## Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor Chapter 26

###### Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor 26:6:1
[Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor 26:6:1](https://torahapp.org/share/book/Melekhet%20Shelomoh%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Creditor%20and%20Debtor/r/26:6:1)

**וכן הפורע שט"ח של חבירו שלא מדעתו אפי' היה החוב על המשכון אין הלוה חייב כלום ונוטל משכונו בחינם והרי איבד זה הנותן את מעותיו שמא היה הלוה מפייס את המלוה ומוחל לו וכו'.** הנה עיקר דין זה הוא בפ' בתרא דכתובות במתני' דמי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו לחנן איבד את מעותיו ולרבנן ישבע כמה הוציא ויטול מעותיו ובגמ' תנן המודר הנאה מחבירו שוקל את שקלו ופורע לו את חובו ומחזיר לו אבידתו ופריך בשלמא שוקל שקלו מצוה קא עביד דתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות אלא פורע את חובו הא קא משרשי ליה ופירש"י מצוה קא עביד כלומר מצוה בעלמא קעביד שאינו מהנהו לזה שאם לא שקל עליו לא הפסיד כלום שיש לו חלק בקרבנות ועל העתיד לגבות אפי' לא נגבה לאחר מכאן יש לו חלק בתרומות ובקרבנות אלא שחסר מצוה ונמצא שכר מצוה על הנותן ע"כ ומשני א"ר הושעיא הא מני חנן היא דאמר אבד מעותיו ורבא אמר אפי' תימא רבנן הב"ע שלוה ע"מ שלא לפרוע ע"כ. והנה לכאורה נראה מדברי רש"י ז"ל דס"ל דהא דתנן תורמין על האבוד ועל העתיד לגבות היינו אפי' שלא נגבה כלל ואתיא ככו"ע וא"כ מתני' דקתני שוקל את שקלו מיירי אפי' שלא שקל הנידר מצי המדיר לשקול עליו דאינו מהנהו כלום וזה תימה דבפ' אין בין המודר הנאה דף ל"ג פי' שם וז"ל דיהיב ליה ע"מ שלא לפורעו ושוקל את שקלו נמי מוקמינא ליה כדברי הכל כהאי גוונא שאינו מהני לו כלום כגון שנמצאו שהוא עצמו שקל את שקלו ושיגרא לירושלם ונגנב או נאבד לאחר שנתרמה תרומת הלשכה והאי לא נתחייב באחריותו וכו' לפיכך כי חזר הנודר ופרע שקלו מותר לא מהנהו כלל יעו"ש הרי להדיא דהיינו טעמא דאתיא ככו"ע משום דמצינן לאוקמי מתני' דשוקל בששלח ונגנב או נאבד דפטור ולאו מהנהו כלל הא לאו הכי לרבנן אסור היפך ממה שפי' כאן דהשתא ליכא למימר שיפרש במתני' דבני העיר ששקלו את שקליהם וכו' פי' אחר אלא כפשטיה אם לא דנדחוק ונאמר בפי' דהכא הכי דבתחילה בא לפרש מלת עתיד לגבות דהיינו שלא נגבה ולא שלא נגבה כלל אלא שלא נגבה עדיין כי אם לאחר מכאן יש לו חלק בקרבנות ר"ל כשיביא שקלו יש לו חלק בקרבנות למפרע אף שממעותיו לא ניקח לקרבנות אלא נשאר לחומת העיר ומגדלותיה דתנן מותר קרבנות וכו' אלא שמ"מ חיסר מצוה שלא הובאו מדמיו אבל אה"נ שאם לא שקל כלל לא מצי שקיל המודר אמנם כ"ז אף כי דחוק בדברי רש"י מ"מ אינו מעלה ארוכה לגירסת התוס' דגרסי אפי' לא נגבה לבסוף עדין קושיא במקומה עומדת. ואולי דברי רש"י דנדרים הן אמורים במהדורא קמא כי כן הביא הר"ב בכתובות משם רש"י בשיטה מקובצת כפי' דנדרים.
**וכן** נמי ס"ל להרשב"א בחי' לנדרים וז"ל ודוקא בששלח שקל ונגנב או נאבד לאחר שנתרמה וכו'. אלא שראיתי עוד שם שכתב דהא דאמרינן בכתובות בשלמא שוקל את שקלו מצוה קא עביד דתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי היינו בסלקא דעתין אבל לאחר דמוקי רב אושעיא מתני' כחנן לא אצטריך לההוא טעמא דגבוי ואבוד אלא היינו טעמא משום דהוי מבריח ארי מנכסי חבירו הוא אלא דמהירושלמי משמע דשוקל שקלו לכו"ע משום האי טעמא דתורמין על האבוד ועל הגבוי הוא דגרסינן בירושלמי ומייתי לה הרי"ף ז"ל בהלכות בכתובות ר' בא בר ממל בעי הפורע שט"ח של חבירו שלא מדעתו פלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים א"ר יוסי טעמא דבני כהנים התם לית עלה על דעתו שתמות אשתו ברעב ברם הכא מפייס הוינא ליה והוא מחיל לי ואע"ג דאית ליה משכון מפייס הוינא ליה ויהיב לי משכונא ע"כ והאי טעמא לא סליק אלא לפורע את חובו אבל לא לשוקל את שקלו ע"כ יעו"ש והנה דברי הרב הלזו נפלאו ממנו תחילה דמאי קושיא דאף דבשוקל את שקלו לא שייך טעמא מפייס הוינא ליה מ"מ שפיר שייך טעם מעין זה דמפייס הוינא ליה והוא דמצי לומר הייתי מוצא בני אדם שהיו פורעים בעבורי כי דרך אהובים שמרחמים מן הצער והוא מעין טעם זה וא"כ נמצא דטעם דשוקל את שקלו לאו משום מתני' דתורמין על האבוד הוא וכ"כ התוס' בפ' הכונס (בבא קמא דף נ"ח) ד"ה א"נ יעו"ש. ועוד דמדקדוק הלשון דקאמר האי טעמא לא סליק אלא לפורע חובו אבל לא לשוקל את שקלו להורות נתן דאילו הוה סליק האי טעמא לשוקל את שקלו הוה אתי שפיר לדידיה וזה אינו דטעמא דמפייס הוינא לחוד וטעמא דמבריח ארי לחוד וכמבואר אם לא דנאמר דכונתו הוא להוכיח דטעמא דהירושלמי בשוקל את שקלו היינו משום מתני' דתורמין על האבוד ומ"מ הלשון הוא ביותר דהו"ל לומר וטעמא דשוקל את שקלו לא סליק אלא משום מבריח ארי.
**אלא** הא קשה לי טובא דאם כדבריו דטעמא דשוקל את שקלו לפי' הירושלמי הוא משום דתורמין על האבוד א"כ נמצא דכי לא שקל הנידר לא מצי לשקול עליה המודר וא"כ סיפא דהירושלמי היכי אתייא דקאמר התם על כדון בבע"ח שאינו דוחק ואפי' בבע"ח דוחק ומשני נשמועינא מן ושוקל את שקלו ואם לא שקל לא ממשכנין ליה הדא אמרה ואפי' בבע"ח דוחק יעו"ש והשתא אם איתא דהירושלמי ס"ל דטעמא דשוקל את שקלו משום מבריח ארי הוא דתורמין על האבוד וכמו שהבין הוא ז"ל מאי ראיה היא מהתם שאני התם דכיון דפרע הוא מקודם ונאבד תו לא ממשכינין ליה ולא הוי בבע"ח דוחק אלא ודאי דס"ל להירושלמי דשוקל את שקלו היינו משום מבריח ארי וכמו שכן פי' המפרש שם.
**ושוב** דחה הרב בתירוץ בתרא וז"ל א"נ דבין לרבא דהכא בין לר' יוסי דירושלמי אליבא דרבנן דחנן קאמרי אבל לחנן כו"ע אמרי דמשום מבריח ארי הוא וכטעמא דמסיק בירושלמי אפי' בבע"ח דוחק אף לזאת יחרד לבי דנראה מדבריו דהא דקאמר הירושלמי אפי' בבע"ח דוחק לא הוי אלא לחנן דאילו לרבנן חייב בבע"ח דוחק דלא שייך טעמא דמפייס הוינא ליה ומחלי לי דאילו מפשט הירושלמי נראה להדיא דהוי לכו"ע דאחר דקאמר מפייס הוינא ליה ומחל לי משכוני אמר עד כדון בבע"ח שאינו דוחק ואפי' בבע"ח דוחק שמעינן מן הדא ושוקל את שקלו ואי לא שקל אין ממשכנין אותו הדא אמרה אפילו בבע"ח דוחק תדע לך שהוא כן דתנן ומקריב עליו קני זבים וזבות וכו' יעו"ש ומפשטות דברים הללו משמע דמיירי כמאן דקאי עד השתא וא"כ נראה להדייא דאף לרבנן ס"ל דבבע"ח דוחק נמי פטור ואפשר לומר דס"ל להרב ז"ל דלא גרסי' בירושלמי הך דשוקל את שקלו אלא הך דמקריב עליו קני זבים וקיני זבות וכו' ועיין להש"ך סי' קכ"ח סק"ז שכתב דאין לגרוס הך דשוקל את שקלו ומעתה אפשר דמתני' דשוקל את שקלו היינו טעמא כמ"ש הרב דמיירי באבוד וגבוי דלא שייך טעמא דמפייס הוינא ליה ומ"מ עדיין לא נתקררה דעתי ודברי הרב ז"ל צריכים לי עיון.
**והטור** בסי' קכ"ח פסק וז"ל הפורע שטר חוב של חבירו אין חברו צריך לשלם לו אפי' אם המלוה היה דוחקו לפרוע ולא עוד אלא אפי' היה לו ללוה משכון ביד המלוה והלך זה ופרע למלוה ונטל המשכון צריך להחזיר ללוה ופרש"י ז"ל דבכל חוב מיירי וכ"כ הרמב"ם אבל דעת ר"ת הוא דלא איירי אלא בפורע חוב מזונות שאין חיובו כ"כ ברור וכו' וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל והקשה עליו מרן ב"י מהא דכתב הרא"ש בכתובות ובנדרים דף ט' דס"ל כרש"י ז"ל והב"ח תירץ לזה וז"ל ונראה דלא אמר ר"ת בשאר חובות דחייב לשלם אלא בשט"ח שהחוב הוא ברור שאין לו טענה להפטר ממנו וכ"כ התוס' אבל בשאר חובות שאינן בשטר ואין החוב ברור כמו מזונות אשתו מודה ר"ת דאיבד מעותיו וכהאי גוונא קאמר הרא"ש כיוצא בו דחנן יעו"ש. ואנא חכים ולא בחכמה אשתומם על המראה דאיך אפ"ל כן בדעת הרא"ש דכיוצא בו דחנן היינו מזונות אשתו אבל בחוב גמור ס"ל כר"ת וחייב לשלם ולא מצי למימר מפייס הוינא ליה ומחיל לי אלא חייב לשלם דהא הרא"ש ז"ל כתב בפ' הכונס גבי מבריח ארי מנכסי חבירו וז"ל ופורע חובו של חבירו אין מצילו מן ההפסד אע"פ שהיה צריך לפרוע אם לא פרעו זה אין זה הפסד שהרי נתחייב לו אלא מצילו מצער בעלמא שהוא מצטער שאין יכול לשלם לו אי נמי כדמפרש בירושלמי דהכותב מפייס הוינא ליה ומחיל לי עכ"ל והשתא אי אמרת דהרא"ש ז"ל דהא דפורע חובו של חבירו הוי בחוב גמור א"כ מאי קשיא ליה הכא הא משו"ה בפורע חוב של חבירו משום דלא הוי חוב גמור ולא מבריח ארי גמור והוי ג"כ מדעתו דנותן משו"ה פטור אבל בחוב שבשטר אה"נ מאחר דהוי ודאי היזק דחייב וכן נראה ממ"ש הירושלמי דהוי בחוב וכן ג"כ קשה לי במ"ש הרב לח"מ בפ"ו מהל' נדרים וז"ל לכך נ"ל דהרא"ש ז"ל אית ליה כפי' שאר המפרשים בגמ' ומה שלא הזכיר במתני' דפורע את חובו אלא אוקמתא דרבא משום דאית ליה דחנן לא אמר אלא במזונות דוקא וכר"ת וכמו שהבין הטור ז"ל בו ולא כמו שהבין מרן ב"י ז"ל ע"כ ואילו לפי מ"ש משם הרא"ש ז"ל בפ' הכונס נראה כפי' מרן ב"י שהבין מההיא דכתובות אלא דחזות קשה הוגד לי מאת החכם המרומם כמוהר"ר יצחק גאטינייו נר"ו א"ה ס"ט הוא ניהו מר ניהו רבה הרב בית ישחק ז"ל בלומדנו יחד בדברי מרן הלזו שכתב וז"ל לכך נ"ל שסובר הרא"ש דנהי דהלכה דפורע חובו של חבירו איבד את מעותיו מ"מ גבי מודר הנאה מודה רבא דחשיב כמהנהו ואסור ולהכי לא בעי לאוקמא מתני' כחנן אע"ג דהלכה כוותיה ואוקמא בדיהיב ליה ע"מ שלא לפרוע והלכה כרבא דבתרא הוא וכו' ואפשר דלישנא דרבא דייק הכי דקאמר אפי' תימא דברי הכל גבי מודר הנאה דיהיב ליה ע"מ שלא לפרוע יעו"ש. והנה לזה הקשה דאיך כת' הרב ז"ל הכי לדעת הרא"ש דהא הרא"ש ז"ל כתב גבי דאמר חנן הלכה כמותו וכיוצא בו וז"ל וכיוצא בו דחנן דאמר לעיל א"ר אושעיא הא מני חנן היא דאמר איבד את מעותיו וכו' יעו"ש הרי לך להדייא דהלכה כחנן כיוצא בו היינו הך מתני' דמודר הנאה ואפי' שמהנהו לא חשיב ליה להרא"ש הנאה ואם כדברי מרן ז"ל כיוצא בו לאו היינו ההיא דנדרים דהא רבא ס"ל דאפי' חנן מודה דאסור והלכה כרבא לדברי מרן ז"ל והדבר צריך לי ישוב.
**איך** שיהיה נמצא מדברי הטור הלזו דאפילו בבע"ח דוחק אפי"ה פורע חוב של חבירו שלא מדעתו פטור וכן פסק מרן בס' הקצר וכתב עליו הרב ש"ך בסק"ג וז"ל דין זה אע"פ שכתבו המחבר בפשיטות ולא הביא בב"י שום מחלוקת בדבר לענ"ד הוי ספקא דדינא וכמו שאבאר שהרי"ף והרמב"ם והסמ"ג והגהות אשר"י שהביאו הירושלמי השמיטו בע"ח דוחק ואע"ג שאפשר לומר שסמכו עצמן על מ"ש סתמא מ"מ וכו' אלא נראה דסבירא להו דבבע"ח דוחק צריך לשלם והיינו משום דכיון דהוציאו ממתני' דשוקל את שקלו ואי לא שקיל ממשכנין ליה אלמא דלא ס"ל דאפשר לאוקמי באבוד וגבוי וא"כ כיון דבש"ס דילן בכתובות אוקי הך מתני' באבוד וגבוי לא מוכח האי דינא וממילא לא קי"ל הכי עכ"ל.
**ואני** בעוניי לא זכיתי להבין דבריו דאיך אפשר לומר לדעת רבינו דמדלא הזכיר בע"ח דוחק בפירקין דס"ל דחייב לשלם דהא בפ"ו מהל' נדרים נראה להדיא דהך דירושלמי וז"ל ראובן שנאסרה הניית שמעון מותר שיתן לו שמעון על ידו מחצית השקל שראובן חייב בה וכן פורע חובו שעליו שהרי לא הגיע ליד ראובן כלום אלא מנע ממנו התביעה ומניעת התביעה אינו בכלל איסור הנייה ע"כ הרי לך להדיא דאף בבע"ח דוחק ס"ל לרבינו דמצי לפרוע עליו מדיר למודר ואף שאיבד מעותיו זה המדיר דאין לומר דמיירי באבוד וגבוי דלישנא דקא פסיק ותני שראובן חייב בה הרי זה מורה באצבע דמיירי בעדיין לא שקל וכן נראה דקא טעים טעמא משום דמניעת התביעה אינו בכלל הנייה נראה להדיא כמ"ש. ואף אם יש לבע"ד לדחות מ"מ כל ישר הולך אזיל ומודה דפשט דברי רבינו הוא כמ"ש. ומ"ש עוד משם הסמ"ג דס"ל הכי מדלא פסק בבע"ח דוחק להא נמי אמינא דבלאוין רמ"ב הביא הך דפורע חובו ויהיב טעמא משום דלא מטא הנאה לידיה כנראה דאף בבע"ח דוחק אפי"ה איבד את מעותיו וא"כ מה שלא הזכיר רבינו והסמ"ג עשין צ"ד בבע"ח דוחק היינו משום שסמכו על מ"ש בהל' נדרים.
**עוד** הוכיח הרב ז"ל מהרי"ף שלא הביא הך דבע"ח דוחק ונראה דאין כ"כ ראיה דאיכא למימר כיון דפסק כחנן א"כ מתני' דשוקל את שקלו אתיא כפשטיה ומשם הוא למד לבע"ח דוחק ומאי דנחית למימר אע"ג דהוי גביה משכון דמילתא אגב אורחיה קמ"ל דאף לגבי מודר הנאה נמי צריך להחזיר לו המשכון ולא הוי האי בכלל הנאה. א"כ נמצא דמדברי רבינו והסמ"ג והרי"ף אין כאן הוכחה דס"ל בבע"ח דחייב לשלם מדלא פי' להדיא בבע"ח דוחק אלא דהא קי"ל לדעת הרב ז"ל דקאמר והיינו משום דכיון דהירושלמי הוציא כן ממתני' דשוקל את שקלו ואי לא שקל ממשכנין ליה אלמא דלא ס"ל להירושלמי דאפשר לאוקומי באבוד וגבוי וא"כ כיון דבש"ס דילן מוקי הך מתני' באבוד וגבוי לא מוכח האי דינא דירושלמי ממתני' וכדאיתא בתוס' בשם ר"ח יעו"ש. ואף לזאת תמיהא לי טובא דהא האי דצריכא לאוקומי באבוד וגבוי ה"מ למאי דלא אשכח לאוקומי מתני' כמאן אבל למאי דקי"ל כחנן הא ודאי כולה מתני' משום מבריח ארי הוא וכדכתב הרשב"א בנדרים. ועוד דאם כדבריו ז"ל הא דפסק רבינו היכי אזלא דהא כל ישר הולך אזיל ומודה בדלא שקל מיירי דאי בשקל אפי' תביעה ליכא וכדכתיבנא ודוק.