## Minchat Chinukh Mitzvah 247

###### Minchat Chinukh 247:1:1
[Minchat Chinukh 247:1:1](https://torahapp.org/share/book/Minchat%20Chinukh/r/247:1:1)

**להיות נ"ר כו'.**הדינים מבוארין בר"מ פ"ט מה' מע"ש ונ"ר וגם ילפינן בג"ש קודש קודש ממע"ש עיין במס' מע"ש ובר"מ:


###### Minchat Chinukh 247:2:1
[Minchat Chinukh 247:2:1](https://torahapp.org/share/book/Minchat%20Chinukh/r/247:2:1)

**מדיני המצוה.**עיין בלשון הר"מ כ' דפודין כמו מע"ש וכן לענין אכילה ושתיה כו' כמ"ש נראה דדוקא לענין מ"ע הנוהגת במע"ש דינו שוה אבל הל"ת דהיינו אם אכלו חוץ לירושלים אם לוקין או שאכלו בטומאה או באנינות אפשר דאינו לוקה בנ"ר. ואפשר כיון דילפינן בג"ש כמבואר דב"ה סוברים ילפינן קודש קודש דלכולא מלתא ילפינן דהרבה לאוין לוקין הנלמדים בג"ש ע' בספר המצות עיקר שני בד' הרמב"ן באריכות ולא ראיתי בזה גילוי לדין זה ועתוס' ב"ק דמ"ט ע"ב ובברכות ר"פ כ"מ דלא לגמרי שוה למע"ש וצ"ע. וגם לשיטת הרמב"ן בס' המצות דמע"ש באנינות אין לוקין רק עוברים בעשה דשמחה אפשר דנ"ר אינו בכלל זה וגם לענין לאו לא נתתי וכו' לקנות ארון ותכריכים כ"ד שאינו מאכל מסופק אני אם גם בכ"ר דינו כן ואי"ה אשנה פ"ז:


###### Minchat Chinukh 247:3:1
[Minchat Chinukh 247:3:1](https://torahapp.org/share/book/Minchat%20Chinukh/r/247:3:1)

**שפודה הפירות בכסף כו'.** עיין ר"מ פ"י מהמ"א כ' דיכול לחלל נ"ר אפילו על פירות ובראב"ד השיג עליו דדוקא על הכסף יכול לחלל וע"ש בכ"מ ובלחם משנה תירץ דרבינו הר"מ אזל לשיטתו פ"ד מה' מע"ש דגם מע"ש נפדה בפירות וגם ראב"ד השיג עליו שם ובכ"מ יישב דעת הר"מ דיכול לחלל מע"ש וכן נ"ר על פירות ודוקא על פירות העומדין לאכיל' אבל דהבא וכ"ד הנקרא פרי אם אין עומדין לאכילה אין מחללין עליהם מע"ש וע"ש בר"מ פ"ד כת' דמע"ש אין מחללין ממין על שאינו מינו ובפ"י מהמ"א כת' דנ"ר פודין אותו על חטין ושעורים אף דלא הוי מינו דנ"ר אינו נוהג אלא באילן ע"ז תי' הלחם משנה דמיירי בזה"ז ע"ש ומד' הרב המחבר נראה דסובר כשיטת הראב"ד דאינו נפדה אלא בכסף בלבד ועיין בה' מע"ש בר"מ כמה דינים בפדיית מע"ש ותלמד לכאן כי שוים הם לכה"ד חוץ מדינים המפורשים כאן. ובמה שנסתפקתי לעיל אי לוקין על חוץ לירושלים וכן על טומאה ואנינות נראה מדלא אשתמיט בדינים אלו לכלול נ"ר ומע"ש כא' וער"מ בסנהדרין חשב הלאוין הלוקין וכ' מע"ש ולא אשתמיט בחד דוכתא וגם בה' מע"ש כתב דינים אלו והשמיט נ"ר נראה דאינם שוים רק לענין דינים המבוארין כאן באותו פרק ומפורשין אבל לא לענין שאר דברים:


###### Minchat Chinukh 247:4:1
[Minchat Chinukh 247:4:1](https://torahapp.org/share/book/Minchat%20Chinukh/r/247:4:1)

**אבל הפודה כו' לאחרים כו'.** עיין במסכת מע"ש ובר"מ בהלכות הנ"ל מבואר דמערימין על מע"ש דיכול לומר לבנו ולבתו הגדולים כו' כדי שיפטר מן החומש ועיין בירושלמי ומביאו בתוספות יום טוב שם דהטעם דמערימין דכתיב בו ברכה אפ"ל דלענין זה אין שוה נ"ר דאינו יכול להערים ואפשר כיון דילפינן לדינים אלו בזה ג"כ שוה הדינים ויכול להערים. ומ"ש הרהמ"ח דעונת המעשר הוא שליש בישול עיין ר"מ שלא כ' לשון זה דשליש בישולו ועיין במס' מעשרות ובר"מ פ"ב מה' מעשר דשיעור זה דהבאת שליש הוא בתבואה אבל באילנות נתנו שם שיעורין אחרים לכל מין אילן ע"ש ותלמד לכאן באיזה אילן דהגיע שיעורו לעונת המעשרות אז נפדה בנ"ר כנ"ל ועיין תוס' ר"ה די"ב ע"ב ד"ה התבואה דעתם דכל השיעורין שנאמרו במשנה למעשרות כולם הם הבאת שליש ע"ש באורך והוא כדברי הרב המחבר:


###### Minchat Chinukh 247:5:1
[Minchat Chinukh 247:5:1](https://torahapp.org/share/book/Minchat%20Chinukh/r/247:5:1)

**ואין פודין אותו במחובר כו'.** כה"ד הר"מ וע"ש בכ"מ מביא דברי הרמב"ן שהקשה מפ' מרובה סוגי' דצנועין דשם מבואר לחד תי' דכל המתלקט אם כן פדוי מעכשיו אף על פי שהוא מחובר אף דמסקנת הש"ס דכל הנלקט מכל מקום לאו מה"ט ע"ש וכ"ה בתוס' בסוגי' שם דס"ט ראי' זו וג"כ מקשים על התוספתא ע"ש. ולכאורה קשה כיון דילפינן קודש קודש ממעשר וכ"ה בתוס' שם וכ"נ מהר"מ אם כן למה מן התורה יועיל חילול במחובר ואפ"ל כיון דאין דנין אפשר משאי אפשר דמע"ש לא משכחת כלל במחובר דמחובר לא חל שם תרומה ומעשרות עיין במס' תרומות (ובר"נ) [ובר"ם] בה' הנ"ל אבל נ"ר דניכר וחל אפילו במחובר מהני ג"כ חילול וסבר' זו מצאנו בכ"מ בסדר קדשים דאין דנין אפשר משא"א כנ"ל פשוט. ועתו"ס קדושין ל"ח ד"ה וה"ה ערלה בשתים נראה שם דעת ר"ת דנ"ר אסור בהנאה ובשער המלך מביא שתמהו ע"ז ופי' שם דמיירי לאחר הביעור אבל קודם הביעור אין נ"ר אסור בהנאה:


###### Minchat Chinukh 247:6:1
[Minchat Chinukh 247:6:1](https://torahapp.org/share/book/Minchat%20Chinukh/r/247:6:1)

**אפילו במחובר כו'.**היינו מדאורייתא אבל מדרבנן ד"ה אין פודין במחובר לפי שאין אנו בקיאין בשומא במחובר רק התם גבי צנועין שלא יהיה תקלה לאוכלין התירו אבל ח"ל אין לפדות במחובר אך דנ"מ בזה"ז שפודין אפילו בש"פ פודין אפילו לכתחלה במחובר עיין ר"מ ובכ"מ ובר"ש ופשוט. ובתוס' ב"ק הקשו דלפי התירוץ דכל המתלקט אם כן הפדיון חל מעכשיו מכל מקום עבדי העניים איסורא דמה שגדל אח"כ לא נתחלל ותי' דמה שגדל אח"כ בטל ברוב אף דדשיל"מ ל"ב מכל מקום מדאורייתא בטל והצילם מאיסור דאורייתא ע"ש. ובאמת לפ"ד המרדכי הובא בא"ח סי' ש"ך ובסי' ק"ב בי"ד דכ"ה דביאתו לעולם ע"י תערובות אף דשיל"מ בטל אם כן מה שגדל אח"כ בא לעולם ע"י תערובות ובטל אף מדרבנן ועיין מגן אברהם סי' שי"ח רמז לזה ובמהריט"א לבכורות ואחרונים. ובעמדי בזה עלה על רעיוני דהנה מבואר בר"מ המע"ש דמע"ש אם נתערב בירושלים או אפילו חוץ לירושלים אינו בטל מטעם דהוי דשיל"מ ובודאי דגבי נ"ר ג"כ דינא הכי והנה דשיל"מ מדאורייתא בטל רק מדרבנן ל"ב. ולכאורה ק"ל הא ידוע ומבואר בביצה ובכ"מ דממון בעלים ל"ב ומ"ל ממון הדיוט או ממון גבוה ועיין באחרונים תי' ק' תוס' במעילה גבי האומר פרוטה בכיס זה הקדש דאם הוציא כל הכיס מעל ומק' התוס' דליבטל ברובא ותי' דמטבע חשיב ול"ב ועמ"ל פ"ז דמעילה ותי' האחרונים דממון הקדש הוי כממון הדיוט וממון בעלים ל"ב ועיין בש"ש ומשנת חכמים. וא"כ גבי מע"ש דפסק הר"מ בכ"מ מה' מעשר ובפ"ה מה' אישות דמע"ש מ"ג וכן גבי נ"ר פוסק דממון גבוה אם כן לא יבטל מן התורה אך באמת ל"ק נהי דלענין לאפוקי שם בעלים ל"ב מכל מקום לענין איסורא דרבעי בטל והוי כמו תרומה דעולה בא' ומאה ומותר לזר לאכלם מכל מקום צריך להרים מפני גזל השבט והאיסור בטל וממון ל"ב וכמו נבלה של אחר שנתערב בחתיכות כשרות דודאי פקע האיסור ומכל מקום בודאי צריך להחזיר לו החתיכה שלו אם כן ה"נ לענין לאוכלו בתורת חולין בטל. אך לכאורה אם מע"ש נתערב ומהתערובות לקח ש"פ וקידש אשה לא תהיה מקודשת כי עיקר הטעם דאינה מקודשת דהוי ממון גבוה עיין ר"מ ה' אישות או אתרוג או מצה להסוברים דא"י במע"ש דאין בו דין ממון אם כן לא תהיה האשה מקודשת דמעורב בו מע"ש ולא הוי ממון דידי' וכן אתרוג ומצה. אבל באמת נ"ל דז"א דבשלמא גבי תרומה דהאיסור לחוד וממון הכהן לחוד כי התורה אסרה לזרים וגם ציותה ליתן לכהן ויש הרבה איסורים שהם שלו וגם יש הרבה מתנות כהונה שאינם אסורין רק שצריך ליתנם לכהן וכן גבי הקדש עיקר האיסור שהוא מ"ג ואסור לגזול לגבוה כמו שאסור לגזול להדיוט אם כן גבי תרומה האיסור בטל ומכל מקום ממון חבירו ל"ב וכן הקדש ממון של הקדש ל"ב אבל גבי מע"ש דהבעלים אוכלין אותו אך הם זוכים בזה משלחן גבוה ומחמת כמה מצות שנצטוינו בה הוא שייך לגבוה רק אנו אוכלין משלחן גבוה אבל לענין ביטול כיון דבטל לענין דא"צ לנהוג בו דיני מע"ש דהיינו לענין איסורא אם כן ממילא לא הוי לגבוה כלל כי אין שום מצוה נוהג בה כלל וכיון דבטל ל"ה מ"ג כלל. אך לכאורה אדרבא כיון דמ"ג ולא יבטל ממילא האיסור ג"כ לא יבטל אך עי' תוס' ביצה דף כ"ז ע"ב גבי צליית הפסח אף דמחמת המצוה הוא צורך גבוה מכל מקום כיון דעיקר המצוה בשביל אכילה בטלה צורך גבוה עי"ש אם שאין זה לשונם (וגם בכונתם צל"ע היטב) ה"נ כיון דעיקר מה דהוי מ"ג מחמת המצוה אבל עיקר מצותו לאכילה ולשתיה הוי זה העיקר וממילא כיון דבטל לענין האיסור ממילא ל"ה מ"ג אף דמבואר בר"מ דע"כ מע"ש מ"ג דכתיב לד' מכל מקום נראה דמזה הטעם כתבה התורה לד' כנ"ל ועדיין לא הבאתי בכור הבחינה וכתבתיו לעורר:


###### Minchat Chinukh 247:7:1
[Minchat Chinukh 247:7:1](https://torahapp.org/share/book/Minchat%20Chinukh/r/247:7:1)

**במתנה אלא אם כן כו'.** כ"ה גם כן לשון הר"מ פ"ט שם ועיין במ"מ הלכות מע"ש הקשה עוד קושיא על הר"מ ואח"ז תירץ נהי דהוי פרי מכל מקום כיון שבוסר לא הגיע לעונת המעשרות נקנה במתנה ע"ש באריכות מהלכות פ"ה ד"ה ובין שנתן לו:


###### Minchat Chinukh 247:8:1
[Minchat Chinukh 247:8:1](https://torahapp.org/share/book/Minchat%20Chinukh/r/247:8:1)

**מעת שישתנו מברייתן.**ט"ס יש כאן ודברים אלו אין להם פי' וכצ"ל אבל שאר הפירות אין משנין אותן מברייתן וכ"ה בר"מ שם ממשנה דתרומות עי"ש:


###### Minchat Chinukh 247:9:1
[Minchat Chinukh 247:9:1](https://torahapp.org/share/book/Minchat%20Chinukh/r/247:9:1)

**שהקדש שוה מנה כו'.** היינו אפילו בזה"ב ועי' פ"ז מה' ערכין להר"מ ובה' מע"ש ועי' פ' הזהב ובתמורה שם הרבה סברות תוס' וע' תוס' תמורה כ"ז כתבו דוקא הבעה"ב שחילל על פמש"פ מחולל אבל אחר לא ועיין בט"א במגל' כ"ג כתב הטעם כיון דקדוש על פיו יכול לחללו אפילו בפחות אבל לא אחר ע"כ מסיק שם דכ"ה דלא קדוש ע"פ כגון פדיון פ"ח אינו מחולל עי"ש ולכאורה גב נ"ר דאינו קדוש על פיו לא יהיה מחולל ומצאתי בט"א שם בא"מ הקשה זאת. ועי"ש עוד שכתב דהבעה"ב כיון שיכול לשאול על הקדשו ע"כ הוא מחולל בפחות אבל אחר כיון שא"י לשאול אינו מחולל ומקשה ג"כ גבי נ"ר כיון דא"י לשאול למה מחולל וע"ש שכתב כיון דאתקש למע"ש ומע"ש קדוש ע"פ בעלים וג"כ איתא בשאלה ע"כ הוא מחולל בפחות ע"כ נ"ר ג"כ הוא מחולל בפחות משווי' ע"ש באורך. ונ"ל דכאן אם אחר פודה אינו מחולל אף דכאן אין לחלק בין בעה"ב לאחר כיון דאין קדוש ע"פ וליתא בשאלה מכל מקום כיון דאתקש למע"ש דינו כמו מע"ש שיש חילוק בין בעה"ב לאחר כנ"ל. ועי' תוס' מנחות ע"א ע"ב ד"ה ומתירין גמזיו' כתבו ג"כ כהנ"ל וע"ש דאפילו האידנא דליכא פסידא להקדש מכל מקום אינו פדוי רק היכי דמן הדין פדוי כגון הבעה"ב בעצמו רק לכתחלה צריך לפדות בשווי' האידנא דאין פסידא להקדש מותר אף לכתחלה ע' במס' ערכין אבל היכי דמה"ד אינו מחולל כגון דפדאו אחר אף האידנא אינו מחולל והר"מ נ"ל דלא ס"ל סברת התוס' דלא חילק בהלכות ערכין ובשאר מקומות בין בעה"ב ובין אחר ויש לי עוד הרהורי דברים ואי"ה במצות מע"ש יבואר:


###### Minchat Chinukh 247:10:1
[Minchat Chinukh 247:10:1](https://torahapp.org/share/book/Minchat%20Chinukh/r/247:10:1)

**אין לו שכחה כו'.** עמ"ש לעיל במצות לקט ופאה ומ"ש מאימתי מונין לו שנה כו' כבר כתבתי לעיל דהשנה הרביעית מתחלת מט"ו בשבט לרבעי עד ט"ו בשבט האחר ודוקא אם נטעו ל' יום קודם ר"ה וע' לעיל באריכות ואין לכפול הדברים. ונסתפקתי דהנה כבר הבאתי לעיל לענין ערלה דאם נטע לסייג אינו נוהג ערלה וגם רבעי דכל שאינו חייב בערלה א"ח ברבעי עיין ר"מ כאן ואם חזר וחישב עליו תוך השלשה אם לאכילה חייב בערלה ומונין משעת נטיעה ע' בטוי"ד וחייב ברבעי ג"כ מהו הדין אם נטע אילן לסייג מ"ד יום קודם ר"ה ואחר כלות ג"ש דהיינו המ"ד יום שחשוב שנה ועוד ב' שנים דבערלה ממש אף דעברו ג"ש מכל מקום החנוטים אחר ר"ה עד ט"ו בשבט דין ערלה נוהגת דילפי' מקרא בר"ה פעמים שברביעית ואם נטעו לסייג ועברו ג"ש ואחר ר"ה של שנה השלישי' קודם ט"ו בשבט נמלך לאכילה מהו הדין בפירות החנוטי' מי אמרי' כיון דלענין ערלה נמשך השנה עד ט"ו בשבט הוי כמו תוך ג' דמהני המלכה א"ד כיון דעד עתה לא היתה חייבת בערלה ל"ש לומר דעתה יתחייב. ובפרט למה שמבואר שם בסוגיא ר"ה ובתוס' דהטעם הוא דכל החנוט קודם ט"ו בשבט גדלים על מי שנה שעברה דהיינו מי שקודם תשרי ע"כ בתר השנה שעברה גריר וכאן קודם תשרי לא היתה חייבת כלל בערלה ע"כ גם עתה א"ח ונמי נ"מ לרבעי דאי אינו נוהג ערלה גם רבעי א"נ כמבואר בר"מ דאם נמלך לאכילה לאחר שנה השלישית אינו נוהג דין רבעי או מכל מקום שייך לשנה השלישית ונוהג ערלה ורבעי וצ"ע ועיין בסוגיא דר"ה והם עמוקים מאד:


###### Minchat Chinukh 247:11:1
[Minchat Chinukh 247:11:1](https://torahapp.org/share/book/Minchat%20Chinukh/r/247:11:1)

**שכל שחייב בערלה כו'.** ויש דינים מבוארין במשנה ובר"מ כגון קליפי רמונים והגרעינים ועוד כל הדברים שאין פרי מכל מקום חייבים בערלה דאתרבי מאת הטפל אפילו שומרים חייבים בערלה אבל ברבעי כל שאינו פרי א"ח ברבעי וע' ר"ש במשניות שם וכן ערלה בח"ל לשיטת הר"מ אף שחייב בערלה מכל מקום פטור מן הרבעי כמבואר לקמן במצוה זו ועיין ר"מ ומשניות דינים אלו באורך. והנה בעכו"ם כשם שחייב בערלה עיין ר"מ והבאתי לעיל כן חייב ברבעי והיינו ששום ישראל אסור לאכול מפירות של שנה הרביעית עד שיפדה כמו ערלה. והנה מבוא' בל' הר"מ פ"י מהלכות הנ"ל וז"ל הי' לעכו"ם נ"ר שאם בא לנהוג במצוה זו הרי הוא קודש כנ"ר של ישראל והוא מהירוש' ואיני מבין כונתו מאי זה שאם בא לנהוג דודאי אם נוהג בעכו"ם אסור לכל ישראל לאכול מפירות אלו כמו שאסור לאכול ערלה של עכו"ם וחדש להאוסרים כ"כ נ"ר דנוהג בשל עכו"ם דישראל צריך לאכלם בקדושה ואפילו אם העכו"ם אינו רוצה לנהוג קדושה והעכו"ם בעצמו בודאי אינו מצווה ואיני מבין הכוונה והירושלמי אינו ת"י ועמ"ש לעיל לענין ערלה דלדעת הר"מ דסובר יש קנין לעכו"ם כ"ז שהוא אצל עכו"ם אם כן באילן של עכו"ם למה נוהג נ"ר כיון דהוי כמו ח"ל ובח"ל שיטת הר"מ דאינו נוהג רבעי כלל וצ"ע ובאתי רק לעורר:


###### Minchat Chinukh 247:12:1
[Minchat Chinukh 247:12:1](https://torahapp.org/share/book/Minchat%20Chinukh/r/247:12:1)

**בזמן הבית כו'.** ולא בח"ל וכ"כ הר"מ ע' בהגהת מ"ל סוף הספר שתמה וכתב דהר"מ סובר בהמ"א פ"י דנוהג בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית ע"ש. ובאמת נוכל לומר דמביא ד' הר"מ על שאינו נוהג בח"ל ולא על למעלה. אך גוף הדין שכתב הרהמ"ח דאינו נוהג מן התורה בזה"ז צ"ע מ"ט לא יהיה נוהג להסוברים והרב מכללם דקדושת הארץ ל"ב האידנא אם כן מאיזה טעם לא נוהג נהי דא"י לאכלו בירושלים כמע"ש עיין ר"מ גבי מע"ש מחמת דאיתקש לבכור דליכא מזבח אינו נאכל ע"ש מכל מקום מ"ט אינו נוהג קדושה שאסור לאכלו עד שיפדה. ונ"ל לא מבעיא להצל"ח שהבאתי לעיל דערלה בזה"ז בא"י אינו מן התורה כמו תו"מ לשיטת הר"מ כיון דלא היה ביאת כולם עי' לעיל אם כן לענין נ"ר ג"כ שכתוב כי תבאו אינו נוהג האידנא אך אפילו א"נ דלא כהצל"ח דערלה נוהג בא"י האידנא מן התורה מכל מקום אפשר דאין רבעי נוהג מן התורה בזה"ז כיון דהר"מ כתב כ"פ דאתקש למע"ש ומע"ש מבואר בר"מ להדיא פ"א מה' תרומות דאינו נוהג האידנא מה"ת. אח"ז ראיתי בצל"ח שם שכתב להדיא כן ולפי דבריו דאין ערלה נוהג האידנא גם רבעי אינו נוהג ומ"ש הר"מ פ"י מהמ"א דנוהג היינו מדרבנן כמו תו"מ דנוהג מדרבנן ובח"ל אינו נוהג כלל כמו כן נ"ר דבא"י נוהג מדרבנן ובח"ל סובר דאינו נוהג כלל ע"ש. ולדידי אפילו א"נ דלא כדבריו דערלה נוהג דאינו תלוי בביאת כולם מכל מקום רבעי ודאי אינו נוהג מן התורה כיון דאתקש למע"ש ומע"ש אינו נוהג האידנא לשיטת הר"מ מן התורה רק מדרבנן אפילו בא"י וכ"נ מלשון הרמ"ח שמיירי בשל תורה ויש מרבותינו סוברים דאף האידנא חייב מן התורה אך בח"ל רק דרבנן:


###### Minchat Chinukh 247:13:1
[Minchat Chinukh 247:13:1](https://torahapp.org/share/book/Minchat%20Chinukh/r/247:13:1)

**ואפילו בח"ל כו' ונ"ר א"נ כו'.** כי היא פלוגתא בש"ס ח"א כרם רבעי וח"א נטע רבעי וכל המקיל בארץ ה' כמותו בח"ל ויש פוסקים דאף נ"ר נוהג בח"ל דל"א כלל זה דכל המקיל בכ"מ רק במקומות הידועים עיין בתר"י פכ"מ ושיטת קצת גאונים דאף בכ"ר אינו נוהג בגפן יחידת רק כרם שלם עיין כ"ז שם ובר"נ במסכת ר"ה ובטיו"ד סימן רצ"ד:


###### Minchat Chinukh 247:14:1
[Minchat Chinukh 247:14:1](https://torahapp.org/share/book/Minchat%20Chinukh/r/247:14:1)

**שהוא קדוש היום מדרבנן כו'.** ז"פ אף דערלה בח"ל הל"מ מכל מקום כרם רבעי בח"ל לא מצינו שיהא הל"מ רק לאותן שיטות הוא מדרבנן ונ"ל פשוט דחכמים החמירו לנהוג כ"ר בח"ל מכל מקום לא החמירו יותר מערלה דהיא הל"מ וקי"ל ערלה דספיקא שריא ואפילו לספוקי אהדדי שריא וכן אפילו רובא להחמיר. מכל מקום מקילינן כמבואר לעיל אם כן נ"ר או כ"ר בח"ל ג"כ דינא הכי וספיקא שריא כה"ג גבי ערלה ולא יהא נ"ר חמור מערלה. ואפ"ל בשלמא ערלה דהיה הלכה כך או למ"ד הלכת מדינה ע"כ קיל אבל זו דנ"ר ציוו חכמים משום גזרת רבעי בא"י אם כן דינו כמו שאר איסורים דרבנן דאסור לספוקי וגם ברוב אזלינן להחמיר וצד הראשון נראה יותר דלא חמור מערלה עביו"ד שם. ומ"ש הרהמ"ח לעיל דצריך לפדות כ"ר שלו על ש"פ כ"ה בר"מ ובטוי"ד ובתר"י כולם הסכימו דהאידנא דא"י לאכול בירושלים כיון שאין מזבח ע' בה' מע"ש ור"מ ה' בהב"ח ומ"ל שם יכול אף לכתחלה לחלל על ש"פ ע' תוס' ר"ה ובגיטין פרק האומר הקשו שם על דמוקי המשנה דמערימין על מע"ש דמיירי בזה"ז (ע' בגיטין) ל"ל הערמה הא יכול לחלל על ש"פ ע"ש ולדידי א"י מה קשיא להו דגמ' אוקמי' בזה"ז היינו אפילו בזמן עזרא מכל מקום תו"מ דרבנן עיין ר"מ פ"א מה' תרומות ואז כיון שביהמ"ק היה קיים אסור לחלל פירות [פחות] משוי' והש"ס רוצה לאוקמיה אפילו בזמן עזרא ומכל מקום מקשה הש"ס שפיר ואמה עבריה בזה"ז מי נהיג דהא אפילו בזמן עזרא לא היה נוהג דין ע"ע ואמה עבריה כי לא היה יובל נוהג מן התורה כי לא הי' כל יושביה עליה ואפילו בבית ראשון לאחר גלות קצת מישראל ע"י סנחריב בטלו היובלות עי' תוס' גיטין פ' השולח ור"מ בכ"מ מדינים אלו. ועיין ר"מ פ"א מה' תרומות כתב נראה לי שה"ה במעשרות דאינו נוהג בזה"ז אלא מדרבנן ועיין כסף משנה מהיכן הוציא רבינו ואפ"ל כמו תרומה שהביא קודם בשם הסמ"ג דראיית הר"מ מפסחי' דאמרינן הנח לתרומה בזה"ז דרבנן ע"ש אם כן ה"נ מבואר בש"ס דמעשר בזה"ז דרבנן אם כן מוכח דמעשרות ג"כ אינו אלא דרבנן כתרומה. ולכאורה צ"ע למה תלה הדבר ביראה לי הלא מבואר בש"ס ויבואר אי"ה במקומו. ודע דז"פ לע"ד כמו שנ"ר אינו נמכר ואינו ניתן במתנה כן אינו יכול להפקיר כיון דממון גבוה כי בכ"מ שוים מכירה ומתנה להפקר אם א"י למכור כך א"י להקדיש ולא להפקיר. ומ"ש בביצה ושאר מקומות דכרם רבעי היה לר"א וביקש להפקירו לעניים אף דא"י להפקיר נוכל לומר דהיה רוצה להפקירו בעוד שהי' סמדר ובוסר דאז ניתן במתנ' עי' לעיל. או אפשר דידוע דר"א היה מתלמידי ב"ש ע' תוס' שבת וב"ש ס"ל במע"ש ובדמאי דכ"ר יש לו פרט ועוללות דסברי כ"ר ממון בעלים הוא ומובא המשנ' זו בקדושין וא"כ יכול ליתן במתנה ולהפקיר. וכן ראיתי בט"א במס' ר"ה שדקדק אהא דהי' רוצה להפקירו לעניים אף דקיימא לן דהפקר לעניים לא הוי הפקר אך ר"א היה מתלמידי ב"ש וב"ש ס"ל דהפקר לעניים הוי הפקר וה"נ ס"ל כב"ש ויכול להפקירו. ולכאורה לפמש"ל בשם הט"א דהטעם דמחולל על ש"פ כיון דאיתא בשאלה אם כן לר"א דס"ל אין שאלה בהקדש כב"ש עי' בערכין וע' תי"ט פסחים מ' כיצד מפרישין אם כן לדיד' גם מע"ש דליתא בשאלה לא מצי פריק ליה פחות משוי' אך ע' בט"א בחגיגה דעתו דמוכיח מהש"ס דר"א סובר דלכל מילי יש שאלה חוץ מהקדש. ואפ"ל כיון דמע"ש ונ"ר אקרי קודש מודה הט"א דר"א סובר אין שאלה ועיין בסוגיא דצנועין בב"ק דהתוס' מפרשים דהצנועים היו עושין כן בשאר שני שבוע אבל בשביעית עצמה אינו מועיל לס"ד דגמרא. והרבה מפרשים כתבו דמיירי בשביעית עצמה וכן פי' הר"מ במשנה במע"ש ע"ש. ולכאורה ק"ל מאי מקשה הש"ס דוקא על ר' יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים א"י להקדישו והי' ס"ד דחילול שוה להקדש ע"ש הא לפ"ז לכ"ע קשיא אי א"י לחלל דבר שאינו ברשותו מכ"ש דבר שאינו שלו אם כן בשביעית דהנ"ר הוא הפקר אם כן האיך יכולין הבעלים לחללו הא הוי דבר שאינו שלו ועיין בכלאים גבי הזורע כרמו בשביעית דאין אדם אוסר דבר שא"ש ומה מועיל תירוץ הש"ס דכל המתלקט ועכשיו חל החילול במחובר הא הוי דפקר לכל ואינו שלו והאיך יכול לחלל וצ"ע כעת. ולדעתי תקנה ל"ש כאן דהאיך יכולים חכמינו זכרונם לברכה לאוקמיה ברשותו כיון דהתור' אפקרי' ע"ש ואין הזמן מסכים לברר הענין. והנה במ"ש לעיל בפשיטות דנ"ר דינו כמע"ש דגם האידנא אינו נאכל בירושלים כמו מע"ש כיון דליכא מזבח כ"ה בפ"ב מה' מע"ש בר"מ ובפ"ט וגם כל הנהו דסוברים דהאידנא מחללים בפרוט' הטעם מחמת דאין אוכלים האידנא. ומדי עברי בזה בצל"ח בביצה בסוגיא דכ"ר היה עולה פקפק בזה וכתב דלדעתו לא ילפי' נ"ר ממע"ש בזה ונאכל אף האידנא בירושלים אח"ז כ' דהר"מ ספוקי מספקא לי' ופסק לחומרא דאינו נאכל ויש נ"מ ואין הזמן מסכים לעיין. וגם לפמ"ש דאפשר דנ"ר נאכל בטומא' ובאנינות ויכולין ליקח שלא לצרכי אכילה אם כן נ"ר שנטמא בירושלים אין פודין אותו שם ומע"ש נפדה אם נטמא בירושלים ואי"ה במצות מע"ש יבואר באורך: