## Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Agents and Partners Chapter 3

###### Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Agents and Partners 3:1:1
[Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Agents and Partners 3:1:1](https://torahapp.org/share/book/Melekhet%20Shelomoh%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Agents%20and%20Partners/r/3:1:1)

**מי שהיה לו קרקע וכו'.** עיין בטור סי' קכ"ג סי"ב שהביא תשובת הרמב"ן מורשה שהורשה וכו' וראיתי למהרשד"ם ז"ל בחו"מ סי' י"ז שכתב בסוף התשובה וז"ל ולגבי השאלה הב' נראה ג"כ דא"צ לפנים שהרי גדולה מזאת אמרו דשליח יכול להיות עד וכו' ולגבי ממון מצינו שהביא הטור בסי' קכ"ג תשובת הרמב"ן ז"ל וכו' הרי שלא פסל העדים אלא כשיש לשליח הנאה בגוף הממון ממש וזה הוא הטעם בנדון דידן שכשרים העדים להעיד על השליח שהוא שליח מפני כיון שאין לשליח שום הנאה בשליחות זה וכו' יעו"ש והביא דבריו הכנסת הגדולה בסי' קכ"ג הגהת הטור אות כ"ג וכתב וכל שכן הוא כמ"ש הסמ"ע יעו"ש והרב בני חיי כתב עליו וז"ל ופליאה דעת ממני דלכאורה נראה דאין הנדון דומה לראיה דנדון הרמב"ן ז"ל שאני דנודע בעדים כשרים שהמרשה האמינו ועשאו שליח ולכן יכולים להעיד בין הוא בין עדים קרובים על גוף הממון אבל בשאין עדים כשרים על השליחות איך יעידו הקרובים על השליחות וכל שכן הוא עצמו שאין נאמן להעיד על השליחות דאיכא למימר שהשליח רוצה להחזיק בממון המשלח ולטעון עליו אתה חייב לי ממקום אחר ונאמן במיגו דהחזרתי וכו' יעו"ש.
**ולענ"ד** נראה להליץ בעד מהרשד"ם ז"ל ולומר דאי חיישינן להכי לשמא יעשה מעצמו שליח ויתפוס ממון המשלח ויטעון אתה חייב לי ממקום אחר וכדברי הרב ז"ל א"כ היא גופא תקשי להרמב"ן ז"ל דאף דאיכא עדים כשרים למורשה ופסק לו שכר ידוע בין יזכה בדין בין לא יזכה אמאי נאמן עד הקרוב כיון דאיכא למיחש שמא אמת הדבר שחייב לו ממון והרשהו על ממון זה כדי שיגבה חובו ממנו ואין הנאה גדולה מזו ובפרט כשאין למרשה לפרוע ממקום אחר ומה יושיענו מה שקצץ לו שכר או אם הוא בחינם דמתיר הרמב"ן ז"ל כיון דאיכא למיחש להכי שהיא הנאה גדולה עד דאם ידענו שכן הוא הענין הדבר ברור דלא יעיד הקרוב כמ"ש הרב הכנסת הגדולה בתשובה ח"ב סי' נ"ו אלא על כרחך לומר דבכה"ג לא חיישינן וכמו כן לא חיישינן שיבא ויעשה עצמו שליח כדי לתפוס ממון חבירו ויטעון עליו שחייב ממקום אחר זה אפשר להליץ לדעת הרב ז"ל וק"ל.


###### Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Agents and Partners 3:7:1
[Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Agents and Partners 3:7:1](https://torahapp.org/share/book/Melekhet%20Shelomoh%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Agents%20and%20Partners/r/3:7:1)

**והדברים אלו וכו'.** עיין במהרימ"ט ז"ל בחו"מ סי' י"ז שכתב בדעת רבינו דמ"ש **שאין אומרים בזה יקוב הדין את ההר** לא קאי אלא אמאי דתקון **שאם לא היה למקנה קרקע מקנהו מד' אמות שבארץ ישראל** אבל מה שתקנו שכותבין הרשאה אף אמלוה תקנה טובה היא וכמ"ש מרן ז"ל בכ"מ שלא כדברי מהרשד"ם ז"ל ומהר"י אדרבי ז"ל וכתב עוד וז"ל וגם מדברי הרמב"ן ז"ל בחי' לבתרא דף מ"ז גבי עשה שורו וחמורו אפותקי דאמרינן ביה דילמא אקני ליה מטלטלין אגב מקרקעי ומשני דלית ליה ארעא וז"ל וש"מ דלא סמכינן אד' אמות שבא"י ולא אקרקע חצר מות וקשיא לן האי מנהגא דנהוג עלמא למכתב אע"ג דלית ליה ארעא ושדרו ממתיבתא דתקנא היא דתקון רבנן בתראי ושדרו נמי דוקא להרשאה דפקדון או מלוה אבל לשאר מילי לא תקון הרי שלא הוקשה להם להגאונים אלא היכא דלית ליה ארעא למיסמך אקרקע דא"י אבל דהרשאת מלוה עצמה לא הוקשה להם שיהיו צריכים לתקנתא בתראי דתקנתא בתראי דקמאי היא וכו' עכ"ל.
**ולענ"ד** לא זכיתי להבין דאיך יש ללמוד מדבריו דהגאונים לא קשיא להו בהרשאת מלוה תקנתא דקמאי היא והלא הרמב"ן ז"ל הוא מכת הסוברים דמעיקרא דינא דש"ס היא דכותבין הרשאה אף אמלוה כמו בפקדון ולא משום תקנת הגאונים כדמוכח בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ"ז) שכתב וז"ל כותבין הרשאה זה לזה ואי קשיא לך הא ס"ל לרב פפא אליבא דרבה אין לו לבכור קודם חלוקה והיכי מצי מרשה ואיכא למימר כי מלוה דאע"ג דלא מצי לאקנויי מצי מרשה בה עכ"ל וכ"כ בפ' מרובה במלחמות וכן ראיתי בחי' לשבועות הנדפס מחדש בפ' שבועת העדות (שבועות דף ל"ג) יעו"ש וא"כ לדידיה תקנת הגאונים אינה אלא לקניית ד' אמות שבארץ ישראל ולסמוך עלייהו ומשו"ה לא קשיא להו להרשאת מלוה היכי מרשה שזהו דינא דנהרדעי כמפורש במקומות הנ"ל ובודאי לדעתו הגאונים הכי ס"ל כמפורש בדברי הריטב"א ז"ל בפ' שבועת העדות וז"ל ומעתה יש לדקדק מכאן לדברי הגאונים שכתבו דאלישנא דנהרדעי כתבינן אורכתא אמטלטלי דמלוה ע"פ דלא כפריה וכו' יעו"ש וכמ"ש הרב בעצמו לקמן וא"כ מה יקשה להם בהרשאת מלוה שהוא מדין התלמוד ברם לדעת רבינו דהרשאת מלוה הוא מתקנת הגאונים ולא מדין התלמוד מאן לימא דפלגו בהדייהו.
**עוד** כתב וז"ל ושוב כתב הרמב"ן דאם יש להם בית הכנסת בשותפות יכולין להקנות אגבן לא מתקנת הגאונים אלא מדין התלמוד אלמא לא נצרכה תקנת הגאונים אלא למי שאין לו עד כאן ולא הבנתי כונתו מה הוכחה היא זאת שכתב שהיא מדין התלמוד לסברת רבינו דס"ל שהיא תקנת הגאונים. עוד כתב וז"ל ותדע שהטור בסי' קכ"ג בהעתיקו דברי הרמב"ם כתב והדברים אלו קלים עד מאד שנאמר שיקנה לו ד' אמות שבארץ ישראל משמע שהבין דבריו שלא אמר אלא על דבר זה בלבד ולא על עיקר ההרשאה כשיש לו קרקע עכ"ל והנה מ"ש שהטור כתב ודברים אלו קלים עד מאד וכו' כונתו פשוטה דמדנחית לכתוב כן משמע שהבין דזה לא קאי אלא לתקנת ד' אמות שבא"י לחוד ולא לתקנת הרשאת מלוה ועליה נמי קאי מ"ש אח"כ והגאונים עצמן וכו' דאי לא אמאי אצטריך לכתוב ודברים אלו קלים עד מאד לא הו"ל למימר אלא והגאונים עצמן כתבו וכו' והוה קאי אתרתי תקנות אלא ודאי דנחית להורויי לן להיכא קאי האי דלא מצי לכוף וכתב ומ"ש רבינו ודברים אלו קאי [אד' אמות שבא"י] וכמ"ש בכ"מ דזה אין שייכות להרשאת מלוה כדי שנבין מ"ש והגאונים בעצמן וכו' והוצרכתי לזה לפי שראיתי בס' ידי אליהו סי' קנ"ב שהבין שמ"ש הרב ז"ל ודברים אלו קלים הם מדברי הטור ומזה הוכיח דעת הטור והקשה עליו שדברי הטור הם דברי הרמב"ם ז"ל וליכא למילף מיניה יעו"ש. ולפי קוצר עניות דעתי נראה כונת הרב ז"ל [כמ"ש] יעו"ש.
**איברא** שמ"ש ומרן ז"ל שפי' דבריו שהדברים קלים שכתב אינו אלא לד' אמות שבא"י ולא עייל נפשיה במ"ש אח"כ והגאונים עצמן וכו' אי קאי לתקנת שנייה או לתקנת הרשאה דלא תליא הא בהא ע"כ. בזה אשכחנא פתרי למרן ז"ל דאילו בכ"מ כתב דמ"ש ודברים אלו קלים עד מאד קאי לתקנת ד' אמות שבא"י דמשמע דס"ל בדעת רבינו כמ"ש מהרימ"ט ז"ל ואילו בסי' קכ"ב ס"ז כתב בהיפך וז"ל ובפ"ג מהל' שלוחין כתב הרמב"ם ז"ל שהגאונים תקנו שכותבים הרשאה אף אמלוה ושלא תקנו אלא לאיים על הנתבע וכו' וכבר הקשה כן בפרישה יעו"ש ולפי דברי הרב ז"ל דברי מרן נכונים דס"ל למרן כמ"ש בב"י ודברים אלו לא תלייא באם יכול לכוף או לא ודוק.


###### Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Agents and Partners 3:11:1
[Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Agents and Partners 3:11:1](https://torahapp.org/share/book/Melekhet%20Shelomoh%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Agents%20and%20Partners/r/3:11:1)

**ראובן שבא בהרשאת שמעון ללוי וכו' נתחייב לוי שבועה אין יכול לעכב וכו'.** וכן פסק הטור בסי' קכ"ג סי"א וכ"כ עוד ויש אומרים שבי"ד ישלחו כתבם לבי"ד שבמקום המרשה ויחרימו [בפניו] ואז ישבע זה עד כאן ומבואר הדבר שהי"א זה להחמיר באו ולומר שלא ישבע כי אם שיקבל המרשה תחילה חרם שמחרימים בי"ד שבעירו שלא כדעת רבינו והטור שישבע הנתבע אף שלא יחרימו בפניו וזה פשוט.
**וראיתי** למהרשד"ם ז"ל בחו"מ סי' ס"ג שנשאל על מי שבא בהרשאה והנתבע רוצה שיבא המרשה לעירו ויעשו חשבון שלדעתו חייב לו כמו שמראה שטר ע"ז והשיב שהדין עם הנתבע ונסתייע ממ"ש רבינו בדין שלפנינו יבא המרשה וישבע ויטול ואע"ג שכתב הטור דיש אומרים שבי"ד ישלחו כתבם לבי"ד שבמקום המרשה ויחרימו בפניו ואז ישבע זה עכ"ז אני אומר שיש לדון כמו שאמרתי שאין לכוף לנתבע אחר שהרמב"ם כתב שהדין הוא שיבא ויתבע וכמ"ש ג"כ הטור בעצמו ואין לנו להניח דעת הרמב"ם והנמשכים אחריו ללכת אחר יש אומרים וכו' עד סוף התשובה. ואחר בקשת מחילה לא זכיתי להבין דבריו דמה שייך סברת יש אומרים למ"ש רבינו שיניח המעות ביד בי"ד ויבא הנתבע וישבע ויטול דהתם הוא שירד לדין עם המורשה וכפר ונתחייב שבועה ולא רצה לישבע והפכה למרשה וטוען שיבא וישבע ולזה כתבו רבינו והטור שיבא וישבע ומזה הביא הרב דבנדון דידיה נמי יבא התובע ויעשה חשבון עם הנתבע אבל סברת י"א היא היכא דהנתבע רוצה לישבע וטוען שרוצה שיבא המרשה ויחרימו בפניו לדעת רבינו אין צריך לבא שזה הוא תקנה קלה היא ואין מעכבין שבועתו של זה בכך ולהי"א צריכים בי"ד לשלוח כתבם לעיר המרשה ויחרימו בפניו ומאן לימא לן דהי"א פליגי נמי בהך דינא היכא שהפך השבועה ורוצה הנתבע שיבא המרשה דאין שומעין לנתבע כדי שיכתוב עליהם עכ"ז אני אומר שיש לדון כמ"ש שאין לכוף לנתבע אחר שהרמב"ם כתב שהדין הוא שיבא התובע ואין לנו להניח דעת הרמב"ם ללכת אחר י"א וכו' דמי יימר דהי"א חולקים בחלוקה זאת והדברים נראין דאין חולקים וק"ל.