## Mishmeret HaBayit on Torat HaBayit HaAroch, The First House, The First Gate

###### Mishmeret HaBayit on Torat HaBayit HaAroch, The First House, The First Gate 2:1
[Mishmeret HaBayit on Torat HaBayit HaAroch, The First House, The First Gate 2:1](https://torahapp.org/share/book/Mishmeret%20HaBayit%20on%20Torat%20HaBayit%20HaAroch/s/The%20First%20House,_The%20First%20Gate/r/2:1)

עוד שם כתב שהשוחט לעו"ג שחיטתו כשרה. אבל שחטו ישראל על מנת שיזרוק העכו"ם הדם לע"א או יקטיר החלב לע"א הרי זו אסורה באכילה וכו' והביא ראיה מהא דאמרינן השוחט את הבהמה לזרוק דמה לע"א וכו' ואיני מאמין ומבין דבריו ואיני רואה ראייתו דכיון דקיימא לן דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן מה לי אם סבור שיזרוק הנכרי או יודע בו שיזרוק או שעושה על מנת כן ואפילו מתנה עמו ועושה כמצותו מה בכך וכי יש שליחות בכך וההיא דמייתי מריש לקיש ור' יוחנן ההיא ודאי כשהשוחט עצמו חשב שהוא עצמו יזרוק דמה לע"א וכו'.


###### Mishmeret HaBayit on Torat HaBayit HaAroch, The First House, The First Gate 2:2
[Mishmeret HaBayit on Torat HaBayit HaAroch, The First House, The First Gate 2:2](https://torahapp.org/share/book/Mishmeret%20HaBayit%20on%20Torat%20HaBayit%20HaAroch/s/The%20First%20House,_The%20First%20Gate/r/2:2)

אמר הכותב מה נעשה לו אם אינו מבין דברי המחבר ואם לא הבין מוטב היה לו לשתוק. ומה שאמר שאפילו התנה הנכרי עמו ועשה כמצותו מותרת טעות גדולה דהא קיימא לן כרבי יוחנן דאמר דמחשבין מעבודה לעבודה דגמרינן בהא חוץ מפנים אלא דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן דבחולין אין הכל הולך אלא אחר השוחט והיינו דזה שוחט וזה מחשב לזרוק דמה לע"א לא אמרינן הא כשחשב השוחט ודאי אמרינן דהכל הולך אחריו ובין ששחט לזרוק הוא בין שיזרוק העו"ג וכעין פנים שאילו חשב העובד ע"מ לזרוק דמה בין הוא בין אחר שלא לשמה פסולה וסייע' דאתו דכרי לצקונים ואמרו לטבחי ישראל בשרי ומשכה לדידכו ודמא ותרבא לדידן ושרי רב יוסף משום דטבחין לא חשבו כלום דזה עובד וזה מחשב לא אמרינן דהא משמע דאילו חשבו כן הטבחים כמחשבת הטייעין היתה אסורה דהשתא הא איכא מחשבת השוחט לעבודת הזריקה ומחשבינן מעבודה לעבודה כר' יוחנן. ובתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל כן פירשו פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש בשוחט את הבהמה לזרוק דמה לע"א שהשוחט שוחט לזרוק העו"ג את דמה לע"א ומשום דקשיא להו תיפוק ליה משום דמומר הוא וזה לשונם ומשום דהוי מומר אין שחיטתו אסורה שעדיין אינו מומר שלא קבלה עדיין באלוה אלא שמחשב שיזרוק דמה. אי נמי לזרוק דמה לע"ג לצורך שהנכרי יזרוק דמה לע"א ע"כ הלא תראה שהם מפרשים שאפילו בשוחט על דעת שיזרוק הנכרי דמה לע"א קא אסרה ר' יוחנן ובחבור שהביא ראיה מדריש לקיש ושתפס בה כותב זה ותלה עצמו מההיא דאמר ריש לקיש בע"א גבי גבינת בית אונייקי באומר בגמר זביחה הוא עובדה מדברי המחבר עצמו למדה שאף בחבור כך כתוב וז"ל ומיהו אין ראיה זו מחוורות בעיני דהא פירשה ר"ל בפרק אין מעמידין גבי גבינת בית אונייקי באומר בגמר זביחה הוא עובדה ומכל מקום הדין אמת שכל השוחט על דעת שיזרוק הנכרי דמה לע"ג הרי זו אסורה ע"כ לשון החבור. גם המחבר לא סמך על אותה שבפרק אין מעמידין להסכים ולומר דבפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש דוקא בשוחט על מנת שיזרוק הוא אלא כתב שאין אותה ראיה נראית בעיניו מחוורת מפני שאפשר לבעל הדין לחלוק עליה מכל מקום אפשר לפרש דלזרוק העו"ג דמה לע"א קאמר וכמו שפירשו בתוספות לחד מן לישני וכמו שכתבתי ובגמר זביחה הוא עובדה דקאמר התם לאו אפלוגתא דידיה ור' יוחנן קאי אלא אגבינת בית אונייקי ולומר דהכא לאו משום דמחשבי בשעת שחיטה לזרוק דמה אלא בשחיטה עצמה עובדה שחשב על השחיטה עצמה לע"א ובשחיטה עצמה הוא עובדה ולהכי נקט גמר שחיטה משום דלריש לקיש סבר דאינה לשחיטה אלא לבסוף וכן פירש רש"י ז"ל. ומה שכתב הכותב דמכל מקום איכא ראיה לדידיה דטעמא משום דעובדה בשחיטה גופה הא לאו הכי לא מיתסרא ואע"פ שמחשב לזרוק דמה לע"א לאו כלום הוא כיון דאין מחשבין מעבודה לעבודה ע"כ הרבה דברים וטעות גמורה הן בידו דהני מילי לר"ל דאית ליה אין מחשבין אבל לר' יוחנן דאית ליה מחשבין מעבודה לעבודה לאו באומר בגמר זביחה הוא עובדה מוקמי לה אלא מחשב בשעת שחיטה לזרוק דמה לע"א וכדאיתא בהדיא בגמרא וזה דבר ברור אלא שהוא כותב וקורא מגילתו מתנמנם.


###### Mishmeret HaBayit on Torat HaBayit HaAroch, The First House, The First Gate 2:3
[Mishmeret HaBayit on Torat HaBayit HaAroch, The First House, The First Gate 2:3](https://torahapp.org/share/book/Mishmeret%20HaBayit%20on%20Torat%20HaBayit%20HaAroch/s/The%20First%20House,_The%20First%20Gate/r/2:3)

עוד שם כתב דהלכתא כרב הונא ועולא ור' יוחנן דאמרי אדם אוסר דבר שאינו שלו ודלא כרב נחמן ורב עמרם דאמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואני אומר שזה אינו נכון אלא הלכתא כרב נחמן דהלכתא כבתראי והראיה שהביא אדרבה סייעתא הוא לדידי דהא ר' אשי התם בע"א כר' יהודה סבירא ליה.


###### Mishmeret HaBayit on Torat HaBayit HaAroch, The First House, The First Gate 2:4
[Mishmeret HaBayit on Torat HaBayit HaAroch, The First House, The First Gate 2:4](https://torahapp.org/share/book/Mishmeret%20HaBayit%20on%20Torat%20HaBayit%20HaAroch/s/The%20First%20House,_The%20First%20Gate/r/2:4)

אמר הכותב הנה אמת הנה נכון דקיימא לן כרב הונא ורבי יוחנן חדא דאינהו דאמרי כתנא קמא וקיימא לן כוותיה ועל הטעם הזה סמוך הרב בעל המאור שם בחולין ופסק כוותייהו. ועוד שהרי הקשו בגמרא על רב נחמן ורב עמרם מן השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"א. וממשנת שנים אוחזין בסכין ושוחטין. וממשנת המטמא והמדמע והמנסך. ואע"ג דשנינהו אשינויי לא ניקום ונסמוך וזו שיטת הגמרא פשוטה לסמוך על כיוצא בזו ולפסוק כדברי מי שאומר כפשטן של משניות וברייתות ושלא לסמוך אשינויי וכל שכן להקל. ועוד דהא מסקנא דשמעתא בפרק רבי ישמעאל דאדם אוסר דבר שאינו שלו דגמרינן מכלים דאחא ורב אדא בר אהבה נמי מתרץ התם כרב הונא ועולא ורבי יוחנן וכן חזקיה כדאיתא התם ובפרק הערל אסיקנא דלית הלכתא כרבי יוסי דאמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו גבי המסכך גפנו על גבי תבואה של חבירו. ורש"י ז"ל והרב ר' משה בר נחמן ז"ל כן פסקו בע"א כתנא קמא דר' יהודה בן בתירא ורבי יהודה בן בבא דאדם אוסר דבר שאינו שלו ומה שהביא ראיה מרב אשי באמת נראה כי נעלמו ממנו דברי רב אשי בטעמם. והוא שרש"י ז"ל פירש שם טעמיה דרב אשי לאו משום דאית ליה כרבי יהודה בן בבא ורבי יהודה בן בתירא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא אע"ג דלא סבירא לן כותיה להתירו למכו' לעו"ג אחר מהאי עו"ג מיהא שרי לאיפרועי נזקו משום טעמא דלאו כל הימנך עכ"ל. והרמב"ן ז"ל פירש דרב אשי הכי קא דייק דהני תנאי פליגי במנסך ואפילו שלא בפניה והילכך אפילו בסתם מגען ... לחוש שמא לשם ע"ג נסכו. ור' יהודה בן בבא ור' יהודה בן בתירא סבירא להו דלעולם אינו אוסר בהנאה שלא בפניה ואפילו במפרש לע"א. והילכך אמר רב אשדי דמההיא עו"ג דשכשך ביה מיהא שרי למשקל דמי חמרא ממה נפשך דאע"ג דמעו"ג אחרינא אסור משום דקיימא לן כתנא קמא דמי נזק שקיל מיניה דהא מיקלא קליא דהוה ליה סתם מגעו לע"ג דאסור מדינא ואינו אוסר בהנאה כתנאי בתראי דמי יין מותר בהנאה שקיל אלו דברי הרב ז"ל ובין כדבריו ובין כדברי רש"י ז"ל רב אשי לית ליה דאין אוסר דבר שאינו שלו כדברי ר' יהודה בן בבא ורבי יהודה בן בתירא אלא כתנא קמא והכותב הזה סמך דבריו על חלומותיו שהם תבן ולא בר. דמה שאמר הלכה כרב נחמן דבתרא הוא טעה הרבה דהא איכא רב הונא דבתרא כותיה והא איכא רב אדא בר אהבה דבתרא דכלהו תלמודיה דרבא הוה ואית ליה דעולא ור' יוחנן התם בע"א בפירושה דההיא ברייתא דאיזהו נעבד כל שעובדין אותו בין באונס בין ברצון וכדאיתא התם בפרק ר' ישמעאל. ולכאורה נמי משמע דרב נחמן הדר ביה מדגרסינן התם בהדיא בע"א אמר להו רב נחמן פוקו ואמרי ליה לעולא כבר תרגמה רב הונא לשמעתיך בבבל דאמר רב הונא היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"א כיון ששחט בה סימן א' אסרה ולכאורה משמע דהודה לו כיון דשמע דאמרה עולא משמיה דר' יוחנן ועוד דהתם נמי בשלהי השוחט אמרינן ר"נ ור"ע ורב יצחק דאמרי אפילו למאן דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו הני מילי בנכרי אבל ישראל לצעורי קא מכוין. דאלמא קא הדרי בהו ומודו דאדם אוסר דבר שאינו שלו אלא דסבירא להו דבסתם ישראל חזקה אינו עושה אלא לצער את חבירו הא בעו"ג ובישראל מומר אי נמי כשקבל עליו התראה מודו. וכן פירש רש"י ז"ל זה לשונו: ר"נ ורב עמרם ור"י אמרי לך הא דרב הונא אוקי כתנאי דהא ר' יהודה בן בתירא פליג אבל מלתין דידן לא תיקום בתנאי דאנן דאמרינן אפילו כתנא קמא דאפילו לדידיה דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו הני מילי נכרי אבל ישראל לצעורי לחבריה קא עביד ואין לבו לע"א ע"כ ובהכי מיתרצא לן נמי הא דאמר רב נחמן בפרק ר' ישמעאל בועבדא דההוא נכרי דעל לחנותא ושדא ידיה בדולא ושקליה מאריה בריתחיה ושדייה לחביתא. דדמי ההוא חמרא אסיר דאלמא לא אמרינן לא כל המינו למיסר חמרא דישראל ושלא בפני ע"א. ומכל מקום בין הכין ובין הכין לא קיימא לן כותייהו במאי דקאמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכמו שכתבנו למעלה. ועוד דרב חננאל ז"ל כתב דלא נחלקו רב נחמן ורב עמרם ורבי יצחק אלא בעושה מעשה כל דהו בסימן אחד בבהמה אבל במעשה גדול כשני סימנין וכיוצא בו מודה ואעפ"י שרש"י ז"ל הקשה על זה מדאקשינן עלייהו ממנסך י"ל דאף הוא כמעשה כל דהוא חשבינן ליה הואיל והוי נזק שאינו ניכר. ומה שכתב בההיא דרב אשי דעו"ג דנסכיה לחמרא דישראל כגון דנסכיה בהדיא והילכך לר' יהודה בן בתירא ולר' יהודה בן בבא שריא למשקל דמי מיניה דכיון דלא מיתסר אלא מדרבנן שרו ליה רבנן ועשאוהו כתשלומי נזק אבל לתנא קמא כיון דמתסר מדאורייתא מההוא עו"ג גופיה אסור למשקל מיניה דמי ולמיתב ליה חמרא דכיון דאי לא יהיב ליה חמרא לא יהיב ליה דמי חמרא יהיב. זו טעות גדולה ועל דא אכסוה שערי דאי בדנסכיה בהדיא אפילו לתנא קמא לא מצי למשקל מיניה דמי דהא מקלא קלייה מיניה לגמרי ודמי הזק גמור קא שקיל מיניה וכי יהיב ליה חמרא לאו זבוני מזבין ליה ניהליה אלא כיון דפרע ליה היזקיה דידיה יהיב ליה ותדע לך דהא בישראל חיובו מחייב וכדתנן המטמא והמדמע והמנסך במזיד חייב ואם כדבריו המנסך ובעל היין שניהם אסורים שזה מוכר יין נסך וזה לוקח וזה אפילו למאן דאמר היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק כל במזיד קנסוה רבנן וכדאיתא התם בפרק הנזקין וכל שכן בעו"ג וכל שכן למאן דאמר שמיה היזק ולא אמרינן כיון דאיסור דאורייתא אסור למשקל מיניה דמי. והילכך אדרבה הא דרב אשי דנסכיה שנשכו סתם קאמר ומשום הכי הוה ליה כשוגג בישראל וכיון דמנסך יינו של חבירו בשוגג פטור אי שקיל מיניה דמי דנכרי הוה ליה כמוכרו לו דהא משום תשלומי נזק לא מיחייב ליה דאמר ליה מאי עבדי לך. ואי משום דאתון אסריתו ליה מחמת מגעי לא ידעית ושוגג הייתי ובישראל בכי הא לא משלם אבל לר' יהודה בן בבא ור' יהודה בן בתירא דאמרי לא כל הימנך שרי למשקל דמי דדמי יין כשר שקיל מיניה וכיון דסתם יין דרבנן שרי ליה רב אשי דסמיך בהא אהנהו רבנן כפי דברי רש"י ז"ל אי נמי ממה נפשך כדברי הרמב"ן ז"ל שכתבנו למעלה. גם כל מה שכתב שם נראה שכתב כמתנמנם דלא ידע לאהדורי סברא אנפשיה שכך כתב והילכך היכא דלית בה שותפות לא מתסרא בהנאה אבל באכילה אסורה ולא משום דאסר דבר שאינו שלו אלא משום שהאי גברא לא חזי לשחיטה והוה ליה כנוחר. ואם איתא מאי קא מקשי ליה רב נחמן לרב הונא משוחט חטאת בשבת בחוץ לע"א חייב שלש חטאות ואי אמרת כיון ששחט בה סימן אחד אסרה אשחוטי חוץ לא מיחייב מחתך בעפר הוא. ולדידיה מי ניחא והא איהו נמי סבר דאין שחיטתו של זה אלא כנחירה ואשחוטי חוץ לא מיחייב דהא אמרינן אשר ישחט ולא הנוחר ומאי קא הדרינן ומותבינן מינה לרב נחמן. ורב עמרם ורב יצחק מדאוקימנא בחטאת העוף דבהדדי קא אתו הא בבהמה לא. ואי אמרת אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפילו בחטאת בהמה נמי. ומאי קושיא אי בבהמה הא לא הויא שחיטה אלא נחירה ופטור משחוטי חוץ לפי דברי כותב זה. ועוד כתב ובגמרא נמי אמרינן דדוקא בישראל מומר הא לאו הכי אמרינן לצעורי נפשיה קא מכוין ולא מתסרא בהנאה אבל באכילה אסורה דלא חזי לשחיטה ע"כ וזה ממה שאמרתי שאינו כותב אלא כמתנמנם ואי לאו מומר ואינו עושה אלא לצער את חבירו מותרת לכולי עלמא אפילו באכילה שהרי זה שאומר ששוחט לע"א אינו אומר אלא לצער את חבירו אבל בלבו אין מתכוין לע"א כלל. וכן פירש רש"י ז"ל זה לשונו: לצעורי לחבריה קא עביד ואין לבו לע"א. וזה דבר פשוט ואפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותה שאינו אוסר אפילו באכילה אלא ישראל מומר ידוע או ישראל שקבל עליו התראה לדעת רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק. ואפשר דאפילו בשיש לו בה שותפות וכדברי רש"י ז"ל שכתב שם בההיא דמקשינן שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואוקימנא בישראל מומר דהוא הדין דהוה מצי לאוקומ' בשיש לו בה שותפות. ועוד רבה שם דברים ויש בהם מן השגיאות. ומי שיעמוד על דבריו ימצא ויאמר אל טחי תפל ויפול.


###### Mishmeret HaBayit on Torat HaBayit HaAroch, The First House, The First Gate 2:5
[Mishmeret HaBayit on Torat HaBayit HaAroch, The First House, The First Gate 2:5](https://torahapp.org/share/book/Mishmeret%20HaBayit%20on%20Torat%20HaBayit%20HaAroch/s/The%20First%20House,_The%20First%20Gate/r/2:5)

עוד שם כתב בהא דתנינן נפלה סכין ושחטה והיכא דנפלה מידו הרי זו כהפילה הוא וכי היכי דאמרינן לענין נזקין באבן מונחת לו בחיקו וכו'. ותמהני על דברי זה החכם ועל ראיותיו מה ענין זו אצל זו וכו' עד אבל בשחיטה אע"ג דלא בעינן כוונה כלל ואפילו לחתכה הצריכה התורה מכח אדם אי זה שיהיה ונפלה מידו ממילא פשוט הוא דהכא ליכא כח אדם כלל.


###### Mishmeret HaBayit on Torat HaBayit HaAroch, The First House, The First Gate 2:6
[Mishmeret HaBayit on Torat HaBayit HaAroch, The First House, The First Gate 2:6](https://torahapp.org/share/book/Mishmeret%20HaBayit%20on%20Torat%20HaBayit%20HaAroch/s/The%20First%20House,_The%20First%20Gate/r/2:6)

אמר הכותב הבו ליה אפריון שגלה בהלכה לנו מסתורין הנה לקט מדברי המחבר דברים כי על כל אלה דן המחבר ואמר כי זה להלכה אבל לא למעשה ועוד כי רבותינו בעלי התוספות דקדקו בכך ופסקו לאסור ועליהם יש לסמוך ומה ידע ולא ידע המחבר ואי זו ראיה הביא ואי זה הכרח הראה על מה שאמר לדחות מה שאמר המחבר ומה הועילנו אלא שחפץ למלאות גוילים לבטלה ולית בהא מששא כי היכי דליקריוה דרושא.