## Minchat Chinukh Mitzvah 146

###### Minchat Chinukh 146:1:1
[Minchat Chinukh 146:1:1](https://torahapp.org/share/book/Minchat%20Chinukh/r/146:1:1)

**שנצטוינו לשרוף קדשים כו'.** עיין ר"מ פי"ט מפסהמ"ק ומש"ל במצוה קמ"ג גבי שריפת נותר דינים דכאן דצריך כזית וח"ש תלוי אם יש קצת מצוה פחות משיעור וגם דשריפת שאר קדשים חוץ מנותר הוא בלילה ג"כ עיין לעיל:


###### Minchat Chinukh 146:2:1
[Minchat Chinukh 146:2:1](https://torahapp.org/share/book/Minchat%20Chinukh/r/146:2:1)

**שאם נטמא כו'.** ולשון הר"מ וכן לשון המשנה סוף שקלים בשר קדשי קדשים שנטמאו כו' מבואר דוקא ק"ק אבל קדשים קלים אף שנטמאו בפנים שורפן בחוץ וער"מ פ"ו ממעה"ק וה"ה אימורים של קק"ל דהם קדשי קדשים ע' פסחים פ"ב. והנה ד"ז דנשרף בפנים או בחוץ הוא פלוגתא בשקלים ב"ש וב"ה ור"ע ופסק הר"מ כר"ע ובת"ח על הגליון תמה על הר"מ למה פסק כר"ע נגד ב"ה ופ"י על משנה דר"ח סגה"כ הקשה ג"כ כנ"ל ובתורת חסד כלל ה' פלפל הרבה בזה ומביא ירושלמי שהלכה כר"ע נגד ב"ה:


###### Minchat Chinukh 146:3:1
[Minchat Chinukh 146:3:1](https://torahapp.org/share/book/Minchat%20Chinukh/r/146:3:1)

**וכל העצמות כו'.** כן לשון הר"מ כאן ונראה מדבריהם דאפילו לא הי' בו מוח מעולם הוא חילוק בין כל הקדשים ובין פסח וע' פסחי' פ"ג סוגיא דעצמות מבואר להדיא דעצמות שלא הי' להן מוח מעולם אף בפסח אין טעונין שרפה ומשליכם ואי בעצמות שהי' בהן מוח ונתותרו עם המוח אף אחר שחלץ המוח מתוכן טעונין שרפה אף בשאר קדשים דפסקינן דשימוש נותר מלתא הוא אף דעתה אינו משמש כיון ששימשו פ"א רק נ"מ במצא עצמות חלוצים ממוח בעצמות קדשים אמרינן דנחלצו קודם שנעשה נותר כדי לאכול אם כן לא שימשו נותר ובפסח כיון דאסור לשבור עצם לאחר שנעשה נותר חלצינהו וטעונין שרפה מחמת שימוש נותר כ"ה אוקמתי' דרנב"י ור"ז אוקי באוקמתא אחריתי ע"ש ואיך חילק הר"מ בסתם וזה כונת (הר"מ) [הראב"ד] בהשגו' שהשיג על הר"מ וכ' שמצאם חלוצים ועבכ"מ. והנה אף בחלוצים נראה שם בגמ' דוקא לר"ש דס"ל בפסול אינו נוהג שבירת עצם ע"כ אמרינן דלאחר שנעשה נותר חלצינהו כי קודם הי' אסור מחמת שב"ע ולאח"כ שרי אבל למאי דפוסק הר"מ כר"י דבהי' לו שעת הכושר נוהג שב"ע אף בנפסל מן התורה לומר דלאחר שנעשה נותר חלצינהו יותר מקודם ובמ"ל עמד בזה ובר"מ פ"י מהק"פ כתב שם דשרפינן עצמות הפסח מפני התקלה ע"ש במ"ל במגי' מה שהקשה והנה באמת ד' הר"מ צ"ע דהוא נגד סוגית הש"ס שם בפסחים. והנה מכל הסוגיא משמע דשימוש נותר מלתא היינו אפילו אם עתה אינו משמש כיון שפ"א שימש וכ"כ התוס' חולין פ' העור והרוטב דבמשנ' שם מבואר דשימוש נותר מלתא היינו בעוד שמשמש הנותר דהנותר עדיין בתוכו אבל אם אינו משמש עתה רק ששימש כבר ז"א מוכח מהמשנה וזה מחדש רב מרי וכל הסוגיא שם בפסחים הולכת ע"ד זה דאפילו שימשו כבר מלתא הוא. והר"מ פ"ח מה' שאה"ט כ' שם כלשון המשנה קולית הפיגול אף על פי שהיא סתומה מטמא כו' שהעצמות של קדשים ששימשו נותר כו'. נראה מדבריו דוקא בעוד המוח בתוכו דהי"ל לכתוב אפילו אם אין המוח עתה בתוכו נראה דסובר דדוקא בהמוח בתוכו והוא נגד סוגיא דכאן ובצל"ח הרגיש בזה וגם ד' הרהמ"ח שכ' הטעם לזה ג"כ אין עולה לסוגית הש"ס ועבמ"ל פ"י מהק"פ. וראיתי בס' מגלת ספר לגאון ספרדי על הסמ"ג מצוה שנ"ז האריך הרבה בדברי הר"מ והרהמ"ח והוא קונטרס גדול ולא עיינתי בדבריו היטב. ולפום ריהטא שדעתו דהם סוברים דשימוש נותר דמעיקרא לאו מלתא רק שימוש נותר דעכשיו כמבואר בדבריו בה' שאה"ט שהבאתי ע"כ כל עצמות הקדשים אף שהי' בהן מוח כיון דליכא עכשיו א"צ שרפה רק עצמות הפסח מפני התקלה אף דא"ח על עצם שאין בו מוח משום שב"ע מכל מקום אסור כמ"ש המ"ל ג"כ וכתב דהר"מ והרהמ"ח סמכו על ירושלמי וצריך אריכות לפלפל בזה ואין זה כונתי בחיבורי. ונראה דשימוש נותר ל"ד נותר אלא ה"ה כל שנפסל כגון דנטמא העצם בעוד המוח בתוכו דמקבל טומא' אף בחולין משום שומר ואח"ז נחלץ המוח אם נאמר דשימוש נותר מלתא הוא אף שהי' בו כבר ולא עכשיו ה"ה בנטמא אף שהוציא המוח מתוכו מכל מקום צריך העצם שרפה משום שימוש טומאה אך אם נאמר דלאו מלתא הוא יכול לשבור העצמות ולהוציא המוח ולשרוף והעצמות א"צ שרפה. אך לסברת הגאון הספרדי שכתב דאסור לחלוץ המוח ע"ש על כל פנים בנחלץ המוח אין טעון שרפה ולא שייך חיבת הקודש בעצמות כמש"ל כיון דקיימי להשלכה. ואין ראיה ממנחות דמבואר שם דאף פיגול ופרים ושעירים הנשרפים אף דאינן אכ"א ולא אכילת מזבח מכל מקום שייך חיבת הקודש כמבואר בצל"ח שם מכל מקום שם מחוסר מצות שרפה ועדיין קדוש אבל בעצמות דמותר להשליכן אין שייך חה"ק כלל ואין טעונין שריפה רק בגונא דשייך שימוש כנ"ב:


###### Minchat Chinukh 146:4:1
[Minchat Chinukh 146:4:1](https://torahapp.org/share/book/Minchat%20Chinukh/r/146:4:1)

**ואלו הן הנשרפין.** מבואר בסוף תמורה ובר"מ כאן ומ"ש וא"ת שנודע לו אחר שנזרק הדם כו' הוא טעות המעתיק וצ"ל קודם שנזרק הדם דאם נודע לו אחר שנזרק הבשר יאכל ע"ש ובר"מ פ"ד מפסהמ"ק רק קודם שנזרק הדם הדין כך וכ"ה בר"מ ובודאי ט"ס כאן. והנה קדשים שנפסלו מן התורה טעון שרפה כמש"ל. אבל א"ת שנודע לו דהוי חולין בעזרה וחשנב"ע פסקינן דהוא בקבורה מכל מקום בא"ת בשריפה ע' בש"ס כריתות הטעם בדכ"ד ע"ב מתוך שלבו נוקפו גומר ומקדיש ל"ה חשנב"ע אלא ככל הקדשים שנפסלו דבשריפה אם כן נראה דמה"ת בשריפה ואפרו מותר ככל הנשרפין ויבואר אח"ז בס"ד. ומבואר שם בכריתות דאשם ודאי אם הי' בטעות אם נודע קודם זריקה הבשר יקבר דהו"ל חשנב"ע ולאחר זריקה ישרף. ומפרש בש"ס הטעם משום דמתחזי כזבח פסול. אם כן נראה דמה"ת אינו מהנשרפין רק מהנקברין ואפרו אסור אם כן חכמינו זכרונם לברכה עקרו ואמרו שהוא מהנשרפין וג"כ אפרן מותר דלא נתבאר כלל דבכה"ג האפר אסור מוכח דאפר הנקברין אסור רק מדרבנן ועקרו דבריהם אבל אי אפר הנקברין מן התורה אסור היאך מותר אפרן והיאך עוקרין דבר מן התורה בקום ועשה והו"ל לבאר דישרוף וקובר האפר עמג"א סתמ"ה ופלוגתא זו אי אפר הנקברין דאורייתא או דרבנן עפמ"ג בפתיחה לא"ח ובה"פ סתמ"ה. וחטאת העוף הבא על הס' כו' נראה דאם נודע לה שלא הי' ולד אם לאחר הזאה ישרוף כמו אשם ודאי משום דמתחזי כו' וקודם הזאה אם נודע הוא בקבורה כמו חולין שנשחטו בעזרה ולא שייך לומר מחמת ספק גמר ומקדיש דדוקא בא"ת דלבו דוה על העבירה גמר ומקדיש ע' בש"ס ור"מ פ"ד מפסולי המוקדשין אבל חטאת העוף הבא על ס' אינו על חטא לא שייך גמר ומקדיש ועיין מש"ל בח"ז על ענין אחר כן נראה פשוט. ומ"ש דאם נודע קודם זריקה טעון קבורה מחמת חולין שנשחטו בעזרה הוא טעות כיון דנודע והיתה מליקה בעזרה ה"ל כמו נוחר ומעקר בעזרה דהוי ליה רק נבילה ומותרת בהנאה עיין ר"מ פ"ב מה' שחיטה דדוקא שחיטה בעזרה אסור בהנאה ולא המנבל בעזרה ע"ש וכאן הוא נבלה מחמת המליקה מותר בהנאה וז"פ. ושיער נזיר טהור כו' היינו שמשליכו תחת הדוד וער"מ פ"ח מה' נזירות פוסק דמשלח תחת הדוד הן שגילח במקדש והן שגילח במדינה ועבכ"מ ולח"מ. והערלה וכה"כ דרשינן פן תקדש כו' תוקד אש אם כן מן התורה בשרפה וערלה כ' התוס' דצ"ע מנ"ל דהוא בשרפה ומביאים ד' רש"י במשנה דאתקש לכה"כ ועיין סוכה ל"ה תוסד"ה לפי באה"ד כ' בלשון אפשר דאפילו מן התורה ערלה בשרפה נראה דלא ברירא להו ד"ז. על כל פנים מוכח דאפר הנקברין הוא רק דרבנן אסור אם כן נראה דרבנן החמירו בשרפה אף דיצא קולא לענין אפר הם אמרו והם אמרו אבל אי אפר הנקברין מן התורה אסור היאך הקילו ע"ד תורה בקו"ע בלא סייג וגדר כלל (וע"כ הוא מה"ת) אך כיון דאיסור האפר הוא רק מדרבנן יכול להיות שקצת הנשרפין הוא מדרבנן והחמירו בשריפתן והקילו באפרן דהם אמרו כו' וע' ריטב"א שם במשנה כ' דאשרה ועה"נ חייב בשרפה וכן תרומה טמאה וערלה א"ח בשרפה רק דעומד לשרפה. ואיני מבין הן אם הוא מן התורה או מדרבנן על כל פנים בודאי הוא חייב דמצוה עליו לשרוף דבר הטעון שרפה כמבואר כ"פ. ובתוס' כאן כ' דע"כ אפר הנשרפין מותר דאין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו כו' והנשרפין מצוה לשרפן אך הנקברין ליכא מצוה רק מפני התקלה וד' ריטב"א צ"ע. ומשקים של ערלה וכה"כ שא"י לשרוף נקבר. עוד מבואר במשנה דחמץ בפסח הוא מהנשרפין ודעת הר"מ כחכמים בפסחים דמפרר ויכול לשרוף ג"כ אף דנקברין לא ישרפו עמג"א סי' תמ"ה. עוד מבואר במשנה תרומה טמאה בשרפה ומותר להנות אף בשעת שרפה ועיין שבת כ"ד משמע ברש"י דהוא מפני התקלה וכ"ה בפסחים אם כן ל"ד שרפה אלא ה"ה קבורה והתוס' השיגו שם על רש"י וכ' דדוקא טעון שרפה ומסופקים אם הוא מן התורה או מדרבנן והר"מ אינו מביא כאן וסמך אדינים שכתב בפרק י"א וי"ב מהלכות תרומות עי"ש:


###### Minchat Chinukh 146:4:2
[Minchat Chinukh 146:4:2](https://torahapp.org/share/book/Minchat%20Chinukh/r/146:4:2)

**והנה**כל הנשרפין אפרן מותר וס' התוס' כאן כיון דנעשה מצותו כו' ודוקא לאחר שנעשה אפר אבל בשעת ביעור אסור להנות. והנה הר"מ לא ביאר כאן אם גחלים של נשרפין מותר כמו אפר או אסורים. ע' פסחים בסוגי' דתנור חדש ובתוס' ורא"ש וער"מ פי"ז מהמ"א ובטוי"ד סי' קמ"ב וכל הנשרפין אפרן מותר חוץ מתרומת הדשן ועיין בראב"ד. וע"ז אפרו אסור אף אם נאמ' דע"ז הוא מהנשרפין ע' כאן בתוס' ודעת הר"מ פ"ח מע"ז נראה דפוסק דהוא מהנקברין וע"ש במ"ל על כל פנים אפר ע"ז אסור לכ"ע ונראה מהתוס' כאן דמה"ת אסור אם כן ה"ה אפר הנקברין אך יש סוברים דהוא רק מדרבנן ע' באחרונים ומכל מקום אפשר אפר ע"ז אסור מן התורה עיין בספ"י סוגיא דתנור וע"ש בר"מ בתחלת הפרק שכתב דאפשר ע"ז אסור דלא ידבק כו' כתיב גבי עהנ"ד ואינו מבואר בפירוש בר"מ פ"ד מה' עכו"ם אך ברוב הדברים ע"ז ועהנ"ד כלולים יחד זב"ז וסמך עצמו על שכתב דין אשירה וז"פ. ויש עוד דבר שטעון שרפה היינו בגד המנוגעת דאסור בהנאה וטעון שרפה ועמ"ל פי"ב מהט"צ מסופק אם אפר של בגד הנשרף מותר כמו כל הנשרפין או אפשר דאסור כמו בית המנוגע ודעתו נוטה דהאפר מותר. והנה הא דתרומה טמאה אפרו מותר בודאי היינו אף לזרים דלכהנים מותר אף בשעת היסק ע' במשנה ובר"מ פי"א וי"ב אבל לזרים אסור להנות דהנאה של כילוי יש דיעות שמה"ת אסור לזרים ויש דיעות שהוא רק מדרבנן עמ"ל פ"ט הנ"ל ואין כאן מקומו. על כל פנים לאחר שנעשה אפר מותר אף לזרים דכל הנשרפין אפרן מותר לגמרי:


###### Minchat Chinukh 146:5:1
[Minchat Chinukh 146:5:1](https://torahapp.org/share/book/Minchat%20Chinukh/r/146:5:1)

**ואגב נכתוב כו' קדשים כו'.** אפילו בע"מ כיון דלא נפדו מחיים דצריכין העמדה והערכה ואפילו היה העוהע"ר כיון שלא נפדית בחייה ומתו הם אסורים בהנאה ונקברים עיין ר"מ פ"ה מהלכות ערכין ובמ"ל הי"ב. מוקדשים שהפילו או שלי' שאין שליא בלא ולד ע' סוף בהמה המקשה ובתוס' זבחים פ"ד וש"מ שהאריכו. אך לדעת הר"מ פ"ד מתמורה שוולדי קדשים במעי אמן הם קדושים אין נ"מ אפילו הפילו טומטום וכלאים ונדמה הכל נקבר דאסורים בהנאה ואין כאן מקומו להאריך. ושור הנסקל אפילו לאחר שנג"ד אסור בהנאה וטעון קבורה עיין בש"ס כ"פ. והנה כל אלו הנקברים שחשבנו עד כאן ל"מ שיהא מצוה מן התורה בקבור' רק כיון דאה"נ הם טעונין קבורה שלא יבאו לידי תקלה וכ"כ תוס' דהנקברין אפרן אסור דל"ש נעשית מצותו דלא הטעין הכתוב כלום ע"כ משוך האיסור לעולם. ועגלה ערופה מבואר בש"ס בקדושין וכריתות וש"מ דילפינן מדכתיב וערפו שם כו' שם תהא קבורתו אם כן נראה דמצות קבורה מן התורה אם כן לסברת תוספות כיון דהתורה צותה לקבור ה"ל להיות האפר מותר אף דאמרינן בש"ס דע"ע אף שנעשית מצותה אסורה בהנאה דכתיב וערפו אם כן גלי התורה דאף שנעשית מצותה אסורה בהנאה. ז"א דשם בעריפת העגלה נעשית מצותה של ערופה והו"ל ג"כ להיות מותרת תיכף אחר הערופה מכל מקום גזרה התורה דעדיין אסור בהנאה אבל זה דהתורה צותה לקבור לא מצינו אח"ז שהתורה אסרה האפר והו"ל להיות האפר מותר. אך באמת נ"ל דאין מצוה כלל לקבור ע"ע רק הגמרא נקט שם תהא קבורתה היינו לאחר שתיקנו רבנן לקבור אה"נ והעיקר ילפינן מוערפו שם היינו שיהי' שם ולא יהנה. ובכריתות הגי' שטעונין גניזה ובתוס' בכ"מ כת' דשני לימודים יש כפרה כתיב בה כקדשים היינו דאה"נ מחיים וערפו שם דאסור בהנאה לאח"מ והכל שיהא אסור בהנאה אבל שיהיה טעון קבורה מן התורה אין לנו. אך לכאורה כיון דילפינן דמת אסור בהנאה מג"ש שם שם מע"ע כמבואר כ"פ בש"ס והנה אין ג"ש למחצה עיין בס' תורת חסד כלל ל"ד אם כן אי אמרינן אין ג"ש למחצה אם כן הדר ילפינן ע"ע מג"ש זו ממת דיהי' טעון קבור' כמו מת שמבואר בש"ס דקבורה מה"ת. והנה כלל זה דג"ש הוא אריכות גדול ואני לא באתי רק לעורר. וצפורי מצורע הנה אין כאן מקומו לברר דין אה"נ להמשולחת ובעז"ה יתברך יבואר במקומו ועיין בקדושין סוגיא דהמקדש בערלה אך זה מבואר בר"מ פי"א מהט"צ דצפור השחוטה חוזר וקוברה בפניו וזה קבלה מפי השמועה עכ"ל אבל לסברת תוס' כיון דהמצוה לקוברה אם כן למה יהיה אפרה אסור. וראיתי במשנה פי"א דנגעים פי' הרע"ב בהא דקובר הצפור משום שהוא אסור בהנאה. נראה מדבריו כמו בכל אה"נ ועיין בתי"ט וצ"ע שלא הביאו ד' הר"מ שהיא קבלה מפי השמועה ומסתמא מצא כן באיזה מקום ואפשר דגם התוס' סוברים כהרע"ב דהקבורה הוא רק מטעם אה"נ ולא קבלה מפי השמועה. ושער נזיר טמא עיין ר"מ פ"ו מה' נזיר בין שמגלח במקדש או במדינה אינו משליך תחת הדוד רק שערו אבה"נ וטעון קבורה ואפרו אסור בהנאה כשאר כל הנקברים ויבואר במקומו אי"ה. ופטר חמור הן אם ערפו והן אם מת קודם פדייה הוא אבה"נ וטעון קבורה כ"ה בר"מ פי"ב מה' בכורים מהש"ס ע"ש. ובב"ח עיין ר"מ פ"ט מהמ"א דהוא אבה"נ והוא מהנקברין ואפרן אסור ועפמ"ג בפתיחה להבב"ח מ"ש בשם מ"י ודוקא בב"ח האסור מן התורה ע' בהבב"ח. וחשב"ע עיין ר"מ פי"ב מה' שחיטה והוא אריכות גדול אי סובר חשב"ע דאורייתא או דרבנן על כל פנים הוא אבה"נ וטעון קבורה וע"ש דברים המותרים בנשחטו בעזרה. עוד יש נקברין כגון חמץ בפסח להר"מ דס"ל כחכמים דאף מפרר וסובר בהחו"מ דאף אפר אסור והוא גם כן דלא כס' התוספות דבאמת לחכמים הסוברים זו השבתה האמורה בתורה אם כן נעשית מצותו והי' להיות האפר מותר ועמדו בזה האחרונים. עוד יש נקברין ע"ז וכל משמשי' ותקרובת לדעת הר"מ והאפר אסור אף דנעשית מצותו כמ"ש התוס' דכתיב לא ידבק בידך. עוד יש פירות שביעית לאחר הביעור דדעת הר"מ והראב"ד דצריך לשרוף או לאבד בים המלח עיין ר"מ פ"ז מה' שמטה ויובל ואינו מבואר בר"מ שם לענין האפר ומסתמא כיון דאינו בשרפה דוקא ה"ל כמו חמץ דאפר ג"כ אסור. ואפשר כיון דהתורה צותה לבער ה"ל נעשית מצותה אך כבר כ' דמוכח דלא ס"ל כס' התוס' ובכ"ע אפר הנקברין אסור אך דעת הרמב"ן דפ"ש אינו מהנשרפין ולא מהנקברין ואי"ה יבואר במקומו. עוד מבואר שם בתמורה על הא דנקברין אפרן אסור מקשה הש"ס מברייתא דבשר המת שנפרך טהור מאי לאו טהור ומותר ומתרץ דטהור ואסור בהנאה אם כן בשר המת אף האפר אסור. אך תמוה לי לדעת התוס' מאי מקשה הש"ס דאפר הנקברין אסור מבשר המת הא מת שהוא מהנקברין הוא מצוה של תורה ע' בסנהדרין מנין לקבורה שהוא מן התורה עיין ר"מ וטור ה' אבילות אם כן שפיר האפר מותר בהנאה כיון דנעשית מצותו ומאי קאמר בש"ס דבאמת אבה"נ כיון דהוא מהנקברין הא אתעביד מצותו וצריך עיון גדול על התוס'. עוד מבואר שם בגמרא דמוראה ונוצה אסור אפילו האפר ופירש"י אם חפר ונטל דה"ל מהנקברין כדאמרינן ביומא דכ"א דמוראה ונוצה נבלעין במקומו והר"מ לא הביא ד"ז לענין האפר רק בפ"ב דמעילה הביא שיצא ידי מעילה ואסור בהנאה היינו כשהוא בעין ולענין האפר לא הביא כלום וצ"ע. עוד הביא הר"מ כאן אף דכל הנשרפין אפרן מותר דישון מזבח החיצון והפנימי ודישון המנורה אסור בהנא' והראב"ד השיג עליו דדוקא תרומת הדשן כמבואר שם ושמו כו' שטעון גניזה אבל דישון הפנימי והמנורה אינו אסור והכסף משנה כת' דהר"מ למד מתה"ד ולטעמי' אזל שכתב בפ"ג מה' מעילה דדישון הפנימי והמנורה אין נהנין כו' והנה לכאור' ד"ז מפורש במשנה דמעילה פ"ג דאסור בהנאה והיאך יחלוק הראב"ד ע"ז. ועי"ש בסוגי' בפירש"י ותוס' ולפירש"י שפי' דמוראה ונוצה היא מהנקברין כיון דנבלעין במקומן אם כן שם ביומא מבואר דגם דישון הפנימי והמנורה נבלעין במקומן אם כן חזינן דאסרה התורה ע"ש ביומא תוסד"ה נבלעין ולא עיינתי לאפס הפנאי.


###### Minchat Chinukh 146:5:2
[Minchat Chinukh 146:5:2](https://torahapp.org/share/book/Minchat%20Chinukh/r/146:5:2)

**וכל**הנשרפין לא יקברו. עיין פירש"י שכתב במשנה הטעם דלמא משכח אינש ואכיל כו' אם כן למה אלו נקברין ובאמת כיון דכל הנשרפין מבוארין בתורה ומקצת שחז"ל החמירו כמש"ל ואם כן מוכרח לעשות כמו בתורה או מד' חכמינו זכרונם לברכה והיאך עולה על הדעת לשנות וד' רש"י צ"ע. וכל הנקברין לא ישרפו ומבואר בגמרא כיון דנשרפין אפרן מותר אם כן אתה מיקל באפרן והנה נקברין כבר כתבתי דזה אינו חיוב רק משום תקלה אם כן בשרפה גם כן לא יבא לידי תקלה מכל מקום צריך הש"ס לתת טעם לזה וכן הר"מ בנשרפין לא יקברו אינו נותן טעם כלל ובנקברין לא ישרפו נו"ט דאתה מיקל באפרן ועיין במג"א סתמ"ה בנקברין אם רוצה לשרוף ולקבור האפר ש"ד ועיין באחרונים וכבר כתבתי לעיל הא דאפרן של הנקברין אסור או מן התורה או רק מדרבנן ועיין באחרונים. וזה ודאי הנקברין דוקא אותם שאין מצוה אין נשרפין רק מפני שאתה מיקל באפרן אבל הא דמן התורה בקבורה כגון מת בודאי אסור לשרוף המת ולקבור האפר ומבטל מצות עשה כי קבור תקברנו וזה פשוט. ע"כ ד' רש"י דף נ"ט על הנשרפין צ"ע דהוא גזה"כ. והנה הרהמ"ח כתב דנוהג דין זה של שריפת קדשים בכהנים וישראלים נ"ל דאפילו במקדש מכל מקום מצות שריפתו מוטל על כל ישראל כמש"ל. וגם לא כתב הרהמ"ח דנוהג בנשים כבר הארכתי לעיל דל"מ אם נאמר דשריפת קדשים שנטמאו נוהג בלילה ל"ה מצות עשה שהזמן גרמא אלא אפילו אם אינו נוהג בלילה מכל מקום דעת האחרונים דזה לא הוי מצות עשה שהזמן גרמא ע' בט"א ובמקנה. ואני מסופק להתוס' שכתבו הטעם דנשרפין אפרן מותר כיון דנעשה מצותו היאך הדין אם עבר ולא שרף רק קבר כיון דלא נעשה מצותו עדיין אפשר דאפרן אסור א"ד מכל מקום כיון דכלה ונעשה אפר מותר וצ"ע. והנה לעיל כתבתי בד"ה וחטאת העוף דאם נודע קודם הזאה שלא הי' ולד תקבר ואח"ז כ' שזה טעות כיון שנודע מותר בהנאה דל"ש חולין בעזרה דאינו אלא בשחיטה בעזרה אבל במליקה הוי כנוחר ומעקר ואינו אסור בהנאה עיין ר"מ פ"ב מה"ש ובעת כתבי זאת נעלם ממני ש"ס ערוך כריתות כ"ו ע"ב דאם נודע לאחר מליקה שלא ילדה בדין הוא שמותר בהנאה מטעמא דכתיבנא דל"ש חשב"ע במליקה רק מדרבנן אסורה בהנאה ותקבר שמא יאמרו נהנין מחטאת העוף ע"ש ברש"י וכ"פ הר"מ פ"ז מה' פסהמ"ק וב"ה שהאיר עיני. ועשעה"מ פ"ב מה' שחיטה תמה על הר"מ שכ' פ"א מה' מח"כ ה"ז דחטאת העוף הבאה על הס' אינה נאכלת ונשרפת דדלמא אינה חייבת וה"ל חולין בעזרה שאבה"נ. הא באמת אם אינה חייבת מכל מקום אינו נאסר משום חב"ע דלא נשחטה רק נמלקה וה"ל נוחר או מעקר דכ' בה"ש דאין נאסר משום חב"ע. רק הטעם כמ"ש רש"י כריתות שם כיון דמס' אינה נאכלת דלמא הוי חולין והוי נבלה משום מליקה וכיון דאינה נאכלת ה"ל ס' קדשים שאינם נאכלין ואבה"נ ונשרף ובאמת ד' הר"מ צ"ע. וע"ש שהקשה על הר"מ ורש"י כריתות דבמנבל ל"ש חב"ע ובנזיר כ"ט מבואר דחטאת הבאה עה"ס אינה נאכלת ולא מקשינן לזכר משום שיש בה ב' איסורין נבלה משום מליקה וחב"ע מבואר להדיא דשייך חב"ע גבי מליקה ע"ש ואיני עומד כעת לפלפל בדיני חשב"ע: