## Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Creditor and Debtor Chapter 5

###### Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Creditor and Debtor 5:1:1
[Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Creditor and Debtor 5:1:1](https://torahapp.org/share/book/Mishneh%20LaMelech%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Creditor%20and%20Debtor/r/5:1:1)

**העכו"ם וגר תושב לווין מהם ומלוין אותם ברבית כו'.** משנה בפרק הרבית וז"ל הטור סימן קנ"ט דבר תורה מותר להלוות לעכו"ם ברבית דטעמא דרבית דכתיב וחי אחיך עמך ועכו"ם אין מצווין להחיותו. והא דלא הביא מקרא דלנכרי תשיך הוא משום דמהאי קרא לא שמעינן אלא היתר דללוות מן העכו"ם ברבית אבל להלוות לא שמעינן ואע"ג דללוות לא איצטריך קרא דמהיכא תיתי למיסר כבר אמרו בגמרא דקרא לדיוקא אתא לאפוקי אחיך דלא ולעבור עליו בעשה ולא תעשה ומשום האי טעמא לא הביא קרא דלאחיך לא תשיך דמשמע אחיך ולא עכו"ם וכמ"ש רבינו משום דהאי קרא אלוה הוא דקא מזהר וקרא דאחיך דמשמע אחיך ולא עכו"ם איצטריך לומר דאע"ג דהוזהרו על הרבית זה מזה שרי ליה לעכו"ם להלוות לישראל ברבית דאם היה אסור א"כ היה עובר הישראל משום ולפני עור וכמ"ש התוס' נמצא דאין מכל המקראות הללו ראיה להתיר להלוות ברבית לעכו"ם אם לא מקרא דוחי אחיך וכ"ת אכתי תיקשי דאמאי לא הקשה רבא לר"נ דקאמר לא נצרכה אלא דאפילו רבית דנכרי מקרא דוחי אחיך דמשמע מינה דרבית דעכו"ם שרי וי"ל דס"ל להריב"ה דלעולם לא עלה בדעתו דרבא דכי קאמר ר"נ לא נצרכה אלא דאפילו רבית דעכו"ם דאסור מדאורייתא אלא מדרבנן הוא דאסרו ואסמכו מלתייהו אקרא ואפ"ה פריך מקרא דלנכרי תשיך דכיון דע"כ קרא למצוה הוא דאתא כדי לחסרם דאילו להתיר מקרא דוחי אחיך שמעינן לה א"כ לא היה להם לחכמים לאסור כיון דמן התורה הוא מצוה כדי לחסרם אבל מקרא דוחי אחיך ליכא קושיא לר"נ דאף דמן התורה שרי חכמים אסרוהו מידי דהוי אכל התקנות והגדרים שעשו חכמים אך קשה מהא דאמר בפ' הרבית (דף סב) גבי פלוגתא אי רבית קצוצה יוצאה בדיינים אי לא ור' יוחנן האי וחי אחיך עמך מאי עביד ליה מיבעי ליה וכו' אמאי לא תירץ דאיצטריך למעט עכו"ם וכמ"ש הריב"ה וכן תיקשי לר"א דקאמר דר"ק יוצא בדיינים ויליף לה מקרא דוחי אחיך מנא ליה הא אימא דקרא אתא למעט עכו"ם. וי"ל דאי אמרינן דקרא דוחי אחיך הוא מקושר עם שלמעלה הימנו דהוי טעמא דרבית תרתי שמעינן מיניה דכיון דרחמנא אמר אל תקח מאתו נשך כדי שיחיה אחיך שמעינן מיניה דיוצאה בדיינים כי היכי דיחיה ושמעינן מיניה דרבית דעכו"ם שרי לפי שאין אנו מצווין להחיותו דהא שני דינים הללו חד טעמא אית להו ולפ"ז הקשו לר' יוחנן האי וחי אחיך מאי עביד ליה דליכא למימר דאתא למעט עכו"ם דא"כ ס"ל דהוי טעמא דרבית וא"כ שמעינן מינה דרבית קצוצה יוצאה בדיינים והשיב דקרא דוחי אחיך לא הוי טעמא דרבית אלא אתא למילתא אחריתי לשנים שהיו מהלכים בדרך כו' ולפ"ז יצא לנו תירוץ אחר למה שהקשינו לעיל דאמאי לא הקשה רבא לר"נ מקרא דוחי אחיך משום דרבא ס"ל כר' יוחנן דרבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים וכמ"ש התוס' שם וא"כ ס"ל דקרא דוחי אחיך לא הוי טעמא דרבית אלא דקרא אתא לשנים שהיו מהלכים בדרך וא"כ לא אימעיט עכו"ם מהאי קרא אבל הריב"ה שפסק כר"א שפיר ממעט עכו"ם מקרא דוחי אחיך כיון דהוי טעמא דרבית. וראיתי להרב בעל ג"ת בשער מ"ו ח"ו סימן ט' דברים קשים בעיני שהקשה דאמאי לא מותיב רבא לר"נ מקרא דוחי אחיך ובשלמא להרמב"ם כו' ניחא אבל להריב"ה דלא הוי אלא רשות קשה ואני תמיה על זה משום דלהריב"ה ג"כ ס"ל דרבא הוה ס"ל דקרא דלנכרי תשיך הוא מצוה ומש"ה הקשה לר"נ ומה שפסק שהוא רשות הוא משום דס"ל כדחיית הגמרא לא תשיך ולעבור עליו בעשה ולא תעשה אבל לרבא דס"ל תשוך פשיטא דהוי מצות עשה דלרשות לא איצטריך קרא דמוחי אחיך נפקא וכמו שכתבנו לעיל. עוד אני תמיה במה שתירץ משום דהאי וחי אחיך ומייתי ליה רב נחמן לענין החזרת רבית והוה מצי לדחויי דמאי דאתמעט עכו"ם מאחיך היינו שאם נטל רבית אינו חייב להחזיר אבל לא להלוות ברבית דא"כ להריב"ה דפסק כרב נחמן בר יצחק תיקשי דמנא ליה מהאי קרא היתר להלוות אימא דקרא לא מיעט אלא חזרה דלעכו"ם אינו חייב להחזיר וצ"ע. עוד אני תמיה במ"ש דלהרמב"ם דס"ל דרבית לעכו"ם מצוה ניחא כו' דהא לדעת רבינו ע"כ צריכים אנו לומר דרבא הוה ס"ל דכי קאמר ר"נ לא נצרכה אלא דאפילו רבית דעכו"ם דהוא מדאורייתא וכמ"ש הר"ן הביאו הרב בעל כ"מ וכ"כ הרב בעל לב שמח שורש ס"ו וא"כ שפיר היה יכול להקשות ממצוה כמו מרשות כיון דר"נ היה אוסרו מן התורה אלא נראה כמו שכתבנו לעיל דרבא ס"ל דקרא דוחי אחיך לא הוי טעמא דרבית ומה שלא הביא רבינו מקרא דוחי אחיך כיון דפסק כמ"ד דרבית קצוצה יוצאה בדיינים היינו משום דרצה למעט גר תושב ג"כ ומקרא דוחי אחיך לא אימעיט משום דגר תושב מצווין אנו להחיותו וכדכתיב בקרא בהדיא אבל מקרא דלא תשיך לאחיך שפיר מימעיט גר תושב דהא לאו אחיך הוא. אך קשה דהא בגמ' (דף ע"א) לא ממעטינן גר תושב אלא מדכתיב מאתו ולא מאתם משמע דאי לאו האי קרא אחיך קרינן ביה וי"ל דלעולם דגר תושב לא מיקרי אחיך אלא דהמקשה הוה קס"ד דקרא רבייה בהדיא ואע"ג דבעלמא גר תושב לא מיקרי אחיך הכא שאני לזה השיב ר"נ בר יצחק מי כתיב מאתם מאתו כתיב ואין הכוונה דמאתו הוי מיעוטא דהא פעמים רבות מדבר הכתוב בלשון יחיד כמו וחי עמך דע"כ קאי גם לגר תושב אלא הכוונה הוא מי כתיב מאתם דנימא ע"כ דקאי גם לגר תושב ולא נמעט אותו מאחיך מאתו כתיב ואפשר דלא קאי אלא אישראל וא"כ הדרינן לכללין דאחיך ולא גר תושב ואה"נ דאי לאו קרא דאחיך לא הוה ממעטינן לגר תושב מקרא דמאתו משום דה"א דהכתוב דבר בלשון יחיד כמו וחי עמך. ודע שמ"ש רבינו העכו"ם וגר תושב לווין מהם ומלוין אותם ברבית שנאמר לא תשיך לאחיך לאחיך אסור ולשאר העולם מותר אין ראייתו להתיר ללוות מן העכו"ם דהא פשיטא דמותר אלא מה שהוצרך להביא ראיה אינו אלא להתיר להלוותם ברבית וכן נראה מדברי בעה"ת שלא הזכיר היתר דללוות אלא היתר דלהלוות והביא מקרא דלאחיך הא לאחריני מותר ונראה דלא גרסינן לא תשיך לאחיך דהא האי קרא אלוה הוא דקא מזהר וכמ"ש רבינו ז"ל אלא ולאחיך לא תשיך גרסינן דכיון דס"ל דקרא דלנכרי תשיך הוא תשוך וכמ"ש אחר זה הכי נמי קרא דולאחיך לא תשיך נמי הוא לא תשוך אבל הרב בעל ל"מ נראה שהבין שראיית רבינו הוא להתיר ללוות מהעכו"ם ברבית ולפ"ז הוקשה לו דלהכי לא הוה צריך קרא דמהיכא תיתי למיסר וכמ"ש רש"י אבל מדברי בעה"ת נראה דמקרא דלאחיך נפקא לן היתר דלהלוותם ולפ"ז יבואו דברי רבינו על נכון דלא הוצרך להביא ראיה אלא להתיר להלוותם ואין להקשות דאפ"ה תיקשי פשיטא דמהיכא תיתי למיסר וכמו שהקשה הרב בעל ג"ת לפירש"י משום דבשלמא אי הוה אמינא דקרא איצטריך להתיר ללוות מן העכו"ם ברבית שייך למימר פשיטא משום דאזהרת לא תשיך הכוונה הוא לא תגרום למלוה שישוך וכמ"ש בעה"ת בח"ב סי' ה' וזה לא שייך גבי עכו"ם דהוא אינו מוזהר שלא לשוך ומש"ה כתב רש"י דהוי מילתא דפשיטא אבל להלוות ברבית ה"א דאפילו לעכו"ם אסור להכי אתא קרא למשרייה וכ"ת התינח לדעת רבינו דס"ל דקרא דלנכרי תשיך היא מ"ע למלוה איכא למימר דקרא דולאחיך לא תשיך נמי היא אזהרה למלוה וקרי ביה לא תשוך אבל לבעה"ת דפליג ארבינו וס"ל דקרא דלנכרי תשיך הוא כפשוטו ולעבור עליו בעשה ול"ת א"כ קרא דולאחיך לא תשיך נמי אלוה הוא דקא מזהר וא"כ היכי שמעינן מיניה היתר דלהלוות לעכו"ם ברבית הא לא קשיא משום דלבעה"ת נמי קרא דלנכרי תשיך הוא תשיך וכסברת רבא וע"כ לא פליג ארבינו אלא דלרבינו היא מ"ע להלוותו ברבית ולבעה"ת ליכא מצוה ומאי דאמרי' בספרי זו מ"ע הכוונה דמי שמלוה לישראל ברבית עובר בעשה ול"ת דומיא דמ"ש בגמרא בדחייה גבי לא תשיך והראיה על זה שכשבא לדחות דברי רבינו פי' דרבא לא היה ס"ד דלנכרי תשיך היא מ"ע אלא רשות ואם איתא דלפי האמת לא ס"ל כרבא מאי דוחקיה לומר דרבא לא הוה ס"ל מצוה הא בלאו הכי אידחייא ליה סברת רבינו כיון דקי"ל כדחיית הגמרא לא תשיך אלא ודאי דלבעה"ת נמי קי"ל לפי המסקנא כסברת רבא משום דעד כאן לא נדחקו בגמרא לומר לא תשיך אלא משום דהוה ס"ד דר"נ אסריה מן התורה וכמ"ש הר"ן לדעת רבינו וע"כ אנו צריכים לומר כן לדעת בעה"ת דאל"כ תיקשי מאי פריך רבא לר"נ הא ר"נ לא אסריה אלא מדרבנן אלא ודאי דהוה ס"ל דר"נ מן התורה אסריה ולפי זה הוא שנדחקו לומר לא תשיך אבל לפי המסקנא דר"נ לא אסרו אלא מדרבנן הדרינן למאי דס"ד דרבא מאי לאו תשוך ומש"ה הוצרך לומר כדי לדחות סברת רבינו דרבא לא ס"ד מצוה אלא רשות. ודע דהא דלא כתב הריב"ה היתרא דגר תושב דלא שמעינן ליה מקרא דוחי אחיך כיון דגר תושב מצווין אנו להחיותו היינו משום דאין גר תושב נוהג בזמן הזה וכמ"ש רבינו בפי"ד מה' איסורי ביאה ואי להראב"ד דפליג עליה וס"ל דבזמן הזה נמי נוהג אלא שאין דיניו נוהגים הרי כתב שבזמן הזה אין אנו מצווים להחיותו וא"כ מימעיט מקרא דוחי אחיך כי היכי דמיעט עכו"ם: 
**ומ"ש**הטור וחכמים אסרוהו משום גזירה שמא ילמוד ממעשיו שם (דף עא) אמר רב חייא בריה דרב הונא לא נצרכה אלא בכדי חייו רבינא אמר הכא בת"ח עסקינן טעמא מאי גזור רבנן שמא ילמוד ממעשיו וכו' ופירש"י דרב חייא לא ס"ל טעמא דרבינא אלא דטעמא דגזור הוא דלמא אתי למיסרך ולהלוות לישראל וכמ"ש בדברי רבינא דלמא אתי למיסרך אבל הפוסקים לא הזכירו טעמא דדלמא אתי למיסרך והתירו בכדי חייו ובת"ח. ואפשר דס"ל דרב חייא פליג ארבינא בהיתר ת"ח אבל רבינא לא פליג ארב חייא ולפי טעמא דידיה בין כדי חייו ובין ת"ח שרי ופסקו כרבינא שהוא מיקל דבשל סופרים הלך אחר המיקל אבל מדברי רבינו משמע דס"ל דרב חייא ורבינא לא פליגי בטעמא דגזירה:


###### Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Creditor and Debtor 5:2:1
[Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Creditor and Debtor 5:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mishneh%20LaMelech%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Creditor%20and%20Debtor/r/5:2:1)

**אסרו חכמים שיהא ישראל מלוה את העכו"ם בר"ק אלא בכדי חייו כו'.** דע שהמרדכי כתב בפרק הניזקין בשם ראבי"ה דאף ביותר מכדי חייו שרי דכיון שהתירו משום כדי חייו לא פלוג וכדאמרינן גבי פעוטות וכמ"ש הריב"ה בשם הרמב"ן בח"מ סי' רל"ה אבל מדברי הפוסקים שכתבו גבי מה שתעלה מצודתי היום דמשום כדי חייו התירו דדוקא כדי חייו אבל ביותר מכדי חייו לא ולא דמי לפעוטות נראה דה"ה גבי רבית וכ"נ מדקדוק דברי רש"י שכתב בכדי חייו התירו ויותר מכאן אסור: 
**ובטור**כתב והאידנא נהגו היתר כו'. דע שהר"ן בתשובותיו סי' נ"ז כתב שלא ידע טעם של מנהג שאנו נוהגים להלוותן ברבית דמנין לו זה ותימה הוא איך נעלם ממנו דברי כל הפוסקים שכתבו לזה ג' טעמים. ודע דלגר תושב לא אסרו חכמים דהא ליכא טעמא דשמא ילמוד ממעשיו כיון שאינו עובד ע"ז דלא חמיר האי איסורא מאיסורא דלא ישבו בארצך וכ"כ הרב ג"ת בשער מ"ו ח"ג ס"ג אבל לטעמא דדלמא אתי למיסרך אסור אפילו לגר תושב וכן ללוות מן העכו"ם ברבית מותר וכ"כ רבינו ובעה"ת ונראה דהריב"ה לרוב פשיטותו לא כתבו. מומר שכפר בעיקר מותר להלוותו ברבית כיון שאין אנו מצווין להחיותו והנה לענין הלכה רובא דרבוותא הסכימו דמותר להלוות למומר ברבית אבל בטעמא דמילתא איפליגו בה והרב בעל הנמוקי יוסף כתב שנשאל ר"ת על בן מומרת אחת אם מותר להלוות לו ברבית והתיר משום דקי"ל דכופרים מורידין ולא מעלין וכיון דגופו מותר ממונו לא כ"ש וכ"ת הרי מוסר דגופו שרי וממונו אסור לא דמי דהתם הוא דחיישינן דילמא נפיק מיניה זרעא מעליא אבל במומר לע"ז ליכא למימר הכי כיון שנטמע בין העכו"ם וכ"כ בעה"ת שער מ"ז ח"א סימן ה' בשם הרמב"ן דטעמא דהיתרא הוא מק"ו דגופו וגבי מומרין שנטמעו בע"ז ליכא זרעא מעליא וכ"כ המרדכי בשם ר"י בפרק א"נ וא"כ לפי טעם זה במומר להכעיס או מחלל שבת בפרהסיא אף שהם מן המורידין לא הותר ממונו משום ק"ו דגופו דחיישינן לזרעא מעליא אבל במומר לע"ז הותר ממונו משום דליכא זרעא מעליא אבל הראב"ד בפ"ב מהלכות ע"ז כתב שישראל שעבד ע"ז אסור לאבד ממונו מידי דהוי אמסור כו' משמע דאף בעובד ע"ז חיישינן לזרעא מעליא ואפשר לומר דלא פליגי דהראב"ד מיירי בעודנו ישראל עובד ע"ז ולא נעתק לדת אחרת אז הוא דחיישינן דילמא הו"ל זרעא מעליא שלא יעבוד ע"ז כמו אביו כמו שאין אנו חוששים גבי מוסר דלמא בנו ג"כ יהיה מוסר אבל במי שנעתק מדת ישראל לדת אחרת אז מסתמא הבן מקיים דת אביו אך ממ"ש המרדכי בפ"ק דקידושין בשם תשובת רש"י הביאו מרן בטור ח"מ סי' רפ"ג מחודשין ב' במומר לע"ז שהפקיד פקדון ביד ישראל כו' נראה בעיני שאין כח ביד הדיינין להוציאו דאיתמר ממון מסור כו' וכיון דלא נפסק הלכתא לא כמר ולא כמר ה"ז זכה מן ההפקר נראה דס"ל דאף במומר לע"ז חיישינן לזרעא מעליא ואסור לאבד ממונו ונראה דלדעת ר"ת ור"י והרמב"ן שכתב אף לדידן דקי"ל כמ"ד אסור לאבדו ביד דאיפסיקא הלכתא כוותיה וכמו שהכריח הרי"ף אפ"ה זכה הנפקד אם שלח יד בפקדון בעודנו המומר חי משום דמותר היה לאבד ממונו בעודנו חי מק"ו דגופו ולא הוה חיישינן לזרעא מעליא ובזה ניחא מה שהקשו על הרב בעל המפה שכתב דין זה דרש"י לפסק הלכה שהרי טעמא דרש"י הוא משום דמספקא לן הלכתא כמאן אבל לדידן דאיפסקא הלכתא כמ"ד אסור לאבדו לא זכה הנפקד וא"כ נראה כמזכי שטרא לבי תרי משום דהרב בעל המפה פסק כהלכתיה ולא מטעמיה אלא משום דס"ל כר"ת והרמב"ן ור"י במומר לע"ז ליכא מ"ד דאסור לאבדו משום דליכא זרעא מעליא וא"כ זכה הנפקד במה ששלח יד בעודנו המומר חי. אך קשה ממ"ש הרא"ש בתשובותיו כלל ל"ב סימן ד' עלה דסבתא ותרתי בנתא דאשתביאו דטעמא דאסור לאבד ממון מסור הוא משום דממון המוסר מוכן ומזומן לבא אחריו ליורשו ואין לך אדם שבעולם שאין לו יורשים ואסור לאבד ממון מהם והאי דקאמר תלמודא זימנין דנפיק מיניה זרעא מעליא לאו דוקא זרעא ומה לי בנו ומה לי קרוב שהיה ראוי ליורשו ע"כ וא"כ שמעינן מיניה דאף במומר לע"ז אסור לאבד ממונו משום דילמא יירש אותו אחד משאר היורשים הישראלים היפך ממה שכתבנו בשם ר"ת והרמב"ן ור"י ואפשר לומר דלא פליגי דשאני נדון דהרא"ש שלא היו יורשים כי אם ישראלים משום דאף שנולדו להם בנים מן העכו"ם מ"מ לא היו באים לקחת ירושת אמם כיון שכבר נטמעו שם וגרירי בתר אביהם ומדינא לא ירתי למ"ד משום דינא ולמ"ד מתקנת חכמים ועל זה נסתפק השואל דחכמים לא אסרו ממון המוסר אלא דוקא משום בנו אבל הכא דליכא בן לא נמנע מלאבד משום שאר יורשים ועל זה השיב דליתא להאי מילתא דכי היכי דאסרו לאבד משום בנו ה"ה משום שאר יורשים אבל אם הבנים היו כאן ולא היה כח בידינו לסלקו מן הירושה פשיטא דהיה מותר לאבד ממונו כיון שזה הממון מעותד ליפול קמיה דבן דליכא למיחש ביה דילמא הוי מעליא וכ"נ ממ"ש הרא"ש כשבא ליתן טעם למה בגמרא לא אמרה אלא זרעא מעליא דלא תימא מכלבא בישא גוריא טבא לא נפיק משרש נחש יצא צפע וכמו שהוא רשע כך בניו יהיו רשעים קמ"ל דלא אמרינן הכי ואם איתא דאף במומר לע"ז דאיכא למימר משרש נחש יצא צפע אפ"ה אסור לאבד ממונו א"כ הדרא קושיא לדוכתיה דלמאי איצטריך לומר דה"ל זרעא מעליא הא בלאו ה"ט נמי אסור לאבד ממונו אלא ודאי כדכתיבנא דכל היכא דאיכא למימר דהבן יהיה דומה לאביו אז מותר לאבד ממונו ומש"ה איצטריכו בגמרא לומר דילמא ה"ל זרעא מעליא אבל כל היכא דליכא למיחש שיבוא הבן לירש אז ודאי אסור לאבד ממונו משום שאר יורשים דמה לי בן מה לי קרוב. נחזור לענייננו דלדעת כל הני רבוואתא מומר אוכל נבלות להכעיס אסור לאבד ממונו משום דילמא הוה ליה זרעא מעליא וקשה מהא דאמרינן בפרק אין מעמידין (דף כו) א"ל אני שונה לכל אבידת אחיך לרבות את המומר ואת אמרת מורידין סמי מכאן מומר ופריך ולישני ליה כאן במומר אוכל נבילות לתיאבון כאן במומר אוכל נבילות להכעיס ומשני קסבר מומר אוכל נבילות להכעיס מין הוא נראה מכאן דבמומר אוכל נבילות להכעיס אין מחזירין אבידתו וכן פסקו כל הפוסקים ואע"ג דאיכא טעמא דזרעא מעליא וי"ל דע"כ לא אהני לן טעמא דזרעא מעליא אלא שלא לאבד ממונו בידים אבל אינו מחוייב להציל ממונו ולהחזיר אבידתו משום טעמא דזרעא מעליא וכן חילק הרא"ש בתשובה הנזכרת לענין אחר וכן דקדק הראב"ד שכתב אסור לאבד ממונו בידים ובזה ניצלנו מקושיית התוס' שהקשו תימה מאי פריך דלעולם אימא לך דמורידין ואפ"ה משיבין לו אבידתו דהא במסור כו' ולפי מ"ש ניחא דשאני גבי מסור שהוא לאבד ממונו אהני טעמא דזרעא מעליא אבל להחזיר לו אבידתו לא מהני וא"כ כיון דרבייה קרא למומר אף להחזרת אבידה וש"מ דאחיך הוא וא"כ סמי מכאן מומר אבל גבי רבית דדמי למאבד ממון חבירו בידים מהני טעמא דזרעא מעליא ומומר אוכל נבילות להכעיס אסור להלוותו ברבית משום זרעיה ולפ"ז מוסר אסור להלוותו ברבית ואבידתו מותרת א"נ אפשר לומר דכל היכא דקרא מיעט בהדיא כגון דכתב אחוה אז ודאי לא אהני לן טעמא דזרעא מעליא כיון דקרא מיעטיה ולפ"ז גבי אבידה דכתב אחיך מומר אוכל נבילות להכעיס אין מחזירין על אבידתו אבל כל היכא דלא מיעטיה קרא אלא שאנו ממעטין אותו משום ק"ו דגופו אז אהני לן טעמא דזרעא מעליא ולפ"ז גבי רבית דלא ממעטינן ליה אלא משום ק"ו דגופו משום דהאי לא תשיך לאחיך אלוה הוא דקא מזהר קרא וכמ"ש לעיל מש"ה אהני לן טעמא דזרעא מעליא ולפ"ז אפשר דמוסר אבידתו אסורה משום דאחיך מיקרי וכמ"ש הרמב"ן ולא מימעיט אלא משום ק"ו דגופו וחיישינן לזרעיה והרא"ש כתב בפרק איזהו נשך ישראל שיצא מן הכלל וכפר בעיקר מותר להלוותו ברבית דאין מצווין להחיותו ולא קרינא ביה וחי אחיך עמך וטעם זה כתב הריב"ה ור"י הביאו המרדכי והרמב"ן הביאו בעה"ת וכ"כ התוס' בפרק אין מעמידין וכפי טעם זה אף במומר אוכל נבילות להכעיס מותר להלוותו ברבית וכמ"ש התוס' בהדיא והנה על הרא"ש והריב"ה קשה דלמה לא כתבו הדין במומר אוכל נבילות להכעיס והוה נפיק מכ"ש מומר שכפר בעיקר ומרן נדחק בזה ואמר דמילתא פסיקתא נקטי דסתם מומר שכפר בעיקר הוי להכעיס אבל ה"ה דאפילו לא כפר בעיקר אלא שאוכל נבילות להכעיס מותר להלוותו ברבית ומלבד שהתירוץ זה הוא דחוק מצד עצמו נסבול אותו כמ"ש הרא"ש בפ' א"נ שלא הזכיר כלל דין מומר להכעיס אבל בפרק אין מעמידין דקא עסיק בדין מומר אוכל נבילות להכעיס גבי אבידה וכשבא לדבר בענין רבית קאמר נראה דמומר שכפר בעיקר מותר להלוותו ברבית כו' קשה דלא היה לו לומר אלא וכן מותר להלוותו ברבית אשר ע"כ נ"ל לומר דהרא"ש ס"ל כסברת ר"ת שכתבנו לעיל דמומר לע"ז ליכא זרעא מעליא ומש"ה כתב הדין בדוקא במומר שכפר בעיקר משום דאז ליכא למיחש לזרעא מעליא אבל במומר אוכל נבילות להכעיס אסור להלוותו משום זרעיה וזהו דוקא גבי רבית משום דדמי למאבד ממון חבירו בידים אבל גבי אבידה לא חיישינן לזרעיה וכמ"ש לעיל לדעת ר"ת ומש"ה כתב הדין גבי אבידה במומר אוכל נבילות להכעיס אבל החילוק הב' שכתבנו לדעת ר"ת בין אבידה לרבית לא יצדק להרא"ש משום דכי היכי דאחיך דאבידה ממעט מומר אוכל נבילות להכעיס ה"נ וחי אחיך ממעט מומר אוכל נבילות להכעיס וכ"ת א"כ למה ליה להרא"ש להביא קרא דוחי אחיך תיפוק ליה מק"ו דגופו כיון דלא מיירי אלא במומר לע"ז דליכא זרעא מעליא י"ל דהרא"ש אזיל לשיטתיה שכתב בתשובה כלל ל"ב סי' ד' דהא דפליגי בממון מסור אי מותר לאבדו בידים היינו בשעה שהולך לעשות המסירה שאז מותר להורגו משום דהוי רודף אבל אחר שעשה המסירה שוב אין הורגין אותו אלא בב"ד וה"ה לממונו והא דאמרינן המינין כו' לא להורגן בידים קאמר אלא להורידן לבור כו' ולפ"ז ליכא ק"ו גבי מומר להלוותו ברבית דדמי למאבד ממונו משום דמומר לא הותר להורגו בידים וא"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכמ"ש הרא"ש, מ"מ בעיקר דינו של הרא"ש שכתב דהא דתניא המינים והמומרים מורידין דוקא מורידין אבל להורגן בידים לא רבינו חולק על זה וכמ"ש בפירוש פ"ד מהלכות רוצח ותימה הוא איך לא הביא הרא"ש סברתו ויותר יש לתמוה על הריב"ה שכתב בטח"מ סי' תכ"ה כסברת רבינו ולא חשש לסברת אביו וצ"ע ומיהו לסברת הריב"ה דס"ל דמורידין לאו דוקא נוכל לומר דמאי דנקט קרא דוחי אחיך ולא מייתי לה בק"ו דגופו כיון דלא מיירי אלא במומר לע"ז היינו משום דלמעלה הביא כתוב זה למעט עכו"ם דלא מימעיט מק"ו כדתניא העכו"ם לא מעלין ולא מורידין מש"ה גבי מומר נמי מייתי להאי קרא א"כ נמצינו למדין כפי שיטה זו דהרא"ש והריב"ה נמי אזלי בשיטת ר"ת שכתבנו לעיל אבל דעת התוס' הוא דאף למומר אוכל נבלות להכעיס מותר להלוותו ברבית ומייתי לה מקרא דוחי אחיך ולא חיישינן לזרעא מעליא והיינו טעמא דכיון דמיעטיה קרא בהדיא לא חיישינן לזרעיה ואע"ג דגבי אבידה כתבו דאבידת מוסר אסורה משום זרעיה שאני מוסר דאחיך מיקרי ולא מימעיט מקרא דאחיך וכמ"ש הרמב"ן אבל להלוותו ברבית נראה דמותר משום דמימעיט מקרא דוחי אחיך כי היכי דנתמעט אוכל נבילות להכעיס ודעת הרמב"ן הוא ג"כ במומר אוכל נבילות להכעיס מותר להלוותו ברבית אלא שבטעם הדבר כתב שהוא משום דגבי רבית אחוה כתיב וקי"ל בפ' אין מעמידין דכל שמורידין לא מיקרי אחיך וכתוב בתשובות הרא"ם ח"ב סי' ל"ב דמומר אחוה אית ליה כמו שביאר הרמב"ן בחידושיו לענין רבית וזה תימה דמדבריו כאן נראה בהיפך וצ"ע. ונראה דס"ל דהאי לא תשיך לאחיך אמלוה הוא דקא מזהר קרא וכמ"ש לעיל לדעת רבינו ובעה"ת א"נ מקרא דכי ימוך אחיך אל תקח מאתו וכמ"ש בתשובות דשייכי לספר משפטים סימן ל"ו בשם רא"ם. ונ"מ בין טעמא דתוס' לטעמא דהרמב"ן מוסר דלטעמא דתוס' מותר להלוותו ולטעמא דהרמב"ן אסור משום דאחיך מיקרי. כתוב בתשובות דשייכי בסימן הנזכר הני מומרים היתר גמור הוא להלוותם ברבית כדאמרינן וחי אחיך עמך כו' אבל ראבי"ה כתב יש שאוסרים להלוות ברבית למומר דאע"פ שחטא ישראל הוא ויש להחזיק דבריו מדגרסינן אני שונה לכל אבידת אחיך לרבות את המומר ואם מחזירין על אבידתו להשיב כ"ש שלא נקח ממנו רבית. אך בירושלמי גרסינן הלין כותאי וכו' ולפ"ז אני מפרש הך דפ"ב דע"ז במומר לתיאבון ולא במומר להכעיס כי ראוי לקונסו כו' ע"כ. ותימה דאיך עלה בדעתו של ראבי"ה להחזיק דברי האוסרים ממאי דגרסינן אני שונה לכל אבידת אחיך לרבות את המומר שהרי מבואר הוא בגמרא דלא מיירי אלא במומר לתיאבון אבל במומר להכעיס לא שהרי הקשו בגמרא ולישני ליה כאן במומר אוכל נבילות לתיאבון כאן במומר אוכל נבילות להכעיס. וראיתי בשה"ג אשר סביבות הרי"ף עלה דההיא דפרק אין מעמידין ישראל שהמיר לע"ז הרי הוא כמין ומורידין אותו כו' ואם אינו עובד ע"ז אע"פ שהוא מומר לאכול נבילות להכעיס אינו כמין ואין מורידין אותו לבור אלא חייבין להשיב אבידתו שנאמר לכל אבידת אחיך לרבות המומר שאינו מין ע"כ ונראה דס"ל דלמ"ד מומר להכעיס מומר מיקרי ברייתא דקתני אבידת אחיך לרבות את המומר מרבה אפילו מומר להכעיס דהכל נכלל במלת מומר ואפשר דלמ"ד דלהכעיס מומר מיקרי לתיאבון לא מיקרי מומר אלא הרי הוא ישראל ולפ"ז כי רבה הכתוב את המומר לא איצטריך לרבויי אלא לאוכל נבילות להכעיס ופסק כמ"ד להכעיס נמי מומר הוי ולא מין אבל בעובד ע"ז אליבא דכ"ע הרי הוא כמין וכדאמרינן בגמרא אלא איזהו מין זה העובד ע"ז ואין מחזירין לו אבידתו ומורידין אותו. והנה אם האוסרים הללו שהחזיק דבריהם ראבי"ה היו מדברים במומר אוכל נבילות להכעיס הוה ניחא מה שהחזיק דבריהם ראבי"ה דהוה ס"ל כסברת שלטי הגבורים דלמ"ד להכעיס נמי מומר הוי מוקי לברייתא בכל מיני מומר אלא מההיא דירושלמי הדר ביה ופירש דאף למ"ד דלהכעיס הוי מומר לא מוקמינן ברייתא אלא באוכל נבילות לתיאבון אבל מריהטא דלישנא דההיא תשובה משמע דבמומר לע"ז מיירי וא"כ הוא תימה דהא אליבא דכ"ע מין הוי ואין מחזירין אבידתו ואיך רצה להחזיק דבריהם ואפשר לדחוק ולומר דבמומרים באונס מיירי וכן נראה ממ"ש שם והו"ל מומר להכעיס ואי מיירי בשהמירו לרצונם פשיטא דהוי להכעיס אלא כמ"ש מרן על דברי התוס' דאף שהמירו באונס כיון שיש בידם לברוח כשבקי היתרא ואכלי איסורא דמי ואפשר דלהכי לא יהבינן להו דין מין אלא דין מומר אוכל נבילות להכעיס אבל מתשובות רש"י שהביא בעה"ת שאוסר לתת רבית למומר משום דלא נפיק מכלל אחיך וכ"כ בפרק החולץ גבי יבום דמומר לא נפיק מכלל אחוה משמע דבכל מומר מיירי וזה תימה דבמומר לע"ז כ"ע לא פליגי דנפיק מכלל אחוה וצ"ע: 
**כתב**מרן דמומר שיצא מן הכלל שלא הוזכר אע"פ שתחלת יציאתו מן הכלל לא היה להכעיס אלא כגון שהעלילו עליו וכיוצא אפ"ה מיקרי מומר להכעיס מאחר שבידו לברוח ולהמלט ואינו עושה הייכו שביק היתרא ואכיל איסורא ע"כ ונראה דס"ל למרן דהא דמחלקינן בין להכעיס בין לתיאבון היינו דוקא בשאר עבירה חוץ מע"ז אבל בע"ז כל שאינו עובד ע"ז מחמת סכנת נפשות מין הוא ולפ"ז מי שיש בידו לברוח אע"פ שיאבד ממונו ולא ברח הרי מומר להכעיס וכ"כ מהרד"ך בית י"ב אבל בבית י"א כתב דכל שעומדין שם מפני הנאתם אית להו דין מומר לתיאבון אף שיש בידם לברוח ונסתייע מתשובת הרא"ש וצ"ע. שוב ראיתי להרב עצמו בתשובה בית נ"ז שחזר בו ממה שפסק בבית י"א ויישב ההיא תשובה דהרא"ש וכתב דגבי ע"ז אין חילוק בין עובד לתיאבון לעובד להכעיס וכמ"ש מרן וכ"פ הריב"ש: 
**עוד**כתב מרן ולעניין הכותיים בהדיא אמרו בירושלמי שמותר להלוותן ברבית דלפי שקלקלו מעשיהם חשיב להו כישראל מומר ע"כ. משמע מדבריו דללוות מהם ברבית אסור כמו מומר וזה תימה שהרי בעה"ת הביא ברייתא דקתני מלוין אותם ולוין מהם ברבית וא"כ הא דקתני בירו' כותאי דקסרין מותר להלוותן ברבית לאו דוקא להלוותן דה"ה דללוות מהן נמי שרי. א"נ דאפשר דההיא דירושלמי מיירי קודם שגזרו עליהם לעשותם עכו"ם גמורים אלא שיש להם דין מומרים ואידך ברייתא דכותיים מיירי לאחר הגזירה שעשאום כעכו"ם גמורים וכדאיתא בפ"ק דחולין ולפי זה מותר ללוות מהם ברבית וצ"ע: 
**עוד**כתב ולענין הקראים נ"ל דלהרמב"ם בפי' מתני' קמייתא דחולין דחשיב להו כתינוק שנשבה בין העכו"ם אין להם דין מומרים ואסור להלוותם ברבית ע"כ וזה תימה שהרי מדברי רבינו שם נראה שיש להם דין אפיקורסין גמורים ומותר להרגן היום בזמן הגלות אע"פ שאין בו ד"נ אשר ע"כ נ"ל שטעות הוא שנפל בספרים ועיקר ראיית מרן הוא ממ"ש רבינו בפ"ג מהלכות ממרים ז"ל אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו כו' כך אלו שאמרנו האוחזים בדרכי אבותם הקראים שטעו לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכן בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה ע"כ הרי בפירוש דיהבינן להו דין תינוק שנשבה לבין העכו"ם ואסור להרגן ומ"ש במסכת חולין מיירי בישראל שנעשה קראי דומיא דצדוק ובייתוס דאז ודאי מותר להורגו. ודע שבדפוס הרמב"ם עם מגדל עוז סיים בלשונו ולא ימהר אדם להרגן דמשמע דאם לא רצו לחזור לאיתן התורה דאז מותר להרגן וכ"כ מהר"ם מטראני ח"א סי' ל"ז והרדב"ז הובאו דבריו בתשובת מהר"ר בצלאל סימן ב' ולפ"ז אתו דברי רבינו דבמס' חולין כפשטן דהתם מיירי כשלא רצו לחזור לאיתן התורה ומש"ה מותר להרגן ולפ"ז מותר להלוותן ברבית וכ"פ הרדב"ז בתשובותיו סימן י"ב: 
**עוד**כתב הטור וז"ל ואסור ללוות ממנו ברבית דאע"פ שחטא ישראל הוא והנותנו לו עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול. והא דלא אסר להלוותו מטעם ולפני עור כבר כתב הרמב"ן משום דלאו דלא תשיך משום אזהרתיה דמלוה קא מזהר רחמנא ללוה וכיון שאין אנו מצווין מלהלוותו אף הוא אינו מצווה מללוות אבל ללוות מן המומר אסור שהרי הם מוזהרים להלוות ואיכא משום ולפני עור והרא"ש בפ"ב דע"ז הוסיף דעובר ג"כ משום לא תשיך לאחיך וכ"כ התוס' שם וכתב הרב בעל ג"ת דהריב"ה סובר דמומר נפיק מכלל אחיך ומש"ה אינו עובר הלוה מן המומר משום דלא תשיך לאחיך אבל הרא"ש סובר דלעולם מומר לא נפיק מכלל אחיך ומש"ה כתב דהלוה עובר משום דלא תשיך לאחיך וכ"כ מהר"י הלוי כלל ו' סי' כ"ב וק"ל על דבריהם שהרי לגבי אבידה כתב הרא"ש דאבידת מומר להכעיס מותרת דכתיב אבידת אחיך והאי לאו אחיך הוא וכ"ש מומר ומה שלא כתב גבי היתרא דלהלוותם מטעמא דאחיך הוא משום דליכא אחוה גבי אזהרה דמלוה אבל גבי לוה קשה דמנ"ל דעובר משום לא תשיך כיון דהאי מומר לאו אחיך הוא ונ"מ היכא דהלוה הוה חזי דהמלוה הוה מוזיף ברביתא הני דמים גופייהו לישראל אחרינא דאז ליכא משום ולפני עור כמ"ש הר"ב פ"מ ח"ב סי' ק"ה. (*א"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל פרק ד' מהלכות אלו דין ב' שחולק על הרב בזה יע"ש): 
**ודע**דיש מי שכתב דאף להלוותו אסור משום ולפני עור הביאו בעה"ת שער מ"ו ח"א סימן ה' וכ"כ הגה"מ וראיתי בתשובת מהר"י הלוי סי' כ"ב שנשאל על מומר אחד שהלוה ברבית וחכם אחד היה אומר שאינו חייב להחזיר הרבית משום דטעמא דרבית חוזרת היינו משום וחי אחיך וא"כ זה המומר כיון שאינו אחיך אינו מוזהר על זה ואינו חייב להחזיר ומהרי"ל כתב דלעולם מיקרי אחיך דלעולם לא יצא מכלל האחוה ולא הותר להלוותו אלא משום שאין אנו מצווין להחיותו עד כאן ותימה הוא שהרי המרדכי והרמב"ן והסמ"ג כתבו דטעמא דרבית הוא משום דאחוה כתיב ביה ומומר לאו אחיך הוא ומכל מקום בעיקר הדין נראה דהדין עמו משום דדוקא המומר לגבי דידן לאו אחינו הוא כיון שאינו נזהר במצות כמונו אבל לגבי דידיה פשיטא שאנחנו נחשבים כאחים לו וחייב במצות וחי אחיך וראיה לזה שהרי הרמב"ן התיר להלוות למומר מטעם אחוה ואפ"ה כתב דללוות ממנו אסור כיון שהוא מוזהר מלהלוות ואם כדברי זה החכם אף המומר לא היה עובר על ההלואה כיון שאינו אח והלוה ג"כ היה מותר אלא ודאי כדכתיבנא דלגבי מומר אנו נחשבים כאח לו והוא מוזהר על הכל (*א"ה עיין בתה"ד סי' רכ"ג):


###### Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Creditor and Debtor 5:6:1
[Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Creditor and Debtor 5:6:1](https://torahapp.org/share/book/Mishneh%20LaMelech%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Creditor%20and%20Debtor/r/5:6:1)

**ישראל שלוה מעות מן הכותי ברבית כו'.** ברייתא בפרק איזהו נשך. וכתב מהריק"ו שורש קל"ו וז"ל ואע"ג דמשמע מתוך דברי הרא"ש דאפילו זקפן עד שלא נתגייר דאין גובה אלא הרבית שעולה עד שעת הגירות אבל לא מה שעלה משעת הגירות ואילך כו' ועוד שגם בזה שכתב הרא"ש נחלק ר"מ כדמוכח מתוך תשובתו שהביא המרדכי כו'. והדבר תמוה דהיאך משמע מתשובת מהר"ם היפך דברי הרא"ש דאי לפי מה שפירש דיודה הרא"ש במי שאינו יכול לפרוע בתוך הזמן פחות ממה שקצב ואינו לפי מיעוט הזמן אלא דבר קצוב ובהא מיירי הרא"ש א"כ מהר"ם ז"ל מיירי בשאינו יכול להפטר מכל אותו הרבית כלל כמ"ש. ואם יפרש מ"ש מהר"ם ואפילו את"ל רבית שכבר עלה ופירושו דאפילו דנימא דאם היה העכו"ם פורעו בתוך הזמן היה פורע הרבית לפי הזמן שעבר וממה שנשאר מ"מ לא חייבם מהר"ם אלא מטעם אחר משום שעל ידם פטרו לעכו"ם כו'. איברא דפירוש דברי מהר"ם שכתב ואפילו אם תמצא לומר כו' אינו אלא לומר אפילו את"ל דאפילו דהעכו"ם אינו יכול לפרוע הרבית לפי חשבון הימים אלא כבר נתחייב בכל מ"מ רבית שכבר עלה דוקא חייבים הקהל כו' וכן פירש דברי מהר"ם מהרי"א בסימן ש"ג יע"ש. ועכ"פ אף אם נאמר דהרא"ש בכל ענין קאמר שאינו גובה הרבית שעלה משעת הגירות ואילך אין סתירה ממהר"ם. ואעיקרא דמילתא צ"ע דמנ"ל האי בדברי הרא"ש ז"ל ומדקדוק מ"ש בפסקיו משמע בהיפך וכ"כ מהרי"א שם דאם זקפן קודם שנתגייר להרא"ש גובה אפילו רבית שעלה בגירות ולפירושו אין סמך בהרא"ש וצ"ע. (*א"ה עיין לעיל פ"ד דין י"ד):


###### Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Creditor and Debtor 5:11:1
[Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Creditor and Debtor 5:11:1](https://torahapp.org/share/book/Mishneh%20LaMelech%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Creditor%20and%20Debtor/r/5:11:1)

**אסור להקדים הרבית או לאחר אותו וכו'.** משנה בפרק הרבית. וז"ל הטור סי' ק"ס ולא רבית שבשעת הלואה לבד אסור אלא אפילו רבית מוקדמת ורבית מאוחרת נמי אסור ויראה שאינו אסור אלא במפרש שבשביל זה משלח לו אבל בסתם מותר והרמב"ם אסר אפילו בסתם עכ"ל. ודברי הטור הם תמוהים שהרי לעיל כתב בשם רבינו שאם נותן לו יותר בשעת הפרעון בסתם שרי ונראה דכ"ש הוא היכא ששלח בסתם לאחר פרעון וכבר הוקשה זה למהריב"ל ח"ג סי' ס"ה וכתב בשם רבני פרובינצא דלאחר פרעון גרע טפי מבשעת פרעון דבשעת הפרעון לא מינכרא מילתא דמשום ביטול מעותיו מוסיף לו אלא ברצונו אבל אם כשהחזיר לו מעותיו לא הוסיף לו ואח"כ משגר לו מינכרא מילתא ודאי דמשום ביטול מעותיו כגון דחזא למלוה דלא מיפייס מיניה ולהכי שדר ליה ואסור וכ"כ הרב בעל גידולי תרומה ח"ג סי' י"א דלאחר הפרעון גרע טפי משום דאפשר דאערומי קא מערים ומש"ה המתין עד לאחר הפרעון כדי שלא יחשדוהו שנותן רבית עוד חילק מהריב"ל שם דשאני ההיא דהיתרון שהוסיף לו היינו מהסחורה עצמה ומהחיטין שגר לו והנה חילוק זה יבא היטב בדברי רבינו משום דאיכא למימר כשמוסיף לו מהחיטים אוזולי הוא דקא מוזיל גביה אבל כששולח לו דורון דליכא למימר מוזיל גביה אף שהוא לאחר הפרעון אסור. אבל להטור שהבין בדעת רבינו שאפילו שהלוה לו מעות ופרע לו מעות והוסיף לו בשעת הפרעון דשרי לא ידעתי מה חילוק יש בין זה להיכא דשלח דורון לאחר הפרעון וע"ק לי דלפי מה שהבין הטור בדעת רבינו דמ"ש בשביל מעותיו שיהיו בטלות אצלו לא שאמר כן בפירוש אלא קאי על הכוונה למאי איצטריך לומר שכוונתו היתה בשביל זה. אשר ע"כ נ"ל דהכא מיירי גבי איסורא דלוה דקאמר דאם נתכוון לרבית אפילו שהוא לאחר פרעון אסור אבל לעולם דהמלוה מותר ללוקחו משום דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן וכמ"ש ה"ה לעיל בפ"ד דין י' אבל הלוה כל שהוא מתכוין לרבית אסור אפילו לאחר פרעון וכמ"ש בעה"ת חלק ג' סי' י"ז ומ"ש הטור לעיל בשם רבינו דבסתם שרי אפילו בשעת פרעון היינו למלוה ומשום דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן והשתא אשמעינן רבינו דלמלוה כל שהוא בסתם ואפילו בשעת הפרעון שרי וללוה כל שהוא מתכוין לרבית אפילו לאחר הפרעון אסור ולהריב"ה כל שהוא לאחר הפרעון ובסתם אפילו שמתכוין לרבית שרי וטעמא דכיון דכל שלא קצץ אינו אסור אלא מדבריהם לא גזרו לאחר הפרעון כל שאינו מפרש ומ"ש בשם הסמ"ג דמתנה מרובה אסור אע"ג דלדידיה אפילו במתכוין שרי אפשר דטעמא דכל שהוא מתנה מרובה הו"ל כמפרש ותירוץ זה שכתבנו ראיתי שכתבו מהר"א ששון סי' קס"ב אלא שכתב וההיא דפ"ח מיירי כשאינו מכוין כלל לרבית במציאות. ולפי מ"ש אין צורך לזה דההיא דפ"ח מיירי גבי מלוה אם מותר ליקח מה שנותן לו יותר וכתב דשרי ומטעם זה שכתבנו בשם המגיד וההיא דפ"ג מיירי גבי לוה ובמתכוין דיקא נמי דקתני אסור להקדים הרבית או לאחר אותו. ומדברי בעה"ת נראה דס"ל דרבית מאוחרת אסור אפילו בסתם וכמו שהכריח מרן ממה שחילק בין רגיל לשאינו רגיל ואי לא אסור אלא במפרש אפילו ברגיל אסור כל שהוא מפרש ומהתימה על מהר"ד ן' נחמיא"ש הובאו דבריו בתשובות מהרא"ש סי' קס"א שכתב דמדברי בעה"ת אין הכרח לומר שסובר כהרמב"ם דאפשר דמיירי דשלח בעוד שחייב לו ומש"ה אפילו בסתם אסור ותמה על מרן בזה והנה דברי בעה"ת ברור מללו דקאי על רבית מאוחרת שכתב דהיינו לאחר הפרעון ומה שהביא ראיה מההיא דאסור להקדים שלום למלוה אם אינו רגיל דמיירי בעוד שמעותיו בידו מכ"ש בעי למילף דלאחר הפרעון לא אסור ברגיל בסתם באופן דמדברי בעה"ת מוכח כדברי הרמב"ם וכ"כ בג"ת ומהרא"ש אלא שהוקשה למהרא"ש מ"ש בעה"ת ואמר דמשמע דטעמא דאיסורא הוא משום דמפרש ואפשר לומר דלעולם אפילו בסתם אסור ומ"ש ואמר היינו לומר דאפילו בכה"ג לא הוי אלא אבק רבית וכמ"ש ואם עבר ועשה זהו אבק רבית שאינה יוצאה בדיינים והביא ראיה מדברי הרי"ף איברא דמדבריו נראה דהאי איסורא דרבית מאוחרת הוא למלוה ג"כ ממ"ש והוא שלא יתכוין לכך משמע דבאינו רגיל אף בלא מתכוין אסור וא"כ אף למלוה אסור באופן שחולק עם הרמב"ם דלפי דרכנו להרמב"ם אינו אסור אלא ללוה ובמתכוין ולבעה"ת אפילו בלא מתכוין אסור וא"ת לבעה"ת תיקשי ההיא דרבינא הוה יהיב זוזי לבני אקרא דשנוותא כו' וי"ל דס"ל כמ"ש תלמידי הרשב"א והנמוקי דשאני התם דהוה מכר ומש"ה כל שלא הזכיר בשכר מעותיו שרי אבל בהלואה אפילו לאחר הפרעון ובסתם אסור. והנה מרן השוה לבעה"ת עם הרמב"ם משמע דס"ל דלהרמב"ם ג"כ אסור אפילו בלא מתכוין וא"כ הדרא קושיא לדוכתה וצ"ל כמ"ש רבני פרובינצא ובג"ת. ודע שגם בזה חלוק ה"ה עם הריב"ה בסברת הרמב"ם שכתב בפ"ה דמה שאסר הרמב"ם רבית מאוחרת הוא דוקא במפרש: 
**כתב**מרן ויש לדקדק לדברי האוסרים אפילו בסתם היכא שפירש ואמר בשביל מעותיך שהיו בטלות אצלי אי הוי אבק רבית או רבית קצוצה ומצאתי בהגהות אשירי על רבית מאוחרת ודוקא כשלא פירש לשם רבית נראה מדבריו דהיכא דפירש רבית קצוצה הוי ע"כ. והקשה מהרא"ש בסימן קס"ב שהרי נוסחת הרא"ש במתני' היא לנוכח בשביל מעותיך וא"כ היאך יתישבו דברי ההגה"א הזאת האומרת דוקא כשלא פירש לשם רבית ע"כ. אשר ע"כ נ"ל לומר דההג"א הלזו לא קאי על מתניתין דרבית מאוחרת אלא על מלתיה דרשב"י דקאמר מנין לנושה בחבירו מנה ואין רגיל להקדים לו שלום שלא יקדים לו שלום שנאמר נשך כל דבר דמשמע דברגיל שרי על זה כתבו ההגהות ודוקא כשלא פירש אבל אם פירש אפילו ברגיל אסור ולאפוקי מהגהות מרדכי שכתבו דלא מיתסר להקדים לו שלום אלא דוקא באומר לו בשכר מעותיך ובספיקו של מרן כבר הסכימו מהרא"ש ובג"ת שאינו אלא אבק רבית אף לסברת החולקים עם הרמב"ם בההיא דהרויח לו זמן וכ"כ מוהריב"ל ח"ג סי' ס"ה דאפילו דבשעת פרעון אמר לו בשביל מעותיך שהיו בטלות אצלי אני נותן לך הדורונות לא הוי אלא אבק רבית אלא שהרב נסתפק היכא שאומר לו בעוד שהוא חייב לו אי הוי רבית קצוצה וכתב שמדברי הרמב"ם בפ"ה משמע דלא הוי רבית קצוצה וחזר ודחה ראיה זו כמו שיע"ש. ואני תמיה דאיך נסתפק בדעת רבינו שהרי כתב בפ"ו הורו רבותי שהמלוה את חבירו ולאחר זמן תבע חובו ואמר לו הלוה דור בחצרי עד שאחזיר לך חובך ה"ז אבק רבית לפי שלא קצץ בשעת ההלואה ע"כ הרי לך מפורש דס"ל דכל שלא קצץ בתחלת ההלואה לא הוי רבית קצוצה וצ"ע:


###### Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Creditor and Debtor 5:12:1
[Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Creditor and Debtor 5:12:1](https://torahapp.org/share/book/Mishneh%20LaMelech%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Creditor%20and%20Debtor/r/5:12:1)

**מי שלוה מחבירו כו'.** כתב הטור וז"ל וצריך המלוה ליזהר שלא ליהנות מן הלוה שום דבר כ"ז שמעותיו בידו כו'. שני החילוקים הללו שכתב הריב"ה שהם או בפרהסיא או שלא ברשות דאסור כתבום התוס' והרא"ש בפרק הגוזל קמא ובפרק הרבית והרא"ש בתשובותיו כלל ק"ס סי' י"ז כתב חילוק אחר דכל היכא דקודם הלואה היו אוהבין זה את זה כל כך שהיו משאילין חצר זה לזה אם היו צריכין מותר גם לאחר הלואה ומתני' בסתם בני אדם ונראה דלפ"ז אין חילוק בין דבר של פרהסיא לדבר של צנעא וליכא למימר דאתא לפרושי החילוק הראשון דע"כ לא אסרינן בפרהסיא אלא בסתם בני אדם אבל באוהבין שרי שהרי מדברי הרא"ש בפ' הגוזל משמע דבפרהסיא אפילו באוהבין אסור שהרי כתב מתחלה א"כ אפילו היה אוהב כל כך שהיה רגיל להשאיל בהמתו וכליו אסור ועל זה הביא חילוק התוס' שמחלקים בין מלתא של פרהסיא לדבר שאינו של פרהסיא. והנה הרב בעל ג"ת בשער מ"ו ח"ג סי' א' השיב על מרן שהבין בדברי הריב"ה דדבר של פרהסיא אפילו ברגיל אסור וכתב דע"כ לא קאמר דבדבר שהיה עושה אפילו לא הלוהו דבפרהסיא אסור אלא דוקא שלא היה רגיל מקודם להשאילו אלא שאנו אומדין דעת הלוה שאילו שאלו ממנו המלוה היה עושה אותו אף אם לא הלוהו אבל אם הוא רגיל אפילו דבר של פרסום מותר ע"כ והנה כבר כתבנו לעיל שמדברי הרא"ש בפ' הגוזל קמא מוכח דאפילו ברגיל כל שהוא דבר של פרסום אסור וכן היא סברת הריב"ה מדסתם דבריו ומה שהכריח הרב ממ"ש רבינו שאסור ללמוד למלוה כל זמן שמעותיו בידו אם אינו רגיל דמשמע אם הוא רגיל מותר אף שהוא דבר של פרסום ליכא תברא דאפשר שלא יחלק בין דבר של פרהסיא אלא יחלק החילוק הב' שכתבו התוס' דהיינו שלא מדעתו וכמו שנראה מדבריו בפ"ו המלוה את חבירו לא ימשוך את עבדיו אבל מדברי מרן שפסק בשלחנו הטהור כב' התירוצים ואח"כ הביא דברי הרמב"ם קשה וע"כ צריכים אנו לומר לדברי מרן דללמדו תורה לא מיקרי דבר של פרהסיא: 
**כתב**מרן בשם בעה"ת דאפילו בנו של מלוה אסור ללמד כיון שהאב חייב ללמד את בנו תורה אפילו בשכר וכפי מ"ש רבינו בפ"א מהלכות ת"ת אינו אסור ללמד בנו של מלוה אלא תורה שבכתב ע"כ וקשה מדברי בעה"ת שכתב אסור ללמדו הלוה מקרא או גמרא וליכא למימר דמשום המנהג שנותנים שכר גם על תורה שבע"פ נקט או גמרא שהרי יהיב טעמא כיון שהאב חייב משמע דמטעם חיובא אתי עלה ואפשר דס"ל כסברת הרמ"ה שהביא הריב"ה בסי' רמ"ה דה"מ דלא אפשר ליה דדחיקא ליה שעתא אבל אם אפשר ליה חייב לאגמוריה משנה ותלמוד הלכות ואגדות. אך ק' דאמאי לא כתב דאפילו לבן בנו של מלוה אסור ללמדו שהרי חייב ללמדו אפילו בשכר וכמ"ש מרן בפ"א מהלכות ת"ת. ואע"ג דבמודר הנאה קי"ל דמותר ללמדו תלמוד כיון דאסור למישקל עליה שכר ולימוד גופיה לאו הנאה היא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו וכמ"ש הר"ן בפ' אין בין המודר וכן מותר ללמד לבניו אפי' מקרא הכא שאני דכיון שלא היה נוטל מיחזי כעושה בשביל מה שהלוהו ואף דליכא הנאה אסור כיון שעושה אותו בשביל ההלואה:


###### Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Creditor and Debtor 5:13:1
[Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Creditor and Debtor 5:13:1](https://torahapp.org/share/book/Mishneh%20LaMelech%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Creditor%20and%20Debtor/r/5:13:1)

**המלוה את חבירו לא יאמר לו דע אם בא איש פלוני כו'.** כתב מרן סי' ק"ס ואע"פ שכתב בהגהות מרדכי דלא מיתסר להקדים לו שלום אלא דוקא בשכר מעותיו לא משמע הכי מדברי שאר המפרשים אלא בכל גוונא אסור ע"כ. ודבריו תמוהים הם בעיני דמנא ליה שההגהות פליגי עם שאר הפוסקים שהרי דברי ההגהות אינם אלא אליבא דמאן דס"ל דהלוהו ודר בחצרו לא אסור כיון דלאו אדעתא דהכי אוזפיה והחצר אינו עשוי לשכר ועל זה הקשו מאיסור השלום דהוי אפילו בלא תנאי ולית בה הנאה ותירצו דמיירי באומר לו בפירוש בשכר מעותיך אבל לדידן דקי"ל כלישנא קמא דאפילו הלוהו אסור אתיא ברייתא כפשטה דאפילו בסתם אסור להקדים לו שלום וזהו סברת הפוסקים שכתבו דין זה בסתם וגם ההגהות יודו בזה. וגירסתנו במשנה היא דע כי בא איש פלוני ולפ"ז הם דברי הלוה למלוה וטעם האיסור הוא דומיא דמה ששנינו בברייתא מנין לנושה בחבירו מנה וכו' אבל יש גירסאות שגורסין דע אם בא איש פלוני וזו היתה גירסת הריב"ה ורבינו כתב המלוה את חבירו לא יאמר לו דע אם בא איש פלוני ממקום פלוני כלומר שתכבדו ותאכילהו ותשקהו כראוי ואין ספק שאין כוונת רבנו שאומר לו בפירוש שיכבדו ויאכילו וישקהו כראוי דא"כ מאי כלומר דקאמר אלא הכוונה היא שהמלוה אינו אומר ללוה הודיעני אם בא איש פלוני אלא דע אם בא איש פלוני כנראה שאין תכליתו אלא על ידיעת הלוה לא על ידיעתו וכוונתו היא שיאכילהו וישקהו ואפשר שזהו פירוש דברי ה"ה שכתב ומ"ש כלומר שתאכילו הוא פירוש הרב שבא למעוטי דלא נימא שהם דברי המלוה אלא הם פירוש הרב בדברי המלוה ול"ל שכוונת הרב הוא לומר שאינו שנוי זה במשנה אלא הוא פירוש הרב בדברי המשנה ולעולם שאומר לו בפירוש שיאכילהו וישקהו דא"כ העיקר חסר מדברי המשנה אלא ודאי כמ"ש ומרן אפ"ה הוקשה לו שזה רבית ממון הוא ולא רבית דברים לפי שאין הפרש בין אומר בפירוש שיתן לו רבית לאומר ברמז וכיון שכוונת המלוה היתה שיאכילהו וישקהו פשיטא דהוי רבית ממון:


###### Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Creditor and Debtor 5:14:1
[Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Creditor and Debtor 5:14:1](https://torahapp.org/share/book/Mishneh%20LaMelech%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Creditor%20and%20Debtor/r/5:14:1)

**שלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה למלוה כו'.** כתב המרדכי בשם רש"י דשרי לישראל למימר לישראל חבריה לך ולוה לי מעות מפלוני ישראל וגם תביא לו הרבית דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד הלוה ליד המלוה וגם השליח לא עשה שום איסור דהאי רבית לאו דידיה הוא ואי משום שלוחו של אדם כמותו הא קי"ל דאין שליח לדבר עבירה להתחייב שולחו ואין לפרסם הדבר ע"כ וכתב מרן שאין דעת שום אחד מהפוסקים שוה לדעת רש"י דלכ"ע רבית הוי כדמשמע מתוך מה שאמר רבינו בסמוך וגם לא יחזור ויקחנו מן הלוה וכתבו כן הרבה פוסקים והרב בעל דרכי משה השיב על מרן בזה וכתב דמ"ש הפוסקים וגם לא יחזור ויקחנו הם לא דברו אלא כשהמשלח בעצמו לוה מן המלוה אלא שהשליח נותן הרבית ובזה פשיטא דאסור כמ"ש המרדכי גופיה דאם לוה מעצמו מהמלוה אלא ששולח הרבית ע"י שליח אסור וכ"כ הב"ח סימן קס"ט ובעל גדולת מרדכי ונראה דודאי לא נעלם ממרן דאפילו לדעת רש"י היכא שלוה בעצמו מן המלוה ושלח הרבית ע"י שליח דפשיטא דאסור וכמ"ש המרדכי בפ' א"נ דאל"כ למה לא הקשה לרש"י ממ"ש הריב"ה והוא שאומר כן מרצונו בלא דעת הלוה וע"כ לא פליגי הפוסקים אלא היכא שהלוה פייס לשליח והוא אינו נותן כלום לשליח אבל אם אומר תן ואני אתן לך כ"ע מודו דאסור אלא שקושיית מרן היא דאף דלא נחשביה שליח משום דאין שליח לדבר עבירה אפ"ה אסור ממ"ש הפוסקים וגם לא יחזור ויקחנו מן הלוה הרי שאע"פ שזה השליח לא היה שלוחו של לוה כשנתן הרבית למלוה אפ"ה אסור לחזור ליקח אותו מן הלוה והרב בג"ת בשער מ"ו ח"ד סי' י"ד הקשה על רש"י מההיא דאבא מר בריה דרב פפא הוה שקיל אוגנא דקירא מקיראי וא"ל אוזפינהו זוזי כו' ובמ"ש נתבאר דליכא תברא לרש"י מהתם דאפילו רש"י מודה היכא שהלוה בעצמו לוה ושולח הרבית ע"י שליח דאסור והנה הרב בעל ש"ך רצה להכריח דאף לרש"י היכא שלוה בעצמו ושלח הרבית ע"י שליח דאסור ממתני' דתנן נתן עיניו ללוות הימנו והוא משלח לו ואומר בשביל שתלויני כו' אלמא דאפילו ע"י שליח אסור ע"כ והנה הדין דין אמת דרבית ע"י שליח היכא שלוה בעצמו אסור אבל ממתני' ליכא ראיה דאפשר דשאני התם שהוא רבית דרבנן ובמילתא דרבנן אפשר שיש שליח לדבר עבירה וכבר נסתפק בזה מהרימ"ט בח"א סי' קי"ו אי במילתא דרבנן אמרינן אין שליח לדבר עבירה (*א"ה עיין מ"ש הרב המחבר לעיל פ"ב מהלכות רוצח דין ב') אבל מ"מ הדין הוא אמת דשולח הרבית ע"י שליח אסור ולא שייך בזה אין שליח לדבר עבירה וכמ"ש המרדכי גופיה וכן מתבאר מדברי כל הפוסקים שאסרו אפילו פיוס כ"ש היכא שאומר תן ואני אתן לך דבטעמא דמילתא היה נראה לכאורה לומר דטעמא דאיסורא הוא משום דע"כ לא אמרינן אין שליח לדבר עבירה אלא היכא דשליח בר חיובא אבל היכא דשליח לאו בר חיובא יש שליח לדבר עבירה וכדאיתא בפ"ק דמציעא וא"כ בשלמא היכא שלוה ע"י שליח שייך לומר אין שליח לדבר עבירה כיון שאילו היה לוה לעצמו היה עושה איסור ה"ז דומה לכהן שאמר לכהן צא וקדש לי אשה גרושה שכתבו התוס' שם דמיקרי השליח בר חיובא הואיל ואם מקדשה לעצמו חייב ה"נ היכא שלוה ברבית ע"י שליח מיקרי שליח בר חיובא כיון שאילו לעצמו לוה עביד איסורא אבל היכא שלוה בעצמו ושלח הרבית ע"י שליח בהא לא מיקרי שליח בר חיובא שהרי אם היה נותן הרבית מעצמו ליכא שום איסור ה"ז דומה לכהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה דמיחייב שולחו משום דשליח לאו בר חיובא הוא ה"נ דכוותיה. אבל כד מעיינינן ביה שפיר נראה דה"ט ליתיה משום דהא תינח לרבינא אבל לרב סמא דאמר כל היכא דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד אפילו דשליח לאו בר חיובא אין שליח לדבר עבירה מאי איכא למימר והנמוקי כתב בשם הרמ"ה והרנב"ר דקי"ל כרב סמא וכ"פ הרא"ש וכ"נ מדברי המרדכי ועוד דאפשר לומר דע"כ לא קאמר רבינא אלא גבי כהן שאמר לישראל צא וקדש לי דישראל אינו מוזהר בזה האיסור בשום צד אבל גבי רבית כיון שהוא מוזהר בזה האיסור אף שעכשיו הוא לא לוה כיון שאילו לוה היה מוזהר מיקרי בר חיובא ואין שליח לדבר עבירה אבל עיקר טעם הדבר נראה דכיון שהתורה אסרה שלא יהנה המלוה מן הלוה בשכר ההלואה וזה שולח לו הרבית ע"י שליח פשיטא דאסור משום דאף דאין שליח לדבר עבירה הרי נהנה המלוה מן הלוה בשכר ההלואה ואפילו ששלח הרבית ע"י עכו"ם דלאו בר שליחות הוא או אפילו ע"י קוף בעלמא אסור שהרי באו מנכסי הלוה למלוה בשכר ההלואה וע"כ לא אמרינן אין שליח לדבר עבירה אלא היכא שהמשלח אינו עושה האיסור כגון כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה שעיקר האיסור הוא הדבור שאומר השליח הרי את מקודשת ובזה לא עשה המשלח שום איסור שהרי הוא לא קדשה וכן איש שאומר לאשה אקפי לי קטן דבמעשה האיסור אין לו שום שייכות למשלח אבל הכא גבי רבית שהאיסור בעצמו עושה המשלח פשיטא שאסור ואפילו שאינו שולח לו הרבית אלא שאומר לשליח תן לו ואני אתן לך כיון שמתחייב לפרוע לו ה"ז כאילו זה הרבית שנותן השליח הוא מנכסי המשלח וראיה לדין זה מדאמרינן בר"פ המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס ומקשינן ופרנס לאו שליחותיה קא עביד ומאי מקשה אימא אין שליח לדבר עבירה וליכא למימר שקושיית הגמרא אינה אלא לרבינא דסבר דכל היכא דשליח לאו בר חיובא יש שליח לדבר עבירה אבל לרב סמא לא מוקמינן למתני' באומר כל הזן אינו מפסיד שהרי כל הפוסקים אוקמוה למתני' באומר כל הזן אינו מפסיד אפילו הפוסקים כרב סמא. ועוד דמשנה ערוכה שנינו המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנוני כו' דמשמע דלומר שיתן לו והוא יפרע אסור ולא שייך בזה אין שליח לדבר עבירה כיון שכבר נהנה מנכסיו ואפילו ששולח לעכו"ם דלאו בר שליחות הוא שיתן לו אסור שהרי נהנה מנכסיו ה"נ גבי רבית הוה דכוותה והתימה מהחושבים שלדעת רש"י רבית ע"י שליח שרי משום דאין שליח לדבר עבירה איך לא הוקשה להם ממודר הנאה דאין הפרש בין זה לזה כלל אלא ודאי כדכתיבנא דאפילו לדעת רש"י רבית ע"י שליח אסור משום דלא שייך בזה אין שליח לדבר עבירה אבל היכא שלוה ע"י שליח שרי משום דחשבינן ליה כאילו השליח לוה לעצמו כיון שאינו שלוחו של לוה והוא לא לקח הרבית אלא בחושבו שההלואה היתה למשלחו לא לו אבל האמת הוא שהשליח הוא הלוה וחוזר ומלוה אותם למשלח והמשלח אינו נותן הרבית למי שהלוה לו אלא למי שהלוה לשלוחו שזה מותר גמור וכדאמרינן שרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ד' זוזי ואוזפיה לפלניא זוזא לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה וכשהשליח נותן הרבית אע"פ שהוא הלוה אינו עושה שום איסור דהאי רבית לאו דידיה הוא וכמ"ש רש"י, עוד הקשה מרן לסברת רש"י הלזו מדין ישראל הלוה ברבית ע"י עכו"ם ועכו"ם הלוה ע"י ישראל דאפילו למאן דס"ל דיש שליחות לעכו"ם לחומרא אכתי שרי משום דאין שליח לדבר עבירה וגם בזה השיב עליו בעל ד"מ בסי' קס"ט וז"ל ודע דכל זה לא איירי אלא בישראל ששלח לעכו"ם דזהו אסור לרש"י דס"ל יש שליחות לעכו"ם ולא שייך לומר אין שליחות לדבר עבירה הואיל דאין העכו"ם עובר בשליחותו כי אין איסור לבני נח ברבית אבל אם ישראל שלח לישראל חבירו שרי הואיל ואין שליח לדבר עבירה ע"כ וכ"כ הב"ח בסי' קס"ט וכ"כ הש"ך בסי' ק"ס דקי"ל כמ"ד דהיכא דשליח לאו בר חיובא יש שליח לדבר עבירה וכמו שפסק הרב בעל המפה ח"מ ר"ס קפ"ב ודוחק הוא בעיני תירוץ זה שיהיו כל הדינים המפורשים בסי' קס"ט אליבא דרבינא דאמר דכל היכא דשליח לאו בר חיובא יש שליח לדבר עבירה ואילו לרב סמא דאמר דאפילו היכא דאין שליח בר חיובא אין שליח לדבר עבירה יהא מותר לומר לעכו"ם צא ולוה לי מעות ברבית מישראל אפילו לרש"י ז"ל דס"ל דיש שליחות לחומרא משום דאין שליח לדבר עבירה והרי כבר כתבנו לעיל דהנמוקי והרמ"א והר"ן והרא"ש והמרדכי כולם פסקו כרב סמא דאפילו היכא דשליח לאו בר חיובא אין שליח לדבר עבירה וכן קשה מדאמרינן בפא"נ (דף ע"א) מלוה ישראל מעותיו של נכרי מדעת הנכרי כו' ומקשינן בשלמא סיפא לחומרא ואכתי הו"ל לאקשויי לרב סמא מסיפא דאף דנימא דיש שליחות לעכו"ם לחומרא אכתי תיקשי דאין שליח לדבר עבירה ונראה דבעכו"ם לא שייך שליח לדבר עבירה אליבא דכ"ע משום דע"כ לא קאמר רב סמא אלא גבי כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה או איש דאמר לאשה אקפי לי קטן דאף שאין השליח בר חיובא הרי הם יודעים שמשלחם מוזהר בזה וסבור המשלח שלא יעשה השליח משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ומש"ה אין שליח לדבר עבירה אבל גבי עכו"ם לא שייך האי טעמא שהרי אינו יודע שהישראל עושה איסור ולא שייך בזה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. וגדולה מזו כתבו התוס' בפרק מרובה (דף עט) דהיכא דהשליח הוא שוגג יש שליח לדבר עבירה אליבא דכ"ע ואף לסברת החולקים על התוס' וס"ל דאפילו היכא שהשליח הוא שוגג אמרינן אין שליח לדבר עבירה מודו הכא גבי עכו"ם דשאני שוגג דשייך ביה דברי הרב ודברי התלמיד אבל גבי עכו"ם לא שייך ביה דברי הרב וה"ז דומה לחצר דבעל כרחיה מותיב ביה ולא אמרינן אין שליח לדבר עבירה ומש"ה אי אמרינן דיש שליחות לעכו"ם לחומרא אסור לומר לעכו"ם צא ולוה לי מעות ברבית מישראל דלא שייך בזה אין שליח לדבר עבירה וכדכתיבנא: 
**העולה**מן המקובץ שסברת רש"י הלזו אין בה נפתל ועקש וכל מה שהקשה מרן עלה ליכא מיניה תברא ודברי רש"י הם אליבא דכ"ע אפילו אליבא דרבינא דס"ל דכל היכא דשליח לאו בר חיובא יש שליח לדבר עבירה משום דנדון דרש"י דומה לכהן שאמר לכהן צא וקדש לי אשה גרושה שכתבו התוס' דהשליח מיקרי בר חיובא כיון שאילו מקדשה לעצמה חייב ה"נ דכוותיה כיון שאילו לוה לעצמו הוה עביד איסורא מיקרי בר חיובא. אבל ראיתי בחידושי הריטב"א למציעא דאפילו כהן שאמר לכהן צא וקדש לי אשה גרושה דלרבינא מיחייב שולחו דלגבי השליחות ליכא איסור טפי בכהן מישראל דכהן אינו מוזהר אלא שלא יקדש דלא יקח כתיב אבל לא שלא להיות שליח לכהן אחר ואי משום לפני עור בישראל נמי הוא אלא אורחא דמלתא נקט משום דישראל נפישי א"נ אפשר דרבותא אתא לאשמועינן דאפילו כהן שאמר לישראל פטור השולח לרב סמא ע"כ א"כ נראה דלפי סברא זו אליבא דמאן דפסק כרבינא אסור ללוות ברבית ע"י שליח משום דלא מיקרי שליח בר חיובא כיון שאינו עושה איסור השליח דומיא דכהן שאמר לכהן צא וקדש לי אשה גרושה דלרבינא מיחייב שולחו ה"נ דכוותיה ודע שהרב בעל המפה פסק בח"מ סי' קפ"ב כרבינא וכן פסק מהר"ם בתשובותיו סי' קצ"ג. ודע שרבית דרבנן כגון שהוא דרך מקח וממכר אין ללמוד מתשובת רש"י הלזו דשרי לעשותו ע"י שליח דאפשר דע"כ לא אמרינן אין שליח לדבר עבירה אלא באיסורא דאורייתא אבל באיסורא דרבנן אפשר שיש שליח לדבר עבירה ומוהרימ"ט נסתפק בזה בח"א סי' קי"ו ולא הכריע. ודע שהחכם בעל הלבוש כתב עלה דתשובת רש"י הלזו דברים שאינם צודקים כלל ותמה על הרב בעל המפה איך פסק להתיר בלוה ברבית ע"י שליח משום דאין שליח לדבר עבירה דהא טעמא דאין שלד"ע אינו אלא משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ואין למשלח עבירה במעשה זה אבל חייב השליח דהא נעשית העבירה בידו כגון האומר לשלוחו צא ואכול חזיר ה"נ דכוותיה והאריך בקושיא זו. והנה שותא דמרן רש"י לא גמר דשאני התם שנעשה איסור שהרי נאכל החזיר ואף דנימא דהמשלח פטור השליח חייב שהרי אכל החזיר אבל הכא אי אמרינן דאין שלד"ע אין כאן איסור רבית כלל לפי שהשליח אינו נותן ממעותיו אלא ממעות המשלח וזה לא הלוה למשלח אלא השליח הלוה למשלח וזה בא מבואר בדברי רש"י יותר מביעתא בכותחא. והנה לענין הלכה מרן דחה תשובה זו בשתי ידים וכ"ה דעת בעל הלבוש ג"כ אבל הרב בעל המפה ובעל פרישה ודרישה והב"ח והש"ך ובעל גדולות מרדכי פסקו כסברת רש"י וכ"נ שהוא דעת מוהריק"ו שהוצרך לחלק בין תשובתו לתשובת רש"י דמשמע דהלכתא היא דאי לא היה לו לדחותה ולא לחלק בין תשובתו לנדון דרש"י ז"ל: 
**כתב**הטור סי' ק"ס וז"ל יכול אדם לומר לחבירו הילך זוז והלוה עשרה דינרין לפלוני ודוקא שאומר כך מעצמו בלא דעת הלוה וגם לא יחזור ויקחנו מהלוה וגם לא יאמר הלוה למלוה אני לא אתן לך אבל פלוני יתן לך בשבילי אבל אם יש בו צד אחד מאלו אסור ע"כ. והנה ג' חלוקות הללו כתבם הרא"ש בפסקיו ובחלוקה הא' איכא פלוגתא דרבוואתא דלהרמב"ן והרשב"א שרי כיון שאין הלוה נותן משלו כלום אין זה שלוחו אבל הב' נראה דאף הרמב"ן והרשב"א מודו דאסור וכ"נ מדברי מהרשד"ם ח' ח"מ סי' רל"ב שכתב בסוף דבריו ובנדון דידן כו' ואפילו תימא דלא נעשה מאחר שהלוה חזר והבטיח ליעקב וליוסף לכ"ע אסור ע"כ וכ"כ מרן עלה דמ"ש הריב"ה וגם לא יחזור ויקחנו מן הלוה וכ"כ הרשב"א הרי שאף להרשב"א דמתיר בחלוקה הא' אוסר בזה וה"ה לכל שאר הפוסקים שיודו בזה דאסור כיון שלא מצינו מחלוקת בזה ומהתימה על הרב בעל ג"ת בח"ד סי' י"ד שנסתפק אם החולקים בחלוקה הא' פליגי נמי בחלוקה הב' או לא שדברי מרן ברור מללו שהרשב"א מודה בחלוקה הב' דאסור דאם איתא דהרשב"א אינו אוסר אלא בדאיכא תרתי לריעותא דהיינו החלוקה הא' והב' לא היה לו לומר וכ"כ הרשב"א אך אי איכא לספוקי הוא בחלוקה הג' מה יסברו הרמב"ן והרשב"א ונראה דשרי דכיון שאין הלוה נותן כלום ומה לי שיפייס הלוה לאדם אחד שיתן בשבילו מה לי שיאמר למלוה אני לא אתן לך אבל פלוני יתן לך בשבילי דכיון שאין הלוה נותן כלום שרי וגדולה מזו מצאתי בתשובות הרשב"א ח"ב סי' רי"ג דמי שאומר לחבירו הלויני מנה וטול אתה דינר מיד ראובן שאמר שיתן לי דשרי כיון שלא זכה בו עדיין לאו ממונו הוא וכ"ש הכא שלא אמר הנותן ליתן ללוה שום דבר דשרי למימר למלוה אני לא אתן לך אבל פלוני יתן לך לאהבתי, ולומר כל הנותן אינו מפסיד בזה כתב הרב הנמוקי בשם הרמב"ן דאסור דאע"ג דבמודר הנאה שרי לומר כל הנותן אינו מפסיד שאני התם משום דאין לו מה יאכל ע"כ והנה האיסור הוא אפילו האמירה אף שלא יתן כלום הלוה שאילו נותן אף בלא אמירה אסור וכמ"ש לעיל ובמה שחילק בין זה לההיא דמודר הנאה דוקא משום דאין לו מה יאכל אין הפוסקים שוים לו בזה שהרי כתב הרא"ש בסוף פרק אין בין המודר גבי המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנוני כו' דאין לו מה יאכל ל"ד וכ"כ התוס' שם וכ"פ הריב"ה בסימן רכ"א ז"ל וה"ה נמי אם יש לשמעון הרבה לאכול דשרי וליכא למימר דשאני גבי חנוני אבל באומר כל הזן אינו מפסיד דוקא אם אין לו מה יאכל הא לאו הכי אסור שהרי בריש פרק המדיר הקשו ממתני' דחנוני על אוקימתא דכל הזן אינו מפסיד ותירצו לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא כל הזן אינו מפסיד דלעלמא קאמר אבל הכא כיון דרגיל אצלו וקאזיל קאמר ליה כמאן דאמר ליה זיל הב ליה דמי קמ"ל הרי דיותר חלוקה מחודשת היא היתר החנוני מהיתר לומר כל הזן אינו מפסיד וכיון דבחנוני אמרו דלאו דוקא אין לו מה יאכל כ"ש לומר כל הזן אינו מפסיד דשרי אפי' יש לו מה יאכל וא"כ לפי סברת הרא"ש והתוס' והריב"ה אפשר דלגבי רבית נמי שרי לומר כל הנותן אינו מפסיד וי"ל לסברת הנמוקי הלזו דבמודר הנאה לא שרינן לומר כל הזן אינו מפסיד אלא באין לו מה יאכל שהרי בריש פ' המדיר מוקמינן למתני' דהמדיר את אשתו מליהנות לו באומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ומספקת לדברים גדולים ואינה מספקת לדברים קטנים דרגילה בהו בבית נשא וקא מגלגלא בהדיה כו' ואפ"ה אמרינן דהא דלאחר ל' יום יעמיד פרנס היינו באומר כל הזן אינו מפסיד הרי שאפילו יש לה מה תאכל התירו לומר כל הזן אינו מפסיד ודוחק הוא בעיני לומר שבשביל דברים קטנים יחשב כאילו אין לה מה תאכל אבל עוד י"ל דמקשינן התם והא אמר ר' אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד בדליקה למעוטי מאי לאו למעוטי כי האי גוונא ומשני לא למעוטי שאר איסורים דשבת ואי כדברי הנמוקי מאי דוחקיה אימא דבדליקה ממעט שאר איסורין והיינו דוקא היכא שיש לו מה יאכל אבל אם אין לו מה יאכל אף במודר הנאה שרי דהא כי ממעטינן שאר איסורים בשבת לאו בכל גוונא אימעיטו אלא אי איכא למיחש לאדם בהול שרי לומר בשאר איסורין בשבת כל המתקן אינו מפסיד וכמו שפסק הריב"ה בא"ח סי' של"ד ואפשר לומר דהנמוקי ס"ל כרבינו דדוקא בדליקה התירו אבל בשאר איסורין דשבת בכל גוונא אסור ומש"ה ניחא ליה לאוקומי מיעוטא דבדליקה למעט שאר איסורין דשבת דאימעיטו לגמרי ולא למעט שאר איסורין שבתורה שלא נתמעטו לגמרי שהרי באין לו מה יאכל שרי גבי מודר הנאה א"נ דאפילו כפי סברת הריב"ה ניחא משום דע"כ אית לן למימר לסברת הריב"ה שהמיעוט אינו אלא בטעם הדבר דמשום שאדם בהול על ממונו התירו אבל בלאו ה"ט לא התירו ועל זה הקשו מאי לאו למעוטי כי האי גוונא דליכא טעמא דאדם בהול דאסור ומשני לא למעוטי איסורי דשבת דדוקא משום טעמא דבהול התירו אבל מטעם אחר לא אבל בשאר איסורים אפילו מטעם אחר דהיינו משום דאין לו מה יאכל שרי לומר כל הזן אינו מפסיד. ודע דאליבא דכ"ע אם אמר אם תתן לא תפסיד אסור שהרי גבי מודר הנאה אם אמר אם תזון לא תפסיד אסור וכמ"ש התוס' בריש פרק המדיר והריב"ה בי"ד סי' רכ"א ואף שהרב בעל שלטי הגבורים בריש פרק המדיר נראה כמסתפק אם במודר הנאה שרי בלשון יחיד מודה איהו דבשאר איסורין אסור בלשון יחיד וכמו שנראה מדבריו שם. עוד קשה לסברת הנמוקי הלזו מהא דאמרינן בפ' אין בין המודר (דף לו) עלה דמתני' ותורם את תרומותיו דמוקמינן ליה באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום דאף על גב דאסור לעשות שליחותו והאי לישנא חשיב שליחות לגבי תרומה דבעינן שליחות אפ"ה לגבי מודר הנאה שרי דלא חשיב כשלוחו והתם לא שייך לומר אין לו מה יאכל שהתרומה אינה לעצמו אלא לכהן ואפ"ה שרינן לומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום כ"ש כל הזן אינו מפסיד דגריע טפי דאפילו לתרומה לא מהני וכמ"ש הר"ן ז"ל שם דשרי במודר הנאה אפילו יש לו מה יאכל ואפשר לומר דשאני התם שהמודר אינו מהנה כלל למדיר שהרי הוא תורם משל בעל הכרי על בעל הכרי ובדין הוא שיהיה מותר שהרי מצוה קעביד אלא משום דצריך שליחות לתרומה אסור דשליחותיה קא עביד ומש"ה כל היכא דלא אמר לישנא מעליא דשליחות שרי דלא מיחזי כשלוחו אבל לומר כל הזן אינו מפסיד שהמדיר מהנה למודר מנכסיו אפילו דלא אמר לישנא מעליא בשליחות אלא שאמר כל הזן אינו מפסיד אסור שהרי בשליחותו הולך ומפרנסה השליח וראיה לחילוק זה שהרי התוס' הקשו התם מדאמרינן בפרק המדיר דאי אמר כל השומע קולי יזון אסור משום דשליחותיה קא עביד וס"ל דלישנא דכל הרוצה לתרום יבוא ויתרום שוה לכל השומע קולי יזון ותירץ ר"י דשאני התם דמתסר אם אמר יזון דשליחותיה קעביד דקא מהני ליה שזן אשתו אבל בשמעתין דתורם משל בעל הכרי כיון דרבנן מפקעי השליחות שפיר עבד וכתבו עוד דאם היה תורם משלו על בעל הכרי אפילו אמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום אסור משום דמהנה ליה מנכסיו ע"כ אף אנו נאמר חילוק זה לכל הזן אינו מפסיד דאסור במודר הנאה ולכל הרוצה לתרום יבוא ויתרום דשרי במודר הנאה: 
**כתב**מרן הב"י סי' ק"ס שנשאל הרשב"א על קהל שהם צריכים למעות מפני דוחק המסים אם יכולים ללוות מעות מישראל מקהלתם אלפים דינרים והקהל יפטרו את המלוה מה שנתחייב למס על אותם אלפים דינרים והשיב רואה אני שהוא רבית קצוצה מפני שהוא אינו חייב להם כלום אלא למלך והרי הם אומרים הלוינו מעות אלו ואנו נותנים מנה לפלוני שאתה חייב לו ע"כ. ואע"ג שבתשובותיו ח"ב סי' קע"ד הביאה מרן סי' קע"ז כתב דהיכא דקיבל עליו הלוה בשעת הלואה לסלק מעל הממון ההוא כל מס שיוטל דלא הוי אלא אבק רבית שאני התם שעדיין לא נתחייב למלך באותו מס וכמ"ש שם הרשב"א אבל הכא מיירי במס שכבר נתחייב ומש"ה הוי רבית קצוצה וזה פשוט אך מאי דאיכא לעיוני הוא במ"ש מפני שהוא אינו חייב להם כלום דמשמע שאם חיובו היה להם לא היה רבית קצוצה ומינה שהמלוה את חבירו על מנת שימחול לו את חובו לא הוי רבית קצוצה וכן למד הרב בג"ת בח"ד סי' י"ז וכתב דטעמא דמילתא דכיון דלא מידי יהבי ליה בעין ואינם מוציאים עתה כלום מידם דמי לרבית מוקדמת כו' ודבריו תמוהים דשאני הכא דעד שעת ההלואה היו ביד המלוה בתורת הלואה ולא דמי כלל לרבית מוקדמת ויש מי שכתב דמחילת מלוה לא הוי רבית קצוצה משום דליכא הנאה למלוה וכדאמרינן גבי מודר הנאה מחבירו פורע לו את חובו משום דלא חשיבא הנאה ואפשר דמודר הנאה ג"כ מוחל לו את חובו ואע"ג דלטעמא דהוה מפייסנא ליה היכא שהמודר הנאה מוחל לו חובו לא שייך ה"ט שהרי הפיוס אסור לו מ"מ הרי כתבו התוס' בפרק הכונס דאפילו ב"ח דוחק הניח מעותיו על קרן הצבי ואע"ג דלא שייך טעמא דפיוס לפי שיכול לומר לו הייתי מוצא הרבה בני אדם שהיו פורעים עבורי כו' וא"כ לפי טעם זה אף המודר עצמו מוחל לו חובו משום דמצי למימר לא אהנית לי כלום דבלא"ה הייתי מוצא אוהבים ואף דנימא דהמודר עצמו אסור למחול חובו משום דמ"מ מהנהו שא"צ לשלם חובו ואע"ג דגבי פורע לו חובו לא חשיב הנאה התם היינו טעמא שאינו אלא גרמא בעלמא שע"י שפורע זה לבעל חובו מיפטר וכמ"ש התוס' בפרק שני דייני (דף קח) אבל היכא שהמודר מוחל לו את חובו אסור לפי שמהנהו שא"צ לשלם חובו ולא שייך כאן לומר גרמא בעלמא הוא ויש קצת ראיה לדין זה מדאמרינן בריש פרק אין בין המודר מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש וכתב שם הר"ן וז"ל שאילו היה מוחל לו נמצא מהנהו ומ"מ לא מיקרי משום האי הנאה פורתא רבית קצוצה כיון שהמחילה לא חשיב כנותן לו מעות שהרי קי"ל דמודר הנאה פורע לו חובו או משום טעמא דפיוס או משום טעמא דהייתי מוצא אוהבים ה"ה דגבי רבית נמי מחילת חוב לא חשיב רבית קצוצה משום הני טעמי אך קשה לי לטעם זה דלעולם במחילת חוב איכא הנאה אלא דלגבי מודר הנאה כיון דשלא ברשות פרע לא אסור משום דמצי למימר זאת ההנאה שעשית לי בלאו את נמי הייתי נהנה דמפייסנא ליה או שהייתי מוצא הרבה בני אדם שהיו פורעים בשבילי נמצא שלא הגיע לי מצדך הנאה אבל היכא שהתנה ואמר ע"מ שתמחול לי חובך פשיטא דאיכא הנאה טובא במחילת החוב שהרי גילה דעתו שאותה ההנאה שהיה יכול לקבל בין ע"י פיוס או ע"י אוהבים רוצה לקבלה בשביל ההלואה וזהו רבית קצוצה ולא מהני לן טעמא דפיוס ואוהבים והרי אפילו במילתא דליכא הנאה כלל כגון בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר כתב רבינו דאם התנה בשעת ההלואה דהוי רבית קצוצה כ"ש הכא ואפילו לחולקים על רבינו בדין החצר יודו הכא שהוא רבית קצוצה דשאני התם דליכא הנאה כלל אבל הכא הנאה איכא אלא שהיה יכול לקבלה ע"י אחר וכיון שהתנה עמו הרי קיבל ההנאה ממנו דומיא דמודר שאם אמר לו לפרוע לו חובו אסור ולא אמרינן דלא חשיב הנאה כיון שהיה יכול למצוא זאת ההנאה ע"י אחר וכן נמי אם הלוהו על מנת שיפרע בשבילו לאחר חשיב ר"ק אליבא דכ"ע וא"כ ה"ה נמי אם התנה שימחול לו את חובו דחשיב רבית קצוצה וראיה לדין זה ממאי דאמרינן בגמרא המקדש במלוה אינה מקודשת מ"ט מלוה להוצאה ניתנה ואם איתא דמחילת חוב לא הוי רבית קצוצה משום דלא חשיב הנאה דומיא דמודר למה לי לטעמא דמלוה להוצאה ניתנה תיפוק ליה דליכא הנאה כגון שהיתה יכולה להפטר מן החוב בלא הקידושין אלא ודאי כיון שקדשה על מנת כן והיא קבלה הקידושין על מנת כן אי לאו טעמא דמלוה להוצאה ניתנה היתה מקודשת הכי נמי גבי רבית דכוותיה. וכ"ת אכתי נילף מקידושין דכי היכי דהתם אינה מקודשת משום דמלוה להוצאה ניתנה ואם כן ליכא הנאה ה"נ גבי רבית לא הוי רבית קצוצה כיון דמלוה להוצאה ניתנה הא ליתא ולא מיבעיא למ"ד דאם קדשה בהנאת מחילת מלוה דהויא מקודשת דעל כורחין אית לן למימר דטעמא דמקדש במלוה דאינה מקודשת אע"ג דאיכא הנאת מחילת מלוה משום דכיון דקדשה במלוה דעתיה אזוזי דמלוה ואינו כלום משום דמלוה להוצאה ניתנה אבל אם פירש לה בהנאת המלוה שאני מוחל לך דעתה אהנאה ולאו אעיקר ממון והויא מקודשת אבל גבי רבית כיון דאיכא הנאת מחילת מלוה פשיטא דהויא רבית קצוצה דומיא דהמקדש בהנאת מחילת מלוה דהויא מקודשת שהרי כמה דינים למדנו מקידושין לרבית וא"כ אף שלא אמר אלא בסתם על מחילת המלוה ולא פירש ההנאה הוי רבית קצוצה דלא שייך הכא לומר דעתיה אזוזי כמו בקידושין אלא אף למ"ד דאפילו המקדש בהנאת מחילת מלוה או בהרוחת זמן ההלואה דאינה מקודשת וכמ"ש רבינו בפ"ה מהלכות אישות מפני שמלוה להוצאה ניתנה ואין כאן שום דבר קיים ליהנות בו מעתה שהרי הוציאה אותו דינר ועברה הנאתו אפ"ה מודו דלגבי רבית הוי קצוצה דשאני קידושין דבעינן שבשעת הקידושין יתן לה איזה דבר משלו או שיהנה אותה הנאה השוה פרוטה וא"כ כי מקדש לה במלוה אינה מקודשת משום דבאותה שעה המעות אינם שלו אלא שלה והנאה ליכא שכבר עברה הנאת הדינר ואע"ג שאם לא היתה מתקדשת לו היתה חייבת לפרוע לו ועכשיו אינה נותנת לו כלום מ"מ בשעת הקידושין לא יהיב לה מידי וכן נמי גבי מקח וממכר דקי"ל דאם קנה שדה במלוה שהיה חייב לו המוכר אינו כלום וטעמא משום דבעינן שבשעת הקנייה יתן לו איזה דבר מיוחד אבל גבי רבית כיון דהכתוב תלה האיסור בנשך והרבית אם הלוהו על מנת שימחול לו חובו הרי איכא נשך ותרבית ומה לי אם בשעת ההלואה נתן לו או לא הרי זה דומה לאומר הלויני ואתן לך לבסוף זוז בשביל רבית ה"נ זה הלוה על מנת שאותו חוב שהיה חייב לו שימחלו והרי איכא נשך ותרבית והוי רבית קצוצה וא"ת הרי כתב רש"י גבי ההיא דאסור לעשות כן מפני הערמת רבית דרבית גמור לא הוי דלא קץ לה מידי ולא מידי שקיל מינה והוקשה לרש"י דא"כ רבית קצוצה הוא ותירץ דאגר נטר לא מיתסר אלא כשנותן הלוה למלוה וזו אינה נותנת לו כלום שאע"פ שזה היה מחויב לתת זוז הקידושין לא חשיב רבית קצוצה הכא נמי גבי מחילת חוב נימא הכי. לא קשיא משום דשאני התם שזה לא היה מחוייב לקדשה והוא רוצה להתחייב בפרוטה ואומר שתקבל זו הפרוטה שהוא רוצה להתחייב בעד מה שמרויח לה זמן ומשום הכי לא חשיב רבית קצוצה דלאו מידי שקיל מינה אבל היכא שהמלוה הוא חייב ללוה ואומר אלוך על מנת שתמחול לי החוב פשיטא דהוי רבית קצוצה ולכאורה היה נראה להביא ראיה ממה שהקשו התוס' לפירש"י דכיון שהיה נותן לה זה פרוטה בקידושין ולא נתן לה כלום הוי כאילו נתנה לו פרוטה ממש והרי רבית גמור הרי שבשביל הפרוטה שהיה מחוייב לתת לה חשיב ליה רבית אך כד מעיינינן ביה שפיר נראה דליתא שקושיית התוס' אינה בעד הפרוטה אלא כיון שהקידושין שוין פרוטה שהרי היה מחויב לתת הפרוטה וזה מקדשה בעד ההרוחה נמצא שהוא רבית גמור שלוקח דבר ששוה פרוטה בעד הרוחת זמן באופן שאין מדברי התוס' הללו ראיה לנ"ד. אך כיון שלא מצינו לשום אחד מהפוסקים שכתבו דין זה דמחילת חוב לא הוי רבית קצוצה אין לנו לדקדק ממ"ש הרשב"א מפני שהוא אינו חייב להם כלום דין מחודש כזה ובפרט להרשב"א דסבר כרש"י דבהרוחת זמן מקודשת וה"ה בהנאת מחילת מלוה דפשיטא דגבי רבית הוי קצוצה דלא שייך הכא לומר דעתיה אזוזי וכמ"ש לעיל אשר ע"כ נ"ל לומר שמ"ש הרשב"א והוא אינו חייב להם כלום היינו ע"פ מ"ש הרב בעל ג"ת בח"ד סי' י"ז מכח ב' תשובות מהרשב"א דסתרי אהדדי בענין חיוב המס אם הוא למלוה כיון שהוא בעל הממון או ללוה שכל ההנאה שלו ותירץ שיש ב' מיני מסים הא' כשהמלך מטיל על כל אחד ואחד דבר קצוב ואז אין עין המלך אלא על בעל הממון והב' שהמלך מטיל מס כללי על הקהל בלי קצבה ואז מחלקים אותו בין היחידים וכשהקהל מטיל לכל אחד ואחד דין הוא שהממון יפרע ביד מי שהוא נמצא אצלו כיון שהוא מתעסק בו ומרויח ע"כ וכ"נ ממ"ש הרשב"א בתשובה סי' תשצ"א שמנהגם היה לתת מס בעד מה שמרויח לא משום שהוא בעל הממון ועפ"ז כתב הרשב"א והוא אינו חייב כו' דבשלמא כשחיובו למלך אז הוא רבית קצוצה לפי שהמלך היה לוקח ממנו המס בשביל הממון בין ילוה בין לא ילוה אבל אם היה חיובו לקהל אין כאן רבית כלל שהרי מדינא הכי הוא שאין עליו חיוב מס מאחר שהלוה מעותיו אבל לעולם אם פטרוהו ממס של שנה שעברה שלא גבו ממנו פשיטא דהוי רבית קצוצה שהרי כבר היה חייב לשלם אותו המס וה"ה גבי מחילת חוב והנה שמעתי בשם הרב מהר"ם סאגיס ז"ל שכתב בכוונת דברי הרשב"א הללו כמ"ש. כתב הרשב"א סי' תשצ"ח שאם קדם הלוה ופרע למלך על מעות הללו אפשר שזה מותר מפני שאני רואה את המלוה כו' והנה מרן כתב לעיל בשם המרדכי דלוה המבריח ארי מנכסי חבירו צריך לשלם לו ואי לא הוי אבק רבית והוא היפך מדברי הרשב"א הללו שכתב שמבריח ארי מנכסי חבירו שרי ואפשר לומר דשאני נדון המרדכי שהתנה עם הלוה שיבריח הארי ומש"ה אסור אבל אם לא התנה ומעצמו הבריח הארי אפשר דשרי אך המעיין שם בדברי המרדכי יראה דס"ל דאפילו בסתם אסור אם לא יתן לו שכר טורחו ומה שהביא הרשב"א ראיה ממודר הנאה דפורע לו חובו אפשר לומר דשאני התם דלא אסור אלא הנאה וכיון דמבריח ארי לא חשיב הנאה שרי אבל הכא גבי רבית כל דבר שנראה שעושה בשביל ההלואה אף שאינו הנאה אסור שהרי חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר כתבו התוס' דשרי ואפ"ה כתבו דאם דר בו שלא מדעת הלוה אסור משום שנראה שסומך בשביל מעותיו שהלוהו והתם ליכא הנאה כלל שהרי אף אם לא הלוהו היה דר בו אלא שכיון שנראה שבשביל מעותיו שהלוהו דר בו אסור כ"ש הכא שאין אדם רגיל לפרוע חוב חבירו דפשיטא שנראה שבשביל מעותיו שהלוהו פרע שאסור והנה בעה"ת בח"ב סימן י"ב כתב דאסור ללמד את בן המלוה אע"ג דבמודר הנאה שרי אלא ודאי כדכתיבנא שיש לחלק בין מודר הנאה לאיסור רבית: 
**ואם**המלוה אומר ללוה אני מלוה לך ע"מ שתתן זוז לפלוני פשיטא שהוא אסור אע"פ שאינו חייב לו כיון שבשליחותו נתנו לו כ"כ כל הפוסקים וקשה ממ"ש הרא"ש עלה דההיא דמלוה לישראל מעותיו של נכרי מדעת הנכרי וכו' וה"ה נמי אם אמר אני אעלה לנכרי אסור דכיון דלא נפטר ישראל הראשון מן הנכרי ונמצא ישראל הב' נותן לנכרי הרבית שישראל הראשון חייב לו ע"כ. ולמה ליה להרא"ש לומר שישראל השני נתן לעכו"ם הרבית שישראל הראשון חייב אף שהישראל הראשון אינו חייב לעכו"ם אפילו הכי אסור כיון שבשבילו נותן לעכו"ם וכדילפינן מקידושין ואפשר לומר דלעולם כל היכא שהמלוה מתנה ואומר ע"מ שתתן זוז לפלוני פשיטא שהוא אסור אלא דשאני ההיא דהרא"ש שהלוה היה המתנה ובשלמא כשאומר הלוה הלויני ואני אתן לך זוז או אתן לפלוני שאתה חייב לו אז פשיטא שהוא רבית קצוצה ואין חילוק בזה בין התנה הלוה להתנה המלוה וכמו שנראה מתשובת הרשב"א שהביא מרן על ענין הקהל שלוו אבל אם הלוה אומר הלויני ואני אתן זוז לפלוני אין כאן רבית דמאן אמר לן דהמלוה אחשביה כאלו קיבל הוא הזוז שנאמר שהוא רבית דבשלמא כשהתנה הרי אית ליה הנאה כיון שעפ"י דבורו נותן הלוה אבל כל היכא שלא התנה אין כאן רבית ומש"ה איצטריך הרא"ש לומר שישראל הראשון חייב ולפ"ז אפילו אם לא התנה המלוה כי אם הלוה אסור וזהו שכתב הריב"ה בסי' קס"ט אפילו אין המלוה חייב לעכו"ם כלום כיון דבשכר ההלואה נותן לעכו"ם כו' ודקדק לומר ע"פ המלוה בחלוקה זו לומר שאינו אסור אא"כ התנה המלוה עוד אפשר לומר דשאני ההיא דהרא"ש דכיון שהעכו"ם מלוה מעותיו ברבית ומה שישראל השני נותן לנכרי הרבית שישראל הראשון חייב אלא שאם לא היה נותן לו הרבית לא היה מניח לו המעות נמצא שזה הישראל השני נותן לנכרי מה שחייב ומש"ה לא אסרינן ליה אלא משום דכיון דישראל הראשון חייב לעכו"ם נמצא נותן ישראל שני הרבית שהיה חייב ישראל הראשון ואי לאו משום ה"ט לא הוה אסור אבל בעלמא כשאומר הלויני ואני אתן לפלוני פשיטא שאסור לפי שאינו נותן אלא בשביל המלוה נמצא לפ"ז שאם הישראל ראשון חייב לעכו"ם אסרינן ליה לפי שישראל שני נותן מה שישראל ראשון חייב אבל אם ישראל ראשון אינו חייב כגון שלוה מעותיו שלא ברבית וזה אומר הלויני ואני אתן לעכו"ם רבית אז אסור לפי שישראל שני נותן לעכו"ם ע"פ המלוה והרי יש לו הנאה כמו תן מנה לפלוני ואלוך שהוא רבית קצוצה. ויש להסתפק אליבא דמ"ד בקידושין אם אמרה זרוק מנה לים ואקדש אני לך דמקודשת וכמו שהובא מחלוקת זה בטא"ה סימן ל' אם גבי רבית אמרינן נמי דכוותיה שאם אמר אלוך על מנת שתזרוק מנה לים אי הוי רבית קצוצה מדין ערב או לא וצ"ע: 
**כתב**רבינו ירוחם אם אמר לחבירו אמור לפלוני שיתן לך ד' דינרים ואלוה לך מעות נראה שאסור ע"כ. וכתב הרב בעל ב"ח שט"ס הוא וצ"ל שיתן לי ואע"פ שכתב ר"י שאפילו פיוס אסור ואפילו שאינו מדעת המלוה הכא שאני שאין הלוה אומר תן לפלוני כדי שילויני וגם כשנותן אותו פלוני למלוה אינו אומר כדי שתלוה לפלוני ואפ"ה אסור כיון שהמלוה אומר אמור לפלוני שיתן לי אבל מרן הבין דברי ר"י כפשטן וכתב דטעמא הוא דכיון דקי"ל בקידושין דתן מנה לפלוני מקודשת מדין ערב וכן נמי הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני ואע"פ שאין המקדש נותן כלום ואמרינן נמי שאף בהצטרף ב' החלוקות שהיא אינה לוקחת והמקדש אינו נותן כגון שאמרה תן מנה לפלוני ואקדש אני לו מקודשת מדין שניהם ה"נ גבי רבית הוי דכוותיה כיון דקי"ל דתן מנה לפלוני ואלוך אסור ואע"פ שאין המלוה לוקח כלום וכן נמי אם הלוה אומר תן מנה לפלוני כדי שילויני אסור וכמ"ש ר"י שאפילו פיוס אסור דחשוב כשלוחו א"כ בהצטרף הב' חלוקות ג"כ אסור וכגון שאומר המלוה ללוה אמור לראובן שיתן לשמעון מנה ואלוך דחשבינן לקבלת שמעון כאילו קבלם המלוה ונתינת ראובן כאילו נתנם הלוה כיון שהיה בשליחותו דכיון דכל חדא וחדא באנפי נפשה אסור ה"ה בהצטרפם נמי אסור וכדילפינן מקידושין דמקודשת מדין שניהם וא"כ כי אמר אמור לפלוני שיתן לך ד' דינרין ואלוה לך אסור דחשבינן לקבלת הלוה כאילו קבלם המלוה ונתינת אותו פלוני כאילו נתנם הלוה. והנה החכם בעל הלבוש כתב שאסור לומר לחבירו תן ד' דינרים לפלוני ואני אלוה לו מנה או שיאמר כן ללוה עצמו אמור לפלוני שיתן לך ד' דינרים ואני אלוה לך מנה ע"כ והאריך בטעם הדינים האלו ובמחילה מכבוד תורתו הדין הראשון ליתא לפי שאין כאן נשך כלל ובשלמא בחלוקה הב' כיון שהלוה אמר שיתן לו חשיב כאילו הוא נתן וקבלתו חשיב כקבלת המלוה אבל בחלוקה הראשונה אף דחשיב קבלת הלוה כקבלת המלוה מ"מ הלוה לא נתן כלום וכנראה שלא הבין דברי מרן על מתכונתם: ’…ד כתב הטור וכן מותר לאדם שיאמר לחבירו ואפילו לבן המלוה כו'. כתב הרא"ש דבנו קטן המוטל עליו לפרנסו לא כדחזינן בפרק הפועלים גבי סירוס דבנו קטן כגופו דמי וקשה דבפרק הפועלים פסק דמותר למוכרו לבנו קטן דלאו כגופו דמי וא"כ איך הביא ראיה גבי רבית לאסור מסירוס כיון דהתם שרי ושמא י"ל דשאני התם שהוא גזירה דרבנן למכור ואזלינן בתר המיקל אבל הכא גבי רבית אזלינן לחומרא ולא הביא ראיה אלא דאיכא מ"ד כגופו דמי ואף דלא קי"ל התם כוותיה הכא גבי רבית אזלינן לחומרא. כתב ה"ה שאסור למקבל הדינר לתת ממנו למלוה שלא יבאו להערים ומדברי התוס' בפ"ק דקידושין (דף ו') ד"ה דארווח לה זימנא נראה דס"ל דאסור משום דנראה כשלוחו כי היכי דאמרינן גבי הילך זוז והלוה לפלוני שלא יחזור ויקחנו מן הלוה משום דמיחזי כשלוחו ה"נ דכוותיה ויש לחלק ודו"ק:


###### Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Creditor and Debtor 5:15:1
[Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Creditor and Debtor 5:15:1](https://torahapp.org/share/book/Mishneh%20LaMelech%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Creditor%20and%20Debtor/r/5:15:1)

**יש דברים שהם מותרים ואסור לעשות מפני הערמת רבית כו'.** כתב בתשובת הריב"ש סימן של"ה בשם הרשב"א וז"ל אבל מה שכבר נטל אינו חייב להחזיר דאינו רבית גמורה ולא אפילו אבק רבית אלא שאסור לעשות כן לכתחלה מפני הערמת רבית ואפילו מאן דאמר בעלמא אכל שיעור זוזי מסלקינן ליה הכא מודה וכ"ש לרב אשי דאמר כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא ע"כ. ונ"מ לסברת רבינו אפרים והראב"ד דאית להו דלא אמרינן סלוקי בלא זוזי אפוקי הוא אלא דוקא במשכנתא אבל בחוב בעלמא לא הכא בהערמת רבית אפילו בחוב אמרינן סלוקי בלא זוזי אפוקי הוא ודו"ק (*א"ה עיין לעיל פ"ד מהלכות אלו דין י"ד ד"ה עוד כתב הריב"ש בסימן הנזכר כו' יע"ש):


###### Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Creditor and Debtor 5:16:1
[Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Creditor and Debtor 5:16:1](https://torahapp.org/share/book/Mishneh%20LaMelech%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Creditor%20and%20Debtor/r/5:16:1)

**אסור להשכיר הדינרין כו'.** כתב מרן הב"י ר"ס קע"ו וז"ל וכתב בתה"ד סימן ש"ב בשם גליון התוס' שאם המשכיר מקבל עליו כל האחריות מותר וגם רצה לומר דאפילו התוספות וסמ"ג לא אסרו אלא כשאינו מקבל עליו אלא אחריות אונסין ולא אחריות גניבה ואבידה ומכל מקום נראה מדבריו שאין לעשות מעשה להתיר ע"כ. ועיין מ"ש המבי"ט ח"א סימן ו' שדבריו הם תמוהים בעיני: