## Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sabbath Chapter 6

###### Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sabbath 6:9:1
[Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sabbath 6:9:1](https://torahapp.org/share/book/Mishneh%20LaMelech%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sabbath/r/6:9:1)

**דבר שאינו מלאכה וכו'.** זה מוסכם מכל הגאונים כמ"ש ה"ה ז"ל. ודע דכתב המרדכי בפ"ק דשבת על אודות היהודים הקונים המכסים בשבת ושוכרים להם נכרי לקבל מכס בשבת נראה דבקבולת מותר דב"ה מתירים עם השמש ליתן עורות לעבדן אע"ג דמלאכה דאורייתא היא ואת"ל שיש לחלק בין הנך שאין הישראל קובע מלאכתו לנכרי לעשות רק בשבת ובנדון זה קובע לו ליטול המכס בשבת מ"מ נ"ל להביא ראיה להתיר מדתניא בפ' מי שהחשיך דמשום פסידא שרו ליה רבנן דאי לא שרו ליה אתי לאתויי ד' אמות ברה"ר ה"נ לא שנא וכ"ש להציל מידם דאי לא שרו ליה יפסיד כל חובו בדיחוי כל שהוא, עכ"ל. ומרן הב"י סימן רמ"ד הקשה ע"ז דל"ל למהר"ם לאהדורי אפרק מי שהחשיך למיפרק מאי דקשיא ליה דבהנך אין ישראל קובע מלאכתו בשבת ובנדון זה קובע לו ליטול מכס בשבת לימא דשאני הכא שאין בקבלת המכס איסור דאורייתא י"ל דסתם מקבלין המכס צריכין לכתוב והא איכא מלאכה דאורייתא ועי"ל דלא שני לן באמירה לנכרי שלא במקום מצוה בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן, ע"כ. ויש לתמוה דאיך עלה בדעתו של מרן ז"ל למימרא דאמירה לנכרי לא אסירא אלא במלאכה דאורייתא אבל במלאכה דרבנן שרי שהרי רבינו ז"ל הכא בפרקין לא התיר לומר לו לנכרי לעשות בשבת דבר שהוא אסור משום שבות אלא בדאיכא מקצת חולי או צורך מצוה. וכבר עמד ע"ז מהר"א ששון בתשובה סימן קנ"ו ותירץ דע"כ לא הצריך רבינו מקצת חולי או צורך מצוה אלא כשבשבת אומר לנכרי לעשותו אבל אם אומר לנכרי בימי החול לעשותו בשבת אז שאני לן בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן ובתירוץ שני שתירץ מרן חידש לנו חידוש גמור דאפילו דבר שאינו אסור לעשותו אלא משום שבות אסור לומר לנכרי לעשות ואפילו קודם השבת, עכ"ד. ולפי דעתי עדיין לא נתיישבו דברי מרן בזה דאף דמדברי רבינו ז"ל ליכא הוכחה לזה מ"מ מדברי שאר פוסקים משמע דאית להו דאפי' בדאיכא תרתי לטיבותא דהיינו קודם השבת ואיסור שבות אסור. דהרי הרא"ש ז"ל בפרק השוכר את הפועלים הביא בשם ר' סעדיה דאסור לומר לנכרי מע"ש הילך מעות וקנה לי כך וכך. וכן הר"ש בר ברוך והסמ"ג אסרו בפירוש אפילו בדאיכא תרתי לטיבותא. ומדברי הטור סימן ש"ז נמי משמע הכי שכתב אסור לו לשכור פועלים ולא לומר לנכרי לשכור לו פועלים ואסור לומר לו אפילו קודם השבת לעשותו בשבת, ע"כ. ובודאי דלא מיירי ששוכר פועלים שיבנו לו בשבת שהרי דינים אלו כבר ביאר אותם הטור בריש הלכות שבת. א"ו דלא מיירי אלא שהוא שוכר אותם שיבנו בחול ואפ"ה אסור ואע"פ ששכירות פועלים אינו אסור אלא משום שבות ואומר לו קודם השבת. באופן דהדרא קושיין לדוכתא דאיך עלה בדעתו של מרן ז"ל לחלק באמירה לנכרי דקודם השבת בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן: ונ"ל דלא דמי נדון דמהר"ם לדברי רבינו משום דמה שאסר רבינו אפי' בשבות ואפילו קודם השבת הוי דוקא כשהמלאכה שעושה הנכרי בשבת אדעתא דישראל קא עביד ולא אדעתא דנפשיה ומש"ה אף שיאמר לו קודם השבת ואינו אסור אלא משום שבות אסור. וכן נמי דברי ר' סעדיה ור"ש בר ברוך והסמ"ג והטור בהכי קא מיירי שהנכרי עושה המלאכה בשבת אדעתא דישראל. אבל בנדון דמהר"ם שהיה הדבר בקבולת דודאי דנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד ודמי לההיא דנותנין כלים לכובס ועורות לעבדן. ואפ"ה רצה מהר"ם לחלק בקבלנות בין כשהישראל קובע מלאכתו בשבת ובין כשאינו קובע מלאכתו בשבת. לזה הקשה מרן דאף דנימא דיש חילוק בקבלנות הוי דוקא במלאכה דאורייתא אבל במלאכה דרבנן ובקבלנות אף שיהיה קובע מלאכתו בשבת שרי. ולפי זה נמצא דתירוצו השני של מרן שכתב דאף בקבלנות אין הפרש בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן הוי חידוש גמור: עוד כתב מרן ז"ל על דברי מהר"מ הנזכר וז"ל ואין להקשות דהתם בפ' מי שהחשיך לא שרינן ליה משום פסידא אלא כי היכי דלא ליעביד איסורא רבה דהיינו הולכת ד"א ברה"ר דהוי איסורא דאורייתא אבל הכא דכי מקבל המכס ליכא אלא איסור דרבנן אמאי נישרי איסור אמירה לנכרי דהא ה"נ איכא למיחש לאיסורא דאורייתא דהיינו שמא יכתוב שכן דרך מקבלי המכס ע"כ. והקשה ע"ז מהרא"ש בסי' הנזכר דהתינח לפי תירוץ הראשון אבל לפי תירוץ ועי"ל דמשמע דלא אצטריך לתירוץ דכתיבה מאי מתרץ עכ"ד. ונראה דבין לפי התירוץ הראשון בין לפי התירוץ השני לעולם איכא ספיקא דשמא יכתוב אלא דלעיל שאנו באים לאסור מטעם קובע מלאכתו ולפי דברי מרן קובע מלאכתו לא שייך אלא במלאכה דאורייתא אי כתיבת המכס לא הוי ודאי שלעולם כותבין לא הוה אסור משום דכיון דאינו אלא ספק שמא יכתוב אין הישראל קובע מלאכתו שיכתוב ומש"ה הוצרך מרן לתרץ דסתם מקבלי המכס צריכין לכתוב כלומר דהוי ודאי דלעולם כותבים ומש"ה אסור דהוי כקובע לו שיכתוב בשבת. ולפי תירוץ השני ס"ל דאף דנימא דאינו ודאי שיכתוב אלא ספק אפ"ה אסור מטעם דלא שאני לן וכו'. אבל הכא שאנו באים לאוסרו מטעם שלא יבא לאיסורא דאורייתא אף שלא יהיה ודאי שיכתוב אלא משום ספק ספיקא שרינן ליה: א"נ אפשר לתרץ באנפא אחרינא והוא בהקדים קושיא אחת דחילוק זה שחילק מרן בין היכא דאיכא למיחש שיבא לאיסורא דאורייתא להיכא דליכא למיחש אלא לאיסורא דרבנן אינו מוסכם מכל הפוסקים והתוס' ובעה"ת ז"ל חולקים בזה כמבואר בטור סימן של"ד יע"ש. וא"כ מאי קשיא ליה למרן לימא דמהר"ם ס"ל כהתוס' ובעה"ת. אשר ע"כ נ"ל דכונת מרן ז"ל אינו אלא לומר שלא נוכל להכריח מכאן דס"ל למהר"ם כסברת התוס' ובעה"ת מדהשוה דין המכס לדין מי שהחשיך משום דכי היכי דמספקא לן לעיל אי ס"ל למהר"ם דקובע מלאכתו בשבת לא אסור אלא במלאכה דאורייתא ובמכס איכא למיחש לשמא יכתוב או דלמא דאף דליכא למיחש לשמא יכתוב אסור משום דלא שאני לן בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן. ה"נ איכא לספוקי דשמא ס"ל למהר"ם דאיכא חששא דשמא יכתוב ומש"ה ליכא הוכחה כלל והכי דייק לישנא דמרן שכתב ואין להקשות בלשון שלילה. אך קשיא לי בדברי מרן ז"ל במה שהקשה דלמה ליה לאהדורי אפרק מי שהחשיך דהן לו יהי שאין כאן איסור אמירה לנכרי סוף סוף אסור ליקח שכר שבת וכ"כ הטור סי' רמ"ג וז"ל אבל אם היה משכירה לימים אסור ליקח שכר שבת. ובודאי דמיירי אף שאינו אומר לנכרי לעשות בשבת דאי מיירי כשאומר לנכרי לעשות בשבת ת"ל דאסור משום אמירה לנכרי ונכרי נמי אדעתיה דישראל קא עביד ואפ"ה אסור ליקח שכר שבת אם לא בהבלעה. ומרן ז"ל ג"כ בהסכמה עלה דאההיא דישראל ונכרי שקבלו מטבע הוקשה לו דהיכי התיר להשכירה ליום שבת דהא נוטל שכר שבת ותירץ דמשום פסידא שרו ליה. ה"נ בנדון דמהר"ם נימא דמש"ה הוצרך לטעמא דפסידא כדי להתיר לו ליקח שכר שבת: ונראה דמרן נמי ס"ל דאי לאו טעמא דפסידא היה אסור ליקח שכר שבת אף דליכא איסור אמירה אלא דממשמעות דברי מהר"ם דקאמר בין הנך שאין הישראל קובע מלאכתו לנכרי לעשות רק בשבת ובנדון זה קובע מלאכתו וכו' משמע דכל עצמו לא הוצרך לטעמא דפסידא אלא משום איסור אמירה לנכרי דאי משום שכר שבת ל"ל למימר דהתם אין הישראל קובע מלאכתו לימא דשאני התם דאין הישראל נוטל שכר שבת. ומש"ה הוקשה לו דמטעם איסור אמירה לנכרי לא צריכנא לטעמא דפסידא. ומ"מ צריך להתיישב בדבר משום דחזינן דבנדון מהר"ם הוקשה לו דמכס דנכרי הוי מלתא דפרהסיא ולא הקשה מטעמא דנוטל שכר שבת משמע דהוה קס"ד דאף דטעמא דפסידא מהני לנוטל שכר שבת למלתא פרהסיא לא מהני. ואילו בההיא הג"א שהביא מרן הב"י סי' רמ"ה לא הוקשה לו אלא מטעמא דנוטל שכר שבת ואלו מטעמא דפרהסיא לא הוקשה לו. משמע דס"ל דיותר ראוי להחמיר בנוטל שכר שבת ממלתא דפרהסיא. וכתב הטא"ח סי' ש"ה וכן מותר לומר לנכרי לחלוב בהמתו וכתב מרן שכ"כ המרדכי בפ' מי שהחשיך ועיין במרדכי ספ"ב דמציעא סי' של"ח ובהגהות מרדכי דשבת סי' קפ"ה:


###### Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sabbath 6:16:1
[Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sabbath 6:16:1](https://torahapp.org/share/book/Mishneh%20LaMelech%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sabbath/r/6:16:1)

**מותר להשאיל כלים כו'.** מבואר בפ"ק דע"ז וכתב הסמ"ק ישראל שהשכיר שוורים לנכרי יש מתירים אם הנכרי קבל עליו אחריות וכו' ויש אוסרים. אעפ"כ כיון דאין הנכרי יכול למוכרה אם ירצה נקראת בהמת ישראל בכל מקום וישראל מצווה על שביתת בהמתו ע"כ. ומרן הב"י סי' רמ"ה כתב שדברי ריצב"א שהתיר אפי' כשאין רשות בידו להוציאם כדעת המתירים ע"כ. ואני תמה על זה משום דע"כ לא התיר ריצב"א אפי' כשאין רשות ביד הנכרי להוציאם אלא כשמכרם או כשהלוה אותם בהלואה גמורה דנמצא דהשורים הם של נכרי ומש"ה אף שמשכנם אח"כ ואין רשות ביד הנכרי להוציאם אפ"ה שרי משום דהשורים הם של נכרי. אבל בנדון הסמ"ק דהשורים הם של ישראל אף שקיבל עליו אחריות מיתה וגזלה וגנבה ויוקרא וזולא אפ"ה אסור משום דהשוורים הם של ישראל וא"כ ריצב"א ז"ל אפשר דס"ל כדעת האוסרים:


###### Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sabbath 6:17:1
[Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sabbath 6:17:1](https://torahapp.org/share/book/Mishneh%20LaMelech%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sabbath/r/6:17:1)

**המשתתף עם הנכרי במלאכה או בסחורה וכו'.** ברייתא ספ"ק דע"ז ישראל ונכרי שקבלו שדה בשותפות לא יאמר ישראל לנכרי טול חלקך בשבת ונסתפקנו במי שקונה הגאבילה אם מותר ליקח גאבילה משחיטת יו"ט אי מיחזי כנוטל שכר שבת. ומדברי הריב"ש סי' תצ"ח ות"ק מוכח דשרי דהא התם בליל י"ט שחטה וצידד הרבה לומר דאסורה משום נוגע בדבר ש"מ דמותר ליקח גאבילה משחיטת יו"ט: