## Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Marriage Chapter 4

###### Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Marriage 4:1:1
[Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Marriage 4:1:1](https://torahapp.org/share/book/Mishneh%20LaMelech%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Marriage/r/4:1:1)

**אבל האיש שאנסוהו עד שקידש בע"כ ה"ז מקודשת.** (* א"ה בפרק חזקת הבתים (דף מ"ח:) ועיין בתוספות שם ד"ה קדיש בביאה ובתשובת מהריק"ו שרש קפ"ו ויתבאר בדברי הרב המחבר פ"י מהלכות מכירה יע"ש):


###### Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Marriage 4:5:1
[Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Marriage 4:5:1](https://torahapp.org/share/book/Mishneh%20LaMelech%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Marriage/r/4:5:1)

**היה מוכר פירות או כלים וכו'.** זה מתבאר מהנהו עובדי דמייתי הגמרא בפ"ק דקידושין. וכתב ה"ה וז"ל וכתב הרשב"א ז"ל הטעם מפני שהוא א"ל בלשון שאלה מתחילה ואפילו חזר ואמר לה בשעת נתינה התקדשי לי והיא אמרה אחד מן הלשונות שהזכיר רבינו אינה מקודשת אבל אם שתקה ודאי מקודשת ע"כ: 
**ויש**להסתפק בכוונת דבריו דאפשר דהפירוש הוא כך דטעמא דהנך מימרי הוא משום שא"ל בלשון שאלה ולאו משום ששאלה איהי מתחילה הב ולא משום שהשיבה הב מיהב אלא אפילו שלא שאלה מתחילה ולא השיבה הב אלא שתקה דלא הוי מקודשת כיון דבלשון שאלה אמר לה ואפילו אם חזר ואמר לה התקדשי לי ואז אמרה הב מיהב אינה מקודשת אבל אם שתקה כשחזר ואמר התקדשי לי הויא מקודשת וזהו דוקא היכא ששתקה כשאמר לה בלשון שאלה אז מהני שתיקה דלאחר לשון החלטי אבל אם אחר שאמר לה בלשון שאלה השיבה הב מיהב אז אפילו שחזר ואמר לה בלשון החלטי ושתקה לא מהני. והא דאמרינן דהיכא דאמרה הב מיהב דלא מהני אפילו אם היה אחר לשון החלטי היינו דוקא היכא דקדמה שאלה ואף דשתקה אבל אם בתחילה אמר לה בלשון החלטי אפילו שאמרה הב מיהב הוי מקודשת. נמצינו למדין כמה דינים. האחד דאף שלא שאלה איהי מתחילה אפ"ה אינה מקודשת. הב' דאף ששתקה ולא אמרה הב אפ"ה אינה מקודשת. השלישי דאם חזר ואמר התקדשי לי ואמרה הב מיהב דאינה מקודשת אף ששתקה מתחילה. הד' דאם כשחזר ואמר לה התקדשי לי שתקה מקודשת. אלא שיש להסתפק בזה אי הוי דוקא היכא דשתקה מתחילה או דילמא אפילו שהשיבה מתחילה הב מיהבא אלא שמדברי הרשב"א שהביא הר"ן ז"ל (* א"ה עיין לקמן) נראה דס"ל דאם אחר לשון שאלה השיבה הב מיהבא אף שחזר ואמר בלשון אחר ושתקה לא מהני. ולפ"ז צ"ל דמ"ש הרשב"א ז"ל אם שתקה ודאי מקודשת לא קאי אלא להיכא ששתקה מעיקרא : 
**ואפשר**עוד לפרש דברי הרשב"א ז"ל באופן אחר והוא דמ"ש והיא אמרה הכונה לומר וכבר אמרה וה"פ שמתחילה כתב שהכל תלוי בשאלה ואין חילוק בין שתקה להשיבה לזה כתב דאם חזר ואמר לה התקדשי לי אז יש חילוק דאם מתחילה אמרה הב מיהבא אז לא מהני הלשון הגוזר ואף ששתקה אחריו אבל אם שתקה אז ודאי מהני הלשון הגוזר. נמצא לפ"ז דאין חילוק בלשון גוזר בין היכא שהשיבה הן בין ששתקה אלא הכל תלוי בשאלה דאם השיבה אז לא מהני הלשון הגוזר אף ששתקה ואם שתקה אז מהני הלשון הגוזר ואף שהשיבה. שהרי לא חילק בין שתקה להשיבה אלא לגבי לשון שאלה אבל לגבי לשון גוזר משמע שאין חילוק דאם איתא איבעי ליה לפרושי וא"כ הדין השלישי שכתבנו לעיל לפי הפירוש הראשון ליתא לפי פירוש זה. ומ"מ אכתי קשה לכל הפי' הללו דמשמע דס"ל להרשב"א דשתיקה לאחר לשון שאלה לא מהני ואילו מדברי הרשב"א בחידושיו נראה דס"ל דאף דשאלה איהי והשיב לה בלשון שאלה אפ"ה מהני היכא דשתקה וכמ"ש הרב מהרא"ש סימן קע"ה. אשר ע"כ נראה לומר דמ"ש הרשב"א הטעם מפני שהוא אמר לה בלשון שאלה לא בא לשלול אלא דאין הטעם מפני ששאלה איהי מתחילה. אבל אה"נ דמודה דטעמא דמילתא הוי מפני שהשיבה הב מיהב אבל אם שתקה ודאי דמקודשת וכמ"ש בחידושיו. והמשך לשונו כך הוא טעמא דמילתא הוא משום דאמר לה בלשון שאלה ואפילו חזר ואמר לה התקדשי לי אינה מקודשת כיון שהיא אמרה לו לאחר לשון השאלה אחד מן הלשונות שהזכיר רבינו אבל אם שתקה בתחילה לאחר לשון השאלה אז ודאי מקודשת ולאו מטעמא שחזר ואמר לה בלשון גוזר אלא דכיון ששתקה לאחר השאלה שתיקה כהודאה דמיא אבל ליכא לפרושי ולומר דמ"ש הרשב"א והיא אמרה כו' קאי לאחר הלשון הגוזר ובא לחלק בין שתקה להשיבה הב מיהב שהרי מדברי הרשב"א שהביא הר"ן נראה דס"ל דכל שהשיבה אחר לשון השאלה הב מיהב אף שחזר ואמר לה בלשון גוזר ושתקה לא מהני אלא ודאי כדכתיבנא דהרשב"א ז"ל בא לחלק אעיקרא דדינא בין שתקה להשיבה: 
**כתב**הר"ן וז"ל וכן נמי אפילו היכא דאמרה איהי מעיקרא הב אם חזר ואמר לה בשעת נתינה התקדשה לי בו ואיהי אמרה הב או הבה מיהבא מקודשת עכ"ל. ונראה דמיירי היכא דמעיקרא אמר לה בלשון שאלה והשיבה הב מיהב ואז חזר ואמר לה התקדשי דבזה אתי שפיר מה שכתב אם חזר. וכן נמי מדקאמר ואמר לה בשעת נתינה משמע שכבר דבר לה קודם בלשון שאלה והלשון הגוזר אמר לה בשעת נתינה ואי לא אמר לה בלשון שאלה כלל למאי איצטריך לומר שהלשון גוזר אמר לה בשעת נתינה ולא קודם א"ו כדכתיבנא. והשתא יש להסתפק במ"ש ואיהי אמרה הב אם מיירי שחזרה ואמרה הב ואפ"ה הויא מקודשת כיון דהוי אחר לשון הגוזר. או דילמא דהכונה היא וכבר אמרה הב אבל לאחר לשון הגוזר לא אמרה הב אלא שתקה ואתא לאפוקי מסברת הרשב"א שהביא הר"ן דאי אמר לה בלשון שאלה ואמרה הב אפילו אם חזר ואמר הלשון הגוזר ושתקה דלא מהני אבל אם אחר לשון הגוזר אמרה הב איפשר דאפילו אליבא דאיכא דאמרי לא מהני. ולפ"ז איכא לספוקי נמי היכא דשאלה ממנו והשיב בלשון גוזר ואמרה הב. דאפשר דאף אם נאמר דמ"ש הר"ן ואיהי אמרה דהכוונה הוא וכבר אמרה אבל לאחר לשון הגוזר שתקה ומש"ה מהני אבל אם אחר לשון הגוזר אמרה הב לא מהני זהו דוקא היכא דמתחילה אמר לה בלשון שאלה והשיבה הב אז אפילו אם חזר ואמר בלשון גוזר ואמרה הב לא מהני משום דכוונתה לומר הב כמו שאמרתי לך מקודם הב וכי היכי דהב הראשון הוי פירושו לשם מתנה ה"נ הב השני. אבל היכא דלא אמר לה בלשון שאלה מעולם אלא שהיא שאלה והשיב לה בלשון גוזר ואמרה הב אז מהני. אבל ממשמעות הלשון יראה דאף שלאחר לשון הגוזר אמרה הב אפ"ה מהני. וא"כ כ"ש היכא דלא אמר בלשון שאלה כלל דאז אף שהשיבה הב אפ"ה מהני. וא"כ פליג אהרשב"א מן הקצה אל הקצה דאילו להרשב"א אף ששתקה לאחר לשון הגוזר לא מהני כיון דאחר לשון השאלה אמרה הב ואילו לאיכא דאמרי אף שאחר לשון שאלה אמרה הב וחזר ואמר בלשון גוזר ואמרה הב אפ"ה מהני וליכא לספוקי כלל דדילמא הא דקאמר ואיהי אמרה הב דמקודשת היינו דוקא היכא שלא השיבה מתחילה כששאל לה אלא שתקה אבל אם מתחילה אמרה הב אז אפילו שחזר ואמר לה בלשון גוזר דלא מהני כסברת הרשב"א אך מאי דאיכא לספוקי הוא דאם שאלה איהי מתחילה והשיב לה בלשון שאלה ושתקה היכי ס"ל דמצדדו היכא שלא שאלה איהי וכן היכא שלא השיב לה בלשון שאלה ולא צידדו היכא דשתקה משמע דס"ל דאין חילוק בין שתקה להשיבה הב מיהב והדבר צריך תלמוד. עוד כתב הר"ן וז"ל אבל הרשב"א ז"ל כתב דאפילו לא אמרה איהי מעיקרא מידי כיון דאיהו אמר לה בלשון שאלה ואיהי לא אהדרא ליה אין מקדישנא לך אלא אמרה לו הבה אפילו חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי לא מהני ולא מידי דעיקר טעמא דאינה מקודשת היינו משום דכיון דבלשון שאלה קאמר לה אם איתא דארצייה הוה לה לאהדורי אין מקדישנא לך ומדלא מהדרא הכי אלא אמרה הבה ודאי הכי קאמרה בקידושין לא ניחא לי אלא במתנה ולפיכך אם חזר ואמר לה התקדשי לי אינה מקודשת עכ"ל. ויש להסתפק לדעתו ז"ל היכא דשאלה איהי והשיב לה בלשון שאלה ושתקה מה יסבור. דמדיוק דבריו שכתב ואיהי לא אהדרא ליה אין מקדישנא לך וכן ממ"ש אם איתא דארצייה הוה לה לאהדורי אין מקדישנא לך משמע דכל שלא השיב לה בזה אינה מקודשת. אלא שנראה שדיוק זה ליתא משום דא"כ נאמר דס"ל דאף אם השיבה אין דאינה מקודשת והא ודאי ליתא וכמ"ש רבינו והטור ז"ל. א"ו נראה שכוונת דבריו היא שאם היתה דעתה לומר הב לשם קידושין היה לה לומר אין מקדישנא לך ולא לומר הבה. אבל אה"נ דשתיקה נמי מהני משום דשתיקה כהודאה דמיא. וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו בפירוש דשתיקה מהני והביא דבריו מהרא"ש סימן קע"ה יע"ש: 
**עוד**נסתפק הרב הנזכר בדעת הרשב"א כשאמרה לו הב והשיב לה בלשון גוזר ואמרה הב מהו. מי אמרינן דכיון דלא אמר לה בתורת שאלה אע"פ שהיא אמרה מעיקרא הב לא אמרינן דבתר מאי דקאמרה מעיקרא אזלינן. או דילמא אה"נ דהרשב"א מודה בזה אלא דעדיפא מינה קאמר דאפילו לא קאמרה מעיקרא כלום ובתר הכי אמר הרי את מקודשת לי אינה מקודשת כיון דבתחילה אמר איהו בלשון שאלה. ונראה דהרב ז"ל הוקשה לו דאם אינה מקודשת למאי איצטריך הרשב"א לאשמועינן דאם חזר ואמר הרי את מקודשת דלא מהני לישמועינן היכא דמתחילה אמר לה בלשון גוזר דלא מהני. ולזה השיב דעדיפא מינה קאמר כו' ואם זו היא כוונת הרב ז"ל תמיהא לי מלתא דלמאי איצטריך לומר דחידושו דהרשב"א הוא אפילו שלא אמרה מתחילה הב. אימא דחדושיה הוא אפי' ששתקה לאחר לשון הגוזר ואם לא היתה שאלה מקודם פשיטא דהויא מקודשת אלא כיון שהיתה שאלה מקודם והשיבה הב אף שחזר ואמר לה בלשון גוזר ושתקה לא מהני: 
**כתב**הריב"ש סימן תע"ט ומעתה אני אומר שהקטנה מקודשת גמורה שהרי עדות שניהם מכוונת שהחתן נתן הטבעת לסרבל אבי הכלה וא"ל בשעת נתינה הרי בתך מקודשת כו'. ונראה דמיירי שאבי הכלה לקח תיכף הטבעת מן הסרבל או אמר הן אבל בלאו הכי לאו כלום הוא שהרי כ"כ הרמ"ה הביאו הריב"ש סימן ק"ע. ומ"ש דשתיקה לא מהניא אלא היכא דשקלתיה ואישתיקא אבל זרק לה קידושיה לתוך חיקה ולא שקלתינהו ואשתיקא שתיקה כה"ג לאו כלום הוא יעויין שם: 
**ומ"ש**רבינו אם אמרה הן כ"כ הטור ס"ס כ"ט וכתב שם מרן הב"י וז"ל אלא שיש לתמוה למה הצריך שתאמר הן דאפילו שתקה וקבלה משמע נמי דמקודשת וכ"נ ממ"ש רבינו בסמוך בשם הרא"ש וממה שאכתוב בשם הרמב"ן ע"כ. וכבר נשאל מרן ז"ל על לשון זה בתשובה סימן ח' דאיך משמע מלשון הרא"ש דאפילו קבלה בשתיקה מקודשת דאדרבה איפכא משמע ממ"ש ואם אמר בשעה שנתנו לה הרי את מקודשת וקבלה מקודשת משמע דדוקא לפי שחזר ואמר הרי את מקודשת לי מש"ה מקודשת אפילו בשתיקה אבל אם לא חזר ואמר הרי את מקודשת משמע דאינה מקודשת דאם איתא דס"ל להרא"ש דכשאמר לה לשון שאלה ולא חזר ואמר הרי את דמקודשת לישמועינן רבותא. וכן מ"ש הרמב"ן אבל אם שתקה ודאי מקודשת משמע דהיינו כשחזר ואמר התקדשי לי ומש"ה מקודשת ודאי כמו שנראה מהמשך הלשון שכתב וחזר ואמר התקדשי והיא אמרה כו' ובהא קאמר דאי שתקה ודאי מקודשת עכ"ל מהריב"ן. ויראה דס"ל דמה שחילק הרמב"ן בין אמרה לשתקה היינו לאחר הלשון הגוזר. ולפ"ז קשיא לי שהרי מדברי הרשב"א שהביא הכי מוכח דכל שאמר לה בלשון שאלה והשיבה הב אף שחזר ואמר לה התקדשי לי דאינה מקודשת ומשמע דאפילו ששתקה אחר הלשון הגוזר. דאם איתא דמיירי דוקא כשאמרה הב מיהב איבעי ליה לפרושי ולומר דמה שחילק הרמב"ן בין אמרה לשתקה הוי דוקא היכא דלאחר לשון השאלה שתקה וחזר ואמר לה בלשון גוזר ואמרה לא מהני אבל אם שתקה מהני זה נראה ג"כ דוחק דאם איתא להאי מילתא איבעי להו לפרושי דהא עליה דלישנא דגמרא קאי דהיינו שהשיבה הב. ויותר ניחא לי לומר דמ"ש הרמב"ן והיא אמרה הכוונה וכבר אמרה כלומר דאם לאחר לשון השאלה אמרה הב אז אפילו שחזר ואמר בלשון גוזר לא מהני שכבר גלתה דעתה שאינה רוצה בקידושין אלא במתנה אבל אם לאחר לשון השאלה שתקה נהי דלא מהני משום דאדבורא דידיה סמכא אבל אם חזר ואמר לה בלשון גוזר מהני דכיון דלא גלתה דעתה בפירוש שאינה רוצה בקידושין לא היה לה לקבלו אחר לשון גוזר שאמר לה התקדשי לי בו. ובזה אפשר שיודה הרשב"א דהיכא שלא אמרה הב מיהב אם חזר ואמר לה בלשון גוזר דמהני: 
**והנה**מרן ז"ל השיב על דברי מהריב"ן דמ"ש הרא"ש והרמב"ן אם חזר ואמר כו' על אומרת הב מיהב כתבו כן לומר דאף ע"ג דהאי לישנא משמע שאינה חפצה אם חזר ואמר לה הרי את מקודשת וקבלה מקודשת משמע שלא הצריך לומר הרי את מקודשת לי אלא משום דאמרה הבה הא אם לא אמרה אותו לשון אין צריך לומר בשעת נתינה הרי את מקודשת אלא כיון שקבלה סתם מקודשת ע"כ. והנה תשובתו היא תשובה נצחת למה שהקשו עליו דמדברי הרא"ש והרמב"ן מוכח דשתקה לא מהני דאם איתא דמהני לישמועינן רבותא. לזה השיב דאדרבה חידושא אשמועינן דאפילו שאמרה מתחילה הב מיהב אם חזר ואמר לה התקדשי לי מקודשת דסלקא דעתך אמינא דאפילו חזר ואמר בלשון גוזר דלא מהני כיון שכבר אמרה הב מיהב שהכוונה היא לומר שאינה חפצה בקידושין וכמ"ש הר"ן בשם הרשב"א קמ"ל. אבל שנלמוד מדברי הרא"ש והרמב"ן הללו דשתיקה דלאחר לשון שאלה דמהני הפך דעת רבינו והטור ולהקשות על ה"ה ז"ל שמביא דעת הרמב"ן בסתם לא ידעתי מנ"ל דלעולם דשתיקה דלאחר לשון שאלה לא מהני. ומ"ש הרא"ש והרמב"ן דשתיקה מהני היינו לאחר לשון גוזר דסד"א כיון שקדמה שאלה אפילו שאמר לה אח"כ בלשון גוזר ושתקה דאינה מקודשת וכסברת הרשב"א קמ"ל דמהני אבל אין ה"נ דשתיקה דלאחר לשון שאלה לא מהני וצ"ע. ודע דהרב בעל עצמות יוסף הבין בדברי הרמב"ן דמ"ש והיא אמרה היינו לומר כיון שאמרה היא כך אינה מקודשת והיינו אפילו שאמרה מעיקרא קודם שיחזור ויאמר התקדשי לי אבל אם אמר לה בלשון שאלה והיא לא השיבה כלום אם אמר לה התקדשי לי מקודשת ע"כ. ונראה דאף לפי פירוש זה אין הוכחה מדבריו דשתיקה דלאחר לשון שאלה לא מהני. דאפשר דמ"ש הרמב"ן ואם שתקה ודאי מקודשת אינו בכה"ג שחזר ואמר לה בלשון גוזר אלא שאם שתקה לאחר לשון השאלה ה"ז מקודשת ואפילו לא חזר ואמר בלשון גוזר. דכל מ"ש הרמב"ן ואפילו חזר אינו אלא לאשמועינן שאף שהשיבה אחר השאלה הב לא מהני אף שחזר ואמר בלשון גוזר אבל שתקה אה"נ דמהני אף שלא חזר ואמר בלשון גוזר. והרב ס"ל דכל ששתקה אחר לשון השאלה דהיא ספק מקודשת וכן דעת הריב"ן שכתבנו לעיל וכן דעת מהרימ"ט חאה"ע סימן ל"ח יע"ש: 
**כתב**מהרש"ך ח"ב סימן קכ"ה וז"ל ויראה דלהרמב"ן אפילו שחזר ואמר לה בשעת נתינה התקדשי לי דוקא אם שתקה מתחילה ועד סוף דהיינו משעת שאלה ועד שעת נתינה אבל אם אמרה אחד מהלשונות הגרועים דהיינו הב מיהב אינה מקודשת ולהרא"ש יראה מדבריו דדוקא היכא דקבלה הקידושין אחר השאלה ולא אמר לה כלום בשעת נתינה אמרינן דאי אמרה לו הב או שתקה נמי אינה מקודשת אבל אם חזר ואמר לה בשעת נתינה הרי את מקודשת לי וקבלה אע"פ שמתחילה אמרה הלשונות הנזכרים מקודשת ע"כ. ויראה מדבריו דס"ל דלהרמב"ן לא מהני כשחזר ואמר בלשון גוזר אלא כששתקה בין בתחילה דהיינו לאחר לשון השאלה בין לבסוף דהיינו לאחר לשון גוזר. ולא ידעתי מנ"ל הא דאי ס"ל דמ"ש הרמב"ן והיא אמרה שהוא לאחר לשון הגוזר ובזה חילק בין אמרה לשתקה מנ"ל למהרש"ך דאם לאחר לשון השאלה אמרה הבה דאף שחזר לומר לשון גוזר ושתקה דלא מהני הפך דעת הרא"ש מאחר דהרמב"ן לא חילק אלא בין שתקה לאמרה לאחר לשון הגוזר. ואם הרב ז"ל הוקשה לו דאם כן דלדעת הרמב"ן דכל ששתקה לבסוף מהני אף שאמרה מתחילה לאחר לשון השאלה הבה הרי חולק על הרשב"א שהביא דבריו הר"ן דמשמע מינייהו דכל שאמרה מתחילה הבה אף שחזר ואמר בלשון גוזר ושתקה דלא מהני. ולפ"ז יחוייב בהכרח דמ"ש והיא אמרה שהכוונה הוא וכבר אמרה כלומר שאם היא כבר אמרה לאחר לשון שאלה הבה אז לא מהני הלשון הגוזר שאח"כ אבל אם שתקה בתחילה מהני הלשון הגוזר שאח"כ. אכתי קשה דמנ"ל דבעינן שתיקה לבסוף דאימא דאם לאחר לשון השאלה שתקה אם חזר ואמר לה בלשון גוזר אף שהשיבה הב מיהב מהני שהרי לא חילק אלא בין שתיקה ואמירה דבתחילה דהיינו לאחר לשון שאלה אבל אמירה דאחר לשון גוזר אינו מזיק כלל וליכא למימר שבא להסכים דעת הרמב"ן לדעת הרא"ש שמדברי הרא"ש יראה דדוקא לפי ששתקה לאחר לשון הגוזר אבל אם אמרה הבה לא מהני. שהרי ע"כ פליגי הרמב"ן והרא"ש היכא שאמרה מתחילה הבה וחזר ואמר לה התקדשי לי דלהרמב"ן לא מהני ולהרא"ש מהני. ואפשר דכל מאי דאפשר לומר דלא פליגי הרמב"ן והרא"ש עביד אלא שבחלוקה דהיכא דאמרה היא לאחר לשון השאלה הבה ואח"כ אמר בלשון גוזר ושתקה קאמר דלהרמב"ן לא מהני ולהרא"ש מהני משום דניחא ליה טפי להסכים דעת הרמב"ן לדעת הרשב"א מאחר דהרשב"א תלמידיה דהרמב"ן ז"ל הוה ומסתמא לא פליג עליה והרשב"א כבר גילה דעתו דכל שהשיבה הב ה"ז מעוות שאינו יכול לתקון מש"ה קאמר ובהא פליג על הרא"ש. אבל בחלוקה שהשיבה לאחר לשון גוזר הב שמדברי הרא"ש משמע דלא מהני קאמר דהרמב"ן נמי מודה בזה. ומ"ש ואם שתקה קאי לשני החלוקות מאחר שאין כאן הכרח דפליג אהרא"ש. והנה הרב ס"ל דכל ששתקה לאחר לשון שאלה אינה מקודשת וכ"ה דעת מהר"י אדרבי סימן י' יע"ש: 
**כתב**מהרשד"ם בתשובה חלק אה"ע סימן נ"ד דהראב"ד והרמב"ן והרא"ש כולם חולקים על הרשב"א במה שכתב דאפילו אם חזר ואמר התקדשי לי דאינה מקודשת. ונראה שהבין במ"ש הרמב"ן והיא אמרה כו' דהחילוק דשתקה לאמרה הוי בין שתיקה לאמירה דלאחר לשון גוזר. ותימה הוא איך יחלוק הרשב"א עם רבו: 
**עוד**כתב הרשד"ם דבנדון דידיה יודה הרשב"א דהוו קידושין דבשלמא כשאמר התקדשי לי לשון שאלה בהא הוא דקאמר הרשב"א דכל שלא אמרה הן דלא הוו קידושין אבל נ"ד דלא הוי לשון שאלה ממש אדרבה נראה לשון גוזר יודה הרשב"א דהוו קידושין אפילו שתקה ונטלה או אפי' אמרה הן הוו קידושין ע"כ. ונראה שכוונתו ז"ל לחלק דשאני כשאומר לה תתקדשי לי ששואל לה אם רוצה להתקדש ומש"ה אם השיבה הב לא מהני משום דאדיבורא דידה קא סמכא שאמרה שיתנם לה במתנה וכל שלא השיבה הן כיון שהוא שאל לה אם רוצה להתקדש לא מהני. אבל בנ"ד שאמר אם תרצי לקבלו לקדושין פארה מי אתנהו לך שביאר דעתו שאינו נותנה לה אלא לשם קידושין ולא שאל ממנה אלא לומר לה שאינו נותן לה אותו הדבר ששאלה ממנו אלא אם תתקדש והשיבה תנה לי פשיטא דאדיבורא דידיה קא סמיך שדבריו אינן לשון שאלה ממש אלא אדרבה הוא לשון גוזר כיון שהוא לא שאלה אם רוצה להתקדש לבד אלא שאם תקבלהו לקידושין יתנהו ואם לאו לא יתנהו והוה ליה כלשון גוזר. ומהתימה על הרב פ"מ ח"ב סימן ב' שהקשה על תשובת מהרשד"ם מההיא דהרשב"א שהביא הר"ן דמיירי דלאחר שאמר בלשון שאלה חזר ואמר התקדשי לי בלשון גוזר ועל כל אלה קאמר דאם שתקה אינה מקודשת וכיון שכן צריך לדעת מה מחלק הרשד"ם בין נ"ד לנדון הרשב"א ע"כ: 
**ואחרי**בקשת המחילה אלף פעמים יראה דלעולם לא אתי מהרשד"ם מטעמא דחזר ואמר לה טומא לו פור קידושין פארה מי דהוי לשון גוזר. שהרי הרב כבר ביאר דעתו דבהא פליגי הרמב"ן והרא"ש והראב"ד עם הרשב"א. וע"ק לדעתו דא"כ דמהרשד"ם אתי מטעם שחזר ואמר לה בלשון גוזר איך קאמר דנדון דידיה לא הוי שאלה ממש אדרבא נראה שהוא מאמר גוזר ואי קאי לחזרה אין לך לשון גוזר יותר ממה שאמר לה וה"ק שאינו לשון שאלה ממש ושנראה שהוא לשון גוזר דמשמע דכמסתפק אמרה. אלא ודאי כדכתיבנא דמהרשד"ם לא אתי אלא אעיקרא דלישנא דאמר אם תרצי לקבלו בעד קידושין אתנהו לך ובזה אמר שאינו לשון שאלה אלא כנראה שהוא לשון גוזר: 
**עוד**כתב הרב פ"מ שם דהרשד"ם פירש דברי הרשב"א שהביא הר"ן על קצת האופן שפירש מרן הב"י ע"כ. ולא ידעתי אנה מצא הרב זה שהרי מ"ש הרשד"ם גם כי לדברי שניהם היא שתקה ולא אמרה הן. הוא על השתיקה דלאחר לשון הגוזר שחזר ואמר לה בלשון גוזר טומא לו פור קידושין. אבל לאחר לשון שאלה לא שתקה אלא אמרה תנהו לי ועל שתיקה זו דלאחר לשון גוזר הוא שכתב מהרשד"ם דלדעת הרשב"א לא מהני. אבל בשתיקה דלאחר לשון שאלה בזה לא מיירי מהרשד"ם ואפשר שיסבור דמהני אלא דשאני נדון דידיה דלאחר לשון השאלה אמרה תנהו לי ולפי זה קאמר דאף שחזר ואמר לה בלשון גוזר ושתקה לא מהני כסברת הרשב"א: 
**עוד**כתב הרב הנזכר ועל פי הצעתי הלזו כו' וצירף להרשב"א כו' תמיהא לי דמוכרח הוא דהרשב"א ע"כ לא קאמר הכי אלא משום שהשיבה קודם הב או אשקי ע"כ. כנראה דהרב ז"ל הבין דמאי דצירף מרן סברת הרשב"א לסברת רבינו דשתיקה לא מהני היינו ממ"ש הרשב"א שאם חזר ואמר לה בלשון גוזר ושתקה דלא מהני ולפי זה הקשה לו דע"כ לא קאמר הרשב"א הכי אלא משום שהשיבה קודם הב. וזהו תימה בעיני דאיך יעלה על הדעת פירוש זה דא"כ אף אנו נאמר דאף שתיקה דלאחר לשון גוזר דלא מהני והא ודאי ליתא וא"כ ע"כ לומר דשאני נדון הרשב"א שהשיבה מקודם הבה וא"כ מנ"ל דשתיקה דלאחר לשון שאלה דלא מהני. אלא ודאי עיקרן של דברים כך הוא דמרן ז"ל לא פשיט מדברי הרשב"א אלא ממ"ש בתחילת לשונו ואיהי לא מהדרא ליה אין מקדישנא לך וכן נמי כתב בסוף דבריו אם איתא דנתרצית הוה לה לאהדורי אין מקדישנא לך דמוכח מינייהו שכל שלא השיבה הן לא מהני. וכן הוכיח ג"כ מהריב"ן הובאו דבריו בתשובת מרן סימן ח' דמדכתב ואיהי לא מהדרא ליה אין מקדישנא לך משמע דשתיקה לא מהני. וכ"ת א"כ דמכח דיוקא אתי מרן א"כ תיקשי לי אדתידוק מרישא נידוק מסיפא דקאמר אי לא אמרה הב מיהב דמשמע דדוקא משום דאמרה לשונות גרועים הללו אבל אם שתקה לא מהני. הא ל"ק דאפשר לתרץ כמו שתירץ מהרש"ך ח"ב סימן קכ"ז לדברי רבינו והטור ז"ל דלדידהו נמי קשיא דיוקא אדיוקא ותירוץ דלחידושא נקט הב מיהב דלא מיבעיא שתקה אלא אפילו אמרה הב דסד"א שכוונתה להשיב על דבריו קמ"ל דלא מהני. וא"כ ה"ה בדברי הרשב"א הללו שנתרץ כן. שוב ראיתי להרב בעל לח"מ שכתב בפשיטות דמרן הוכיח כן ממ"ש הרשב"א ואיהי לא מהדרא אין מקדישנא לך ולקושיית דיוקא אדיוקא תירץ כמו שכתבנו יע"ש: 
**עוד**כתב הרב בעל פ"מ דמ"ש הרשב"א דאף אם חזר ואמר לה התקדשי דלא מהני הוא דוקא אם חזרה היא לומר הבה אבל אם שתקה מהני וצירף בסברא זו למהר"י אדרבי ז"ל יע"ש. ולא ידעתי אנה מצא הרב ז"ל זה שהרי מהרי"א ז"ל מעולם לא אמר דשתיקה מהני אלא בשתיקה דלאחר לשון שאלה אבל אם לאחר לשון השאלה השיבה הבה אף שאח"כ חזר ואמר לה בלשון גוזר ושתקה לעולם דיסבור דלא מהני וכדמשמע פשטא דלישניה דהרשב"א. ומה שהביא ראיה לדבריו מדברי הרמב"ן כו' היינו משום דפי' דברי הרמב"ן כמו שפירשם הרב עצמות יוסף דמ"ש והיא אמרה היינו לומר וכבר אמרה וא"כ מ"ש ואם שתקה הויא ודאי מקודשת קאי ג"כ לששתקה לאחר לשון השאלה. ופירש כן כי היכי דלא תיקשי דברי הרמב"ן להרשב"א וכמ"ש הרב עצמות יוסף. וכן ממה שחזר מהרי"א ז"ל והוכיח דשתיקה מהני מדברי הרשב"א שכתב אלא אמרה הב מיהב משמע שכל כוונתו אינו אלא להוכיח דשתיקה דלאחר לשון שאלה דמהני. שוב ראיתי שהדין עם הרב בעפ"מ שהרי מהרי"א ז"ל הביא ראיה לדבריו ממ"ש ר' ירוחם דאע"פ שאמרה אלו הלשונות אם אמר לה בשעה שנתן הרי את מקודשת לי ושתקה מקודשת ע"כ. משמע דמהרי"א ז"ל מדמה שתיקה דלאחר לשון שאלה לשתיקה דלאחר לשון גוזר אף שאמרה בתחילה הבה ואם כן כיון דס"ל כדעת הרשב"א דשתיקה דלאחר לשון שאלה מהניא ע"כ לומר דמ"ש דאם חזר לומר בלשון גוזר דלא מהני דהיינו דוקא אם חזרה והשיבה הב אבל אם שתקה מהני כיון שהרב ז"ל מדמה להו. אך קשה דלמה לא הביא ראיה מדברי הרא"ש שכתב ואם אמר בשעה שנתנו לה הרי את מקודשת וקבלה מקודשת: 
**נשאל**הרב מוהרשד"ם סימן י"ג על אחד שחטף מחבירו סודר והיה אומר לו שיתן לו סודרו והשיב המקדש תרצה הלבן הזה לקידושין לבתך הקטנה והשיב תן לי הלבן יהיה לשם מי שיהיה והשיב הרב ז"ל שאין כאן קידושין מטעם שלא אמר לי ומטעמי אחריני יע"ש. ותמהני דאמאי לא ביטל קידושין הללו מטעמא דכיון דאבי הבת אמר שיתן לו הלבן והמקדש השיב בלשון שאלה ואבי הבת לא אמר הן אדרבה נראה דהוי כמו הבה מיהבא דאליבא דכ"ע לא הוו קידושין ואפילו את"ל דס"ל דלא הוי כמו הבה מיהבא מ"מ לא הוי כמו הן וא"כ מידי ספיקא לא נפקא והיה לו לעשותו סניף עם הטעמים שכתב וצ"ע. ועיין בסימן ח' (דף ט') : 
**עוד**נשאל מהרשד"ם סימן כ' על מי ששאל מחבירו כוס אחד של יין והשיב לו אם תרצה אותו בעד קידושין אתנהו לך ולא רצה שוב חזר ושאל ממנו הכוס ונתנו ואמר לו אני נותנו בעד קידושין ע"כ. ואין להקשות דאמאי לא הביא הרב ז"ל סברת הרשב"א דס"ל דכל שאמר לו בתחילה בלשון שאלה אף שחזר ואמר בלשון גוזר לא מהני. ואף שרוב הפוסקים חולקים על סברת הרשב"א הלזו מ"מ מידי ספיקא לא נפקא והיה לו לעשותו סניף משום דע"כ לא קאמר הרשב"א אלא היכא דתיכף ומיד אחר לשון השאלה אמר לה בלשון גוזר שכיון שכבר גלתה דעתה שאינה רוצה אלא במתנה אף שלאחר לשון הגוזר שתקה מ"מ אדעתא דדיבורא קמא שתקה. אבל לא יעלה על הדעת דמשום דבפעם אחד אמר לה בלשון שאלה והשיבה שאינה רוצה אלא במתנה שאם בפעם אחרת אמר לה בלשון גוזר ושתקה דלא ליהוי קידושין משום דאדיבורא דידה קא סמכא וזה אין לו שיעור. ומש"ה לא נסתייע מהרשד"ם בנדון שלו מזה משום דלא היתה השאלה והלשון הגוזר סמוכים זה לזה. ובר מן דין נראה לומר דלא היתה כאן לשון שאלה משום דאמר לו אם תרצה לקבלו בעד קידושין אתנהו לך דלשון זה אינו לשון שאלה ממש אלא אדרבא נראה כלשון גוזר וכמ"ש הרב סי' כ"ד וכבר ביארנו לעיל טעם הדברים יע"ש:


###### Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Marriage 4:6:1
[Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Marriage 4:6:1](https://torahapp.org/share/book/Mishneh%20LaMelech%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Marriage/r/4:6:1)

**המקדש בעד אחד אין חוששין לקדושיו.** הכי אסיקנא בגמרא בפרק האומר. וז"ל הריב"ש סימן רס"ו ולא נשאר אלא ע"א מעיד על הקידושין כו' את"ל דעדותו קיימת וע"א בקידושין לאו כלום הוא כו'. ואנכי הרואה דאפילו ע"א נמי ליכא באותו נדון דהא קי"ל נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה ואותם השני עדים הוזמנו מתחילה על הקידושין להעיד ג"כ על זה וא"כ אפילו לסברת הסמ"ג דחייש למקדש בע"א הכא ליכא למיחש. וגם לקמן באותה תשובה כשבא הריב"ש לבטל עדותם לפי שהוזם בעדותו ולא נשאר בקידושין רק עדות וידא"ל אברהם כו' וכיון שכן הא קי"ל דהמקדש בע"א אין חוששין לקידושין התם נמי קשה דלא היה צריך לטעם זה דתיפוק ליה משום דנמצא אחד מהם קרוב או פסול דעדותן בטלה ונמצא דאין כאן אפילו ע"א וצ"ע. ועיין לעיל בתשובת הריב"ש ס"ס י"ד: **המקדש בפסולי עדות של תורה אינה מקודשת כו'.** זה פשוט בסנהדרין פרק זה בורר שהפסולים אינם כשירים לעדות אשה. וכתב ה"ה וז"ל ודע שבפסולי עדות יש מחלוקת בין המפרשים ז"ל אי אלו הן מדברי תורה ואי אלו הן מדברי סופרים שקצת מן הגאונים סוברים שכל אותם שהם נלמדין מן המדרש כקרובי האם הם מדברי סופרים וכ"כ רבינו בפי"ג מהלכות עדות כו' ודבריו מגומגמים הם. ויש לתמוה שהרי הוא ז"ל כתב לעיל בפ"א מהלכות אלו גבי קידושי כסף דאע"ג דדברי סופרים קרי ליה רבינו מ"מ דין תורה גמור אית להו ואם בא אחר עליה נהרג בקידושי כסף ולא תפסי בה קידושי אחר אלא שאינו נחשב ממצות התורה דברים הנלמדים מי"ג מדות. א"כ מאי נפקא לן לדעת רבינו אי קרובי האם נקראו דברי סופרים והלא פסולים לגמרי הם ואם נתקדשה בפניהם אינה צריכה גט. ואולי דשאר הגאונים סברי דדבר הנלמד מי"ג מדות דין דברי סופרים גמור אית להו ולהנהו דוקא נפקא לומר מה הם הפסולים מן התורה או לפסולים מי"ג מדות וכל זה הוא דוחק וצ"ע: (* א"ה עיין בש"ך ח"מ סימן ל"ג):


###### Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Marriage 4:7:1
[Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Marriage 4:7:1](https://torahapp.org/share/book/Mishneh%20LaMelech%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Marriage/r/4:7:1)

**קטן שקידש אין קידושיו קידושין.** זה פשוט במשנה פרק האיש מקדש. (* א"ה עיין לקמן פ"ו מהלכות גירושין דין ג') ונסתפקתי בקטן שקידש ואמר הרי את מקודשת לי לאחר שאגדיל או גדול שאמר לקטנה הרי את מקודשת לי לאחר שתגדילי מהו מי אמרינן כיון דבשעת הקידושין הוו קטנים לא מהני ולא מידי או דילמא כיון דבשעת חלות הקידושין הם גדולים חלו הקידושין. ומההיא דאמרינן בפ"ג דקידושין (דף ס"ג) האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר לאחר שאשתחרר לאחר שתשתחררי לאחר שימות בעליך לאחר שתמות אחותיך לאחר שיחלוץ ליך יבמיך אינה מקודשת משום דהוי דבר שלא בא לעולם אין משם ראיה לנ"ד. דשאני התם שהוא מחוסר מעשה דהיינו גירות או גט שחרור או שימות בעלה או אחותה ומש"ה לא מהני אבל הכא דאינו מחוסר מעשה כי אם זמן וזמן ממילא קא אתי אפשר דלא הוי דבר שלא בא לעולם. ומצינו כעין חילוק זה בההיא דאמרינן דאין מתירין את הנדר עד שיחול שיש מגדולי המורים דאית להו דדוקא במחוסר מעשה אין מתירין אבל במחוסר זמן מתירין קודם שיחול משום דזמן ממילא קא אתי. (א"ה כמבואר בב"י י"ד סימן רכ"ח יע"ש) ובדקתי עד מקום שידי מגעת בספרי הראשונים והאחרונים ולא מצאתי גילוי מילתא לדין זה. ועיין בפרק המגרש (דף פה) דאמרינן חוץ מקידושי קטן מהו מי אמרינן השתא מיהא לאו בר הויה הוא או דילמא אתי לכלל הויה ודו"ק: (* א"ה מההיא דאמרי בפרק האומר הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום רב ושמואל דאמרי תרווייהו מקודשת אין ראיה כלל דשאני התם דבידו לקדשה עכשיו אבל ספיקו של הרב המחבר הוא בקטן וקטנה שאינן בתורת קידושין. אך ראיתי להנ"י פרק בית שמאי עלה דההיא דהמקדש את הקטנה קידושיה תלויין שכתב וז"ל ותלמודא מפרש לה בתרי גווני או לומר קידושיה תלויין עד שתהיה גדולה ואז גמרי הקידושין דהוה ליה בשעה שנתן לה כסף קידושיה כאילו התנה עמה הרי את מקודשת לי לאחר גדלות וכאותה ששנינו הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום כו' יעויין שם וכן כתב הרשב"א שם. מוכח מכאן דס"ל כסברת רש"י שהביא הרב המגיד ומיהו משמע מתוך דבריהם דדוקא בקטנה אבל קטן שקידש לאחר שיגדיל אינו כלום ודו"ק. ולכאורה קשה לי על הרשב"א דביבמות (דף לד) בסוגיא דשופעות דחה פירש"י וכתב דאין הקידושין חלין אף לאחר גדלותן וזה סותר מה שכתב הוא עצמו בפרק בית שמאי כנזכר אבל אם נאמר דהוא ז"ל מחלק בין קטן לקטנה ניחא): 
**שוב**ראיתי שדין זה במחלוקת שנוי בין רש"י והתוספות בפרק ג' דיבמות (דף לד) אההיא דאמרינן התם אמר רב עמרם א"ר בשופעות מתוך י"ג לאחר י"ג לאיחיובי אינהו מתוך י"ב לאחר י"ב לחיובי אינהי ע"כ. (* א"ה וכבר הבאתי סוגיא זו לעיל בדברי הרב המחבר פ"ב מהלכות אלו דין י"ח יע"ש). והמתבאר בדברי רש"י שם הוא דבעודם קטנים הזכרים והנקבות קדשו ואמרו שיחולו הקידושין כשיגדלו ותיכף שגדלו חלו הקידושין ואיסור נדה בבת אחת וזה פשוט למתבונן היטב בדברי רש"י ז"ל. אך התוספות שם הקשו על פירוש רש"י וז"ל וקשה דלא הוי בבת אחת דנדות חל עליו תחילה שאין יכול לקדש ולא לעשות שליח עד שיגדיל דאין מעשה קטן כלום ע"כ. הרי שכתבו בפירוש שאין יכול לקדש כשהוא קטן אף שאומר שלא יחולו הקידושין אלא לאחר שיגדיל. הן אמת דבמ"ש ולא לעשות שליח לא ידעתי מנא להו דרש"י חולק בזה דהא כפי אוקימתא דרב עמרם א"ר פשיטא דלא איצטריך לאוקומי דשוו אינהו שליח ושוו אינהי שליח דדוקא בתחילה דהוה ס"ד דהמקדש והמתקדשת היו גדולים מש"ה לא הוה משכח איסור אשת איש ואיסור אשת אח ואיסור אחות אשה שיחולו בבת אחת אלא בדשוו אינהו שליח ושוו אינהי שליח ופגע שליח בשליח. אבל השתא דמיירי בקטנים וקטנות וקודם שיגדילו לא חל עליהם שום איסור לפי שלא היו בכלל מצות א"כ מיירי שהם קדשו בעצמם ולא שקדשו בבת אחת אלא בזה אחר זה אלא שתלו חלות הקידושין כשיגדילו ונמצא שהקידושין והנדות חלים כאחת וזה פשוט וכ"כ מהר"י טאייצאק בתשובה סימן ח"י (דף סו) יעוין שם: 
**ודע**שראיתי בתשובת מהרי"ט הנזכר שכתב וז"ל ועתה אשאל לחכם הנזכר לפי דעתו למה כתב רש"י שמסרו הקידושין ביום מישלם י"ב לנקבות שהם י"ג לזכרים והלא לפי דעתו אפילו שנתים ג' וד' גם יותר קודם שנת י"ג הקידושין חלים כשיתרצה להבא מדאורייתא ולמפרע מדרבנן עכ"ל. ונראה שדעת הרב ז"ל שדברי רש"י הם בדוקא שמסרו הקידושין ביום מישלם י"ב לנקבות שהם י"ג לזכרים הא קודם לכן לא מהני דלא ידעתי מה הפרש יש בין יום זה לקודם לכן דהא כל שלא חשכה ר"ה של שנת י"ג לנקבות שהם י"ד לזכרים עדיין קטנים הם ולא מצאתי בשום מקום שיהיה שום חילוק בין יום אחרון לקודם הימנו. ודברי רש"י נראה דלאו דוקא אלא כלפי מאי דאמרינן בגמרא בשופעות מתוך י"ג קאמר רש"י שהקידושין היו מתוך י"ג לאחר י"ג דהיינו ביום מישלם י"ב לנקבות שהם י"ג לזכרים שיחולו כשחשכה ר"ה שהוא שנת י"ג לנקבות וי"ד לזכרים וה"ה אם הקידושין קדמו לזה שהדין כך. סוף דבר שדין זה צריך אצלי תלמוד: 
**ולפי**מה שכתבנו דרש"י ז"ל אזיל בשיטת ר"ת והרא"ש (א"ה שכתבו שאם הביאה שתי שערות ביום אחרון של שנת י"ב חשיבא שפיר גדולה ונכתב בספר לעיל פ"ב מהלכות אלו דין ח"י יע"ש) אשכחנא פתרי למה שהבין מהרי"ט בדברי רש"י ז"ל דדוקא כשקידש ביומא דמישלם י"ב לנקבה שהם י"ג לזכר מהני הקידושין הא קודם לכן לא מהני. ולא תיקשי דמה הפרש יש בין יום זה לקודם דהא כל שלא חשכה ר"ה קטנים הם לכל דינים שבתורה. וטעמא דמילתא הוא משום דנהי שכתבנו דלרש"י מהני הקידושין בעודן קטנים לכשיגדלו היינו דוקא כשאינו מחוסר אלא ימים וזמן ממילא קא אתי אבל כשמחוסר שתי שערות אפשר דהוי כמחוסר מעשה ולא מהני ואף דשערות ממילא אתו מכל מקום לא דמי לזמן דזמן ודאי אתי וממילא קא אתי אבל שערות מי יימר דאתו ואינו בידו ומש"ה חשיב כמחוסר מעשה ולא מהני. ולפ"ז אם הקידושין היו קודם מישלם י"ב לנקבה לא מהני דהא מחוסר שתי שערות ואף אם הביאה לא מהני כלל אותם השערות דשומא נינהו כיון שהיו קודם יומא דמישלם זימנא. ומש"ה מוקי לה רש"י כשהקידושין היו ביומא דמישלם זמניה וכבר הביאו באותו יום שתי שערות אלא שחסר להם הערב שמש ומש"ה מהני הקידושין לפי שהזמן בודאי יבא וממילא קא אתי. ודרך זה הוא נכון בעיני ולא מצאתי בו חסרון אלא שלא קדמוני רבותי בזה. (* א"ה לכאורה יקשה בעיניך ע"ד הרב המחבר דמיישב דברי רש"י ע"פ סברת רבינו תם והדבר מבואר בתוספות בפרק בא סימן (דף מח.) דלא אמרה ר"ת אלא ביום אחרון של שנת י"ב ויום אחד לנקבה וי"ג ויום אחד לזכר דאותו היום מיקרי תוך הפרק אבל ביום אחרון של שנת י"ב וי"ג בעצמו לא אמר רבינו תם כלל. ונראה לע"ד דמדברי הטור סימן קנ"ה שהביא דברי ר"ת משמע בהדיא כדברי ה"ה והיינו טעמא דלעיל בפ"ב דין ח"י כשבא ליישב הסוגיא ע"פ סברת ר"ת ז"ל כתב וראיתי להטור כו' ולא הביא מדברי התוספות עצמם שהביאו דברי ר"ת כמו שהביאם בספ"ב דין כ"א ד"ה והנראה משום דלא מצא מקום ישוב כי אם ע"פ מה שהבין הטור בדעת ר"ת. גם הרא"ש פרק בא סימן נראה שהבין כן שאחר דברי ר"ת כתב והכי אשכחן פלוגתא בפרק עשרה יוחסין גבי קדשה אביה בדרך וקדשה היא עצמה בעיר דפליגי ביומא דמישלם שית ע"כ. וכן הבין מור"ם והב"ח סימן קנ"ה גם ראיתי בספר בית שמואל ס"ק כ' שכתב דהתוספות והטור פליגי בדעת ר"ת ואי קשיא לך תו ע"ד הרב המחבר שהרי דברי רבינו תם ברור מללו דפליגי ר"י ור"ש דלר"י הוי זמן הבאת שערות מתחלת היום ולר"ש בסופו וכיון דהשתא אוקימנא למתניתין כר"ש כדאמרינן ואי בעית אימא באיסור בת אחת ואליבא דר"ש אם כן מה יושיענו סברת ר"ת. איכא למימר דכל כמה דמצינן לאוקומי מתניתין אליבא דהלכתא מוקמינן ובכל דוכתא קיימא לן ר"י ור"ש הלכה כר"י וס"ל לרש"י דכי מוקמינן בהאי שינוייא למתניתין באיסור בת אחת ואליבא דר"ש לאו למימרא דתנא דמתני' ר"ש הוא דאם כן הול"ל ואבע"א באיסור בת אחת והא מני ר"ש היא. אלא משום דלפי שינויא קמא הוה שמעינן ממתניתין דאית ליה איסור מוסיף ואיסור כולל להכי דחי תלמודא דאפשר דאיירי מתני' באיסור בת אחת ואליבא דר"ש אבל לענין פלוגתא דר"י ור"ש בזמן הבאת שערות ס"ל למתניתין כר"י דהלכתא כוותיה. ובשינוייא קמא נמי דמוקמינן למתניתין כר"מ נ"ל דלאו למימרא דר"מ היא דהא קתני סיפא ואם היו קטנות כו' ומודעת זאת דר"מ חייש למיעוטא דהוא דאמר דקטנה תשמש במוך כדי שלא תתעבר כדאיתא בפרק קמא דיבמות (דף ט) וכתובות (דף ל"ט) ועיין בדברי ה"ה פרק ב' מהלכות אלו דין ט' יע"ש. ואיכא למ"ד דסבר רבי מאיר דקטנה מתעברת ה"ק ואם היו קטנות כו' אלא ע"כ לומר דתנא דמתניתין ס"ל כר"מ בפרט זה. וא"כ כי מוקמינן למתניתין כר"ש הוא ע"פ סגנון זה והיינו לומר דלענין איסור כולל ואיסור מוסיף ליכא הוכחה ממתניתין דסבירא ליה כר"מ ואיכא למימר דאיירי באיסור בת אחת דלכ"ע חלים כמה איסורים בבת אחת משא"כ באיסור מוסיף ואיסור כולל דבמחלוקת שנויה. אבל לעולם דלענין תוך זמן ס"ל לתנא דמתניתין כר"י ומש"ה כתב רש"י ז"ל שקידש ביומא דמישלם י"ב לנקבה שהוא י"ג לזכר ובזה נתיישבו דברי הרב המחבר הנחמדים מזהב ודו"ק: 
**ודע**דבעמדי בפרט זה ראיתי למרן הב"י ס"ס ל"ו שהביא בשם מ"כ דאין האשה עושה שליח לקבל קידושין מיד שליח בעלה ונפקא ליה מההיא דפרק התקבל (דף ס"ג) דאמר רב אין האשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה וכ"פ בש"ע יע"ש. ותמיהא לי דבסוגיא זו דיבמות שהביא הרב המחבר מבואר דבקידושין לית דחש לה דהא משני דשוו אינהו שליח ושוו אינהי שליח ופגע שליח בשליח ופירש"י וז"ל דשוו אינהו שני האחים שליח אחד להוליך את הקידושין לשני אחיות והן עשו שליח אחר לקבל קידושין ע"כ. ודוחק לומר דהאי שינוייא אליבא דר"ח דוקא דפליג עליה דרב. ותו דרב עמרם משמיה דרב משני בשופעות מתוך י"ג כו' ולפי מה שהבינו התוספות היינו לומר דרב נמי מוקי למתניתין כדאמרן דשוו שליח ואף הרב המחבר ומהרי"ט לא גמגמו על דברי התוספות אלא מטעם אחר דהשתא אין צורך לההיא אוקימתא וכמבואר בדבריהם אלמא משמע דלרב נמי אית ליה האי דינא גבי קידושין ותו דראינו להרי"ף בהלכות שהביא מחלוקת הגאונים אי הלכתא כרב או כרבי חנינא כמו שיע"ש. ואם איתא ה"ל לאתויי ראיה מסוגיא דיבמות הלזו דמוקי למתניתין אליבא דרבי חנינא אלמא דהלכתא כוותיה אלא ודאי דע"כ לא נחלקו רב ור"ח אלא בגיטין אבל בקידושין כ"ע מודו דעושה שליח לקבל קידושיה מיד שליח בעלה. והנה בטעמיה דרב אמרינן התם דהיינו משום בזיון דבעל וא"נ משום חצרה הבאה לאחר מכאן דאמרינן בגמרא דאיכא בינייהו היכא דקדמה איהי ושוייא שליח והנראה מדברי רש"י שם דהיכא דקדמה איהי משום בזיון איכא אבל משום חצרה ליכא וכן דעת כל הפוסקים כמבואר בב"י ר"ס קמ"א. אבל מצאתי להסמ"ג עשין נ' (דף קל:) דמפרש איפכא דהיכא דקדמה איהי ליכא למיחש לבזיון כמו שיע"ש. ונראה לי דהסמ"ג הוקשה לו קושיית התוספות בס"פ המביא תניין דכ"ד ע"א ד"ה חצרה שהניחו בצ"ע ומשום הכי הוצרך לפרש כן. ומ"מ ע"פ פירוש הסמ"ג הנזכר יש ליישב קושייתנו ודו"ק. גם עיין בתוספות פרק המקבל (דף סג:) ד"ה דקדמה יע"ש ועיין בתשובת מהר"י הלוי סימן א' שהאריך בדין זה ולא זכר דברי הסמ"ג הנזכר גם בתשובת הרשב"א ס"ס אלף רל"ו ובמיוחסות סימן קל"א משמע דבקידושין אשה עושה שליח לקבלם מיד שליח בעלה יע"ש): 
**ודע**שלפי מה שכתבנו דלרש"י מהני הקידושין ביומא דמישלם זימניה שיחולו לאחר שיגדילו. יש להסתפק אי בעינן שיהיו המעות בעין בשעת חלות הקידושין. או דילמא הרי זה דומה למקדש לאחר שלשים יום דקיימא לן דאפילו נתאכלו המעות דמהני וכמ"ש הטור סימן מ' יע"ש. ולכאורה נראה שדין זה תלוי באותה סוגיא דפרק שמיני דבכורות (דף מ"ט) דאמרינן התם הפודה את בנו בתוך שלשים יום רב אמר בנו פדוי ושמואל אמר אין בנו פדוי. ואמרינן דפליגי בלאחר שלשים יום ונתאכלו המעות רב אמר בנו פדוי מידי דהוה אקידושי אשה לאו אף על גב דנתאכלו המעות הוו קידושין הכא נמי לא שנא ושמואל אמר לך התם בידו לקדשה מעכשיו הכא אין בידו לפדותו מעכשיו. ולפי זה נראה דבנ"ד נמי אליבא דרב אפילו נתאכלו המעות הוו קידושין ואליבא דשמואל בעינן שיהיו הקידושין קיימים ואם נתאכלו לא מהני הקידושין דומיא דפדיון בכור ומ"מ עדיין לבי מהסס בדמיון זה וצריך אני למודעי דאפשר דבנ"ד אפילו אליבא דרב בעינן שיהיו המעות בעין וצ"ע: ודע דמסוגיא דבכורות הלזו יש סייעתא למה שכתבנו דאליבא דרש"י אם נתן הקידושין בעודו קטן אמר שיחולו לכשיגדיל דמהני משום דזמן ממילא קא אתי דהא טעמא דההיא דתנן בפ' האומר דלאחר שאתגייר כו' דלא מהני פירש"י שם משום דהו"ל דברים שלא באו לעולם ועכשיו אין בידו לקדשה. ורבינו ז"ל כשהביא דין זה לקמן פ' ח' מהלכות אלו דין י"ד סיים בדבריו לפי שאינו יכול עתה לקדשה. הרי שכל פעולה שאינו יכול עתה לעשותה אינו יכול לומר שתחול לאחר זמן שיכול לעשותה וכההיא דאמרינן בפרק אע"פ (דף נט) ומי איכא מידי דאילו השתא לא קדוש ולקמיה קדוש. הרי דס"ל לסתמא דתלמודא דאשה אינה יכולה להקדיש מעשה ידיה לאחר שתתגרש כיון דעכשיו אינה יכולה להקדיש כיון שהיא משועבדת לבעלה. ואם כן כיון דקי"ל דאם פדה בנו בתוך שלשים דלא מהני היכי מהני באומר לאחר שלשים כיון שאין בידו לפדותו עכשיו. אלא ודאי ע"כ טעמא דמילתא הוא דשאני פדיון דהוא מחוסר זמן וזמן ממילא קא אתי ולא חשיב דבר שלא בא לעולם. ושאני הנהו דפרק האומר ודפרק אע"פ שהם מחוסרי מעשה ומשום הכי לא מהני: 
**ולפי**מה שכתבנו נ"ל דעבד או שפחה שקבלו גט שחרור לזמן דיכולים לקבל קידושין בתוך הזמן שיחולו לאחר הזמן. משום דאינם מחוסרים מעשה אלא זמן וזמן ממילא קא אתי. ודמיא לההיא דאמרינן בפ"ה דכתובות (דף נ"ט) האומר לחבירו שדה זו שמשכנתי לך לי' שנים לכשאפדנה ממך תיקדש דקדשה ואמרינן דטעמא דמתניתין הוא משום דבידו לפדותה לאחר עשר שנים כמ"ש רבינו בסוף הלכות ערכין יע"ש. ונראה דהדברים ק"ו בנ"ד ומה התם דמחוסר מעשה דהיינו הפדיון מ"מ כיון שבידו לפדותה מהני אף שעכשיו אין בידו לפדותה מ"מ כיון שהמניעה הוא משום הזמן דממילא קא אתי לא חשיב מחוסר מעשה. כ"ש הכא דאינו מחוסר שום מעשה אלא זמן דפשיטא דחלו הקידושין. ולענין אי בעינן שיהיו הקידושין קיימים בשעה שחלו הקידושין נראה שדין זה תלוי באותה סוגיא דבכורות שכתבנו לעיל דאליבא דרב פשיטא דאפילו נתאכלו המעות חלו הקידושין ואליבא דשמואל אם נתאכלו המעות נתבטלו הקידושין. ואף שכתבתי לעיל לגבי קידושי קטן דלבי מהסס בדמיון זה מ"מ הכא גבי עבד ושפחה נ"ל שהדמיון הוא נכון. הכלל העולה שנדון שלנו גבי קטן שקידש על מנת שיחולו הקידושין לכשיגדיל אליבא דרש"י הויא מקודשת גמורה ואליבא דהתוספות אינה מקודשת כלל משום דאין מעשה קטן כלום. והרז"ה ז"ל קאי בשיטת התוספות ואף שלא סתר דברי רש"י מ"מ ממה שפי' הסוגיא כפי פירוש התוס' ממילא משמע דלא נחה דעתו בדברי רש"י משום דאין במעשה קטן כלום: **היתה מבת שש ועד סוף עשר כו'.** (א"ה עיין לקמן פ"ב מהלכות גירושין דין י"ט):


###### Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Marriage 4:9:1
[Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Marriage 4:9:1](https://torahapp.org/share/book/Mishneh%20LaMelech%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Marriage/r/4:9:1)

**חרש שנשא פקחת וכו'.** הראב"ד ז"ל כתב בהשגותיו שאינה מותרת לבעלה החרש שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצא מחזיר גרושתו מן הנישואין וכתב ה"ה וז"ל ואני אומר דלא טעה דע"כ לא אמרו אבל מגרש שני ונושא ראשון לא גזירה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה כו' אלא כשהראשון יש לו קידושין מן התורה שאז יש לחוש שמא יאמרו גירש כו' אבל חרש שאין לו קידושין ולא גירושין דבר תורה אין לחוש שמא יטעו בו שאפילו יאמרו שגירש ואח"כ החזירה אינו עובר באיסור תורה כו' ע"כ. פי' דאע"ג דקטנה שנתקדשה וגדלה ולא נבעלה דקידושיה דרבנן כתב רבינו בפרק י"א מהלכות גירושין שאם בא אחר וקדשה קידושי תורה מגרש ראשון ונושא שני אבל איפכא לא שמא יאמרו מחזיר גרושתו. וכן במי שיצא עליה קול שנתקדשה לראובן ובא שמעון וקדשה בפנינו אמרינן נמי הכי שיגרש ראשון דוקא אע"ג שהם קידושין של דבריהם התם לא ברירא מילתא אלא לב"ד שהם יודעים שלא בעל ויאמרו מחזיר גרושתו לגמרי. וכן גבי קול אע"ג דחשש של דבריהם חשו לשלא יאמרו כן קידשה הראשון בודאי כיון דשייך בתורת קידושין מן התורה אבל גבי חרש כיון דהכל יודעים דקידושיו מדבריהם אעפ"י שיאמרו שגירשה בודאי ונשאה השני והוי מחזיר גרושתו אינו אלא איסור דרבנן ולא גזרינן אבל כיון שבא ה"ה לחלק בין חרש לקידושי דעלמא דרבנן וכמ"ש היה אפשר לחלק בדרך אחר כיון דהכל יודעים דקידושי חרש אינם יכולים לבא לקידושי תורה יאמרו שהשני קדשה קידושי תורה כיון שהוא פקח ולכך הצריכוה גט משני ולא משום שגירשה הראשון ועכשיו החזירה. ולא דמי לקול קידושין וקטנה שגדלה בקידושי קטנות דהתם כיון שהוא פקח תולין בקידושיו שהם גמורין ויאמרו שגירש ראשון וכנס שני:.(* א"ה עיין בלח"מ ועיין בתשובת הרשב"א סימן אלף רכ"ו שכתב אחד מגרש ואחד נושא ובתשובת מהר"י הלוי סימן ב' שקיל וטרי בה). 
**ומ"מ**דינו של רבינו ז"ל דין אמת והכי איתא בירושלמי פרק חרש אשתו של חרש אפילו אשם תלוי אין בה בא אחר וקדשה תפסי בה קידושין גרשה מותרת לחזור לראשון ע"כ. והם כדברי רבינו דמשם למד דין זה והתימה מהרב המגיד ז"ל שהוא עצמו הביא הירושלמי הזה בפי"א מהלכות גירושין והיאך שכחו במקום הזה והראב"ד ז"ל אין ספק שנעלם ממנו הירושלמי הזה ודוק. (א"ה עיין לקמן פ"י מהלכות גירושין דין ד' שהאריך בזה הרב המחבר ועיין בתשובת מהרש"ך ח"א סימן ל' שתמה על הרמב"ם מדברי הירושלמי שהביא ה"ה כנזכר ודבריו תמוהים וכבר השיגו מהרימ"ט ח"א סימן י"ח יע"ש):


###### Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Marriage 4:13:1
[Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Marriage 4:13:1](https://torahapp.org/share/book/Mishneh%20LaMelech%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Marriage/r/4:13:1)

**אשת איש שפשטה ידה וקבלה קידושין כו'.** (* א"ה נסתפק הרמ"ז בספר עזרת נשים כ"י ס"ק ה' בארוסה שקידשה אביה קטנה והיא פשטה ידה וקבלה קידושין בפני ארוס שלה דדילמא לא אתמר הך חזקה אלא כשהיא קידשה עצמה דבושה ממנו כיון שקבלה ממנו כסף קידושיה ונהנית מקידושיו או מסבלונותיו אבל כשלא נהנית ממנו מעיזה עכ"ל. והמעיין יראה בעיניו דבשלהי נדרים מבואר דטעמא דרב המנונא היינו משום דבמילתא דידע בה בעלה לא משקרא. ובפרק הגוזל קמא (דף ק"ז) אהא דאמרינן חזקה אין אדם מעיז פניו בפני ב"ח פירש"י דהיינו משום דקיבל ממנו טובת הנאה והתוס' בפרק הניזקין (דף נ"א) דחו דבריו ופי' דהיינו משום דידע ביה דמשקר ובפ"ב דכתובות (דף י"ח) השוו התוספות חזקה דאין אדם מעיז לחזקה דאין אשה מעיזה יע"ש. וכיון שכן יראה דאף היכא דאביה קבל קידושיה אינה מעיזה והכי מוכח מתשובת הרב מהראנ"ח ח"א ס"ס ח' יע"ש ודו"ק. וכ"ש לפי דברי הרא"ש דיהיב טעמא להך חזקה משום דאינה מפקעת עצמה בטענת שקר להיותה באיסור אשת איש כל ימיה כמבואר בפסקיו שלהי נדרים דפשיטא דאין לחלק כלל. וראיתי למהרש"ך ח"א (דף ר"ה) על אודות קטנה שהעידו עליה שקבל אביה קידושין בעדה ועמדה ונתקדשה לאחר שכתב דאפשר לדמות לההיא דא"א שפשטה ידה כו'. ושם בגליון מצאתי כתוב מכ"י של מהר"א רוזאניס ז"ל וז"ל ואיני יודע מאי שיאטיה דא"א שפשטה ידה כו' לכאן דההיא במקודשת גמורה בלי פקפוק ומטעמא דהוי כאומרת גרשתני אבל הכא דעקרה הקידושין ואומרת שלא נתקדשה מעולם ועדים מעידים על קידושי אביה אם יש מקום לחוש לעדים מה יושיענו מה שפשטה ידה וקבלה קידושין שהרי אינה אומרת שנתגרשה אלא שלא קבלה קידושין מעולם ועדים מכחישים לה ואינה נאמנת כנגדם עכ"ל. ועיין במ"ש מרן הב"י ס"ס מ"ה וז"ל וכתב בא"ח אם הוא טוען שלשם קידושין נתן סבלונות כו' ותראה שדברי מהרש"ך הם כדברי הא"ח ודברי מהר"א רוזאניס הן הם דברי מרן שם. ומ"מ למדנו מדברי מהרש"ך ומהר"א רוזאניס דס"ל כדכתיבנא לעיל ודו"ק. ודע שכתב מהר"ר דוד עראמה בביאורו בפרקין וז"ל ולכאורה היה נראה לחלק ג"כ בין ארוסה לנשואה דכיון שעדיין אין לה חיבה אין החזקה גדולה כ"כ אלא שלא מצאתי מי שחולק ויש להחמיר כו' ע"כ. והדבר ברור דמעיקר הדין מקודשת לשני וכן מבואר בתשובת הרשב"א סי' תקס"ח. גם הטעם שכתב משום חיבה לא ידעתי מנ"ל):


###### Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Marriage 4:19:1
[Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Marriage 4:19:1](https://torahapp.org/share/book/Mishneh%20LaMelech%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Marriage/r/4:19:1)

**המקדש בפחות מפרוטה אינה מקודשת כו'.** משנה בפ"ק דקידושין. ובגמרא (דף י"ב.) ההוא גברא דאקדיש באבנא דכוחלא יתיב ר"ח וקא משער ליה אי אית ביה שוה פרוטה כו' א"ל רבנן לר"ח הא איכא סהדי באידית דידעי דבההוא יומא הוה ביה שוה פרוטה השתא מיהא ליתנהו קמן וכתב הר"ן דהיינו לומר דנפק קלא דאיכא סהדי באידית דידעי דאית בה שוה פרוטה וקלא דלא איתחזק הוא דאי איתחזק אפילו ר"ח מודה דחיישינן ליה כדאיתא בס"פ המגרש אלא ודאי קלא דלא איתחזק הוא כו' ואביי ורבא היינו טעמייהו משום דס"ל דאע"ג דבעלמא לא חיישינן לקלא דלא איתחזק היינו לאחזוקי כולה מילתא משום קלא כגון יצא שמה מקודשת דכיון דאיהי בחזקת פנויה קיימא לא חיישינן אבל הכא דפשטה ידה וקבלה קידושין אלא דלא ידעינן אי אית בהו שוה פרוטה אפילו בקלא דלא איתחזק חיישינן. עוד כתב הר"ן בשם הרא"ה דההוא קלא מקמי נישואין הוה דאי לאחר שנתארסה לא חיישינן לה כו' יע"ש. ומהריב"ל בח"ג סימן צ"ח הקשה דכיון דמשום דפשטה ידה חיישינן אף לקלא דלא איתחזק א"כ אף לקלא דבתר קידושין ניחוש. ומהרימ"ט בח"א סימן צ"ב כתב על דברי מהריב"ל ואיני רואה מקום לספק בזה דהרא"ה נתן טעם לדבריו לומר דלא עדיף הא דפשטה ידה מקלא דאיתחזק בעלמא דבתר קידושין לא חיישינן ליה כו' יע"ש. ונראה בעיני דקושיית מהריב"ל במקומה עומדת ולא יגהה מזור הרב ז"ל דעיקר קושיית מהריב"ל הכי הוי דלמה כתב הרא"ה דא"א לאוקומי עובדא דגמרא בקלא דאחר אירוסין משום דהוי קלא דבתר אירוסין ולא חיישינן לה כי היכי דלדבריו אפילו כי הוי קלא דלא איתחזק ולא הו"ל לחוש לה משום מלתא דפשטה ידה וקבלה חוששין. א"כ נוקמי בקלא דבתר אירוסין ואיתחזק ואע"פ דבעלמא לא חיישינן הכא דע"כ פשטה ידה חוששין והרב ז"ל כנראה שהרגיש בזה כתב דפשטה ידה עם קלא דלא פסיק הוי כקלא דאיתחזק ור"ל דסוף סוף אין כאן תוספת כקלא דבתר נשואין מה שפשטה ידה דהכל הולך בקלא דבתר נשואין שאין חוששים לו. ואם קבלה נקבל אבל אין טעם לדברים אלו ואין להם עיקר ומי שקל בפלס קלא דפשטה עם קלא דאיתחזק ויש מקום להאריך בזה ודברי מהריב"ל אין בהם נפתל ועקש ודברי הרב צ"ע. (* א"ה ודע דנסתפק הרב המחבר ז"ל במקדש באתרוג דאינו שוה פרוטה ובשביל מצותו שוה מהו וכבר הובאו דבריו הנחמדים בס' בני חיי סימן מ' יע"ש וזו אחת מן ההלכות שנגנבו או נאבדו):