## Nachal Eitan on Mishneh Torah, Marriage Chapter 12

###### Nachal Eitan on Mishneh Torah, Marriage 12:9:1
[Nachal Eitan on Mishneh Torah, Marriage 12:9:1](https://torahapp.org/share/book/Nachal%20Eitan%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Marriage/r/12:9:1)

**[התנה הבעל עמה אחר שנשאה שלא יירשנה תנאו בטל וכו'.** עיין בלח"מ כאן שהקשה על רבינו שכתב בפי"א מהל' שמיטה ויובל דהיורש את אשתו אינו מחזיר ביובל אע"פ שירושת הבעל מדברי סופרים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה דבסוגיא דפרק הכותב הקשו על רב דאמר דירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם מדקאמר אליבא דרבי יוחנן בן ברוקא דסבירא ליה דחוזר ביובל דטעמא משום דס"ל דירושת הבעל דאורייתא ותירץ דאליבא דריב"ב קאמר וליה לא סבירא ליה ולפי דבריו קשה דלימא דאית ליה דהוה מדרבנן כוותיה אלא דחכמים עשו חיזוק לדבריהם ואמרו דאינו חוזר ביובל והניח בצ"ע. ובפ"א מהל' נחלות תירץ דסובר רבינו דלפי סברת המקשה תירץ הכי דמשמע דלית ליה דעבוד רבנן חיזוק. אבל לפי האמת סבר רב דהוי כוותיה דעבוד חיזוק כשל תורה ע"כ. ואין תירוצו מספיק דאכתי מנא ליה לרבינו לומר כן מסברא בעלמא בלא ראיה. אבל נראה דיש לו לרבינו על מה לסמוך והוא דבסוף פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ט) אמר רב אשי גבי יובל שווינהו רבנן לבעל כיורש שאינו מחזיר דאלמא דס"ל לרב אשי דהוא בתרא דאפי' אי אמרינן דירושת הבעל דרבנן אינו חוזר ביובל ודלא כרב דבסוגיא דכתובות הנזכר. וכן הסוגיא דסוף פ"ח דבכורות דקאמרה דרבי יוחנן בן ברוקא ס"ל ירושת הבעל דאורייתא נמי אליבא דרב הוא דאמר הכי בסוגיא דכתובות אבל רב אשי לא סבירא ליה הכי. וכבר הרגישו התוס' ז"ל שם בב"ב ונדחקו ליישב דברי רב אשי על פי הסוגיא דבכורות ע"ש. אבל לפי דברי רבינו א"צ לדחוק בזה אלא דרב אשי לא ס"ל כסוגיא הנ"ל וכוותיה נקטינן:
**עוד** נ"ל להביא ראיה לדעת רבינו מהסוגיא דשם (דף קי"ב) גבי הא דיליף התם ר' ישמעאל ירושת הבעל מהא דכתיב באלעזר בן אהרן ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו וכי מנין היה לו לפנחס שלא היה לו לאלעזר אלא מלמד שנשא פנחס אשה ומתה וירשה ופריך התם רב פפא לאביי ממאי דילמא פנחס דזבן מיזבן אמר ליה פנחס דזבין מזבין לא מצית אמרת דא"כ נמצאת שדה חוזרת ביובל ונמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו. והשתא לפי הסוגיא דכתובות ובכורות בלאו הכי תקשי ליה לר' ישמעאל דיליף מקרא זה ירושת הבעל וקאמר שנשא פנחס אשה ומתה וירשה דא"כ נמצאת שדה חוזרת ביובל ונמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו. דהא הנלמד מדברי קבלה הוי דברי סופרים כמ"ש הכס"מ לדעת רבינו בפ"ג מהל' חנוכה ע"ש וא"כ אינו חוזר ביובל ותקשי ליה לר' ישמעאל גופיה. אלא שמע מינה דאפילו אי ירושת הבעל מדברי סופרים אינו חוזר ביובל:
**ועוד** יש לי להביא ראיה לדעת רבינו מהירושלמי פ"ח דכתובות דס"ל לריש לקיש קנין פירות לאו כקנין גוף והא דתניא ולביתך מלמד שמביא אדם בכורי אשתו וקורא במתה וירשה. דקסבר ירושת הבעל דרבנן ומשום הכי איצטריך קרא. והשתא אי איתא דלמאן דאמר דרבנן חוזר ביובל אכתי לא הוי רק קנין פירות ומאי עדיפות וקנין קרקע איכא במתה וירשה טפי מבחייה. אלא שמע מינה דאף למאן דאמר דרבנן אין ירושת בעל חוזר ביובל]:


###### Nachal Eitan on Mishneh Torah, Marriage 12:9:2
[Nachal Eitan on Mishneh Torah, Marriage 12:9:2](https://torahapp.org/share/book/Nachal%20Eitan%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Marriage/r/12:9:2)

**שירושת הבעל מדברי סופרים.** והראב"ד כתב בסמוך לעיל בדין ג' ירושת הבעל דברי תורה. ובפ"א דהל' נחלות השיג על רבינו משמעתא בתרא דמי שמת וביאר הרה"מ שהוא מדיליף שם בסוף מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ט ע"ב) שאין הבן יורש את אמו בקבר מהסבת אשה נחלה לבעל אלמא שהיא מן התורה. ונראה מדבריו שם שהסכים להראב"ד שהיא באמת ראיה מכרעת. ואמרתי ליישב דעת רבינו ז"ל די"ל דלדידן אין הכרע משם ובמקום אחר תמצאנו ואין כאן מקומו:
**אולם** אכתי צריך ישוב דלא תקשי לדעת רבינו סוגיא דב"ק (דף מ"ב ע"ב) דמשם מוכח דלרבי עקיבא הוי ירושת בעל דאורייתא. וכמ"ש התוספות בב"ב (דף קנ"ח ע"א). והיינו מדתניא התם דקאמר רבי עקיבא והמית איש או אשה מה בא זה ללמדינו להקיש אשה לאיש מה איש נזקיו ליורשיו אף אשה נזקיה ליורשיה. ופריך עלה הגמרא וסבר ר"ע לא ירית לה בעל והתניא וירש אותה מכאן שהבעל יורש את אשתו דברי ר"ע. ואי איתא דדרשא זו דרבי עקיבא דגבי ירושת בעל אינה מן התורה לא פריך מידי מיניה אהא דדריש ר"ע הקישא גבי נזקין דלא ירית לה בעל דהיינו מן התורה. אלא מדפרכינהו לדברי רבי עקיבא אהדדי שמע מינה דכי היכי דהך הקישא דוהמית איש או אשה הוי מן התורה שהרי קאמר מה בא ללמדינו וכו' הכא נמי דרשא דוירש אותה הוי דאורייתא. וי"ל דאפילו תימא דהא דקאמר ר"ע שהבעל יורש את אשתו אינו אלא מדרבנן ואפילו הכי פריך שפיר מיניה אהא דדרש מקרא דגבי נזקין דלא ירית לה בעל דכיון דגלי קרא דלא ירית לה בעל לא הוו מתקני רבנן דירית לה בעל ולעקור לגמרי לעולם מה דמפורש בקרא בהפך. ואע"ג דעל כרחין צריך לומר דיש כח בחכמים לתקן בענין ירושה דאל"כ איך תקנו דירית בעל מדרבנן ומן התורה הוי ליורשיה נמי באשה כמו באיש. מ"מ י"ל דהיינו דוקא בסתמא דלא הוי בהפך ממש נגד הקרא דאיכא לקיומיה באיש או באשה שאין לה בעל כלל. משא"כ אי אמרינן דכתב היקשא בקרא בהדיא דלא לירת בעל לאשתו מסתברא דלא לתקנו חכמים בהפך קרא המפורש אף במילתא דממונא בקום ועשה עכ"פ לאפוקי ממונא כגון אם היו יורשי האשה מוחזקים:
**[ועוד** י"ל דהכריחו לרבינו לומר דדרשא דר"ע אינה גמורה לפי שיטתו בהלכות חנוכה דהנלמד מקרא דדברי קבלה הוי דברי סופרים. דלפ"ז ר' ישמעאל דנפקא ליה ירושת הבעל מקרא דדברי קבלה על כרחך הוי דברי סופרים. וא"כ על כרחך דר"ע דיליף לה מקרא דאורייתא נמי אינו אלא אסמכתא בעלמא ולא דרשא גמורה. דאי איתא דלר"ע הוי דרשא גמורה דס"ל ירושת הבעל דאורייתא היאך אמר ליה ר' ישמעאל על דרשא שלו שאינה צריכה ויליף לה מקרא דדברי קבלה. דלישנא דאינו צריך משמע דליכא מידי בינייהו רק משמעות דורשין דמר דריש ליה מהאי קרא ומר דריש ליה מהאי קרא כמ"ש התוס' בנזיר (דף מ') והכסף משנה פ"ג מהל' כלי המקדש. ואי איתא דדרשא דר"ע הוי גמורה לא הוה ליה לר' ישמעאל לאהדורי' הכי. אלא שמע מינה דכי היכי דלר"י הוי דברי סופרין הכי נמי לר"ע דאינה אלא אסמכתא. ודוחק לומר דר"י הוא דקטעי בדרבי עקיבא וכהאי גוונא כתבו התוס' בנזיר (דף כ"ה) דר"ע טעי התם בדר"י ע"ש]:


###### Nachal Eitan on Mishneh Torah, Marriage 12:14:1
[Nachal Eitan on Mishneh Torah, Marriage 12:14:1](https://torahapp.org/share/book/Nachal%20Eitan%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Marriage/r/12:14:1)

**[כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים.** לפי דברי המשנה למלך שכתב שכוונת רבינו לומר שמזונות בניו מדין מזונות אם נגעו וכמ"ש הר"ן וכשאינו חייב במזונות דאם אינו חייב במזונות בניו ולא סבירא ליה מ"ש הרא"ש בתשובה דהבא על הפנויה וילדה שאם הוא מודה שהוא בנו חייב לזונו אע"פ שאינו חייב במזונות אמו. א"כ לפ"ז צריך לומר דמה שכתב רבינו לקמן בפי"ט דין י"ד דבת הארוסה ואנוסה חייב במזונותיה בחייו דאיירי כגון שנשא אח"כ לאמה שחייב במזונותיה. וכמ"ש הרא"ש בשם הראב"ד שאם לא נשאה לאם דאינו חייב במזונותיה אינו חייב נמי במזונות הבת אפילו בחייו. אבל לפ"ז דברי רבינו הם סתומים הרבה. אבל לי נראה די"ל שכוונת רבינו במה שהיקיש חיוב דמזונות הבנים לחיוב דמזונות אשתו לומר שאפילו יש להם נכסים חייב לזונם. וכמ"ש הרא"ש בשם ר' מאיר ע"ש]:


###### Nachal Eitan on Mishneh Torah, Marriage 12:19:1
[Nachal Eitan on Mishneh Torah, Marriage 12:19:1](https://torahapp.org/share/book/Nachal%20Eitan%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Marriage/r/12:19:1)

**הלך בעלה ולותה ואכלה כשיבוא חייב לשלם.** וכתב הרב המגיד דנראה מדברי רבינו שאין מחשבין עמה על מעשה ידיה אלא פורע הקפותיה. ובספר הפלאה בכתובות (דף ק"ז) הקשה דכיון דקיי"ל כחנן שהיא תובעת להבעל והיאך יכולה לתובעו להבעל הא יש לו כנגדה בידה מעשה ידיה. וכתב דצריך לומר דאיירי שלא עשתה שום מלאכה וזה אינו אלא גרם בעלמא וכמ"ש החלקת מחוקק בסי' ע'. אך הקשה על זה דהרי מפורש בקרא שבתו יתן הרי דביטול מלאכה הוי היזק גמור וכדאמרינן בפרק החובל דהדקיה לחבירו בחדר חייב לשלם לו שבת וכן החובל באשת איש משלם שבת לבעל וא"כ פשיטא דאם לא עשתה מלאכה צריכה לשלם לבעל. ואני אומר גברא קחזינא ותיובתא לא קא חזינא דהא כתב הרא"ש דההיא דהדקיה בחדר היינו טעמא דחייב משום דעביד מעשה בידים כשסגרו אבל משום גרמא אינו משלם שבת. וכ"כ בחו"מ סי' ש"ח וא"כ אין לחייב לאשה על שישבה ולא עשתה מלאכה לבעלה דלא עבדה מעשה. וכ"כ בחידושי ריטב"א פ"א דקידושין גבי עבד שברח ונתבטל שכתב דאינו אלא גרמא בעלמא כמו מבטל כיסו או ביתו ושדהו שפטור וא"כ הוא הדין לביטול דאשה:


###### Nachal Eitan on Mishneh Torah, Marriage 12:20:1
[Nachal Eitan on Mishneh Torah, Marriage 12:20:1](https://torahapp.org/share/book/Nachal%20Eitan%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Marriage/r/12:20:1)

**[הבעל שאמר לאשתו בשעה שהלך טלי מעשה ידיך למזונותיך אין לה מזונות שאילו לא רצתה וכו' היה לה לתובעו או לומר לו אין מעשה ידי מספיקין לי.** והביא זה הטור בסו"ס ע'. ונראה בכוונת לשון זה דהיה לה לתובעו היינו מה שאין מעשה ידיה מספיקין לה מחמתו דעולה עמו ולומר לו אין מעשה ידי מספיקים לי היינו מחמת עצמה דאינה יורדת עמו. ודלא כהבית שמואל בסי' ס"ט ס"ק ד' שהוכיח מלשון היה לה לתובעו דאפילו אם מספיק לה סבירא ליה דאינו יכול לומר על כרחה צאי מעשה ידיך למזונותיך דאינו מוכרח כלל דיש לפרש כמ"ש. ולפי זה אתי שפיר דלא סתר מה שכתב בפירוש המשנה פרק שני דייני [גזירות] דאם אין הבעל מצוי עמה יכול לומר צאי. וכן משמע להדיא בדברי רבינו פ"ז מהל' רוצח שכתב אשה שגלתה לעיר מקלט בעלה חייב במזונותיה ואינו יכול לומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך אלא א"כ היו מספיקין לה משמע דאם היו מספיקים לה יכול לומר בעל כרחה. גם מ"ש שם הבית שמואל ובסי' ע' ס"ק ל' לדעת הרא"ש והטור דאינו יכול לומר בעל כרחה אישתמיטתיה מ"ש הטור בשם הרא"ש סו"ס פ"ד. וכן משמע בתוס' בב"ב (דף מ"ט ע"ב) ובהגהות מיימוני לעיל בריש פרק זה שכתבו דוקא היכא דלא ספקה אומר ר"ת דאין שומעין לו כדמשמע בפ' המדיר וכו' ובפ"ק דגיטין משמע דאי ספקה שומעין לו בעל כרחה. וכן משמע בשלטי גבורים פ' אע"פ שכתב אם יכולה להסתפק במעשה ידה יכול לומר צאי מעשה ידיך למזונותיך ואע"פ שגלתה וכו' ובסוף פרק הנזכר כתב אם אין ידו משגת לזון ולפרנס את אשתו וגם היא אינה מסתפקת במעשה ידיה ותובעת גרושין ממנו כופין אותו להוציא משמע דמסתפקת אינה יכולה לתובעו. ומיהו בפירוש המשנה כתב רבינו דאם הבעל עמה אינו יכול לומר לה צאי מעשה ידיך ואפשר דהיינו דוקא לעושה ז' מלאכות אבל כשאינה עושה לא עדיפא מכשאינו עמה דיכול לומר בעל כרחה. ובזה יש ליישב דלא תיקשי מסוגיא דר"פ המדיר ופ"ק דגיטין דאיירי שאינו עושה הז' מלאכות שמחויבת לבד מעשה ידיה]: