיצא בראשי איברים ואי מק"ו דעבד כנעני הא אחר דכתב רחמנא דאמה העבריה אינה יוצאת בראשי איברים נתגלה לנו דהא דעבד כנעני בראשי איברים אינו אלא קנסא ומקנסא לא ילפינן, יש ליישב כמו שישבה הרמב"ן לשיטתו וז"ל ולפי שפרט הכתוב בכאן אמה העבריה שמא נאמר אם כן העברי יוצא בראשי איברים ודרשו בו היקש העברי לעבריה עכ"ל, ופשוט וברור דהוצרך לזה לפי שיטתו דס"ל דאין ללמוד מעבד כנעני משום דמקנסא לא ילפינן א"כ תקשי קושיתי הנ"ל היקשא דעברי לעבריה דלא יצא בראשי איברים למה לי דבשלמא אי איכא למילף מעבד כנעני שפיר איצטריך היקשא כמו שביאר היטב הרב מוהר"ר אליה מזרחי בפ' משפטים משא"כ לשיטתו קשה, ולזה הוצרך ליישב כמ"ש ולפי שפרט הכתוב בכאן אמה העבריה וכו', ולשיטתי יותר מרווח פירושו של הרמב"ן, דלשיטתי כל כמה דלא כתב לא תצא כצאת העבדים היינו יכולין ללמוד תרווייהו ר"ל העבריה והעברי בק"ו מעבד כנעני דעדיין לא שמענו דהא דעבד כנעני יוצא בראשי איברים קנסא אלא היינו אומרים דדינא הוא, וא"כ תקשי למה פרט הכתוב השלילה בעבריה ולא כתב השלילה בשניהם ר"ל בעברי ובעבריה ושמא תעלה על דעתנו בשביל קושיא זו דלכך פרט בעבריה לומר דעברי יוצא בראשי איברים, ולכך דרשו בו היקש עברי לעבריה וכמ"ש הרמב"ן, והשתא דדרשינן היקשא אית לן למימר דפרט הכתוב בעבריה לשום דרשא אחרת, אלא אי לאו היקשא הוה מסתבר לומר דאתי ללמד דעברי יוצא בראשי איברים ולא דרשא אחרת וכמו שרגילין התוס' ליישב כן, וכל זה צריך לומר ג"כ לשיטת הרמב"ן ודוק היטב: 
**ובהא** שכתבתי לעיל דאי הוה כתיב בגפו יצא לחודיה לאגמורן בגופו יצא דאינו יוצא בראשי איברים לא הוה ילפינן מיניה מוכר עצמו משום דהייתי אומר שאני מכרוהו ב"ד דקנסיה רחמנא משום דעביד איסורא כנ"ל:


###### Marganita Tava on Sefer HaMitzvot, Shorashim 8:1:3
[Marganita Tava on Sefer HaMitzvot, Shorashim 8:1:3](https://torahapp.org/share/book/Marganita%20Tava%20on%20Sefer%20HaMitzvot/s/Shorashim/r/8:1:3)

**יש** ליישב מה שיש להקשות על הרמב"ן שכתב וז"ל, וקרוב אני לחתוך הדין ולפסוק שכך הוא באמת לדון בו שלילות כמאמר הרב וכו' שמיעט העבריה מהם וכו' ושאר הכתוב לכנעני לבדו עכ"ל. ויש להקשות דאכתי אפי' למאן דדריש גבי כי יכה את עבדו בשבט דבעבד כנעני הכתוב מדבר מלא יוקם כי כספו הוא ולא דרש ממהם תקנו עבד ואמה, וצריך לדברי החכם הזה תלמוד אחר בפ' ראשי איברים שמדבר בעבד כנעני מנא ליה להרמב"ן ללמוד שלילות בלא תצא כצאת העבדים רצונו לומר דכיון דאי לאו לא תצא כצאת העבדים הוה מוקמינן בפשטא דקרא דאיירי בכל העבדים או דמסתבר לאוקמי בישראל משום דראויים לחמלה כמ"ש הרמב"ן, וכיון דאיכא סברא מבחוץ דהעבדים העברים יוצאים בראשי איברים יש לנו לומר דלא תצא שלילה כמו שהאריך הרמב"ן לבאר בתחילת שורש הזה, ואי משום דמנא ליה להאי תנא דיליף מלא יוקם כי כספו הוא דכי יכה את שן עבדו בכנעני מדבר רצונו לומר דכיון דאשכחן תנא ר"א דס"ל דלא תצא כצאת העבדים לאו גמור ולא שלילה מנלן דרבנן פליגי עליה דלמא גם רבנן ס"ל דלא תצא לאו ודלמא האי תנא הוא תנא דיליף מבגפו יצא בגופו יצא, דע"ע אינו יוצא בראשי איברים ועבריה ילפינן בהיקשא מעברי, וא"כ נשאר לא תצא כצאת העבדים לאו גמור ולא שלילה כנ"ל. אמנם לכל הנ"ל ניחא, דאע"ג דילפינן מבגפו יצא דאין עברי יוצא בראשי איברים אכתי לא ידעינן דכי יכה איש את עין עבדו בכנעני מדבר, דדלמא שאני מכרוהו ב"ד דקנסא קנסיה רחמנא דעביד איסורא ולא ילפינן מוכר עצמו מיניה, וגם עבריה לא ילפינן בהיקשא ממכרוהו ב"ד כנ"ל, והדרא קושיא לדוכתא מנליה דכי יכה איש את עין עבדו בכנעני מדבר, אלא ע"כ יליף מלא תצא כצאת העבדים, וא"כ שפיר הכריח דלהאי תנא לא תצא כצאת העבדים שלילות הוא ולא לאו גמור ודוק:


###### Marganita Tava on Sefer HaMitzvot, Shorashim 8:1:4
[Marganita Tava on Sefer HaMitzvot, Shorashim 8:1:4](https://torahapp.org/share/book/Marganita%20Tava%20on%20Sefer%20HaMitzvot/s/Shorashim/r/8:1:4)

**אמנם** צריך ליישב לשיטת רבינו הרמב"ם המכילתא שהביא הרמב"ן וז"ל וכי יכה איש את עין עבדו רא"א בכנעני הכתוב מדבר וכו' עכ"ל, וא"כ מוכרח דלא תצא כצאת העבדים ס"ל להאי תנא דלאו גמור הוא דאי שלילה אמאי לא יליף דכי יכה איש את עין עבדו בכנעני מדבר מלא תצא כצאת העבדים וכמ"ש הרמב"ן, א"ו דס"ל להאי תנא דלא תצא כצאת העבדים לאו גמור הוא, ולכך הוצרך ללמוד מלמוד אחר כדי שיהיה לא תצא לאו גמור ודוק: 
**ואין** לומר דרבינו שכתב דלא תצא שלילה הוא אליבא דאידך תנא דיליף דכי יכה את עבדו בשבט בכנעני מדבר מלא יוקם כי כספו הוא וכמ"ש הרמב"ן א"כ אמאי עשה לא תצא כצאת עבדים שלילה משום דה"א דנילף דתצא העבריה בראשי איברים בק"ו מכנעני ה"ל לרבינו לעשות לא תצא שלילה מטעם שכתב הרמב"ן ודוק: 
**ומה** שנראה בזה הוא, דס"ל לרבינו דאין ללמוד מלא תצא כצאת העבדים דכי יכה את עין עבדו בכנעני מדבר והוא ע"פ מה שהביא רש"י בפ' משפטים המכילתא שהעתקתי לעיל, והוא לא תצא כצאת העבדים ביציאת עבדים כנענים שיוצאים בשן ועין אבל זו לא תצא בשן ועין וכו', או אינו אלא לא תצא כצאת העבדים בשש וביובל, ת"ל כי ימכר לך העברי או העבריה מקיש עבריה לעברי לכל יציאותיו, והקשה הרב המזרחי וז"ל קשה נימא דהיקשא אתי להקיש עברי לעבריה מה עבריה נקנית בכסף, (והנני מוסיף דברים ומה עבריה נקנית בשטר אף עברי נקנה בכסף ובשטר, דהא דעברי נקנה בשטר ילפינן מהיקשא דעברי לעבריה ועבריה לאחרת כמ"ש התוס' בקידושין (דף י"ד:) בד"ה הואיל וכל קנינו בכסף, ובזה לא יספיק תירוצו של בעל נחלת יעקב שכתב דלהא דעבד נקנה בכסף לא צריך היקשא דעברי לעבריה דילפינן שכיר שכיר מנמכר לכותי כמ"ש התוס" דף הנ"ל בד"ה מוכר עצמו מנלן, דנמכר לכותי גופו אינו נקנה בשטר כמ"ש התוס' בד"ה הואיל וכל קנינו בכסף הנ"ל), ותירץ הרב המזרחי דאין היקש למחצה וכו' עכ"ל. ובזה ניחא דלא היה יכול להכריח מלא תצא דכי יכה איש את עין עבדו בכנעני מדבר דדלמא לעולם בעברי מדבר ולא תצא כצאת העבדים אתי דלא תצא העבריה ביובל, והיקשא אתי להקיש עברי לעבריה שנקנה בכסף ובשטר דהשתא לא יספיק תירוצו של המזרחי משום דאין היקש למחצה, דאין סברא דאין היקש למחצה יכול לבטל הק"ו ופשטיה דקרא, וכמו שהקשה הרב המזרחי בפרשת משפטים ז"ל וא"ת כיון דמק"ו מעבד כנעני איכא למילף שהעברי יוצא בראשי איברים והיקשא דעברי לעבריה מצינו לפרושה למה אמה עבריה נקנית בכסף אף עברי נקנה בכסף למה נפרש ההיקש למה עבריה אינה יוצאה בראשי איברים אף עברי אינו יוצא בראשי איברים לבטל הק"ו ולא נקיים ההיקש והק"ו, בשלמא היכא שהאחד סותר את האחד דרך התלמוד תמיד לבטל הק"ו מפני ההיקש או מפני הג"ש, אלא הכא שאפשר לקיים את שניהם מא"ל וצ"ע עכ"ל. וכ"ש דאין סברא דהיקש למחצה יכול לבטל פשטיה דקרא וק"ו, פשטיה דקרא דכי יכה איש את עין עבדו משמע שכולל את כל העבדים, ועוד דמסתבר לאוקמי קרא בעברים שראויים לחמלה יותר כמ"ש הרמב"ן העתקתי לשונו לעיל, וגם הק"ו דהרי אם תפרש קרא דכי יכה איש את עין עבדו בכנעני אכתי איכא ק"ו דתצא העבריה בראשי איברים, ואם אמנם שכתב מהרש"א על קושית המזרחי הנ"ל שהניח בצ"ע, וז"ל ולי נראה דלק"מ דכיון דאין היקש למחצה מתבטל הק"ו דהיקשא עדיף מק"ו כדאמרינן בכ"מ ודוק עכ"ל. ומצאתי און לו שכן תירצו התוס' בחולין (דף קט"ז) על קושיא אחרת כיוצא בה בד"ה מה להלן אסור באכילה ומותר בהנאה, וז"ל שם ואע"ג דאיכא למילף איסור הנאה בק"ו כדלעיל קא סבר אין ג"ש למחצה, וההיא דלעיל סבר דאהני ק"ו ואהני ג"ש וכו'. הרי מבואר דתירצו כן התוס' דס"ל לחד תנא דאין היקש למחצה מבטל הק"ו, ולתירוץ השני דתוס' שם דכ"ע ס"ל דסברא דאין היקש למחצה מבטל הק"ו אכתי י"ל דאע"ג דסברא דאין היקש למחצה מבטל הק"ו משום דהיקשא עדיף מק"ו אפ"ה אין כח בסברא דאין היקש למחצה לבטל פשטיה דקרא וק"ו, דפשטיה דקרא דכי יכה איש את שן עבדו משמע שכולל כל העבדים, ועוד דמסתבר לאוקמי בעבריים שראויים יותר לחמלה כנ"ל, ואחר דתוקים קרא בכנעני עדיין ראוי לומר בק"ו דעבריה תצא בראשי איברים ודוק היטב: 
**ולכך** הוכרח התנא דמכילתא להוציא קרא מפשטיה מכח קרא דמהם תקנו עבד ואמה, והשתא לא נשאר אלא הק"ו דיש ללמוד אמה העבריה שתצא בראשי איברים בק"ו מכנעני כמ"ש רבינו הרמב"ם והתוס' שפיר אתי הסברא דאין ג"ש למחצה ומבטל הק"ו כמו שתירץ מהרש"א, וכמו שהבאתי בשם התוס' ודוק היטב:


###### Marganita Tava on Sefer HaMitzvot, Shorashim 8:2:1
[Marganita Tava on Sefer HaMitzvot, Shorashim 8:2:1](https://torahapp.org/share/book/Marganita%20Tava%20on%20Sefer%20HaMitzvot/s/Shorashim/r/8:2:1)

**תו** כתב הרמב"ן אבל הכתוב האחד שתפס עליו הרב בו ולא יהיה כקרח וכו' וכדרך אשר לא יעבד בו ולא יזרע וכו' ואם כן אינו אלא אסמכתא וכו' עכ"ל. והנה פשוט שכוונת הרמב"ן להכריח מדאמרו בגמרא דסנהדרין ראוי ליצטרע ולא אמרו לוקה בצרעת דאסמכתא בעלמא היא, דאי מדרש עיקר הוא למה לא אמרו לוקה בצרעת, דלפום מדרש תנחומא דדריש קרא כמו שהביא רבינו ראוי לומר לוקה בצרעת שהרי מפרש לקרא כאשר דבר ה' ביד משה לו, שענשו כאשר דבר ה' ביד משה לו שילקה בצרעת, ומאי לשון ראוי, א"ו דהש"ס ס"ל דאסמכתא בעלמא היא. ולענ"ד אין הוכחת הרמב"ן מוכרחת, די"ל דודאי כל החולק על הכהונה בודאי לוקה בצרעת כמבואר בקרא דכאשר דבר ביד משה לו כמו שדרש בתנחומא, והא דקאמר בגמרא ראוי ללקות היינו משום דהש"ס מיירי מכל המחזיק במחלוקת ומיירי אפי' במחלוקת שאינה על הכהונה, וזה בודאי רק דרך אסמכתא הוא, משום דפשטיה דקרא בחולק על הכהונה, (וכמו שכתב רבינו הרמב"ם וז"ל, ואע"פ שמצאנו להם לשון אחר בגמ' סנהדרין וכו' זה על צד אסמכתא לא שיהיה פשטיה דקרא בכוונה הזאת עכ"ל), ועל דעתי הא דקאמר רב אשי ראוי ליצטרע היינו דהוא פליג על מאי דקאמר התם אמר רב כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר ולא יהיה כקרח וגו' כמשמעות רב אשי אמר, וע"ז אמר רב אשי אמר שאין ראוי לומר אפי' על דרך אסמכתא עובר בלאו כיון דאפי' בחולק על הכהונה שהוא פשטיה דקרא כמו שדרש בתנחומא הנ"ל לשיטת רבינו אינו לאו אלא שלילה לומר שלא יקרה לו כמו שקרה לקרח כלומר שיבלע וישרף אלא שילקה בצרעת ואף שאתה רוצה לסמוך לזה כל המחזיק במחלוקת אין ראוי לך להחמיר בכל מחזיקי מחלוקת יותר מחולק על הכהונה, לומר שהוא עובר בלאו, כיון שאף החולק על הכהונה אינו בלאו כמו שדרש בתנחומא הנ"ל, וראוי לומר כל המחזיק במחלוקת ראוי להצטרע כמו שבחולק על הכהונה אינו עובר בלאו אלא לוקה בצרעת משום שכאשר דבר ביד משה לו פירוש שילקה בצרעת, ולפ"ז לא יהיה כקרח אינו אלא שלילה ולא לאו כנ"ל, א"כ בשאר מחזיק במחלוקת ראוי לומר שראוי ללקות בצרעת ע"ד אסמכתא ודוק היטב: 
**והנני** מוסיף בה דברים, דלענ"ד י"ל דהא דקאמר רב כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, לאו בדרך אסמכתא קאמר אלא לאו גמור קאמר מעיקר דרשא, והוא דהכי איתא התם ויקם משה וילך אל דתן ואבירם אמר ר"ל מכאן שאין מחזיקין במחלוקת דאמר רב כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו רב אשי אמר ראוי ליצטרע וכו'. והנה יש לדקדק במאמר ריש לקיש דיליף שאין מחזיקין במחלוקת מדכתיב ויקם משה וילך וגו' כמשמעות לשונו מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, ומייתי ראיה מדאמר רב דיליף מקרא אחרינא דולא יהיה כקרח וכעדתו אתמהא, והנראה בזה הוא, די"ל בהא דכתיב ויקם משה וילך אל דתן ואבירם וגו' וידבר אל העדה לאמר סורו נא מעל אהלי וגו', גם מה שכתב הרמב"ן דהדרש שבמדרש תנחומא הוא על דרך התוכחה והדרש באגדות נסמך על מלת ביד משה לו ואינו פשטיה דקרא ולא עיקר מדרשו שהרי ביד משה לשון תורה ברוב מקומות עכ"ל, על דעתי שלא הביאם לחז"ל לדרוש הדרש הזה שבתנחומא משום דקדוק מלת ביד אלא שהיה קשה להם המשך הפסוק דולא יהיה כקרח וכעדתו כאשר דבר ה' ביד משה לו, שכאשר דבר וגו' אינו מקושר יפה למה שקדם והוא ולא יהיה כקרח וכעדתו כאשר נדחקו בזה כל הפשטנים, ועיין בפי' החומש להרמב"ן, ומש"ה דרשו הדרש הזה שבתנחומא שלדרש הזה הפסוק מקושר יפה דה"ק קרא ולא יהיה כקרח וכעדתו, ר"ל שלא יקרה כמו שקרה לקרח ועדתו שנשרפו ושנבלעו אלא כאשר נעשה למשה בידו שנלקה בצרעת והיינו דקאמר כאשר דבר ה' ביד משה ר"ל שדבר ה' למשה הבא נא ידך בחיקך, ולפ"ז שפיר י"ל דהדרש שבתנחומא הוא מעיקר המדרש ולא על דרך האסמכתא ודוק: 
**אמנם** בתרגום יונתן בן עוזיאל לכאורה משמע כשיטת הרמב"ן שתופס לא יהיה כקרח וכעדתו ללאו ולא לשלילה, וגם דורש דרשת התנחומא, וז"ל התרגום הנ"ל, ולא יהיה גבר מתנטל למפלוג על עיסק כהונתא כקרח וככנישת סעדוי וסופיה להובדא ולא כמיתותא דקרח וככנישתא ביקידת אשא ובליעת ארעא אלהן למלקי בסגירותא היכמא דמליל ה' למשה שוי ידך בעיטפך ולקת ידיה בצורעא היכדין ימטא ליה עכ"ל, הרי מבואר דדריש לא יהיה כקרח וכעדתו ללאו והיינו דפירש ולא יהיה גבר מתנטל למפלוג על עיסק כהונתא כקרח וככנישת סעדני, ומפרש ג"כ דקרא מפרש עונשיה דחולק על הכהונה מכאשר דבר ה' ביד משה לו, והיינו דפירוש וסופיה להובדא ולא כמיתותא דקרח וכו' ודוק: 
**והנראה** בדעת רבינו שדחה הא דתרגום יונתן מהלכה הוא, דרבינו הרמב"ם מפרש דרב אשי פליג אדרב כמ"ש לעיל כדמשמע מלשון דקאמר אמר רב כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו רב אשי אמר ראוי ליצטרע וכו', ולא קאמר אמר רב אשי וראוי ליצטרע וכו', כמפורסם בש"ס דכל מקום שאומר הש"ס פלוני אומר שזה פליג על תנא או אמורא שבא זכרו קודם וכמ"ש בעל הליכות עולם וז"ל, כ"מ שיש מחלוקת בין החכמים אומר הגמ' בחכם האחרון פלוני אמר שמקדים שמו לאמירתו ולא אומר אמר פלוני, וכלל זה יהיה שמור בידך שכ"מ שתמצא בגמ' פלוני אמר בידוע שהוא חולק, אמר פלוני בידוע שאינו חולק ולא בא אלא לסייע או להוסיף עכ"ל, וכ"כ הרשב"ם פ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ"ב.) והרא"ש ספ"ק דקידושין, ולפ"ז ע"כ דחה רב אשי הא דתרגום יונתן מהלכה דאי ס"ד דהלכה כהתרגום הנ"ל א"כ אמאי פליג על רב דסמך כל המחזיק במחלוקת על דרך אסמכתא על לאו זה דולא יהיה כקרח וכעדתו הלא כי היכי דהוא עצמו ר"ל רב אשי סמך בדרך אסמכתא על כאשר דבר ה' ביד משה לו דכל המחזיק במחלוקת ראוי ליצטרע כן יש לסמוך מחזיק במחלוקת על לאו דלא יהיה כקרח וכעדתו, א"ו דרב אשי דחי הא דתרגום יונתן מהלכה וס"ל דולא יהיה כקרח וכעדתו אינו אלא שלילה ולא לאו, ולכך פליג על רב דקאמר כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו וה"ק ליה אע"פ שאתה רוצה להחמיר במחזיק במחלוקת ולדמותו כחולק על הכהונה, ולכך אתה מסמיך מחזיק במחלוקת על קרא דחולק על הכהונה, אין לך להחמיר יותר במחזיק במחלוקת מחולק על הכהונה ולומר כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, כיון דאף החולק על הכהונה אינו עובר בלאו דולא יהיה כקרח וכעדתו אינו לאו אלא שלילה כדרשת התנחומא, אלא מה שראוי לומר במחזיק במחלוקת לפום מה שאנו מדמין כל המחזיק במחלוקת לחולק על הכהונה היינו שראוי ליצטרע וכדרשת התנחומא ודוק: 
**וכיון** דרב אשי דחה הא דתרגום הנ"ל מהלכה ראוי לפסוק כרב אשי דהוא בתראה. ולפי דרכנו למדנו שממקום שבא הרמב"ן לסתור דברי רבינו אדרבא משם אתה מוצא ראיה לדברי רבינו כמ"ש ותו לא מידי:


###### Marganita Tava on Sefer HaMitzvot, Shorashim 8:2:2
[Marganita Tava on Sefer HaMitzvot, Shorashim 8:2:2](https://torahapp.org/share/book/Marganita%20Tava%20on%20Sefer%20HaMitzvot/s/Shorashim/r/8:2:2)

**תו** כתב הרמב"ן וז"ל וענין השלילות צריך דקדוק ולא יתפשט כאשר הרב מרחיב בו וכו' שאינה חייבת מיתה בעבור עבדות עכ"ל. ומה שנראה בזה הוא, דיש הכרח דע"כ לא יומתו אבות על בנים לאו גמור הוא ולא שלילה, דאי שלילה תקשי לא יומתו לא יומתו תרי זימני דכתב רחמנא לאגמורן דאף לזכות פסולין הקרובין כדאיתא בסנהדרין (דף כ"ח) אשכחן לחובה לזכות מנלן אמר קרא יומתו יומתו תרי זימני אם אינו ענין לחובה תנהו ענין לזכות, למה ליה תיפוק ליה מק"ו כמו שכתב הרב בעל כ"מ בפי"ג מהל' עדות בתירוצו שם על קושיא אחת, וז"ל ואדרבה אית לן למימר השתא לחובה דיש ידים מוכיחות דקושטא קאמרי דהא קרובים רחמי להדדי ואי לאו קושטא לא הוו מסהדי אפ"ה לא מהימני לזכות די"ל דמשקרי כדי להיטיב לקרובים לא כ"ש דלא מהימני עכ"ל, א"ו דלא יומתו אבות על בנים לאו גמור הוא שהיא אזהרה לב"ד שלא יקבלו עדות הקרובים ולכך איצטריך לא ימותו יתירא לאגמורן דב"ד שמקבלין עדות הקרובים לזכות נמי עוברין בלאו דאי מק"ו לא היו עוברין בלאו דאין מזהירין מן הדין. ואע"ג דאכתי קשיא מנליה להש"ס לאוקמי יומתו יתירא באם אינו ענין לחובה ת"ע לזכות, דלמא לחובה איצטריך לאגמורן דלאו גמור הוא דאי מחד יומתו הייתי אומר דאינו אלא שלילה, עכ"פ מוכח מסוגית הש"ס דקים להו דלא יומתו לאו גמור הוא, מדפריך אשכחן לחובה לזכות מנלן ומאי קושיא דלמא מק"ו כנ"ל, א"ו דקים ליה להש"ס דב"ד שמקבלין עדות הקרובים עוברים בלאו גמור, וע"ז פריך אשכחן לחובה לזכות מנלן דעוברים בלאו ומק"ו אין מזהירין, והואיל וזכינו לדין דקים ליה להש"ס דהב"ד עוברין כשמקבלין עדות הקרובים אינו מן הקושיא מנא להו לחכמים, דיש לומר דבא להם מפי השמועה, וכמ"ש רבינו הרמב"ם ברפי"ג מהל' עדות וז"ל הקרובים פסולין לעדות מן התורה שנאמר לא יומתו אבות על בנים מפי השמועה למדו שבכלל לאו זה שלא ימותו אבות בעדות בנים עכ"ל, כן י"ל שגם זה למדו מפי השמועה שהוא לאו גמור ולא שלילה ודוק: 
**ואע"פ** שהעליתי בשורש השני דהא דדריש הש"ס מאבות אבות תרי זימני קרובי האם סבירא ליה לרבינו דאינו אלא אסמכתא ולא דרשה גמורה היא מ"מ העליתי שם דיומתו יומתו תרי זימני דרשא גמורה היא ע"ש, ודברי בעל ספר מגילת אסתר בזה המה דברים שאין להם שחר:


###### Marganita Tava on Sefer HaMitzvot, Shorashim 8:2:3
[Marganita Tava on Sefer HaMitzvot, Shorashim 8:2:3](https://torahapp.org/share/book/Marganita%20Tava%20on%20Sefer%20HaMitzvot/s/Shorashim/r/8:2:3)

**תו** כתב הרמב"ן וז"ל וכן בלא יקום עד אחד באיש וכו' עכ"ל. לכאורה קשיא מאי קא קשיא ליה מלא יקום עד אחד באיש דבודאי לא יקום עד אחד באיש א"א לומר בו שהוא שלילה דמהיכא תיסק אדעתין לדון בעד אחד אחר שכתוב ע"פ שנים עדים יקום דבר בין בנפשות בין בממון. ואפשר לומר דסד"א דאדם המוחזק לדיין בכשרות ומהימן ליה כבי תרי שיכול לדון על פיו בא הכתוב לשלול שאפי' אדם שהוא מוחזק בתכלית הכשרות אין לדון על פיו, ותבלין לזה תמצא בלשון רבינו שכתב בל"ת רפ"ח הזהיר הדיין שלא לחתוך הגדרים או לחייב ממון בעדות עד אחד ואפי' היה בתכלית הכשרות והוא אומרו לא יקום עד אחד באיש וכו'. אמנם כ"ז אינו מוכרח דמי יבא אחר גזירת המלך שגזר בתורתו ע"פ שנים עדים יקום דבר לדון בעד אחד אפי' שיהיה בתכלית הכשרות, וע"כ כי איצטריך לא יקום עד אחד באיש לאזהרה הוא דאיצטריך ולא לשלילה ורבינו שכתב בל"ת רפ"ח קושטא דמילתא קאמר ודוק:


###### Marganita Tava on Sefer HaMitzvot, Shorashim 8:2:4
[Marganita Tava on Sefer HaMitzvot, Shorashim 8:2:4](https://torahapp.org/share/book/Marganita%20Tava%20on%20Sefer%20HaMitzvot/s/Shorashim/r/8:2:4)

**שוב** כתב הרמב"ן וז"ל אבל אין שלילות בתורה בלאו וכו' כי טמא הוא עכ"ל. וכתב ע"ז בעל מגילת אסתר וז"ל, ומ"ש עוד כי לדעתו אין שום לאו שלילות רק אותו שמפורש בו בפסוק הטעם, נ"ל כי זה א"א שהרי לא תצא כצאת העבדים הוא שלילות לפי מה שהבאנו מהתנחומא ואין שם טעם בפסוק, וכן ההיא דפרק קדשי קדשים היא שלילה בודאי למ"ד א"צ להבדיל וג"כ שם אין טעם בפסוק עכ"ל. ולא ידעתי מאי קאמר, דהרמב"ן דקאמר אין שלילות בתורה בלאו הנאמר בפני עצמה, באמת למ"ד לא יבדיל אינו שלילה קאמר דהלכתא כוותיה וכמו שפסק רבינו עצמו כהאי מ"ד דלא יבדיל אינו שלילה אלא לאו גמור ומהאי מ"ד דלא יבדיל אינו שלילה משמע כדברי הרמב"ן דהאי תנא דאינו מפרש שלא יבדיל הוא שלילה אלא מפרש שהוא לאו גמור איכא למימר שהוא משום טעם הרמב"ן. והנראה בזה הוא אחר שאבאר שיטת רש"י בזבחים (דף ס"ו.) שפירש על הא דקאמר הש"ס הכי השתא התם כיון דכתיב בעל הבור וכו' הכא מכדי כתיב והקריבו חלק הכתוב בין חטאת העוף לעולת העוף לא יבדיל למה לי ש"מ א"צ להבדיל, וז"ל בד"ה מכדי כתיב בעולת העוף והקריבו ומינה נפקא לר"א בר"ש הבדלה בעולת העוף בהכל שוחטין ולא דרש ומלק והקטיר כדדרשינן לעיל מה הקטרה הראש בעצמו וכו' דתיפוק ליה הבדלה מהתם דהך סברא לית ליה שימלוק את כולן אלא דוקא רוב שנים ויליף לה מקראי, ואפי' רבנן דפליגי עליה התם עיקר הבדלה בעולה לא נפקא להו אלא מוהקריבו דמשמע חלק את זה מן החטאת, הילכך ע"כ ולא יבדיל האמור בחטאת למה לי כלומר מאי קאמר לן ש"מ א"צ להבדיל קאמר, הלכך נפקא לן העולה מוהקריבו דצריך להבדיל דהא חלק ביניהן, דאי אזהרה היא בחטאת שלא יבדיל היכי נפקא לן בעולה מוהקריבו דצריך להבדיל אינו מוזהר שלא להבדיל הוא דנפקא לן מחילוקו ולא שטעון הבדלה, האי למה לי כמו מאי היא עכ"ל. הנה מה שיש להקשות על פירוש זה דהא גופא קשיא דמנא ליה לר"א בר"ש לפרש לא יבדיל אין צריך להבדיל והקריבו חלק וכו' דעולת העוף טעון הבדלה דלמא באמת לא יבדיל אזהרה בחטאת שלא יבדיל, והקריבו חלק וכו' ללמדנו דבעולת העוף אינו מוזהר שלא להבדיל, וא"ל דס"ל לר"א בר"ש דכ"מ שיש לנו לפרש הלאו לשלילה מפרשינן לשלילה ולא לאזהרה, והכא יש לפרשו שלילה כמ"ש התוס' שם בד"ה אלא מעתה וכו' וז"ל, אבל הכא דמסברא ה"א דמבדיל לפי שצריך לדם אמרינן דכי כתיב לא יבדיל אין צריך להבדיל קאמר עכ"ל, דא"כ קשה למה האריך הש"ס לומר אבל הכא מכדי כתיב והקריבו חלק הכתוב וכו' כיון דאין מכל זה הכרח דלא יבדיל אין צריך להבדיל ולא היה ליה למימר אלא הכי השתא התם כיון דכתיב בעל הבור עלויה הוא דרמי לכסויה אבל הכא יש לפרשו שלילה כמ"ש התוס', דבשלמא על תוס' ל"ק, די"ל דזה שפירשו התוס' אבל הכא דמסברא ה"א דמבדיל לפי שצריך לדם וכו' היינו בסברת המקשה אבל התרצן עדיפא משני ליה, משא"כ לשיטת רש"י קשה. ונ"ל פשוט וברור דאין זה קושיא די"ל שר"א בר"ש קיבל מרבו שלמדו מפי השמועה ממשה מסיני דהבדלה בעולת העוף נפקא מוהקריבו חלק בין חטאת העוף לעולת העוף, וכמו שרגיל רבינו הרמב"ם לפרש כן וכל חיבורו הגדול מלא מזה וכאשר השריש לנו בשורש הראשון ובהקדמתו לסדר זרעים בפירושו למשניות, והשתא יליף שפיר דע"כ לא יבדיל האמור בחטאת העוף ע"כ פירושו אין צריך להבדיל, דאל"כ איך יוציא לנו מוהקריבו חלק וכו' דעולת העוף טעון הבדלה כמו שבאה הקבלה דהבדלה בעולת העוף מוהקריבו חלק וכו' נפקא כנ"ל ודוק: 
**ובזה** מיושב מה שהאריך רש"י לומר ואפי' רבנן דפליגי עליה התם עיקר הבדלה בעולה לא נפקא להו אלא מוהקריבו דהוא שפת יתר, אמנם למה שפירשתי דבא זה מפי השמועה דהבדלה בעולת העוף נפקא מוהקריבו חלק ניחא, דלכאורה תקשי הא על דבר שבא מפי השמועה אין חולק כמו שהשריש לנו רבינו הרמב"ם בריש שורש השני, לכך מפרש רש"י דבאמת ע"ז דהבדלה בעולת העוף מוהקריבו נפקא לא פליגי ולא פליגי אלא אי כמשפט האמור בעולת העוף כמשפט חטאת העוף או כמשפט חטאת בהמה כדאיתא בחולין (דף כ"א) ומפלוגתא זו יוצא להם נפקותא בהבדלת העוף למר צריך שימלוק את כולן ולמר רוב שנים אבל בעיקר הבדלה דנפקא מקרא דוהקריבו אין חולק, ודוק: 
**ובחידושי** הלכות שלי למס' זבחים ישבתי שפת יתר זה ברש"י בענין אחר, ע"פ מה שהקשה הרשב"א בחולין (דף כ"ב) וז"ל ואיכא למידק אשמעתין דהכא אמרינן דלר"א בר"ש בעולת העוף דוקא אוחז הראש בגוף ומזה דגמרינן מחטאת העוף ואילו בזבחים אמרינן אומר היה ר"א בר"ש שמעתי שמבדילין בעולת העוף ומאי לא יבדיל אין צריך להבדיל, והיא ג"כ קושית התוס' בחולין (דף כ"א:) בד"ה ואינו מבדיל, ותירץ הרשב"א די"ל דהתם משמיה דרביה והכא דידיה, ודיקא נמי דקתני התם שמעתי וכו' עכ"ל. ואין להאריך כאן ואם בעל נפש אתה תעמוד ע"ז בשום שכל והתבוננות בעומק ברורי הדברים ודוק: 
**אמנם** אי קשיא הא קשיא מי הכריח לרש"י לפרש כן ולמה לא פירש כפשוטו וכמו שפירש ר"ת באמצע ד"ה ור"א בר"ש וז"ל ור"ת מפרש וכו' שבקיה לקרא וכו' ולאסור אף בשעת המיצוי לא אתי קרא דמוהקריבו הוה נפקא וכו' ודוק: 
**והנראה** בזה פשוט דהוכרח לפרש כן דאי כפשוטו תקשי אכתי מנלן למימר דוהקריבו חלק דבחטאת העוף אינו רשאי להבדיל דלמא והקריבו חלק וכו' אתי לאגמורן דבעולת העוף צריך להבדיל כמו שאכתוב לקמן מהיכא הוה נפקא דעולת העוף בעי הבדלה, לפום מאי דלא הוה כתיב ולא יבדיל ובחטאת העוף אינו צריך להבדיל וא"כ ע"כ יש לפרש לא יבדיל דאינו רשאי להבדיל דאי אינו צריך להבדיל וכמ"ש התוס' לא יבדיל דכתב רחמנא למה לי הא הוה נפקא מוהקריבו חלק דאינו צריך להבדיל כמ"ש ודוק היטב: 
**ובדרך** אחר יש לתרץ דהוכרח רש"י לפרש כן דאי כפשוטו אכתי תקשי מנ"ל דלא יבדיל אין צריך להבדיל דלמא לעולם לא יבדיל אזהרה דאינו רשאי להבדיל ואי משום דללא רשאי להבדיל לא איצטריך קרא דלא יבדיל דהא כבר מוהקריבו נפקא דחילק הכתוב בין חטאת העוף לעולת העוף לענין הבדלה וכמו שפירש ר"ת די"ל דאי לא כתב לא יבדיל הייתי אומר דבעולת העוף צריך למלוק את כולן כמו שיש ללמוד מהיקשא דומלק והקטיר מה הקטרה הראש בעצמו כו', דהרי כל עיקר דלא ס"ל לר"א בר"ש היקשא דומלק והקטיר לענין דצריך למלוק את כולן היינו משום דמסתבר ליה לפרש כמשפט האמור בעולת העוף כמשפט חטאת העוף מה להלן כשהוא אוחז הראש בגוף מזה, דכתיב ולא יבדיל כמו שפירש רש"י בחולין אף כאן כשהוא אוחז הראש בגוף מזה, וכיון דדריש כן תו א"א לו ללמוד מהיקשא דומלק והקטיר לענין שצריך למלוק את כולן כמו שפירש רש"י כאן בזבחים וז"ל, דהך סברא לית ליה שימלוק את כולן אלא דוקא רוב שנים ויליף לה מקראי עכ"ל, משא"כ אי לא הוה כתיב לא יבדיל מהיכא תיתי נימא דלא נלמוד מהיקשא דומלק והקטיר נמי לענין שצריך למלוק את כולן מה הקטרה הראש בעצמו וכו' ודוק היטב: 
**אבל** אין לפרש דהוכרח רש"י לפרש כן משום הקושיא שהקשה מהר"ם מלובלין על שיטת ר"ת בחולין (דף כ"ב) וז"ל בא"ד ור"ת פירש דהא דקאמר רשב"א מאי לא יבדיל דקרא וכו' ולאסור אף בשעת מיצוי לא אתי קרא דמוהקריבו נפקא וכו', דברי התוס' הללו צ"ע דלפום ריהטא רצונם לומר דעל כרחך האי קרא אתי נמי לומר דבשעת מיצוי אין צריך להבדיל דליכא למימר דאתי לאסור אף בשעת מיצוי א"כ קרא דלא יבדיל למה לי דהא כבר מוהקריבו נפקא דחילק הכתוב בין חטאת העוף לעולת העוף לענין הבדלה וזהו דבר תימה דאי לא כתיב לא יבדיל בחטאת העוף מנא הוה ידעינן לאוקמי חילוק דוהקריבו לענין הבדלה עכ"ל מהר"ם מלובלין, דזה אינו קושיא שהרי כבר כתבתי דאי לא הוה כתיב לא יבדיל בחטאת העוף גם ר"ש ב"א היה מודה דיש ללמוד מהיקשא דומלק והקטיר דעולת העוף בעי הבדלה מה הקטרה הראש בעצמו וכו', וכל עיקר דלא יליף ר"א ב"ש היקשא דוחלק והקטיר נמי לענין שצריך למלוק את כולן היינו בתר דכתיב לא יבדיל ומסתבר ליה לפרש כמשפט האמור בעולת העוף כמשפט חטאת העוף מה להלן כשהוא אוחז הראש בגוף מזה וכו' כמ"ש לעיל אבל אי לא הוה כתיב לא יבדיל באמת היה מודה רשב"א דיש ללמוד דעולת העוף בעי הבדלה מהיקשא דומלק והקטיר כנ"ל וא"כ אף אי לא הוה כתיב לא יבדיל הוה ידעינן לאוקמי חילוק דוהקריבו לענין הבדלה, כמו שאנו יודעין עכשיו שכתיב לא יבדיל, ודוק היטב: 
**ומיהו** אין לדחות קושית מהר"ם דמסברא הוה אמרינן דצריך למלוק את כולן משום דלדם הוא צריך כמ"ש תוס' ואתי והקריבו לחלק דעולה בעי הבדלה וחטאת אסור להבדיל, דאכתי תקשי דלמא איפכא והקריבו חלק דעולה לא בעי הבדלה וחטאת בעי הבדלה, אבל לפי מ"ש דאי לא הוה כתיב לא יבדיל שפיר הוה שמעינן מומלק והקטיר דעולת העוף בעי הבדלה אפילו לראב"ש תירצתי קושית מהר"ם מלובלין שפיר ולא נשארה על פירוש ר"ת אלא קושיתי שהקשיתי ודוק: 
**ודע** שאין לומר דכבר נסתרה הסברא דכיון דלדם הוא צריך דנימא דמש"ה בעי הבדלה מדאיצטריך היקשא דומלק והקטיר לאגמורן דעולת העוף בעי הבדלה, דז"א דזה ההיקש אינו מופנה דאיצטריך נמי לאגמורן דמה הקטרה בראשו של מזבח אף מליקת העוף בראשו של מזבח, ר"ל למעלה מחוט הסיקרא כדאמר בש"ס בחולין (דף כ"ב), ועוד דאיצטריך כדי דנידע דוהקריבו חלק וכו' אתי לאגמורן דעולת העוף בעי הבדלה וחטאת העוף לא בעי הבדלה משא"כ בלא היקשא אלא דהוה אמרינן מסברא דבעי הבדלה משום דלדם הוא צריך לא הוה ידעינן דוהקריבו חלק וכו' דחטאת לא בעי הבדלה דלמא איפכא כמש"ל, ודוק היטב: 
**וממוצא** הדברים נתישבה הקושיא הנ"ל שקשה לרבינו הא רבנן דראב"ש דהלכתא כוותייהו לא ס"ל דלא יבדיל שלילה כשיטת הרמב"ן דס"ל דאין שלילה בתורה בלאו הנאמר בפני עצמו, אלא בכגון אלו שמפרש בו כי, לא יומתו כי לא חופשה וכו', די"ל דודאי לא פליגי חכמים ור"א בר"ש בזה, אלא דכ"ע ס"ל דכל היכא דיש לפרש שלילה מפרשינן לשלילה ולא לאזהרה, אלא דפליגי בהא, דחכמים דראב"ש ס"ל דכמשפט האמור בעולת העוף פירושו כמשפט חטאת בהמה, או כמשפט חטאת העוף למול עורף כדאיתא בחולין (דף כ"א), וכיון שכן שפיר ילפינן מהיקשא דומלק והקטיר נמי דעולת העוף בעי הקטרה והקריבו חלק וכו' איצטריך להו דאל"ה לא הוה מוקמינן היקשא דומלק והקטיר אלא לגז"ש דמה הקטרה לראשו של מזבח כמפורש בחולין (דף כ"ב.) וכיון שכן ע"כ א"א להם לפרש לא יבדיל האמור בחטאת העוף לא צריך להבדיל משום דסד"א דצריך להבדיל משום דצריך לדם, דללא צריך להבדיל בחטאת העוף לא איצטריך קרא דלא יבדיל דזה הוה ידעינן מוהקריבו חלק דבעולת העוף בעי הבדלה ובחטאת העוף לא צריך הבדלה וע"כ מדאיצטריך לא יבדיל ע"כ לאזהרה אתי ללמד דבחטאת העוף אינו רשאי להבדיל, ור"א בר"ש מסתבר ליה לפרש כמשפט האמור בעולת העוף כמשפט חטאת העוף מה חטאת העוף כשהוא אוחז הראש בגוף מזה אף עולת העוף כשהוא אוחז הראש בגוף מזה כמבואר בחולין דף הנ"ל, ולפ"ז א"א לו ללמוד מהיקשא דומלק והקטיר דעולה בעי הבדלה כמו שפירש"י כאן בזבחים כנ"ל, וע"כ צריך ללמוד הבדלה בעולת העוף רק מוהקריבו חלק לחודיה, ולפ"ז יש לו הכרח דע"כ לא יבדיל האמור בחטאת העוף אין צריך להבדיל, דאי אזהרה שאינו רשאי להבדיל היכי נפקא הבדלה מוהקריבו חלק כמו שבא לנו בפירוש מקובל כנ"ל, דלמא בעולת העוף אינו מוזהר שלא להבדיל, א"ו דלא יבדיל אין צריך ושפיר נפקא לן דעולת העוף בעי הבדלה וכמ"ש רש"י בזבחים (דף ס"ו) הנ"ל, וא"ל לא לכתוב לא יבדיל וא"כ שפיר נוכל ללמוד הבדלה מהיקשא דומלק והקטיר אפי' לר"א בר"ש כנ"ל, ומוהקריבו חלק נדע דאין צריך להבדיל בחטאת העוף כנ"ל, די"ל דאיצטריך כי היכי דלא ניליף מהיקשא דומלק והקטיר נמי דצריך למלוק את כולן משום דהשתא דכתיב לא יבדיל מסתבר לדרוש כמשפט חטאת העוף דמה חטאת העוף כשהוא אוחז הראש בגוף מזה אף עולת העוף כשהוא אוחז הראש בגוף מזה וא"כ אין ללמוד מהיקשא דומלק והקטיר דמה הקטרה הגוף בפ"ע שהרי מהיקשא דכמשפט נלמד דכשהוא אוחז הראש בגוף מזה, ולא ילפינן אלא מוהקריבו חלק דעולת העוף צריך שימלוק רוב שנים וכנ"ל, וא"ל הלא קיימינן השתא בלא יבדיל אין צריך להבדיל וא"כ אף השתא דכתיב לא יבדיל אין למעט דלא נבעי מליקה בכולן דהרי השתא אין לומר כמשפט חטאת העוף כשהוא אוחז הראש בגוף דהרי גם בחטאת אם רצה להבדיל מבדיל דהא לא יבדיל א"צ להבדיל קאמר, וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה אי ס"ד דלא יבדיל שלילה דא"צ להבדיל, לא יבדיל למה לי הא הוה ידעינן מוהקריבו חלק וכו' דעולה בעי הבדלה וחטאת אין צריך להבדיל, כבר תירץ הרשב"א על קושיא שהקשה דראב"ש אדראב"ש דהכא אמרינן דלר"א בר' שמעון בעולת העוף דוקא אוחז הראש בגוף ומזה דגמרינן מחטאת העוף ואילו בזבחים אמרינן אומר היה ר"א בר"ש שמעתי שמבדילין בחטאת העוף ומאי לא יבדיל אין צריך להבדיל, דיש מתרצים דבשמעתין נמי ה"ק מה להלן אוחז הראש בגוף ומזה אם רוצה אף כאן אם ירצה אוחז בגוף ומזה, והקשה על זה מהא דאמרינן לעיל גבי ברייתא דקתני חותך שנים או רוב שנים, ופריך כמאן אי כרבנן שנים דוקא, אי כראב"ש רוב שנים דוקא, אלמא לר"א בר' שמעון אם רצה להבדיל לגמרי בעולה אינו מבדיל, ותירץ לבסוף די"ל דהש"ס דפריך התם אי כראב"ש רוב שנים דוקא, ס"ל כמ"ד דס"ל בזבחים אליבא דראב"ש לא יבדיל אסור להבדיל ופליגי ר"א בר"ש וחכמים באם מיצוי חטאת העוף מעכב כדאמר רב חסדא או בשהייה בסימן שני בעולת העוף מעכב כדאמר רבא, אבל למ"ד דר"א בר"ש לא יבדיל אין צריך להבדיל קאמר באמת ה"ק מה חטאת העוף כשהוא אוחז הראש בגוף מזה ר"ל אם רוצה אף כאן ר"ל בעולת העוף כשהוא אוחז הראש בגוף הוא מזה אם ירצה עכ"ל עם קצת תוספת ביאור להקל על המעיין, ועיין ברשב"א בחולין (דף כ"ב), הרי לפניך דאפילו למאי דקיימינן דלא יבדיל אין צריך להבדיל נמי יש לפרש כמשפט חטאת העוף מה חטאת העוף כשהוא אוחז הראש בגוף מזה אם ירצה אף כאן ר"ל בעולה כשהוא אוחז הראש בגוף מזה וא"כ איצטריך לא יבדיל לאגמורן דאינו חייב למלוק את כולן אלא דרשות אם רוצה להבדיל את כולן מבדיל ואם רוצה אינו מבדיל אלא רוב שנים כדנפקא לן מוהקריבו חלק וכו'. ודוק היטב והדברים ברורים למבין:


###### Marganita Tava on Sefer HaMitzvot, Shorashim 8:2:5
[Marganita Tava on Sefer HaMitzvot, Shorashim 8:2:5](https://torahapp.org/share/book/Marganita%20Tava%20on%20Sefer%20HaMitzvot/s/Shorashim/r/8:2:5)

**תו** כתב הרמב"ן וכן לדעתי ולנערה לא תעשה דבר שלילה הוא לומר שהיא פטורה וכו' ובסיפרי אמרו וכו' ולא הזכירו בו אזהרה לומר רחמנא אזהר עליה עכ"ל. והנראה בזה כי בודאי י"ל שלנערה לא תעשה דבר מניעה מכח ייתור הכתוב, דאחר שכתב ומת האיש לבדו ולנערה לא תעשה דבר ל"ל, אלא ש"מ לאזהרה אתי, ומ"ש הרמב"ן שאין זה ייתור לפי שנדרש כולה מלה מלה בסנהדרין לכל אותן שמצילין אותן בנפשן וכו', המעיין שם בגמ' יראה שאין נדרש אלא הפסוק אין לנערה חטא מות, אבל מקרא דלנערה לא תעשה דבר לא דריש שם כלום, וכמו שפירש רש"י בסנהדרין (דף ע"ג) בד"ה לנערה חטא מות אכולהו קאי אין מושיע לה וקרא יתירא הוא ולדרשא דהא כתיב ולנערה לא תעשה דבר עכ"ל, הרי מבואר דקרא הנדרש הוא אין לנערה חטא מות, וא"ל דאכתי ולנערה לא תעשה דבר לאו יתורא הוא דאי לאו לנערה לא תעשה דבר לא הוה דרשינן קרא דאין לנערה חטא מות משום דהיינו אומרים דלגופא אתי לפטור הנערה ולכך איצטריך ולנערה לא תעשה דבר לפטור הנערה כי היכי דלהוי קרא דאין לנערה חטא מות קרא יתירא לדורשו מלה מלה, ז"א דבלא קרא דלנערה לא תעשה דבר, קרא דאין לנערה חטא מות יתירא הוא דלפטור הנערה מומת האיש אשר שכב עמה לבדו נפקא, ואמנם הנראה בכוונת רש"י והרמב"ן שכתבו דקרא דולנערה לא תעשה דבר איצטריך לפטור הנערה ממיתה, ולא למדו פטור דנערה מומת האיש אשר שכב עמה לבדו, הוא, דגם קרא דומת האיש אשר שכב עמה לבדו נדרש בקידושין (דף ט') ובסנהדרין (דף ס"ו) לרבי דאם באו עשרה אנשים על נערה המאורסה שלא כדרכה דהראשון בסקילה וכולן בחנק, ולר' יונתן דאף שאין שניהם שוין כאחד, וכתב רש"י שם לבדו קרא יתירא הוא דהא כתיב ולנערה לא תעשה דבר ודוק: 
**אמנם** הנראה לי לשיטת רבינו דהוא מפרש ומתו גם שניהם עד שיהו שוים כאחד כמו שמפרש ר"ת בתוס' קידושין (דף י') וז"ל ור"ת מפרש עד שיהיו שניהם שוין במיתה אחת ולא בבני עונשין תליא מילתא ואפילו גדול הבא על הקטנה חייב אם הן שוין בקטלא וקאי אמילתא דר"מ דאמר בפ' ד' מיתות גבי נערה המאורסה דר"מ סבר נערה ולא קטנה וחכמים אומרים נערה אפילו קטנה במשמע וכו' עכ"ל, וא"כ לפ"ז אם פסקינן כר"מ דנערה ולא קטנה ואמרינן דלאו לגמרי פטר אלא מסקילה אבל מחנק לא פטר הוא דאיצטריך מלת לבדו לחייבו חנק דבלאו תיבת לבדו לא הייתי מחייב אפילו חנק משום דהייתי אומר כתיב ומתו גם שניהם עד שיהיה שניהן במיתה, אמנם אי פסקינן כחכמים דנערה אפילו קטנה במשמע לא איצטריך קרא דומת האיש אשר שכב עמה לבדו דבלא"ה מהיכא תיתי לפוטרו הא שנים שוים במיתה דהרי הבועל בסקילה וגם הקטנה אילו היתה גדולה ג"כ בסקילה, וכן אם פסקינן כרבי דס"ל דעשרה שבאו על נערה המאורסה בשלא כדרכה הראשון בסקילה וכולן בחנק איצטריך תיבת לבדו דבלא"ה הייתי מחייב כולן בסקילה, משא"כ לרבנן דס"ל דכולן בסקילה לא דרשינן מתיבת לבדו כלום, אם לא דנימא דחכמים דס"ל עשרה שבאו על נערה דכולן בסקילה סבירא להו כר"מ דנערה ולא קטנה וכי פטר רחמנא הבא על מאורסה קטנה הסקילה הוא דפטר אבל חנק חייב הוא דאיצטריך לבדו כנ"ל, אבל אם פסקינן כחכמים דר"מ דס"ל נערה אפילו קטנה במשמע וגם פסקינן כחכמים דרבי דעשרה שבאו על נערה המאורסה שלא כדרכה דכולן בסקילה, א"כ לא דרשינן מתיבת לבדו כלום, ותקשי האי לבדו מאי עבדינן ביה וע"כ צ"ל דאיצטריך לבדו כי היכי דתהוי ולנערה לא תעשה דבר מיותר לאגמורן דולנערה לא תעשה דבר הוי מניעה ואזהרה לב"ד כמ"ש רבינו הרמב"ם ולא שלילה ופטור בעלמא ודוק: 
**והנה** רבינו הרמב"ם פסק בפ"ג מהלכות איסורי ביאה ה' ו' דעשרה שבאו על נערה המאורסה שלא כדרכה כולן בסקילה כחכמים דרבי וגם פסק בהלכה דהבא על קטנה מאורסה בבית אביה דהוא כולן בסקילה כחכמים דר"מ, משום דיש לנו לפסוק בתרווייהו כחכמים דלכך שנאן התנא בלשון חכמים כדי דנפסוק כוותיה, וא"כ אייתר ליה האי תיבת לבדו דהשתא ליכא למידרש מידי מהאי תיבת לבדו וע"כ צ"ל דאיצטריך תיבת לבדו כי היכי דלהוי ולנערה לא תעשה דבר מיותר לאגמורן דהוה אזהרה ומניעה גמורה ולא פטור ושלילה ודוק: 
**ובזה** נתיישבה קושית הרמב"ן דאמאי נקט הש"ס בכל מקום האי לישנא דאונס רחמנא פטריה ולא נקט אונס רחמנא אזהר עליה, די"ל דהש"ס נקט האי לישנא דאונס רחמנא פטריה משום דרחמנא פטריה פסיקא לכ"ע, דודאי לר"מ דס"ל נערה ולא קטנה ולרבי דס"ל עשרה שבאו על נערה מאורסה שלא כדרכה הראשון בסקילה לא הוה ולנערה לא תעשה דבר אלא שלילה בעלמא לפטור הנערה ממיתה דתיבת לבדו איצטריך לדרשותיהם ולא הוה ולנערה לא תעשה דבר אזהרה אלא אי לא פסקינן כרבי וכר"מ, לכך נקט הש"ס בכל מקום אונס רחמנא פטריה שהוא פסיקא אליבא דכ"ע ודוק היטב: 
**ואם** נפשך לומר א"כ אמאי לא משני הש"ס בקידושין (דף י') על מאי דפריך התם ורבנן האי לבדו מאי עביד ליה, דאיצטריך לבדו כי היכי דתהוי ולנערה לא תעשה דבר אזהרה ולא שלילה, י"ל דבאמת ה"מ לשנויי הכי, אלא דלא משני הכי משום דהוה מצי המקשה להקשות א"כ לחכמים הוה טפי מתרי"ג מצות, או לר"מ הוה מצוה אחת חסירה מתרי"ג, והיה צריך להאריך ולומר דלרבנן דסבירא להו דולנערה לא תעשה דבר הוא אזהרה, סבירא להו במצוה מן המצות דס"ל לר"מ שהיא חובה, שהוא רשות, ולר"מ איפכא ולכך משני מה דמשני כדי לקצר, וכמו שמבואר בכללי הש"ס דלפעמים אע"פ שהיה יכול המתרץ לתרץ תירוץ יותר מרווח לא משני הכי מפני האריכות ומשני מה דמשני מפני אהבת הקיצור ע"ש, ועיין בדברי הרמב"ן בריש שורש הראשון שכתב וז"ל ומפני התפשטות החשבון הזה ר"ל תרי"ג מצות בכל מקום נאמר שהוא מסור בידם מפי משה בסיני ועם כל זה אין נמנעין ממחלוקותיהם במצוה מן המצות שזה יאמר רשות וזה יאמר חובה, כי יודע האומר רשות שיש מצוה ממלאת החשבון ולא יקפידו לשאול עליה למנותה מפני עומק הענין ורחוקו שיבארו כל התורה וכו' ע"ש ודוק: 
**ועוד** נ"ל ליישב, דלפטור אונס לא איצטריך קרא דולנערה לא תעשה דבר דכבר נלמד דאונס רחמנא פטריה מההוא דכתיב גבי מולך שבא בקבלה מפי השמועה ההוא ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה כמ"ש רבינו הרמב"ם בפ"ה מהלכות יסודי התורה ה' ד' וז"ל וכל מי שנאמר בו יהרג ולא יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל השם, ואם היה בעשרה מישראל ה"ז חילל את השם ברבים ובטל מצות עשה שהיא קדוש השם, ועבר על מצות ל"ת שהיא חילול השם, ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואצ"ל שאין ממיתין אותו ואפי' הרג באונס, שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים והתראה שנאמר בנותן מזרעו למולך ונתתי את פני באיש ההוא מפי השמועה למדו ההוא ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה, ומה ע"א שהיא חמורה מן הכל העובד אותה אינו חייב כרת ואצ"ל מיתת ב"ד, ק"ו לשאר מצות האמורות בתורה, ובעריות הוא אומר ולנערה לא תעשה דבר עכ"ל. הרי מבואר דלפטור הנערה האנוסה לא איצטריך קרא דולנערה לא תעשה דבר דיש ללמוד בק"ו מע"א החמורה מן הכל שנאמר בה ההוא ולמדנו מפי השמועה ההוא ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה, וכי איצטריך ולנערה לא תעשה דבר לאזהרה לב"ד כמ"ש רבינו ולקמן אבאר מה שיש לדקדק על זה: 
**אמנם** כדי ליישב לדרך זה הקושיות שהקשה הרמב"ן דנקט בכל דוכתא אונס רחמנא פטריה, ולשיטת רבינו הוה ליה למימר אונס רחמנא אזהרה עליה, אעתיק לשון הגמ' דמס' ע"ז (דף נ"ד) תנא נעבד שלו אסור ושל חבירו מותר, ורמינהי איזהו נעבד כל שעובדין אותו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון האי אונס ה"ד וכו' אמר רמי ב"ח לא כגון שאנסוהו עכו"ם והשתחוה לבהמתו דידיה מתקיף לה ר"ז אונס רחמנא פטריה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר, אלא אמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם וכשפרט לך הכתוב וחי בהם ולא שימות בהם יצא אונס והדר כתב רחמנא ולא תחללו את שם קדשי דאפי' באונס הא כיצד הא בצינעא הא בפרהסיא. והנה י"ל מאי אלא אמר רבא דקאמר הש"ס דלא שייך האי לישנא אלא היכא דהדר ממילתא קמייתא, והכא הא לא אמר רבא תחילה שום דבר שיפול עליו לשון אלא אמר רבא דמשמע דהדר מקמייתא. והנראה לי בזה הוא דהתוס' הקשו בד"ה מתקיף לה ר' זירא אונס רחמנא פטריה תימה מאי קפריך נהי דפטור ממיתה בדיעבד מ"מ לכתחילה הוא חייב למסור עצמו למיתה, וא"כ למה לא יאסר מטעם נעבד דהא פרהסיא דבסמוך לרבא קרי ליה נעבד מטעם דחייב למסור עצמו ואע"ג דבדיעבד פטור וכו', ונראה לרבינו יצחק לפרש דבין ר"ז ורבא לא פליגי בהא דלכתחילה חייב למסור עצמו, ור' זירא ה"פ אונס רחמנא פטריה דיעבד דכתיב ולנערה לא תעשה דבר אע"פ שיש לו למסור עצמו אין לאסור בהשתחואתו ורבא מסיק דכיון דבפרהסיא חייב למסור עצמו ע"ז קרינא ביה ואעפ"כ בדיעבד פטור עכ"ל. ביאור תירוצו של רבינו יצחק הוא, דר"ז ה"פ מתקיף לה ר"ז אונס רחמנא פטריה ומדפטריה רחמנא באונס ממיתה ש"מ דעובד ע"א באונס לא מיקרי עובד ע"א כיון דלבו לשמים דאי עובד באונס נמי נקרא עובד ע"א אין סברא לפוטרו ממיתה ואע"ג דבשוגג נמי רחמנא פטריה שאני התם דכיון דקבל האליל לאלוה נעבד הוא ומשום דאומר מותר הוא דפטור אבל אונס דרחמנא פטריה ממיתה ע"כ משום דלבו לשמים ולא קבליה עליה לאלוה וא"כ לאו נעבד הוא ואע"ג דיש לו לכתחילה למסור עצמו אין הטעם משום דאע"פ שאין לבו לע"א אלא לשמים אפ"ה הוה עובד ע"א ומש"ה צותה התורה למסור עצמו אלא אע"ג דלא הוה עובד ע"א כיון דאנוס הוא ולבו לשמים אפ"ה צותה התורה למסור משום קידוש השם, ורבא ס"ל דכיון דצותה התורה למסור עצמו והוא אינו מוסר עצמו ועובד מיקרי עובד ע"א, אלא דהתורה חסה עליו לפוטרו ממיתה בדיעבד, ועיין בספר תורת חיים במס' ע"א ותמצא תבלין לזה אע"פ שהוא כתב שם קצת בענין אחר. היוצא מכל הלין לענין שאני עומד בו הוא דלר"ז דס"ל דעובד ע"א באונס לא מקרי עובד ע"א ולא הוה נעבד כמ"ש התוס' אין ללמוד מההוא שכתוב במולך ודרשינן ההוא ולא אונס לפטור אונס בשאר מצות התורה בק"ו כמ"ש הרמב"ם דשאני אונס דע"א דכיון שהוא אנוס לא מיקרי עובד ע"א כיון דלבו לשמים ואינו עובד ע"א כלל, ואיצטריך ולנערה לא תעשה דבר לפטור שאר אונסים בכל מצות התורה, וא"כ לא הוה ולנערה לא תעשה דבר אלא שלילה ולא מניעה ואזהרה משא"כ לרבא דס"ל אפי' עובד ע"א באונס מקרי עובד ע"א כיון דמחוייב למסור עצמו אלא דרחמנא חס עליה ופטריה ממיתה שפיר יש ללמוד שאר מצות התורה בק"ו מע"א כמ"ש הרמב"ם ואייתר ולנערה לא תעשה דבר לאגמורן דהוי מניעה ואזהרה כנ"ל, אמנם מצינו במס' נדרים (דף כ"ז) דקאמר רבא לרב הונא אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר ע"ש, וא"כ לפ"ז קשיא דרבא אדרבא דהכא משמע מדקאמר הכל היו בכלל לא תעבדם דאפי' עובד ע"א באונס מיקרי עובד ע"א אלא דרחמנא פטריה ממיתה וא"כ יש ללמוד שאר מצות התורה בק"ו מע"א דאונס פטור וא"כ אייתר ולנערה לת"ד לאזהרה ובנדרים קאמר אנוס רחמנא פטריה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר דמשמע שאינו אלא שלילה כדדייק הרמב"ן מדלא קאמר אונס רחמנא אזהר עליה, ונ"ל דהיינו דקאמר אלא אמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם וכו', דבאמת לפ"ז הדר ממה דקאמר רבא בעלמא אונס רחמנא פטריה דלא הוה אלא שלילה וס"ל דבאמת ולנערה לא תעשה דבר הוה אזהרה ודוק: 
**וא"כ** סרה קושית הרמב"ן מעל רבינו שהקשה ממה שתופס הש"ס לישנא דאונס רחמנא פטריה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר, דהרי באמת הדר ביה רבא מהאי לישנא כדמוכח ממאי דקאמר הש"ס בע"ז (דף נ"ד) אלא אמר רבא הכל היה בכלל לא תעבדם וכו' כמו שפירשתי ודוק היטב: 
**ובחידושי** להלכות יסודי התורה כתבתי, אחר שדקדקתי על מה שכתב רבינו הרמב"ם, ומה ע"א שהיא חמורה מן הכל העובד אותה באונס אינו חייב כרת ואצ"ל מיתת ב"ד ק"ו לשאר מצות האמורות בתורה ובעריות הוא אומר ולנערה לא תעשה דבר, דלכאורה י"ל אחר שלמד בק"ו מע"א החמורה מן הכל דאונס פטור א"כ למאי נ"מ הביא קרא דעריות שנאמר בו ולנערה לא תעשה דבר, ועוד באמת קרא דולנערה לא תעשה דבר למה לי, ותירצתי משום דמע"א ליכא למילף אלא דפטר הכתוב את האנוס מכרת ואצ"ל ממיתה, אבל עדיין לא שמענו שפטרו הכתוב ממלקות דדלמא לא חס רחמנא כולי האי לפוטרו אפי' ממלקות, והנה רבינו כתב וז"ל ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואצ"ל שאין ממיתין אותו וכו' לכן מסיים ובעריות הוא אומר ולנערה לא תעשה דבר, ותקשי למה לי אי לפוטרו ממיתה ומכרת הא איכא ללמוד בק"ו מע"א החמורה, א"ו דאתי לאגמורן דאנוס פטור אפי' ממלקות עכ"ל שם. אמנם אינו מוכרח דודאי אחר שמצינו שפטר הכתוב אנוס בע"ז החמורה מהיכא תיתי לחייבו מלקות, ואי משום דגלה הכתוב דאנוס פטור גבי חייבי כרת ולא גילה הכתוב דאנוס פטור גבי חייבי מלקות, דלמא לרבותא כתב רחמנא דאנוס פטור אפי' בע"א החמורה מן הכל והא דאיצטריך ולנערה לא תעשה דבר היינו לאזהרה כמ"ש רבינו בסמ"ק שלו ובהלכות סנהדרין והביא ג"כ קרא דעריות ולנערה לא ת"ד להחזיק דבריו דלא מבעיא שפטר הכתוב את האונס אלא שכתב אזהרה מיותרת לב"ד שכל המעניש את האונס עובר באזהרה וק"ל: 
**אמנם** קשה לי על רבינו שכתב שאין מלקין ואין ממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים ובהתראה שנאמר בנותן מזרעו למולך ונתתי את פני באיש ההוא מפי השמועה למדו ההוא ולא אנוס וכו' ומה ע"א שהיא חמורה מן הכל וכו', א"כ משמע שתופס שיטתיה דמ"ד מולך ע"ז היא, ובפ' ששי מהלכות עכו"ם וחוקותיהם הלכה ג' כתב וז"ל לפיכך העושה עבודה זו לע"א אחרת חוץ ממולך פטור וזה כמ"ד מולך לאו ע"ז היא, דלמ"ד מולך ע"ז העושה עבודה זו אפילו לשאר ע"א חוץ ממולך חייב, כדאיתא בסנהדרין (דף ס"ד) וז"ל הגמ' שם תנן העובד ע"א והנותן מזרעו למולך קתני ע"א וקתני מולך כלומר מדפלגינהו בתרתי אלמא מולך לאו בכלל ע"א הוא תנן כמ"ד מולך לאו ע"ז הוא, דתניא אחד למולך ואחד לשאר ע"א חייב, ופירש"י דקסבר מולך ע"ז הוא ולא איצטריך לאזהורי עליה בכדרכה דמאיכה יעבדו נפקא אלא לומר לך שאם עשה שלא כדרכה חייב, ר"א בר"ש אומר למולך חייב שלא למולך פטור משום דקסבר מולך לאו ע"ז היא ע"ש. והן אמת שכתב הרב בעל כ"מ וז"ל ונראה מדברי רבינו שכתב לע"א אחרת דמולך ע"א הוא וכו' עכ"ל. ותימה גדולה היא דאם כן אמאי כתב דהעושה לע"א אחרת פטור הא למ"ד מולך ע"ז היא אף העושה לע"א אחרת חייב כדקתני האי תנא אחד למולך ואחד לשאר ע"א חייב וצ"ע, ודוחק לומר דהא דכתב הרמב"ם ומה ע"א החמורה מן הכל וכו' לא כתב כן אלא למ"ד מולך ע"ז היא, ובאמת מש"ה סיים ובעריות הוא אומר ולנערה לא תעשה דבר, כלומר דלמ"ד מולך ע"ז היא יש ללמוד בק"ו מע"ז דאונס רחמנא פטריה בשאר מצות האמורות בתורה ולמ"ד דמולך לאו ע"ז היא יש ללמוד מעריות דכתיב ולנערה לא תעשה דבר, דאין זה דרך רבינו להביא סברת תנא או אמורא שאין הלכה כמותו בחבורו, וכיון דפסק בפ"ו מהלכות עכו"ם כמ"ד מולך לאו ע"ז היא, לא ה"ל להביא כלל סברת התנא דס"ל מולך ע"ז היא, והנ"ל בזה משום דגבי מולך כתיבי תלתא ההוא דריש באם אינו ענין לשאר ע"ז כמו דדריש הש"ס שלש כריתות האמורים במולך באם אינו ענין לשאר ע"ז, עיין בסנהדרין (דף ס"ד:) ובתוס' שם:


###### Marganita Tava on Sefer HaMitzvot, Shorashim 8:2:6
[Marganita Tava on Sefer HaMitzvot, Shorashim 8:2:6](https://torahapp.org/share/book/Marganita%20Tava%20on%20Sefer%20HaMitzvot/s/Shorashim/r/8:2:6)

**שוב** כתב הרמב"ן וכן ראוי לומר כי למה הזהיר הכתוב בפטורין מן המיתה שלא יומתו וכבר הוזהרנו על שפיכת דמים עכ"ל, וכתב ע"ז בעל ספר מגילת אסתר וז"ל, עוד הביא (ר"ל הרמב"ן) ראיה מסברא שאינו לאו כי לא היה צריך לכתוב שהרי הוזהרנו על שפיכת דמים, נ"ל כי איצטריך לכתבו לאשמועינן שאינו חייב מיתה דסד"א אף כי הוא אנוס מאחר שעשה עבירה יהרג קמ"ל דאנוס רחמנא פטריה עכ"ל. ואיני יודע מה הוא סח דהרי גם הרמב"ן מודה דאיצטריך קרא לפטור את האונס וכדקאמר הש"ס בכ"מ אונס רחמנא פטריה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר ואינו משיג אלא על רבינו דס"ל דקרא ולנערה לא תעשה דבר היא אזהרה לב"ד וע"כ צ"ל לרבינו דמקרא אחרינא נפקא ליה פטור דאונס דאל"כ מנליה למימר דקרא דולנערה לא תעשה דבר אזהרה דלמא אינה אלא שלילה וכמו שעומד וצווח הרמב"ן, וע"ז מקשה דלשיטת רבינו דנפקא ליה פטור דאונס מקרא אחרינא ואייתר ליה קרא דולנערה לא תעשה דבר לאזהרה, לאזהרה למה לי הלא כיון דידעינן דאונס פטור מוזהרים ועומדים הב"ד מאזהרת שפיכות דמים, וזה פשוט וברור: 
**שוב** כתב בעל מגילת אסתר וז"ל, ועוד י"ל שהוצרך לכותבו על שאר עוברי עבירה שאינם במיתה כי אם במלקות כי זה לא ידענו ממקום אחר עכ"ל. גם זה אינו נכון, דגם להלקות בחנם מוזהרים מארבעים יכנו ולא יוסיף פן יוסיף שהיא אזהרה ומנאה רבינו במצות ל"ת ש' ע"ש שכתב שמזאת האזהרה היא אזהרה מהכות כל איש מישראל, והנראה לי בזה דאע"פ שב"ד מכין ועונשין אע"פ שאינו מן הדין כמו שהביא הש"ס מעשה באחד שרכב ע"ג סוס בשבת והביאוהו לב"ד וסקלוהו, ובאחד שהטיח את אשתו והלקוהו, לא מפני שהיו ראויין לכך אלא למגדר מלתא שהיה הדור פרוץ לחלל שבת ובזנות, הזהיר הכתוב לבית דין שלא יעשו כן באנוסים ודוק: 
**לשון** רבינו הרמב"ם בסוף שורש הזה ונשאר עלינו לבאר דבר אחד כדי שתשלים וכו' הורה זה על היות כל פעל מאלו מוזהר ממנו עכ"ל:


###### Marganita Tava on Sefer HaMitzvot, Shorashim 8:3:1
[Marganita Tava on Sefer HaMitzvot, Shorashim 8:3:1](https://torahapp.org/share/book/Marganita%20Tava%20on%20Sefer%20HaMitzvot/s/Shorashim/r/8:3:1)

**כתב** ע"ז הרמב"ן וז"ל גם בה"ג הורה כן, ואני לא באתי לידי המדה וכו' והרב עצמו (ר"ל רבינו הרמב"ם) אינו אומר כן וכו' וכ"כ רש"י ז"ל וכו', ופירש הרב (ר"ל רש"י) ואע"ג דוידוי בעלמא הוא ואינו לאו הא נפקא לן ביה באיסור לאו בפרק הערל עכ"ל הרמב"ן ז"ל, והרב בעל מגילת אסתר לא עצר כח ליישב שתי קושיות הללו שהקשה הרמב"ן, עד שסיים בזה"ל וה' יודע הצער שנצטערתי להיות משען ומשענה אל הרב בזה המקום ויגעתי ולא מצאתי ופני אל אחלה יגלה לי עמוקות מני חושך לדעת על מה אדני ראיותיו הטבעו, כי ידעתי לא דבר רק הוא עכ"ל. ואשר חנני אלהים בזה הוא, ותחילה אביא ראיה שאין עליה תשובה שמגמרא דפסחים (דף כ"ד.) מוכרח סברת רבינו ובה"ג שכל אלו הדברים אשר צותה עלינו התורה שננקה את נפשותינו כשנאמר בפינו לא עשינו כך וכך הם כולם מניעות גמורות, והוא דרב פפא מביא אליבא דריב"ל לכל איסורין שבתורה שכשם שהם אסורין באכילה ה"נ אסורין בהנאה מוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף שאין ת"ל לא יאכל מה ת"ל לא יאכל אם אינו ענין לגופו דהא נפקא ליה מק"ו ממעשר הקל ומה מעשר הקל אמרה תורה לא בערתי ממנו בטמא בשר קודש חמור לא כ"ש, וכ"ת אין מזהירין מן הדין היקשא הוא דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וגו' מה ת"ל לא יאכל אם אינו ענין לגופו ת"ע לכל איסורין שבתורה ואם אינו ענין לאכילה ת"ע להנאה, ואי ס"ד שכל אשר צותה עלינו התורה שננקה את נפשותינו לא עשינו כך וכך אינם מניעות גמורות אלא שלילות תקשי היכי מצי ר"פ ללמוד מוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל לכל איסורין שבתורה שאסורין בהנאה באם אינו ענין, דלמא לעולם כל איסורין שבתורה מותרין בהנאה והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל איצטריך לגופו, וא"ל דלגופו לא איצטריך דילפינן מהיקשא דלא תוכל לאכול בשעריך וגו' תינח אכילה איכא למילף בהיקשא או מגופו דקרא דקדש בהדיא כתיב בהאי קרא כמ"ש תוס' שם בד"ה היקשא הוא אלא הנאה בקדשים שנטמאו מנליה, ואי בהיקשא למעשר שני ומעשר אסור בהנאה מדכתיב לא בערתי ממנו בטמא והוא איסור הנאה שאסור אפי' להסיק תחת תבשילו אכתי דלמא איצטריך והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל לאסור הנאה בקדשים שנטמאו בלאו גמור, ועיין בתוס' בד"ה היקשא הוא, שכתבו בתירוצם וז"ל דצריך היקשא משום איסור הנאה וכו' דבפ"ק דשבת לא ילפינן איסור הנאה בשמן קודש שנטמא אלא ממעשר הרי מבואר דליכא שום לימוד אחר דקדשים שנטמאו אסורים בהנאה אלא מוהבשר דמלא בערתי ממנו בטמא לענין הנאה אינו לאו גמור כשיטת הרמב"ן א"ו שכל אשר צותה עלינו התורה שננקה את נפשותינו לומר בפינו לא עשינו כך וכך כולם מניעות ואזהרות גמורות, וא"כ מאחר שצותה עלינו התורה לנקות את נפשותינו לומר לא בערתי ממנו בטמא שהוא ג"כ שלא הסיק תחת תבשילו ש"מ שהיא אזהרה גמורה ולאו גמור וא"כ לא איצטריך קרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל לאיסור הנאה בקדשים שנטמאו בלאו גמור, דזה יש ללמוד בהיקשא ממעשר הקל שנאמר בו לא בערתי ממנו בטמא שלא הסיק תחת תבשילו וא"כ הוא לאו גמור מאחר שצותה עליו התורה לנקות נפשו מזה ואייתר והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באם אינו ענין לגופו ת"ע לכל איסורין שבתורה שאסורין בהנאה ותו לא מידי ודוק היטב: 
**ובזה** לא יספיק מה שכתב רש"י והביאו הרמב"ן וז"ל ואע"ג דוידוי בעלמא הוא ואינו לאו הא נפקא לן ביה באיסור לאו בפרק הערל, דבפרק הערל נפקא לן איסור לאו באכילה, אבל איסור הנאה לא ידעינן במעשר שני שנטמא אלא מהוידוי לא בערתי ממנו בטמא ואי ס"ד דמהוידוי לא שמעינן לאו גמור תקשי כנ"ל, א"ו דגם מהוידוי שמעינן שהוא לאו גמור כנ"ל ודוק: 
**וגם** א"ל דגם הנאה במעשר שני שנטמא שמעינן מלא תוכל לאכול בשעריך דכל מקום שנאמר לא יאכל וכו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע דהא רב פפא קאי לתרוצי אליבא דריב"ל דלית ליה כל מקום שנאמר אכילה דאף הנאה במשמע כמו שאמר הש"ס בסוף דף כ"ג, דאי ס"ל לא הוה צריך לילפותא דרב פפא דתיפוק ליה מלא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה כמו שהקשה הש"ס לעיל ותיפוק ליה מלא יאכל, ומשני לא יאכל איסור אכילה משמע ליה ואיסור הנאה לא משמע ליה ודוק: 
**גם** קשיא לי טובא, לפי הבנת הרמב"ן דהלאו דאוכל מעשר שני בטומאת עצמו נפקא מלא תוכל לאכול בשעריך וקאמר רחמנא ההוא דאמרי לך התם בשעריך תאכלנו הכא לא תיכול, א"כ בלאו הזה דלא תוכל לאכול בשעריך כלולים ב' לאוין שלא יאכל חוץ לחומה ושלא יאכל בטומאת עצמו, והיכי קאמר דהאוכל מעשר שני בטומאת עצמן לוקה, והא הוי לאו דלא תוכל לאכול בשעריך לאו שבכללות מהמין הראשון שהביא הרמב"ן בשורש התשיעי שהוא כולל דברים רבים אין ענינם וטעם איסורן שוה כלאו דלא תאכלו על הדם דלכ"ע אין לוקין על לאו שבכללות כזה, וגם על לאו דחוץ לחומה לא ה"ל ללקות שהוא יוצא ג"כ מלאו זה דלא תוכל לאכול בשעריך ודוק: 
**ואין** ליישב זה דעל כרחך גילה לנו הכתוב דלוקין על לאו שבכללות הזה דלא תוכל, כדקאמר הש"ס במכות (דף י"ח.) אלא אמר רבא מכדי כתיב והבאתם שמה ואכלתם שם לפני ה' אלהיכם וגו' לכתוב רחמנא לא תוכל לאוכלם מיהדר מיפרש בהו רחמנא למה לי, אלא ליחודי לאוי בכל חד וחד, ומדפרט הכתוב ליחודי לאוי לכל חד וחד ש"מ דלוקין על לאו זה דלא תוכל לאכול דאי אין לוקין למאי נפקא מיניה פרט הכתוב ליחודי לאוי כיון דאין לוקין אין נפקא מיניה אם הלאו מיוחד בכל אחד או שהם כלולים בלאו אחד, דא"כ הדרא שם קושית הש"ס לדוכתא והא אנן תנן אלו הן הלוקין, ולא תתישב השתא בתירוצו של רבא אלא קרא יתירא מכדי כתיב, בין לפירש"י שם בין לפירוש התוס' שם דבאם אינו ענין לחוץ לחומה תנהו ענין לדבר אחר כמו שפירש"י או כמו שפירשו התוס' ש"מ ליחודי לאוי בכל חד וחד, כלומר לכתוב לא תוכל לאוכלם ואזהרה מצינו כדסלקא דעתין עד השתא דמוקמינן איסור חוץ לחומה בכל חד מק"ו דמעשר ועיקר הלאו דבכל חד וחד למלקות בדבר חדש הוא דקאתי בכל חד והשתא דחזר ומפרש בכולהו ליחודי לאו בכל חד וחד כלומר לגלויי לן מלקות באיסור דחוץ לחומה בכל חד וחד וכו', ופשיטא לפירוש ר"י דמפרש דאהני הייתור לגלויי לן דעל כל איסורין שאנו שומעין בכולן מק"ו הללו שבכולן יש חיוב מלקות, דמנלן כל זה דלמא איצטריך למיפרט בהו וליחודי לאוי היינו כדי לגלויי דלוקין על לא תוכל לאכול בשעריך אע"ג דכלולים בו ב' לאוין שאין ענינם וטעם איסורן שוה והוי לאו שבכללות מן המין הא' שכתב הרמב"ן דבלאו שבכללות כזה כ"ע מודו שאין לוקין עליו דאפ"ה לוקין על לאו זה, והשתא לא מיתרצא במה שכתב רש"י שם בד"ה קרא יתירא הוא, וז"ל האי קרא דלא תוכל לאכול דקא מני לכולהו בגויה דמכדי כתיב לעיל מיניה והבאתם שמה וכולהו בהאי קרא כתיבי לכתוב בתריה לא תוכל לאכלם בשעריך אם על חוץ לחומה בא להזהיר ולאו שבכללות לא הו' כיון דעל כולהו קאי הוי לאו על כל חד וחד וכו', דמאי הוה דקאי אכל חד וחד אכתי כיון דהלאו עצמו שהוא לא תוכל לאכול בשעריך הוי לאו שבכללות שבו כלולים ב' איסורים חוץ לחומה ושלא לאכול בטומאת עצמן והשתא קאי הלאו שבכללות אכל חד וחד ומהראוי שלא ללקות כיון דהלאו עצמו דקאי אכל חד וחד הוא לאו שבכללות, והרי אפילו אלו לא הוה כתיב לאו כזה אלא על דבר אחד לא היו לוקים על לאו כזה מכ"ש על עטופים הרבה על לאו אחד, דנהי דיהבינן להו שיטתייהו דאין זה לאו שבכללות כיון דאיסורים מפורשים והוי כאלו כתיב הלאו אצל כל חד וחד, אכתי כיון דהלאו עצמו הוא כלול בו ב' איסורין והוה לאו שבכללות אע"ג דהוה כאלו כתיב אצל כל חד וחד אין ראוי ללקות עליו, וא"כ אם נישב כנ"ל דמדהדר פרט בהו ליחודי לאוי ידעינן דלוקין על לאו שבכללות זה, תיהדר קושית הש"ס לדוכתא כנ"ל דהשתא מנלן כל מה דמשני הש"ס לפירש"י ותוס' ודוק: 
**ומיהו** יש ליישב קושיא זו ע"פ מה שהקשו התוס' שם על פירושם וז"ל וא"ת מעשר גופיה אמאי הדר ופרט ביה, וא"כ י"ל מדפרט במעשר גופיה הוא דידעינן דלוקין על לאו שבכללות זה דהוא לא תוכל לאכלם בשעריך, וכולהו הוה גמרינן ממעשר בהיקשא שהקישם הכתוב בקרא דוהבאתם שמה ואכלתם שם לפני ה' אלהיכם דקא מני לכלהו בגויה, ואע"ג דאין יתור בכתוב דוהבאתם אפ"ה ילפינן היקשא אף בלא שום יתור כדמשמע בתוס' סוכה (דף ל"א) בד"ה ור"י סבר לא מקשינן וכו' בא"ד שם וז"ל ואפילו לר' יהודה דלא דריש סמוכין אלא היכא דמוכח ומופנה כדאמרינן התם מ"מ בהיקשא מודה וכו', הרי מבואר דילפינן היקשא אע"ג דלא מוכח ומופנה, וא"כ מיהדר ומיפרט לכולהו בלאו דלא תוכל לאכלם למה לי אלא ליחודי לאוי וכדשני הש"ס כמו שפירש"י ותוס' כל אחד ואחד לפי שיטתו ודוק היטב: 
**וזה** דלא כמו שתירצו התוס' שם על קושית וא"ת ומעשר גופיה אמאי הדר ופרט, אמנם אי הוה מפרשינן דהלאו דלא יאכל מעשר שני בטומאת עצמן נפקא מוידוי מעשר לא בערתי ממנו בטמא בין שאני טמא והוא טהור בין שהוא טמא ואני טהור ולא ילפינן מדרשא דלא תוכל לאכול בשעריך דדרשינן דקאמר רחמנא ההוא דאמרי לך בשעריך תאכלנו הכא לא תיכול, אלא דאינו לוקה אוכל מע"ש בטומאת עצמן אלא בירושלים וכמ"ש רבינו במס' מכות בפי' המשניות שלו, והביאו הרב בעל כ"מ בריש פ"ג מהל' מע"ש, וכתב הרב בעל מגילת אסתר שרבינו מפרש הא דקאמר ר"ש והיכן מוזהר על אכילתו ויהיה פירושו ובאיזה מקום הוא מוזהר על אכילתו בטומאה ולא באיזה לאו, הוה ניחא דהשתא לא תוכל לאכול בשעריך לא הוה לאו שבכללות מהמין הראשון, דהא דדרשינן דקאמר רחמנא ההוא דאמר לך בשעריך תאכלנו הכא לא תיכול לא אתי להזהיר שלא לאכול בטומאת עצמן דזה כבר ידעינן מוידוי מעשר לא בערתי ממנו בטמא, ולא אתי אלא לגלויי באיזה מקום הוא לוקה על לאו דוידוי מעשר, וא"כ לא הוה לאו שבכללות וכמ"ש בשורש השני ע"ש ודוק היטב: 
**גם** לפי מה שבארתי בשורש השני בישוב מה שקשה משיטה זו דמכות (דף י"ז) על שיטת הרב המגיד שכתב בפ' שני מהל' מאכלות אסורות וז"ל ודע שאין לתמוה על מה שאמרו שאזהרת בהמה טמאה שיש לה ב' סימני טומאה בא מק"ו והלא אין מזהירין ועונשין מה"ד, לפי שאלו כבר נאסרו בלאו הבא מכלל עשה וכיון שכן אפשר ללאו שלהן לבא בק"ו, דא"כ מאי פריך על דרשת ר"ש וכי מזהירין מה"ד והלא התם כל האיסורין באו באיסור עשה כמו שפירש"י שם דף הנ"ל בד"ה לפני זריקה ובד"ה לאחר זריקה וכן כתבו התוס' שם באמצע ד"ה איסור בעלמא, תירצתי שם דכל זה לשיטת רבא דס"ל דאפילו היכא דלא הוה הק"ו אלא גילוי מלתא בעלמא אין מזהירין מן הדין, משא"כ להנך אמוראי שהכרחתי שם דקיימי בשיטת אביי דהיכא דק"ו אינו אלא גילוי מילתא בעלמא מזהירין מן הדין, באמת מעיקרא ליכא כאן קושיא על דרשת ר"ש וכי מזהירין מן הדין כיון דהאיסורים באו באיסור עשה כמו שפי' רש"י שפיר מייתינן בק"ו האזהרה וכמו שכתב הרב המגיד, ע"ש שהארכתי בדברים ישרים ונכונים מאד, גם כן ניחא דלעולם האזהרה לאוכל מעשר שני בטומאת עצמן נפקא מלא תוכל לאכול בשעריך, ואע"ג דהוה לאו שבכללות לוקה עליו, דמדהדר ופרט לכולהו ליחודי בהו לאוי ש"מ דלוקין על לאו שבכללות זה שהוא לא תוכל לאכלם, ולשיטה זו לא קשיא א"כ היאך מיתרצא קושית הש"ס והא אנן אלו הלוקין תנן כנ"ל, דקושיא זו מעיקרא לא קשיא כלל לשיטה זו, דבאמת מזהירין מן הדין, כיון שכבר באו האיסורין באיסור עשה ודוק היטב. 
**ולפ"ז** י"ל הני תרי סוגיי דלכאורה סתרי אהדדי, דמסוגיא דיבמות (דף ע"ג) מוכח דאין ללמוד מוידוי מעשר שום מניעה כמו שהכריח הרמב"ן, ומסוגיא דפסחים (דף כ"ד) מוכח דשפיר ילפינן מוידוי מעשר שכל מה שצותה עלינו התורה לנקות נפשותינו שלא עשינו כך וכך הם כולן מניעות ואזהרות גמורות כמו שהוכחתי בראיה ברורה, די"ל דשיטה דיבמות אזלא לשיטת הנך אמוראי דס"ל דכל היכא דהק"ו אינו אלא גילוי מילתא בעלמא שפיר מזהירין מן הדין, וא"כ קושית הגמ' במכות והא אנן אלו הן הלוקין תנן מעיקרא לא קשיא מידי כנ"ל, וא"כ שפיר י"ל דלא גמרינן מוידוי שום אזהרה כשיטת הרמב"ן, ואזהרה לאוכל מע"ש בטומאת עצמו נפקא מלא תוכל לאכול בשעריך, והא דקשיא א"כ הוה לא תוכל לאו שבכללות כנ"ל, יש ליישב דמדהדר פרט הכתוב בכולהו ליחודי לאוי ש"מ דלוקין על לאו שבכללות זה כנ"ל ודוק, וסוגיא דפסחים אזלא לשיטת רבא דס"ל אין עונשין מן הדין אע"ג דלא הוי הק"ו אלא גילוי מילתא בעלמא, וא"כ קשיא קושית הש"ס דמכות והא אנן אלו הן הלוקין תנן, ולפ"ז ע"כ צ"ל דנפקא אזהרה לאוכל מעשר שני בטומאת עצמו מוידוי מעשר מלא בערתי ממנו בטמא כנ"ל, דא"א לומר דנפקא מלא תוכל לאכול בשעריך, דתקשי א"כ תהוי לא תוכל לאכול בשעריך לאו שבכללות מהמין הראשון שכתב הרמב"ן כנ"ל, ולשיטה זו ליכא לתרוצי דמדפרט הכתוב לכולהו ליחודי לאוי שמעינן דלוקין על לאו שבכללות הזה דלא תוכל לאכול בשעריך, דא"כ הדרא קושית הש"ס לדוכתא והא אנן אלו הן הלוקין תנן כנ"ל, א"ו דאזהרה לאוכל מעשר שני בטומאת עצמו נפקא מוידוי מעשר כנ"ל, ולא ילפינן מדרשא דבשעריך דקאמר רחמנא ההיא דאמרי לך התם בשעריך תאכלו הכא לא תיכול, אלא דאין לוקין על לאו היוצא מוידוי מעשר שני לאוכל בטומאת עצמו אלא בירושלים כמו שפירש רבינו הרמב"ם בפי' המשניות במס' מכות, ובאמת הפירוש דהיכן מוזהר על אכילתו דקאמר ר"ש, באיזו מקום הוזהר על אכילתו, ולא באיזה לאו כמו שפירש בעל ס' מגילת אסתר, וא"כ השתא לא הוי לא תוכל לאכול בשעריך לאו שבכללות כנ"ל ודוק היטב: 
**אמנם** כ"ז לא יכון לשיטת רבינו הרמב"ם, דכבר בררתי בשורש השני, שרבינו הרמב"ם קאי בשיטת הרב המגיד דכל שבא האיסור באיסור עשה, אפשר ללאו שלהן לבא בק"ו, ואפ"ה ס"ל שיש ללמוד מניעות ואזהרות מוידוי מעשר: 
**והנה** ראיתי לרב מהרש"א ביבמות (דף ע"ג:) שכתב בד"ה והיכן מוזהר על אכילתו, וז"ל ומיהו בעיקר כבר תירצה רש"י התם בפרק כל שעה דלא בערתי אינו לאו אלא וידוי בעלמא הוא ונפקא ליה איסור לאו בפרק הערל מהאי קרא דלא תוכל לאכול בשעריך עכ"ל, ור"ל הא דקאמר התם ומה מעשר הקל אמרה תורה לא בערתי וגו' אהאי קרא דלא תוכל לאכול בשעריך סמך, וכן נראה מדברי סמ"ג לאוין סימן רס"ד, אבל מדברי הרמב"ם בפ"ג דהל' מעשר שני משמע דלוקין על לאו דלא בערתי ולא אכלתי באוני אע"פ שאינן אלא לשון וידוי וכנראה מדברי התוס', ועוד נראה לומר דמלא בערתי אי נמי דאתי ללאו היינו לבער בטומאה אבל לאכול בטומאה לא שמעינן מיניה אלא מלא תוכל לאכול בשעריך כדמשמע הכא לא בערתי וגו' והיכן מוזהר על אכילתו, והשתא נוכל לומר דהתם דבעי לאתויי איסור הנאה לקודש ממעשר וכמ"ש התוס' שם וכו' מש"ה מייתי התם מלא בערתי דהיינו לאו לאיסור הנאה של ביעור במעשר ואתיא קודש מינה בק"ו או בהיקשא ואייתר לן והבשר אשר יגע וגו' לכל איסורין שבתורה כדאמר התם עכ"ל מהרש"א. והנה סובר להשוות הסוגיות דיבמות ודפסחים, דהסוגיא דפסחים דס"ל דמלא בערתי שמעינן לאו היינו לענין איסור הנאה דביעור במעשר, וסוגיא דיבמות דמהדר לאשכוחי לאו לאוכל מעשר שני בטומאת עצמו, היינו לענין איסור אכילה, אבל לענין איסור הנאה של ביעור במעשר גם הסוגיא דיבמות מודה דשפיר שמעינן הלאו מלא בערתי. ואינני יודע היאך יכול להשוותן, דא"כ דגם הסוגיא דיבמות מודה דלענין איסור הנאה של ביעור במעשר שפיר שמעינן הלאו מלא בערתי, תקשי א"כ אמאי אין לוקין על לאו דלא בערתי לענין איסור הנאה, דהרי בהדיא משמע בסוגיא דיבמות דאין לוקין על איסור הנאה דביעור, דקאמר התם ואסור לבער מהן בטומאה והאוכל בטומאת עצמן לוקה, הרי דגבי הבערה בטומאה לא הזכיר אלא לשון אסור לבער בטומאה, וגבי אכילה בטומאת עצמו הזכיר דלוקה: 
**אמנם** הנראה לי להשוות הסוגיא ושיבואו דברי רבינו על נכון הוא דודאי גם הסוגיא דיבמות ס"ל דשפיר שמעינן אזהרה מוידוי מעשר דלא בערתי ממנו בטמא בין לאיסור הנאה של ביעור במעשר שנטמא, בין לאיסור אכילה כדמשמע לישנא דר"ש דקאמר לא בערתי ממנו בטמא בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא דלשון הזה משמע על אכילה בטומאת הגוף וטומאת עצמו, וכמו שהוסיף רבינו לבאר במצות ל"ת ק"ג וז"ל הזהירנו מאכול מעשר שני בטומאה והאזהרה ממנו לא בערתי ממנו בטמא, ובאה הקבלה בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא, הרי שביאר שבאה בקבלה בלא בערתי ממנו בטמא שמתודה על טומאת הגוף וטומאת עצמו כמשמעות בין שאני טמא והוא טהור וכו', ומאחר שצותה התורה לנקות נפשותינו מזה לומר בפינו עשינו לא עשינו כך וכך שמעינן שהמה כולם מניעות גמורות כמו שהוכחתי מסוגיא דפסחים, והא דמהדר הש"ס דיבמות לאשכוחי אזהרה מיוחדת לאכילה, הוא משום דבעינן למימר קמן, דאע"ג דשמעינן לאו מלא בערתי ממנו בטמא לאיסור הנאה של ביעור במעשר טמא, אפ"ה אינו לוקה עליו במדאיצטריך והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, ומהאי מדאיצטריך נמי יש למעט גם אוכל מעשר שני בטומאת עצמו, ולכך מהדר לאשכוחי לאו יתירא לאכילה לאגמורן דאוכל מעשר שני בטומאת עצמו אינו ממועט במדאיצטריך ממלקות והוא דהסוגיא דפסחים אזלא לריב"ל דס"ל לא יאכל איסור אכילה משמע ואיסור הנאה לא משמע, וגם ס"ל דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא, וא"כ ליכא למילף מלא יאכל לכל איסורין שבתורה שאסורין בהנאה, וגם באותו דלכלב תשליכון אין ללמוד לכל איסורין שבתורה שאסורין בהנאה, דאיצטריך לחולין שנשחטו בעזרה כמבואר בגמ' דפסחים הנ"ל (דף כ"ג:) משא"כ למ"ד לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, וגם למ"ד חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא, ילפינן לכל איסורין שבתורה שאסורין בהנאה מלא יאכל, ומאותו דלכלב תשליכון תקשי והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף למה לי כקושית רב פפא דלגופיה לא איצטריך דיש ללמוד איסור אכילה ואיסור הנאה בהיקשא ממעשר שני כדקאמר הש"ס ולמ"ד לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע יש ללמוד אפילו בלא היקשא מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך, דקדש כתיב בהדיא בהאי קרא והוא ובכורות צאנך וגו' כמ"ש התוס' בד"ה היקשא הוא, דאסור בהנאה ובאכילה דלא תוכל לאכול כתיב ואכילה אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, ודוק: 
**וגם** לכל איסורין שבתורה שאסורין בהנאה באם אינו ענין לא איצטריך דילפינן מלא יאכל ומאותו, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ונראה לי דמכאן הוציאו מסוגיא דיבמות דעל הבערה בשמן של מעשר שני טמא אינו לוקה, דהוקשה להם והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל למה לי כקושיתי הנ"ל דסוגיא דיבמות ס"ל לא יאכל איסור אכילה ואיסור הנאה במשמע, או ס"ל דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ואייתר אותו דלכלב תשליכון לכל איסורין שבתורה שאסורין בהנאה, והוה ניחא להסוגיא דיבמות למימר דכתב רחמנא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל לאגמורן במדאיצטריך דאין לוקין על הבערה בטומאה, ואי לוקין על הבערה בטומאה דמעשר שני א"כ תקשי והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ל"ל הא יש ללמוד ממעשר בהיקשא דאסור אפילו בהנאה, ולמ"ד לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה יש ללמוד אפילו בלא היקשא כנ"ל, א"ו דשם ר"ל במעשר שני אין לוקין על איסור הנאה, ולכך איצטריך בבשר קודש קרא יתירא דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, לאגמורן דבקדשים לוקין על איסור הנאה, ודוק: 
**אלא** דע"ז תקשי א"כ מכח מדאיצטריך הנ"ל הוה לן ללמוד דאפילו על אכילת מעשר שני בטומאת עצמו שלא ילקה דהא כתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל והוה לן למימר מדאיצטריך לא יאכל בבשר קודש שנטמא ש"מ דגם על אכילת מעשר שני בטומאת עצמו אינו לוקה כנ"ל, ולכך מהדר הש"ס ביבמות לאשכוחי באוכל מעשר שני בטומאת עצמן קרא יתירא ללאו מיוחד, לאגמורן דלא נמעט במדאיצטריך הנ"ל אוכל מעשר שני בטומאת עצמו ממלקות, דאי ממועט גם אוכל מעשר שני בטומאה ממלקות לאו יתירא דכתב רחמנא למה לי. ופשיטא למ"ש רבינו בפי' המשניות במכות דהא דדרשינן בשעריך תאכלנו דאמרי לך התם הכא לא תיכול בא בפירוש מקובל דאתי לאגמורן דאינו לוקה על מעשר שני שאכל בטומאת עצמן אלא באוכלן בירושלים דניחא טפי דמבואר מפי הקבלה דלוקין על אכילת מעשר שני בטומאת עצמן, אלא שאין לוקין אם אוכלן חוץ לירושלים, ודוק: 
**והנה** רבינו הרמב"ם פסק בפ"ח מהל' מאכלות אסורות הל' ט"ו כל מקום שנאמר לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, וגם בפ' ב' מהל' שחיטה פסק דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא, ובחידושי להלכות שחיטה ישבתי כל מה שיש לדקדק בזה בדברים ברורים ונכוחים מאוד, וכיון שכן שפסק דלא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה, ופסק דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא, וא"כ אייתר והבשר אשר יגע בכל טמא לאגמורן במדאיצטריך דאין לוקין על הבערה בשמן של מעשר שני שנטמא, אע"ג דשמעינן שפיר האזהרה מוידוי מעשר כנ"ל וא"כ יפה פסק דמוידוי מעשר יש ללמוד האזהרות כמו שהוכחתי מסוגיא דפסחים בראיה שאין עליה תשובה, וגם יפה פסק דאין לוקין על איסור הנאה דביעור בשמן של מעשר שני משום דאיתמעט ממלקות במדאיצטריך והבשר אשר יגע בכל טמא ודוק היטב: 
**אמנם** בחידושי להלכות מעשר שני הקשיתי על מ"ש רבינו בריש פ"ג שאינו לוקה על אכילת מעשר שני בטומאה אלא במקום אכילתו אבל אם אכלו חוץ לירושלים מכין אותו מכות מרדות, והביא הרב בעל כ"מ לשון רבינו בפירוש המשניות שכתב וז"ל אינו חייב מלקות על אכילת מעשר שני בטומאה עד שיאכלנו בירושלים דאמר רחמנא בבכור שנפל בו מום בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו יאמר בכאן לא תוכל לאכול בשעריך ובאה הקבלה ג"כ בזה לא תוכל לאכול בירושלים כבשעריך כלומר לא תוכל לאכול מעשר בטומאה בירושלים כמו שתוכל לאכול בכור בטומאה בשעריך עכ"ל. ומדכתב תנאי זה באוכל מעשר בטומאה שאינו חייב מלקות עד שיאכל בטומאה בירושלים, ולא כתב התנאי הזה באוכל קדשים בטומאת הגוף או בטומאת בשר שאינו חייב מלקות עד שיאכל במקום אכילתו, משמע דבקדשים שאכלן בטומאת הגוף או בטומאת בשר חייב בכ"מ, א"כ מאי קאמר ר"פ בפסחים (דף כ"ד) אלא מהכא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף שאין ת"ל לא יאכל אם א"ע לגופו דהא נפקא מק"ו ממעשר הקל או מהיקשא וכו', הא איצטריך לא יאכל בבשר קדש שנטמא לגופו, דאי מק"ו ממעשר הקל או מהיקשא הייתי אומר מה מעשר אינו לוקה אלא במקום אכילתו אף קדשים אין חייב על אכילתן בטומאה אלא במקום אכילתן, לכך כתב רחמנא בבשר קדש לא יאכל דלילקי אפי' אוכל בטומאה שלא במקום אכילתן. ותירצתי דבאמת הא דכתב הרמב"ם דאינו חייב על אכילת מעשר בטומאה מלקות אלא אם אכלן בטומאה במקום אכילתן היינו לפום מה דפסק כמ"ד לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, וא"כ ילפינן לכל איסורין שבתורה שאסורין בהנאה מלא יאכל וא"כ אייתר והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל דלגופא לא איצטריך דיש ללמוד בק"ו ממעשר או בהיקשא ולכל איסורין שבתורה נמי לא איצטריך, וע"כ צ"ל במדאיצטריך והבשר אשר יגע וגו' לא יאכל, דע"כ אין חייב על אכילת מעשר שני בטומאה מלקות אלא במקום אכילתן, משא"כ ר"פ דקאמר הכי היינו לריב"ל דס"ל לא יאכל איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע, וס"ל נמי חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא וא"כ לא ידעינן בכל האיסורין שבתורה שאסורין בהנאה לא מלא יאכל ולא מאותו דלכלב תשליכון אותו, ומסתבר ליה לאוקמי והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באם אינו ענין לכל איסורין שבתורה דאסורין בהנאה מלומר במדאיצטריך הנ"ל דאינו חייב על אכילת מעשר בטומאה מלקות אלא באוכל במקום אכילתן דהיינו בירושלים ודוק: 
**וא"כ** לפ"ז א"א ליישב כמו שישבתי דידעינן דאינו לוקה על איסור הנאה דביעור מעשר שני בטומאה במדאיצטריך והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל כנ"ל, דהא אפיקתיה המדאיצטריך לאגמורן דאינו חייב מלקות על אכילת מעשר שני בטומאה אלא במקום אכילתן דהיינו בירושלים ודוק: 
**לכן** מה שנ"ל ליישב שיטת הרמב"ם הוא דאחר שהוכחתי מסוגיא דפסחים בראיה שאין עליה תשובה דיש ללמוד האזהרה מוידוי מעשר, א"כ ש"מ דבא להם בפירוש מקובל דכל שצותה עלינו לנקות את נפשותינו לומר בפינו לא עשינו כך וכך דכולן מניעות ואזהרות, י"ל דהא דכתבה רחמנא אזהרות מיוחדות לאוכל מעשר שני בטומאת הגוף או בטומאת עצמו, היינו לאגמורן במדאיצטריך האזהרות המיוחודות לאכילת מעשר שני בטומאה דאינו לוקה על איסור הנאה של ביעור מעשר שני בטומאה, והיינו דקאמר ר"ש לא בערתי ממנו בטמא בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא והיכן מוזהר על אכילתו וכו' ר"ל דר"ש ס"ל דאין לוקין על איסור הנאה של ביעור מעשר בטומאה כדקאמר הש"ס התם ואסור לבער מהן בטומאה משמע אבל מלקות ליכא, ולזה קא מיבעיא ליה היכן מוזהר על אכילתו כי היכי דנדע במדאיצטריך האזהרות המיוחדות באכילה דאין לוקין על איסור הנאה של ביעור מעשר בטומאה ומסיק דבאו האזהרות מיוחדות בין בטומאת הגוף בין בטומאת עצמו, והשתא שפיר ידעינן במדאיצטריך דאין לוקין על איסור הנאה של ביעור מעשר בטומאה אע"ג דיש ללמוד האזהרה מהוידוי כאשר בא בפירוש מקובל כדמוכח מסוגיא דפסחים, ודוק היטב:


###### Marganita Tava on Sefer HaMitzvot, Shorashim 8:3:2
[Marganita Tava on Sefer HaMitzvot, Shorashim 8:3:2](https://torahapp.org/share/book/Marganita%20Tava%20on%20Sefer%20HaMitzvot/s/Shorashim/r/8:3:2)

**תו** כתב הרמב"ן וכן בשלילות לא אכלתי באוני וכו' ואם כבר אכלו פטור וכו' עכ"ל. והנה רבינו הרמב"ם כתב בפ"ג מהל' מעשר שני הלכה ה' שבאמת האוכל מעשר שני באנינות לוקה, אמנם בלוקח כסות וכלים בכסף מעשר שני בין לחי בין למת לא כתב שלוקה אלא שיאכל כנגדן כמ"ש גם הרמב"ן עיין בהרמב"ם פ' הנ"ל הלכה י', והנראה לי מה שאינו חייב מלקות בלוקח כסות וכלים בין לחי בין למת אע"פ שיש ללמוד האזהרה מהוידוי לשיטת רבינו, היינו משום דאגמרן רחמנא במדאיצטריך האזהרות המיוחדות באכילת מעשר שני בטומאה שאין לוקין על איסור הנאה דביעור מעשר בטומאה כנ"ל גמרינן לכל איסורי הנאה במעשר שני מהתם שאין לוקין ולקיחת כסות וכלים איסור הנאה הוא ודוק:


###### Marganita Tava on Sefer HaMitzvot, Shorashim 8:3:3
[Marganita Tava on Sefer HaMitzvot, Shorashim 8:3:3](https://torahapp.org/share/book/Marganita%20Tava%20on%20Sefer%20HaMitzvot/s/Shorashim/r/8:3:3)

**תו** כתב הרמב"ן וכן דרשו בזה שלילות כו' אע"פ ששלל עצמו מזה עכ"ל. הנה מה שהשיג ממה שאינו לוקה אם הפריש ולא בירך לא זכיתי להבין דבריו דלמה ילקה הא הוי לאו שאין בו מעשה, ושמא י"ל בדוחק דה"ק דלא לישתמיט שום תנא למימר אם הפריש ולא בירך דלוקה ונימא מאן תנא האי תנא דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקה עליו, והנראה לשיטת רבינו די"ל דזה דקתני במתני' והעתיקה רבינו ולא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו אינה אלא על דרך אסמכתא דהרי בברייתא בכיצד מברכין דריש ולא שכחתי מלהזכיר שמך ומלכותך עליו והרי נוסח הברכה אנשי כנסת הגדולה תקנוה, ועיין בפ"ה ממס' מעשר שני משנה י"א בתוי"ט שסיים בסוף ד"ה מלברכך ומלהזכיר שמך עליו וז"ל ואע"ג דמדרבנן היא ר"ל נוסח הברכה אסמכוה אקרא עכ"ל ודוק. בריך רחמנא דסייען: