## Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Mourning Chapter 3

###### Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Mourning 3:1:1
[Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Mourning 3:1:1](https://torahapp.org/share/book/Mishneh%20LaMelech%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Mourning/r/3:1:1)

**כל כהן שנטמא למת כו' ה"ז לוקה שנאמר לנפש לא יטמא בעמיו.** (א"ה עיין בדרשות הרב המחבר בדרך מצותיך דף ס"ד ע"ג): ואחד הנוגע במת או המאהיל או הנושא כו'. נשאלתי על המומיי"א שמוכרין הכהנים אי שפיר למיעבד או לא. (א"ה עיין בספר גנת ורדים חי"ד כלל א' סימן ד'). והנה לפי מה ששמעתי מומי"א הלזו אין בה בשר כלל אלא עצמות ועור החופה אותם והם יבשים מאד ולא נשאר בהם לחלוחית של בשר כלל ושאלתי אם היו עצמות אלו נפרכים מאליהם או לא ואמרו לי שאינם נפרכים ובקושי הם משתברים ולפי זה נראה דאין כאן מקום לספק כלל דפשיטא דמטמא במגע ובמשא דהא קי"ל דעצם כשעורה מטמא במגע ובמשא וטומאתו מדין תורה וכמ"ש רבינו בפ"ב מהל' טומאת מת ומצד היותו יבש אין לטהרו שהרי כתב בפ"ג בשר המת שנפרך ונעשה כקמח טהור משמע מפשט דבריו דכל שלא נעשה כקמח אף במונח שאילו יפרך יעשה כקמח מטמא ואף לפי מ"ש מרן שם שכוונת רבינו היא לומר שיבש כל כך עד שאילו יפרך יעשה קמח ואף שעדיין לא נפרך טהור מ"מ אף לפי דברי מרן בעינן שאילו יפרך יעשה קמח אבל כל שאינו נעשה קמח עדיין בטומאתו עומד ולפי מה שכתבנו מומי"א זו שאנו דנין עליה מלבד שאינה נעשית קמח לא איפרוכי מיפרך ואדרבה בקושי היא משתברת באופן דאליבא דכ"ע מטמאה היא במגע ובמשא. ואף שיש להסתפק ולומר דמומי"א זו מעכו"ם נינהו ומלבד דכיון דרובא דעלמא עכו"ם נינהו איכא למימר דניזל בתר רובא זאת ועוד כי הגד הוגד לי שבמקומות אלו שנעשית המומי"א מעולם לא עבר שם רגל ישראל ולפי זה היה נראה להקל דהא קי"ל דעכו"ם אינם מטמאים, הא ליתא דלא אימעיטו עכו"ם אלא מטומאת אהל דכתיב אדם כי ימות ואמרינן אתם קרויין אדם ואין העכו"ם קרויים אדם ובטומאת אהל משתעי קרא אבל במגע ובמשא הם מטמאים וכדאיתא בהדיא בפרק הבא על יבמתו (דף ס"א.) וכן פסק רבינו בפ"ג מהל' טומאת מת: וראיתי למרן בטוי"ד סימן שע"ב שכתב בשם הגהות מיימוניות דספר יראים פסק דהלכה כרשב"י וכיון שאין מטמאין באהל אף במגע ובמשא לא מטמאי והביא ראיה מת"כ וכתב בסוף דבריו ושמעתי שאסורים כהנים במגע ומשא מתי עכו"ם ואני כתבתי הנ"ל והמחמיר תע"ב והמקל לא הפסיד. וכתבו ההגהות עליו אמנם כדברי המחבר רבינו משמע בפרק הבע"י דגרסינן נהי דמעטינהו קרא מאהל ממגע ומשא לא מעטינהו ע"כ. ואני תמיה על ההגהות שהכריחו כסברת רבינו דפסק דעכו"ם מטמאים במגע ובמשא ומוזהרים גם הכהנים עליהם מההיא דפרק הבע"י וכי היעלה על הדעת דבעל ספר יראים דנודע שמו דרב גדול ומוסמך היה נעלם ממנו סוגיא זו אבל בירורן של דברים כן הוא דודאי דס"ל דאפי' למ"ד דאין עכו"ם מטמאים באהל מטמאים במגע ובמשא ומיהו היינו דוקא לענין טומאת מקדש וקדשיו ומאי דקאמר קרא במלחמת מדין ואתם חנו וגו' כל הורג נפש וגו' היינו משום שהיו אוכלים קדשים ונכנסים למשכן אבל לענין מה שהזהיר הכתוב לכהן משום טומאה ס"ל דלא הוזהר אלא בטומאה שמטמאה באהל אבל טומאה שאינה מטמאה באהל ס"ל דלא הוזהרו הכהנים עליה כלל ומש"ה כתב דכיון דקי"ל דעכו"ם אינם מטמאים באהל אפילו לטומאת מקדש וקדשיו הכהנים אינם מוזהרים אפילו על מגעם ומשאם ואל תתמה על זה שהרי כמה טומאות יש דחשיבי טומאה לענין מקדש וקדשיו והכהן אינו מוזהר עליו כגון נבלה ושרץ ורבים כאלה שהכהן לא הוזהר אלא על טומאה מן המת דוקא וס"ל ג"כ דגם על טומאת מת לא הוזהר אלא בטומאה שמטמאה באהל וטעמו מההיא דאמרינן בפ"ז דנזיר (דף מ"ח) על נפש מת לא יבא שומע אני אפי' נפש בהמה (עיין בפ"ב דביצה דף כ"א ודו"ק) ת"ל נפש מת כו' ר' ישמעאל אומר אינו צריך הרי הוא אומר לא יבא בנפשות המטמאות בביאה הכתוב מדבר ע"כ. ופירשו רש"י והתוס' שם דכוונת ר' ישמעאל היא דכיון דקרא קאמר לא יבא ובודאי שהנזיר מוזהר אף על מגע ומשא ע"כ כוונת הכתוב הוא לומר דדוקא בטומאה שמטמאה באהל מוזהר עליה הנזיר אבל טומאה שאין מטמאה באהל אין הנזיר מוזהר עליה ומש"ה אינו מוזהר על הנבילה אף שנפש בהמה נקראת נפש כדכתיב מכה נפש בהמה ולפ"ז כי היכי דממעטינן נבילה ה"נ ממעטינן עכו"ם שאין הנזיר מוזהר עליו כיון שאינם מטמאים באהל ואע"ג דדרשא זו דר' ישמעאל בנזיר היא מ"מ ידוע הוא בכמה מקומות בתלמוד דנזיר וכהן שוים הם באזהרה הלזו דטומאה וראיה הלזו היא מבוארת בדברי בעל ספר יראים סימן שי"א ומדברי רלב"ג בפירוש התורה בפרשת אמור נראה דס"ל כסברת ס' יראים. הן אמת דאיכא לעיוני טובא מה יענו החולקים על סברת ספר יראים וס"ל דכהנים מוזהרים על מגע ומשא דמתי עכו"ם בראיה הלזו דנזיר, וכ"ת דס"ל דדוקא בנזיר נאמר דין זה אבל בכהן לא, זו אין הדעת סובלתו שהרי כבר כתבנו דנזיר וכהן שוין הם בדינם ועוד דאם איתא דרבינו הוה ס"ל דגבי נזיר אינו מוזהר על מגע עכו"ם היה לו לבאר דין זה בהלכות נזירות ובפ"ג מהלכות נזירות הלכה ט"ו סתם את הדברים וכתב כהן שנטמא למת טומאת שבעה כו' הרי זה לוקה ואין ספק דהעכו"ם מטמאים במגע ובמשא טומאת שבעה ובעו אפר הפרה לטהרתן כישראל ממש דהא רבנן דס"ל דמטמאים באהל מייתי לה מקרא דכל הורג נפש וגו' ורשב"י מוקי לקרא במגע ובמשא וכדאיתא בהבא על יבמתו ובהאי קרא כתיב תתחטאו ביום השלישי וביום השביעי וא"כ מסתמיות דברי רבינו נראה דס"ל דנזיר מוזהר על מגע ומשא דעכו"ם. והנראה אצלי בזה הוא דס"ל דת"ק דברייתא דמפיק לנבילה מקרא דכתיב נפש מת ולא מצינו דבהמה תקרא נפש מת פליג עם רבי ישמעאל וסבירא ליה לת"ק דאין הדבר תלוי במה שמטמא באהל אלא שאני בהמה דגזירת הכתוב היא דאין הנזיר מוזהר עליה מדכתיב נפש מת אבל עכו"ם דאיקרו נפש מת אף שאינם מטמאים באהל הנזיר מוזהר על מגען ומשאן ופסק כת"ק. עוד אפשר לומר דרבינו ס"ל דאף לר"י לא מיעט הכתוב אלא בהמה שאין במינה כלל שמטמא באהל אבל נפש אדם שיש במינו שמטמא באהל דהיינו ישראל אף שיש במינם שאינו מטמא באהל דהיינו עכו"ם מ"מ לא נתמעטו מקרא זה ומוזהר הוא הנזיר על מגען ומשאן ומה שהכריחו לזה הוא שהרי יש כמה טומאות שאינם מטמאים באהל וכדתנן בפ"ב דאהלות ומייתי להו רבינו ריש פ"ח מהל' טומאת מת והנזיר מוזהר עליהם ועצם כשעורה אינו מטמא באהל והנזיר מלבד שהוא מוזהר עליו מגלח נמי עליו על מגעו ומשאו וזו היא הלכה פסוקה וכמ"ש רבינו בפ"ו מהל' נזירות הלכה ו' ופשיטא דר' ישמעאל לא פליג בהך אלא ודאי צ"ל דס"ל לר' ישמעאל דקרא לא מעט אלא דבר שאין במינו שמטמא באהל אבל עצם כשעורה וכן עכו"ם שיש במינם שמטמא באהל לא נתמעטו מן הכתוב והכהן והנזיר מוזהר עליו. ובעל ספר יראים הכרח זה דעצם כשעורה לא ס"ל משום דשאני עצם כשעורה ודכוותיה דבזה המת עצמו יש דברים שמטמאים באהל ומש"ה אף שיש דברים שאינם מטמאים באהל מ"מ הנזיר מוזהר על מגען ומשאן שהרי אינו מטמא באהל אבל גבי עכו"ם דשום עכו"ם אינו מטמא באהל הוה ליה כבהמה וכשם שנתמעטה הבהמה שאין הנזיר מוזהר על מגעה ומשאה ה"נ עכו"ם ואפשר דס"ל דת"ק ור' ישמעאל לא פליגי לענין דינא ואת"ל דפליגי אפשר דאיהו פסק כר' ישמעאל. אך קשה לסברת ספר יראים הלזו דהא מוכח בפ"ק דע"ז דאסור לכהן לילך לח"ל אם לא לדבר מצוה והטעם הוא מפני שחכמים גזרו טומאה על ארץ העמים והנראה שהטעם שגזרו טומאה הוא מפני נפלים שקוברים אותם בכל מקום ורבינו בפ"ב דאהלות מ"ג כתב דהטעם שגזרו טומאה על ארץ העמים לפי שהעכו"ם להתרשלותם עם המתים וקוברים אותם בכל מקום שפטנו על ארצותם זאת הטומאה כו' לפי שאנו נאמר שיהיה בכל חלק מעפרה עצם כשעורה ע"כ. ולפי סברת בעל ספר יראים הרי אין הכהן מוזהר על המת עצמו של עכו"ם וא"כ מפני מה הכהן מוזהר על ארץ העמים. ואפשר דס"ל דמאן דאסר לכהן לילך לארץ העמים ס"ל כרבנן דעכו"ם מטמאים באהל וזה דוחק. שוב ראיתי לתוס' בפ' כהן גדול ונזיר דף נ"ד שכתבו שאחד מן הטעמים שגזרו טומאה בארץ העמים הוא מפני רוב ישראל שנהרגו בח"ל ולפי זה אפשר דספר יראים סבר כסברת התוס' הלזו ומש"ה אסר לכהן לילך לארץ העמים. ודע שאף שחזקנו זרועותיו דבעל ספר יראים מ"מ לענין הלכה נראה דיש להחמיר חדא דאעיקרא דדינא הא איכא כת מרבואתא דאית להו כרבנן דקברי עכו"ם מטמאים באהל והם מהר"ם וכמ"ש הרא"ש בתשובה כלל ל' והתוס' בסוף פ' המקבל ומרן בטור י"ד סימן שע"ב כתב דלענין הלכה נקטינן להחמיר ולפי סברא הלזו דהלכה כרבנן דפליגי עם רשב"י פשיטא דהכהנים מוזהרים על מתי עכו"ם כמתי ישראל ועוד דאף רבינו דפסק כרשב"י ס"ל דכהן מוזהר על מגע או משא דעכו"ם מת וכמ"ש בפ"ג מהלכות אלו הלכה ג' באופן שאין לסמוך על סברת ספר יראים הלזו להקל. ומלבד כל זה איכא לאתמוהי טובא בסברת ספר יראים הלזו מההיא דאמרינן בפ"ק דנזיר גבי שמשון דשאלו מנא לן דאיטמי אילימא מדכתיב בלחי החמור דילמא גרוי אלא מהכא ויך מהם אלף איש כו' ע"כ, ומה ראיה מביא שלא הוזהר על הטומאה ממה שנטמא במתי עכו"ם והלא הנזיר לא הוזהר על טומאת עכו"ם וזו ראיה שאין עליה תשובה. שוב ראיתי שהרב עצמו הוקשה לו מסוגיא הלזו וכתב דהך סוגיא אתיא כרבנן דפליגי עליה דרשב"י וס"ל דעכו"ם מטמאים באהל ולדידהו הנזיר מוזהר על מתי עכו"ם כשאר המתים ונכון הוא אך היה נראה להקל בזה ממ"ש הראב"ד בפ"ה מהל' נזירות הלכה ט"ו בהשגה המתחלת עיינתי בשמועה כו' וכתב בסוף דבריו והכהנים בזמן הזה טמאי מת הן ועוד אין עליהם חייב טומאה והמחייב אותם עליו להביא ראיה ע"כ. והנראה מדבריו הוא דס"ל דלא הזהיר הכתוב מהטומאה על הנזיר ועל הכהן אלא בזמן שהם טהורים אבל אם הם טמאים אף שפירשו מן המת מ"מ אינו מוזהר עוד על הטומאה מדכתיב ולא יחלל דוקא במי שהוא מחלל עצמו וכדאיתא בפרק ג' מינים (דף מ"ב) ולא שאני ליה בין טומאה בחיבורים לטומאה שלא בחיבורים ומש"ה פטר את הכהנים בזמן הזה מדין זה דטומאת מת ואיכא לאתמוהי טובא בסברת הראב"ד הלזו דהא מצינו בגמרא בכמה מקומות דהאמוראים היו מציינים את הקברות מפני הכהנים כגון רבי בנאה וחביריו [ב"ב נ"ח.] ובזמן האמוראים הרי כולם היו טמאי מת ואין עליהם עוד שום חיוב טומאה יש לומר דס"ל דבזמן האמוראים גם כן היה להם אפר הפרה וכדאמרינן בפ"ק דנדה (דף ו') דמתמה תלמודא קדש בימי רבי מי הואי ומשני כדעולא דאמר עולא חברייא מדכן בגלילא ופירש"י חבירים שבגליל מטהרים יינם לנסכים ושמנן למנחות שמא יבנה בית המקדש בימיהם ע"כ, וע"כ היו טהורים ממת דאי לא איך היו מטהרים יין ושמן אלא ודאי דהיה להם אפר הפרה וזכורני שראיתי במקום אחד דכשגלו לבבל הוליכו עמהם אפר הפרה, ומה שהקשו בגמ' קדש בימי רבי מי הואי לאו למימרא שהוא נמנע לפי שאין להם אפר הפרה אלא שהוקשה דלאי זה תכלית היה קודש מאחר דליכא בית המקדש ותירצו כדעולא שהיו עושים יין ושמן קדוש אולי יבנה המקדש בזמנם אבל לא נסתפקו מעולם אם היה להם אפר הפרה ורבינו שמשון בפרק ד' דחלה מ"ז כתב דבימי האמוראים היו אוכלים תרומה טהורה כי היה להם אפר הפרה וכן כתב הרא"ש בסוף הלכות חלה והביאו הך דפ"ק דנדה שכתבנו ולפי זה היה נראה דיש להקל מכח ס"ס ספק אי הלכתא כהראב"ד דליכא איסור טומאה בזמן הזה ואת"ל דלית הלכתא כוותיה ספק אי הלכתא כספר יראים דעל העכו"ם אינם מוזהרים אף על מגעם ועל משאם וס"ס זה מתהפך הוא וכמבואר (א"ה עיין בדברי הרב המחבר פ"ד מהל' בכורות כי שם בתשובה האריך בדין ספק ספיקא) אך נראה דאין להקל מטעם זה דהא אין ספק זה שקול שהרי בכל אחד מהצדדים חלוקים הם חכמי ישראל כנגדם אם בההיא דספר יראים כבר כתבנו למעלה שלא נמצא לו חבר בסברא זו ובסברא זו גם כן דהראב"ד גם כן כל חכמי ישראל חלוקים עליו והנה רבותינו בעלי התוספות חולקים עליו וכמבואר באותו הכתב ששלח רבינו חיים הכהן לר"ת המתחיל מאחר שחרב הרי הוא כחלל איזה בית אשר תבנו לי ורבינו גם כן בפירוש חולק עליו דלדידיה כל שפירש מן המת ואח"כ חזר ונטמא לוקה על כל טומאה וטומאה אם התרו בו וכמבואר בדבריו וכל המחברים כולם ראשונים ואחרונים שאין דרכם להביא בחיבוריהם אלא דברים דנהיגי בזמן הזה והביאו הלכות טומאת מת להזהיר לכהנים פשיטא דפליגי על סברת הראב"ד הלזו וכיון שכן פשיטא דאין לעשות ס"ס משתי סברות הללו דלכל חדא וחדא חלוקים הם עליהם כל חכמי ישראל. הכלל העולה דלדידן פשיטא לן מלתא דאסור ליגע במומי"א הלזו וכל כהן המחמיר עליו תבא ברכת טוב. (א"ה לענין איסור הנאה אי שייך במומי"א יתבאר לקמן בדברי הרב המחבר פי"ד מהלכות אלו הלכה כ"א ואי שרי לעשות סחורה במומי"א נתבאר פ"ח מהל' מאכלות אסורות הלכה ח"י יע"ש):


###### Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Mourning 3:9:1
[Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Mourning 3:9:1](https://torahapp.org/share/book/Mishneh%20LaMelech%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Mourning/r/3:9:1)

**היו כהן ונזיר מהלכין בדרך כו'.** נ"ב ירושלמי פ"ב דנזיר סוף הלכה א' לוי וישראל יטמא ישראל ולא הוי לוי הוא ישראל א"ר אבין בשעת דוכן שנינו ע"כ:


###### Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Mourning 3:10:1
[Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Mourning 3:10:1](https://torahapp.org/share/book/Mishneh%20LaMelech%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Mourning/r/3:10:1)

**נשיא שמת הכל מטמאין לו כו'.** גרסינן בירושלמי בפרק אין דורשין הלכה ג' ויזבחו לה' שלמים ויעלו עולות לה' למחרת היום ההוא ניחא עולות למחרת היום ההוא שלמים למחרת היום ואין שלמים באים כב"ש א"ר יוסי בר בון דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין והקריבו למחר ע"כ. והנה פסוק זה הוא בד"ה ביום שהמליך דוד את שלמה שנית וס"ל שהיה בעצרת שאותו יום מת דוד ובפשטיה דקרא הוה ס"ל לתלמודא שהזבחים והעולות היו למחרת היום ההוא על זה הקשו דהתינח עולות למחרת וכב"ש דס"ל דאין מביאין עולות ביו"ט וכדאיתא בפ"ב דיו"ט (דף י"ט) אלא שלמים אמאי למחרת והא אף ב"ש מודו דשלמים באים ביו"ט. ותירצו דכיון דמת דוד בעצרת והיו כל ישראל אוננין הקריבו למחר. והדבר הוא תימה אצלי דהא בפרק במה מדליקין (דף ל') אמרינן דבשבת נפטר דוד וא"כ לכ"ע אין מקריבין לא עולות ולא זבחים זולת חובת היום. שוב ראיתי להתוס' פ"ב דחגיגה (דף י"ז) ד"ה אף עצרת שכתבו וז"ל בירושלמי אר"י בר בון דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין והקריבו למחר כלומר מהתם משמע שהיו לו תשלומין וקשה לה"ר אלחנן תיפוק ליה בלאו הכי לא הקריבו בראשון כיון שהיה שבת ושמא התם לית ליה הכי אלא פליג אהא ע"כ. ובעיקר דברי יוסי דאמר דלפי שדוד מת בעצרת היו כל ישראל אוננין והקריבו למחרת אני תמיה דאם כוונתו היא מההיא דאמרינן בפרק הנושא (ק"ג:) אותו היום שמת רבי בטלה כהונה וכתב רבינו נשיא שמת הכל מטמאין לו אפילו כהנים עשאוהו כמת מצוה לכל מפני שהכל חייבים בכבודו וכן הכל אוננין עליו ופשיטא דדוד לא גרע מנשיא, אם הדבר כן תיפוק ליה שהכל היו טמאי מת וא"כ איך למחר הקריבוהו והא בעו הזאה שלישי ושביעי. וכי תימא דלמחרת לאו דוקא אלא הכוונה היא ביום השביעי לאחר שהזו עליו וטבל הביאו שלמים ואכלו אותם לערב, ג"ז לא יתכן שהרי התוס' בפרק תמיד נשחט עלה דההיא דאמרינן דערל וטמא משלחין קרבנותיהם הקשו דטמא איך משלח והוא בעי סמיכה כו' ותירץ דמיירי בעופות כו' וא"כ אף ביום השביעי לאחר שהזה וטבל עדיין הוא טמא וחייב כרת על ביאתו לעזרת ישראל וכמבואר. וכ"ת דעולות אלו היו עופות, ג"ז לא יתכן שהרי מילתא דפשיטא דעולות אלו לא היו נדרים ונדבות אלא לכ"ע אינן קרבין ביו"ט ולא היינו צריכין לטעמא שהיו אוננין אלא עולת ראיה היה ועולת ראיה אינה באה מן העוף וכדאיתא בפ"ק דחגיגה. ואף אליבא דרבינו דאית ליה גירסא אחרת באותה סוגיא וס"ל דעולת ראיה באה מן העוף וכמ"ש ברפ"ז מהל' חגיגה, מ"מ אכתי שלמים לא משכחת לה דהא שלמים לעולם אינם באים מן העוף וכמבואר. וכ"ת דשלמים אלו היו ממעשר בהמה וכמ"ש רבינו בפ"ב מהל' חגיגה הלכה ט' דיוצא אדם י"ח שלמי חגיגה במעשר בהמה ומעשר בהמה לא בעי סמיכה וכמ"ש רבינו בפ"ג מהל' מעשה הקרבנות הלכה ו', גם זה לא יתכן דהא מדברי הירושלמי שכתבנו משמע דבעי לאוקומי קרא אף כב"ש ולב"ש אף שלמי חגיגה אינן באים מן המעשר כדאיתא בפ"ג דחגיגה (דף ז') . ואולי נאמר דשלמים אלו היו שלמי שמחה דלכ"ע באים מן המעשר וכדאיתא התם בגמרא, אלא שהוא דוחק גדול לומר שכל ישראל הביאו קרבנותיהם מן המעשר, ועוד מצד אחר לא יתכן שהרי בקרבן ראיה לכ"ע הטמא פטור מכל וכל משום דכתיב בעלותך לראות וכמ"ש רבינו רפ"ב מהל' חגיגה, ותו שהרי בספ"ב מהלכות ביאת מקדש כתב שטמא מת אין מקריבין עליו קרבן כלל עד שיטהר ופירש שם מרן ז"ל אע"פ שטבל אין מקריבין עליו וא"כ אם ישראל נטמאו מפני כבודו של דוד א"כ אזדא לה מצוה זו דראיה וחגיגה וכמבואר. ושמא י"ל דלעולם ישראל לא נטמאו דאף דיש לדוד דין נשיא מ"מ משום המצוה דחל חיובא עליהם דהיינו מצות ראיה וחגיגה ושמחה אם היו מטמאים לו היו מתבטלות מצות אלו מש"ה לא נטמאו ומה שלא הקריבו באותו יום הוא מדין אונן שהרי סיים רבינו וכן הכל אוננין עליו ואין ספק שכוונת דבריו היא שיש לכל ישראל דין אונן וכיון שכן הא אמרינן בפרק אלו מגלחין (דף ט"ו:) אבל אינו משלח קרבנותיו דתניא רש"א שלמים בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא אונן ואע"ג דאבל כל ז' אינו משלח וכמ"ש רבינו פ"ב מהלכות ביאת מקדש הלכה י"א מ"מ פשיטא דגבי נשיא לא גזרו אלא אנינות ולא אבלות והכי דייקי דברי רבינו. ועוד נ"ל דמעולם לא גזרו במיתת הנשיא אלא אנינות של דבריהם דהיינו דכל זמן שלא נקבר המת שיהא אסור בבשר ויין ושיהא פטור מכל המצות אבל אוננות של תורה דהיינו דקי"ל דיום המיתה אסור בקדשים לאומרו יתברך לא אכלתי באוני זה לא גזרו על הנשיא. ומ"ש רבינו הכל אוננין היינו אוננות דמיירי באותן ההלכות אבל אנינות דשייכי לענין קדשים בהא לא מיירי. וכ"ת א"כ לאחר שנקבר דוד אמאי לא הקריבו חובתם י"ל דכבוד גדול עשו לו במותו ונשתהו עד שיקבר וקודם הקבורה לא היו יכולים לשלוח קרבנותיהם דלא גרעי מאבל. אלא דעדיין לא נתקררה דעתי בכל זה שהרי יו"ט היה וביו"ט ליכא לא אנינות ולא אבלות ולא עדיף נשיא ממת לו מת שחייב להתאבל עליו דאין לו אנינות וכמבואר: הן אמת דלענין אנינות של תורה דהיינו יום המיתה אסור לעבוד ולאכול בקדשים נ"ל דאין חילוק בין מת בשבת או ביו"ט למת בימי החול לפי שלא ראיתי לרבינו בפ"ג מהל' מעשר שני ופ"ב מהל' ביאת מקדש שחילק בין שבת לימי החול. אך כבר כתבתי דמעולם לא גזרו על הנשיא כי אם אנינות של דבריהם דהיינו שקודם קבורה אסור בבשר ויין ופטור מכל המצות ודבר זה אינו נוהג ביו"ט והנראה אצלי הוא דאף שאין אנינות במועד מ"מ אסור בקדשים משום טירדא וכדאמרינן בפ"ק דיומא (דף י"ד) שהקשו וכה"ג מי חל עליו אנינות והא מגרשא ותירצו נהי דאנינות לא חיילא עליה איטרודי מי לא מיטריד ע"כ. ופירש"י מי לא מיטריד ובקדשים בעינן שמחה גדולה כדכתיב לך נתתים למשחה כדרך שהמלכים אוכלים ע"כ. והנה מסוגיא זו יש ללמוד דענין אונן של תורה דהיינו דאסור באכילת קדשים הוא אף במת בשבת. שהרי שם הקשו ומי גזר רבי יהודה שמא יאכל והתנן רי"א אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו ואי מתה אשתו עביד עבודה ולא גזר ר"י. הרי דאף שמת ביוה"כ ס"ל לתלמודא דאיכא איסורא באכילת קדשים וכמבואר. וכן למדנו דאף מי שאין עליו חיוב אוננות כגון התם דמגורשת היא דקודם מיתה קדים ועייל לביהכ"נ ומשוי ליה לגיטא דההיא דמתה גיטא למפרע מ"מ משום טירדא אסור באכילת קדשים אף שהוא ביו"ט. וא"כ י"ל דכוונת אומרן שהיו אוננין היא לומר שהיו טרודין באבלו של דוד וכל אותו היום היו אסורים באכילת קדשים ולא רצו להקריב באותו יום ולאכול לערב שלא למעט בזמן אכילתם ולפיכך הניחו הכל למחרת היום ההוא זבחים ועולות. הן אמת שדין זה דטירדא שאוסר באכילת קדשים כעת לא מצאתי אותו בדברי רבינו ולא ידעתי אם איסור זה הוא מדרבנן וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד. (א"ה עיין מ"ש הרב המחבר בפ"ב מהל' ביאת מקדש):