## Nachal Eitan on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread Chapter 1

###### Nachal Eitan on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread 1:1:1
[Nachal Eitan on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread 1:1:1](https://torahapp.org/share/book/Nachal%20Eitan%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Leavened%20and%20Unleavened%20Bread/r/1:1:1)

**כל האוכל כזית חמץ בפסח כו' במזיד חייב כרת שנאמר כי כל אוכל חמץ ונכרתה. בשוגג חייב קרבן חטאת קבועה אחד האוכל ואחד הממחה ושותה.** משמע דכי היכי דאוכל שיעורו לחיוב כרת וקרבן בכזית הוא הדין לממחה ושותה שיעורו בכזית. וכן משמע בסוגיא דחולין (דף ק"כ ע"א) וכן איתא בהדיא בתוספתא פ"א דפסחים כשם שאכילה בכזית כך שתייה. וקשה דמדברי רבינו פי"ד מהלכות מאכלות אסורות משמע דשיעור שתייה במשקה או באוכל מחוי הוי ברביעית. וי"ל על פי הא דאיתא בר"פ המצניע גבי יין ודם דכזית ביבש הוא רביעית בלח. וסובר רבינו דהוא הדין באוכל שנמחה הוי מכזית רביעית. ולפ"ז אין סתירה בדברי רבינו דמ"ש כאן דממחה ושותה כאוכל היינו משום דמאוכל כזית כשנמחה נעשה רביעית משקה אבל באמת שיעור מחוי הוא ברביעית לאחר שנמחה ונעשה משקה וכדמוכח בהל' מאכלות אסורות. ולא קשה מהתוספתא ומסוגיא דחולין דמשערינן בכזית דהיינו אם רוצין לשערו קודם שנמחה ועדיין אוכל הוא משערין אותו בכזית ואין צריך לשערו אח"כ אבל אם לא שיערו עד שנמחה משערין ברביעית דדא ודא אחת הוא כמ"ש. וכן יש ללמוד דעת רבינו ממ"ש בפ"ה מהלכות נזירות וע"ש:
**ומכל** זה ראיה למ"ש בס' אליה רבה סי' ק"צ לדעת רבינו בהלכות שבת פרק י"ח דמחייב בהוצאת יין יבש כזית מהאי טעמא דהוי רביעית בלח. ודלא כבעל פמ"ג שם דהשיא דעת רבינו לדעת אחרת. ונעלם ממנו דברי רבינו שזכרתי. ומה שהקשה שם דאיך פסק כרב יוסף בשבת [עז.] דאמר רבי נתן ורבי יוסי ברבי יהודה אמרו דבר אחד הא כהאי גוונא הוי שיטה אין דבריו מחוורין דלא הוי שיטה אלא א"כ אמר כולהו סבירא להו כמ"ש הפוסקים. גם מה שהקשה הט"ז דאמאי לא חייש לדאביי דבעי טפי מרביעית לק"מ דלא שבקינן מה דפשיטא לרב יוסף משום ספיקא דאביי:


###### Nachal Eitan on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread 1:3:1
[Nachal Eitan on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread 1:3:1](https://torahapp.org/share/book/Nachal%20Eitan%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Leavened%20and%20Unleavened%20Bread/r/1:3:1)

**אינו חייב משום לא יראה ולא ימצא אלא א"כ קנה חמץ בפסח או חמצו כדי שיעשה בו מעשה וכו'.** ועי' במל"מ שתמה על רבינו שכתב שאם קנה חמץ בפסח או חימצו חייב משום דעשה מעשה. והרי בסוגיא דפסחים (דף צ"ה) מוכח דטעמא דאינו חייב על בל יראה הוא משום דהוי לאו הניתק לעשה דתשביתו וא"כ אפילו עשה בו מעשה אינו חייב וכ"כ התוס' בשם ר"י שם. ומה שתירץ המל"מ דנראה לו דרבינו דחה הסוגיא (שבדף צ"ה) מהלכה משום דאתיא דלא כהילכתא ע"ש. אינו מספיק דאכתי גם מסוגיא (שבדף כ"ט ע"ב) מוכח כן וכמ"ש תוס' שם ואמאי דחה גם ההיא סוגיא מהלכה ולא חש לה. וגם מ"ש המגי"ה במל"מ בשם שו"ת חכם צבי דמפרש דרבינו איירי שכבר עברו כל ימות הפסח ולא קיים עשה של תשביתו בזמנו ומשום הכי חייב כשקיים החמץ ברשותו בפסח בעשיית מעשה אבל כל זמן שלא עבר הפסח דיש בידו לקיים עשה דתשביתו לא חייב כלל דשמא יקיים העשה. ואצלי אינו מחוור לומר כן דכולי האי לא הו"ל לרבינו למיסתם אלא לפרש. וגם בפרק י"ט מהלכות סנהדרין סתם וחשב בין החייבים המקיים חמץ ברשותו וכגון שחימץ עיסתו. משמע דמיד שחימץ חייב ואף בחולו של מועד וכמ"ש שם בפי"ג.
**וגם** דברי הצל"ח בזה אינן מכוונין שכתב בפ"ק דביצה דרבינו סבר דבל יראה לא חשיב ניתק לעשה דתשביתו מטעם דהוי לאו שקדמו עשה ולא מבעיא לדעת הפוסקים דלאו דבל יראה אינו נוהג מן התורה בערב פסח עד הלילה ותשביתו נוהג מחצות א"כ הרי העשה נוהגת בזמן קודם ללאו ובודאי הוה לאו שקדמו עשה אלא דאף להפוסקים דסבירא להו דגם מחצות עובר נמי בלאו דבל יראה אפילו הכי הוה לאו שקדמו עשה ולא הוי ניתק משום שכתב הריטב"א בפ"ג דמכות דכל שכתוב בקרא העשה קודם שכתב הלאו אע"פ שלא קדמו במעשה מקרי לאו שקדמו עשה וחייב עליו עכ"ד. ואין זה עולה כלל לדעת רבינו דלשיטתו בהלכות נערה גבי אונס שגירש מוכח דסבר דגם לאו שקדמו עשה חשיב ניתק ואינו חייב עליו. וכתב הכס"מ שהוא משום דמסיק בסוגיא דמכות (דף ט"ו) דהדר בו ר' יוחנן מהא דאמר דחייב על לאו שקדמו עשה. וא"כ אין לומר כמ"ש הצל"ח שנתן טעם לדעת רבינו כאן דבל יראה לא חשיב ניתק לעשה משום שקדמו עשה. אלא דבחידושי רבי עקיבא איגר מחלק בין אונס לבל יראה אבל אינו מוכרח כמ"ש במקום אחר:
**ולי** נראה דהיינו טעמו של רבינו דאזיל לשיטתו דסבר דתשביתו דקרא היינו רק ביטול והשבתה בלב ואין לביעור חמץ במעשה עיקר כלל מן התורה. וכמ"ש הרב הכס"מ ז"ל לקמן בפ"ב. וכ"כ הטור או"ח בסי' תל"א ובבית יוסף ובפר"ח שם וכן בשו"ת מקום שמואל סי' כ"ו. ולפ"ז על כרחך אין לפטור לעובר על לאו דבל יראה על ידי מעשה מטעם דהוא ניתק לעשה דתשביתו דהא לא מהני אלא א"כ שמקיים העשה וכמ"ש בהלכות נערה ובהלכות סנהדרין. ובכאן אינו יכול כלל לקיים תשביתו דהיינו ביטול בלב לאחר זמן איסורו דאז אין ברשותו לבטלו שכבר נאסר בהנייה וכמ"ש רבינו לקמן בפרק ג'. ועל פי זה אתי שפיר דלא תקשי לרבינו מסוגיא (דדף כ"ט) דהא אזלא שם אליבא דר' יוסי הגלילי ואיהו סבר דחמץ בפסח מותר בהנאה וא"כ לשיטתו יכול לקיים עשה דתשביתו גם בלב לאחר זמן איסורו ושפיר הוי ניתק לעשה לדידיה. משא"כ לדידן דקי"ל דאסור בהנאה אינו יכול לקיים ולכך לא חשיב ניתק לעשה והיה חייב:
**ואחר** כותבי זמן רב מצאתי דגם בס' מעיין החכמה כתב כן. וכן נראה עיקר ודלא כדמסיק שם דלרבינו נמי לא חייב על בל יראה דגבי שאור דאיהו ניתק לעשה דכתיב תשביתו שאור ורק משום בל יראה דגבי חמץ היה חייב דלא כתיב ביה תשביתו. ובזה אפשר דגם התוס' מודים ע"כ. ואין זה מחוור כלל לחלק בין חמץ לשאור דהא קיי"ל דחמץ ושאור אחד הן. ואין לחייב על חמץ יותר מעל שאור. אלא דגם על שאור חייב לדעת רבינו דלא הוי ניתק לשיטתו וכמ"ש. וגם דלא כמ"ש בספר החיים דגם לרבינו לא חייב אלא א"כ שלא היה בדעתו לבערו אבל אם היה כן בדעתו מודה לר"י דלא חייב. וליתא דמאי מהני זה לדעת רבינו דעיקר תשביתו היינו בלב וזה אין בידו לקיים אחר זמן איסורו כנ"ל:
**ומ"ש** רבינו דאם קנה חמץ בפסח חייב משום בל יראה הקשה על זה בע"מ שבס"ס ש"א דבאיסור הנאה לא שייך מכירה וקניה כמ"ש תוס' בסנהדרין (דף פ') וכבר הרגיש בזה בס' המקנה פ"ב דקידושין. ותירץ דחייב משום דעבר אמימרא דרחמנא ואע"ג דלא קנה החמץ להיות שלו ולא אהני מאי דעביד וכדאמר רבא בתמורה. אך אין זה עולה לפי מ"ש הפר"ח דגבי מכירה שאינו קונה גם לרבא לא חייב. ועוד אינו עולה לפי מ"ש הלח"מ בפ"ו מהלכות בכורות דמוכח מדברי רבינו שם דפסק כאביי דאי לא אהני לא חייב. אלא דלפ"ז אפשר דקושטא דלאביי דאית ליה דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד ועבד מהני הכי נמי מהני מכירה וקניה באיסור הנאה ותוס' בסנהדרין לא איירו רק אליבא דרבא ורבינו פסק כאביי בזה מטעם שכתב הלח"מ שם. ועוד דאין האחריות של התוספות על רבינו דאפשר דס"ל כדעת האחרונים שכתבו דלכו"ע שייך קניין באיסורי הנאה שיהיה שלו ואע"ג דלאו בר דמים הוא מ"מ לא גרע מחמץ שהיה כבר ברשותו דג"כ נאסר בהנאה בשש ולאו בר דמים מהשתא ותו אינו ברשותו ואפילו הכי קיי"ל דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לעניין בל יראה והכי נמי כשקנה חמץ לאחר זמן איסורו חייב בבל יראה כיון דקנייתו קניה וגם עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לעניין בל יראה:
**ומ"ש** רבינו דאם חימץ עיסתו בפסח הוי מעשה. משמע דדוקא כשחימצה במעשה בידים וכגון שהניח על העיסה שאור וכהאי גוונא שהביא עליה דבר המחמץ בידיו אבל אם לא הביא עליה דבר המחמץ אלא שנתחמצה מאיליה לא חשיב עשיית מעשה מה שנתן הקמח במים ועשה עיסתו כיון שנתחמץ אח"כ ממילא מחמת שהיתה בלא מעשה. ודלא כמ"ש בעל הפמ"ג באו"ח דמיד שנתן הקמח למים הוי מעשה אע"פ שבא החימוץ לאחר זמן. ולא משמע כן מדברי רבינו בהלכות סנהדרין שכתב שחימץ עיסתו וכ"כ בס' החינוך ולפי דברי הפמ"ג היה לו לומר שעשה עיסתו ונתחמצה אלא שמע מינה דכהאי גוונא לא חשיב מעשה:
**ויש** לי להביא ראיה לזה מדאיתא במנחות (דף נ"ו ע"ב) גבי שיירי מנחה הניח שאור על גבי עיסה והלך וישב לו ונתחמצה מאליה חייב. והעתיק רבינו בהלכות מעשה הקרבנות פי"ב וסיים דהנחת שאור הוי מעשה. וכן מבואר מדברי התוס' דקרינן ביה לא תעשה חמץ. ומשמע דדוקא כשהניח השאור שכבר מחומץ הוא דחשיב עשיה אבל בלאו הכי לא חשיב עשייה מה שגבל ועשה העיסה אע"פ שנתחמצה לאחר זמן ממילא. וכך מבואר ג"כ מפירוש רש"י ז"ל בפרק אלו עוברין (פסחים דף מ"ח ע"ב) גבי הפרשת חלה מן העיסה בטומאה ביו"ט של פסח דמה שמניחה ואינה אופאה ומתחמצת מאיליה לא הוי מעשה. אלמא דלא אמרינן דעשיית העיסה וגם הפרשת החלה גופה שאי אפשר לאפותה נחשב מעשה שמביאה לידי חימוץ כיון דמכל מקום לא הביא החימוץ עליה בידים. ובשעת מעשה של העיסה בהיתר היה והאיסור בא אח"כ ממילא בלא מעשה לא מצטרף המעשה של היתר לאיסור דממילא שיחשב כאילו האיסור הוא במעשה. וכהאי גוונא פירש רש"י בסנהדרין (דף ס"ה) גבי הכנסת עצם ידעוני דלא חשיב מעשה דאינו מדבר בשעת מעשה הכנסה אלא לאחר המעשה שהוא בפיו מדבר העצם מאליו ע"כ. אלמא דלא מצרפינן הכנסה דהיתר לאיסור של הדיבור שבא אחר כך מאיליו. וגם רבינו כתב כהאי גוונא בהלכות מלכים פרק ה' גבי איסור ישיבה במצרים שאין חייבין עליו דבעת הכניסה היתר הוא ואם יחשוב לישב ולהשתקע שם אין בו מעשה וכ"כ בחינוך. וכיוצא בזה כתב ג"כ הרה"מ בפ"א דהלכות גזילה גבי לאו דלא תחמוד דאין בו מעשה דאע"פ שיש מעשה בנטילת החפץ הלקוח מן המוכר זהו היתר שהוא ברצון המוכר ואין איסור אלא ההשתדלות וההפצרה במוכר שירצה למכרו ובזה אין מעשה עכ"ד. הרי דלא מצרפין מעשה שהוא היתר לאיסור ממילא שיש בו ואע"פ שכבר בא האיסור בשעת מעשה וכדהתם דבשעת מעשה דנטילת החפץ מהמוכר כבר קדם לו ההשתדלות וההפצרות באיסור. וכל שכן אם עדיין לא בא האיסור בשעת מעשה דהיתר אע"פ שבודאי יבוא לאחר זמן ממילא אין מצטרף למעשה. וכמו בנידון דידן דעשיית עיסה אין מצטרף לחימוץ דממילא ודלא כספר פמ"ג הנ"ל שלא זכר כל הני ראיות שזכרתי:
**ומה** שנסתייע בעל פמ"ג מהא דקיי"ל גבי כהן ונזיר שנכנסו לבית הקברות או לאוהל המת בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה והגג שעליו דחייב כששוהה בטומאה ואינו יוצא מיד ואע"ג דבשהייה ליכא מעשה. ומזה מוכיח דאמרינן דמצרפין מעשה של הכניסה אע"פ שהיתה בהיתר לאיסור שבא אחר כך בלא מעשה. והנה בהוכחה זו כבר קדמו בשאגת אריה בסי' ל"ב וע"ש. ואני אומר שאין הוכחה זו כדאי לדחות כל הנך הוכחות הרבה שהבאתי דמוכחין דאין מצטרפין. וההיא דכהן ונזיר י"ל דשאני לאוי דטומאה שישנן במעשה גמור ומשום הכי היה חייב עליהן אף בכהאי גוונא דהמעשה היה בתחילה בהיתר והאיסור בא אחר כך בלא מעשה. וכהאי גוונא כתב הרה"מ בסוף הלכות שכירות גבי חיסמה בקול דקיי"ל דהיה חייב ואף על פי שאין בו מעשה גמור משום דישנה לחסימה במעשה גמור ואף החסימה בקול היא כמעשה. והכא נמי גבי לאוי דטומאת כהן ונזיר שישנן במעשה גמור אף המעשה דהיתר מצטרף. ולא דמי ללאו דישיבת מצרים וכן לאו דלא תחמוד דליתנהו במעשה גמור כלל לא מהני בהו מעשה היתר. והוא הדין ללאו דבל יראה דגבי חמץ ואע"ג דאיהו איתא במעשה גמור כגון שקנה או חימץ עיסתו בידים מ"מ קרא דאזהר רחמנא בבל יראה ובל ימצא לא איירי בכהאי גוונא אלא בחמץ שנשתייר ממילא ברשותו מזמן היתר ולא השביתו דלא עבד מעשה. וכמו שכתבו בס' פני יהושע בריש פסחים והשאגת אריה בסוף סי' פ' וע"ש. וא"כ לא דמי ללאו דטומאה דעיקר אזהרה דידהו איירי על ידי מעשה גמור:
**ועל** פי זה מתורץ ג"כ מה שהקשה בספר שער המלך בהלכות כלאים על דברי הרה"מ דהלכות שכירות שזכרתי ממ"ש רבינו כאן דלא היה חייב משום בל יראה ובל ימצא אלא א"כ קנה או חימצו שעשה בו מעשה והרי כיון דמצי לעבור עליו על ידי מעשה הו"ל לחייב אף בלא מעשה וכמו גבי חסימה. ולפי מש"כ לק"מ דלא דמי כנ"ל:
**[ובזה** יש ליישב ג"כ סוגיא דשבועות (דף י"ז) גבי בעיא אי צריך שהייה כו' ואין צריך למה שנדחקו התוס' שם כמו שכתבתי בחדושי. וכן יש ליישב על פי זה קושית ס' יד המלך על דברי רבינו דלא תקשי מה שכתב בהל' ביאת המקדש אמה שכתב בהלכות מלכים כמ"ש שם. וא"ת דאכתי תקשי מההיא דמנחות שהעתיק רבינו בהל' מעשה הקרבנות דמשמע דלא חשיב מעשה עשיית העיסה גבי שיירי מנחה אמאי לא אמרינן התם דנצרף מעשה זו דהיתר לאיסור חימוץ דאחר כך ממילא דהתם לא שייך תירוץ זה דהא קרא דאזהר רחמנא גבי שיירי מנחה לא תעשה חמץ ודאי במעשה גמור איירי וא"כ דמיא ללאו דחסימה ונימא דאף בלא מעשה גמור לחייב ותיהני צרוף מעשה היתר וכדמהני גבי טומאה. וי"ל דשאני התם גבי שיירי מנחה דלא שייך למימר דנצרף מעשה עשיית העיסה דלחייב על החימוץ דאחר כך ממילא דהרי בעשיית העיסה בלא חימוץ איכא מצוה ואין סברא דמעשה של מצוה תצרף ותועיל לחייב בגרמתה ולא דמי ללאו דטומאה דנהי דמצטרף מעשה הכניסה דהיתר לחיוב דמכל מקום לא עשה מצוה בכניסה. והכי נמי גבי חסימה לא עביד מצוה משא"כ היכא דעביד מצוה לא אמרינן שתגרום חיוב על איסור הנמשך ממנה לאחר זמן ממילא בלא מעשה]:
**ועוד** י"ל דלא דמי נידון דחמץ לההיא דנכנס לבית הקברות וכו' על פי מ"ש בשו"ת נודע ביהודה מהדורא תנינא חלק או"ח סי' ע"ו ע"ש שהוקשה לו ג"כ קושית ס' שער המלך על דברי הרה"מ דהלכות שכירות ממ"ש רבינו כאן. ופירש דכוונת הרה"מ הוא לומר דמשום הכי היה חייב גבי חיסמה בקול בלא מעשה גמור משום שישנה במעשה גמור וא"כ היה בידו לעבור עתה הלאו ולחוסמה בידיו ומשום הכי אין מעשה מעכבת בו דהו"ל כמו ראוי לבילה דקיי"ל שאין בילה מעכבת בו. אבל המשהה חמץ שנשתייר בביתו אי אפשר לו לעבור על חמץ זה בבל יראה ע"י מעשה ומשום הכי מעשה מעכבת בו ולא היה חייב עליו בשהייתו בלא מעשה עכ"ד. ולפ"ז לא דמי ג"כ נידון דנתן קמח למים דגבי חמץ לההיא דנכנס לבית הקברות בשידה כו' ובא אחד ופרע את הגג דחייב כששוהה בלא מעשה די"ל דלא מטעם דמצרפין מעשה הכניסה דהיתר אלא משום דהתם דמי ללאו דחסימה דבידו לעבור עתה הלאו במעשה וכגון שיגע בכוונה במת בידים ומשום הכי אין מעשה מעכב בו. משא"כ גבי נתינת קמח למים ונתחמץ ממילא אין לחייבו בלא מעשה דהרי עתה אי אפשר לעבור על בל יראה בחמץ זה ע"י מעשה וכיון דבשעה שאתה בא לחייבו אין יכול לעבור עליו במעשה הו"ל אין ראוי לבילה ומעכבת בו שפיר:
**ועפ"ז** יש ליישב ג"כ שהקשה בספר יד המלך על דברי רבינו בהלכות מלכים משוחט פסח על החמץ חייב ואף דאין מעשה בעכבת החמץ ועל כרחך מצרפינן מעשה דשחיטה ואע"פ שהיא בעצמה היתר. ולפמ"ש אתי שפיר דהתם ראוי לעבור במעשה באיסור בשעת שחיטת פסח זה גופיה וכגון שיקנה חמץ בשעה זו והו"ל כמו ראוי לבילה דאין בילה מעכבת בו והכא נמי אין מעשה מעכבת בו:


###### Nachal Eitan on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread 1:7:1
[Nachal Eitan on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread 1:7:1](https://torahapp.org/share/book/Nachal%20Eitan%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Leavened%20and%20Unleavened%20Bread/r/1:7:1)

**האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא הרי זה אסור מן התורה שנאמר לא יאכל.** וראיה לדרשא זו מצאתי מדאיתא בתורת כהנים צו גבי מנחה תאכל במקום קדוש מניין אף מקצתה תלמוד לומר תאכל אפילו כל שהוא. מיהו יש לדחות דהתם קאי בזמן שהיו שבעים בכפול ואז סגי בהכי וכן משמע בתוס' יומא (דף ל"ט). והקשה הכס"מ דלמה לי קרא בחמץ בפסח הא בכל איסור שבתורה קיי"ל דחצי שיעור אסור מן התורה. ועי' מ"ש בזה המל"מ בשם רלב"ח דגבי חמץ איצטריך קרא לאסור חצי שיעור דהוה אמינא דמותר דלא דמי לשאר איסורים שבתורה דהו"ל שעת היתר ואין איסורו איסור עולם. ואכתי יש להקשות על דברי רבינו מהא דאיתא בגמרא דחזקיה יליף לאסור חמץ בהנאה מקרא דלא יאכל והרי איצטריך לאסור אכילה בכל שהוא. ומצאתי שהקשה כן בס' שער המלך. וי"ל על פי מ"ש בס' החיים דלמאן דאמר דהיתר מצטרף לאיסור גבי נזיר וקדשים מודה ריש לקיש דחצי שיעור אסור מן התורה דאי מותר לא שייך היתר מצטרף לאיסור כיון דמן התורה כולו היתר. וא"כ לפמ"ש תוס' (דף מ"ה) דגם גבי חמץ היתר מצטרף לאיסור לא איצטריך ליה לחצי שיעור ואליביה הוא דיליף איסור הנאה מקרא דבלאו הכי לא אתי חזקיה ככו"ע כמ"ש תוס' (דף כ"ב). ועוד אתי שפיר לפמ"ש הרדב"ז באלף הב' בלשונות הרמב"ם [ח"ה] סי' קמ"ג דכונת רבינו שאכל כל שהוא מן החמץ בתערובות ולכך איצטריך קרא דלא יאכל דבעלמא חצי שיעור אין איסור רק בעין ועל כן מייתי מקרא דלא יאכל דדרשינן שלא יהא בו היתר אכילה דהיינו הנאה וכיון דאכיל ליה אפי' ע"י תערובות הרי נהנה ואסור מה"ת]: