## Moreh Nevukhei HaZeman, Gate 11; Inquiry of the Ancestors

###### Moreh Nevukhei HaZeman, Gate 11; Inquiry of the Ancestors 9:1
[Moreh Nevukhei HaZeman, Gate 11; Inquiry of the Ancestors 9:1](https://torahapp.org/share/book/Moreh%20Nevukhei%20HaZeman/s/Gate%2011%3B%20Inquiry%20of%20the%20Ancestors/r/9:1)

סימן ט


###### Moreh Nevukhei HaZeman, Gate 11; Inquiry of the Ancestors 9:2
[Moreh Nevukhei HaZeman, Gate 11; Inquiry of the Ancestors 9:2](https://torahapp.org/share/book/Moreh%20Nevukhei%20HaZeman/s/Gate%2011%3B%20Inquiry%20of%20the%20Ancestors/r/9:2)

וראינו להזכיר כאן בקצרה כל דרכי מנין השנים, והם התאריכים שנהגו באומתנו מימי קדם, כפי העולה מן הכתובים, ומדברי חז"ל שנשאו ונתנו בזה הרבה במסכת ר"ה ומסכת ע"ז, ומדברי מחברים אחרונים. – שהדבר היותר מוכרח לכל סדור דורות וספור קורות נמשכים זה אחר זה בזמן, הוא תאריך קבוע ברור ומוסכם לכל; היינו שיוקח איזה מאורע גדול ורשום, מיוחד בזמן קרותו, ומוסכם גם בערך אל החידוש שאירע בו, עד שכל ספור מעשה או תולדות איש רשום, יגבילהו הסופר וימנהו לזמן התאריך האחד ההוא, ועי"ז ישובו כל הדברים והמעשיות ‏נערכים זה מול זה בערך ידוע נגלה לעין מיד. וזה מה שיקל עלינו הבנתם ודעת סבותם, והשתלשלות תולדות שיצאו מהם. ונהפוך, אם יחסר בספור התארך האחד המשותף לגמרי, או גם אם יהיה בלתי ברור ומוסכם בהגבלתו, אין להמלט מן הערבוב והספק בעתותי הקורות, ומן השגיאה בהבנתן, ובהעריך מה שהוא מקור וסבה להן, ומה שהוא נמשך ומסובב מהן, וזה מה שהניע גם את התנאים שוני הלכות דסדר עולם, וסופרים ראשונים ואחרונים זולתם, עד שעמלו וחתרו נגד ים הספקות ההולך וסוער עליהם בזה המבוקש, ובקשו להם דרכים וחשבונות רבים, איך לצרף ולחשוב שנות הדורות מבראשית עד המבול, ועד אברהם, ועד יציאת מצרים, ושנות השופטים והמלכים לישראל ויהודה, בכדי להגביל גם זמן כל מעשה ומעשה שבינות הגבולים הנזכרים, וערך זמנו אל זמן מאורע זולתו, הכל עפ"י ראיה חזקה או חלושה כפי האפשרי. ובזה עלה ביד השונה הגדול האחרון להלכות סדר עולם, להגיע אל תאריך גדול קבוע, שהוא באמת היותר כולל וטבעי לכלל תוכן ספורי קדש, ואף לקורות העולם בכללו, אם היה ברור צמצומו באפשרי, והוא התאריך ליצירה (שאחזו בו גם סופרי קורות העולם, אולם בשינוי איש איש על פי דרכו), וליחד גם כל מעשי קורותינו בגבול זמן המאורע הבלתי מיוחד למדי בכתבי קדשנו. וכבר הודענו במה שקדם, שהברייתא דסדר עולם תפשה תמיד בשנים, החשבון המיעוט האפשרי לעיקר, ובכלל המדרשי הזה בא הענין על הרוב לקירוב חשבון ברור, ויצא הפסד חסרון הצמצום בשכר ההגבלה המוסכמת; אולם הזכרנו כמו כן שפעם אחת לבד נצמח מזה הדרך היזק גדול, במה ששללו מאתנו זמן איזה דורות בתחלת בית שני, ונחסר דף יפה ומשובח בקורותינו‏ כמו שיבין הקורא המשכיל במקומות רבים מהמאמר הזה, וגם בחיבורים לחכמים שנתחברו על העתים וחשבונם, יעויין עליהם בספר הנכבד מאור עינים.


###### Moreh Nevukhei HaZeman, Gate 11; Inquiry of the Ancestors 9:3
[Moreh Nevukhei HaZeman, Gate 11; Inquiry of the Ancestors 9:3](https://torahapp.org/share/book/Moreh%20Nevukhei%20HaZeman/s/Gate%2011%3B%20Inquiry%20of%20the%20Ancestors/r/9:3)

והנה מנו מתחלה ליציאת מצרים, והתחלת התאריך חדש ניסן שבו יצאו, ונהיה על זה חדש ראשון לשנה ראשונה וזהו תאריך תורתנו: ויסעו מאילם ויבאו וגו' בחמשה עשר יום לחדש השני לצאתם מארץ מצרים; בחדש השלישי לצאת וגו' ויהי בחדש הראשון בשנה השנית; ויהי בשנה השנית בחדש השני; ויעל אהרן וגו' בשנת הארבעים בחדש החמישי; ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש; כל מה שקדם ליציאת מצרים, אין לו בתורה תאריך וגבול זמן מבואר, זולתי היציאה בעצמה נמנית, ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה, ונודע הספק בתאריך זה ודרך ישובו במשנת סדר עולם, שעליה אנו סומכין. – אחר הכניסה לארץ, בימי יהושע והזקנים שהאריכו ימים אחריו, ובימי השופטים, ובימי שמואל ודוד, לא מצאנו מאורע מסופר שיהיה מוגבל לאיזה תאריך (רק פעם אחת נזכר בדברי יפתח דרך טענתו נגד בני עמון: בשבת ישראל בחשבון וגו' שלש מאות שנה והיה זה מקום עזר או קושי למחשבי עתים לפי חשבונותם) עד בנין בית עולמים ע"י המלך שלמה ע"ה, שכתוב: ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים בשנה הרביעית בחדש זיו וגו' למלוך שלמה על ישראל. מזה נשמע שלדברים יקרי הערך במאד, מנו עוד ליציאת מצרים אולם שהיה אז כבר כמו כן תאריך; אחר לשנות מלוכת המלך העומד בזמן זמן, וזה המנין למלכים נהג כל ימי הבית הראשון, ובו לבד סופרו כל הקורות, בספר המלכים שבידינו (חוץ מבסופו שנמנה לגלות יכניה שהיה גלותו י"א שנה קודם לחורבן: ויהי בשלשים ושבע שנה לגלות יהויכין מלך יהודה, בשנים עשר חדש בעשרים ושבעה לחדש). – הנביאים שקורם החרבן מנו זמן נבואותיהם ג"כ לשנות המלכים; **ישעיה**: בשנת מות המלך עזיהו ואראה את אדני; **ירמיה**: מן שלש עשרה שנה ליאשיהו בן אמון מלך יהודה ועד היום הזה זה שלש ועשרים שנה היה דבר ה' אלי; והוא שצרף לפעמים לשנות מלך ישראל גם המנין למלכות נבוכדנאצר: בשנה הרביעית ליהויקים בן יאשיהו מלך יהודה היא השנה הראשונית לנבוכדנצר מלך בבל; בשנה העשירית לצדקיהו מלך יהודה היא השנה שמונה עשרה לנבוכדנאצר. ובלי ספק הוסיף זה התאריך בעת כתיבת ספרו אחר החרבן – **יחזקאל** היה תאריכו לגלות יהויכין בלבד, שהיה גם גלות עצמו; ובנבואה האחרונה חבר לו גם התאריך לחרבן: בעשרים וחמש שנה לגלותנו, בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר. – והנה קבלו חכמינו "ניסן ראש השנה למלכים" הכונה להם שבמנין למלכי ישראל נחשב תמיד התחלת התאריך מניסן; בלי ספק, בכדי שיהי אפשרות להשוות במוחלט ובנקל בין המנין ההוא, ובין תאריך יציאת מצרים. ולפי זה כשעמד מלך חדש בכסלו, נמנה השנה האחת בתאריך יציאת מצרים, בתאריכי המלכים לשתי שנים, וכשנרצה לצרף, בשביל צורך חשבון העתים, שנות מלכותם של שני המלכים הללו, נטעה בהוספת שנה אחת; וזה הנרצה לחכמינו בדבור **שנים מקוטעות**, ובזה לבד די ערבוב וספק בחשבון הדורות אחר החרבן הראשון. הנה הנביאים האחרונים ועזרא ונחמיה וכל השבים מן הגולה, מנו שנותיהם רק לבד למלכי פרס, שהיו בימי כל אחד ואחד, ובזה ספק גם מחלוקת לחז"ל, אם התחלת התאריך מניסן כמו במלכי ישראל, או מתשרי כמו בתאריך השטרות שנזכיר להלן, או מחדש שעמד בו המלך, מה שבאמת אינו רואה כלל. וקשה עוד הספק, שלהיות שאין בדורות הללו שום הגבלה זמנית, זולתי השנים הנזכרות דרך עראי לאיזה מלכי פרס, הנה המשנה דס"ע (שנראה ברור שלא היה לה שום קבלה בע"פ בחשבון הזמנים קודם בוא אלכסנדר) הוכרחה, להגביל שנות הדורות לבד ע"י קבוץ השנים ההם הזכורות, כמו שעשתה בקיבוץ שנות מלכי ישראל ויהודה. והנה אין בכתובים שלשלת מלכי פרס בסדר זה אחר זה, כמו שהוא במלכי ישראל ויהודה; והדבר ברור שחיסרה במלכים הרבה שהיו לפרס בפני הבית, ובשלשלת כהנים הגדולים שהיו מזמן עזרא עד בוא היונים לארץ, והמעיטה ע"י כן מספר רב מן השנים לחשבון הדורות. – אחר נפילת פרס ומלוך אלכסנדר המוקדוני, יש ראיות שמנו למלכותן שהיו באסיאה שש שנים לדברי הכל. – וכמו כן באותן מאה שנים שהיתה. ארץ ישראל תחת יד מלכי יון שבמצרים, נראה שמנו למלכים ההם התלמיים; ואך לבד משבאו תחת מלכי יון שבסוריא,‏ זרע סיליקוס ניקאטור, שר צבא אלכסנדר, וההחילו למנות לתאריך הקבוע שלו, גם בשטרותיהם, גם בשאר מכתבים וחבורים,‏ כמו בדברי ימים השנים לחשמונאים שזו אחת ממעלותם, ואחת ממנות הטובות נחלת מועד זה, שהגיעו לתאריך קבוע ברור ושוה לכל משך הקורות, יהיה מה שיהיה, ואחריו חשבון הזמנים ברור עכ"פ בכללותם ואפילו בפרטי הקורות אין לך קלקול חשבונות; אלא במקום שעזבוהו וחשבו לתאריכים אחרים, בלתי מוגבלים ונודעים היטב, ועי"ז בלתי מוסכמים בשוה לכל סופר. – ותחלת התאריך מתקופת תשרי שנת מלוך סיליקוס בבבל, ש"פ שנה קודם חרבן בית שני, שנת שי"ב קודם לספירת הנוצרים, י"א שנה אחר מות אלכסנדר (ולדעת חז"ל שש שנים). ועל זה כונו חכמינו, שהמנין למלכי אומות העולם מתשרי, וחשבון זה הנקרא אצלנו **חשבון השטרות**, לנוצרים תאריך הסילקיים, ולערבים תאריך בעל הקרנים (כינו לאלכסנדר בכל המזרח לקוח מספר דניאל), הוא שנהג לברורו והרגלו וכללותו, זמן ארוך הרבה בארצות המזרח וברוב גלות ישראל; וזהו המנין שאמרו עליו חז"ל: ובגולה אין מונין אלא למלכי יונים. גם רב שרירא גאון בתשובתו היקרה, שעור תוזכר מאתנו לתפארת, מונה סדר החכמים והמעשים לתאריך זה ואומר: "**נחית רב לבבל בשנת תק"ל למלכות יון דרגילנא ביה**" וכן מונה בשאר חכמי בבל; וכן הרב אוחז בחשבון זה, ולפעמים כבר בצירוף החשבון ליצירה, לפי שטתו הנכונה של הברייתא, שקבלוהו חז"ל בכל הש"ס (ולפיהו היתה יציאת מצרים בשנת ב' אלפים תמ"ח, והחל האריך השטרות ג' אלפים תמ"ח, ונחרב הבית בשנת ג' אלפים תתכ"ח), ומעת חתימת התלמוד הותחל בהנהגת חשבון היצירה ההוא, ונתפשט אחת אחת יותר, עד היותו הנהוג היום בכל גליות ישראל. וכל זה היה בגליות המזרח והמערב; אולם בירושלים וארץ ישראל כך היה הדבר: מעת שפרקו מעליהם את עול היונים בשנת ק"ע לתאריך, פסקו ממנו בשטרות ובחבורים וחזרו למנות לשנות נשיאי ומלכי בית חשמונאי, וכתבו בשטרות כך וכך לפלוני נשיא וכהן לאל עליון, וזהו שאמרו במגלת תענית: אתנטילת אדכרתא. מן שטריא וכו' שפעם אחת גזרה מלכות יון וכו'. וכן בימי הורדוס וקצת זרעו נראה, שכתבו בשטרות למלכותם; אך מאז שבאו לגמרי תחת ממשלת נציבי רומי, והיתה ארץ ישראל להגמוניא של מלכות רומי, יש ראיה שכתבו בשטרות לקיסרי רומי, ולפעמים צירפו גם שם ההגמון שבזמן (ככה נהגו סופרי השטרות). ואמנם החכמים השונים בהלכותיהם סדר הזמנים, כמו במשנת סדר עולם, ובמשנתו של השונה אליהו, ששת אלפים הוא העולם וכו' וכדומה להם סדר משניות שהזדמן זכרון סדר העתים, אלה כלם מנו לחרבן בית אלהינו השני. וזהו ששנו בסדר עולם, הובא בגמרא (ע"ז י): מכאן ואילך צא וחשוב אחר החרבן, ובתחלת דברי רש"י שם, ואפילו בבבל בימי אמוראים, ששם לא פסק תאריך השטרות לעולם (וכמו שהזכרנו השמועה, ובגולה אין מונין אלא למלכי יונים בלבד). ונהג אצלם בשטרות בחבורים וזכרונות בשוה. הנה התנא במשניותיו שנה לחרבן הבית; ובשביל זה בקשו להשוות שני החשבונות יחד, ולהגביל ערכם בסמנים (ע"ז שם), בכדי שיוכלו התנא והסופר לעזור זה לזה בנקל במעשיהם.