## Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse Chapter 18

###### Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse 18:1:1
[Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse 18:1:1](https://torahapp.org/share/book/Mishneh%20LaMelech%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Forbidden%20Intercourse/r/18:1:1)

**מפי השמועה למדנו וכו'.** הראב"ד ז"ל כתב בהשגותיו וז"ל ליתנהו להני כללי וכו'. וה"ה אחר שהביא הברייתא לסיוע דברי רבינו כתב אבל הר"א ז"ל כתב בהשגות שהחלל פוסל אותה לתרומה משום דכתיב ולא יחלל זרעו מקיש זרעו לו וכו' וכמדומה לי שהוא ז"ל נסמך על מ"ש בפרק אלמנה בסוף הסוגיא כו'. והקשה אדם קשה כברזל ומנו החכם השלם עמית בתורה כמוהר"ר אהרן ששון ז"ל בקונטרס הן ישלח (דף נ"א) וז"ל ויש לי לדקדק על שיטה זו דהראב"ד כפי מ"ש ה"ה דהחלל פוסל לתרומה ולא לכהונה מן הסוגיא שבפרק האומר בקידושין שאמרו שם קדשתי את בתי וגירשתיה כשהיא קטנה והרי היא קטנה נאמן נשבית ופדיתיה בין כשהיא קטנה בין כשהיא גדולה אינו נאמן וגרסינן עלה בגמרא מ"ש רישא ומ"ש סיפא רישא דידיה וסיפא לאו דידיה פירוש מ"ש רישא דנאמן ובסיפא לא מהימן רישא בידו בעודנה קטנה בידו לקדשה לאחר ולחזור ולקבל ממנו גט הלכך נאמן דמה לו לשקר אי בעי פסיל לה סיפא לאו בידו לקדשה משגדלה ולא למוסרה ביד עכו"ם לא קטנה ולא גדולה ומקשה תלמודא והרי בידו להשיאה לחלל דקא פסלה לכהונה הא לא קשיא כר' דוסתאי דאמר בנות ישראל מקוה טהרה לחללים. ופירש"י ז"ל והרי בידו כשהיא קטנה להשיאה לחלל לנולד מאלמנה לכ"ג דאמר לקמן בפרק בתרא כותי נתין חלל וכו' שבאו על כהנת לויה וישראלית פסלוה ע"כ. הרי לך מפורש דלת"ק דהלכתא כוותיה פריך תלמודא והרי בידו להשיאה לחלל שפוסלה מן הכהונה ולא כמ"ש הראב"ד דדוקא בתרומה הוא דפסלה אבל לכהונה כשרה דהא קאמר בהדיא דקא פסלה מכהונה ואפילו תרצה לומר דיש לדחות דמכהונה דקאמר לא קאמר מלהשיאה לכהן אלא מדין כהונה דהיינו אכילת תרומה עם שהוא דוחק. הנה מלבד זה אי אפשר לומר כן דע"כ אי ס"ל לתלמודא שאינו פוסלה מלינשא לכהונה לא הוה מקשה מידי דמש"ה לא מהימן לומר נשבית משום דבשבויה פוסלה מן התרומה ומן הכהונה ואם היה משיאה לחלל לא היה פוסלה אלא מן התרומה וא"כ אין בידו דאין סברא לומר דהתלמוד מקשה דליהוי נאמן מיהא לפוסלה מן התרומה באומר נשבית דנפלוג לדבורי' משום דיש בידו מיהא לפוסלה מן התרומה ואילו מתני' סתמא קתני נשבית אינו נאמן דמשמע אינו נאמן לשום ענין דע"כ התלמוד היה יודע תירוץ זה דהיכא דהוי לחצאין אינו נאמן שהרי לא הקשה הש"ס על זה והרי בידו לקדשה אחר קידושיה וכמ"ש רש"י ז"ל שם וא"ת והרי בידו לפוסלה בקידושין וגירושין התם מכהונה פסיל לה מתרומה לא פסיל לה אם היא בת כהן אבל אם נשבית היא פסולה אף מן התרומה ע"כ. אלמא דלא ק"ל לתלמודא מבידו לקדשה ולגרשה משום דפוסלה מן הכהונה ולא מן התרומה. וכבר פירש הר"ן בהלכות כפי המסקנא דלא מהימן במגו אפילו בבת ישראל דכיון דבשבויה פוגמה טפי שכן בבת כהן פוסלה מן התרומה טפי א"כ מש"ה לא מהימן משום דאיהו בעי לפוגמה טפי וכו' אף כאן לגבי חלל אם איתא דאינו פוסלה אלא מן התרומה ולא מן הכהונה נימא דמש"ה לא מיקרי בידו כו' לפי שהוא רוצה לפוסלה אף מן הכהונה באומרו שבויה היא באופן דלכאורה קשיא הא כפי דברי הראב"ד וכן מן הלשון דקאמר לפוסלה מן הכהונה. ונ"ל דהנך תרתי קושיי חדא מתרצא חבירתה דהש"ס כבר אמר דטעמא דמהימן למימר גירשתיה הוא משום דיש בידו א"כ השתא כיון דהוה ידע התלמוד לפום מאי דס"ד דגירושין יש בידו וא"כ יש בידו לפוסלה מכהונה א"כ מאי דלא מהימן בנשבית הוא משום דאיכא תרתי ובגירושין ליכא אלא לכהונה ועלה קאמר והרי בידו להשיאה לחלל. וכ"ת סוף סוף במשיאה לחלל אין בידו אלא לפוסלה מן התרומה אבל לא לכהונה. לזה קאמר דקא פסלה מכהונה כלומר הא פשיטא לך שיכול לפוסלה מכהונה שהיינו שאתה אומר שיש בידו לגרשה ולפוסלה לכהונה א"כ מאי דפש גבן דהיינו לתרומה ישנו בידו בהשיאה לחלל א"כ נשלמו השני דברים שהרי יש בידו לגרשה ולהשיאה לחלל דקאמר להשיאה ולגרשה וכולהו לחלל. והשתא האי דקא פסלה לכהונה דקאמר לאו אלהשיאה לחלל קאי אלא דיכול לפוסלה לכהונה בעלמא אבל לעולם שהדבר ברור כדעתו של הראב"ד דאינו נפסל אלא לתרומה והיא גופה קאמר תלמודא. זה אפשר לי ליישב בדעתו של הראב"ד אבל מה שיש לי לדקדק עוד בסוגיא הוא לדעתו של הרמב"ם שהוא סובר שאיסור השבויה לכהן מד"ס הוא לפי שמכח הספק נאסרו ומן התורה אין חוששין לספיקא אלא מד"ס וכ"כ מפורש בפי"ח מהל' איסורי ביאה השבויה שנפדית והיא בת ג' שנים ויום אחד אסורה לכהן מפני שהיא ספק זונה שמא נבעלה לכותי ואם יש לה עד ה"ז כשרה לכהונה ואפילו עבד או שפחה כו' הואיל ואיסור כל הספיקות כולם מד"ס ולפיכך הקלו בשבויה ע"כ. וזה הולך לשיטתו שכל הספיקות אינן אלא מד"ס ומדין תורה הם מותרים אלא שרבנן גזרו בהם והשתא מאי פריך תלמודא התם בסוגיא בתר הכי והרי בידו להשיאה לממזר ומשני כר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין ופי' רש"י והרי בידו להשיאה לממזר דקי"ל קדושין תופסין בחייבי לאוין וביד האב להשיאה לו בעבירה ותפסול מן התרומה כו'. והשתא לא ימנע מן החלוקה למאן פריך אי פריך שבידו להשיאה לממזר דאורייתא שפוסלה מן התרומה בביאתו מאי קא פריך ליהמניה בנשבית במגו דבידו להשיאה לממזר הא לאו מגו הוא שאינו רוצה לפוסלה אלא מדרבנן מן התרומה ושאם תאכל לא תלקה שאין כוונתו לפוסלה אלא שלא תאכל אבל אם משיאה לממזר נפסלה מן התורה ולוקה אם אכלה והא ודאי כל כה"ג אינו רוצה לפוסלה. ואי פריך תלמודא שבידו להשיאה לממזר דרבנן והויא פסולה כמו בשבויה דהוי מדרבנן אי אפשר דא"כ לא משני מידי דהא ודאי ר"ע לא אמר אלא בחייבי לאוין דאורייתא אבל ממזר דרבנן פשיטא שלא הפקיעו חכמים קידושיו משום ממזרות דרבנן דקא שרו אשת איש לעלמא. אלא פשיטא דממזר דאורייתא פריך דאין סברא דפריך ממזר ספק דהוי כמו שבויה דס"ס לא משני מידי כר"ע כו'. דהא בספק ממזר קידושין תופסין ודאי דאורייתא דהא אמר רבא ספק ממזר דבר תורה מותר דממזר ודאי אמר קרא ולא ספק ממזר וכבר האריך בזה הר"ן בפ"ק דקידושין בשם הרמב"ן והרב הגדול מהרימ"ט ז"ל כתב בזה כל הצורך בתשובה חלק י"ד סי' א' יע"ש. ולכל הפירושים יקשה זה קצת לכאורה. והנראה דאין מי שיכחיש דשבויה מיתסרא בדרבנן בלחוד ואע"פ שיאמרו שבכל הספיקות ספיקייהו לחומרא מ"מ הכא שאני שלא נכנס בכלל ספק דמסתמא אין מזלזלין בהם כ"כ וכדסבר ר' דוסא לפום קושטא דמה עשה לה ערבי זה מפני שמיעך לה בין שדיה. אלא דמדרבנן אסרוה משום ספיקא שאמרו שיש בה ספק וצ"ע בההיא דנחיל של דבורים בפרק הגוזל ומאכיל ובדברי התוס' בפרק אלו נערות גבי השבויה אין לה קנס יע"ש. ונראה לי שאפילו לדעת האומרים דספיקא דאורייתא לחומרא מד"ס יש להחמיר בה משאר איסורי דרבנן ויש בה חומרא יותר כיון דמחמת ספק איסור דאורייתא אתיא לה. וזו היתה ספק המקשה בההיא דנחיל של דבורים יע"ש. ורש"י שם נראה שהולך לשיטתו דסבר דספיקא דאורייתא לחומרא הוי דבר תורה אלא דמ"מ יש כח ביד חכמים לתקן כן ולהקל כיון שבא מכח הספק ואין כאן מקום לדברים אלו ומ"מ למדנו לומר שהרב המגיד היה מבין בדברי הראב"ד דחלל לא פסלה לישראל אלא לתרומה אבל לא לכהונה וכבר יישבנו שיטת הגמרא לדעתו ז"ל וצ"ע ליישב גם השיטה כפי התוספות לדבריו ז"ל: ומ"מ נפלאתי הפלא ופלא על ה"ה ז"ל מאין הרגלים לסבור כן בדעת הראב"ד שזה החלל לא פסל מן הכהונה ולא לומר שפסל מן הכהונה ומן התרומה אבל לא מטעם זונה וכדכתב הרב בסוף. אי משום דהוה קשיא ליה למימר דמשום הך מילתא כיון דליכא נפקותא לענין דינא בינייהו דסוף סוף לוקה על הכהונה ועל התרומה מאי איכפת להו דליהוי משום הך או משום הך אע"ג דנ"מ להתרו בו משום שם אחר מ"מ השתא מיהא לא נפקא לן מידי וא"כ לא היה לו להראב"ד ז"ל להשיגו על כך. הא ודאי ליתא דמלבד שהענין בעצמו אין לו שחר דכיון דנפקא מינה מיהא לענין דינא מידי יפה היה לו להשיגו. מ"מ מוכרח הוא מצד אחר שהרי הראב"ד כתב מיהו כל הפסולים לבא בקהל אם באו עליה פסלוה מן הכהונה ומן התרומה ואפילו חלל משום דכתיב ולא יחלל מה הוא מחלל כו' והשתא אפילו יבין ה"ה דמ"ש הראב"ד ואפילו חלל אינו לומר דקאי אמן התרומה והכהונה דלעיל אלא הוא נמשך עם מה שכתב משום דכתיב ור"ל אפילו חלל משום דכתיב ולא יחלל מה הוא מחלל כו' יש לומר דכשם שהוא מחלל כך זרעו יש בו קצת פיסול שכן מוכרח שסובר עכשיו הראב"ד ז"ל כפי דעת ה"ה ז"ל אכתי תיקשי טובא דבשאר חייבי לאוין מוכרח לומר כדעת הראב"ד שבא לחלק בזה בדעת רבינו מאיזה פסוק לוקה שהרי כתב מפורש מיהו כל הפסולים לבא בקהל אם באו עליה פסלה מן הכהונה ומן התרומה הרי דבשאר חייבי לאוין מוכרח לומר כדעת הראב"ד דמודה הוא דפוסל גם מן הכהונה ומן התרומה וכדיניה דרבינו ואפ"ה חלק עליו במ"ש שהיא זונה ואמר ליתנהו להני כללי שאין זונה אלא מחייבי כריתות וכו'. והא ודאי דוחק לומר דמפני שהיה דעתו לומר שיש חילוק לענין הדין בחלל מיהא קאמר לה להא שאין ספק דע"כ שבא לחלוק ולומר שאינו משום זונה אבל בדין שוין הם וא"כ אתיא מקרא אחרינא וא"כ נימא הכי בחלל וכמ"ש ומעיקרא מאי סבר להקשות כן: 
**והנראה**אצלי בזה הוא שה"ה דקדק מעיקרא בדברי הראב"ד במ"ש אבל ללקות עליה משום זונה לא ואם היתה כל כוונתו של הראב"ד לומר שאינה נאסרת משום זונה ואם התרו בו משום זונה שאינו לוקה שלא מן השם הוא היה לו לומר סתם אבל ללקות משום זונה לא ומאי עליה ולכן דקדק ה"ה ז"ל דה"ק נהי שחיללה לענין לפוסלה לכהונה ור"ל שילקה משום תרומה ומטעם זונה נמי או מטעם חללה אבל ללקות עליה כלומר שילקה הבא עליה כלומר הכהן ומשום פסול זונה שכן הוא הדין לא דלענין פיסולי ביאה אינו לוקה כלל דחללה לא הויא וזונה נמי לא הויא זה היה הקס"ד של ה"ה ז"ל ומ"מ כבר העלה ה"ה דלדעתו של הראב"ד הנבעלת לחלל פסולה לתרומה ולכהונה אלא שהיא מוצאת מכלל חללה ולא משום זונה. וכן לגבי שאר חייבי לאוין חולק ג"כ הראב"ד בדרך זה וסובר שלא נאסרו משום זונה שאין זונה אלא שאין קידושין תופסין בה אלא דחייבי לאוין נפקא לן מוכי תהיה לאיש זר דהוא קרא אחרינא דכיון שנבעלה לזר לה פסלה. וכן ראיתי להרב תי"ט בפרק הבע"י שכתב כן ומתאמרת משום הרמב"ן והסמ"ג ועיין בהרא"ם פרשת אמור:


###### Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse 18:2:1
[Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse 18:2:1](https://torahapp.org/share/book/Mishneh%20LaMelech%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Forbidden%20Intercourse/r/18:2:1)

**וכן הבא על הפנויה וכו'.** בפרק הבע"י (דף ס"א) אמרינן דלית הלכתא כר"א דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה. ונסתפקתי אי לגמרי משום ר"א ביאה זו דפנוי לביאות אסורות וכי היכי דבביאות אסורות קי"ל דאפילו שנבעלו באונס נפסלו לכהונה וכמ"ש רבינו לקמן בפירקין דין ו' וה"נ גבי פנוי הבא על הפנויה או דילמא דשאני הך. וכן נמי היכא דנבעלה שלא כדרכה אי עשאה זונה. וראיתי לרש"י בר"פ אלו נערות (דף ל') עלה דההיא דאמרינן איכא בינייהו בעולה לכ"ג שפירש שאין זה לאו דאלמנות וגירושין אלא עשה דבתולה יקח ולא בעולה וא"ת יש כאן לאו דזונה לא אשכחן תנא דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה אלא ר"א ולית הלכתא כוותיה ואין זונה אלא הנבעלת לפסול לה ובבעולה שלא כדרכה אמרינן דאי כדרכה תו ליכא קנס. ויש לדקדק אי מה שהוקשה לרש"י דהרי יש כאן לאו דזונה משום ביאה דכ"ג הוא דקשיא ליה. או מביאה שלא כדרכה הקודמת הוא דקשיא ליה. והנראה דרש"י לא הוקשה לו אלא מהביאה הראשונה בשלא כדרכה אבל מביאת כ"ג ליכא קושיא משום דע"כ לא ממעטינן מקרא דולו תהיה לאשה שיש בה הויה אלא דקודם ביאה זו צריך שתהיה בה הויה ולפיכך מי שאנס אחת מחייבי לאוין או חייבי עשה פטור מהקנס משום דקודם ביאה זו לא היה לו בה הויה. אבל אם בשעת ביאה היה לו בה הויה אלא דמחמת ביאת זו אין לו בה הויה לא ממעטינן לה מקרא דולו תהיה לאשה. דאלת"ה תיקשי אליבא דרש"י דהא בעולה זו שאנסה כ"ג הרי נתחללה שהרי נבעלה לפסולי כהונה וא"כ הרי יש כאן לאו דחללה ולר"ע אין לו בה הויה והיכי אמרינן איכא בינייהו בעולה לכ"ג. אלא ודאי דכיון דקודם ביאה היה לו בה הויה לא ממעטינן לה מקרא דולו תהיה לאשה: שוב ראיתי הדבר מפורש בליקוטי מהר"ר בצלאל ז"ל עלה דהך דבעולה לכ"ג שכתב בשם שיטה ישנה וז"ל ואי קשיא לפירש"י דבעולה כבר הרי זו בביאה זו שבא עליה כ"ג נעשית חללה ותו אין לו בה הויה י"ל כיון דבשעה שבא עליה היה לו בה הויה אע"ג דלאחר גמר ביאה אין לו בה הויה חייב בקנס ע"כ. הרי לך הדבר מבואר כמו שכתבנו. וא"כ ע"כ לומר דמה שהוקשה לרש"י מלאו דזונה הוא מביאה ראשונה שלא כדרכה וש"מ דביאה שלא כדרכה עשאה זונה. ולמדנו ג"כ דאפילו באונס עשאה זונה מדלא מוקי כשהראשון בא עליה שלא כדרכה באונס. הן אמת דהכרח זה שכתבנו דרש"י לא הוקשה לו אלא מביאה ראשונה דעשאה זונה משום דאי רש"י בעי דאחר גמר ביאה יהיה לו בה הויה תיקשי ליה דהא אשה זו כבר נתחללה בביאת כ"ג. נראה שאינו הכרח משום דאפשר דרש"י אזיל בשיטת רבינו שכתב לקמן בפי"ט מה' אלו דין ד' דאם כ"ג בעל בעולה בלא נשואין לא חיללה. ומש"ה לא קשיא ליה לרש"י מלאו דחללה שהרי כיון דביאת זנות היא לא חיללה. ולפי זה מה שהוקשה לרש"י מלאו דזונה הוא ג"כ מביאת כ"ג. והנראה דהשיטה ישנה פליג על רבינו ז"ל וס"ל דכ"ג שבא על הבעולה בעילת זנות חיללה. הן אמת שה"ה לא הביא ראיה ברורה לדברי רבינו * (א"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל פי"ז מהלכות אלו דין ט"ו ד"ה שוב האיר ה' את עיני שהביא ראיה נכונה לדברי הרמב"ם). ואולי דרבינו מפרש להך דבעולה לכ"ג כפרש"י שהיתה בעולה כבר והוקשה לו דתיפוק ליה דאיכא לאו דחללה והרי אין לו בה הויה ומכאן הכריח דכל שלא בא עליה דרך נישואין לא חיללה. ולא ניחא ליה לרבינו בתירוץ השיטה ישנה דכיון דבשעת ביאה היה לו בה הויה חייב בקנס שהרי קרא דולו תהיה אחר הביאה כתיב. ועוד דהחילוק מצד עצמו הוא דחוק מאד דכיון דהשתא אין לו בה הויה אמאי לא ממעטינן לה מקרא. והתוספות ז"ל כתבו בשם ר"ח דהכא מיירי בכ"ג שאנס בתולה גמורה כו'. הרי דאף קודם ביאה היתה ראויה לקיימה מ"מ כיון דלאחר ביאה אינה ראויה לקיימה ממעטינן לה מקרא. וכן אי לאו דהוה ליה עשה שאינו שוה בכל היינו אומרים שנתמעט זה משום דאין לו בה הויה עכשיו. א"כ הדבר מבואר דאנן בעינן ולו תהיה לאשה לאחר ביאה זו וא"ת אף דנימא דרש"י ס"ל כסברת רבינו דכ"ג אינו מוזהר על הבעולה אלא דרך נישואין מ"מ יש להכריח דס"ל לרש"י כסברת השיטה ישנה דיש לחלק בין אם קודם שבא עליה לא היה לו בה הויה להיכא דדוקא אחר שבא עליה אין לו בה הויה דאי לא ס"ל הכי מי דחקו לרש"י לומר דמיירי שהיתה בעולה מקודם ולאוקומי שנבעלה שלא כדרכה אימא כפשוטה דהיינו כ"ג שאנס בתולה גמורה ובשלמא כפי חילוק השיטה ישנה ניחא דס"ל לרש"י דלא ממעטינן מקנס אלא אשה שלא היתה ראויה לקיימה קודם ביאה זו ומש"ה לא אוקמוה בכ"ג שאנס בתולה משום דזו קודם ביאה היתה ראויה לקיימה וי"ל דלעולם לדעת רש"י כל שאינה ראויה לקיימה אחר ביאה ממעטינן לה מקנס ומאי דלא אוקמוה בכ"ג שאנס בתולה גמורה הוא משום דבפרק הבא על יבמתו (דף נ"ט) אמרינן אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי וס"ל לרש"י דלא ממעטינן מקרא דולו תהיה לאשה אלא אשה שאינה ראויה לקיימה כלל דאפילו אם נשא כופין אותו אבל באשה שאם נשא נשוי לא מיפטר מקנסא. ומה שהביאו לרש"י לומר זה הוא לישנא דגמרא דקאמר בעולה לכ"ג דמשמע שהיתה בעולה מקודם. ועוד דהוקשה לו לרש"י אם איתא דהכא מיירי בכ"ג שאנס בתולה גמורה מה הקשו בגמרא ומאי שנא האי עשה משאר עשה והוצרכו לתרץ משום דהו"ל עשה שאינו שוה בכל מה נתחדש לתלמודא כאן להקשות קושיא זו והלא בעלמא איתא לקושיא זו דמאי שנא דעשה דמצרי ואדומי אם נשא כופין אותו לגרש וכ"ג שנשא אנוסת עצמו אין כופין וע"כ טעמא דמילתא הוא משום דסופה להיות בעולה תחתיו דומיא דבוגרת ומוכת עץ דאמרי' ביבמות (דף ס') דאם נשא נשוי משום דסופה להיות בוגרת ומוכת עץ תחתיו. וא"כ נימא דר"ע נמי ס"ל לחילוק זה ומש"ה אית לו בה הויה דכיון דאם נשא נשוי פשיטא דיש לו בה הויה דלא יתכן שלא יהיו קידושין תופסין בה והולד ממזר. ונימא שאם נשא נשוי שהם דברים הפכים שלא יכונו בנושא אחד ולעולם דלר"ע בעולת חבירו לכ"ג אין קידושין תופסין בה דהא פשיטא דבבעולת חבירו אם נשא מוציא דומיא דשאר חייבי עשה ומנ"ל לסתמא דתלמודא דאף בבעולת אחרים לר"ע יש לו בה הויה משום דהוי עשה שאינו שוה בכל שהוא חידוש גדול דהא גבי חייבי לאוין לא שאני ליה לר"ע בין לאו השוה בכל ללאו שאינו שוה בכל שהרי אליבא דר' ישבב אפי' מאלמנה לכ"ג היה אומר ר"ע שהולד ממזר ובזה הוה ניחא כללא דר' ישבב דאמר בואו ונצווח על עקיבא בן יוסף שהיה אומר כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר שהוא כולל לכל חייבי עשה אף בעולה לכ"ג אלא דשאני בעולת עצמו משום דאפילו אם נשא נשוי דסופה להיות בעולה תחתיו ומש"ה הוכרח רש"י לומר דהכא מיירי כשהיתה בעולה מקודם דוקא דאי לא לא ממעטינן לה מקרא כיון דאם עבר ונשאה ראויה לקיימה והשתא אתיא שפיר דהקשו ומ"ש כיון דמיירי בבעולת אחרים: 
**וכי**תימא אכתי קשה לסברת רש"י הלזו שכתבנו דאית ליה דלא מימעיט מקנס אלא אשה שאינה ראויה לקיימה כלל אפילו אם עבר ונשא ומש"ה מוקי לה בבעולת אחרים. מההיא דאמרינן בפרק הבע"י אמר רב יהודה אמר רב נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה מתיב רבא ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו פרט לאלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט היכי דמי אילימא בכדרכה מאי איריא משום אלמנה תיפוק ליה משום דהויא בעולה הרי דמהך קרא ממעטינן בעולת עצמו. הא לא קשיא כלל מתרי טעמי חדא דהכא לאו לענין קנס קיימינן אלא לענין שאינה ראויה לקיימה לפי שהיא אסורה לו וכמ"ש התוס' שם בד"ה הא מני ר"מ היא וכיון שכן שפיר קא מקשה דאם איתא דאפילו שלא כדרכה חשיבא בעולה מאי איריא דנקט אלמנה אפילו שאינה אלמנה אינו נושאה דהא איכא עשה דוהוא אשה בבתוליה יקח והתם בכתובות לענין קנס הוא דקיימינן ולענין קנס לא ממעטינן אלא אשה שאינה ראויה לקיימה אפי' אם עבר ונשאה ואל תתמה על חילוק זה שהרי גדולה מזו הוא שכתבנו לעיל בשם שיטה ישנה דלא מימעיט מקנס אלא אשה שקודם ביאה לא היה לו בה הויה אבל אם לאחר ביאה דוקא אין לה הויה וקודם ביאה היה לו בה הויה חייב בקנס אף דפשיטא שאינו מקיימה וא"כ לדידן נמי אף דלכתחילה פשיטא דאסירא ליה בעולה עצמו ואם אנס בתולה אינו נושאה מ"מ חייב בקנס. ועוד דהתם רב הונא דאמר דנבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה ורב אית ליה דאם נשא אנוסת עצמו ומפותת עצמו דמוציא בגט וכדאיתא התם דס"ל דמאי דתני בברייתא ואם נשא נשוי הוא לומר שאינו משלם קנס במפותה וא"כ שפיר קא פריך מברייתא דהא אליבא דרב אין חילוק בין בעולת עצמו לבעולת אחרים: 
**וראיתי**לרבותינו בעלי התוס' שם ביבמות ד"ה אילימא שכתבו וז"ל משמע דאסירא ליה אע"פ שהוא בעולה מעצמו וכן בכתובות בד"ה איכא בינייהו בעולה בסוף דבריהם דהביאו הך דיבמות וכתבו משמע דבעולת עצמו אסורה לו מן התורה. והנראה מתוך דבריהם הוא דס"ל דטעמיה דרש"י דלא אוקמוה לההיא דאיכא בינייהו בעולה לכ"ג בכ"ג שאנס בתולה הוא משום דס"ל דבעולת עצמו אין איסורה מן התורה ומש"ה אוקמוה בבעולת אחרים ואני תמיה ע"ז דאף שנאמר שיש ליישב הסוגיא דיבמות דאין להכריח ממנה דבעולת עצמו איסורה מדין תורה וכסברת ר"ת ז"ל שכתבו התוספות בכתובות בסוף הדיבור ור"ת לא פירש כן והנראה דאדסמיך ליה קאי דהיינו למה שכתבו משמע דבעולת עצמו אסורה מן התורה ולא מצאתי מקום ליישב סוגיא זו דיבמות אם לא שנאמר דקושיית התלמוד היא דכיון דנבעלה שלא כדרכה אסורה מן התורה א"כ פשיטא דבבעולת עצמו ג"כ שלא כדרכה אסירא מדרבנן וא"כ אמאי נקט בברייתא אלמנה לכ"ג תיפוק ליה דהויא בעולת עצמו ושפיר מימעיט מקרא דולו תהיה לאשה אף שאין איסורה כי אם מדרבנן דומיא דחלוצה דנקט בברייתא אבל אי אמרינן דבשלא כדרכה אפילו נבעלה מאחרים אין בה איסור תורה ניחא דפשיטא דלא אסרו חכמים בבעולת עצמו שלא כדרכה מ"מ דעת שפתיו דרש"י ברור מללו דס"ל דבעולת עצמו אסורה דבר תורה שכ"כ ביבמות עלה דההיא דאנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא פי' לא ישא כ"ג דכתיב בתורה בתולה יקח בשעת ליקוחין תהיה בתולה הרי זה מפורש דס"ל לרש"י דאיסורו הוא דבר תורה וכבר כתבנו מה שהכריחו לרש"י לומר דמיירי שהיתה בעולה כבר מאחרים ולפי דעתי הם דברים נכונים: 
**ודע**שראיתי להתוס' שם ביבמות (דף ס') ד"ה שאינו שכתבו וז"ל ועוד נראה דהא דאמר רב מוציא בגט היינו מדרבנן ולהכי נקט פלוגתא דראב"י באנוסת חבירו דבאנוסת עצמו מודה דלא הוי חלל כו'. והנה כבר כתבתי * (א"ה נתבאר לעיל פ"א מהלכות נערה בתולה דין ג' יע"ש) דכוונתם בדבור זה הוא דכיון דאינו מוציא כי אם מדרבנן אין לה כתובה דומיא דשניות. אך לא ידעתי אם כוונתם היא דלעולם אסורה דבר תורה אלא דאפ"ה אם נשא נשוי ולא בעיא גט כי אם מדרבנן ומ"ש ולהכי נקט פלוגתייהו דראב"י כו' אין כוונתם לומר דלראב"י אנוסת עצמו שהיא דבר תורה אלא דהוקשה להם דאיך יתכן לומר דחיוב הגט אינו אלא מדרבנן דכיון דלראב"י הבנים חללים א"כ הרי נתחללה היא ואיך יתכן לומר דאם נשא נשוי והרי היא חללה ופשיטא דכופין אותו להוציא דומיא דכל חייבי לאוין. לזה כתבו דבאנוסת עצמו מודה ראב"י דליכא חלל א"נ דאם היה כאן חלול היה לה כתובה משום דהוא מרגילה דומיא דחלוצה וכדאיתא בפרק יש מותרות ולעולם דאיסורו דבר תורה וכ"ת רב דקאמר דמוציא בגט מדרבנן מאי דעתיה למה נשתנה עשה זה דבעולה משאר חייבי עשה דכופין אותו להוציא. וכ"ת דס"ל דשאני עשה זה דאף שהוא דבר תורה מ"מ מדין תורה אם נשא נשוי משום דסופה להיות בעולה תחתיו ומ"מ ס"ל דמדרבנן מיהא מוציא בגט. א"כ מוכת עץ ובוגרת נמי ליבעי גט מדרבנן. הא לא קשיא כלל דלעולם דהשתא הוה ס"ל לרב דמוציא בגט מדרבנן וה"ה לבוגרת ומוכת עץ ובגמרא הקשו לזה דהא רב ור"י דאמרי תרווייהו בוגרת ומוכת עץ לא ישא ואם נשא ומשמע דאפילו מדרבנן לא בעיא מטעמא דסופה להיות מ"ע תחתיו, ה"נ בעולת עצמו לא תיבעי גט אפי' מדרבנן דסופה להיות בעולה תחתיו. עוד אפשר לפרש דס"ל דליכא איסור תורה כלל בבעולת עצמו וכמו שנראה מדבריהם בפרק אלו נערות דס"ל לר"ת ומ"מ דרך זה הוא רחוק בעיני שהרי מדבריהם שם בכתובות וביבמות נראה דס"ל דבעולת עצמו אסורה מן התורה. אלא ודאי דכוונתם היא דנהי דאיסורה דבר תורה מ"מ לא בעי' גט כי אם מדרבנן וכן הוא דעת מהרש"ל בהגהותיו יע"ש: וא"ת אם איתא דבעולת עצמו איכא איסור תורה וליכא חילול א"כ הא דאמרי' בפרק יש מותרות (דף פ"ה) מאי איכא בין רבי לרשב"א א"ר פפא בעולה לכ"ג איכא בינייהו מ"ד דאורייתא ה"נ דאורייתא ומ"ד מפני שהוא מרגילה הא היא מרגלא ליה והקשו לזה דלראב"י דאמר יש חלל מחייבי עשה הא לא מרגלא ליה ולא מידי. ואם איתא דמודה ראב"י דבבעולת עצמו אין כאן חילול אימא דאיכא בינייהו בעולת עצמו לכ"ג מ"ד דאורייתא ה"נ דאורייתא ומ"ד מפני שהוא מרגילה הא היא מרגלא ליה הא לא קשיא כלל חדא דלפי האמור מותר לקיימה דהא מדמינן לה לבוגרת ומ"ע ונראה דבבוגרת ומ"ע כיון שמותר לקיימה אף שהיא מרגילתו מ"מ כיון דהשתא מיהא ליכא איסורא אית לה כתובה ולפי הס"ד דהו"א דבעיא גט מדרבנן פשיטא דדין שניות יש לה שהרי משנשאה פקע מינה איסור תורה ואין כאן כי אם איסורא מדרבנן דחייב לגרש ולכל הטעמים לית לה כתובה. וא"ת לדעת רבינו דמוציא בגט ומסתמות דבריו נראה דמוציא בגט מדאורייתא אמאי לא קאמר בעולת עצמו איכא בינייהו. הא לא קשיא משום דלרבינו כי היכי דאיכא חלל מבעולה אחת אליבא דראב"י ה"נ מבעולת עצמו דאין הפרש כלל בין בעולת עצמו לבעולת אחרים ומאי דנקט פלוגתא דראב"י באנוסת חבירו להודיעך כחן דרבנן דאפי' בבעולת חבירו מכשירו: 
**הנה**נא הארכנו מילין ליישב דברי רש"י דאוקמה לההיא דפרק אלו נערות שהיתה בעולה כבר ויחסנו פי' זה לרבינו וכתבנו דמכאן הכריח דכ"ג דבעל בעולה לא נתחללה. וא"ת תינח דרש"י הוכרח לומר דמאי דאמרינן בעולה לכ"ג איכא בינייהו דמיירי בשהיתה בעולה כבר אבל רבינו דפסק דבעולת עצמו מוציא בגט ואינו מותר לקיימה מי הכריחו לפרש דההיא דאלו נערות מיירי בשהיתה בעולה כבר אימא דמיירי בכ"ג שאנס בתולה גמורה. לזה אומר דרבינו ג"כ ס"ל דפשטא דסוגיא דקאמר בעולה לכ"ג דמיירי בשהיתה בעולה כבר מדלא הביאו שם שקלא וטריא דיבמות אם בעולת עצמו מוציא בגט או לא אלמא מילתא פסיקתא נקטו התם בכתובות דהיינו בבעולת אחרים ומכאן הוליד רבינו דכ"ג שבעל בעולת אחרים דרך זנות לא חיללה: ועתה נחזור לענייננו דמדברי רש"י לכל הפירושים לר"א פנוי הבא על הפנויה אף באונס אפילו שלא כדרכה עשאה זונה דאף אם נאמר דמה שהוקשה לו מלאו דזונה הוא מביאת הכ"ג הנה מוכרח הוא דאף באונס ס"ל דלר"א עשאה זונה וגם שלא כדרכה יש ללמוד מדבריו דעשאה זונה דאי לא תיקשי דלוקמה כגון שכ"ג בא עליה שלא כדרכה דהא לענין קנס חייב עליה אף שלא כדרכה וכדאמרינן בפ"ק דקידושין (דף י') א"ר זירא מודה רבי לענין קנס דכולהו משלמי. משמע דאיכא קנס אף בבא עליה שלא כדרכה. הן אמת דרבינו לעיל פ"א מהלכות נערה בתולה דין ח' כתב דליכא קנס כי אם בבא עליה כדרכה ומדברי רש"י בפרק בן סורר (דף ע"ג) נראה דאזיל לשיטת רבי דקנסא לא מיחייב אלא מפני שהוא מוציא בתוליה ומה שיש לעמוד בכל זה כבר כתבתי בארוכה * (א"ה לעיל פי"ז מהלכות אלו דין י"ג) ומ"מ נראה שהדין דין אמת דלר"א אף בשלא כדרכה עשאה זונה: וראיתי בליקוטי מהר"ר בצלאל ז"ל שכתב בשם שיטה ישנה שהקשה קושיא זו דרש"י דהרי יש כאן לאו דזונה ותירץ דברצון עשאה זונה באונס לא עשאה זונה ומיירי כגון שנבעלה תחלה באונס א"נ שלא כדרכה לא עשאה זונה ע"כ. והנך רואה שהשני דינים שרצינו ללמוד מדברי רש"י פליג עליה שיטה ישנה. ומ"מ נראה שמה שהכרחנו מדברי רש"י הם דברים אמתיים ועל שיטה ישנה יש לתמוה מההיא דפרק הבע"י שכתבנו לעיל דהקשו לרב דאמר נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה מההיא ברייתא דולו תהיה לאשה כו' ותירצו הא מני ר"מ היא ורב דאמר כר"א והקשו אי כר"א מאי איריא משום בעולה ת"ל דהויא זונה דאר"א פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה. הרי הדבר ברור דבשלא כדרכה נמי ס"ל לר"א דעשאה זונה דהא רב בשלא כדרכה איירי. וכן יש להכריח דאף באונס שויא זונה מדלא תירצו דרב מיירי בשנאנסה ונבעלה שלא כדרכה דאף דליכא משום זונה לר"א איכא משום בעולה. ולדידי ראיה זו היא ראיה שאין עליה תשובה ומכח סוגיא הלזו הוכרח לומר דלא אשכחן תנא דאית ליה פנוי הבא על הפנויה דעשאה זונה אלא ר"א ולא אשכח פתרי לקושיא זו אלא בכה"ג. ובפרק הבע"י (דף ס') אמרי' אמר רב מ"ט דראב"י סבר לה כר"א. הרי דהיה סבור דטעמא דראב"י דאנוסת חבירו הולד חלל הוא משום דהיא זונה מטעמא דפנוי הבא על הפנויה דעשאה זונה. הרי לך דאף באונס עשאה זונה וזה פשוט: שוב ראיתי להרשב"א בתשובה סי' אלף רל"א וז"ל וא"נ הוה מצינא לתרוצי הא דרב כשבא עליה באונס וכל שבאונס לא הויא זונה וכדאמר רבא לעיל גמרא וכן הבא על אחת מכל העריות ע"כ נראה שכיון הרב ז"ל ללישנא דרבה בפרק הבא על יבמתו (דף נ"ו) דקאמר אלמא באונס לא קרינן בה זונה ותמהני דרבה לא אמרה אלא באשת איש שנבעלה דס"ל כיון שלא נבעלה לפסול לה אלא מחמת שהיא אשת איש כל שהוא באונס לא הויא זונה כיון דמותרת היא לבעלה ישראל. אבל בעיקר זונה האמורה בתורה דהיינו שנבעלה לפסול לה פשיטא דאף באונס חשיבא זונה. ומשנה שלימה שנינו בפ"ק דכתובות (דף י"ד) א"ר יוסי מעשה בתינוקת שירדה למלאות מים מן העין ונאנסה א"ר יוחנן בן נורי אם רוב אנשי העיר משיאין לכהונה הרי זו תנשא לכהונה. הרי מבואר דביאת הפסולים פוסלים אפילו באונס וא"כ ה"ה פנוי הבא על הפנויה אליבא דר"א וכ"ת אם הדבר כן דיש חילוק בין אשת איש הנאנסה לנבעלה לפסול לה תיקשי דאיך רב עמרם היה רוצה להוכיח דאשת ישראל שנאנסה דפסולה לכהונה מדתנן וכן הבא על אחת מכל העריות והיה סבור דלא שנא באונס לא שנא ברצון אימא דהאי וכן קאי לשאר עריות ולא לאשת איש. כבר נתעוררו בזה רבותינו בעלי התוס' וכתבו דעיקר חידוש דאונס ורצון לא הוי אלא באשת איש אבל בשאר עריות אין חידוש טפי באונס מברצון לענין פסולי כהונה ע"כ. הרי לך מבואר דס"ל דמילתא דפשיטא היא דאם נבעלה לפסול לה דלא שנא באונס ול"ש ברצון פסולה לכהונה. שוב ראיתי הדבר מבואר בדברי ה"ה לקמן בפירקין דין ו' שחילק כמו שכתבנו והביא מתני' דפ"ק דכתובות. ולא ידעתי מה יענה הרשב"א ביום שידובר בו סוגיית פרק הבע"י (דף ס') דאיכא מ"ד דטעמיה דראב"י דאית ליה דאנוסת חבירו ומפותת חבירו דהולד חלל הוא משום דס"ל דלר"א פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה דהתינח מפותת חבירו אלא אנוסת חבירו אמאי הולד חלל והרי לא עשאה זונה אלמא דפשיטא ליה דלר"א אף באונס עשאה זונה. וזו נ"ל שהיא ראיה שאין עליה תשובה ודברי הרשב"א ז"ל צריכים אצלי תלמוד. והתוס' בפרק הבע"י (דף נ"ט) ד"ה ורב הכריחו דרב לא ס"ל כר"א מדפסק בספ"ק דכתובות הלכה כרבי יוסי והתם בנאנסה מיירי יע"ש: 
**וא"ת**לר"א דאית ליה דפנוי הבא על הפנויה עשאה זונה האי דאיצטריך רחמנא לומר גבי כ"ג והוא אשה בבתוליה יקח למעט בעולה האי בעולה דמיעט קרא היכי דמי אילימא בעולה דהיתרא כגון שנתקדשה ונבעלה תיפוק לי משום אלמנה או גרושה. ואי דנבעלה בזנות תיפוק לי משום דעשאה זונה. ובשלמא לפי שיטה ישנה ניחא דאיצטריך קרא להיכא דנאנסה או שנבעלה שלא כדרכה דאף דליכא משום זונה איכא משום בעולה. אבל לדידן למאי איצטריך קרא למעט בתולה לכ"ג. ודוחק הוא בעיני לומר דלא אתא קרא אלא למעט מוכת עץ: ויש לחקור חקירה אחת לר"א אם הדבר תלוי דוקא בקידושין דכל שלא קידשה אף שמייחדה לעצמו לשם פילגש חשיבא זונה. או דילמא דוקא כשאינו מייחד לעצמו אלא דרך זנות בא עליה אז הוא דעשאה זונה אבל אם מייחדה לעצמו הויא כדין פילגש ובפרט למ"ד דפילגש שריא אפשר דלא חשיבא זונה. אלא שראיתי בסוגיא זו שאנו עסוקין בה דלא אשכח לר"א שיהא מוזהר כ"ג משום בעולה דוקא אלא בממאנת משמע דדוקא ממאנת דתקינו לה רבנן קידושין ונישואין אבל במקום דלא תקנו קידושין ונישואין לא. ולפ"ז קטן שנשא אשה אף ששבח הוא להן כשהוא סמוך לפרקו וכדאיתא בפרק הנשרפין (דף ע"ו) מ"מ לר"א עשאה זונה דאלת"ה מאי איריא ממאנת דנקט לימא קטן מבן ט' שנשא אשה דליכא משום זונה ואיכא משום בעולה: 
**וראיתי**להריב"ש בתשובה סי' קצ"ד שכתב וז"ל ואפי' ר"א גופיה לא קאמר אלא שלא לשם אישות אבל לשם אישות אע"פ שאין האישות מתקיים כיון שלכוונת אישות בא עליה ולא לכוונת זנות לא עשאה זונה והראיה מממאנת ע"כ. והנה נדון הרב ז"ל הוא בקטנה שהלך אביה למדה"י וכתב דלא עשאה זונה אפילו לר"א משום דלכוונת אישות בא עליה והביא ראיה מממאנת. ויש לדקדק דמה ראיה מייתי מממאנת שאני התם דתקינו רבנן נישואין ומש"ה לא עשאה זונה דלא יתכן שחכמים יתקנו נישואין ותעשה זונה. אבל בנדון דידיה את"ל דלא תקנו נישואין בחיי האב וכמו שהיא סברת רוב הפוסקים ז"ל מנ"ל שאינה זונה אליבא דר"א: והנראה מדעת הרב ז"ל הוא דס"ל דע"כ אית לן למימר דכל שלא בא עליה לשם זנות כי אם לשם אישות לא חשיבא זונה אף שאינה קנויה לו אפי' מדרבנן. והביא ראיה לזה מממאנת דאי ס"ד דאפי' בא עליה לשם אישות כל שאינה קנויה להו עשאה זונה ממאנת נמי הרי היא זונה דבר תורה ולא אתיא תקנתא דרבנן ועקר לאיסורא דאורייתא ומאי דנקטו התם משכחת לה בממאנת לאו דוקא דה"ה כל שבא עליה לשם אישות דלא חשיבא זונה ומלתא אגב אורחיה קמ"ל דאף דרבנן תקינו לה קידושין לא מיתסרא לכהן משום גרושה אבל לעולם דמשום טעמא דזונה כל שבא עליה לשם אישות אף שאין לו בה שום הויה אפילו דרבנן לא עשאה זונה: וא"ת דבפרק הבא על יבמתו נחלקו בזונה האמורה בתורה דר"ע אומר זונה זו מופקרת ור"א אומר אפי' פנוי כו' והשתא במה נחלקו ר"ע ור"א. דאי לאו דברי הריב"ש היינו אומרים דלר"ע אינה זונה אלא במופקרת לכל ואינה מיוחדת לאדם אחד ולר"א אפילו במיוחדת כל שאין לו בה קנין עשאה זונה. אבל השתא כפי סברת הריב"ש במאי פליגי. וי"ל דלר"ע בעינן שתבעל ביאות הרבה להחשיבה זונה ולר"א בביאה אחת עשאה זונה. וכן ראיתי בליקוטי מהר"ר בצלאל עלה דההיא דבעולה לכ"ג שכתבנו לעיל שכתב שם בשם הרא"ש דהוקשה לו דאיך כתב רש"י דלא אשכחן תנא דאית ליה פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה דהא הך סוגיא דהכא היא אליבא דר"ע ור"ע ס"ל כר"א בפרק ד' מיתות (דף נ"א) דאמרינן יכול אפילו פנויה והא לזנות כתיב כר"א כו' וההיא ברייתא דהתם ר"ע קתני לה. ותירץ דע"כ ר"ע ור"א פליגי בזונה ובהא פליגי דלר"ע לא עשאה זונה כי אם בביאות הרבה ולר"א אפילו בביאה אחת והתם בסנהדרין הוא בביאות הרבה. ולהכי סבר כר"א ושמעתין בביאה אחת ולהכי לא הויא זונה ע"כ. וכך הם דברי רש"י שכתב וז"ל מופקרת אפילו פנויה מאחר שהפקירה עצמה לכל קרויה זונה אבל משום בעילה אחת לא הויא זונה הפנויה. ומדברי רש"י אלו נראה לי דס"ל דכל שלא הפקירה עצמה לכל אלא שהיא מיוחדת לאדם אחד לא חשיבא זונה לכ"ע אלא דוקא במפקרת עצמה לכל עובר ושב הוא דהויא זונה אלא דלר"ע בעינן ביאות הרבה ולר"א אפילו בביאה אחת דאלת"ה מאי האי דנקט במלתיה דר"ע שהפקירה עצמה לכל אפילו לא הפקירה עצמה אלא לאדם אחד ובא עליה ביאות הרבה חשיבא זונה. אלא ודאי דס"ל דכל שלא הפקירה עצמה אלא לאדם אחד לא חשיבא זונה. וא"ת אם הדברים כן דלר"א כל שלא הפקירה עצמה לכל לא חשיבא זונה ובמיוחדת לאדם אחד או שנשאת לקטן סמוך לפירקו אף דאין לו בה הויה מ"מ לא חשיבא בעילת זנות א"כ מאי דוחקיה דרש"י ז"ל דקאמר לא אשכחן תנא וכו' אימא דהכא מיירי בשנבעלה שלא כדרכה שלא לשם זנות דבהא אפי' ר"א מודה דלא עשאה זונה: הן אמת דקושיא זו איתא לכל הפירושים דאמאי לא אוקמה רש"י בממאנת שנבעלה שלא כדרכה דליכא משום זונה ואיכא משום בעולה וכדאיתא בפרק הבא על יבמתו וראיתי בלקוטי מהר"ר בצלאל שכתב משום רבי יחיאל מפרי"ש דהכא מיירי בקטנה שמיאנה דליכא זנות ע"כ. ואע"ג דבפרק אלו נערות (דף ל"ה) אמרי' דממאנת אין לה קנס התם מיירי בממאנת מן הנישואין משום דאינה בחזקת בתולה הואיל וניסת וכמו שפרש"י אבל בממאנת מן האירוסין פשיטא דיש לה קנס דומיא דכל אשה שנתארסה ונתגרשה דיש לה קנס וקנסה לעצמה. וסבור הייתי לומר דטעמיה דרש"י ז"ל דלא אוקמה בממאנת מן האירוסין ונבעלה שלא כדרכה היינו משום דס"ל כהרי"ף דאית ליה בפרק הבע"י דכל ביאה דאחר אירוסין עושה אותה כנשואה לגמרי וע"כ לא אמרי' דביאה אירוסין עושה אלא בביאה דקידושין אבל בביאה דאחר אירוסין דינה כנשואה וכן פסק רבינו ז"ל לעיל רפ"י מהלכות אישות יע"ש וכיון שדינה כנשואה אעפ"י שלא נבעלה אין לה קנס וכמ"ש רבינו לעיל פ"א מהלכות נערה בתולה דין ט'. ומ"מ לא נתקררה דעתי בכל זה משום דע"כ מכח ההיא סוגיא דפרק הבע"י מוכרחים אנו לומר דאיכא חד גוונא דליכא משום זנות ולא משום איסור אחר אלא משום בעולה שלא כדרכה וא"כ הו"ל לאוקמי הך דפרק אלו נערות בכה"ג וההיא דהרי"ף ורבינו ז"ל שכתבנו לא שייכא הכא כלל דלא אמרו אלא בבועל לשם נישואין אבל שלא לשם נישואין פשיטא דלא קנה והכי דייקי דברי רבינו אך לכ"ע לא עשאה זונה בביאה זו אף שלא כיון לנישואין מאחר שיש לו בה קצת הויה סוף דבר שדברי רש"י ז"ל צריך לי תלמוד: 
**שוב**ראיתי להרשב"א בתשובה סי' אלף רל"א ששאלוהו על זה מפני מה לא העמידה רש"י בממאנת ותירץ דדוחק הוא לאוקמה בממאנת דאם איתא הוה להו לפרושי הכי בגמרא כו'. וראיתי בנימוקי החכם השלם עמית בתורה כמה"ר אהרן ששון ז"ל בקונטרס הן ישלח (דף נ"א ע"ב) שהביא דברי הרשב"א הללו ותמה עליהם דהכא לענין קנס מיירי ותניא הממאנת אין לה קנס כו' וכתב בסוף דבריו וצריך ליישב דברי הרשב"א לחלק בין ממאנת לממאנת ויש עדים ואין עדים כמ"ש למעלה קצת מזה עכ"ד. ולדידי הדברים פשוטים דמיירי בממאנת מן האירוסין וכדכתיבנא: 
**וגם**הספק שנסתפקנו אם בכל אשה שהיא מיוחדת לאדם אחד אלא שאין לו בה הויה כלל אם עשאה זונה אליבא דר"א עדיין צריך אני להתלמד בזה ממקום אחר. ועיין במ"ש התוס' יבמות (דף נ"ט) ד"ה ורב דאמר כר"א שכתבו בסוף דבריהם ודוחק לומר דלא איצטריך לפסוק אלא בבא עליה לשם אישות ע"כ ודוק היטב. ולעיקר הקושיא שכתבנו למעלה דלר"א עשה זה דוהוא אשה בבתוליה יקח דאתא למעט בתולה למאי איצטריך. נראה דלק"מ משום דאיצטריך לעבור על עשה ועל לא תעשה. ונפקא מינה דאם נפלה יבמה לכ"ג מן הנישואין דאיכא עשה ולא תעשה ובעל הכ"ג לא נפטרה צרתה הואיל ולא קנה מן התורה קנין גמור דלא אתי עשה דיבמה יבא עליה ודחי עשה ול"ת. אבל אם נפלה מן האירוסין ובא עליה נפטרה הצרה. וכל זה הוא מבואר בפרק ב' דיבמות (דף כ"א) ובדברי רבי' לעיל פ"ו מהלכות יבום וחליצה דין י' וי"א יע"ש: ודע דהרא"ם בפרשת אמור עלה דחללה דכתיב בכ"ג דפי' רש"י שנולדה מפסולי כהונה כתב דרש"י בא למעט חללה שנתחללה ע"י ביאת אחד מן הפסולין לכהונה משום דהרי כתיב והוא אשה בבתוליה יקח ואי אפשר שיקח חללה שנבעלה לאחר ע"כ. והנה אליבא דר"מ דאית ליה נבעלה שלא כדרכה כשרה לכ"ג משכחת לה חללה שנתחללה בביאת א' מן הפסולין והיא בתולה. ואפי' למאן דפליג איצטריך חללה ואפילו במי שנתחללה ע"י ביאת אחד מן הפסולין כדי לעבור עליה בעשה ולא תעשה ודו"ק. ודע שאני נסתפקתי בכ"ג שנפלה לו יבמה מן הנישואין ועבר ובא עליה אם חייב כרת דכיון דרחמנא פטריה הוה ליה אשת אח שלא במקום מצוה * (א"ה כמו שנתבאר בדרשות הרב המחבר בדרך מצותיך ח"ג דף ס"ט) וא"כ נפקא מינה טובא לחייב כרת לכ"ג. ודע דהא דאמרי' דלר"א פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה הוא דוקא לפוסלה לכהן אבל לא נפסלה מן התרומה משום דלא קרינן בה כי תהיה לאיש זר כ"כ התוס' בפרק אלמנה לכ"ג (דף ס"ט) ד"ה לא פוסלין ולא מאכילין והוא חידוש גדול בעיני:


###### Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse 18:6:1
[Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse 18:6:1](https://torahapp.org/share/book/Mishneh%20LaMelech%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Forbidden%20Intercourse/r/18:6:1)

כל הנבעלת לאדם וכו'. * (א"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל בפירקין דין ב' ד"ה שוב ראיתי להרשב"א סי' אלף רל"א כו' יע"ש):


###### Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse 18:7:1
[Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse 18:7:1](https://torahapp.org/share/book/Mishneh%20LaMelech%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Forbidden%20Intercourse/r/18:7:1)

**אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה.** * (א"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל פ"ו מהלכות יבום דין י"ט שם רמז שהאריך בדין זה ולא זכינו לאורו):


###### Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse 18:9:1
[Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse 18:9:1](https://torahapp.org/share/book/Mishneh%20LaMelech%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Forbidden%20Intercourse/r/18:9:1)

**אשת כהן שאמרה לבעלה כו'.** כתב בהשגות אע"פ שאמר דבר חכמה אין שמועתו מכוונת וכתב ה"ה ז"ל ואני אומר שדינו של רבינו ז"ל אינו מחכמתו כו' וענין הסוגיא זו מבואר בדברי רבינו. ולא ידעתי מה זו סמיכה שסמך ה"ה מסוגיא זו דההיא באשת ישראל איירי דלכ"ע שויא אנפשה חתיכה דאיסורא כיון שלבעלה מותרת והראב"ד ז"ל לא יחלוק על זה אלא גבי אשת כהן מטעמא דכיון שלא נתקבלו דבריה כיון דהותרה הותרה לגמרי. ואף רבינו ז"ל לא הוצרך לומר דבר זה אלא באשת כהן אבל באשת ישראל שאמרה לבעלה נאנסתי פשיטא ליה ולא הוצרך לומר דנאמנת לאחר מיתת בעלה דמהיכא תיסק אדעתין דלא תהא נאמנת. ואף שכפי הנראה גירסת ה"ה בדברי רבינו הוי הכי אשת ישראל או אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי כו' גירסתנו אינו כן משום דפשיטא ליה לרבינו וכמו שכתבתי. ועוד יש מקום דקדוק דפתח ה"ה ז"ל בתרומה מההיא דנדרים להוכיח דכי היכי דבתרומה אסורה לאחר מיתת בעלה ה"ה לינשא וסיים בההיא דפרק האשה דנסתחפה שדהו ולדעתו שהיא הוכחה גמורה היה לו להביא ענין סוגיא זו בתחלת דבריו:


###### Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse 18:10:1
[Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse 18:10:1](https://torahapp.org/share/book/Mishneh%20LaMelech%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Forbidden%20Intercourse/r/18:10:1)

**כהן שקידש גדולה או קטנה כו'.** הנה ה"ה ז"ל הביא מחלוקת הראשונים באומרת משארסתני נאנסתי אם היא אסורה לבעלה דאיכא מ"ד דאינה אסורה בטוען טענת דמים אלא בשותקת או במכחשת ואומרת בתולה אני אבל במודה וטוענת טענה אחרת אינה אסורה ואיכא מ"ד דבכל גוונא אסורה וכבר ייחס ה"ה סברא זו לרבינו ומדברי הירושלמי יש להוכיח כן דאמרי' עלה דהך דבוגרת ואתיא כהא דתנינן הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים והיא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדך והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך ומקחי מקח טעות נאמנת הדא דתימא לכתובת מנה אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה ע"כ. וכן באומרת מוכת עץ אני אמרי' התם דאסור לקיימה משום ספק סוטה הרי דאף במודה לדבריו ונותנת אמתלא לדבריה אסורה: תו גרסי' התם ואתיא כהא דתנינן תמן בתולה ואלמנה גרושה וחלוצה מן האירוסין כתובתן מאתים ויש להן טענת בתולים הדא דאת אמר בכתובת מנה ומאתן אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה ע"כ. ונראה דחיסור לשון יש כאן וקאי לסיפא דמתני' דקתני אלמנה גרושה מן הנישואין כתובתן מנה ואין להן טענת בתולים ועלה קאמר דלקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה ונראה דמיירי באיכא עדים שנכנסה לחופה עם הראשון ולא נבעלה הא לאו הכי אינה אסורה שהרי בחזקת בעולה היא: 
**גרסינן**בריש כתובות רבי אילא בשם ר"א מצא פתח פתוח אסור לקיימה משום ספק סוטה וחייש לומר שמא אנוסה היא קול יוצא לאנוסה ואפילו תחוש לה משום אנוסה לאו ס' אחד הוא ס' אנוסה ס' פתוחה מדברי תורה להחמיר אר"י ואפילו תחוש לה משום אנוסה שתי ספיקות ס' אנוסה ס' פתוחה ס' משנתארסה ס' עד שלא תתארס שתי ספיקות מדברי תורה להקל ע"כ. וכוונת הירושלמי נראה דרבי אילא אמר דמצא פ"פ דאסור לקיימה הוא משום ס' סוטה והקשו לזה דאמאי אסורה וניחוש לומר שמא אנוסה היא ותירצו קול יוצא לאנוסה וחזרו והקשו דאמאי איצטריך לטעם זה דקול יוצא לאנוסה תיפוק ליה דאפילו נחוש לה משום אנוסה ס' אחד הוא ספק אנוסה ס' מפותה ומדברי תורה להחמיר ותירצו דאי לאו ה"ט דקול יוצא לאנוסה לא היתה אסורה משום דאיכא שני ספיקות ואף בדברי תורה אזלינן לקולא. אבל השתא דאמרי' דקול יוצא לאנוסה ליכא למיחש לאנוסה וא"כ ליכא אלא חד ספק ס' משנתארסה ס' עד שלא נתארסה וספק תורה להחמיר ומש"ה אמר רבי אילא דאסור לקיימה זהו פשט דברי הירושלמי והרב שדה יהושע כתב בזה דברים תמוהים * (א"ה ה"ה כתב בסוף דין זה דמ"ע דבר שאינו מצוי הוא ואין חוששין לו ועיין לדברי הרב המחבר לעיל פי"א מהלכות אישות דין ח' ד"ה עוד נ"ל לומר דטעמיה דרש"י וכו' וד"ה עוד אפשר לומר דלעולם כו'):


###### Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse 18:12:1
[Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse 18:12:1](https://torahapp.org/share/book/Mishneh%20LaMelech%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Forbidden%20Intercourse/r/18:12:1)

**כל אשה שקינא לה בעלה כו' ה"ז אסורה לכהונה.** כתב ה"ה וז"ל ואמרו באותן שב"ד מקנין להם לא להשקותן אלא לפוסלן מן הכהונה, וכעת לא מצאתי לשון זה היכן נאמר דבר"פ ארוסה תנן במתניתין לא להשקותה אלא לפוסלה מכתובתה והכי איתא התם בדף כ"ה ודף כ"ז ורבינו בפ"א מהלכות סוטה דין ו' העתיק משנתנו כמו שהיא כתובה אצלנו: