## Minchat Chinukh Mitzvah 216

###### Minchat Chinukh 216:1:1
[Minchat Chinukh 216:1:1](https://torahapp.org/share/book/Minchat%20Chinukh/r/216:1:1)

**להניח פאה כו'.** אבל חכמי' נתנו כו' ולפי גודל השדה היינו אם השדה קטנה מוסיף על א' מס' וגם אם העניים מרובי' מוסיף ג"כ ולפי רוב הזרע שנתברך יוסיף הרבה עי' פ"ח דפאה וכ"כ הר"מ פ"א מה' מ"ע:


###### Minchat Chinukh 216:2:1
[Minchat Chinukh 216:2:1](https://torahapp.org/share/book/Minchat%20Chinukh/r/216:2:1)

**א' הקוצר וא' התולש.**כ"ה ל' הר"מ ג"כ בפ"ד מה' הנ"ל ועיין בפ"ב ה"ו כתב הר"ם וכן הקוטף מלילות פטור וע"ש בכ"מ כתב דפוסק בזה כר"י בראשית הגז וע"ש בחולין קל"ז נראה דתולש א"ח אלא במידי דדרכו לתלוש דאמ' שם דר"י פוטר בקוטף ומכל מקום מודה במידי דאורחי' כדתני תולש מנין ופירש"י בשומים ובצלים דדרכם לתלוש אבל בדבר שאין דרכו בתלישה בודאי לר"י א"ח בפאה והר"מ והרהמ"ח סתמו כאן נראה דאפילו דלאו אורחי' וצ"ע. ולולא ד' הר"ן והכסף משנה שם שהקשו דברי הר"מ אהדדי הי' אפ"ל דהא דפוסק דהקוטף מלילות פטור הוא מטעם אחר מחמת שהוא מעט מעט והוא דרך עראי ודין זה הוא כמו שביאר בפ"ד הכ"ז גבי הבוצר גפנים לענבים. אך אין הירוש' בידי לעיין בו. ומד' הכסף משנה והמ"ל אין ביכולתי לעמוד על בירור הדבר וצ"ע:


###### Minchat Chinukh 216:3:1
[Minchat Chinukh 216:3:1](https://torahapp.org/share/book/Minchat%20Chinukh/r/216:3:1)

**שאין בה כו' ט"ה אלא הם כו'.**משמע מל' הרהמ"ח דהעניי' נוטלים בע"כ וכ"ה לשון הר"מ פ"א ה"ח ובאמת בש"ס דחולין קל"א אין מבואר בזה"ל רק דמוציאין אותו ממנו וכן גבי דברים דחשיב שם דיש בהם ט"ה לבעלים מבואר שם דמוציאים אותו מידם והיינו דהב"ד כופין אותו דמחויב ליתן אבל דהעניים בעצמן יטלו בע"כ של בעה"ב אינו מבואר שם וע' פירש"י שם ודעת תוס' שם דבדבר שיש בו ט"ה לבעלים אפילו אם נטלו העניים מוציאין מידם ובדבר שאין בו ט"ה לבעלים אם נטלו א"מ מידם אבל אם לא נטלו ובא הבעה"ב רשות לבעה"ב ליתן למי שירצה דאל"ה הוי ממון שיש לו תובעין לעני התובעו אלא דא"צ ליתן לעני התובעו ע"ש בתוס' ומכל מקום צע"ק דמבואר במשנה דאסור אפילו לסייע לא' שנא' אל תסיג כו' נר' דמחויב ליתן לכל עני התובעו וצ"ע ואין כאן מקומו להאריך בדין טו"ה. והנה לכאורה לשי' הסוברים דט"ה אינו ממון עי' בראשוני' שכתבו דלכתחלה יתן למי שירצה ורשאי הבעה"ב ליקח מעות עבור ט"ה אך אם עבר הכהן ותפס אין מוציאין מידו ואם ט"ה ממון אפילו עבר ותפס מוציאין מידו עיין ר"מ פי"ב דתרומות אם כן למ"ד ט"ה אינו ממון אם כן מאי החילוק לדברים שזיכתה אותו תורה בנתינתו כמתנות כהונה או בדברים שאין בהם ט"ה כלל כיון דבין כך ובין כך רשאי ליתן למי שירצה ואפשר אפילו ליקח סלע עבור זה ומזה נ' דהחילוק אם רשאי ליקח מעות עבור זה בדברים שיש בהם ט"ה אף להסוברים ט"ה אינו ממון ע' באחרונים מכל מקום רשאי ליקח ממון רק דאם תפס אין מוציאין ובדברי' שאין בהם ט"ה אינו רשאי ליקח ממון וער"נ פ' הזרוע נראה מדבריו דדברים דאית בהו ט"ה אפילו תפס מפקינן ובדברי' דלית בהו ט"ה אין מפקינן אבל מותר ליקח בעד זה ע"ש ואפשר דהר"ן לא כ' רק למ"ד ט"ה ממון אבל למ"ד אינו ממון ואין מוציאין מידו עכצ"ל החילוק שכתבתי. אך מכל מקום צ"ע מ"ל ליקח ממון או שוחד דברים כי אם רשאי לתתו למי שירצה בודאי יתן למי שיחפוץ בו ע' דינים אלו בטויו"ד סי' של"א וב' ס"א והשי"ת יעזרני לברר הדברים:


###### Minchat Chinukh 216:4:1
[Minchat Chinukh 216:4:1](https://torahapp.org/share/book/Minchat%20Chinukh/r/216:4:1)

**שמותר לבעל השדה כו'.**כ"ה ג"כ דעת הר"מ בפ"א ועיין בר"ה סוגיא דבל תאחר הקשו שם היאך משכחת בל תאחר בלקט שכחה ופאה ותי' לחד תי' שעבר ושקל באיסור דצריך אח"כ לקיים העשה דהוי לאו הנל"ע עובר ג"כ בב"ת ועוד תי' דעבר ושקל בהיתר כגון דליכא עניים ומכל מקום צריך ליתן אח"כ כשיבאו עניים. אך אח"ז מביאין סוגיא דחולין דמשמע דא"צ ליתן כששקלו בהיתר כדברי הר"מ והרהמ"ח ובתוס' תירצו דמשכחת לה דנטלו בהיתר לצורך עניים ע"ש. והנה התוס' לא רצו לאוקמי דנטלו באיסור דקיימי עניים דאי קיימי עניים עובר לאלתר ע"ש ולשיטת הרשב"א והר"ן נוכל לאוקמי אף שנטלו באיסור. ומדי עברי שם דרך אגב נלע"ד דבזה ל"ק קושי' הפ"י דמאי נ"מ חשיב במשנה ר"ה לבל תאחר הא אין לוקין על ב"ת דהוי לאו שאב"מ ובאמת דלשו"פ מיירי דעבר ואסף לתוך ביתו דעבר באיסור והי' מתחלה ע"י מעשה חייב אח"כ אף שאב"מ ואף אם הי' תחלה בהיתר דעת הרבה גדולים כיון שתחלתו הי' ע"י מעשה לקי על הלאו אח"כ אף שאב"מ עמ"ל פ"ג מהב"מ אם כן משכחת לה דלקי שפיר ואין כאן מקומו:


###### Minchat Chinukh 216:5:1
[Minchat Chinukh 216:5:1](https://torahapp.org/share/book/Minchat%20Chinukh/r/216:5:1)

**התבואה והקטניות.**כ"ה דעת הר"מ דהכל חייב בפאה מן התורה אבל דעת ר"ש ותוס' בכ"מ והובאו במ"ל דא"ח בפאה רק דגן תירוש היינו כרם ויצהר היינו זתים והשאר חייבים מדרבנן וע"ש בתוס' מפני מה לא חייבו חכמים ירק ותאנים בפאה וצע"ק דמבואר בש"ס דחולין דיש לימוד על תולש ועוקר במידי דאורחי' ותולש ועוקר ל"ש בתבואה ובכרם וזית ע"ש ברש"י נראה דמה"ת חייבים שאר מינים וצ"ע ומ"ש הרהמ"ח אסטים ופיאה כ"ה ל' הר"מ ועי' שבת דס"ח דאף דהוא אוכל קצת פטור וע"ש ברע"ב:


###### Minchat Chinukh 216:6:1
[Minchat Chinukh 216:6:1](https://torahapp.org/share/book/Minchat%20Chinukh/r/216:6:1)

**כמהים כו'.** ט"ס הוא וצ"ל לפי שאין גידולו מן הארץ וכן הפקר מפני שאינו נשמר כו' כצ"ל:


###### Minchat Chinukh 216:7:1
[Minchat Chinukh 216:7:1](https://torahapp.org/share/book/Minchat%20Chinukh/r/216:7:1)

**לאחר שהביאו שליש.**ועכו"ם שקצר שדהו ואח"כ נתגייר פטור מלשו"פ ואם עכו"ם קצר שדהו של ישראל או קרסמוהו נמלים או שקצר הרוח או בהמה פטור ע"ש ברש"י ורע"ב דהטעם דכתיב ובקוצרכם כו' שתהיו אתם הקוצרים והר"מ כ' דכותים שקצרו לעצמן כו' וכתב הכסף משנה דאולי ע"י פועלים כותי' חייבת כמבואר בר"ם אח"ז וכ"ה בירושלמי וע' מחנה אפרים ה' שלוחים כתב אף דאין שליחות לעכו"ם מכל מקום אם שכרו יש שליחות דיד פועל כיד בעה"ב וה"ר מירושלמי מדמחייב בפועל עכו"ם שקצרו אף דאין שליחות ולהוי כקוצר עכו"ם אע"כ בפועל יש שליחות והנה"מ דחה ראייתו וכתב נהי דאין שליחות לעכו"ם מכל מקום אין פטורים מפאה רק אם קצרו לצורך עצמן אבל לא לצורך ישראל. ולדידי ראיית בעל מח"א נכונה כיון שממעטינן מקרא דבקוצרכם דצ"ל הישראל הקוצרים וממעט מקרא זה גם כן כרתוה נמלים וכרתה הרוח ובהמה אף דהם אין שייך לומר דקוצרים לצורך עצמן מכל מקום פטור דגזירת הכתוב הוא אם כן בודאי עכו"ם אפילו קצר לצורך ישראל מכל מקום פטור דגזירת הכתוב הוא כיון דלא קצרו ישראל ומ"ש הכסף משנה בשם הירוש' דבקצרוהו לצורך ישראל חייב היינו דוקא בפועלים וכן הביא לשון זה הר"ש והרע"ב פ"ב משנה ז' ולא בפועלים כותיים וגם ראיית הירושלמי ותוס' כן אין שוכרין פועלים כותיים כו' נראה דוקא פועלים כדברי הרב בעל מח"א:


###### Minchat Chinukh 216:8:1
[Minchat Chinukh 216:8:1](https://torahapp.org/share/book/Minchat%20Chinukh/r/216:8:1)

**ואין מניחין את הפאה אלא בסוף השדה כו' כדי שידעו כו'.**הרהמ"ח נקט חד טעמא ויש הרבה טעמים בדבר עיין ר"מ פ"ב הי"ב ואם הניח בתחלת השדה או באמצעה ה"ז פאה עיין ר"מ וכ"מ שם:


###### Minchat Chinukh 216:9:1
[Minchat Chinukh 216:9:1](https://torahapp.org/share/book/Minchat%20Chinukh/r/216:9:1)

**וכן השותפין כו'.** דע דשדה שותפות חייב בפאה כמבואר בר"מ פ"ב ה"ג ולא הביא כאן הר"מ דאם שותפות עכו"ם פוטר או לא ובפ"ד מה' אלו הכ"ה כ' הר"מ לענין עוללות דישראל ועכו"ם שהי' להם שותפו' חלקו של ישראל חייב וע"ש בכ"מ דלמד מסוגיא דחולין קל"ה ושם מיירי לענין פאה ע"ש. ושם נראה דהסוגי' דשדך למעוטי דאף חלק הישראל פטור וגם מנלי' להר"מ לחייב כמו תרומה ששם מפורש בגמרא דחייב ודגנך מצריך ללימוד אחר ע"ש אבל הא מנ"ל וצ"ע. ודין נשמר מבואר בר"מ פ"ה מה' הנ"ל דהזוכה בשדה הפקר לאחר שהפקיר פטור מן הלשו"פ אבל אם הפקיר שדהו ואח"כ זכה בעצמו חייב בכולם והוא מבואר בכ"מ בש"ס בחולין ובתמורה וב"ק ואם זכה מאחר שהפקיר מבואר ברש"י עבכ"מ שם ואם זכה בעצמו יש ללמוד ע"ז מתעזוב יתירה דבכה"ג חייב. וע' תוספות תמורה ד"ו ד"ה המפקיר בשם הר"י בזכה הוא עצמו בגוף השדה חייב בלשו"פ אבל אם לא זכה רק בפירות פטור מכולהו והר"מ לא ביאר זה מה דעתו וע' תיו"ט פ"ה דפאה מ"ה ד"ה שקבלו השדה באריסות ועמ"ש הרהמ"ח לקמן והוא מהש"ס וכ"פ הר"מ דספק לקט לקט ושם בחולין הטעם דקמה בחזקת חיוב עומדת וה"ה גבי פאה כה"ג אבל ספק אם קודם שנתגייר או אחר שנתגייר פטור וע' דינים אלו דס' מתנות עניים בר"מ ובר"נ נדרים וביו"ד סי' רנ"ט אי ס' לקולא או לחומרא ועיין בקונטרס הספיקות בסוף ס' קצה"ח ובקונטרס הספר להגאון ר"י מליסא. ודע דמבואר בנדרים דאם רצה עושה כל שדהו פאה וע' תוס' ובכ"מ דכל שדהו ל"ד דלא נתחייב בפאה עד שיתחיל לקצור כ"ש ומשקצר כ"ש יכול לעשות המותר פאה אפילו הרבה עיין ר"מ ובראשונים וגם קרקע כ"ש חייב בפאה ומקשה הירושלמי קודם שקצר לא נתחייב בפאה אלא שקצר וא"כ לא נשאר כלום. ומתרץ כגון שהי' קלח א' ובו ה' שבלים עיין ר"מ פי"ב ובכ"מ הי"ג ע"ש. ואם מניח כשיעור פאה ואח"כ מוסיף עוד או אם לא הניח כשיעור ואח"כ מוסיף עד כשיעור אי דינו כפאה או לא ע' מ"ל פ"א הט"ו שהאריך בזה ע"ש:


###### Minchat Chinukh 216:10:1
[Minchat Chinukh 216:10:1](https://torahapp.org/share/book/Minchat%20Chinukh/r/216:10:1)

**א' אומר לחלק כו'.** זהו דוקא בדלית ובדקל שאין יכולים לבוז אלא בסכנה גדולה הדין כך אבל פאה של תבואה ופאת הכרם ושאר אילנות הדין הוא להיפך אפילו צ"ט אומרים לחלק וא' אומר לבוז לזה שומעין שאמר כהלכה דעיקר הדין באלו לבוז כמבואר במשנה ור"מ פ"ב הט"ו וט"ז וער"ש פ"ד בשם הירושלמי דאפילו בדלית ובדקל וקורא שם פאה למעלה מכל מקום הוצאה לחלק משל בעה"ב ע"ש בר"ש עוד דינים בשם הירושלמי:


###### Minchat Chinukh 216:11:1
[Minchat Chinukh 216:11:1](https://torahapp.org/share/book/Minchat%20Chinukh/r/216:11:1)

**באיזה עונות ביום.** היינו בשחר ובחצות היום ובמנחה ואם בא עני שלא בעת ההיא אין מניחין אותו ליטול ע' במשנה ור"מ פ"ב הטעם:


###### Minchat Chinukh 216:12:1
[Minchat Chinukh 216:12:1](https://torahapp.org/share/book/Minchat%20Chinukh/r/216:12:1)

**או שלקח מקצת פאה כו'.** עיין ר"מ נראה דאם נטל מקצת פאה וזרקו על השאר קונסין אותו ונוטלין ממנו אף מקצת הפאה שנטל ואם פירש טליתו מעבירין אותו ממנה וע"ש בכ"מ והגהות שם:


###### Minchat Chinukh 216:13:1
[Minchat Chinukh 216:13:1](https://torahapp.org/share/book/Minchat%20Chinukh/r/216:13:1)

**ונוהגת כו'.**כוונת הרהמ"ח דאפילו בימי עזרא לא היתה חייבת בפאה רק מדרבנן כיון דהי' רק ביאת מקצתם כתרומה ומעשר עיין ר"מ פ"א מהתו"מ. ולדידי צ"ע עיין ר"מ ה' בית הבחירה וה' שמטה ויובל ובראב"ד התו"מ ובכ"מ כתב דהר"מ למד דין תרומה מחלה שנקראת חלה ומעשרות בחדא שיטא עם תרומות ע"כ פטור אף דקדושת עזרא [לא] בטלה היום לדעת הר"מ מכל מקום בחלה גזירת הכתוב דצ"ל ביאת כולם ע"ש. אבל פאה דהפטור בח"ל מחמת דהיא מצוה הנוהגת בקרקע אם כן העיקר תלוי בקדושת הארץ ולא תלוי כלום בביאת כולם או מקצתם ובימי עזרא וכן היום דלא בטלה קדושת הארץ לדעת הר"מ למה לא יתחייב במצות עשה ועצל"ח ברכות פכ"מ ובמקומות אשר רשמתי ואשר רשם הצל"ח ותבין דהדברים צ"ע. ולדעתי כוונת הר"מ לאו דוקא כתרומות רק כוונתו דהיא חובת קרקע אם כן לדעתי לדעת הר"מ גם האידנא חייב מן התורה במצות עשה בא"י וצ"ע הרבה בסוגיא זו ביבמות נדה וכתובות ושאר מקומות וער"ם פ"א כתב מחמת הפסוק קציר ארצכם ע"כ אינו נוהג בח"ל נראה דאם נתקדשה א"י הוי קציר ארצכם ולא תליא בביאת כולם. ולכאורה למה צריך הר"מ ליתן טעם מחמת ארצכם הא בל"ז כבר ידעינן חובת קרקע אינו נוהג אלא בארץ ועיין בחולין קל"ו ממעט ביכורים דאינו נוהג בח"ל מארצך וע"ש בתוס' הקשו זה הא בלאו הכי היא חובת קרקע ותי' משום דאתקש לבשר בחלב בחד קרא וכאן ל"ל קרא אחריני וצע"ק. ועוד צ"ל לעיין ע"ד הכסף משנה שכ' דהר"מ למד תרומה מחלה דחלה נמי תרומה היא והלא ידוע כ"פ בש"ס דביכורים שוה להרבה דרכים לתרומה ולחלה מבואר בפ"ב ממס' ביכורים וגם נקראת תרומה ותרומת ידך אלו ביכורים ולא כת' הר"מ גבי ביכורים דלא היו נוהגין בזמן עזרא רק מדרבנן ובחלה ותרומות ומעשרות כ' זה נראה דביכורים חייבין היו בזמן ב"ש מן התורה מכ"ש פאה ושאר מתנות עניים וצ"ע הרבה בד"ז לפסק הלכה ועטויו"ד סי' של"א מביא ד' הר"מ דלענין תו"מ אפילו בימי עזרא אינו אלא מדרבנן וע"ש שהשיג עליו וע"ש בב"י ובסי' של"ב גבי מ"ע לא כת' בשם הר"מ רק דמ"ע אינו נוהג אלא בארץ ולא בח"ל. נראה דאף האידנא נוהג כנ"ל ואי"ה אשנה פ"ז. ודע דאין מפרישין פאה משדה על חברתה ואם הפריש אינו פאה אף בדיעבד עיין ר"מ פ"ג ובכ"מ שם שהוא מהירושלמי ע"ש ובמשנה כמה דברים המפסיקין לפאה ולאילנות שנחשבים ב' שדות ועיין ב"ב פח"ה איתא שם פלוגתא אם מצר וחצב מפסיקין לפאה וכנראה מדברי הר"מ דפסק דאינו מפסיק מדלא הביא זה ע"ש. וגם מבואר במשנה ור"מ דהזורע שדה א' שני מינים צריך ליתן פאה מכל מין אף שעשאה גורן א' ואם זרע שני זרעים והם מין א' כגון שחמתית ולבנה תלוי בגורן ע"ש ובר"מ ובתי"ט ובר"ש:


###### Minchat Chinukh 216:14:1
[Minchat Chinukh 216:14:1](https://torahapp.org/share/book/Minchat%20Chinukh/r/216:14:1)

**ואם נאבדו כו'.** הנה הר"מ פסק כר"י דאפילו אפאה צריך ליתן מן העיסה ע"ש. והנה במס' יומא דל"ח מבואר שם דר"ע סובר דלשו"פ אינם לאוין הנל"ע דתעזוב מעיקרא משמע ולא אח"כ וע"ש ברש"י ובתוספות ישנים מכל מקום הר"מ דחה סוגיא זו מהך בריית' דמייתי לאקושי על ר' יוחנן במס' מכות דקיימו ולא קיימו דהוי נל"ע ע"כ פסק כן כברייתא דלאחר שלקט צריך ליתן והוי לאו הנל"ע ועיין בתמורה דמקשה מהך ברייתא לאביי ואביי תי' דתעזוב יתירה נראה ג"כ דאביי סובר ג"כ כהך ברייתא אף על פי שאמר ביומא דלר"ע תעזוב מעיקרא משמע ואין כאן מקומו ובאתי רק לעורר: